החברים של ג'ורג'

ספארטה בהיסטריה

כש-43 גיבורים אחזו בעמודי מקדש המודיעין, מדינת גוליית נכנסה להיסטריה – והתעלמה מנקודה קריטית

43 יוצאי יחידת ה-Sigint (מודיעין האותות) של צה”ל, 8200, יצאו בסוף השבוע במכתב מנומק, שמסביר מדוע הם לא יסכימו לשרת עוד בחזית הפלסטינית. בין הסיבות הם מונים את העובדה ש-8200 הפכה לכלי להמשך השליטה בחברה הפלסטינית, באמצעות איתר האנשים הפגיעים בה וניצול חולשותיהם כדי לאלץ אותם לשתף פעולה עם משטר הדיכוי. גדעון לוי כבר עשה את ההשוואה המתבקשת לשטאזי – אותו מכירים יותר מדי אנשים רק דרך הסרט המופתי “חיים של אחרים” – ויום אחד, אם ייעשה המאזן שישלב יחדיו הן את פעולות 8200 הן את פעולות השב”כ, בהחלט יתכן שרמת החדירה של מנגנוני הדיכוי הישראלים לחברה הפלסטינית תשתווה לזו של המשטרה החשאית הידועה לשמצה של מזרח גרמניה.

התוצאה של החשיפה הזו היתה התפרעות קולקטיבית של הפוליטיקאים שלנו. שלי יחימוביץ’ יצאה מטומטמת או מנוולת במיוחד. היא רשאית לבחור, אבל אישית אני לא חושב שהיא מטומטמת; אני זוכר איך היא עשתה תרגיל דומה לדב חנין, כשרץ לראשות עיריית תל אביב, וטענה שהוא “לא עומד בהמנון.” כך היא כנראה חושבת שהיא תצליח למרפק את דרכה… לאיפשהו. אורי משגב עושה עבודה מצוינת בכיספות שלה כאן.

ישראל כ”ץ – יכול להיות ששמעתם שמועות שקריות, כביכול הוא שר התחבורה; אל תאמינו להן, הוא לגמרי לא עוסק בתחום – האשים את הסרבנים בחשיפת סודות צבאיים. שוב: שוטה או נבל? בישראל יש צנזורה צבאית. המידע שהסרבנים חשפו עבר אותה. שום סוד צבאי לא נחשף. במקרה של כ”ץ, להבדיל מיחימוביץ’, אני דווקא מסוגל להאמין שהוא טמבל.

לימור לבנת בחרה זווית תקיפה ייחודית: עורך הדין של הסרבנים, מיכאל ספרד (גילוי נאות: קולגה וידיד.) מסתבר שהעובדה שהסרבנים בחרו במישהו שמתמחה בייצוג סרבנים אומרת עליהם משהו. לטענת לבנת, המחאה שלהם “מתוזמנת היטב” ו”כנראה גם ממומנת.” מסתבר שיש משהו לא בסדר בלתכנן את המחאה שלך; יכול להיות שככה לבנת אוהבת מחאות. אבל צריך לומר משהו קטן על ה”ממומנת.”

עד כמה שידיעתי מגעת, והיא מגעת, העלות של המחאה הזו היא אפסית, אם יש כזו בכלל. מי שעבד עבורה, עבד בהתנדבות. לא היו מודעות; עצם הפרסום של המכתב עשה את כל העבודה. אבל זה מעניין שדווקא לבנת נתפסה ל”כנראה גם ממומנת.” כידוע, גנבים חושבים שכל אדם אחר הוא גנב – ולימור לבנת, כשהיתה שרת החינוך, גילתה לפליאתה כי העמותה של אמה, לכאורה עמותה למורשת המחתרות, קיבלה תמיכה ממשרד החינוך שגדלה פי ארבע במהלך שנותיה של לבנת כשרת החינוך. במקביל, עלה השכר של אמה של לבנת, שולמית לבנת, מ-73,116 בשנה ל-112,000 ש”ח בשנה – קרוב למחצית סכום התמיכה של משרד החינוך בעמותה. באותה התקופה, הקפידה לבנת שלא לעדכן את וועדות התקציב השונות על כך שהעמותה מקבלת מימון ממשרד החינוך ושאמה מושכת ממנה יופי של משכורת. יש לציין עוד שחברה של אחד, אליהו הניג, זכתה במכרזים של משרד החינוך בימיה של לבנת. הניג הנ”ל הוא, לגמרי במקרה, בעלה של לבנת.

אז פלא שהמימון הוא מה שמעניין את לבנת?

גם ראש הממשלה יצא בהודעה רשמית, ובה טען שמדובר ב”שימוש פוליטי בצה”ל.” אתם מבינים, לדבר על השירות שלך ומה הבעיות שלך איתו זה “שימוש פוליטי בצה”ל”; לפרסם שוב את התמונה שלך מימי הסיירת כחלק מקמפיין הבחירות שלך, זה סתם פרט ביוגרפי ציורי. הטענה הזו, של “שימוש פוליטי”, נראית כמו חלק מדף המסרים של לשכת ראש הממשלה: לבנת חזרה עליה גם היא, וכך עשה גם דובר צה”ל.

דובריו הפחות רשמיים של נתניהו, בעלי הטור של בטאון לשכת ראש הממשלה “ישראל היום,” יצאו בהתקפות ארסיות יותר. דן מרגלית טען שהבעיה היא בעצם בהורים של הסרבנים, כביכול הם לא אנשים עצמאיים שמסוגלים לקבל החלטות בעצמם; אם כך, הרי אין להתחשב באמת במה שהם חושפים עלינו. הכותב הפרוע יותר של בטאון הלשכה, חיים שיין, גיבב ש”השמאל הרדיקלי בישראל הצליח להחדיר קבוצה לא קטנה של ‘סוכנים’ רדומים לתוך מערך המודיעין הסודי בצה”ל.” וואלה. זה כבר מזכיר את הבדיחה על היהודי שהקפיד לקרוא את הדר שטירמר, כי בזמן שהוא מקבל מכות ברחוב מהכנופיות של הצ… אה, סליחה, של האס.אה, בדר שטירמר הסבירו לו שבעצם הוא שולט בעולם.

על מה ההיסטריה? על כך, מיד. אבל, קודם כל, על הנקודה שכל הדיון התקשורתי הצליח לפספס.

* * *

שלי יחימוביץ’ שאלה את הסרבנים מדוע הם לא סירבו פקודה. ובכן, שלי, כנראה שלא קראת את הכתבה ב”ידיעות אחרונות.” אילו היית קוראת אותה, היית מבינה שלא היתה להם אפשרות לסרב פקודה, כי יחידת 8200 החליטה על דעת עצמה שביחידה אין “פקודה בלתי חוקית.”

sarvanim

במילים ברורות יותר, יחידת המודיעין הסודית של צה”ל הוציאה את עצמה ממעט הפיקוח מפני עבירות שיש עליה. הפעולות של היחידה הרי סודיות לחלוטין, והיכולת לדווח עליהן בתקשורת אפסית. יש, שוב, צנזורה צבאית בישראל. הבלם היחיד שנותר ביחידה כזו, כשחייל מקבל פקודה בלתי חוקית בעליל, הוא סירוב. ויחידה 8200, בחשאי וללא כל דיון ציבורי, שללה מהחיילים שלה את האפשרות הזו.

בשנת 2003, סירב סגן א’, קצין ב-8200, למסור מידע מודיעיני שהיה בידיו לחיל האוויר, משום שהפקודה שקיבל היתה לתקוף בניין של פתח כאשר יהיה ברור שיש בו אנשים – לא משנה מי הם. הוא ידע שהרוצחים המעופפים של חיל האוויר כבר באוויר, והם מחכים לאישור, והוא לא ידע את מי הוא הולך להרוג; אז הוא סירב פקודה. ב-8200 עיוותו את הסיפור וטענו באוזני חניכיהם שהתפקיד שלו היה לוודא שהבניין ריק, וטענו גם שהוא הועמד לדין.

בפועל, 8200 לא העזה להעמיד את א’ לדין. היא לא רצתה לברר מה יקרה אפילו כששופטים צבאיים מאולפים יידרשו לענות על השאלה האם פקודה לתקוף מבנה שלא ידוע מי נמצא בו היא פקודה בלתי חוקית בעליל – כי כל משפטן ישר, ולפעמים שופטים צבאיים נזכרים שהם משפטנים ולפעמים צה”ל לא הצליח להרוג את שרידי היושרה שלהם, יאמר לכם שהתשובה היא חד משמעית כן. אז א’ הודח.

וזה לב הסיפור: שהיחידה עם הנגישות לחומרים הרגישים ביותר, פטרה את עצמה מהמחסום הבסיסי ביותר של צה”ל, זה שמכיר כל חייל. היחידה שעכשיו דובר צה”ל אומר לנו שהיא אתית לעילא, פטרה את עצמה מהחוק האתי הבסיסי ביותר. מכאן, נגזרת העובדה שאפשר לדרוש מחיילים – חיילים בשירות כפיה, כן? לא מרגלים מקצועיים, חיילים – לברר מה הן הנטיות המיניות של אדם בלתי מעורב, כדי שאפשר יהיה אחר כך לסחוט אותו; לברר האם הוא או קרוביו סובלים ממחלה, כדי שאפשר יהיה לנסות לשבור אותו באמצעות אישור טיפול לו או לקרוביו; וכל אחת מהשיטות המזוהמות האחרות של כל שירות מודיעין בעולם. הן תמיד מופעלות לא רק על המטרות – אליהן קשה לעיתים להגיע – אלא על אנשים חפים מפשע. ומה לעשות, יש בצה”ל – עדיין, עובדים על זה – חיילים בעלי מצפון. ולא טוב להם שמשתמשים בהם כדי לסחוט גאים פלסטינים.

כששלי יחימוביץ’ שואלת “לא עוד סיגינט בזירה הפלסטינית כי אתם חרדים לפרטיותם של הפלסטינים? מה קרה לכם ואיפה אתם חיים?”, היא עושה תרגיל מסריח. לא מדובר בפרטיותם של חמושים פלסטינים; הללו הם חלק מהמשחק. הם הכניסו את עצמם אליו. הם מטרה מותרת. הסיפור הוא פרטיותם של פלסטינים שאינם מעורבים בסכסוך. כשיחימוביץ’ שוללת מהם את הזכות לפרטיות; כשהיא אומרת שהחולשה של כל אחד מהם צריכה להיות מטבע עובר לסוחר לסוכנויות המודיעין הישראליות; שחיילים סדירים צריכים לאסוף את המידע שיאפשר לשבור אנשים שלא עשו כל רע לאיש, תוך ניצול חולשותיהם – היא אומרת שכל הפלסטינים אינם בני אדם. היא הרי לא היתה מעלה על דעתה לאשר שימוש בכלים כאלה כלפי, למשל, קרובי משפחה של עבריינים יהודים; הו לא. אלה בני אדם, הם פרטים, הפגיעה בהם ללא סיבה אסורה. אבל פלסטינים – הם לא בני אדם.

8200 היא היחידה המקבילה ל-NSA של ארה”ב. אחרי חשיפות סנודן, אנחנו יודעים שה-NSA רחוקה מהדימוי שהיא מקרינה, של איסוף מידע על “טרוריסטים”; היא אוספת מידע על כולם, אנשים שהם מטרות, אנשים שמקורבים למטרות, אנשים שאולי יום אחד יהיו מקורבים למטרות, אנשים שפעם אולי יהיה בהם עניין. רוב המידע שה-NSA אוספת הוא על אנשים בלתי מעורבים וחפים מפשע. למה לעזאזל אנחנו צריכים לחשוב שהיחידה המקבילה בישראל, זו שנתנה לעצמה פטור מ”פקודה בלתי חוקית בעליל,” מתנהגת אחרת?

ואם אנחנו כבר פה, כאן המקום להזכיר שכאשר ה-NSA טענה שתכנית האיסוף שלה “מנעה עשרות פיגועים,” היא שיקרה. היא מנעה אחד, אולי. למה אנחנו צריכים, שוב, להאמין שהיחידה המקבילה של צה”ל עוסקת בעיקר במניעת פיגועים ולא, למשל, בתחזוק הכיבוש? הרי האיסוף השיטתי של מידע על גאים פלסטינים ועל אנשים שסובלים ממחלות, לא נוגע בהכרח למטרות ספציפיות; הוא מיועד להגדיל את מאגר המשת”פים של השב”כ, והאנשים האלה נאלצים לשמש כמרגלים כלליים ברוב המקרים, לא ככלי להגיע למטרה ספציפית.

* * *

ולמרות שהעובדה שיחידה 8200 התירה לעצמה להשתחרר מהפיקוח הבסיסי ביותר נחשפה, הדיון הציבורי לא עסק בכך בכלל. ספארטה נכנסה להיסטריה קיומית. למה?

