החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: למה התפטרתי מעיתון "הארץ"

באוגוסט 2006, בתום מלחמת לבנון השנייה, התפטרתי מעבודתי כמלצר תל אביבי והתקבלתי לעיתון "הארץ" בתור מתרגם מאנגלית וספרדית – אפילו שכישורי הספרדית שלי היו ונותרו מוגבלים ביותר. אחרי שנה וחצי התקדמתי לתפקיד עורך עמודים בדסק החוץ, ומשם התקדמתי למגוון תפקידים במערכת. מאז, עיתון הארץ היה הבית המקצועי שלי, והרבה מעבר לזה. הפרק הזה בחיי נגמר ביום חמישי שעבר, כשהודעתי להנהלת העיתון שאני מתפטר במחאה על אופן הסיקור של אירועי השבועיים האחרונים ברחובות העיר שבחרתי לבנות בה את חיי ולגדל את ילדותי.

ההחלטה לעזוב התקבלה לאחר קרוב לשלוש שנים של עבודה ככתב המדע של העיתון, שהיו ללא ספק שלוש השנים המהנות והמספקות ביותר מקצועית (וגם אישית) שחוויתי אי פעם, ובעיצומה של מהפכה שעמיתיי למערכת ואני התחלנו לחולל באופן שבו מסקרים מדע בתקשורת הישראלית. אולם כדי להבין את הסיבות להחלטה שלי, צריך לחזור לשנת 2011, אז החל עיתון הארץ את המהפכה שהפכה אותו לכלי התקשורת הדיגיטלי המתקדם והחדשני בישראל.

עד אותה שנה אני ערכתי עמודים בדסק החוץ ושכתבתי מאמרי דעה בעמודי הדעות. אז הציעו לי לעבור את הקיר הנמוך שחצה את המערכת לשניים ולהפוך לראש דסק חדשות באתר. ראש דסק הוא תפקיד במערכת שנעשה במשמרות, שבו במהלך המשמרת ראש הדסק אחראי על כל החדשות שמופקות ומפורסמות במהלך המשמרת – על אילו סיפורים הכתבים עובדים ואיך עורכים ומציגים את החדשות באתר.

אולם באותה תקופה, עיתון הארץ עדיין פעל לפי התפישה שהמוצר העיקרי הוא עיתון מודפס, והאתר הוא מוצר נלווה שבקושי מכסה את ההשקעה בו. לראש דסק האתר באותה תקופה לא היו כתבים להפעיל. הם כולם עבדו עבור העיתון המודפס. לכן, עיקר החומר באתר היה מבוסס על חומרי העיתון שפורסמו בעמוד הבית בהדרגה במהלך היום. אם קרה אירוע חדשותי חשוב במהלך היום, מרבית הכתבים הסכימו לכל היותר להכתיב לנו משפט או שניים בטלפון על מה קרה. בעזרת שני משפטים אלה היו עורכי האתר כותבים ידיעה חדשותית המבוססת בעיקרה על ארכיון הארץ. הידיעה המלאה של כתבי הארץ היתה נשלחת בערב לפי לוח הזמנים של בית הדפוס, ומתפרסמת למחרת האירוע באתר.

לאחר כמה חודשים בתפקיד, הודיעו בעיתון כי הארץ עובר לעשות חדשות למאה ה-21. הקיר שהפריד בין שתי המערכות – של האתר והעיתון – בוטל (בהתחלה בצורה מטאפורית, ובהמשך בפועל). תפקיד חדש נוצר: ראש דסק חדשות. כמו באתר, ראש הדסק היה אחראי לכל החדשות שנעשות במשמרת שלו. רק שהפעם המערכת כולה – של העיתון ושל האתר – היתה תחת ניהולו.

אני מוניתי לאחד משלושת ראשי הדסק הראשונים בתפקיד. קיבלנו את מלוא הגיבוי וההנחיה של העורכים מעחינו. אולם נאלצנו להמציא בעצמו את התפקיד בפועל.

לאחר כשנה אינטנסיבית ביותר, המהפכה הדיגיטלית הגיעה גם לדסק החוץ. אני עזבתי את ראשות הדסק והפכתי לעורך חדשות החוץ – של העיתון והאתר. כמו בתפקיד הקודם, גם הפעם נאלצתי ללמוד לבד כיצד מסקרים את העולם כולו במאה ה-21 מהמחשב במערכת בתל אביב או מהטלפון ביפו.

הכלי העיקרי אותו גיליתי כדי להצליח במשימה הזו היה הטוויטר. הרשת החברתית, שאז עוד הגבילה ל-140 את מספר התווים בציוץ, התגלתה ככלי שלא היה כמוהו לקבל דיווחים מהשטח בזמן אמת כמעט מכל פינה בעולם – או לפחות מכל פינה בה נמצאים עיתונאים. האתגר הגדול, והאמנות המקצועית שעד היום לא הצלחתי להבין כיצד ניתן להקנות אותה לאחרים, זה לדעת איך להתייחס לכל ציוץ.

לכן במשך יותר חמש שנים, אחד מהעיסוקים העיקריים שלי כעורך החוץ היה לשבת על הטוויטר ולעקוב אחר מה קורה בעולם. ואז, כשקורה משהו, להעביר לעורכים תחתי את העדכונים מהטוויטר עם הנחיות כיצד להציג אותם, ולעבור על התוצר אחרי שהוא מתפרסם באתר ולדייק את הגשת הסיפור.

וכך, בעזרת הטלפון, יכולנו לסקר התקפות טרור באירופה, הפצצות בסוריה, מהפכות באפריקה ומשפטים שזכו לתשומת לב גלובלית מחדרי משפט בכל העולם. אבל אחרי יותר מחמש שנים של חיבור מתמיד לאירועי השעה ברחבי הגלובוס, וששתי ילדותיי הכירו את אבא בתור "האיש עם המלבן השחור מול הפרצוף", מיציתי את אורח החיים הזה.

כאשר שאלו אותי מה ארצה לעשות במקום, עניתי שלהיות כתב מדע. אבל לא האמנתי שבקשתי תיענה. עד אז, כתבי מדע היו עיתונאים צעירים שקיבלו משכורת בסיס והתפקיד היה אחד השלבים הראשונים בקריירה שלהם. כמה שנים קודם לכן, באחד מגלי הקיצוצים של העיתוןב עת ההתמודדות עם אתגרי העידן הדיגיטלי, התפקיד גם אוחד עם תפקיד כתב הבריאות של העיתון.

אולם הסתבר שהשאיפה שלי נשמעה בדיוק ברגע המתאים, כשבמערכת הבינו שתוכן מדעי איכותי יכול למשוך מנויים חדשים לאתר. ההחלטה למנות אותי לתפקיד (הם אפילו נתנו לי העלאה במשכורת) היתה הצהרת כוונות של העיתון על תחום סיקור שרוצים לשים עליו דגש.

גם אצלי, מעבר התפקיד התגלה כהתאמה מושלמת. עד אז, הצטיינתי בעריכת תוכן חדשותי של אחרים, אבל סבלתי רבות מכתיבת התוכן בעצמי, וכתבתי פעם בכמה חודשים בלבד. במדע, לפתע גיליתי את חדוות הכתיבה, בתוך ימים ספורים מצאתי את עצמי כותב אפילו שלוש-ארבע כתבות ביום, ומקבל עליהם שבחים מכל כיוון – כולל א.נשי המקצוע.

חלק מההנאה היתה ההתמקדות במעניין על חשבון החשוב. בכל סיקור עיתונאי, יש איזון בין חשיבות ומידת העניין שיש בחדשות. בתפקידיי הקודמים, אני הייתי בקצה הקיצוני של אגף החשוב. לאחר שעזבתי את התפקיד, העורכים תחתיי סיפרו לי שהם היו עורכים תחרות שבועית על מי העורך שאסף הכריח אותו לקרוא את הכתבה הכי פחות נקראת – בדרך כלל על אירוע אלים כזה או אחר באפריקה. עתה, אני עברתי לכתוב אך ורק על מה שמעניין אותי. על הדרך גיליתי שיש עולם שלם של א.נשים נהדרים שעושים מדע נהדר סביבי, והתחלתי להתעמק בתחומי מדע שונים ומרתקים.

במסגרת האירוניות הקטנות של החיים, החשוב רדף אחריי, ומגפת הקורונה הפכה את המדע לחשוב גם חדשותית. אחרי שנה שבה הקשב שלי התחלק בין המדע המעניין לסיקור המאמצים המדעיים להתמודד עם הקורונה – שנחלו ניצחון מוחץ עם החיסונים, לפחות בישראל – הרגשתי בחודשיים האחרונים שאני יכול לחזור לשגרת המחקרים המעניינים שלי, והיו לי תוכניות גדולות על פרויקטים מרתקים.

אבל אז החלה האלימות באל-אקצא, ואז בעזה. חדשות המדע הפכו ללא רלוונטיות, ואני התמכרתי חזרה למעקב אחר החדשות דרך הטוויטר – רק שהפעם החדשות התרחשו במרחק עשרות קילומטרים מהבית שלי, ואז גם בשמיים מעליו (ללא מרחב מוגן, כמו הרוב המכריע של תושבי יפו) ואז ברחובות מסביב.

במשך כמה ימים הבנתי שהרחובות, בעיקר בלילה, הפכו ללא בטוחים, והקפדתי לטייל עם הכלבים רק במסלולים הקבועים, שם כל השכנים מכירים אותי ואני יודע שאין לא ינסה לפגוע בי. וצייצתי, באנגלית, על מה שלמדתי על האחימות המשתוללת דרך הטוויטר.

חמישי בערב, בין ה-13 ל-14 במאי, היה שקט והלכתי לישון מוקדם. קמתי בבוקר, והבנתי שמישהו שרף ילד בן 12 בביתו, פה בעיר שלי. באותה נקודה, החלטתי שאני לא יכול יותר לשבת בבית, ואני חייב לצאת ולנסות לעזור. דרך הקהילה הדו-לשונית ביפו, בה אנחנו מגדלים את ילדותינו בשבע השנים האחרונות, הגעתי למפגש של מי שמרבית הישראלים יגדירו כ"שמאל קיצוני" – יהודים מיפו ותל אביב שנאספו לשאול את שכניהם הפלסטינים איך הם יוכלו לעזור.

שם שמעתי לראשונה כיצד חוו שכניי הפלסטינים את אירועי הימים האחרונים, והבנתי שלא היה לי כמעט שום מושג על מה קורה באמת. יצאתי מהפגישה, והתחלתי לדבר עם א.נשים. עם שכנים. עם חברים. עם היושבים בשולחנות הסמוכים בבתי קפה. עם הירקן.מוכר המכולת. מוכרת המינימרקט ועוד ועוד.

