החברים של ג'ורג'

עובדים עליכם בעיניים

נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2” והתקשורת משתפת פעולה

זוכרים איך אמרו לנו אתמול שחברון היא בירת הטרור, ועל כן אנחנו מכתרים אותה ומטילים סגר על 700,000 התושבים בסביבתה, הכל כדי למצוא את שלושת החטופים? זה היה אתמול. היום יש לנו בירת טרור חדשה, קוראים לה שכם וצה”ל פושט עליה.

רגע, תשאלו, משהו פה לא מסתדר. חברון היא בדרום הגדה ושכם היא בירת צפון הגדה. אז איך לעזאזל יכול להיות ששלושת החטופים נמצאים בו זמנית גם בשכם וגם בחברון? שאלה מצוינת. יש לזה כמה תשובות.

התשובה הבסיסית היא שלצה”ל ולשב”כ אין מושג ירוק איפה נמצאים החטופים. אם היה להם, הם לא היו פושטים על מרחב ענק – של 700,000 איש, כאמור, שווה ערך לתל אביב – ועורכים סריקות מבית לבית. אה, והכתבים הצבאיים, שאמרו לכם בבטחון אתמול ושלשום שאנחנו “מתקרבים לחטופים”? הם שיקרו לכם. בראותכם כתב צבאי, זכרו את כלל הברזל: הוא לא יודע כלום – או, ליתר דיוק, אם הוא יודע משהו סודי באמת, אסור לו לומר לכם אותו. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמפעילה צנזורה צבאית גם שלא בזמן מלחמה. זכרו עוד: כתב צבאי מתמנה בהסכמת צה”ל. כלומר, הוא יודע תמיד שטיפה יותר מדי ביקורת על הצבא, והוא יצטרך להתחיל לחפש ג’וב חדש. אבל זה בסדר: כמעט כולם מגיעים מתוך המערכת. כתב צבאי, במילים אחרות, הוא הנציג של צה”ל – או, אם נזכור את פרשת אשכנזי, של פלג בתוך הצבא, והם עוינים זה לזה לעתים – בתוך כלי התקשורת. לא להיפך.

התשובה החשובה יותר היא שלמה שצה”ל עושה כעת בגדה המערבית יש כמעט אפס קשר לחטופים. אי אפשר לפעול בכל רחבי הגדה ולהעמיד פנים שהמטרה שלך היא השגת החטופים – כלומר, לגמרי אפשר. צריך בשביל זה ציבור מטומטם שבולע כל לוקש בלי לשאול שאלות. וכזה, כמסתבר, יש.

זוכרים שנתניהו אמר לכם, והתקשורת דיווחה ללא הסתייגות, שמי שאחראי לחטיפה הוא החמאס? אז סגן ראש המוסד לשעבר, רמי איגרא, שריכז את נושא הנעדרים שם, חושב שהוא עבד עליכם. המטרה של נתניהו, הוא אומר, היא פוליטית: לתקוף את ממשלת האחדות.

לגמרי לא במקרה, איגרא אומר את הדברים לכלי תקשורת באנגלית, הג’רוזלם פוסט. התקשורת דוברת העברית מתרחקת מטענות כאלה כמו מאש. רק זה חסר לה, להסתבך בזמן התלהמות שלא נרשמה כמוה מאז חטיפת גלעד שליט עם הציבור הגאה, היהודי והמטומטם. מה היא, מתאבדת סונית? חנין זועבי? וכך, אני יכולים לשמוע קצין מודיעין ישראלי בכיר אומר, אמנם בעילום שם, שנתניהו משקר כשהוא אומר שהיתה עליה באלימות הפלסטינית מאז כינון ממשלת האחדות, ושהעליה באלימות שנראתה מאז הקיץ שעבר היא פרי פעולתם של אנשים פרטיים או ארגונים שאינם חמאס, ואומר את כל זה… לניו יורק טיימס. בתקשורת הישראלית, נאדה.

מה קורה פה? נורא פשוט. נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2.” כשיצאה ממשלת בגין למלחמת לבנון הראשונה, היא הכריזה על מבצע מוגבל: 48 שעות ו-40 קילומטרים. זו היתה התוכנית שהיא חשבה שהיא אישרה, “אורנים קטן.” בפועל, שר הבטחון שרון, בשיתוף פעולה עם הרמטכ”ל רפאל איתן, הפעיל את תכנית “אורנים גדול”, שהיתה תכנית השתלטות על לבנון – תכנית שמספר חודשים קודם לכן נדחתה על ידי הממשלה.

תרגיל כזה, במדינה נורמלית, היה מביא את שרון ואיתן אל מול כיתת יורים מאולתרת בחופזה. מעשה כזה, גרירתה של מדינה למלחמה בהונאה, הוא בגידה, בלי כחל ושרק. וזה מה שעושה לנו עכשיו נתניהו.

הוא מכריז על מבצע מוגבל להשגת החטופים – ובו זמנית, תחת הסחת הדעת הזו, מנהל מבצע רחב היקף בגדה, ומבצע שורה של התקפות גם ברצועה. המטרה האסטרטגית ברורה: חיסול ממשלת האחדות בין הפתח והחמאס. למה? אה, זה פשוט. חיסול ממשלת האחדות יאפשר לישראל להמשיך את מדיניות הבידול שלה – הניתוק של עזה מהגדה – וזה בתורו יאפשר את מסמוס הסיכוי להסדר כלשהו. זוכרים איך אמרו לנו פעם שאין טעם לדון עם אבו מאזן, כי הוא לא שולט ברצועה? לשם רוצים להחזיר אותנו. למה? כי ככה אפשר יהיה ליישם בקלות רבה יותר את תכנית השלבים של ממשלת ישראל: סיפוח דה פקטו של כמה שיותר חלקים מהגדה המערבית.