בתור התחלה, כי אחד השקרים הנוצצים של ישראל – היותה כביכול ליברלית כלפי גאים – התנפץ. ישראל אולי ליברלית כלפי גאים יהודים או מערביים-למראה (לא מומלץ לבחון את הליברליות הזו מחוץ למרכז), אבל גאים פלסטינים הם מבחינת ממשלתה רק עוד כלי סחיטה, עוד כלי לפירוק החברה הפלסטינית, פירורה והשליטה בה. אופס, טכניקת הפינקוושינג חטפה מכה שספק אם תתאושש ממנה.

אבל, ובעיקר, כי 43 הגיבורים חשפו את מה שאנחנו לא רוצים לדבר עליו: המאמצים האדירים, הבל יתוארו, שמשקיעה ישראל לא במלחמה בטרור, שהרי כמעט אין כזה בעשור האחרון, אלא בשליטה בפלסטינים. איך היא הקימה מנגנוני שטאזי, איך היא הפכה למדינת שב"כ, איך היא לקחה את מי שהיא אוהבת לתאר כמיטב הנוער ושלחה אותם לא לפרוץ למחשבים באיראן, אלא כדי לצותת לשיחות לחדר המיטות של נערים מפוחדים ברמאללה. זה מה שעושה היחידה המהוללת ביותר של המודיעין הישראלי. זה הסחי שבו היא מבקשת ממיטב המוחות שלה להתפלש.

ומאחורי זה עומדת אמת איומה: שמי שפלשו כך לחייו, שאין לו דרך להסתיר את מחשבותיו הכמוסות ביותר, שנסחט ונרדף וחייו אינם חיים – בסופו של דבר יתפוצץ. והפיצוץ יהיה איום ונטול צדק והוא יהיה פשע נורא שיגונה בצדק – אבל זה יהיה פשע נתעב שיסודו בדרישת צדק בסיסית, הדרישה להוציא את הכובש מנשמתך, לגרש אותו מסיוטיך, לשחרר את מחשבותיך ממנו. כי, בסופו של דבר, כשהמשועבד מבצע פשע, הפושע האמיתי נותר מי ששלל ממנו את אנושיותו ושדחף אותו לשם, קרי המשעבד.

ומי שהעביר קלטות מין של אנשים שלא ידעו שמאזינים להם, וצחק להן עם חבריו, קלטות שהושגו בכוחו של המדינה – הוא הרבה יותר גורם לטרור מאשר לוחם בו.

ואת האמירה הזו, ספארטה שעל הירקון איננה יכולה לשאת. ועל כן היא חייבת להעלים אותה. והיא עושה את זה בדרכים הרגילות: היא אומרת שמי שמביא את המסר הוא “פחדן” (שלי יחימוביץ’), “מרגל” (בטאון לשכת ראש הממשלה) , “חושף סודות” (המתחזה לשר התחבורה), “ילד חסר אחריות” (בטאון לשכת ראש הממשלה), או “ממומן” (הבת היקרה תרתי משמע לימור לבנת.) כי להתמודד עם המסר הזה, אי אפשר; אז צריך להשמיץ את השליח.

העיקר שלא לקבל את האות שבוקע מיחידת פענוח האותות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: צה”ל מסווג את השקרים שלו, מותק

ח”כ נענש על כך שהוא חושף שצה”ל משקר לציבור – כי השקר היה מסווג. מה זה צריך לומר לנו על סיווג

חבר הכנסת עמר בר לב (עבודה) הושעה אתמול (ב’) מדיוני ארבע ועדות בטחוניות, זאת לאחר שחשף את העובדה שצה”ל משקר לציבור ומנהל נגדו לוחמה פסיכולוגית. כך דיווח אתמול הארץ.

ספציפית, בר לב חשף את העובדה שכאשר צה”ל מיילל על כך שלא תהיה לו ברירה אלא לבטל את התרגילים השנה, וזאת בגלל שהוא לא יודע לנהל את התקציב שלו כך שזה נגמר כבר במאי, צה”ל משקר משום שהוא כלל לא תכנן לערוך תרגילים במחצית השניה של 2014.

בכל מקום נורמלי, העובדה שהרמטכ”ל, קצינים בכירים אחרים והמשת”פ שלהם שמשמש כשר הבטחון מהלכים אימה על הציבור ומוליכים אותו שולל כדי להוציא עוד תקציב, היתה מביאה, לפחות, להתפטרותם של הגנרלים. קצינים בצה”ל אמורים לומר את האמת. זה חלק מהערכים שעליהם הם גדלים, לכאורה. בישראל, מי שנענש הוא חבר הכנסת שעשה את תפקידו, קרי להגן על הציבור מפני ארגון שרוצה לשתות את התקציב שלו ללא סיבה ולשם כך מפריח שקרים שלציבור אין אפשרות להפריך.

אבל בר לב הושעה, משום שהמידע שהוא חשף – שצה”ל מוליך שולל את הציבור – היה מסווג. בואו נחשוב רגע מה זה אומר. צה”ל מוציא לציבור מידע שהוא יודע שהוא שקרי, שהמטרה שלו היא ליצור בהלה ובשל הבהלה להביא להגדלת תקציבו. זו מעילה אחת באמון. המעילה השניה מגיעה כאשר צה”ל מכריז על המידע הזה כמסווג.

כי מה המשמעות של מידע מסווג? משמעותו שהציבור לא נחשף אליו. כאשר אנחנו מעניקים למערכת הבטחון סמכות להכריז על מידע כבלתי זמין, אנחנו נותנים אמון שהיא לא תעשה זאת לשווא. הנחת היסוד הסמויה היא שהציבור, שהוא הבעלים של מדינה דמוקרטית, צריך לקבל כל פיסת מידע שאיננה מהווה סכנה בטחונית ברורה; אחרת אין לו אפשרות פרקטית להחליט האם הממשלה שלו ראויה לאמון, וההצבעה שלו הופכת לטקס ריק.

בפועל, במקרה הזה, צה”ל סיווג מידע כדי שלא נוכל לדעת שהוא משקר לנו. כלומר, הוא השתמש באמון שניתן בו כדי למעול באמון שניתן בו. וזה צריך ללמד אותנו לקח חד משמעי: לגלות ספקנות כלפי העובדה שמידע מוגדר כמסווג.

יכול להיות, ולפעמים זה כנראה קורה, שהסיווג אשכרה מיועד להגן על הבטחון. אבל בהרבה יותר מדי מקרים, הפיכת מידע לסודי מיועדת להגן על לא על הבטחון אלא על מערכת הבטחון. הסיווג מיועד להסתיר פאשלות, לאפשר קידום של קצינים שהיו צריכים לתקוע לעצמם כדור ברקה, וכמו במקרה שלנו – להסוואת העובדה שהצבא קושר נגד הציבור.

דוגמא קלאסית היא התחקירים ההיסטוריים של צה”ל. אף על פי שחלפו שנים ארוכות מאז האירוע שהם מתעדים, מחלקת ההיסטוריה של צה”ל קוברת אותם לעשרות שנים – כי הקצינים המתוארים בהם הפכו לגנרלים או כבר פרשו לקריירה הפוליטית השניה שלהם, ומידע מביך עשוי לפגוע בהם. כלומר, כדי להגן על שמם הטוב של גנרלים כושלים, צה”ל מסווג מידע שאמור להיות נחלת הכלל.

אז בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שמידע מסויים הוא סודי, שאלו את עצמכם: מדוע הוא סודי? מי סיוג אותו? לאיזו מטרה? מערכות הבטחון כבר מזמן איבדו את הזכות להנחת תום לב. הן שיקרו לנו די והותר.

וכדי לתת לאירוע את הנופך האירוני הנדרש, שימו לב מי העניש את בר לב: ח”כ זאב אלקין (הליכוד ביתנו.) הלז הוא בוגד שכבר נתפס והודה בכך שהוא העביר מידע מסווג על תנועות צה”ל לנוער הגבעות. זה האיש שהעניש את בר לב על עשיית תפקידו. רק בישראל.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה רוצה עוד דוגמא לבעייתיות בסיווג, צפו בסרטון המופיע כאן, שמתעד את הריגתם של שני צעירים פלסטינים על ידי חמושי צה”ל (זהירות, הרג מצולם). מבלי להתייחס לקצף על שפתי עוג שהפיק דו”צ (לא מראים מה קרה קודם! בתדרוך נאסר לבצע ירי חי ולכן לא בוצע ירי חי!), צריך להבין שהתחקיר המבצעי בפרשה מסווג. למה הוא מסווג? רשמית כי בצה”ל אומרים שהחמושים שלהם חשודים באמירת שקר ושאם הם ידעו שמה שהם אומרים יפורסם או יצוטט, הם ודאי ישקרו; בפועל, מותר לחשוד, כדי שלא נשמע את החיילים מפלילים את עצמם – ואת המערכת שסביבם מטייחת את הרצח.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב שורה של אירועים, חלקם הניכר פאשלות שלי, לא ייערך החודש אירוע השנה לבלוג. אעדכן אם אפשר יהיה לערוך אותו בחודש הבא. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: במלחמה כמו במלחמה

הישראלים מוקסמים ממלחמה. היא התירוץ האולטימטיבי. בפועל, הם מיישמים את המדיניות הספארטנית

הקיום הספארטני, וספרטה היתה המודל לכל מדינה פאשיסטית אחריה, התבסס על עובדה שנוטים לשכוח: הספארטנים כבשו עם אחר, ההלוטים, וכל מאוויה של המדינה היו להמשיך ולהחזיק את ההלוטים משועבדים.

הספארטנים היו מודעים לכך שהם מבצעים עוול. בין השאר, הם נהגו להפעיל מעין משטרה חשאית שמטרתה היתה ללכת אל בין ההלוטים ולבצע סיכול לא מי יודע מה ממוקד במי שעשויים היו להפוך למנהיגים שלהם. על כן, הם מצאו לכך את הפתרון המשפטי המתבקש: מדי שנה, היו מנהיגי ספארטה מכריזים מלחמה על ההלוטים. אלה, כמובן, לא היו חמושים ולא היו מאורגנים, אבל הכרזה רשמית של מלחמה אמורה היתה לרצות את האלים ולאפשר לספארטנים להרוג בנשלטים על ידיהם ללא חשש של יסורי מצפון. הכל היה חוקי למשעי.

הרעיון שמלחמה היא עוול הציק למין האנושי תמיד. התנ”ך דורש לאפשר, בעת מלחמה, לצד השני להכנע: “כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום; והיה אם שלום תענך, ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה לך למס, ועבדוך.” מצבם של אלו שלא קיבלו את הצעת השלום – קרי, הכניעה – הזו היה בעייתי יותר: “ואם לא תשלים עמך, ועשתה עמך מלחמה, וצרת עליה ונתנה יהוה אלוהיך בידיך, והכית את כל זכורה לפי חרב.” המשפט המקראי לא מכיר בצורך למלחמה צודקת, אבל הוא מגביל אותה.

הרומאים, שתמיד ידעו שהאלים רק מחכים – בצדק – להזדמנות למחוק אותם מעל פני האדמה, הקפידו תמיד שתהיה להם איזושהי אפשרות לטענה בבית דין של מעלה, והיו מאד לגליסטיים לפני שיצאו למלחמות. הם תמיד הקפידו, או על כל פנים עשו מאמצים להקפיד, שיהיה למלחמה תירוץ סביר למחצה. בימי הביניים, פיתחה הכנסיה את דוקטרינת המלחמה הצודקת: כדי שמלחמה תחשב לצודקת, היא צריכה לענות על כמה תנאים. היא צריכה להיות בהגנה עצמית, או מלחמה מונעת נגד עריץ שעומד לפלוש; לחלופין, זו מלחמת ענישה על עוול גדול שבוצע כלפי הנפגע. המלחמה הצודקת צריכה להפעיל אלימות במידה: שימוש באלימות לא מידתית הופך את המלחמה לבלתי צודקת. חובה על השליטים לנצל כל הזדמנות למשא ומתן. דוקטרינת המלחמה הצודקת לא מנעה מלחמות, אבל היא נתנה לנו את משפט המלחמה והיא לידתו של משפט המלחמה המודרני.

אני חושב שדי ברור שמלחמותיה של ישראל עם הפלסטינים, ודאי מול הפלסטינים שברצועת עזה, לא עומדים בקריטריונים הללו. ישראל מפעילה אלימות חריגה, יוצאת דופן. בעופרת יצוקה, איבדו הפלסטינים כמאה הרוגים על כל הרוג ישראלי; מחצית מההרוגים הפלסטינים היו אזרחים ומחצית מההרוגים הישראלים היו נפגעים מאש כוחותינו. ספק אם יש הוכחה מובהקת יותר להפעלה מופרזת של כוח אש. יתר על כן, המלחמות הישראליות אינן מונעות מהגנה עצמית, אלא מהצורך שלה לספח שטחים פלסטיניים ומהרצון שלה בהגמוניה. אם יש “עריץ שעומד לפלוש,” הרי הוא ישראל.