כולם סיפרו לי את אותו סיפור: בימים האחרונים, ייתר שאת לאחר זריקת בקבוק התבערה שפצע קשה את מוחמד ג'נתאזי בן ה-12, תושביה הפלסטינים של יפו חיו בחשש כבד לחייהם – חשש מפני ביריוני הימין הקיצוני שעשו לינץ' בעובר אורח פלסטיני בבת ים הסמוכה שלושה ימים קודם לכן ושכל לילה חדרו ליפו מהשכונות היהודיות הסובבות וחיפשו ערבים לפגוע בהם, החשש מפני המשטרה, ובייחוד מגדוד מג"ב שהגיע ליפו מהגדה – על כל הטקטיקות לענישה קולקטיבית והתעמרות באוכלוסייה ששוכללו בעשרות שנות כיבוש בגדה.

לכן לי עוד זמן מה לנסח את זה במלים מדויקות, אולם הבנתי שמה שאני רואה סביבי זה הכיבוש כפי שעד היום נתקלתי בו אך ורק בטורים של עמירה הס מהגדה: לא הכיבוש שבו חיילים משתמשים באש חיה ופוצעים קשה והורגים פלסטינים, ואז מגיעים לעמודי החדשות. לא, מה שהגיע ליפו הוא הכיבוש המתוחכם, זה שמתעלל "בלי להותיר סימנים":

הסטירה משוטר; מפתחות הטוסטוס שמוחרמות באמצע הלילה – ואם הטוסטוס גם יקר אז השוטרים מפילים ושוברים אותו; האבות שרכבו לקנות גלידה לקינוח של ארוחת ערב על אופניים ונאלצו ללכת חזרה ברגל כי שוטר רוקן להם את האוויר מהגלגלים; רימוני ההלם על בתי מגורים באמצע הלילה; שימוש חופשי בכדורי גומי לחלק הגוף העליון של צעירים; ובעיקר חשש קיומי ותחושה של אובדן מוחלט של הביטחון האישי.

מוכרי החנויות המקומיות, שבדרך כלל נשארים פתוחים אחרי השקיעה, סגרו את עסקיהם באחר הצהריים המוקדמים ומיהרו הביתה – לא רוצים להיות ברחובות כשהמג"בניקים האלימים מסתובבים, וממהרים לחזור הביתה ולשמור על המשפחה. חברים סיפרו איך הם ישבו – בחצר או על הגג – עם אלת בייסבול או נשק קר אחר, מחכים לתוקפים שיבואו לנסות לשרוף.את בתיהם. וכולם ידעו ואמרו שאם הם יבואו, לא יהיה מי שיגן עליהם – בטח שלא המשטרה.

היחידים שנותרו ברחובות בלילות היו השבאב: נוער השוליים הפלסטיני שהוא אחד מהמאפיינים המוכרים של יפו – רובצים בחבורות בגינות בלילות ודוהרים באופניים חשמליים וטוסטוסים על מדרכות. השבאב, הילדים של משפחות מוחלשות ביפו, חיו כל חייהם בשולי החברה הפלסטינית ביפו ומנותקים כמעט לחלוטין מהחברה היהודית. למרביתם עבר פלילי בעבירות סמים ורכוש – כשאת עיקר הפגיעה של הפשעים שלהם חווה החברה הפלסטינית סביבם – וקשרים לארגוני הפשיעה של יפו.

נוער אבוד ומנוכר זה מצא לראשונה מטרה. לנוכח האירועים ביפו ובערים הסמוכות, הם התארגנו להגן על הרחובות והמסגדים, והיו אלה שהתעמתו עם ביריוני הימין הקיצוני שחדרו ליפו.

אולם הם לא היו לבד ברחובות. והשבאב ספגו את מלוא אלימותם של שוטרי מג"ב שנשלחו לעיר מהגדה. במהלך היום, אפשר היה לראות.אותם עומדים בצמתים, לאחר ששוחררו ממעצר, ומשווים את הפצעים שספגו מידי השוטרים.

חלק מאותם צעירים לא התספקו בהגנה. את הכעס, הפחד והתסכול שלהם הם פרקו על סמלים ישראליים, ביחוד פחי אשפה ומכוניות עם כיתוב בעברית. כמה בקבוקי תבערה הושלכו על בתים של יהודים. לפי הגרסה המשטרתית, שעד היום לא מצאתי פלסטיני אחד ביפו המאמין לה, אחד מאותם בקבוקי תבערה הוא ששרף את ביצו של מוחמד ג'נתאזי ופצע אותו ואת אחותו. והאלימות שלהם רק הגבירו את האלימות המשטרתית המופנה כלפיהם.

אחר הצהריים, לאחר שעות של שיחות עם תושבים ביפו, הלכתי עם אמי להפגנה שנערכה במחאה על שריפת בית משפחת ג'נתאזי ואלימות המשטרה. בתום ההפגנה, שהתפזרה לשמחתי ללא אירועים אלימים, יו"ר בל"ד סמי אבו-שחאדה הזמין בעברית את מי שמעוניין לעזור להצטרף לישיבה של ועד החירום של יפו – שקם לנוכח האלימות המשטרתית ברחיבות וכלל בתוכו נציגים של כמעט כל מרכיבי החברה הפלסטינית היפואית.

אז הלכתי, ושמעתי שם שוב, מפי יפואים אותם אני מכיר בפנים כבר שנים רבות, את אותו סיפור ששמעתי בכל אותו יום. הם הוסיפו גם את האכזבה ותחושת הבגידה שהם חשו מהאופן שבו השמאל הציוני והתקשורת הישראלית הפנו להם את הגב ואימצו לחלוטין את הנראטיב המסית של ממשלת נתניהו. רבים מהם גם הזכירו את הפגיעה שחשו מראש העיר רון חולדאי, שבחר לעמוד לצד המשטרה במקום להגן על תושביו.

והבקשה היחידה שהיתה לועד החירום היפואי ממני ומשאר היהודים שבאו לתמוך ולסייע, היה להשתמש בקשרים ובכישורים שלנו כדי לעזור לקול של הפלסטינים של יפו להישמע סוף סוף.

אז זה מה שעשיתי. פניתי ודיברתי עם כל הגורמים הרלוונטיים בעיתון, מהכתבים בשטח ועד למו"ל. חלקם הבינו פחות או יותר. חלקם טענו שזה לא מספיק חשוב כרגע, וחלקם בכלל אמרו שהמשטרה לא משתמשת במספיק כוח. אבל הסיקור בעמודי החדשות לא השתנה, והקול של תושבי יפו לא נשמע.

התשובה המעשית היחידה שקיבלתי היתה "חכה לכתבה שאנחנו עובדים עליה על האלימות המשטרתית". סייעתי כמיטב יכולתי, ומה שהתפרסם בסופו של דבר אחד מבוסס גם על חומרים שאני העברתי לכתבים. והכתבה אכן הציגה עדויות לאלימות המשטרתית. אילם העורכים פשוט לא חיברו בין הנקודות. האימה והחשש המוצדק לחייהם של תושבי יפו הפלסטינים עדיין לא מצאו את דרכם לעמודי החדשות של הארץ.

למחרת, נתקלתי בעוד דיווח חדשותי שולי על הגשת כתב אישום על.תקיפת יהודי חמוש באלת בייסבול בידי ארבעה פלסטינים ביפו, והאופן שבו הסיפור מוסגר – כשהכותרת קובעת שהחשודים אחראים ל"לינץ'" עוד לפני שנפתח משפטם, וקובל על כך שהם לא הועמדו לדין על פשע ממניע גזעני – גרם לי להבין שאני לא יכול יותר לכתוב על מדענים ישראלים נהדרים (ולא חסרים מדענים ישראלים נהדרים) בעמודי החדשות של הארץ, אחרי שהעיתון שהיה לי בית 15 שנה הפנה לשכניי, למשפחתי ואלי את הגב ברגע שהיינו זקוקים לו יותר מכל – כשהכיבוש במלוא אכזריותו הגיע לרחוב שלנו.

אני לא יודע אם להתפטרות שלי יש חשיבות. אני כן מאמין שעיתון הארץ יבין, בתקווה בקרוב, שכפי שהאלימות הישראלית כלפי הפלסטינים בגדה לא מביאה לשקט אלא רק מייצרת עוד אלימות – כך קורה גם כשהאלימות הישראלית מופנית כלפי הפלסטינים ביאפא.

כך או אחרת, אני החלטתי שאני לא יכול להמשיך למתוח ביקורת בטוויטר. אני חייב לקום להתחיל לפעול כדי לנסות ולתקן את המציאות סביבי – כדי שרות, בתי הבכורה, לא תצטרך לעשות זאת (כפי שהיא כבר מבטיחה לעשות). אחרי מה שאני יכול בהחלט להגדיר כשבוע הקשה בחיי – ואני חייתי בירושלים בשיא האינתיפאדה השנייה -כולל החוויה של להתעורר בתוך אוטובוס שמתפוצץ ו-17 בני אדם נרצחים סביבי – אני לא יכול להבטיח שאצליח בתוכניותיי. אבל יש לי תוכניות לשנות את המציאות, ואני מאמין מחדש ביכולתי לממשן. אני מבטיח לעדכן עם פרטים נוספים בהמשך.

(אסף רונאל)

כי אשמים אנחנו

הטיפול המזעזע של מערכת המשפט ברצח אנסטסיה קליין משליך זרקור על המפלצת שגברים רבים לא רואים: הפטריארכיה

אנסטסיה קליין מתה לבד. למרבה הצער, זה נפוץ בחודשים האחרונים עקב המגפה. אבל קליין מתה כשהיא נטושה באופן פושע על ידי המערכת שאמורה היתה להגן עליה ולמצער להעניש את הפוגע בה. המערכת הזו, נזכיר, היא הממשלה. היא נאמן הציבור. היא אנחנו.

הסיפור פשוט ולמרבה הצער מוכר להכאיב. קליין, בת 51, הותקפה על ידי בן זוגה, דימטרי ציגנוק. הלז הואשם תחילה באונס של קליין, ומאוחר יותר בתקיפה חמורה שלה, שהביאה אותה לבית החולים במצב קשה. מצבה של קליין הוחמר משום שהיא שוהה בלתי חוקית, והיא חששה לבקש סיוע רפואי. במדינת היהודים, אשה פצועה צריכה לחשוש לבקש סיוע רפואי שמא תגורש.

ציגנוק נעצר בחשד לתקיפה חמורה – ושוחרר למעצר בית. עובדה בלתי נתפסת מס’ 1. חשוד כזה צריך להיות במעצר עד תום ההליכים, בשל מסוכגות מובהקת. בשבוע שעבר, הוא נעצר כשהוא בבית החולים שבו אושפזה קליין. המשטרה טענה שהוא ניסה ל”סיים את העבודה,” במילותיה; הפרקליטות טענה שיתכן שהוא בסך הכל בא לדרוש בשלומה.