כל זה מתבצע תחת מסך עשן של חיפוש אחרי החטופים. במלחמת לבנון השניה, צה”ל ידע מלכתחילה שהחטופים מתים, אבל הסתיר את המידע מראש הממשלה אולמרט. סביר להניח שנתניהו יודע שהחטופים מתים, אבל במותם הם מועילים לו מאד. הוא מסוגל לבצע כיבוש מחדש של הגדה בלי שכמעט אף אחד ישים לב.

ההצלחה של ההונאה של שרון ורפול היתה תלויה באינסטינקט של התקשורת – כל תקשורת, אבל במיוחד זו הישראלית – של התייצבות לצד הממשלה במה שנראה כמו מצב חירום. אז, נזקקה התקשורת לחודש כדי להתחיל לשאול שאלות, וגם זה קרה כשכתבים קלטו שזה לא הולך להיות קצר, להיפך; שרון כבר בנה התנחלות ראשונה בהרי השוף. בשעתו עברתי על העיתונים של התקופה. כמויות כאלה של זבל פטריוטי זול לא ראיתי מימי. הכתר שמור לידיעות אחרונות, שדיווח, יממה אחרי תחילת המבצע, שמספר הגניבות בתל אביב נפל ב-50%. למידע על יום אחד אין שום משמעות סטטיסטית, וקריאה חתרנית של הטקסט הזה יכולה לומר לנו שכל הגנבים גויסו למילואים.

כאז כן עכשיו, התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה, שהוא להיות – בלשונו של גלן גרינוולד – לעומתית (adversarial) לשלטון, לא משת”פית שלו. היא צריכה להיות כזו דווקא בימי חירום, דווקא בזמן שהממשלה מתופפת בכל הכוח בתופי הטום-טום. היא צריכה להצביע על כך שחברון לא קרובה לשכם; היא צריכה להצביע על כך שבכירים במערכת הבטחון אומרים שנתניהו מוליך אותנו שולל ומשקר לנו; היא צריכה להצביע על כך שכשנתניהו אומר שהאחריות לחטיפה היא של חמאס, הוא לא מציג שום ראיות לכך. יכול להיות שזה נכון – אבל מי לעזאזל מקבל טענה מנתניהו בלי חקירה ובדיקה?

התקשורת הישראלית, זה מי. כי היא מפחדת פחד מוות מהאספסוף שצמח פה, כי היא מתחנפת אליו, כי היא מועלת בתפקידה. ובכך היא משלימה את הספירלה הכונסת שבסופו של דבר, ולא עוד הרבה זמן, תחסל גם אותה – כי כל זמן שנותרו בה שרידים של יושרה, היא לעולם לא תוכל להיות יותר פטריוטיות, יותר צווחנית, מעלון הבית של לשכת ראש הממשלה, שממומן מכספי אוליגרך הימורים זר.

עוד דבר אחד: הופעתי אמש בתכנית “ערב חדש” כדי לדבר על נושא החטיפה, ותוכלו לצפות בי מתעמת – בנימוס – עם חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) כאן, החל מדקה 25 בערך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על חטיפה

אנחנו לא יודעים כלום: הדברים האלה נכתבים אחרי כיומיים של האפלה תקשורתית כמעט מלאה. על הטמטום בהאפלה הזו כבר כתבתי כאן. ובכל זאת – צריך לזכור שהיכולת, במצב כזה, לבצע בנו מניפולציה מודיעינית היא יוצאת דופן.

ומניפולציה כזו אכן מתבצעת: ראש הממשלה נתניהו ניצל את הימים האחרונים להתקפות בלתי פוסקות על הרשות הפלסטינית, אותה האשים באחריות למה שמתואר כחטיפה. נתניהו שכח לציין עובדה מעיקה: כפי שדיווח אתמול (ז’) הארץ, בפסקה שכבר נמחקה מהידיעה המתגלגלת שלו על האירוע, “צה”ל הנחה את מנגנוני הבטחון הפלסטיניים שלא לצאת לשטח ולהשתתף בחיפושים אחרי הנעדרים.” זה לא הפריע לנתניהו להתגולל על הרשות הפלסטינית.

אחרי הכל, אם כולם מדברים על הרשות הפלסטינית, אף אחד לא מזכיר את העובדה שנתניהו לא עמד בהתחייבות בינלאומית לשחרור אסירים ושבימים אלה שובתים רעב עשרות עצירים מנהליים. קל יחסית להעמיד פנים שהחטיפה היא רעם ביום בהיר, לא פעולה שמגיעה אחרי א. שנים של התחמקות של ממשלת נתניהו מפתרון הסכסוך והמשך מדיניות הסיפוח הזוחל שלה, וב. אחרי שנתניהו הבהיר לפלסטינים, בעסקת שליט, שאם הם רוצים משהו, הם צריכים לכפות אותו על ישראל – ושהסיכוי שלהם להוציא ממנה משהו גדול יותר אם הם לא פועלים דרך הרשות הפלסטינית.