אבל הישראלים לא עוסקים בשאלת המלחמה הצודקת. המלחמה, מעצם היותה, היא צודקת. היא המצדיקה הכל. בשמה, מותר לנו להסיר במהירות את מעטה התרבות ולומר שזה לא נחמד ולא נעים אבל אין ברירה וככה זה במלחמה.

איזו מין מלחמה זו, מלחמה שבה צד אחד משתמש במל”טים, בחיל האוויר החזק ביותר בסביבה, בארטילריה ובציוד תקשורת מתקדם כנגד קבוצה קטנה, לעולם לא יותר מכיתה, של חמושים למחצה, נטולי קשר או פיקוד, לעתים קרובות בני טיפשעשרה? איזו מין מלחמה זו, שבה יחס ההרוגים הוא אחד למאה? מלחמה קולוניאלית. מלחמת הספרטנים בהלוטים שלהם.

כמה טוב שיש לנו את המלחמה. איך היינו מצדיקים את עצמנו בלעדיה.

(יוסי גורביץ)

ספרטה, כפי שדמיין אותה יאיר לפיד

שר האוצר פרסם הבוקר (ג') בלון ניסוי, שמייצג את תכניתו לשרוד איכשהו את הבחירות הקבועות, תכנית שמוסווה כפתרון לבעיית הדיור. על פי התכנית, זוגות צעירים, בעלי ילדים ויוצאי צבא, יקבלו פטור ממע"מ על רכישת הדירה הראשונה שלהם. התכנית זוכה להתנגדות ניכרת מפחות או יותר כל הדרג המקצועי, מנגידת הבנק פלוג ומטה. הסיבה לכך פשוטה: יש לנו די נסיון עם החזירים הקפיטליסטים שלנו כדי לדעת שהם פשוט יעלו את מחירי הדירות בשווי ההטבה שהממשלה מנסה לתת. התוצאה תהיה לא ירידה במחירי הדירות, אלא עליה – ומאחר ויש יסוד סביר להניח ששיעור הנהנים מהבונוס של לפיד יהיה כשמונה אחוזים מהמעוניינים ברכישת דירה (זה הנתון שציטט שר השיכון), הם יעלו את המחיר לכל השאר.

אבל אם נניח רגע לחוסר ההבנה של לפיד בכלכלה, ונניח גם לעובדה שאנחנו מבינים עכשיו שהפליטה המביכה שלו שלשום ("הרי לא יעלה על הדעת שגם בימים אלה יש באוצר פקיד או איש מקצוע שחושב שהוא מבין בכלכלה יותר מהשר הממונה…") היתה פחות פליטה ויותר הכנה ציבורית לכך שהוא יודע שהפקידות הולכת להתנגד לתכנית שלו, והוא מתכוון להלחם בה עד חורמה, יש כאן בעיה אמיתית. התכנית של לפיד מתנה זכות בסיסית כמו זכות לדיור במחיר סביר בשירות צבאי.

חרדים? תשכחו מדיור. זועביז? לכו חפשו את החברים שלכם. בעצם, אל תטרחו. גם אם תמצאו אותם, הרי בחיים לא נאשר לישוב שלכם תכנית מתאר. נפסלת לגיוס? בעסה, אתה שייך למעמד האזרחים סוג ב'. שכח מסבסוד ממשלתי לדיור שלך. לא רק האנשים שלא משרתים בצה"ל ייפסלו. להט"בים? מצטערים, האח בנט לא מרשה להכיר בכם כזוג צעיר. אתם ודאי מבינים – הרי באתי לנאום במצעד הגאווה – לבי אתכם, אבל ארנקי בגדה המערבית.

הקריטריון הזה, של "יוצאי צבא", שבג"צ כבר פסל בעבר ושלגמרי לא בטוח שיהיה מספיק אמיץ כדי לפסול שוב, איננו מקרי: הוא חלק בסיסי מהתפיסה של לפיד. לפני כשבוע, תקף לפיד את הערכיים שבבני הנוער הישראלי, כ-50 צעירים שהודיעו שהם יסרבו לשרת בצבא הכיבוש. הוא כתב בעמוד שלו ש"זו אינה סרבנות, אלא השתמטות. הצעירים האלה אולי אינם לובשים שטריימל, אבל גם הם חרדים קיצוניים. נטורי-קרתא חילונים שחושבים שאם הם מאמינים במשהו אז זה בסדר לשלוח אחרים לשאת בנטל, ואף לסכן במקומם את חייהם. אלה מסתתרים באוהלה של תורה, אלה באוהלה של צביעות. ההשתמטות החילונית אינה אידיאולוגיה. זהו פינוק של צעירים שבעים שחושבים שהכל מגיע להם ושיש אחרים – הילדים שלכם ושלי – שצריכים צריכים לשרת במקומם."

ידענו שהוא אידיוט, אבל עד כדי כך?

בפעם המי יודע מה כמה: אין דבר כזה, "השתמטות." יש אנשים שהצבא לא מגייס, יש עריקים, ויש סרבנים. סרבנות היא מטבעה אידיאולוגית. גם הסירוב החרדי לשרת בצבא הוא אידיאולוגי – לא אידיאולוגיה שאני בהכרח מסכים איתה, אבל אידיאולוגיה. יתר על כן, לפיד סותר את עצמו (הפתעה!) כשהוא כותב ש"חושבים שאם הם מאמינים במשהו אז זה בסדר לשלוח אחרים לשאת בנטל." לא הבנתי. הרגע אמרת שזו לא אידיאולוגיה. וכמובן, התפיסה של הסרבנים היא לא "לשלוח אחרים לשאת בנטל" – הם היו שמחים אם כל המתגייסים היו מצטרפים אליהם והכיבוש היה קורס. במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, הסרבנים הם הגיבורים האמיתיים, לא מי שנכנע למכבש שקובע שהוא ישרת בצבא ויעשה מה שאומרים לו. אם יש משהו שהם לא, הם לא מפונקים. כשלפיד מדבר על "פינוק של צעירים שבעים שחושבים שהכל מגיע להם", הוא מזכיר בעיקר את עצמו.

כלומר, מבחינת לפיד, לא רק שהוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, הוא גם חושב ששירות צבאי הוא ערך עליון, אקסיומה, משהו שאי אפשר לערער עליו; שכל כך אי אפשר לערער עליו, שעצם הערעור הופך אותך למישהו נטול אידיאולוגיה, כי הרי מובן מאליו שהאידיאולוגיה היא שירות בצה"ל ושירות בצה"ל הוא אידיאולוגיה.

זה לא נעצר שם. בשבוע שעבר פרסם "ידיעות אחרונות" בלון ניסוי נוסף, הפעם של שר החינוך שי פירון. על פי היוזמה של פירון, כדי לקבל תעודת בגרות, תלמידים ישראלים יצטרכו להשלים מכסה של התנדבות. כלומר, כדי לקבל את הזכות הבסיסית של השכלה ותעודה שמעידה עליה – לה הוא זכאי מבחינה אקדמית – התלמיד הישראלי יצטרך לעשות סוג של שירות לאומי.

לכל אדם ולכל ילד יש זכות להשכלה. הדרישה לתלות את הזכות הזו בסוג של עבודת כפיה – כן, מה שפירון מכנה "התנדבות," כנראה מלשון "מתנדב לשירות חובה" הנלעג של צה"ל, הוא עבודות כפיה – היא פגיעה בזכויות יסוד. מסתבר ששר החינוך, שרוצה "לימוד משמעותי," מתכוון במילים האלה להבהיר לתלמידים שהם רכוש המדינה עוד לפני שהם מגיעים בעל כורחם לצה"ל.

ופירון, כמובן, ירביץ בהם את הערכים הנכונים. "חינוך לערכים" הוא שם קוד לחינוך לערכים שמרניים. הקונגרס הציוני לנוער, שממומן גם על ידי משרד החינוך, ייערך השנה בגוש עציון. זה האחרון נמצא מחוץ לגבולות ישראל, בגדה המערבית. למשרד החינוך זה לא מפריע. במקביל, הוא מפיץ אמנה שבה הוא מפציר בתלמידים להביע "דאגה לכל אדם באשר הוא נברא בצלם אלוקים." אלוקים. לא אלוהים. למקרה שהתלמידים החילונים עוד לא הבינו שהם בעצם דתיים שטרם הוחזרו בתשובה על ידי מנהלת הזהות היהודית.

אז זו המדינה שיש לפיד בונה לנו: מדינה של עובדי כפיה למען עובדי כפיה, שילכו "ויתחזקו" – או, בלשון בני אדם, ייחלשו בבינתם – במימון המדינה, ולא יהיו מסוגלים להבין שהכסף שכביכול מובטח להם יילך ישירות לכיסם של הקבלנים. הדבר המדכא הוא שהיו יותר מחצי מיליון בני אדם שבחרו בזבל הזה לפני שנה ומשהו, ואין סיבה טובה להניח שעם מספיק שקרים ותעמולה, זה לא יחזור על עצמו.

או, אם לצטט את לפיד, "יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, יש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים, אבל מה לעשות, ככה עובדת דמוקרטיה." ואם הוא יצליח לעבוד עלינו שוב, אף אחד לא יוכל לטעון שהוא פוליטיקאי חסר יכולת.

ועוד דבר אחד: ואם עוד לא הבנתם שאתם חיים בספרטה, אז לימור לבנת הכריזה על 14 מדליקות המשואה בטקס יום העצמאות הקרוב, שיעמוד בסימן "זמן נשים – הישגים ואתגרים." אחת ממדליקות המשואה תהיה מרים פרץ, שהסיבה היחידה שהיא מוכרת לציבור היא העובדה ששניים מבניה מתו בפעילות מבצעית כחמושי צה"ל. נשות ישראל, זכרו – תפקידכן הוא להוליד בשר תותחים. אם ממש תצליחו בכך, לא תצטרכו הישגים כלשהם כדי להדליק משואה. אמי היקרה, כשתעמדי על קברי…

(יוסי גורביץ)

מרסני החיה

(לאמילי שפר)

הצליל הנחוש ביותר המהדהד בהיסטוריה של האדם הוא תיפוף תופי המלחמה. – ארתור קוסטלר

ב-16 במארס, 1968, תקפו חיילי פלוגת צ'ארלי של הגדוד הראשון, רג'ימנט החי"ר ה-20 של ארה"ב, ארבעה כפרים שזכו אחר כך לכינוי הקולקטיבי מיי לאי (My Lai). אחרי הרעשה קצרה, הם נחתו שם ממסוקים. הם לא נתקלו בהתנגדות, ותוך ירי לעבר דמויות שראו בשדות, הם ריכזו את התושבים במרכז הכפר.

אף אחד לא ידע להסביר אחר כך איך פרץ הטבח; מה שברור הוא שכשהוא הסתיים, היו במקום לפחות 347 גופות. חלק ניכר מהנשים שבמקום נאנסו. ילדים שופדו בכידונים. אחר כך, כמקובל מאז המצאת המצלמה, צילמו הרוצחים את הגופות; חלקם הצטלמו איתן. אף שכאמור, התוקפים לא נתקלו בשום התנגדות, הדו"ח הראשוני דיבר על מותם של יותר מ-120 אנשי ויאטקונג וכנזק נלווה, גם כ-20 אזרחים. הדו"ח הזה טבע בשפע הדו"חות על קרבות בשפך הדמים הגדול שליווה את דעיכת מתקפת הטט.

אף שכמה חיילים ניסו לשבור את קשר השתיקה – חיילים ומאפיונרים נוקטים בו אוטומטית; זה פירושה הפרקטי של ה"רעות" הממאירה – ההצלחה שלהם היתה חלקית למדי. הצבא האמריקאי מיהר לעשות את הדבר המתבקש, ופתח בטיוח נרחב, שבמהלכו הוא יזם דו"ח שהפיל את התיק על ארבעה קצינים שבאופן מועיל למדי מתו מאז הטבח.

כשנה וחצי לאחר מכן, קנה לעצמו העיתונאי סיימור הרש שם עולם, כשחשף את דבר הטבח. הוא מצא חייל במחלקה של הקצין שנחשב כאחראי מכל לטבח, סג"מ וויליאם קולי (Calley), והלה דיבר בהרחבה על האירועים, ואף הציג תמונות. זה לא עבד: שנתיים אחרי החשיפה של הרש, כלומר שלוש שנים וחצי אחרי מעשה טבח שבוצע בנוכחות יותר מ-100 אמריקאים – בכלל זה צוות מסוק שהתערב באומץ ומנע את המשך הטבח, תוך שהמפקד שלו מגן על ילדים תוך איום באקדח על אנשי חי"ר שהתקרבו למסוק – הסתיים ההליך המשפטי של 22 קצינים וחיילים שהיו מעורבים בטבח. כולם, פרט לקולי חסר המזל, שהיה שנוא מאד על אנשיו (לימים יאמרו חלקם שהם שקלו להתנקש בו), זוכו. לימים יודה המ"פ של קולי, סרן מודנה, שהואשם באחריות פיקודית, שהוא שיקר לאורך כל הדרך. הקצינים שישבו בדינו בלעו את השקרים הלא סבירים של מודנה בלי יותר מדי בעיות.