מה זה, אתם אומרים? או, אנחנו עוברים לעובדה בלתי נתפסת מס’ 2. הפרקליטות טענה בפני בית המשפט בעד שחרורו של ציגנוק. עובדה בלתי נתפסת מס’ 3: השופטת, נעה תבור, אישרה את שחרורו של ציגנוק, למרות שהיו לה פקפוקים בנושא.

נחזור על זה שוב: אדם שנחשד באונס ותקיפה חמורה של בת זוגתו נעצר, שוחרר למעצר בית, נעצר שוב כשהוא בבית החולים שלה, ושוחרר שוב.

הבוקר (א’) נפטרה אנסטסיה קליין מפצעיה. המשטרה גילתה – נסו להיראות מופתעים – שציגנוק ברח ממעצר הבית. הוא מבוקש כעת, הפעם בחשד לרצח.

לא מדובר ברשלנותה השגרתית של המשטרה. זו, לשם שינוי, עשתה חצי עבודה ולא רבע עבודה. היא זיהתה את החשוד. היא עצרה אותו. היא טענה בבית המשפט שהביקור של ציגנוק בבית החולים היה למטרות השלמת הרצח.

הרשלנות הבלתי נתפסת במקרה הזה היא של הפרקליטות ושל בתי המשפט. אל תטעו: גבר שהיה מנסה לרצוח גבר אחר לא היה משוחרר ממעצר למעצר בית, על אחת כמה וכמה לא היה משוחרר שוב אילו היה נתפס כשהוא מסתובב בסביבת הקורבן חסר ההכרה.

אחנו חיים בתרבות שמקלה ראש בחייהן של נשים. נשים מותקפות ונרצחות על ידי בני זוגן באופן שגרתי. ואני אפילו לא מתייחס לתופעה של תקיפות מיניות. ספק אם יש אשה אחת שלא הוטרדה מינית. אחת מתוך שלוש נשים חווה תקיפה מינית; יותר מאחת מתוך חמש נאנסות.

האלימות המינית הזו, והאלימות כלפי נשים בכלל, היא תוצאה של תפיסה בת אלפי שנים, שניתן לתמצת אותה כפטריארכיה: שלטון האב או שלטון הגברים, שלטון שמקבע את עליונותם החוקית של הגברים ואת שליטתם בכוח. אשה נתפסת לא כאדם אלא כרכוש: רכוש אביה ואחר כך רכוש בעלה. היא נתפסת במיוחד כרכוש מיני. עד העשורים האחרונים, גבר שהיה אונס את אשתו לא היה מבצע עבירה פלילית. המושג של אונס רעיה לא היה קיים. אחרי הכל, המונח לגבר במערכת נישואין הוא ה”בעל”. האדון. שירותים מיניים הם חלק מהדברים שאשה אמורה לספק לבעלה, ואם היא לא נותנת, הוא רשאי לקחת.

הרצח לכאורה – ציגנוק לא הורשע, חשוב לציין – של אנסטסיה קליין התחיל כנסיון אונס. משם הוא התדרדר לתקיפה חמורה, ומשם לרצח. וזה בדיוק המסלול שבגללו מערכת המשפט לא ראתה בכלל את קליין. היא היתה שקופה.

אנחנו קוראים לזה “אלימות במשפחה,” “רצח על רקע רומנטי,” “רצח על רקע כבוד המשפחה”. כל אלה שמות שלא רק מסתירים את המערכת הפטריארכלית שמאחוריהם, הם גם מסתירים את העובדה שזה פשע סוג ב’. זה לא רצח רגיל, זה רצח שמגיע עם נסיבות מקילות מובנות. הקורבן היתה אשה. אדם סוג’ ב’. החשוד ברצח יכול להשתחרר למעצר בית. הוא יכול להיעצר שוב ולהשתחרר שוב.

חשבו לרגע שאנסטסיה קליין היתה גבר, וחבר כנסת. האם מישהו היה מעלה על דעתו שאדם שניסה לרצוח אותו (לכאורה) היה משוחרר ממעצרו? חייה של אנסטסיה קליין היו יקרים וחשובים כמו חייו של כל חבר כנסת. היא, לרוע מזלה, נולדה לשני מעמדות שאנחאנו מקלים ראש בדמם: היא היתה אשה, והיא היתה זרה. משכך, התייחסו הרשויות בזלזול לחייה.

המקרה של קליין מבליח לכותרות משום שהוא זועק כל כך: הרוצח (לכאורה) היה בידי הרשויות, והן שחררו אותו. אבל השרשרת מתחילה קודם. היא מתחילה בהבנה של נשים שאין טעם להתלונן על תקיפה מינית – ובהבנה של גברים שלנשים אין טעם להתלונן על תקיפה מינית. היא מתחילה בכך שרק חלק קטן ממקרי האונס מדווח לרשויות – כי לנאנסת אין כוח לאונס שני בידי רשויות הצדק. והאנסים יודעים גם הם שהסיכוי שיבואו על עונשם קטן: 87% מתיקי עבירות המין בשנת 2017 נסגרו ללא העמדה לדין.

הנתון הזה הזכיר לי משהו. שיעור התיקים ביחס לאלימות כנגד פלסטינים שסוגרת המשטרה ללא העמדה לדין הוא 92%. נשים, מבחינת המערכת המשפטית הישראלית, הן כמעט אזרחים כבושים. הפשעים האלה לא באמת חשובים למערכת. לא כל כשלון חקירתי זועק כמו זה של אנסטסיה קליין, אבל הם רבים מאד, מאד.

ואנחנו יודעים, למרבה הצער, שהבעיה הזו איננה בעיה ישראלית יחודית. יש תופעות דומות במדינות רבות אחרות. זו תופעה גלובלית: היא קיימת בכל מקום שיש בו גברים.

ובדיוק בשל כך זה אמור להיות המאבק שלנו, הגברים. אנחנו המדכאים, גם מבלי שאנחנו מבחינים בכך. אנחנו צריכים להיות הראשונים לצאת נגד הדיכוי הזה. ראשית כל, להשכיל: ללמוד מה אנחנו עושים לא נכון. לזהות את האלמנטים הרעילים בחינוך שקיבלנו, וכמעט כולנו קיבלנו, ולדכא אותם. ראשית כל להקשיב, לא לדבר.

לרוע המזל, הידיעה שאנסטסיה קליין לא תהיה האשה האחרונה שנרצחה (לכאורה!) על ידי בן זוגה היא ודאות סטטיסטית. יש פשוט יותר מדי שנים של פטריארכיה, ויותר מדי גברים שחונכו על פיה. אבל בידינו לצמצם את מספר הנשים הנרצחות, נאנסות, מותקפות, מוטרדות. וזו חובתנו המוסרית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: ביום שני הבא (ה-19 בחודש, בשעה 19:00) אערוך הרצאת זום בנושא ימי הביניים – פוסט אפוקליפסה. טיזר קצר:

ימי הביניים הם כנראה התקופה המושמצת ביותר בהיסטוריה. אנחנו מקרינים עליה את הרגשות השליליים שלנו ומייחסים לה כל דבר שלילי. בהרצאה הזו אנסה להזריק קצת מציאות לדימוי, ואתמקד במתח שליווה את בני התקופה – התפיסה של עולם שנפל. אעמוד על חשיבותה של קריסת התקופה הקלאסית וירידת האוריינות, ואציג את השינויים המהותיים שחלו בה.

ההרצאה כרוכה בתשלום של 30 ש”ח (או יותר, לפי נדיבותכם) והיא תארך שעה וחצי. אם אתם מעוניינים, אנא שלחו מייל ל[email protected]

(יוסי גורביץ)

לפני שנגיע ל”מוות לדיקטטור”

שוב: אם על ישראל לחיות, על נתניהו לעוף. השבוע האחרון ראה שורת צעדים קשים לעבר דיקטטורה. חייבים להחזיר אותם לאחור

העובדות פשוטות. שמענו לא מעט תירוצים, אבל העובדות נשארות עובדות: ביום שלישי האחרון, חיילי צה”ל מנעו מאזרחים שרצו להפגין גישה לכנסת.

המשטר, או לפחות חלקים ממנו, נבהלו מעצמם ואחד בני גנץ, שמשחק בטלוויזיה בתפקיד שר הבטחון, הודיע ש”זו טעות שלא תחזור.” נראה. חשוב לציין שלחמושי צה”ל יש היסטוריה ארוכה של פיזור הפגנות; למעשה זה חלק מרכזי מתפקידם. רק שההפגנות האלה הן בשטחים הכבושים. מי אמר “הכיבוש משחית” ולא קיבל?

עובדה שניה: ביום שלישי הצביעה הכנסת בעד תחימה ברוטלית של זכות ההפגנה, עד כדי ביטולה. הפגנות מותרות כעת במרחק של קילומטר בלבד ממקום מגוריו של המפגין. אבל זו אצטלה חוקית בלבד. המטרה היא ביטול ההפגנות בכלל. יממה לאחר שגנץ העביר את החוק לצתצום הפגנות, נתניהו ניסה בישיבת הממשלה לצמצם את המרחק המותר ל-200 מטרים בלבד. באותה ישיבה אמר נתניהו משהו מדהים אחר. כאשר בא אלינו לפני שבועיים ואמר שסגר הוא הכרחי – סגר כללי ולא סגירה של האזורים הלוקים בתחלואה, המלאים בתומכיו החרדים – הוא אמר שהסגר יימשך שבועיים-שלושה. בישיבת הממשלה הוא דיבר על חצי שנה עד שנה.

כלומר, מה שאמור היה להיות זמני יהיה קבוע מאד. בישיבת הממשלה הוחלט על איסור הפגנות במשך שבוע. למה שבוע? ובכן, לגמרי במקרה תצטרך הממשלה להגן בבג”צ על חוק גנץ נגד ההפגנות, ואם היא תגיע לשם עם האמירה של נתניהו על סגר של חצי שנה עד שנה, זה יהיה מביך למדי. אז היא מנסה לעבוד על בית המשפט, להעמיד פנים של ארגון סביר ושקול, שמטיל איסור הפגנות קצר בלבד. אמנם, כזה שיאושר מחדש שבוע אחרי שבוע; אבל, בבקשה כבוד השופטים, אל תחשבו שאנחנו מיקי זוהר. הוא רק כלב התקיפה שלנו.