נתניהו האשים היום את החמאס. זה, כמו שנהוג לומר, סיפור טוב מדי. יכול להיות, כמובן, שהוא נכון. עד שנקבל ראיות, צריך לגלות ספקנות. אחרי הכל, נתניהו מיהר לטפול את ההתקפה באילת ב-2011 על עזתים, בעוד שהיא בוצעה על ידי ג'יהאדיסטים מסיני, ואת ההתקפה בבורגוס על איראן, אף שמעולם לא הוצגו ראיות לכך והרשויות בבולגריה תלו את האשמה בקולר החיזבאללה דווקא (כן, מדובר בשתי ישויות עצמאיות, שמשפיעות זו על זו אבל לא ניתנות להחלפה.) לנתניהו יש רקורד של משחק במודיעין. בינתיים, עד שיוצגו ראיות, אין להאמין לו.

שובו של הכיבוש: היעדרם של פיגועים גדולים בשנים האחרונות איפשר לממשלת נתניהו למכור לציבור הישראלי את אשליית ה”אין כיבוש,” את הטענה שאפשר “לנהל את הסכסוך,” ושהפלסטינים רוצים בסך הכל “שלום כלכלי,” קרי את המשך הכיבוש והדריסה על ידי ישראל, אבל עם משכורת טובה יותר. שזה לא יעבוד, שזה לא יכול לעבוד, ידע כבר אחד העם, אבל ישראל של נתניהו ממשיכה לנסות. אם יש משהו שיישאר מהמעשה המחריד והנפשע של חטיפתם ואולי רציחתם של שני קטינים ובגיר – כאמור, אנחנו לא יודעים כלום – שאינם מעורבים בלחימה, הרי שהוא שבירת האשליה המרוצה מעצמה של “ניהול סכסוך” מתוך תפיסה שתמיד יהיה טוב. הכיבוש שוב על השולחן. רוב הישראלים ימשיכו שלא להתבונן בו, יטענו שמדובר באכזריות חייתית ערבית טיפוסית, ויתעלמו מהעובדה שאין מלחמות נקיות ושמלחמות שחרור מגואלות בדם במיוחד. הם, כמובן, יתעלמו מהעובדה שישראל חוטפת מדי לילה שני קטינים פלסטינים.

הקלות של הענישה הקולקטיבית: אתמול הודיע צה”ל שהוא יאסור על יציאתם של תושבי חברון לירדן דרך מעבר אלנבי, כשהוא מתרץ את המהלך הזה בצורך בטחוני. כבר הורגלתי בנשיאת שם ה”בטחון” לשווא – עוד על כך, בתקווה מחר – אבל זה שימוש בזוי במיוחד.

בחברון גרים כ-160,000 איש. מעבר אלנבי הוא המעבר היחיד שלהם לחו”ל – הם אינם רשאים להשתמש בנתב”ג ללא אישור כניסה לישראל. ההחלטה של צה”ל, שאין בה כל תועלת בטחונית – מישהו באמת ינסה להבריח שלושה חטופים, או שלוש גופות, דרך מעבר אלנבי? – ויש בה רק ענישה קולקטיבית של יותר ממאה אלף איש שלא חטאו.

לשם השוואה, האם מישהו היה מעלה על דעתו, במידה והיה נחטף ילד בפתח תקווה, למנוע מכל תושבי פתח תקווה לצאת מישראל? האם מישהו היה מעלה על דעתו פריצה של שוטרים, ללא עילה, למאות ואלפי בתים בעיר? האם מישהו היה מעלה על דעתו הטלת עוצר? סגר? לא. אבל בחברון אפשר, וזה אכן קורה. כי הם לא יהודים, רק פלסטינים. והציבור הישראלי אפילו לא מבין מה לא בסדר כאן. והנה הכיבוש, עם ההשחתה שלו, בדוגמא אחת.

מועצת יש”ע בעד BDS: מועצת יש”ע קראה אתמול להתנחלויות שלא לאפשר כניסת פלסטינים אליהן עד שהחטופים יוחזרו, כדי ליצור לחץ כלכלי על הפלסטינים להחזיר אותם. חברתי, גלינה ווקס, שלחה לדוברת של המועצה האזורית שומרון מספר שאלות:

1. מה הם הצעדים שנקטה מועצה אזורית שומרון כדי להביא להסגרתם של הפורעים במוצב צה”ל בשטחה, בתחילת חודש אפריל השנה?

2. מה היו התוצאות של צעדים אלו?

3. האם מועצה אזורית שומרון אוסרת כניסת פועלים פלסטינים לשטחה, ככלי לחץ כלכלי בתקווה להביא להסגרתם של מבצעי פעולה אלימה?

4. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בלחץ כלכלי המביא להסגרת חשודים בפעולות אלימות?

5. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בהחרמת תוצרת ישוביה כדי להביא להעמדתם לדין של הבודדים שהשחיתו את מוצב צה”ל ופצעו קל חיילים שנמצאו בו?

הדוברת סירבה לענות לה – מי שכזכור משלמת את המשכורת שלה – בטענה שהיא “לא מתוקצבת” לשיחות עם סתם אזרחים. על כן שלחתי לה את המסרון הבא:

“בהמשך לשיחתנו, ובעקבות דיון שהתעורר בטוויטר: א. האם מ.א. שומרון אכן אסרה על העסקת פלסטינים הבוקר בעקבות החטיפה? ב. באם כן, איך מתיישבת ההילטה עם התנגדותה של מ.א שומרון לחרם כלכלי מסיבות פוליטיות, כגון חרם על תוצרת ההתנחלויות? בתודה, יצ״ג.”