קולי, שהפך – לטענת תומכיו, והיו כאלה – לשעיר לעזאזל, לא סבל יותר מדי. אף שהורשע ברציחתם של 104 אזרחים ויאטנמים, הוא ישב בכלא שלוש שנים בלבד. בהוראה של הנשיא ניקסון, הוא הוחזק בתנאים של מעצר בית. ב-1974, הוא קיבל בפועל חנינה.

מיי לאי לא היתה אירוע בודד, רחוק מכך. בתחילת 1971, נערך אחד האירועים המדהימים ביותר במסגרת ההתנגדות למלחמה: עדותם של "חיילי החורף" (Winter Soldier). הללו היו חיילים ששבו מן המלחמה המומים, ונחושים להתנגד לה. 109 מהם העידו על פשעי מלחמה שביצעו או היו עדים להם. לימים הם יהפכו – במיוחד אחד מהם, קצין צעיר בשם ג'ון קרי – לסמליה של ההתנגדות למלחמה ושל הצד הטוב יותר של הצבא; באותו הזמן הם היו אויבי הציבור.

והם ידעו מעט מאד. הם לא ידעו על מבצע פניקס (Operation Phoenix), שבמסגרתו הרג ה-CIA, בהשתמשו ביחידות המיוחדות של צבא ארה"ב וצבא אוסטרליה, יותר מ-26,000 איש (יש מי שמדבר על מספרים גבוהים הרבה יותר, עד כ-50,000 הרוגים) בחשד שתמכו בוויאטקונג. ההיקף המלא של התכנית נחשף רק בשנות השמונים. במהלך המבצע, שנמשך שנים, עינו אנשי המודיעין באופן שיטתי עשרות אלפי אנשים.

ועל כל "חייל חורף", על כל שובר שתיקה שהעיד על מה שראה, היה מספר גדול הרבה יותר של חיילים שידעו אבל שמרו על הרעות הממאירה, מה שהמאפיה מכנה האומרטה.

* * *

ויאטנם לא היתה החריג. ויאטנם היתה הכלל. את מה שעשו האמריקאים בוויאטנם, עשו לפניהם הצרפתים, שיפעילו את אותן השיטות גם באלג'יר. המתקוממים הוויאטנמים היו אכזריים לא פחות ולעתים קרובות יותר מהצבאות שנגדם פעלו. השיטות שהופעלו בוויאנטם היו אותן השיטות עצמן שיפעיל הצבא האדום פחות או יותר בכל מקום שיגיע אליו, אבל במיוחד באפגניסטן. הבלגים בקונגו ידועים לשמצה; הבריטים לא דכאו את מרד המאו מאו על ידי הצעת תה של חמש, והם היו מעדיפים שלא נדבר על המקור של הביטוי "מחנה ריכוז"; ומה שקרה בלבנון בשנות הסיוט 1982-2000, כשצה"ל שיחק בתפקיד צבא ארה"ב והשב"כ בתפקיד ה-CIA, טרם תועד כראוי.

זה טיבה של החיה הצבאית. אנו מגדלים ילדים ומתרבתים אותם; מלמדים אותם מותר ואסור; ויום אחד הם הולכים – או, במקרה שלנו, נלקחים – אל הצבא, ושם מחזירים אותם אל עידני הדמדומים של המין האנושי. תפקידה של הטירונות, ההתעללות המכוונת בצעירים בני 18, היא לשבור אותם – לחסל את ההגנות שבנתה החברה סביבם, שכלאה את החיה הנוהמת. אנחנו מלמדים אותם שאלימות אסורה; הצבא מלמד אותם שאלימות היא הכלי הראשון. אנחנו נרתעים באימה מרצח; הרצח הוא כלי העבודה הבסיסי ומטרתו של הצבא.

אי אפשר לומר שאין בכך הגיון. בזמן קרב, כשקליעים עפים, אתה רוצה חיילים מתפקדים, לא ערימה של ילדים מבוהלים שמחפשים מחסה במקרה הטוב, מתכרבלים סביב לשיח הקרוב במקרה הפחות טוב, או משליכים את כלי נשקם ונמלטים במקרה הרע. אתה רוצה שהם יגיבו במהירות למצבים שהפסיכה האנושית לא בנויה אליהם, כמו רצח. אתה רוצה שהם ילמדו להרוג בלי לחשוב. יש סיבה שהמטרות במטווח הצבאי נראות כמו אדם: אתה מרגיל אותם לירות בבני אדם.

הצבא מנסה לשחרר את החיה שבאדם, אבל לעשות את זה בצורה מדורגת. הוא רוצה כלב תקיפה מאומן, שיזנק אל הצוואר על פי פקודה, אבל לא יסתובב וינשוך את המפעיל. על כן, בין השאר, הוא מלמד את החיילים לפחד מן המפקדים שלהם, כשבו זמנית הוא מעניק להם סמכות. אחרי הכל, כפי שלימדה מלחמת ויאטנם את הצבא האמריקאי – צבא שבו החיילים של קולי יכלו לחשוב ברצינות על חיסולו – חיילים שאיבדו יראה בהחלט מסוגלים להפנות את כישורי הרצח שלהם כלפי מפקדיהם. התופעה היתה כל כך רחבה, עד שניתן לה שם: fragging, על שם רימון הרסס ששימש לעתים קרובות לרצח הקצין הלא פופולרי.

הצבא מלמד את החיילים שיש קבוצה שמותר להם להרוג. לרוע המזל, כמעט ללא יוצא מן הכלל כל המלחמות המודרניות הן מלחמות עממיות, כלומר מלחמות שבהן הצד הלוחם מקבל סיוע לא רק מהצבא שלו, אלא גם מהעם שלו. מול צבא מסודר, למדו כבר הספרדים בימי נפוליאון, שנתנו לנו את המונח 'גרילה' – לחימה זעירה – הפתרון המתבקש הוא לא להציב מטרה ברורה, אותה הוא יכול לרסק בקלות; לא להציב קו מול קו, אלא להציב אוסף כאוטי של נקודות. לוחמי הגרילה מתערים באוכלוסיה. זה מקור העוצמה שלהם כמו גם מקור החולשה. תוך זמן קצר, יודע מפקד הגרילה הנחוש והאכזר – ונראה שרק מלחמת אזרחים אכזרית מלוחמת גרילה – ימצא הצבא התוקף את עצמו במצב בלתי אפשרי: אם לא ינהל חיפוש אגרסיבי על האזרחים ובבתיהם, הוא יאפשר לאנשי הגרילה לנוע בחופשיות; אם ינהל חיפוש כזה, הוא יהפוך לסוכן הגיוס של הגרילה.

במלחמה מודרנית, על כן, ההבחנה בין אזרחים ולוחמים מתטשטשת במהירות. המגע עם האוכלוסיה שוחק במהירות את המשמעת הצבאית, ותוך כמה זמן החיה מתפרצת: יש ביזה, מדי פעם אונס, ומעשי טבח. רוב מעשי הטבח אינם ספונטניים; הם תוצאה של פקודה, ישירה או עקיפה, של קצין זוטר, כשהפיקוד שמעליו מסתכל הצידה או, במקרים קיצוניים יותר, מורה על הטבח. רוב החיילים, בקבלם פקודה לבצע טבח, מבצעים אותה ללא עוררין. במקרה שלהם, האימון הצבאי הצליח: האדם דוכא.

במחקר הקלאסי "אנשים פשוטים" (Ordinary Men) בחן כריסטופר בראונינג יחידת מילואים של משטרת הסדר (Ordnungspolizei), גדוד 101 שלה. המדובר היה באנשים נורמטיביים לגמרי, שחלק ניכר מהם היו קודם למשטר הנאצי אנטי-נאציים, שקיבלו פקודות בלתי סבירות: לסייע בהשמדת האוכלוסיה היהודית של פולין. הפקודות האלה, כמובן, הגיעו אחרי תשע שנים של משטר שקידם את התפיסה שיהודים אינם כלל בני אדם ולמעשה הם מזיקים בדמות אדם. המסקנות של בראונינג הן שבמצב כזה, רוב מוחלט של החיילים יצייתו לפקודה, הן משום שהיא פקודה הן משום שהם לא ירצו להשאיר את רעיהם לבצע מלאכה מלוכלכת במיוחד לבדם. יהיה מיעוט של סרבנים, ויהיה מיעוט של סאדיסטים מתלהבים. הרוב יציית.

המשמעות בפועל היא שאם יש מלחמה, יתלוו לה פשעי מלחמה.

ועם כל הדיבורים שלו על משמעת, הצבא לא יהיה מסוגל לעשות הרבה.

* * *

צבא נבחן בתגובתו לפשעי מלחמה. במקרה של מיי לאי, התגובה היתה כשלון טוטאלי: תחילה טיוח, ואחר כך זיכוי של רוב הפושעים וענישה קלה מאד לקולי. זו אותה התגובה עצמה כמו לטבח כפר קאסם, כמו לשורה ארוכה-ארוכה של פשעים דומים. כמו פשעי המלחמה עצמם, הכשלון הצבאי בטיפול בפשעי מלחמה גם הוא נובע מעצם קיומה של המלחמה.

אביו של אחד החשודים בטבח מיי לאי התפרסם בתגובתו: "זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם." משהורגל הציבור לכך שיש מלחמה, מאליה מתבצעת דה-הומניזציה של האויב. הם לא בני אדם יותר, רק צללים חורשי רע. 347 נשים, ילדים וגברים בערימת גופות? אונס קבוצתי של נשים? אבל למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

הרי בטוח קרה משהו קודם, לא? הרי אלה הילדים שלנו, שרק אתמול שיחקנו איתם בכדור, שרק אתמול סייענו להם בשיעורי הבית, עמדנו לצד המיטה שלהם והקשבנו לנשימתם השקטה בלילות. אני לא גידלתי רוצח, אני לא חינכתי אנס, זה לא יכול להיות. זה לא הילד שלי. משהו קרה לו. משהו חייב היה לקרות לו. למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

ופה ניצב הצבא חסר ישע. הארגון שיכול לשלוח מישהו למחבוש כי הנעלים שלו לא היו מצוחצחות כיאות, מבלי שמישהו יערער על כך, לא יכול להעמיד אותו לדין על רצח המונים. הצבא יודע שהוא מעורב, בין השאר, במלחמת תעמולה ושאם הוא יודה בכך שהחיילים שלו טבחו אזרחים, זו המקבילה של תבוסה בקרב. הוא יודע שאם הוא יעמיד לדין את החיילים שלו ואת קציניו הזוטרים, הללו יתחילו לטפח את המרירות הייחודית לחיילים, את אגדת הסכין בגב שלגמרי איננה יחודית לגרמניה; את התפיסה – המוצדקת לעתים קרובות, ומכאן כוחה – שכמה אוכלי חינם עם דרגות בכירות, מנותקים מהמתרחש בשטח, הקריבו את החייל הפשוט. התוצאה תהיה פגיעה במוראל, אולי אפילו בגיוס. ככל שיתבררו מימדי התופעה, יתגבר בסופו של דבר חלק מהציבור על הדיסוננס הקוגניטיבי ויפנה בזעם כלפי המוסד שקיבל לידיו ילדים והחזיר כלים שבורים ומסויטים. הצבא האמריקאי נדרש ל-20 שנים כמעט כדי להתגבר על טראומת ויאטנם, והוא חווה משהו דומה מאד לה עכשיו.

כלומר, לצבא כמוסד יש את כל הסיבות לא לחקור כיאות פשעי מלחמה, ודאי לא לענוש אותם כיאות. יש פשעי מלחמה, בעיקר ביזה, שהוא בכל זאת יעניש – אחרי הכל, היא פוגעת במשמעת. אבל הרג? הפעלת כוח מיותר? עינויים? לא עדיף הרבה יותר לטייח את כל זה?

וזה מה שקורה. לא רק בצה"ל. בכל צבא כמעט. לכל צבא יש אגדה הירואית על המשפטן שהתעקש ובכל זאת העמיד מישהו לדין. יש כמה דוגמאות נגד בולטות: שר ההגנה הגרמני התפטר לפני כמה שנים אחרי תקיפה אווירית שהרגה אזרחים אפגנים; ממשלת הולנד התפטרה שנים ארוכות אחרי הטבח בסרברניצה, כשהתברר שכוחותיה עמדו מנגד בזמן שהסרבים טבחו באזרחים שעליהם היו אמורים להגן. ויש מי שיכניס את ועדות האמת והפיוס של דרום אפריקה לקטגוריה הזו. הבעיה, כמו בכל אגדה ליברלית, היא ההתעקשות להסתכל על השביל המואר שעובר ביער, ולא על היער עצמו.