משטרת ישראל תמיד כיוונה לדעת השליט. תחת בן גוריון, היא רדפה מתנגדי משטר. תחת גולדה, היא רדפה את הפנתרים השחורים. תחת שרון, היא רדפה את מתנגדי ההתנתקות. תחת אולמרט, את המפגינים נגדו. תחת נתניהו, את יריבי נתניהו. השוטרים נושאים עיניהם מעלה, והם חשים את רוח המפקד. בהתאם, הפגינה המשטרה אלימות חריגה כנגד המפגינים בשבוע האחרון – ואתמול, משטרת ירושלים אכולת הכלבת, הגרועה שבכוחות המשטרה בישראל, קנסה מפגינים מול בלפור שמתגוררים במרחק של פחות מקילומטר משם.

ההפגנות מחרפנות את הדיקטטור בהתהוות, ונראה שגם את ההוא שמשחק שר בטחון בטלוויזיה. גנץ כבר יודע שעתידו הפוליטי כתוב וחתום. הוא יהיה בדיחה במקרה הטוב, פון פאפן במקרה הרע. הוא יודע שהוא לא ייצא טוב מעוד מפגש עם הבוחרים. ובהנחה שהוא לא נסחט או לגמרי מטומטם – אני יודע, אני יודע, הנחה בעייתית – הוא חייב היה להבין שהמטרה של מצב החירום המיוחד שהכריזה הממשלה (מצב חירום הוא המצב הנורמלי בישראל) איננה מאבק במגפה, אלא בהפגנות.

שימו לב: בשבוע שעבר ניסתה איילת שקד להעביר החלטה שתאפשר לעסקים קטנים שמעסיקים פחות מעשרה אנשים להמשיך ולפעול. ההגיון שלה היה מוצק: החוק מתיר כעת לאנשים להתקהל בקבוצות של עשרה. מדוע, אם כן, לא לאפשר לעשרה אנשים לעבוד? אבל ההצעה הזו נפלה, משום שאם יותר לעשרה אנשים לעבוד, אי אפשר יהיה להגדיר את המצב הנוכחי כ”מצב חירום מיוחד” – ובלי מצב חירום מיוחד, אי אפשר להגביל הפגנות.

אז, שוב:

* חיילים הקיפו את הכנסת כדי למנוע מאזרחים להפגין למען זכות ההפגנה.

* הקואליציה של גנץ ונתניהו צמצמה משמעותית את זכות ההפגנה, כשהמטרה היא למנוע הפגנות בבלפור. כשזו נכשלה והפגנות חוקיות נערכו, המשטרה קנסה את המפגינים בכל זאת.

ועל כל אלה נוספו כנופיות הבאסיג’ של המשטר. בשבוע שעבר ניסה אפס בשם פיני לוזון לדרוס מפגינים בתל אביב. התקפות על מפגינים מצד תומכי נתניהו הפכו לדבר שבשגרה. התקפה חמורה במיוחד נרשמה אמש (ז’) בפרדס חנה, כשכנופיה של 15 תומכי נתניהו הכתה קשות מפגין, שאושפז.

להתקפה של 15 איש על מפגין קוראים בדרך כלל לינץ’.

האנשים האלה לא הגיחו מחוריהם בכוחות עצמם. הם הוצאו משם על ידי נתניהו, אוחנה ושופרים מסוגו של ינון מגל, שלפני שבועיים פינטז על רצח בירי אוטומטי של עיתונאים מתנגדי נתניהו (ואחר כך, כמובן, אמר שמדובר ב”סאטירה”, כי הוא זבל אנושי, וכי בריונים הם תמיד פחדנים). מה שאנחנו חווים הוא טרור סטוכאסטי: המנהיגים והשופרות יודעים שיש אנשים בחוץ שאם ישמעו את הקריאה, יפעילו אלימות. אבל אי אפשר יהיה לקשר ישירות בין המפגעים ובין המנהיגים והשופרות. נתניהו הוא אמן בשיטה הזו. את הסטאז’ הוא עשה על רבין.

כשהחוק לא חוקי, אי ציות אזרחי.

הפרו את החוק של גנץ ונתניהו. צאו להפגין. אם תקנסו, סרבו לשלם את הקנס. אם תותקפו על ידי קלגס במדים, קחו את הפרטים שלו והגישו נגדו תביעה אזרחית. יש שורה של קבוצות שמתארגנות לשם סיוע בכך. אף שהחוק מתיר לאדם להתגונן מפני תקיפה בלתי חוקית, גם אם היא מתבצעת על ידי מישהו שאמיר אוחנה נתן לו מדים, אני מאד לא ממליץ על כך. הקלגסים נעים בעדרים, והם מיומנים באלימות, ולא פחות מכך – בשקרי חיפוי זה על זה. אין כרגע שום כלי אחר להחזרת משמעת במשטרת ישראל פרט לתביעות אישיות נגד שוטרים. כשהכל ייגמר, נצטרך לפרק אותה; אבל אנחנו עוד לא שם.

המשטר רועד. תנו לו עוד כמה דחיפות רציניות. שימו לב: אנחנו עדיין לא בדיקטטורה. אנחנו רק בדרך לשם. חברי כחול לבן יכולים להתעשת, להציל את מה שנשאר משמם הטוב, ולהצטרף להצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית שתדיח את נתניהו. אבל לשם כך הם צריכים להבין שהברירה חדה: או פעולה להפלת הממשלה, או דיראון עולם.

בהפגנות נגד המשטר באיראן, המפגינים נהגו לצעוק “מוות לדיקטטור.” זה מצבם של אנשים שכבר נפלו תחת משטר עריצות ונאבקים לשחרור ממנו. השחרור תמיד קשה יותר ממניעת העריצות. אסור לנו להגיע למצב שבו נצטרך לצעוק “מוות לדיקטטור.” צאו להפגין כל עוד הצבת חמושי צה”ל מול המפגינים עוד לא הפכה לשגרה. אחרי זה, תשאר לנו רק מהפכה אלימה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

טרור בהזמנה, רוח המפקד, והמשטרה החשאית עוקבת אחריכם

שלוש הערות על המצב

טרור בהזמנה: בשורה של מקרים בימים האחרונים, תקפו פעילי ימין פעילי שמאל. באחד המקרים היה מדובר בדקירה בצוואר שלמרבה המזל הסתיימה בפציעה קלה יחסית, במקרה אחר ריסוס בחומרים כימיים של מפגינים, ביניהם ילדים; ומספר נסיונות פוגרום של קבוצות ימניות, שמתוארות תחת השם הכולל “לה פמיליה.”

ההתקפות האלה לא הגיעו משום מקום. החשודים שאליהם המשטרה הגיעה אמרו שהם עשו את מה שעשו משום שזה מה שהם שמעו מראש הממשלה ומשר המשטרה: שיש בוגדים שצריך לטפל בהם. הם הבינו, כך נראה, שהממשלה איתם.

למי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית, זה מדליק נורות אדומות: יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצווייג, פעל בדיוק כך. הוא הקשיב למה שאמרו אריאל שרון וצחי הנגבי, ויצא להרוג. הוא הבין שזה מה שרוצה הממשלה, שזה המעשה הפטריוטי לעשות. יגאל עמיר, מחושב יותר, פעל בכל זאת באותו האופן: הוא אמר שהוא היה “שליח ציבור.” ציבור גדול, באמצעות שלוחיו – בנימין נתניהו, אריאל שרון, מועצת יש”ע, שורה של רבנים בכירים – התיר את דמו של ראש הממשלה, קרא ל”שליח ציבור” כזה, והוא הופיע.

בשנים האחרונות מתחילים להתייחס לאירועים כאלה כסוג של טרור סטטיסטי, טרור סטוכאסטי (stochastic terrorism): מנהיגים משמיעים קריאות לאלימות, כשהם יודעים שסטטיסטית, יהיה מי שיישמע לקריאות הללו. דונלד טראמפ קרא לעיתונות “אויבי הציבור”, ותוך זמן קצר היה מי שביצע פיגוע המוני במערכת ה-Capital Gazette. הם עושים זאת בכוונת מכוון, כשהם יודעים שהם יוכלו להסתתר מאחורי הסטטיסטיות של הרצח: אי אפשר יהיה למצוא שום קשר ישיר ביניהם ובין המפגעים.

אירונית, לתקשורת הישראלית אין שום בעיה לזהות – ושמא להזות – קשרים כאלה כשמדובר בפלסטינים. ישראל הרשמית מאשימה התקפות שמבצעים פלסטינים ב”הסתה של הרשות הפלסטינית,” כאילו פלסטיני צריך הסתה כדי להבין שהוא משועבד על ידי ישראל, כאילו הוא צריך מטיפים שיסבירו לו שמצבו חסר תקווה. אבל כשהתקפות על ישראלים – במיוחד פלסטינים ישראלים – מתבצעות על ידי יהודים שטופי שנאה רשמית, התקשורת היהודית מתקפלת לעמדת “המשוגע התורן” הקלאסית.

נתניהו ואוחנה קוראים לאספסוף, והוא בא. הדם יהיה על ראשם: מידם נתבע אותו. במיוחד מנתניהו, שהוא בעל נסיון בתחום.

רוח המפקד: אוחנה לא מסתפק במיליציות הבלתי רשמיות: הוא מפעיל לחץ על המשטרה לפזר את ההפגנות נגד המשטר באלימות חריגה. אוחנה מנצל את העובדה שלמשטרת ישראל אין מפכ”ל כדי לדרוש מבכירי המשטרה שיתוף פעולה איתו, כשהאחרונים מקווים להפוך למפכ”ל כתוצאה מכך. בשיחת טלפון ששוחררה אתמול (א’) נשמע אוחנה כשהוא לוחץ על מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון ידיד, להפעיל יד קשה נגד המפגינים, והלז עונה שהמשטרה הוציאה מספר חריג של דו”חות על אי לבישת מסכה כנגד המפגינים.

כלומר, משטרת ישראל משתמשת בסמכויות שהוענקו לה לשם מאבק במגפת הקורונה כדי לדכא מחאה עממית, וכל זה כדי לרצות את שר המשטרה. מדובר על פניו בהפרת אמונים, אבל מי יחקור את בכירי המשטרה? מי יטפל באוחנה? הפרקליטות?

כשכל זה ייגמר ותהיה פה ממשלה חצי מתוקנת, נצטרך לנקוט בשורה של צעדים. ראשית, לוסטרציה. לאסור בחוק על כל מי שהיה מעורב בנסיונות של נתניהו להפוך לדיקטטור דה פקטו מלהחזיק אי פעם בכל תפקיד ממשלתי או ציבורי. שילכו לשוק הפרטי. שנית, פירוק של המשטרה ובנייתה מחדש, תוך הרחקה ממנה של כל מי שמעל בחובתו, כל שוטר אלים, כל מי שנתפס אומר שקר בבית משפט.