טרם התקבלה תשובה. אתם מוזמנים לשאול את הדוברת, אסתר, בעצמכם. מספר הטלפון שלה הוא 0523211364. עד לתגובה אחרת, אנחנו צריכים להניח שלמועצת יש”ע ולמועצה האזורית שומרון אין, ולא היתה אף פעם, בעיה כלשהי עם חרם ככלי פוליטי. הבעיה שלהם היתה כאשר החרם הופנה נגדם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תוגת הקלגס

מרד “דוד הנחלאווי” צריך להזהיר אותנו: צה”ל מסכן את ישראל גם בחוסר המשמעת שלו

לפני כשבוע פרץ לחיינו החייל דוד אדמוב, שנתפס מול המצלמות כשהוא דורך נשק על שני פלסטינים בחברון, מקלל אותם ומאיים לירות בצלם שתיעד את כל זה. שמועה על כך שדוד הנחלאווי – כפי שכונה מיד – נכלא בשל המהלך הזה התחילה מחאת פייסבוק, שבשיאה מאות או אלפי חיילים המרו את פקודות צה”ל והצטלמו עם שלטים שמביעים הזדהות עם אדמוב. ההיסטריה סביב התקרית, השגרתית מאד, לובתה סביב טענה שקרית של הימין היהודי, שמצאה לה הד בתקשורת הממוסדת, על פיה אחד הפלסטינים החזיק אגרופן. הוא החזיק מחרוזת תפילה. שלשום (ג’) התראיין אדמוב לתכנית “צינור לילה,” שם המשיך להמריד חיילים וקרא להם “לא לחשוב פעמיים אם לדרוך נשק” ואמר עוד שהמחאה היתה בגלל “הרבה חיילים שקרו להם סיטואציות כמו שלי וכנראה אולי הצבא לא גיבה אותם.” בפעם האחרונה שבדקתי, לחמושים אסור להתראיין ללא אישור דובר צה”ל, ואם דובר צה”ל אישר לאדמוב להתראיין – מה שלא סביר – הוא מטומטם אפילו יותר מהמקובל לחשוב. אם לא היה אישור, אז זה עוד משהו שאדמוב צריך להשפט עליו, אבל זה כנראה לא יקרה.

הצד החיובי של הפרשה הוא שימין ושמאל מצאו מה להתאחד מאחוריו: טמטומו של דובר צה”ל. הכסיל שעומד בראש הארגון הזה, כרגע תא”ל מוטי אלמוז, אמר לפני כשבוע שדו”צ “עוסק במה שקורה בשטח, לא במה שקורה ברשת.” האיש הזה עומד בראש ארגון שחזית הקרב העיקרית שלו היא כרגע הרשת. לא נראה שהוא מבין את זה.

התגובה של דובר צה”ל התחלפה כמה פעמים, כמקובל אצלו, בזמן האירועים. הגרסה הסופית של הגרסה היא שאדמוב נשפט לא על דריכת הנשק, אלא על כך שהוא תקף פיזית את המפקדים שלו. מה שדו”צ צריך היה לומר, אם צה”ל היה ארגון שאכפת לו מהתדמית שלו, הוא קודם כל שזה נכון שעד כה אדמוב לא הועמד לדין בשל התקרית, אבל שזה עומד להשתנות; ושנית, שהרמטכ”ל הורה למצ”ח למצוא את האחראים לתחילת המחאה, להעמיד אותם לדין על המרדה בבית דין צבאי, ולזהות ולהדיח כל קצין שהיה מעורב במחאה הזו. אם דו”צ היה עושה את זה, אולי היינו מצליחים להעלים עין מהעובדה שהשיקול של מפקדיו של אדמוב כה לקוי, עד שהם שולחים חייל שתקף את המפקדים שלו לעמדה שיש בה חיכוך עם אזרחים. מי שהפעיל אלימות כלפי מפקדיו, אילו מעצורים יש לו מפני הפעלתה כלפי אזרחים, ועוד אזרחים עוינים?

אבל די עם התקפה של מטרות רכות. קל ללעוג לדו”צ, וזה גם כיף ונדרש, אבל הבעיה האמיתית כאן היא לא דו”צ. הבעיה היא צה”ל. זה האחרון אמור להיות – זו המשמעות של הצ’ שבשם שלו – צבא. ההבדל בין צבא ובין כנופיית חמושים הוא משמעת. צבא במדינה דמוקרטית נדרש גם לכפיפות לדרג האזרחי.

חיילים הם אוכלוסיה מרירה תמידית. לנפוליאון היתה אוגדה שלמה שכונתה “הרטננים” (Les Grognards). לצה”ל יש היסטוריה של התמרמרות חיילים, שלוותה לעתים בתפיסת הסכין בגב. אחרי מלחמת יום הכיפורים התבטאו אריאל שרון וכמה קצינים אחרים (כמו שמעון “קצ’ה” כהנר) באופן שהזכיר כוונות פוטש. טענת סכין בגב של ממש עלתה ב”מחאת המילואימניקים” שאחרי מלחמת לבנון השניה. קבוצה של חיילים מחתה, בעקבות “עופרת יצוקה”, על העמדתם לדין של שני פושעי מלחמה שהשתמשו בילד כמגלה מוקשים, תוך יבבה שהם “קורבנות גולדסטון.” אבל בכל המקרים האלה היו מילואימניקים. כאן יש לנו חמושים בסדיר, כלומר לא אזרחים בהפסקה, אלא מגויסי כפיה באמצע תקופת הגיוס שלהם.