* * *

וכאן נכנסים לתמונה ארגוני זכויות אדם ועיתונאים. הם אלה שעושים את העבודה שהצבא כל כך לא רוצה לעשות. הם אלה שמדברים עם הקורבנות. הם אלה שגובים את העדויות שהצבא לא רוצה לגבות. הם אלה שנוברים בחקירות, מוצאים את הסתירות, מצביעים על הפרכות בהחלטות הפרקליטות הצבאית, על השגגה שיצאה מתחת ידי השופטים. הם, בקצרה, אלה שבראותם את החיה החופשיה, מנסים בכל זאת לרסן אותה. הם אלה שמנסים להשיב מעט צדק למקום ששכח מהו, הם אלה שמנסים להשמיע את קולה של הנערה האנוסה והטבוחה, של הילדה "הקטנה, המתה מפחד", שיבוצע בה וידוא הריגה; הם אלה שיעלו מאוב את קולו של הילד שיצא מביתו לקנות ממתק עם חצי שקל בידו ולא שב, של האיכרים שהומתו על אדמתם ללא סיבה ושלאחר מכן נטען שהחזיקו בידם בקבוק משקה.

ומשום כך הם שנואים כל כך. Human Rights Watch אמר לאמריקאים דברים שהם לא רצו לדעת על אפנגיסטן ועיראק. ארגוני זכויות האדם הישראלים אומרים לישראלים דברים שהם לא רוצים לדעת כבר הרבה מאד זמן. הנטיה היא לשבור את המראה.

אבל מי ששובר את המראה, בין אם בהפניית המבט בין אם בנהמה שצריך לטפל בבוגדים האלה, הוא שותף לפשעי המלחמה. הוא יודע – גם אם הוא מעדיף לא לדעת – שהם שם. הוא מספר לעצמו שמדובר בשקרים, אבל הוא יודע את האמת: "זה לא קרה" מלווה כמעט תמיד ב"ובכל מקרה זה הגיע להם." הוא השותף השקט שבלעדיו הצבא לא יכול לטייח את מעשיו.

כל חייל שהיה בצבא יותר מכמה שעות יודע כיצד למרוח חקירה צבאית. החוקרים גם יודעים, ברוב גדול של המקרים, שלא כדאי להם לשאול שאלות קשות מדי. אם הם לא יודעים, אז כבר יבוא איזה דורון אלמוג ויבהיר להם את תפקידם. בלי ארגוני זכויות אדם שנושפים על עורפם, החוקרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים לא יעשו את תפקידם. כל ההגיון המוסדי ניצב נגד חקירה ראויה.

וכשהאנשים שלא מוכנים – בצדק! – שהצבא יחקור את עצמו במקרים של תאונה, שלא מוכנים – בצדק! – שהוא יפקח על הוצאותיו-שלו, מוכנים לפתע שהוא ינהל את החקירה במקרה של רצח או פשע מלחמה אחר, הם צריכים לשאול את עצמם שאלות קשות. האם אתם מתנגדים לביצועם של פשעי מלחמה? האם אתם מוכנים להכיר בכך שקיימת אפשרות שהצבא שלכם יבצע פשעי מלחמה, או שאתם חושבים שבניגוד לכל צבא מאז ימי אשור, דווקא זה שלכם מאוכלס במלאכים?

אם התשובה שלכם לשתי השאלות הראשונות היא "כן," אז חובה מוסרית עליכם לתמוך בארגוני זכויות אדם ולדרוש שיינתן להם עוד כוח. כן, לעתים הם יטעו; אין ארגון שנקי מטעויות. עם זאת, שיעור הטעות שלהם יהיה נמוך משמעותית מזה של מערכת החקירה הצבאית.

אם החיה הבלתי מרוסנת מפחידה אתכם, יש לתמוך ברסן היעיל ביותר – ברסן שמפחיד אותה עצמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד אלו שניגשו אלי אישית.

(יוסי גורביץ)

ההֵגֵמון בכה מאד

בעיתוני סוף השבוע אפשר היה לקרוא התקפות זועמות על ארה"ב, לאחר שפקיד אמריקאי בכיר אישר לאל ערביה שהתקפה על בסיסי טילים בסוריה שבוצעה לאחרונה היתה פעולה של ישראל – לא ברור אם מדובר בהתקפה מהאוויר או מהים. לא ברור את מייצגות ההתקפות האלה, כי ישראל הרשמית שומרת על שתיקה, אבל מאחר והן הגיעו בעיקר מכתבים צבאיים (במיוחד אלכס פישמן ב"ידיעות", שלידיעה שלו ניתנה הכותרת "מכרו אותנו" ושמאיים על "הסורי" – כך! – בשם מערכת הבטחון) יש להניח שהיא מגיעה ממערכת הבטחון הישראלית.

פישמן מציין שזו היתה הפעם השלישית השנה שבה ארה"ב הפרה את שתיקת האלחוט הישראלית והטילה את האחריות להתקפות בסוריה על ישראל. הוא מציין עוד שההתקפה היתה על בסיס טילי נ"מ שהיו אמורים להיות מועברים, כך מקורותיו, לחיזבאללה – מה שהיה מסכן את "חופש הטיסה" (המילים של 'ידיעות', לא שלי) של חיל האוויר בלבנון.

אם כן, חשוב לציין שההתקפה על סוריה לא היתה מיועדת להגן על בטחונה של ישראל – היא היתה מיועדת לשמר את ההגמוניה הצבאית שלה, את היכולת שלה להפר כאוות נפשה את הריבונות הלבנונית. הגמוניה ובטחון הם שני דברים שונים מאד. כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית, צה"ל – והזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל – מוכנים לבצע פעולות צבאיות בסוריה, פעולות שהן לכל הפחות הפרה של הסכמי שביתת הנשק בין המדינות. טילי נ"מ, נזכיר, הם מטיבם נשק הגנתי, לא התקפי.

אלא שהמוכנות הזו לצאת לפעולות מלחמתיות בסוריה כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית משבשות את האסטרטגיה של מדינה שולית בשם ארצות הברית שם. זה קורה בימים שבהם אובמה מתחייב להעלות את הסיוע הבטחוני האמריקאי משלושה ל-3.4 מיליארדים. לארה"ב יש אינטרס מובהק לשמור על כמה שיותר שקט בסוריה, במיוחד לאור העובדה שהיא כמעט ונגררה למלחמה שם.

ישראל, כמובן, התאכזבה מאד מכך שארה"ב לא יצאה למלחמה בסוריה. ההתקפה האחרונה שלנו שם התבצעה ביום שבו פקחי האו"ם הודיעו שכל מתקני הנשק הכימי שבהם הם ביקרו הושמדו. ישנה, כמובן, האפשרות שאסד החליט לשחק פוקר ולאבד את ההסכם שמעניק לו חסינות מתקיפה אמריקאית כדי לשמור על כמה פגזי נשק כימי, אבל אם כך – אף אחד לא הציג ראיות לכך עד כה. כזכור, כשסדאם חוסיין טען שהוא השמיד את הנשק שלו להשמדה המונית, זה אכן מה שקרה. יש מעט מאד רווח בשקר בתחום הזה והרבה מאד נזק.

ואז, בתוך כל המהלך העדין הזה, מגיעה ישראל ומפציצה את סוריה כדי לאפשר לחיל האוויר שלה לפעול בלבנון כאוות נפשו. בארה"ב רתחו, והחליטו ללמד את ישראל לקח עדין: שללו ממנה את ה-plausible deniability שלה והציגו אותה כתוקפן שהיא. זה הספיק לכת הקצינים שלנו להכנס להיסטריה ולדבר על "מכרו אותנו."

בוקר טוב, חברים. למדינות אחרות, גם מדינות ידידותיות, יש אינטרסים משלהן ותכניות משלהן. כשפעם אחר פעם אתה רומס את התכניות האלה ברגל גסה, תבוא תגובה. דוגמא נוספת לכך קיבלנו לפני מספר שבועות, כשהוושינגטון פוסט פרסם ידיעה – שהודלפה אליו מהמודיעין הישראלי – על כך שלאחר שישראל טבחה בתשעה אזרחים טורקים על המרמרה וסירבה להתנצל על כך או לשלם פיצויים, המודיעין הטורקי הסגיר מספר סוכנים איראנים של ישראל למודיעין האיראני.

אני לא יודע אם האירוע הזה קרה או לא קרה – המודיעין הישראלי לא מצטיין באמינות עדויותיו כלפי עצמו – אבל לגמרי לא אופתע אם אכן קרה. מה חשבתם שיקרה, חמושים יקרים שלנו? שתוכלו להרוג תשעה אזרחים של מעצמה זרה בלי לשלם שום מחיר? ברצינות חשבתם שהיא תתייחס לכך כאילו הרגתם סתם פלסטינים?

יש איזה ניתוק מהמציאות בקרב ישראלים, גם בקרב הנהגתם, שמזכיר לעתים התנהגות של חתול: הוא מפיל משהו, מופתע כשהוא נשבר ואז נעלב כשצועקים עליו. ישראל משחקת משחק של הגמון אזורי. היא פועלת כאוות נפשה כמעט במרחבים האוויריים של שכנותיה. היא ביצעה התנקשות מטומטמת להפליא בבירת ירדן זמן קצר ביחס לאחר הסכמי השלום. ואז היא, ואזרחיה – שכל כך אוהבים לשמוע את סיפורי ההצלחה שתמיד מלווים בקריצה ואף פעם לא רוצים לדעת מה עושים השושואיסטים שלהם – נורא נעלבים כשמישהו מגיב.

אחת מן השתיים: או שישראל תקטן חזרה לגודל הטבעי שלה ותפסיק לשחק בדומינו במזרח התיכון, או שהאזרחים שלה יפנימו את העובדה שהממשלה שלהם פועלת כהגמון אזורי, שהגמונים תמיד גוררים שנאה, ושעל פעולות של פגיעה באחרים תבוא תגובה. לא תגובה מיידית, לא בהכרח קשורה, אבל תבוא תגובה. התבגרו וקחו אחריות על עצמכם, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)

צה"ל שוב ניצח (את ישראל)

הקבינט המדיני-בטחוני אישר אתמול (ה'), פה אחד, תוספת תקציבית של 2.75 מיליארדי שקלים לגוף היקר והבזבזני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. ההחלטה התקבלה אחרי שהצבא, שדרש תוספת של 4.5 מיליארדים, הפעיל שורה של צעדי איום כנגד הממשלה, עד כדי איום שהיא – ולא הוא – תהיה אחראית לכל כשלון צבאי, כי כידוע יעילות צבאית איננה פונקציה של אימונים או של תורת לחימה, אלא רק של כסף. בגלל זה צה"ל זכה לנצחון גדול כל כך על החיזבאללה – בגלל שהיה לו הרבה יותר כסף. אה, לא?

לאיומים הללו, שהיו חריפים מהרגיל, נלוו לפחות שני מקרים של שימוש לרעה במודיעין לצרכי לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור: בנאום שנשא גנץ הוא "התנבא" שהאויב עשוי להשתמש במנהרה – ושבוע אחר כך "חשף" צה"ל את המנהרה, שהיתה מוכרת לו קודם לנאום. באותו הנאום, דיבר גנץ על האפשרות של התקפה על "מתקפה קיברנטית על אתר שמספק שירותים יומיומיים לאזרחי ישראל – הרמזורים יפסיקו לפעול." השבוע טענו גורמי בטחון כי בתחילת חודש ספטמבר – כלומר, קודם לנאום של גנץ – ספגו מנהרות הכרמל התקפת סייבר. לא ברור אם זה אכן מה שקרה; מה שברור הוא ששוב, היה כאן נסיון להשתמש במידע שעד לאותו הרגע היה סוד כמוס כדי להטות את השיח ולהראות שלטענות הרמטכ"ל על איומים עתידיים יש על מה לסמוך.

במדינה שבה הממשלה היא לא רק הזרוע המדינית של הצבא, גנרל שהיה עושה תרגיל כזה – מנהל מלחמה פסיכולוגית תוך שימוש במודיעין כנגד הממשלה שהקציבה לו תקציב מסוים, כדי להגדילו – היה עף הביתה. בישראל, שהיא מדינת קסרקטין ושבה הצבא תמיד יותר פופולרי מהממשלה, הצבא ניצח.