שאם לא כן, היחס של כל אזרח סביר למשטרת ישראל יהיה כאל מיליציית כיבוש, שתפקידה הוא לשמר את המשטר למרות רצון האזרחים; משטרה שהיא קלגסת, הזרוע הרשמית האלימה של הממשלה. האמון במשטרת ישראל מעולם לא היה גבוה, ובצדק. בחודשים האחרונים הוא מלחך את העשב. אם אנחנו רוצים משטרה שזוכה באמון הציבור, יהיה צורך בכיסוח של כל המבנה הישן – שאם לא כן, הוא ירקיב גם את המבנה החדש.

המשטרה החשאית מכה שנית: מעבר לאלימות המשטרית הרשמית והרשמית למחצה, הידיעה החשובה של אתמול היתה חשיפת העובדה שהשב”כ (השם הרשמי של המשטרה החשאית הישראלית) עוקב אחרי הסלולרים, בכלל זה התוכן שלהם, של רוב הישראלים. כל זה, למותר לציין, מתבצע בלי שום פיקוח או הסכמה פרלמנטרית, ונשען – תיראו מופתעים – על פתשגן משפטי של משרתם של כל האדונים, שי ניצן.

המידע שקיבלנו חלקי ומפורר, ויש שורה של שאלות שאין עליהן תשובה:

א. למי יש גישה למידע?

ב. על פי אילו קריטריונים נעשה בו שימוש?

ג. האם המשטרה החשאית מעבירה את המידע גם לחברות מודיעין אזרחי?

ד. אילו אמצעים, אם בכלל, הוצבו כדי למנוע שימוש לרעה במידע?

ה. מי אחראי על אכיפת האמצעים הללו?

התשובה של המשטרה החשאית, באמצעות משרד המשפטים, היא שהכל בסדר והכל תחת פיקוח. עם כל הכבוד, אנחנו אנשים בוגרים ולא יתכן שזו תהיה התשובה שנקבל. עד שיגיעו תשובות מסודרות יותר, שמסבירות מי ומה ולמה ואיפה ומתי, ברחל בתך הקטנה, הנחת היסוד של כל אחד מאיתנו – אני מודה שהחזקתי בה מאז ימי החשיפות של סנודן, שבשעתו לא עוררו פה כל תשומת לב – היא שהמשטרה החשאית עוקבת אחרינו.

מכאן עולות שאלות לא נעימות. היתכן, למשל, שראש הממשלה הקרימינלי שלנו ביקש וקיבל גישה למידע, והשתמש בו כנגד יריבו הפוליטי, בני גנץ? הדיווחים על כך שגנץ נסחט בשל מידע שנמצא בסלולר שלו מופיעים בתקשורת הישראלית כבר חודשים. סביר להניח שנתניהו לא קיבל את המידע דרך ראש השב”כ – הפגישות בין ראש הממשלה וראש השב”כ מתועדות, מאז פרשת קו 300 ראש השב”כ לא נפגש עם ראש הממשלה לבדו – משום שלזה יש שכל בקודקודו. אבל האם אפשר לשלול את החשד שראש הממשלה נפגש עם בכיר בשב”כ, כזה שרוצה קידום, וקיבל דרכו גישה למידע?

אי אפשר לשלול. זה מסוג הדברים שאינם ניתנים לשלילה. וכך דמוקרטיות מתות: כשברור לאזרחים שהממשלה מועלת בחובותיה הבסיסיות ביותר כלפיהם, שהיא מרגלת אחריהם, ושבראשה עומדים אנשים המורגלים בשחיתות. לכן, פרדוקסלית, שירותי הבטחון צריכים להיות השקופים ביותר ותחת הביקורת החריפה וקשה ביותר של הכנסת. רק שאיש לא מעז לעשות זאת; ובמקום שבו נפגש שלטון החוק והמדינה הסודית – ולכל מדינה יש כיום מדינה סודית, מדינת עומק – שלטון החוק עולה בעשן.

בינתיים, עד ועדת חקירה, נקטו בצעדי הזהירות הבאים:

א. הצפינו את הסלולר שלכם.

ב. השתמשו בסיסמא לכניסה אליו.

ג. אל תשלחו דבר שעשוי לשמש כנגדכם, בין אם על ידי שירות מודיעין שירצה לסחוט או להביך אתכם ובין אם על ידי גורמים עברייניים שיקנו ממנו את המידע, באמצעים דיגיטליים.

ד. אם אתם חייבים לשלוח מידע רגיש, עשו זאת באמצעות VPN או שירות Signal. (אם המידע שלכם רגיש כל כך שאתם צריכים למסור אותו בפגישה ישירה, ברכותי, אתם כבר בשלב הבא של הקונספירציה.)

ככה זה: פרנואיד, היום, הוא מי שחושב שעוקבים אחריו יותר מאשר אחרי כל השאר.

ועוד דבר אחד: תוך כדי כתיבה, נראה שאנחנו על סף מלחמה בלבנון. הבוקר אמר "בכיר" שהוא שוקל לצאת למלחמה כדי לדפוק את החיזבאללה כל זמן שטראמפ עדייין בבית הלבן. זה נשמע יותר מדי כמו מלחמה שמטרתה להשתיק את המחאה נגד המשטר המושחת. לא הפעם. אם תקבלו צו גיוס, אל תתייצבו. שיאיר נתניהו יילחם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההמונים הפילו במיניאפוליס את החומה

עכשיו תורנו. לפרק את משטרת ישראל

משטרת מיניאפוליס רצחה לפני כשבועיים – כן, רק שבועיים – את ג’ורג’ פלויד, אזרח שחור שנחשד בזיוף של שטר של 20 דולרים. ארבעה משוטריה מועמדים כעת לדין בחשד לעבירות רצח שונות: חלאת המין האנושי שדרך על צווארו של פלויד במשך תשע דקות, כשידיו בכיסיו, ושלושת השוטרים האחרים שעמדו מהצד ולא סייעו לאזרח שנמצא תחת התקפה רצחנית, כחובתם. המפגינים במיניאפוליס לא הסתפקו בכך: הם מכירים היטב את בהמתם. הם דרשו את פירוק המשטרה. שלשום (ז’) הם גירשו את ראש העיר בצעקות לאחר שזה סירב לכך. אמש (א’) קיבלה מועצת העיר מיניאפוליס את הדרישה, והעבירה ברוב חסין ווטו החלטה לפירוק כוח המשטרה שלה.

היינו כחולמים. ההפגנות והמהומות שלאחר רצח פלויד נבעו גם משורה של מקרי רצח של המשטרות ברחבי ארה”ב, פחות או יותר בו זמנית, של אזרחים שחורים; המקרה הבולט האחר הוא של בריאונה טיילור, שנורתה למוות במיטתה כאשר שוטרים חמושים מדי פרצו לבית שלה בטעות וללא התראה, בן זוגה פתח באש לעבר הפורצים, ואלה ירו בטיילור שמונה כדורים בזמן שישנה. בשני העשורים האחרונים, מקרים כאלה חזרו ונשנו על בסיס קבוע: שוב ושוב, שוטרים חמקו מדין בטענה שהם “חשו בסכנה.”

ההיסטוריה של כוחות השיטור בארה”ב ארוכה וסבוכה, אבל גם אם הם לא תמיד היו תולדה של פטרול ציד העבדים הידוע לשמצה של הדרום, הם תמיד הפגינו אלימות חריגה כלפי מי שלא נחשב לחלק מהציבור המוגן – שחורים, היספנים, ילידים אמריקאים, נשים עם דעות, הומוסקסואלים, קומוניסטים או סתם ליברלים.

שזה בדיוק מה שאפשר לומר על המשטרה הישראלית. היא נוטה לרצוח לא-יהודים או לא-לבנים בשיעור חריג. מעבר לכך, יש לה היסטוריה ארוכה וידועה לשמצה של אלימות-יתר, כמו גם של ציות-יתר למשטר ולא לאזרחים ואי הבנה שלאזרחים יש זכויות בסיס לעצבן את הממשלה. לא צריך להפליג עד ימי שורת הדין והפנתרים השחורים; בסוף השבוע האחרון ניסתה המשטרה לסכל את הפגנת השמאל נגד הסיפוח בכיכר רבין. בסוף ההפגנה, שנערכה על אפה ועל חמתה, המשטרה תקפה עיתונאים ומפגינים בלי שום סיבה נראית לעין.

אני קורא לפירוק משטרת ישראל מזה שבע שנים. היא שבורה מכדי שאפשר יהיה לבצע בה רפורמה; מנהגי האלימות והדיכוי טבועים בה מדי. המשטרה היא הפרי הרקוב במיוחד של מערכת הצדק שלנו, שמזמן לא עברה רפורמה. למשטרת ישראל יש מנהג שבו, כאשר אזרח מגיש תלונה על אלימות שוטרים, מיד נפתחת נגדו תלונה על תקיפת שוטר. הפרקליטות מחפה על המשטרה לעתים קרובות מדי; אחרי הכל, היא לא יכולה לעבוד בלי המשטרה. בתי המשפט קובעים שוב ושוב ששוטרים העידו עדות שקר – אבל ראה זה פלא, אינם מורים על העמדתם לדין. משטרת ישראל לא יעילה במקרה הטוב, ומזיקה במקרה הרע. הגיע הזמן לפרק אותה.

וכן, זה אפשרי. לא, לא יהיו מקרי ביזה ואונס בכל פינה. המהלך יהיה איטי אך נחוש. כל השוטרים יעברו בדיקה של ועדה בלתי תלויה, שתכיל נציגים של ארגוני זכויות אדם ושל הציבור. כל שוטר שיש נגדו יותר מתלונה מוכחת אחת על אלימות, יפוטר. כל שוטר שטייח אלימות, יפוטר. כל קצין מעל דרגת רב פקד יפוטר, מהסיבה הפשוטה שהוא התקדם במשך עשורים במערכת חולה מדי ושיש בו יותר מדי סממנים של המערכת הישנה.

המטרה של המשטרה החדשה תהיה שיטור קהילתי. כלומר, שוטרים יידרשו להכיר את האזור בו הם פועלים, את התושבים הגרים בו, ובמידת האפשר – בסיוע נדיב מצד המשטרה החדשה, כמובן – גם לגור בו.

הפעלת אלימות תהיה על פי המודל הבריטי: רוב מוחלט של השוטרים לא ישאו נשק חמוש. הם ישאו אלות וטייזרים, אבל האחרונים יהיו רק מדגם שמדווח על כל שימוש בו. שוטרים ינועו בזוגות, ומטרתו של השוטר לא תהיה להכריע סיטואציה אלימה, אלא להכיל אותה. במידת הצורך, שוטרים נוספים יגיעו למקום כדי להכריע עבריין אלים. במקרים החריגים מאד, שבהם עבריין מצויד בנשק חם, יוזעק למקום צוות ימ”מ. צריך להזכיר שוב שרוב השוטרים כיום אינם מיומנים בהפעלת הנשק החם שלהם ומהווים סכנה לעצמם ולאחרים. במקרה של סכנה אמיתית, מקצוענים יגיעו לטפל בה.