מה שהם דורשים בפועל הוא הסרת כל מעצורים מעל פעולות צה”ל. בפועל, מבחינת החייל בשטח, אין כל מעצורים כאלה. אין משהו שצה”ל לא יחפה עליו. הבעיה העיקרית, לדעתי, בפעולה של אדמוב היא לאו דווקא דריכת הנשק – המצב שבו מישהו מתקרב אליך מאחור הוא אכן מאיים, ובסופו של דבר הוא הרי לא הרג אף אחד וגם לא פצע – אלא דווקא האיום לירות במי שמתעד את התקרית. אבל מה שרוצים המורדים הוא שלא יהיה שום סוג של פיקוח על פעולות צה”ל. בקצרה, הם חוזרים על סיסמת המתנחלים מתחילת העשור הקודם: “תנו לצה”ל לנצח.” או, במילים של פושע מלחמה אחר, בהקשר אחר, “בלי בג”צ ובצלם.”

החמושים הישראלים פיתחו זן של אגדת הסכין בגב, שמקובל מאד בקרב צבאות שנשחקים בלוחמה עממית, כלומר בלחימה נגד אוכלוסיה: “אגדת היד הקשורה.” כביכול, אם רק היו מאפשרים לצבא לפעול כפי שהוא יודע אך מונעים ממנו (”תנו לצה”ל לנצח/לכסח”), הכל כבר היה נגמר.

בפועל, היד הצבאית מעולם לא היתה קשורה. בשנה האחרונה, שום חייל לא נהרג במצב שבו “ידו היתה כבולה.” שני חיילים, למיטב ידיעתי, נהרגו על ידי פלסטינים בשנה האחרונה: אחד שנורה על ידי צלף, ואחר שנדקר בשנתו באוטובוס. לא היתה שום “יד קשורה.” מנגד, הרגו חמושי צה”ל 36 פלסטינים מאז תחילת השנה. חלקם אולי אפילו היו חמושים; על רובם אין מחלוקת שלא. חמושי צה”ל ידועים בפחדנותם: הם חשים עצמם בסכנה מנוכחותו של מזרק, הם לחוצים מקיומו של בקבוק שתיה, והם כל כך מבועתים מקשישים במיטתם שהם יורים בהם, וסומכים שהתקשורת הישראלית תטען אחר כך שהם “השיבו אש.”

ואחרי ההרג חסר ההצדקה, דובר צה”ל ממהר להודיע שתפתח חקירה. הוא רק לא מודיע על כך שהיא נסגרת ארבע שנים אחר כך בלי תוצאות. “שוברים שתיקה” פרסמו לראשונה, לפני שלוש שנים, עדויות מצולמות של חיילים, שגם הזדהו, על מה שהם ראו בשטחים. בתגובה הודיע דו”צ שהוא לומד את החומר ושתפתח חקירה. נכון לרגע זה, שלוש שנים ויותר אחרי, לא נפתחה כל חקירת מצ”ח. גם כשיש כזו, הסיכוי של חמוש ישראלי לעמוד לדין על הריגת פלסטיני הוא אפסי, וגם כשהוא עומד לדין, הוא לא יועמד לדין על הריגה – על רצח אין מה לדבר. החייל היחיד שהועמד מאז 2000 לדין בשל הריגה – של פעיל וצלם בריטי, טום הורנדאל – הוא, לגמרי במקרה, בדואי. והוא שוחרר אחרי שש וחצי שנים בלבד.

כלומר, בפועל לצה”ל אין מדיניות של ענישת החיילים שלו על פגיעה בפלסטינים. אם דריכת נשק לעבר פלסטינים גוררת התפעמות כזו בקרב החמושים, מה יקרה – אני יודע, פנטזיה – אם צה”ל יחליט יום אחד להעמיד לדין חייל בשל רצח של פלסטיני? נניח, הצלף שירה והרג את יוסף א שוואמרה בן ה-14, שיצא לאסוף קוצי מאכל? אני מניח שאז נראה התקוממות של ממש. המרד-זוטא של תומכי דוד הנחלאווי היה רק יריית הפתיחה. חמושי צה”ל רוצים עכשיו לא רק להסיר את חובת המשמעת מעליהם; הם רוצים גם לקבוע את מדיניות הפעולה של צה”ל בגדה.

ויש להניח שהקצונה, שלא מבינה מאיפה זה בא, קלטה את המסר, והיא לא תנסה להתגרות בחמושים שלה. הנה, ארבעה חמושים שנידונו למאסר – כנדרש – בשל הפגנת התמיכה שלהם באדמוב כבר יללו מספיק והעונש שלהם הומר בריתוק. את המחיר לכך שצה”ל חדל סופית להיות צבא והפך רשמית למחצה לכנופיה, ישלמו קודם כל – כרגיל – הפלסטינים. אבל כבר למדנו שכל דבר שמתחיל בצד השני של הקו הירוק מחלחל גם אל תוכו פנימה. היסטורית, חיילים שלמדו שהם יכולים לכופף את הקצונה ואת הדרג המדיני, לא עוצרים בהצלחה הראשונית שלהם. סוד הסודות של האימפריה הרומאית, כתב טקיטוס על הימים שלאחר התאבדות נירון, נחשף: אפשר להכתיר קיסר גם מחוץ לרומא, גם במחנה צבאי. החשש של צה”ל להתמודד עם המורדים שבו הופך אותו לגוף מסוכן לדמוקרטיה הישראלית עוד יותר משהיה בדרך כלל.

ועוד דבר אחד: הבלוגרית ואנדרסיסטר פתחה בפרויקט חשוב, שמפנה זרקור אל המתרחש במערכת הבריאות הישראלית, וליתר דיוק גסיסתה האיטית. הפרויקט, “מכתבים לבריאות” שמו, הוא מכתבים שמקבלת ואנדרסיסטר מאנשים שונים, על סיפורי הזוועה שלהם במערכת, והיא מפרסמת אותם ברשת, כמו גם שולחת אותם במכתב לשרת הבריאות, ראש הממשלה ושר האוצר. קראו, ואם נדבכם לבכם, תרמו. ואם איתרע מזלכם ויש לכם סיפור זוועה, שלחו אותו.