ועוד לא ראיתם כלום: בשבע השנים האחרונות, צה"ל התרגל להוסיף לתקציב שלו תשעה מיליארדי שקלים מדי שנה בממוצע. 2.75 המיליארדים שקיבל אתמול היו רק הסיפתח. התקציב הרשמי של צה"ל יעמוד על כ-60.4 מיליארדים – כסכום התחלתי זה סכום שיא. הוא מגיע כאשר האיום הבטחוני על ישראל נמוך מאי פעם: סוריה מחוץ לזירה בפועל (ואיבדה את הנשק הכימי שלה); הכת הצבאית המצרית חתמה על שלום ואיננה מעוניינת במלחמה – היא רוצה את הכסף האמריקאי; ירדן חתמה על הסכם שלום; לבנון מעולם לא היוותה איום, אלא לכל היותר מטרד, ויציאה למלחמה עם ישראל תפגע קשות בלגיטימיות של החיזבאללה; עיראק עוד לא התאוששה ולא תתאושש בשנים הקרובות מהכיבוש של 2003. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – על כל פנים, כלפי חסרי ישע. אתם הרי צריכים לשלם על כל רימוני ההלם והגז האלה, שלא לדבר על הפנסיות המנופחות (שאת נתוניהן הצבא ממשיך להסתיר) והמשכורות לקצינים ונגדים שאין בהם צורך.

זו הטרגדיה. הפארסה, כרגיל, שייכת לשר האוצר לפיד. הוא כתב אתמול (ה') שהוא "חשב – ואמר" שיש מה לקצץ בצה"ל. זה נחמד. האיש שבתחילת השבוע הצביע נגד הצעת חוק שתעניק חופשת לידה לאבות, הצעת חוק בעלות זניחה של 40 מיליוני שקלים, בתואנה החצופה שזה "לא הכסף של אמא שלכם", והתגולל על האופוזיציה כשהוא מאשים אותה בחוסר אחריות… הצביע בסוף השבוע בעד תוספת של 2.75 מיליארדי שקלים – סכום גדול פי 68.75 – לתקציב הצבא. הוא אפילו לא טרח להצביע נגד, שלא לדבר – למשל – על שימוש ב-19 הח"כים הממושמעים שלו כדי ליצור משבר קואליציוני. אנחנו מדברים, נזכיר, על האיש שאמר לנו שתקציב הישיבות, כ-909 מיליוני שקלים – כשליש מהסכום שהוא העביר אתמול לגדודי האבטלה הסמויה של גנץ – הוא איום קיומי, ובנה עליו קמפיין שלם. אגב, גם הקיצוץ שתכנן לפיד שם לא יקרה.

לפיד ניסה, להגנתו, לומר שלא יהיה צורך להעלות מסים או לקצץ בשירותים נוספים, משום שמדובר בעודפי מסים, ונפל עוד יותר עמוק. אם יש עודפי מסים, אדוני שר האוצר, מה היה כל כך דחוף לך לקצץ את השירותים לאזרח? אם יש עודפי מסים, למה הם הולכים למגזר הכי פחות יצרני בישראל ולא לחברה הישראלית? ואם אנחנו כבר שם, למה המשרד שלך מתעקש, שנה אחרי שנה, להסתיר את עודפי גביית המסים – כפי ששנה אחרי שנה הוא מתעקש לקצץ את השירותים לאזרח?

שר הבטחון יעלון, האיש שהביע את הבוז העמוק ביותר לחברה הישראלית – הוא כינה אותה "החוליה החלשה" – ממרומי מעמדו כאישיות מאובטחת, היה, כחבר בכיר בכת הצבאית, משת"פ שלה ולא של הציבור בעת דיוני התקציב. הוא כופף את לפיד – וזו הפעם השניה שהוא עושה זאת תוך זמן קצר. בפעם שעברה, הצליח יעלון לשנות את חוק הגיוס שמתכנן לפיד כך שיאפשר בפועל לשר הבטחון למנוע את גיוסם של החרדים על פי שיקול דעתו.

לצה"ל יש כוח השפעה יוצא דופן על התקציב שלו – כפי שראינו, הוא לא בוחל מלבצע מניפולציות מודיעיניות כדי להגדיל אותו. יש לו כוח יוצא דופן לכפות יציאה למלחמות – הוא ביים תקריות גבול כדי לקדם את מלחמת 1956, איים על הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הציג לשרים מפות שגויות במכוון לקראת מלחמת לבנון הראשונה, והסתיר מראש הממשלה את העובדה ששני החטופים נהרגו כמעט בוודאות בתחילת מלחמת לבנון השניה. שני הנושאים הללו – החלטה על התקציב ועל יציאה למלחמה – הם הנושאים החשובים ביותר שממשלה עוסקת בהם. בישראל, לכאורה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, השפעת הצבא עליהם גדולה הרבה יותר מהמותר למדינה דמוקרטית.

היסטורית, צבאות הם הגורם המסוכן ביותר למשטרים דמוקרטיים. צה"ל אמנם עוד לא ביצע הפיכה. הבעיה היא שהוא לא צריך. ישראל עברה, כביטויו של דורון רוזנבלום, הפיכה צבאית מרצון.

(יוסי גורביץ)

תוגת הלוחם

הסיפור הוא מהעתיקים ביותר שיש: בשחצנותו ויוהרתו, פוגע מצביא בכיר במצביא בכיר אחר, והלה עוסק מעתה בניהול מלחמת גנרלים. כתוצאה מכך הצבא ניגף, והמצביא הבכיר מאבד את עשתונותיו ומתחיל לדבר על תבוסה טוטאלית ונסיגה בחרפה מן המערכה. אחרים מרגיעים אותו, ומנסים לדבר על ליבו של המצביא הזוטר אך ההכרחי. הדבר רק מעלה את חמתו ושחצנותו של המצביא הזוטר, שחוזר לשדה הקרב רק לאחר שידידו הטוב, יש שיאמרו מאהבו, נופל. הוא עושה זאת בידיעה שהוא עצמו לא ישוב משדה הקרב. מאוחר יותר, הוא יגיע לשביתת נשק משונה עם מלך האויב, שבנו הרג את אהובו ושאותו הרג. ובין מלחמות הגנרלים, נופלים החיילים הפשוטים כמו זבובים. כידונים מבקעים את השריון שלהם, גרזנים כורתים את ראשיהם. המשפט החוזר שוב ושוב הוא "נפל ארצה, וצלצלו עליו כל כליו." עשר שנים אחר כך, כשנפגשים הניצולים המעטים מאותה מלחמה, היא כל מה שהם מדברים עליו: מי נפל ומי שרד, מי בחרב ומי בפגעי הטבע. המלחמה נגמרה, המצביאים בין המתים כבר עשור, והם עדיין חיים אותה. מי פעל היטב באותו הקרב, מי היה מוג לב, מי לא הבין את שניצב מולו.

הסיפור הוא כמובן האפוס ההומרי. הוא נקטע בנקודה שבה מצביא ששב הביתה, לאחר שהשאיר את כל אנשיו פזורים מתים בשלל נקודות, מבצע פשע גדול: הוא מפנה את כלי נשקו ויכולותיו כלפי בני עמו, שניסו לגזול את אשתו ואת רכושו שהשאיר מאחוריו כשיצא למלחמה, ונאלץ לגלות. כשחושבים על זעמם של בני איתקה על אודיסאוס, רצוי לזכור שהם רואים אותו, קודם כל, כמי שלקח איתו את הנוער שלהם ולא החזיר אותו הביתה – ואז שב לבדו, להרוג שוב בנוער של איתקה. משמעות שמו של אודיסאוס היא "הכועס."

אהדתו של המשורר, אם אכן היה משורר, נתונה מטבע הדברים לאציל ששב לנקום את נקמתו. כבן למעמד שכל קיומו היה על שולחן האדונים, הוא לא היטיב לתאר את גורלם של פשוטי העם. אם יש דמות שהמשורר בוחר לבזות – ובדרך כלל הוא יותר מהוגן כלפי הכל, והוא מתאר גם את הלנה, שלימים תתואר כמפלצת, כקורבן – הרי שזהו תרסיטס, החייל הפשוט שקולט שהוא פיון במשחק של גדולים ממנו, ואומר את מה שהוא חושב עליהם. הוא הדמות היחידה באפוס שמתוארת כמכוערת, והמשורר משווה במפורש בין כיעור ובין רוע. הגנרלים אף פעם לא אהבו את החיילים שהעזו לכתוב עליהם את מה שכתבי החצר שלהם, כאז כן היום, לא היו מעלים על דעתם לכתוב.

זו היתה ראשית עידן הברזל, ובכל מה שקשור ללוחמים ולחימה, מעט יחסית השתנה מאז. הומרוס, או אוסף הכותבים שלימים נודע כהומרוס, ידע היטב מה גורלה של עיר כבושה, והיטיב לתאר זאת:

ואודיסס נפשו תתמוגג בצער,

ודמעיו על לחייו ואפעפיו

כאשה הבוכה תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודנו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותשא קול ילל נורא,

אך המה אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו עורפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בניכר,

ונבלו לחייה הנאות מעוצר יגונים וצער, –

ככה ניגרו מעיני אודיסס דמעותיה של חמלה.

אודיסאוס, כמובן, בוכה על עצמו. הוא בוכה כשמוזכרים מעשי התהילה שלו, ביודעו עד כמה הוא רחוק מגדולתו. לוחמים מתמקדים בעצמם ובחבריהם לנשק. במה שהיה. הם לא תוהים אם אפשר היה בכלל להמנע מכך. המלחמה היא קבוע שאין בלתו.

משוררים יווניים אחרים החזיקו בעמדה שונה. המלחמה היתה מבחינתם שואה, ועל פי האגדות שהם טוו סביב האפוס, חלק מהגיבורים שלה ניסו להתחמק ממנה כמיטב יכולתם. אודיסאוס הפך כנראה למשתמט הראשון כשהעמיד פני משוגע; אמו של אכילס ניסתה להסתיר אותו בקרב נערות, אבל תאוות הקרבות הטבועה בו גברה עליו. אבל בסופו של דבר המלחמה היתה חוק הטבע, והם התייצבו.

אנחנו מציינים כיום כ-40 שנים למלחמת יום הכיפורים. זו אולי המקבילה הישראלית של מה שהיתה מלחמת ויאטנם לדור שלם של אמריקאים. אבל יש הבדל מהותי: כשהישראלים מפנים האשמות כלפי ההנהגה שלהם, זו ברוב מוחלט של המקרים אשמה טקטית. יש ויכוח אם גנרל א' עשה זיג כשצריך היה לעשות זג, האם מפקד זה או אחר איבד את עשתונותיו, וההאשמה הכללית כלפי הממשלה היא שהיא היתה שבויה ביהירותה – או סירבה לצאת למתקפת מנע.

והרי ספק אם יש מלחמה שאפשר היה למנוע כמו המלחמה ההיא. המחיר היה ברור: ויתור על סיני. חמש שנים אחרי המלחמה, המצרים גם יקבלו אותה. סאדאת הבהיר שאם הוא לא יקבל את סיני בשלום, הוא יקבל אותה במלחמה. ראש הממשלה גולדה מאיר הבינה שמחיר החזקת סיני הוא מלחמה נוספת – והיא היתה מוכנה לשלם את המחיר. היא דנה בכך במטבחון שלה כחצי שנה לפני המלחמה. וראויה האמת להיאמר: סביר להניח שרוב הישראלים באותה העת היו מסכימים איתה. הם התפכחו רק אחרי שהתברר המחיר האיום של המשך הכיבוש של סיני.

אבל זו נקודה שכמעט ולא עולה לדיון. כמעט כל כולו הוא דיון טקטי: אם רק היו עוד טנקים, אם שרון לא היה מחליש במכוון את מוצבי התעלה, אם המ"פ ההוא היה מציב מקלע שם, אם המח"ט ההוא היה מנסה לאגף מימין ולא משמאל. זהו נסיון להלחם את המלחמה מחדש תוך קבלת ההגיון הפנימי של המלחמה, כלומר שיש צורך במלחמה. אלא שלא היה.

האנשים שמאשימים היום את דרגי הפיקוד השונים, מהמ"פ עד ראש הממשלה, באי הבנת המצב, לא מאשימים אותם בכך שהם לא עשו כמיטב יכולתם לא להתכונן טוב יותר למלחמה, אלא להמנע ממנה לחלוטין. ואפשר להבין אותם: גם הם, ברובם המכריע, לא עשו זאת. גם היום, הם עדיין מקבלים כמושכל עליון את התפיסה שהרעיון של המלחמה היה בסדר, הבעיה היתה בביצוע.

כך גם החל הדיון הביקורתי במלחמת ויאטנם: בטענה שמה שהצבא עושה שם לא מתאים לצרכים. אבל בוויאטנם התקשורת והציבור הבינו מהר יחסית – מהר הרבה יותר מהמנהיגות והגנרלים, לאט יותר מהחיילים – שבעצם אין צורך במלחמה הזו. בישראל עדיין תקועים בשלב הטקטי.