כל שוטר יישא עליו מצלמת חזה, שתתעד כל מגע בינו ובין הציבור. כל אזרח יהיה רשאי לדרוש ולקבל תוך שבוע כל תיעוד של מגע בינו ובין שוטר. שוטר שהמצלמה שלו “תמחק” בטעות יושעה לחודש; היה והיתה תלונה אמינה על אלימות במהלך התקרית, הוא יפוטר ויועמד לדין. שוטרים שיחפו על שוטרים אחרים יפוטרו מיד. כל מקרה אלימות של שוטר ייחקר על ידי ועדה שתכלול עורכי דין ונציגים של השכונה הרלוונטית.

מגיעה לנו משטרה טובה יותר, כוח שיבין שתפקידו הוא לסייע לתושבים, לא להיות ביחסי עימות מולם. פה זה יהיה מסובך יותר מאשר במיניאפוליס, משום שהמשטרה לא כפופה לראשי הערים אלא לפיקוד ארצי; אבל מספיק אזרחים נחושים שידרשו את זה, יוכלו להביא לשינוי. רבאק, אפילו בקייב עשו את זה אחרי המהפכה ב-2014. ברחבי ארה”ב עולה עכשיו הדרישה לפרק את כוחות המשטרה או למצער להביא ל-defunding שלהם. במשטרה האמריקאית יש בעיה של מיליטריזציה שנמשכת שנים. הרעיון לשלילת תקציב מיועד להחזיר לגראג’ את כל הנגמ”שים האלה, לשלוח חזרה לאפסנאות את כל כלי הנשק הצבאיים, ולפרק את המיליציות-בפועל האלה, ולהביא למצב שבו המשטרה משרתת את האזרחים.

אז לא, זו לא פנטזיה. זה יכול לקרות, ואנחנו חייבים את זה לעצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום חמישי הקרוב (ה-11 בחודש, בשעה 19:00) תיערך הרצאת זום עם נציגת שוברים שתיקה, מרפי בוביס. מי שרוצה להשתתף בהרצאה, מתבקש לשלוח אלי מייל לכתובת [email protected] ואשלח לו את הקישור.

(יוסי גורביץ)

מארה על שני בתיכם ותראו מי רוצה אפלה: שלוש הערות על המצב

פארסת חוק ההשתקה, החקירה של ביטן מסריחה מהתנהלות משטרתית לא תקינה, ותראו מי לא רוצה שקיפות

1. פארסה: הנחקר הסדרתי שמשמש כראש ממשלה מ פ ח ד. בשבועיים האחרונים הוא דוחף במלוא הקיטור, באמצעות שתי מורסות על הגוף הפוליטי הישראלי – דוד ביטן ודוד אמסלם, שעצם אזכורם מפריע להם לבצע את תפקידם ההיסטורי ולהתפוגג בענן צחנה – את חוק ההשתקה. החוק הזה אמור למנוע את המשטרה מלפרסם את המלצותיה בתום חקירה, ובמקרים מסוימים אף מלהעביר את ההמלצות הללו לפרקליטות.

המטרה של החוק היתה ברורה מלכתחילה: למנוע את פרסום החשדות המדויקים והמעשים שביצע נתניהו מעין הציבור. תחילה הובטח שהחוק לא יחול על נתניהו, אבל תוך זמן קצר זה השתנה. משה כחלון הוכיח, כהרגלו, שאין לו חוט שדרה והורה לסיעה שלו להצביע בעד החוק. ביום שני הוא עבר קריאה ראשונה, ביום רביעי וחמישי אמסלם וביטן דחפו אותו דרך הוועדה הלא נכונה (ועדת הפנים, שאמסלם עומד בראשה, מה שאיפשר לו לשבש את הדיונים ולהוציא כל מי שהתנגד), ביום חמישי הוגש נוסח חוק והאופוזיציה קיבלה יומיים להגיש הסתייגויות, היום אמורה היתה ועדת הפנים לאשר את החוק לקריאה שניה ושלישית, ומחר אמורה היתה להיערך על ההצבעה עליו.

ההיבריס של נתניהו וההשתנה על הציבור של הליכוד וסיעות הימין גרמו להם לחשוב שזה יכול לעבור. התוצאה היתה זעם ציבורי ניכר, שהגיע לכדי ביטוי בהפגנה אמש. הבוקר הכל התמוטט במהירות: שרת המשפטים שקד הודיעה שלא בשביל זה הימין עלה לשלטון, ביטן עצמו זומן לחקירה בפרשת שחיתות, כחלון התקפל (שוב), ובסופו של דבר נתניהו הודיע שהורה לאמסלם להחריג אותו מהחוק.

שזה נחמד, אבל צריך לזכור שזה היה הסטטוס קוו אנטה לפני שבועיים: החוק לא אמור היה לחול על נתניהו. אסור להרפות מהמעקב, כי נתניהו לגמרי מסוגל לשקר ולהכניס את עצמו לחוק, ואמסלם לא יהסס לציית לו.

ביטן יהיה קצת עסוק, זה כן. מה שמוביל אותנו ל…

2. פרשת גל הירש 2: שהדי במרומים שאני מאמין שדוד ביטן באמת חשוד בשחיתות, ואני יודע שהחקירה נגדו נפתחה לפני שנה, ואם יתברר שהוא אשם בחשדות שמיוחסים לו – כרגע, הלבנת הון, שוחד, מרמה והפרת אמונים – לא רק שזה לא יהיה מפתיע, זה גם יהיה סיום הולם לקריירה שלא היתה צריכה להתחיל מלכתחילה. ואף על פי כן.

אף על פי כן, ההתנהלות של המשטרה בפרשה הזו מצחינה. חוק ההשתקה מיועד במידה ניכרת נגד המשטרה. במקרה כזה, המשטרה עצמה הופכת לגוף פוליטי. גם המפכ”ל הבעייתי מאד שלה, שמונה על ידי נתניהו עצמו, מגיב מהמקום בו הוא יושב. אתמול, במהלך ההפגנה, הודיעו “גורמים במשטרה” ש”מעודד לראות כמה אזרחים באו להביע את זעמם נגד חוק ההמלצות.” השוו את זה להתנהלות המשטרתית כלפי ההפגנות בפתח תקווה, רק לפני שלושה חודשים.

ואז, הבוקר, הגיעה הפשיטה המשטרתית על מקורביו של ביטן וההודעה שהוא עצמו דרוש לחקירה. שוב, עצם העובדה שצריך לחקור אותו מקובלת עלי. התזמון, עם זאת, לא סביר ונראה פוליטי מאד. החקירה של ביטן היום מנעה ממנו להגיע לוועדת הפנים, שם הוא תפס את מקומו של בני בגין, והיא הטילה צל ענק על החוק שלו. בהחלט יתכן שהיא היתה גורם בהחלטה של נתניהו לסגת (זמנית?) מהחוק.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו מסוג זה קורה. לפני כשנתיים, כשרצה ארדן למנות את הדגנרל המשתבלל, גל הירש, לתפקיד המפכ”ל כחלק ממהלך מוצהר לניעור המשטרה, צץ פתאום תיק נגד הירש. התיק ישב שם יותר משנה ותיקתק, בלתי מופעל. המשטרה הפעילה את המטען בדיוק עם ההודעה על מינוי הירש. בספטמבר 2015 הודיע ארדן על משיכת המועמדות של הירש. התיק נגדו, ככל הידוע, עדיין פתוח.

ושוב, שהדי במרומים שאני מתעב את גל הירש. הוא מייצג את כל מה שרע בצה”ל והעובדה שפשלונר כזה עדיין מקבל פתחון פה אחרי 2006 מעידה על פגם חמור בציבוריות הישראלית. אבל גם לאנשים שאני לא סובל יש זכות שלא יתפרו להם תיק ויחסלו את הקריירה שלהם. אם אפשר לעשות לו דבר כזה, אפשר לעשות את זה לכל מי שיעצבן מסםיק בכירים במשטרה. שזה בדיוק מה שביטן עשה, ועל כן יש לי אמון מוגבל מאד בהתנהלות המשטרה.

3. תראו מי לא רוצה שקיפות: שרת המשפטים של האחים היהודים, איילת “ניאו נאצית?” שקד, רוצה שאף אחד לא ידע מי מעביר כספים לעמותות של המחנה שלה. אז היא רוצה לשנות את התקנות הקיימות, כך שמעתה עמותות יחויבו לדווח רק על תרומות מ-150,000 ש”ח ומעלה. כרגע הרף עומד על 20,000 ש”ח.

החשבון של שקד פשוט: המימון של ארגוני זכויות האדם מגיע ברובו מקרנות ממשלתיות, ועל התרומות שלהן הן מחויבות לדווח. ארגוני הימין, מצד שני, מקבלים כספים מקרנות פרטיות מפוקפקות ואנשים לא ידועים. אם תרצו, למשל, מקבלת כסף ממחבלים יהודים מורשעים. לעתים, כמו במקרה של רגבים ובצלאל סמוטריץ’, הכסף מגיע בכלל בעסקה סיבובית מהממשלה (באמצעות הלבנה דרך התנחלות כלשהי). והסכומים הללו גבוהים למדי.

גם הרף של 20,000 ש”ח גרם בעיות לאנשי הימין. אם תרצו, למשל, כמעט ואיבדה את רשיון העמותה שלה לאחר שניסתה להסתיר את הדו”ח השנתי של 2008 – שחשף את העובדה שהיא קיבלה 74,180 ש”ח מראש לשכתו של בנימין נתניהו, יואב הורוביץ. אם הסכום החייב בדיווח היה 150,000 ולא 20,000, הבעיה לא היתה נוצרת.

אז בפעם הבאה שארגוני הימין יזעקו “שקיפות”, זכרו בדיוק על מה הם מדברים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יום הדין של הפרקליטות

התפרים הגסים של תיק יששכרוף מבטאים אמת מדכאת: הפרטאץ’ הזה הוא המקסימום שהפרקליטות והמשטרה מסוגלים לו

לפני יותר מעשור, הזדמנתי לבית משפט בירושלים כדי לצפות באיתמר בן גביר מגן על נאשם בטרור יהודי. כשאמרתי לאיזה משפט אני רוצה להגיע, המאבטחת החייכנית של משמר בית המשפט שלחה בי מבט לא מוסתר של גועל. הגעתי לאולם. בן גביר עדיין לא היה עורך דין, אבל הוא כנראה כבר ידע כל מה שהוא צריך לדעת. הוא ריחף כפרפר ועקץ כדבורה, חג בעליצות בטיעוניו סביב עורך הדין הכבוי והאומלל של הפרקליטות. אני לא יודע מה נסגר עם התיק הוא בסופו של דבר, אבל באותו היום קיבל בית המשפט את כל טיעוניו של בן גביר. נער הגבעות הספציפי ההוא שוחרר ממעצר והלך הביתה. יש לקוות שאמר בכוונה גדולה "ברוך המתיר אסורים."