(יוסי גורביץ)

מצבא לכנופיה: סיפור קצר

אז לפרשת הדגל בחברון, שעליה כתבתי בסוף השבוע, הגיע סוף בלתי צפוי. כלומר, בלתי צפוי אם היו לך עדיין ציפיות מצה"ל.

חמושי צה"ל "עצרו" – או, בלשון בני אדם, חטפו כבן ערובה – קטין פלסטיני, בנו של שכנו של בעל הבית, שאדי סידר. הם הביאו את הקטין אל הבית ושם דרשו, בתמורה לשחרורו, את הסרת הדגל. סידר הסכים והקטין שוחרר. כזכור, בשעתו טען דובר צה"ל שלצבא אין מדיניות של הורדת דגלים, אבל כנראה שכח לעדכן את מח"ט חברון, אבי בלוט. הלז הודיע שהדגל "מפריע לסטטוס קוו" ודרש את הורדתו.

כמה מילים על הסטטוס קוו סביב בית הדסה. אחרי 1967, אפשרה ישראל לבעל הבניין המקורי, מי שחי בו לפני 1948, לשוב ולקבל אותו. היום זה היה מעורר בלגאן; אז אף אחד לא העלה בדמיונו שפלסטינים יעלו דרישה מקבילה לרכוש שלהם, שנבזז במלחמת 1948. עם זאת, הבניין עמד נטוש עד 1979. באותה שנה פלשה אליו "קבוצת נשים עם ילדים", והממשלה הורתה לא לפנות אותן – לפעם הבאה שמישהו יטען בפניכם שהפלסטינים עושים שימוש לא נאות בילדיהם במאבק מול ישראל. ב-1980, תקפו פלסטינים קבוצה של מתנחלים שהגיעה ל"ביקור שבת" במאחז בית הדסה. כתוצאה מכך, אישרה הממשלה את ההתנחלות במקום. ככה נראה ה"סטטוס קוו" של חברון, שהפך פתאום לקדוש: כזה שתמיד זז עם המתנחלים.

דובר צה"ל, חשוב להדגיש, לא הגיב לידיעה על הורדת הדגל. למה הוא צריך להכניס את הראש החולה גם כך שלו למיטה נגועה. קצין בפיקוד מרכז טען שהצבא ממילא התכוון לשחרר את העצור, שכן הוא היה ילד מתחת לגיל העונשין, ושאין שום קשר להורדת הדגל, שבוצעה "בתיאום ושכנוע."

ואם אתם מאמינים כך אכן קרה, ודאי האמנתם בשעתו לדובר צה"ל כשהוא זיהה אלונקה כרקטה, וכאשר טען בשעתו בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה שכוחותיו אינם בביירות.

אז מה קרה פה? מאד פשוט. פגעו בכבוד של הצבא וספציפית של המח"ט. החיילים שלו צולמו, בסרטון שמאז הופץ בכל כלי התקשורת, כשהם מפחדים להפעיל אלימות מחמת נוכחות המצלמות. המח"ט לא יכול לשאת את החרפה הזו, והדגל הפך לעניין של כבוד; ומאחר ולא היתה לו כל עילה חוקית להסיר אותו, הוא לקח ילד בן פחות מ-12 כבן ערובה. הראנו להם מי הגבר-גבר. הדגל בידינו. בדרך היינו צריכים להטיל אימה על ילד ולסחוט את השכנים שלו, אבל לזה קוראים היום דבקות במשימה.

במילים אחרות, המח"ט נהג כראש כנופיה וחמושיו – ככנופים מן השורה. אין ספק, שירות בכנופיה הזו משרה גאווה לאומית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קריפטונייט

המצלמות של "בצלם" הראו לנו שלשום (ד') איך נראה הכיבוש בחברון מקרוב, נתנו לכל ישראלי שרצה בכך את היכולת להבין איך הוא עובד.

הסרטון הראשון (למטה) מראה לנו מתנחל עם עברית מגומגמת ומבטא רוסי בולט מטפס באמצעות סולם מבית הדסה אל גגו של פלסטיני. על הגג, דגל פלסטין. המתנחל נתקע בתיל שנמצא שם, ומנהל דיאלוג הזוי עם בעל הבית. לטענת המתנחל, המדובר ב"דגל ירדן", ומאחר שהם נמצאים "בישראל ולא בירדן," יש להסיר אותו. הדגל איננו דגל ירדן אלא דגל פלסטין, והנקיטה בשם "דגל ירדן" נראית כמו נסיון להכחיש את עצם קיומם של פלסטינים, נוסח התפיסה המקובלת בציבור הישראלי ש"אין דבר כזה, פלסטין." המתנחל טוען עוד שהבית שייך לו, שהרי הוא יהודי וארץ ישראל שייכת ליהודים; האמירה מהדהדת את הפסיקה המפורסמת של מרדכי אליהו, על פיה מותר לבזוז רכוש פלסטיני ואין בכך גזל, כי ללא-יהודים אין זכות לרכוש בארץ ישראל; מכל המצוות שבתורה, ספק אם יש חביבה על המתנחלים כמצוות הגזל הזו. ברקע, להקת הצבועים של מתנחלי בית הדסה מעודדת את הפולש.