הסיפור שהישראלים מוציאים מהמלחמה הוא במידה ניכרת הסיפור הישן מכולם: העובדה שהמנהיגים והמצביאים מכרו את החיילים הפשוטים, שבהם מעולם לא התעניינו באמת, ושהללו חזרו מהמלחמה כשבר כלי, אחרי שראו את טובי חבריהם נופלים לידם "וצלצלו עליהם כל כליהם." וזה סיפור נכון, כמובן, אבל הוא לא כל הסיפור.

תוגת הלוחם – התחושה שלו שהוא נתן הכל, סיכן את חייו, ולא קיבל בסוף את התמורה המובטחת – אף שאיננה נטולת בסיס, מתעלמת מכך שהלוחם לא רק מסכן את חייו, לעתים קרובות הוא גם הורג; שהמטרה של הלחימה, אם לצטט את פאטון, היא לא למות למען ארצך אלא לגרום לבן זונה בצד השני למות בעד ארצו; היא מתעלמת מכך שהתוצאה של פעולת הלוחם, לעתים קרובות מאד, היא אשה מתייפחת על גופה. לא מדברים על זה. זה לא נעים, ויותר מכך, לא גברי. המלחמה, או על כל פנים הזכרון שלה, צריכה להגמר באכילס ההורג את הקטור, לא בתמונתה של אנדרומאכה התולשת את שערותיה, או בדמעותיו של אסטיאנקס שהפך ליתום ושגורלו כבר ידוע. זו כבר רכרוכיות, אם לא התרועעות עם האויב. במידה וישראלים מדברים על שכול, זהו תמיד השכול שלהם – אף פעם לא של האויב. שהרי האויב – שוב, עדיין לא הגענו למדרגתו של הומרוס – תמיד מרושע ושפל, אף שלעתים קרובות מאד, כמו הקטור, הוא "נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל טפו." זה לא דבר חדש: יש יסוד לסברה שהמשורר אוריפידס נאלץ לגלות מאתונה אחרי שכתב את המחזה האנטי-מלחמתי הנוקב, "נשות טרויה," כשנה אחרי הפשע של החרבת מלוס. אין במחזה ההוא דמות סימפטית אחת של לוחם, רק פתיים ופושעי מלחמה שרוצחים ילדים ומשעבדים נשים בשם הציות לפקודה ובשם פחדיהם של מפקדיהם שמא פשעיהם ישובו וירדפו אותם.

וישנם הזכרונות. והם תמיד צלולים יותר, חדים יותר, צבעוניים יותר, מכל מה שבא אחריהם, גם כעבור ארבעים שנה. זו תופעה מוכרת: בלב המוות, אנשים חשים עצמם חיים יותר. יש לכך סיבה: אדרנלין. הוא משתחרר לדם, נותן לך עירנות ותפיסה יוצאי דופן, כאלה שלעולם לא תקבל אחר כך בחייך כסוכן ביטוח או מרצה, והתוצאה היא שהזכרונות החיים ביותר של לוחמים הם אלה של הלחימה – ושהחיים הפשוטים, היומיומיים, נראים אחר כך חיוורים כל כך. ואדרנלין הוא במידה ניכרת סוג של סם, וקל להתמכר אליו.

נערים משחקים במלחמה, תמיד. התומכים במשחקי המלחמה האלה, שמתלהבים מהם, שרואים בהם חלק הכרחי מהחינוך שבו יהיה אחר כך הנער ללוחם נושא נשק, יאמרו שזה חלק מהחיים, חלק מהטבע. מדובר, ברוב גדול של המקרים, באנשים שלא היו מזהים את הטבע אם הוא היה תוקף אותם בשדרה מוארת, שלא לדבר על סמטה חשוכה. מי שאומר אותם יושב לעתים מאופר בצבע לא טבעי תחת אור חזק שאי אפשר למצוא בטבע, מדבר אל קהל עצום שקולו לא היה מגיע אליו בדרך טבעית. לעתים הוא יושב מאחורי מקלדת, כותב דברים אל קהל שאין לו כל דרך טבעית להגיע אליו. כמעט תמיד, הוא מבוגר משמעותית יותר מאלו שאמורים יהיו לשפוך את דמם, וגם זו לדעתו דרך הטבע: שהצעירים ימותו עבור הקשישים.

אין כמעט שום דבר טבעי בחיים שלנו. הקדמונים לא היו מזהים בנו כמעט דבר, להוציא התשוקה המתעוררת כשמישהו מתחיל לתופף בתופי המלחמה. לקראת הפעם הבאה, כדי למנוע דיונים של איך היה צריך לתקוף ולמה לא קירבו את הכלים, אולי כדאי שנלמד לדכא את תשוקת הרצחנות המותרת האחרונה.

אפשר, אולי, להתחיל בכך שנבהיר ל"ילדים הלהוטים לתהילה נואשת" שסופו של הלוחם הוא להבגד על ידי מי ששלחו אותו, אלה שחושבים תמיד קודם כל על התהילה שלהם עצמם, ושהבגידה הזו עתיקה כמלחמה עצמה.

(יוסי גורביץ)

סוחרי הפחד

התבוננו בתמונה הזו.

המדובר ברשימותיה של ילדה בכיתה ה', אחרי שיעור במסגרת חינוכית יעודית, שמעביר פיקוד העורף. בשיעור הזה, לומדים ילדים בני 10 על ההבדלים הטקטיים בין גראד ובין קטיושה, ועל ההבדל בין נשק כימי לנשק קונבנציונלי. המשותף לכל כלי הנשק האלה: הם מיועדים ליצור חרדות בקרב הילדים.

ישראל מעולם לא הותקפה בנשק כימי. יתר על כן, גם אין שום מדינה שמאיימת לתקוף את ישראל בנשק כזה. לזכות האמריקאים שאימנו את ילדיהם בתרגיל מכמיר הלב של Duck and Cover בזמן המלחמה הקרה, שהיה מועיל להם כמו כוסות רוח למת, עמדה לפחות העובדה שהמדינה שלהם אכן היתה מאוימת, בפומבי, בכלי נשק גרעיניים. אין שום סיבה ללמד ילדים ישראלים על כלי נשק כימיים, או על טווח הרקטות שבידי האויב. מה בדיוק הם אמורים לעשות עם המידע הזה?

כלומר, אם ישראל היתה מדינה נורמלית, לא היתה סיבה כזו. ישראל איננה כזו: היא מדינה מיליטריסטית עד לשד עצמותיה. ספק אם יש הרבה מדינות אחרות שמרשות לקציני צבא להכנס לבתי הספר כדי להפחיד את התלמידים. אמנם, מערכת החינוך המודרנית נבנתה בצרפת כדי שלצבא נפוליאון יהיו מגויסים נלהבים, אבל אפשר היה לצפות שלמדנו משהו אחר ב-200 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהמדינות אכן למד.

למה אנחנו צריכים מפחידנים רשמיים בבתי הספר? משתי סיבות. האחת היא הצבא. בלי יותר מדי תשומת לב, נחשפה העובדה שגם בשנת 2012 חרגה מערכת הבטחון מתקציבה. משרד הבטחון הוציא במהלך השנה 66.4 מיליארדי שקלים, עליה של 8.2% בהשוואה לתקציב שאושר לו. זה היה תקציב השיא של צה"ל בכל הזמנים.

יש לציין שלמרות העובדה שמדובר בשיא תקציבי, החריגה של צה"ל יחסית נמוכה: בשנים שקדמו ל-2012, צה"ל חרג באחוזים ניכרים הרבה יותר מתקציבו. יתר על כן, למרות התרגיל של צה"ל לאחרונה, שבו הוא הודיע על הפסקת הפעלת המילואים במהלך 2013, מסתבר שההוצאות של צה"ל על מילואים ב-2012 עמדו על 1.5 מיליארדים – בעוד שכר אנשי הקבע והפנסיה שלהם עמד על 20.76 מיליארדים. בהשוואה לשנת 2011, ההוצאות על שכר ופנסיה לאנשי הקבע עלו ב-1.35 מיליארדים, כלומר כמעט כל ההוצאה של צה"ל על מילואים.

לצבא שחורג בעקביות מהתקציב שלו ומגיב באיומים כשמצביעים על כך, קוראים "צבא שיצא משליטת הזרוע האזרחית." אם יותר מדי אזרחים ישימו לב, ומאז 2011 רבים מהם יודעים לקרוא ידיעות כלכליות, החגיגה של אנשי הקבע הבכירים יכולה להגמר. אנשים יכולים להתחיל לתהות למה בעצם אנחנו מוציאים סכומים אדירים כאלה על אנשים שלא מייצרים שום דבר. למה אנחנו מניחים לשירותי הבריאות שלנו, למדינת הרווחה שלנו, לגווע.

אז מה עושים? מקפידים שהאזרחים יפחדו תמיד. הדמות של הגנרל שצץ לפתע ערב דיוני התקציב כשהוא נושא איומי בלהות כבר הפכה לקלאסיקה קומית, אבל זה לגמרי לא מצחיק כשקולטים שעל חלק ניכר מהציבור התרגיל הזה עובד. ואין דרך טובה יותר ללמד אנשים לפחד מגיל צעיר, ללמוד שיש דברים שעליהם לא מערערים, מאשר ללמד אותם כבר בבית הספר שיש אנשים רעים שמכוונים אליהם טילים מלאים ברעל, ויש מי שעומד ביניהם ובין הטילים. כשזה מוצג כך, כשמוחו של האדם רך, הם לומדים לבלוע את מה שפולט צה"ל דרך קבע. זה נכון במיוחד כשמערכת החינוך – זו של היהודים החילונים, על כל פנים, לא של אלה שתופסים את מהותם כרוכבים על חמורו של משיח – בנויה מלכתחילה לייצא את התלמידים שלה ישירות אל הצבא, ולראות בכל מי שאיננו הולך במסלול הזה סוטה.

כשאדם גדל כשהוא למד שצה"ל הוא כל מה שעומד בינו ובין השמדה, ואת זה מנחילים לו בתי הספר במרץ, ההוצאות של צה"ל והעובדה שהוא יצא משליטה הופכות לשקופות. אחרי הכל, אין שום סכום גדול מדי כדי למנוע ירי טילי חל"כ על שכונת המגורים שלך. המרכיב המרכזי בחישוב הזה – הסיכון האפסי – מוסר בשקט.

הצד השני של המשוואה הוא עוויתות הגסיסה של הציונות. לישראל לא נותר הרבה מה להציע לצעיריה. 37% מהישראלים אמרו לפני כחצי שנה שהם שוקלים לעזוב אותה – או, ליתר דיוק, היו שוקלים לעזוב אותה אם היו יכולים. הסיבה העיקרית לכך היא הסיבה העיקרית של הגירה בכל מקום ובכל זמן: מצוקה כלכלית. ישראל עוברת בשלושת העשורים האחרונים תהליך של העברת העושר מידי שרידי מעמד הביניים אל המאיון העליון. היא המדינה העניה ביותר ב-OECD. נרשמת עליה חדה בקבלת דרכונים זרים – עליה של כמעט 100% בהשוואה לשנת 2000, השנה שבה החלה האינתיפאדה השניה – ושיעור המחזיקים בהם גבוה במיוחד דווקא בקבוצות שיש להן לאן ללכת. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב: היא הופכת לדתיה יותר ומפגרת יותר. בקרב יוצאי חבר העמים, שהקשר שלהם לישראל קלוש יותר – לטוב ולרע, היא לא מולדתם אלא לכל היותר מולדתם המאומצת – הנטיה להגירה חזקה אף יותר. רוסיה אף החלה בשנים האחרונות לנסות לשכנע מהגרים לחזור למולדת, אם כי נראה שההצלחה חלקית מאד, בלשון המעטה. אבל כלכלה היא לא הכל: אחרי הכל, גם באירופה וארה"ב יש משבר כלכלי. ישראל רעה לתושביה, על כל פנים אלה מהם שהם ליברלים.

כדי לפתור את הבעיה, נוקט הממסד הציוני-ימני – שיותר ויותר, עם התרוקנותה של הציונות מערכיה המקוריים והעמסתה בערכים דתיים-משיחיים, הם הופכים לזהים זה לזה – בכמה צעדים. הוא מנסה "להגביר את הזהות היהודית" באמצעות אינדוקטרינציה בבתי הספר. "מנהלת הזהות" החדשה של בנט היא המשך המהלך הזה באמצעים אחרים.