תהיתי אז למה לא טרחה הפרקליטות לשלוח עורך דין רציני לייצג אותה בתיק ההוא. התשובה האומללה היא שככל הנראה, היא לא מסוגלת.

ביום שישי פרסמתי כאן שורה של פרכות בטענות הרשמיות של הפרקליטות בתיק שתפרה לדובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף. הטענות היו, בקצרה, ש:

א. המשטרה והפרקליטות לא נקטו בשורה של צעדי חקירה מתבקשים, שכתוצאה מהם אי אפשר להגיע למסקנה שהפלסטיני שהפרקליטות טענה שהותקף, חסן ג’ולאני, אכן הותקף על ידי דין.

ב. שלג’ולאני היו סיבות לפחד משוטרי משטרת ישראל ושלגמרי יתכן שהם זייפו את העדות שלו.

יממה לאחר מכן, פרסמו שוברים שתיקה תמונה של יששכרוף עם ג’ולאני, כשהוא מצהיר במפורש שלא מדובר בפלסטיני שהוא תקף. אתמול, ניסתה הפרקליטות להגן על עמדתה ופרסמה מכתב שקבע בפסקנות שג’ולאני הוא הקורבן של יששכרוף, הוא ואין בלתו. שעות ספורות לאחר מכן, חשפו “שוברים שתיקה” סרטון של בצלם ממרץ 2014, שבו נראה יששכרוף מוביל פלסטיני אחר כבול וחבול למראה (שווה להתייחס לכבילה הפראית שבה הוא נתון), כשלפניו הולך קשר המ”פ, רובן סילברסטון, שמסר לשוברים שתיקה עדות שמאששת את עדותו של יששכרוף, אבל – ראה זה פלא – אליו חוקרי המשטרה לא הצליחו להגיע.

בשלב הזה הגרסה של הפרקליטות – היתה רק תקרית אחת שבה יששכרוף עצר מישהו בחברון, וזו התקרית שחקרנו – שכבה מדממת על הרצפה. הבוקר הוסיפה עמירה הס את מכת המוות. הס הגיעה אל חסן ג’ולאני וגבתה ממנו את הגרסה שלו.

לדברי ג’ולאני, החקירה שלו התנהלה כך:

א. חוקרי המשטרה הגיעו אליו והתחילו לחקור אותו על התקרית מ-2014. כששאל למה בעצם נזכרו בזה פתאום, אמר לו החוקר של משטרת ש”י ש”יש חיילים שקרנים.” בשלב הזה זיהמו החוקרים את העדות בכך שסימנו לעד מה לומר.

ב. החוקרים הבטיחו לג’ולאני אישור כניסה לישראל אם יאמר להם מה שרצו לשמוע.

ג. הוא אמר להם את האמת: שהוא לא הותקף על ידי יששכרוף.

ד. הוא אמר להם אמת לא נעימה אחרת: שלפני שהועבר לידיו של יששכרוף, הוא הותקף על ידי שישה שוטרי מג”ב באלימות קשה, עד כדי סחרור. למידע הזה אין זכר בגרסה של הפרקליטות.

ה. בסוםו של דבר, החוקרים הגישו לו טקסט כתוב עברית והורו לו לחתום עליו. המדובר בחריגה מהנהלים, שקובעים שעד יחתום רק על מסמך בשפה שהוא מבין. ג’ולאני חתם. זו כנראה הסיבה לכך שהפרקליטות הגיעה למסקנה שג’ולאני “הכחיש כי מעצרו לווה באלימות כלשהי מצד החיילים, מלבד שימוש בכוח לצורך איזוקו, פעולה אשר נדרשת נוכח התנגדותו לאיזוק”: המשטרה רימתה את הפרקליטות.

אחרי שאספו חוקרי משטרת ש”י את מה שאיילת שקד רצתה שיאספו, הם שלחו את המידע הזה לפרקליטות. אנחנו לא יודעים אם הם העבירו את המידע על כך שג’ולאני הותקף על ידי אנשי מג”ב לפרקליטות או שקברו אותו במסמך העברי שג’ולאני לא הבין. אנחנו יודעים, עם זאת, שפרקליטים בכירים כמו שי ניצן והפרקליטה למריחות מיוחדות נורית ליטמן עברו על המידע שהעבירה להם המשטרה.

היתכן שהם לא שמו לב שג’ולאני חתם על עדות שכתובה בעברית? היתכן שהם לא שמו לב למשפט משונה כמו זה שאומר ג’ולאני על כך שהפנו כלפיו רק אלימות סבירה?

לגמרי יתכן. כי האמת המפחידה ביותר בכל יששכרופגייט היא לא רק שהפרקליטות יכולה לתפור לך תיק בהוראת שרת המשפטים, אלא שהיא כל כך רשלנית. בחקירת דגל, כזו ששרת המשפטים לוטשת אליה עין, התפרים כל כך גסים והשקרים כל כך בוטים שכמה אנשים טובים משוברים שתיקה שמוציאים את העיניים על ארכיון הווידאו של בצלם ועיתונאית שהולכת אשכרה לשאול את ג’ולאני מה קרה שם מפרקים את הסיפור של הפרקליטות תוך ארבעה ימים.

זו חקירת דגל, וזה כל מה שהם מסוגלים לו. וזה מפחיד באמת. כי אלה האנשים שצריכים להתמודד עם עבריינים ערמומיים כמו בנימין נתניהו ועורכי הדין שלו. אז צריכה לקום ועדת חקירה, שלאחר שתעיף את שי ניצן וליטמן צריכה גם לברר לא רק איך הושחתו הפרקליטות והמשטרה, אלא גם איך הם הפכו לחסרי יעילות כל כך.

ואה, כן: למצוא את ששת שוטרי המג”ב שתקפו את ג’ולאני. אם אני מבין את שרת המשפטים נכון, זו עבירה חמורה שיש לחקור בלי קשר למשך הזמן שעבר. מה גם שיתכן שחלק מהם לובשים מדי משטרה היום.

(כן, כן, אני מתלוצץ.)

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ירו למוות בתחילת החודש באח ואחות שנסעו ברכבם ליד ההתנחלות חלמיש. אלוף הפיקוד הורה לנזוף בסגן המ”פ ולהשעות את המ”כ. יש, כמסתבר, חקירת מצ”ח, והיא כרגיל מתנהלת לאחר שלחשודים היתה אפשרות לתאם ראיות. נזיפה והשעיה: זה מה ששווים חיי פלסטינים בעיני אלוף בצה”ל. אשר לחקירת המצ”ח, הפעם הם כנראה יתקשו לטייח אותה בעילת “לא מצאנו מי היה מעורב”, אז הם כנראה ילכו על “מרחנו את החקירה עד שהחשודים יצאו מתחולת חוק השיפוט הצבאי” הישן והטוב, וסביר להניח שלאיילת שקד לא יהיה דחוף להורות לפרקליטות לפתוח בחקירה בנושא.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

משטרת המשטר

כשהמשטרה הטילה סגר על פתח תקווה, היא הוכיחה שוב שהיא משרתת את המשטר ולא את הציבור

לא רציתי ללכת להפגנה השבועית בפתח תקווה שלשום. תכננתי ללכת, ואז התחרטתי. הייתי עייף מדי ורבאק, אוגוסט. ואז ראיתי בטוויטר שהמשטרה עצרה את מני נפתלי ואלדד יניב, החלה לחסום את הכניסות לפתח תקווה כדי למנוע את ההפגנה בכיכר גורן, ולבקש מאנשים חשודים למראה להזדהות ולציין לאיפה הם נוסעים. מכפר גנים הגיעו דיווחים על כך שהמשטרה מעכבת כל שלושה אנשים, בנסיון לברר אם הם מפגינים. וכן, לפי תקנות שעת חירום, כל שלושה אנשים יכולים להיחשב להתקהלות בלתי חוקית. בלי לחשוב יותר מדי, צייצתי את הכתובת של ההורים שלי כדי שכל מי שייתקל בשוטרים יוכל למסור להם כתובת לגיטימית אם גם לא רלוונטית.

לקח לי בערך שלוש דקות להבין שהרגע הפעלתי על עיר הולדתי ומגורי את נוהל בילעין. כשנוסעים להפגנה השבועית שם, נהוג לשנן שם של התנחלות סמוכה שיש בה אירוע כדי שאם חייל חשדן ישאל לאיפה אתה נוסע, תוכל למסור לו מידע שנראה אמין ולהמשיך אל היעד האמיתי. יש”ע זה כאן.

ואז הלכתי להפגנה מול תחנת המשטרה ברח’ שטמפפר. היו שם כ-100 אנשים כשהגעתי. כשעזבתי, היו כאלף. היתה הפגנת נגד עלובה מדי של שלושה-ארבעה ליכודניקים. כנראה שזה מה שדוד ביטן מסוגל לקושש בהתרעה קצרה. ושוב רשמה המשטרה הצלחה: הפגנה שאמורה היתה להיות נגד שחיתות הפכה, כרגיל, להפגנה על עצם הזכות להפגנה.

נזכיר מושכלות יסוד: בניגוד לטענת המשטרה, הפגנה איננה צריכה רשיון – ולא משנה כמה אנשים משתתפים בה – אם היא לא כוללת תהלוכות ונאומים מדיניים. לא שממש ברור מהו נאום מדיני. אחד הדברים שהצליחו להכניס למוח של ישראלים הוא שאין להם זכות להפגין, אלא אם מפקד המשטרה המקומי בעד זה. כמה נוח.

אולי הנקודה הקריטית בכל הפרשה העלובה הזו היתה ההודאה של המשטרה בבית המשפט, ביום ראשון, שבעוד שהיא התעקשה שמספר המפגינים בכיכר גורן לא יעלה על 50, היא אישרה 400 מפגיני נגד. התרגיל הזה חושף את מה שצריך היה להיות ברור מלכתחילה, עוד מהשבועות הראשונים של שבירת ידו של מני נפתלי ומעצר מפגין בודד עם שלט: המשטרה רואה את תפקידה לא כשירות הציבור, אלא כשירות המשטר. ההפגנות עושות רע למנדלבליט, אז המשטרה אצה להגן עליו ולא על זוכת הביטוי של הציבור.