אבל רגע, זו רק ההתחלה. כפי שאפשר לראות בסרטון השני (למטה), קבוצה של חמושי צה"ל פוסעת קוממיות, זמן קצר לאחר האירוע הראשון, אל הגג, והקצין שלה דורש מבעל הבית להסיר את הדגל. בעל הבית מסרב. אתה רוצה שהדגל יירד, הוא אומר, לקצין, תביא לי צו. הקצין מאיים לעצור אותו, ומתחילות דחיפות. בשלב הזה (דקה 08:20) פונה אחד החמושים לקצין ותוהה אם מי ששלח אותם למשימה "השתגע, אם הוא רוצה לעשות את זה מול מצלמות." הקצין חושב על זה, ויוצר קשר עם הבסיס. "יש לי פה מיליון מצלמות", הוא אומר (08:55). בסופו של דבר, החמושים עוזבים את הגג, בלי הדגלים וללא מעצרים, תוך שהם מאיימים לחזור עם צו. הם לא חוזרים, ודובר צה"ל, אחרי שהוא דופק את הראש, מודיע ש"לצבא אין מדיניות של הסרת דגלים" ושמדובר ב"יוזמה מקומית." עם זאת, דובר צה"ל נמנע מלהודיע שהחיילים המעורבים יועמדו לדין כי, נו, אר"פ (אלה רק פלסטינים.)

עכשיו, האירוע הזה הוא מופת של התנגדות אזרחית לא אלימה. בואו נפרוט לפרוטות מה בדיוק קרה כאן, סעיף אחרי סעיף:

א. מתנחל מנסה לפלוש לגג של תושב פלסטיני, בסיוע של מתנחלים אחרים.

ב. כשהוא מסתבך בתיל, מגיע חמוש צה"ל ומשחרר אותו. החמוש לא עוצר את המתנחל הפולש, למרות שהוא עד לפלישה, וכמובן שלא את המתנחלים שסייעו לו.

ג. לאחר מכן, בהנחיית המתנחלים, פורצים חמושי צה"ל לבית הפלסטיני. הם פורצים אליו ללא צו של בית משפט, וללא כל סיבה להניח שמתבצעת בו עבירה. הם נכנסים לבית ללא הסכמת בעליו ומבלי לבקש הסכמה כזו.

ד. החמושים דורשים מבעל הבית לשנות פרט בבית ללא צו המורה על כך ובעצם ללא כל סמכות חוקית. הם טוענים שחל איסור על הנפת דגלים בעיר; הם משקרים. בדקה 07:29 אפשר לראות דגל מתנוסס ללא כל הפרעה. זהו דגל ישראל, כמובן.

ה. כשבעל הבית מסרב, הם מאיימים עליו – אדם הנמצא בביתו ושלא ביצע שום עבירה – במעצר.

ו. אילו היה מתרחש מעצר כזה, הוא היה מלווה כמעט בהכרח באלימות. הנסיון ושורה של דו"חות אומרים שלאחר מעצרו, היה בעל הבית – שוב, אדם חף מפשע שנעצר במה שאמור להיות מבצרו מבלי שביצע כל עבירה – חשוף להתעללות ולהשפלה מצד החמושים. יתכן – סביר, למעשה – שאף היה מועמד לדין על איזושהי עבירה מפוברקת. ה"מעצר" הזה, מהיותו שרירותי ונטול סיבה, היה הרבה יותר חטיפה מאשר מעצר.

המעצר נמנע בזכות דבר אחד בלבד: פחדם של החמושים מנוכחות המצלמות, הקריפטונייט שלהם. אלמלא חשש הקצין מכך שיש במקום "מיליון מצלמות" (היו שם שתיים בוודאות, אבל לא סביר שהיו יותר משלוש), האלימות והמעצר השרירותי היו מתרחשים גם מתרחשים. סביר להניח שאם היו במקום מספר מצלמות קטן מספיק – אחת, נניח – כדי שהחמושים יחשבו שהם יכולים להשתלט עליהן, הם היו קודם כל מדכאים את הראיות לפשע שלהם ואחר כך מבצעים אותו. כמו חברי כנופיה, חמושי צה"ל לא חוששים לעבור על החוק; הם חוששים מתיעוד הפשע שלהם. הם יודעים שתיעוד של הפשע עשוי אשכרה לגרום לכך שלמערכת הצבאית לא תהיה ברירה אלא להעמיד אותם לדין משמעתי קל. האם המעצר היה הכרחי? אז היה צריך לבצע אותו גם אם היו במקום מצלמות. האם הוא לא היה הכרחי? אז צריך היה להמנע ממנו, גם אם לא היו בעולם מצלמות.

וכמובן, ישנה זווית האפרטהייד. מה שקורה בגדה הוא לא כיבוש במובן הקלאסי של המילה, הוא כיבוש מלווה בנסיון להוריש את היושבים בשטח על ידי הכנסת פולשים מארצם של החמושים. העבירה היחידה בתקרית, פרט לזו של החמושים, היתה זו של המתנחל שניסה לטפס על הגג. מובן מאליו שהוא לא נעצר; הוא שייך לאוכלוסה שהחוק לא נאכף כלפיה. יתר על כן, אין להעלות אפילו בדמיון נסיון של חמושים להסיר משהו מבית הדסה – נניח, כרזה מתגרה שקוראת לחיילים לסרב לשתף פעולה בפינוי מאחזים. למתנחלים עומד החוק הישראלי. כדי להכנס אליהם הביתה, צריכים החמושים צו שופט או לפחות צו מנהלי.