אבל על חלק ניכר מהציבור זה לא יעבוד, ואותו צריך לשכנע לא לעזוב – כי המדינה צריכה את בשר התותחים שלה ואת בסיס המסים העקיפים שלה – בדרכים אחרות. אי אפשר לשלהב אותך מהחיים בישראל? אי אפשר לשכנע שהחיים בה הם תכלית קיומך כיהודי? אז נפחיד אותך. זו הסיבה שהממשלה מפמפמת במלוא הכוח, בסיוע נלהב של התקשורת, כל בדל סיפור על אנטישמיות. ברווזים, ברווזים, שובו הביתה – הזאב יאכל אתכם. מכאן גם ההעמקה המשונה של תודעת השואה, שאחיזתה בתפיסה של תושבי ישראל מתרחבת ככל שהאירוע עצמו מתרחק ומתפוגג. סוחר הפחד הגדול מכולם, אין צורך לומר, הוא בנימין נתניהו. הוא מעולם לא התווה לישראל חזון חיובי כלשהו: הוא תמיד דיבר עליה כעל מי שנמצאת על סף השמדה תמידית. על מדינה נורמלית, סתם מנגנון שסולל כבישים, מפנה זבל, סמפק שירותי בריאות סבירים ויוצא לאזרחים שלו מהווריד, מותיר אותם לחיים פרטיים, כבר מזמן לא מדברים פה. המדינה נוהגת כאילו "שקט הוא רפש" של ז'בוטינסקי הוא המוטו שלה: היא תמיד מדברת אל אזרחיה ברעש וצלצולים.

אז אם בחוץ מסוכן, ואם אתה מפקפק בפחדים ובתפיסה של "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו" אתה הופך לבוגד וחתרן, יש מי שיודע לנצל את ההזדמנות: ועד העובדים של בכירי צה"ל. מאחורי כל תמונת הפחדה מסתתר קולונל מחייך. אצלם נמצא לא רק הכסף של כולנו: אצלם נמצאת גם אחת התשובות לשאלה מדוע לעולם לא יהיו כאן חיים נורמליים. יש קבוצה של אנשים עם יותר מדי כוח והשפעה, ששקט – על הקיצוצים בצבא הנלווים לו – פשוט מסכן את קיומה. והקבוצה הזו נמצאת ביותר מדי צמתי השפעה, והיא מיומנת הרבה יותר מדי בלוחמה פסיכולוגית כלפי הציבור שעל חשבונו על חיה, מכדי לאפשר לנורמליות לצמוח בישראל.

מעניין, מהבחינה הזו, להתבונן באופן שבו כת הקצינים ניהלה את המשבר המדומה של "שוויון בנטל": הצבא לא רוצה לגייס את החרדים, אף פעם לא רצה. אין לו צורך בהם והם ידרשו ממנו משאבים מיותרים. יתר על כן, לצבא – קרי, לקצונה הגבוהה שלו – תמיד טוב שיש אויב פנימי, כזה שאפשר לשסות בו את הציבור בכל פעם שהתקציב עולה לדיון. החרדים, מבחינת הצבא, הם "אחר" אידיאלי. אז מה עשה הצבא? שר הבטחון הצליח, אחרי מאבק, להכניס סעיף שאומר שהוא שומר לעצמו את הזכות להפעיל או לא להפעיל את כל ה"רפורמות" של ועדת פרי. מה שאומר שהם לא יגויסו. כשתגיע העת לא לגייס אותם, הצבא יסביר באופן משכנע למה לא: הם מגויסים מאוחר מדי ועולים יותר מדי. אפשר היה לצפות שצבא שאמון על האתוס של "צבא עם" יתעקש על גיוס מיידי, בגיל 18. זה לא קרה. למה? כי הגנרלים יודעים היטב שגיוס כזה יפגע עוד יותר ביכולת הלחימה המעורערת גם כך של צבאם. החרדים מועילים הרבה יותר כדחליל שבו אפשר לנפנף ולטעון שהצבא לא קיבל את ליטרת הבשר שאיתה יכול היה לנצח.

אחרי הכל, הנצחונות היחידים שרשם צה"ל ב-30 השנה האחרונות היו על החברה האזרחית הישראלית. את תודעתה של זו הוא אכן הצליח לצרוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם לא תשלמו עבור הטנק הזה, נהרוג את הכלב

הארגון החזק ביותר במדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, צה"ל, ממש לא אהב את הצעדים האחרונים שעליהם הכריזה הזרוע המדינית שלו, המכונה לעתים קרובות ממשלת ישראל. הם כללו קיצוץ בקתציב של כלל האוכלוסיה והעמדת פנים של קיצוץ בתקציב הצבא, כשבפועל מדובר לא בקיצוץ אלא בהקטנת העלאת התקציב שלו.

על פניו, לצה"ל לא היתה שום סיבה לדאוג. אחרי הכל, מבחינתו התקציב הוא רק המלצה. כפי שאפשר לראות מהטבלה הזו, שפורסמה כאן לראשונה ביולי 2012, מאז 2006 לא היתה שנה שבה צה"ל לא חרג בתשעה מיליארדים לפחות מתקציבו. היבבה הנוכחית היא על קיצוץ של תוספת תקציב של ארבעה מיליארדים. כלומר, כל מה שגנץ היה צריך לעשות היה להנהן בדאגה, לומר שהוא מודע לכך שהמצב קשה ושאיכשהו נסתדר, ואחר כך להגיע עם הדרישות שלו לוועדת הכספים, ולצחוק כל הדרך אל הפנסיה שלו.

שנה

תקציב מקורי

תקציב בפועל

תקציב כלל המדינה

2006

45.3

59.4

294

2007

50

60

305.2

2008

51.1

60.8

326.3

2009

48.4

61.1

341.6

2010

53.1

65

353

אכל מקובל שהרמטכ"ל, בהיותו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע, עושה מדי פעם שרירים כלפי הממשלה, כדי להזכיר לה מי הבוס. זה ישמש אותו אחר כך, כשיפנה לקריירה הפוליטית שלו. בניגוד לסתם בוס של ועד עובדים, דמות שאוהבים להשמיץ, לרמטכ"ל אין שום בעיה לקבל תשומת לב תקשורתית. אתמול הוא הטיל פצצה: הצבא הודיע, דיווח "מעריב" הבוקר, לשרי הממשלה שאין ביכולתו לספק עוד "את מלוא הבטחון הנדרש." גנץ הודיע על קיצוץ בגיוס יחידות המילואים ובאימונים של יחידות הסדיר. קצינים דיברו קדורנית על כך שבמלחמה הבאה "יקוצר אורך הנשימה של ישראל", ושהיא תסתכן ב"מלחמה ארוכה יותר עד להכרעה."

וואלה. בכלל לא בטוח שלצבא כדאי ללכת על הטיעון הזה. בפעם האחרונה שהוא יצא למלחמה, הוא קיבל חודש וחצי לכתוש את לבנון ויצא משם, למרות יחסי כוחות יוצאי דופן לטובתו, בלי הכרעה. צה"ל נזקק לארבע שנים כדי להכריע את האינתיפאדה השניה, וגם את זה הוא הצליח לעשות משום שהעביר את עיקר נטל הנפגעים אל האוכלוסיה האזרחית. בלבנון הוא הובס ונמלט אחרי 18 שנות כיבוש, וב-1982 הוא לא הצליח להכריע את הצבא הסורי ולסלק אותו מכביש ביירות-דמשק. במלחמה האמיתית האחרונה שלו, ב-1973, הוא דווקא הגיע להכרעה – במחיר איום – תוך זמן קצר יחסית, 18 ימים. במלחמת ההתשה לא היתה הכרעה; במלחמת ששת הימים הושגה הכרעה, ובכן, תוך שישה ימים, ויש שיאמרו: מיד עם מתקפת הפתע של צה"ל.

צה"ל של אז היה קטן יותר, חלש יותר, וממומן פחות. ואף על פי כן, הוא ידע להשיג הרתעה. הסיבה לכך היתה פשוטה: עיקר הלחימה שלו אז היתה כנגד צבאות סדירים. כאלה אפשר להכריע בקלות יחסית, בהנתן יתרון מספיק בתחום הטכנולוגיה, הפיקוד והשליטה. מ-1982 והלאה, חלק עיקרי מהלחימה של צה"ל היא כנגד התנגדות עממית, לוחמת גרילה; כזו קשה הרבה יותר להכריע, לא בלי לנקוט באמצעים שיגרמו, פרדוקסלית, לתבוסה דיפלומטית טוטאלית. המצב הזה לא הולך להשתנות בקרוב: צה"ל עדיין נערך למלחמת יום הכיפורים, לקרבות תנופה שיצריכו שימוש בשריון, אבל בפועל הוא לא צפוי לנהל מאבק במסגרת חזקה יותר מכיתה בעתיד הקרוב. וכשאני אומר "כיתה", אני מגזים לצורך הדיון: ב"עופרת יצוקה" לא התמודד צה"ל עם מסגרת שגדולה יותר מחוליה. סביב ישראל לא נותרו צבאות עוינים שיוכלו לאתגר ברצינות את צה"ל, ודאי לא כשברור לכל שישראל תתמך כמעט אוטומטית על ידי ארה"ב.

אבל על כל זה הפוליטיקאים, וודאי הקצינים, לא מדברים. הנושא המרכזי של תפקידו של הצבא, האם הוא מתאים את עצמו מחדש לסביבה בה הוא פועל, כמה כל זה עולה לנו – כל אלה הם נושאים שנמצאים תכופות על סדר היום של מדינות דמוקרטיות. למשל, כשקרסה ברית המועצות, מיהרו בארה"ב לדרוש "דיווידנד שלום", קרי צמצום ניכר בהוצאות הבטחון לאור קריסת האיום העיקרי. גם שם הצליחה התשלובת הצבאית-תעשייתית-פוליטית למנוע את הקיצוץ המתבקש הזה, אבל שם זה נושא שנמצא בעקביות על סדר היום. מהבחינה הזו, אגב, האכזבה הגדולה ביותר של הבחירות האחרונות היא עפר שלח. האיש שלפני עשור כתב את "המגש והכסף," על הצורך שבהפיכת צה"ל לצבא מקצועי וביטול הדרגתי של גיוס החובה, ממלא את פיו מים בכל הדיונים, ואין לו מה לומר בפומבי על, למשל, ההיסטריה המיוצרת של "שוויון בנטל."

לגנץ יש לא מעט אפשרויות אחרות לקיצוצים. הוא יכול להודיע על קיצוץ במשכורת ובתנאי הפנסיה המופרכים של הקצונה הבכירה (לא, לא הזוטרה, ולא הנגדים הזוטרים); הוא יכול להודיע שמעתה קצינים יצאו לפנסיה, כמקובל בצבאות מערביים שנמצאים בעימותים לא פחות סוערים מאלה של ישראל, בגיל 65 ולא בגיל 45. הוא יכול היה להודיע שהוא סוגר אוגדה או שתיים, משום שאין בהן עוד צורך ושכל סיבת קיומן היא הפטיש הלאומי לגיוס חובה, היסטריה שרק גואה ככל שחלום "צבא העם" הולך ומתרחק. אבל הוא לא עשה זאת: כל אחת מהאופציות הללו היתה מצריכה אומץ, וכמו כמעט כל קצין בכיר גנץ יכול להיות אמיץ בשדה הקרב, אבל הוא פחדן מופלג בתחום האזרחי. הוא העדיף לעשות את מה שעשה לפני פחות מחודשיים: לאיים על מי שאמורים להיות הבוסים שלו ועל הציבור. לזה היה לו די אומץ. וחלק ניכר מהתקשורת שיתף פעולה עם האיום הזה של ועד העובדים בירוק.

יש דברים שליליים לרוב לומר על דוד בן גוריון, הגמד הארסי שעיצב בכ-15 שנים של אוטוקרטיה את ישראל; בין השאר הוא היה מאדריכלי העסקה השקטה בין ההנהגה האזרחית ובין הצעירים הפרועים שהיו הנהגתה הצבאית, עסקה שמשמעה שהצעירים יכפיפו את עצמם ל"יהודים", כפי שכינה 20 שנה אחר כך יצחק רבין את ממשלת אשכול, והאחרונים בתמורה יתנו להם פחות או יותר את כל מבוקשם ויבנו את ישראל כמדינה שהצבא בליבה. כך, כנראה, ניצלה ישראל הצעירה מגורלה של כמעט כל מדינה שנולדה עם הדה-קולוניזציה: הפיכה צבאית.

אבל בן גוריון עמד תמיד על עליונות הדרג האזרחי על הצבאי. כשהרמטכ"ל יגאל ידין – דמות שעשתה עבור צה"ל וישראל קצת יותר, חוששני, מבנימין גנץ – אמר שהוא לא יוכל להסכין עם קיצוץ בתקציב הבטחון, ראש הממשלה והשר שלו קיבל את פיטוריו ללא היסוסים.

אבל הוא, עם כל מגרעותיו העצומות, היה בן גוריון. הוא ידע להחליט. לרוע המזל, אנחנו צריכים להסתפק בתחליף זול של צ'רצ'יל בעיני עצמו עם תאווה לגלידת פיסטוק וסיגרים.

ועוד דבר אחד: פוסט חשוב מאד של נועם ר. עוסק במה שאנחנו מעדיפים לא לחשוב עליו: התנאים בבתי הכלא שלנו. כמקובל אצלו, זו קריאת חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ומקווה שהם לא ישלמו יותר מדי על מזימת הסחיטה של גנץ.

(יוסי גורביץ)