זו כמובן לא הפעם הראשונה. מי שזוכר את ימי הפגנות המילואימניקים נגד אולמרט – לפני שידענו שמדובר בתרגיל של לשכת נתניהו; הוא ודאי היה קורא לזה נסיון הפיכה – יזכור גם שהמשטרה ניסתה לדכא אותן. אינני זוכר את שמו של האיש, אביו של אחד ההרוגים במלחמת לבנון השניה, אבל יום אחד נחתו עליו שני קציני משטרה ודרשו ממנו להודיע האם הוא מתכוון למחות באירוע שאולמרט אמור להגיע אליו. וגם זה לא היה חדש במיוחד: המשטרה היתה כלי של המשטר מאז ראשית ימי המדינה. רשמית, במשטרת ישראל מעולם לא היה אגף פוליטי, אבל תמיד היו לה קת”מים (קציני תפקידים מיוחדים), שבתחום העמום שלהם נכנס גם פיקוח ושיבוש של מתנגדים פוליטיים. עיקר הפעולה שלהם היתה כמובן במגזר הערבי, אבל הם היו פעילים גם נגד יהודים שחצו את גבולות הקונסנסוס המדומיין של המשטרה. הפנתרים השחורים בשנות השבעים – חתולים מאולפים ביחס למקור האמריקאי – הוטרדו, הותקפו פיזית, וסבלו ממעצרי שווא בנסיון להגן על מה שנשאר משלטון מפא”י. מפגינים, כל סוג של מפגינים כל זמן שהתנגדו לממשלה, סבלו מנחת ידה של המשטרה תמיד.

אני לא יודע מי נתן את ההוראה להתייחס לזירת הפגנות כאל זירת פיגוע ולמנוע מאנשים להגיע למקום. אני לא בטוח שהיתה הוראה, ושאם היתה היא לא הגיעה מהמפכ”ל. מפקדים מקומיים לא צריכים פקודות: הם מכוונים את עצמם לרוח המפקד. והם עוד לא הבינו שתפקידה של המשטרה הוא להגן על זכויות הציבור.

ואנחנו מדברים על משטרת ישראל, אז אחרי 70 שנים של בזיון וקצף אפשר להגיע למסקנה הסבירה שהיא כבר לא תלמד. את הגוף הזה צריך לפרק. להדיח את כל הקצינים מדרגת ניצב משנה ומעלה ולבנות את הכל מחדש. בקייב עשו את זה. אפשר לעשות את זה גם פה – כל מה שצריך הוא שהפוליטיקאים ירצו בכך. אבל להם אין עניין: יו”ר הכנסת סירב לאחרונה לאשר את עצם הקמתה של שדולה נגד אלימות משטרתית, והציע שחברי הכנסת שרוצים בכך ישתלבו בפעילות של השדולה למען השוטר.

אפילו במשטרה נשמעו קולות על כך שהפעולה במוצ”ש היתה מזיקה: דאגו שם לתדמית של המשטרה, שחבולה גם כך. חברים, הבעיה היא לא התדמית שלכם. הבעיה היא אי האמון הציבורי בכם. אנשים לא מדווחים על פשעים כי הם לא רואים טעם. ואתם הופכים את עצמכם במהירות ממטרד לאויב. אוי לנו אם נגיע לשלב הזה. כדי להציל את המשטרה מעצמה, צריך לפרק אותה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נבעטנו מבורות המים, מהשוק והכיכר

משטרת ישראל מותחת פסק דין של בג”ץ, בעייתי כשלעצמו, אל מעבר לגבולות הסביר. תגידו שלום לחופש המחאה שלכם

שלשום (ג’) עמד אורן סימון בכיכר גורן בפתח תקווה, עם שלט שמצטט את ישעיהו א’: איכה היתה לשונה קריה נאמנה וכו’. אתם יודעים, הפרק היחיד מישעיהו שכולם מכירים. זמן קצר לאחר מכן הוא עוכב על ידי משטרת פתח תקווה, תושאל, נעצר, והובא לפני שופט. האחרון דרש ממנו ערבות בסך 1,000 ש”ח, כמו גם 5,000 ש”ח בערבות עצמית ו-5,000 ש”ח בערבות צד ג’, ולקינוח גם הרחיק אותו מפתח תקווה ל-15 יום.

על פניו, רוב אוכלוסיית המדינה היתה שמחה לקבל הרחקה מפתח תקווה, ולהרבה יותר מ-15 יום. עבדכם הנאמן, שלאחרונה נאלץ לגרור את עצמו חזרה לעיר מולדתו, מזדהה למדי. על עצם קיומה של כיכר גורן נודע לו מהחדשות, ובהתחלה היה סבור שמדובר בשם חדש לכיכר המיואשים המפורסמת. ואחרי שצחקנו, זה לא מצחיק, בעצם.

אורן מימון הוא חלק מהקבוצה של מני נפתלי, שעל האלימות המשטרתית נגדה כתבתי כאן. המשטרה נתלתה בכמה תלונות של שכנים כדי למנוע הפגנות מול ביתו של היועץ המשפחתי מנדלבליט, ואילצה את המפגינים להתייצב מאות מטרים מהמקום. הם עתרו לבג”ץ נגד ההחלטה הזו, ובג”ץ דחה את העתירה.

הפסיקה הזו מעניינת כשלעצמה. השופט העליון, מני מזוז, כתב את חוות הדעת שהתקבלה. הוא מציין (סעיף 17) שהפסיקה הישראלית ביחס לשאלה האם מותר להפגין מול ביתו של עובד ציבור איננה חד משמעית, וכותב (סעיף 16) שהוא עצמו נוטה לראות בהפגנה מול ביתו של עובד ציבור נסיון להשפעה לא לגיטימית על עובד הציבור. הוא מצטט שורה של תקדימים, בארץ ובחו”ל, שתומכים בעמדה הזו.

עד כאן, סבבה. אפשר לחלוק על העמדה הזו – אני סבור שהיא מסרסת במידה ניכרת את היכולת להפגין, כי כפי שאמר האדמו”ר יאיר לפיד, בתוך משרדי הממשלה לא שומעים את המגפון החזק ביותר, והמפגינים נשארים כשנאצורים רטובים בגשם – אבל זו עמדה שאנשים הגונים וסבירים יכולים להתווכח עליה.

ואז מזוז מבצע סטיה מעיקר הדיון, ובסעיף 23 מדגיש כי יש בעייתיות ניכרת בהפגנה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, משום שלזה יש סמכות מעין שיפוטית, וזו צריכה להתבצע “ללא השפעות חיצוניות אחרות”; לדברי מזוז, החלטות היועץ המשפטי לממשלה “אינן אמורות להיות מושפעות מדעת קהל או מלחץ ציבורי, אלא לשקף את החוק ואת האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק.”

אבל כל השאלה מהו “האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק” היא, במהותה, שאלה ציבורית ובמידה ניכרת פוליטית. כשמנדלבליט מחליט שלא לחקור את ראש הממשלה אלא רק לבצע “הליך בדיקה”; כשהפרקליטות מחליטה שלמרות העובדה שאשת ראש הממשלה גרמה להעסקה פוגענית, ולמרות שהמדינה תאלץ לפצות את קורבנותיה בכסף רב, אין עילה ציבורית לתבוע ממנה את הנזק שגרמה למדינה; כשהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז מחליט שלא להעמיד לדין את משה קצב בעילת אונס ואת אריאל שרון בתיק האי היווני, אלה… אה, פאק.

אבל הנושא שלנו הוא לא הסאבטקסט של מזוז אלא הטקסט שלו, והוא, כאמור, משהו שאנשים הגונים יכולים לא להסכים עליו. לרוע המזל, אנחנו צריכים לעסוק במשהו קוטבי לאנשים הגונים, קרי משטרת ישראל. זו, כזכור, עצרה את סימון לא בעת הפגנה מול ביתו של מנדלבליט, ואפילו לא על הפגנה שמתייחסת למנדלבליט. היא עצרה אותו על כך שעמד בכיכר עם שלט שמצטט את ישעיהו א’. טכנית, הוא נעצר לא על הפגנה אלא על “הפרעה לשוטר” כשסירב להתפנות מהמקום.

קרן נויבך ראיינה אתמול (הקטע הרלוונטי מתחיל בשעה ו-11 דקות) קצין בדוברות המשטרה, סנ”צ עמי בן דוד, שהבהיר שלטענת המשטרה, מעצרו של סימון הוא חלק מיישום םסיקת בג”ץ ביחס להפגנה מול בתי פקידי ציבור. סביר להניח שהשופט מזוז ייחרד לשמוע שהפסיקה המנומקת שכתב ביחס להפגנות מול בתים שימשה כאמתלה למעצרו של אדם שהחזיק שלט מחאה סתמי למדי מאות מטרים מביתו של מנדלבליט, כמו גם לתשאולו (וכנראה גם למעקב ראשוני אחריו); אבל הוא יוכל להאשים רק את עצמו. אתה אוכף את החוק עם המשטרה שיש לך, ואם מזוז לא יודע מה שווה המשטרה שלו, ואיך היא מפרשת את פסיקות בתי המשפט, צריך לתהות אם הוא כשיר לתפקידו.

עורכת הדין של האגודה לזכויות האזרח, רוני פלי (היה לי הכבוד והעונג להכיר אותה כששימשה כעורכת דין של יש דין), שלחה אתמול (ד’) מכתב בהול לסנ”צ עליזה ארבל, היועצת המשפטית של מחוז מרכז במשטרת ישראל. פלי ציינה במכתבה שמעבר לכל מה שכבר צוין פה, מפגינים קיבלו שיחות טלפון משוטרים שהבהירו להם שהם לא יוכלו להפגין יותר נגד מנדלביט בכל פתח תקווה כולה. פלי כתבה ש”לשיטת משטרת פתח תקווה, אסור להפגין נגד היועץ המשפטי לממשלה לא בכיכר גורן בפתח תקווה, לא בכיכר רבין בתל אביב, לא בכיכר ציון בירושלים אלא אך ורק מול אחת משתי לשכותיו של היועץ המשפטי לממשלה. זוהי פרשנות מרחיקת לכת, לא חוקית ולא חוקתית, שאין בינה ובין פסיקת בג”ץ ולא כלום.” פלי קראה למשטרה להפסיק להתנכל למפגינים נגד מנדלבליט, כל זמן שהם לא מול ביתו.

עכשיו תורה של המשטרה להוכיח שמעצרו של סימון היה תקלה, ולא בלון ניסוי לקראת מדיניות כוללת לדיכוי הפגנות בשירות אלשיך ושקד. הכדור במגרש שלה. נעדכן.

ונסיים, אלא מה, בישעיהו א’ (כולי תקווה שמשטרת פתח תקווה מרשה לי לכתוב את זה בתחום שיפוטה): הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני; חדלו הרע; למדו היטב; דרשו משפט; אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מדינת נתניהו נגד מני נפתלי

ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה נהגה באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה זה קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, זה בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. זה לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. זה אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון היה מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו היה גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ככה לא מנהלים חקירה. ככה מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

זה האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)