שמרנים קלאסיים היו מתקוממים בזעם על התקרית הזו. הם היו מצביעים על כך שהחמושים נהגו בעריצות, שהם פלשו לביתו של אדם שאמור להיות מבצרו, שהם איימו עליו באלימות ובמעצר ללא כל הצדקה או סמכות, והם היו מזכירים שמה שפועל שם, יחזור גם לכאן. אבל כמעט ואין שמרנים בישראל: כל מה שיש הוא הימין היהודי, כלומר קבוצה אתנית שחושבת שעצם האתניות שלה היא צידוק לדיכוי קבוצות אחרות.

בימין היהודי – כבר כמעט ואין ימין ישראלי; הימין היהודי ויתר על הישראליות לשמאל, הוא אך ורק יהודי – נהוג למחות, או ליתר דיוק לצווח ולקלל, כנגד המצלמות של "בצלם." יש לציין שהן עושות עבודת קודש: משקרס שלטון החוק, אם היה קיים אי פעם, הן הקו הדק שניצב בין הקלגסים ובין קורבנותיהם. ישראלים הגונים אמורים היו לברך אותן בשחרית, מנחה וערבית, על כך שבאימה שהן מטילות, הן מצילים משהו משאריות שמו הטוב של צה"ל.

אלא שנותרו מעט מאד ישראלים הגונים. כמה זמן כבר אפשר לדפוק את הראש בחומה?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ללכת עם הכיבוש ולהרגיש בלי

מישהו, ככל הנראה חמוש פלסטיני, הרג אמש (א') חמוש ישראלי בחברון, והחברה הישראלית נכנסה מיד למצב החביב עליה, קרי התנוחה העוברית. חיות האדם האלה, נשמעו הקינות מכל עבר, איך הם העזו. "מעריב," שמנהל פייט יפה עם "ישראל היום" על תואר מדמנת התקשורת הישראלית, הודיע בכותרתו הראשית ש"צה"ל מכתר את חברון," ובכותרת הגג שלו שהחיסול בוצע "בעיצומן של חגיגות חול המועד עם עשרות אלפי מבקרים."

hebron encircled

אני לא יודע איפה למד עורך "מעליב" (כפי שנהגו עובדיו לקרוא לו בחשאי ולא לגמרי בחשאי) עברית; אני יודע שכיתור הוא לא מהלך שמבוצע כלפי עיר. הוא מהלך שמבוצע כלפי כוח לוחם אחר. על ערים אתה צר, אתה מביא אותן במצור, אתה מטיל עליהן מצור. כש"מעריב" מדבר על "כיתור" – מהלך מגוחך במיוחד לאור העובדה שצה"ל יושב בתוך חברון – יש לכך סיבה: הוא מנסה לתת לפעולות של ענישה קולקטיבית (מעצר של מאות, פגיעה קשה עוד יותר מהרגיל ביכולת התנועה של עשרות אלפים, שיבוש אורחות החיים) נופך צבאי. אנחנו לא מבצעים פשעי מלחמה; אנחנו לא צרים על עיר ובה עשרות אלפי אזרחים כבושים גם כך; אנחנו "מכתרים."

ראוי לשים גם לכותרת הגג ההיא, על "חגיגות חול המועד." אולי כדאי שהעורך יוציא, במחילה, את הראש מפי הטבעת, ואז אולי יקלוט שמבחינת הרוב המכריע של תושבי חברון, הם לא חווים "חגיגות חול המועד": הם חווים את הכיבוש בצורתו הבהמית ביותר. אבל אם הוא היה כותב כותרת בהתאם – נניח, "בעיצומו של כיבוש משפיל בן יותר מ-46 שנים" – הוא היה מאבד את הקהל המועט שנשאר לו, כי הציבור הישראלי לא מוכן יותר לשמוע על התנגדות פלסטינית לכיבוש. בשום צורה שהיא. הוא גם לא רוצה לשמוע על הכיבוש.

שגרה יומיומית בחברון, 2009

הציבור הישראלי מתנגד להרג חיילים ישראלים, למעשה עוד יותר מכפי שהוא מתנגד להרג אזרחים ישראלים – זו מחלה נפשית שכבר כתבתי עליה לא מעט ולא כאן המקום להרחיב. אבל הוא מתנגד לא רק למחאה אלימה, אלא גם למחאה לא אלימה: הוא תומך בהתלהבות בפיזור אלים של הפגנות לא אלימות ורעיון כמו חרם, מחאה שאין שלווה ממנה, מוציא ממנו צווחות 'אנטישמיות!" ואין אחות שתתקע לו זריקת הרגעה בווריד. אין, בעצם, שום צורה של התנגדות פלסטינית שהיא לגיטימית מבחינת הציבור הישראלי.

בשבועות האחרונים עבר הציבור הישראלי בשתיקה על היורצייט להסכמי אוסלו, שציינו 20 שנה לחתימתם. ויש לומר שהסירוב הזה להכיר בלגיטימיות של התנגדות פלסטינית ובעצם בלגיטימיות של קיום פלסטיני היא, בסופו של דבר, התוצאה העיקרית של הסכמי אוסלו. בזמן האינתיפאדה הראשונה, התנגדות פלסטינית, גם הרג חמושים, זכתה אמנם להתנגדות ניכרת אבל גם להכרה בלגיטימיות שלה. היתה הבנה רחבה שאם אתה שם על עצמך מדים ולוקח נשק, הכנסת את עצמך למשחק שבו פגיעה בך היא לגיטימית. התפיסה שהנחיל אהוד ברק – השקר של "ניסינו שלום, הם פתחו במלחמה" – אפשרה, מבחינת הישראלי הממוצע, פשוט למחוק את הפלסטינים מהתודעה אלא כ"רסיס בישבן", שמכאיב מדי פעם.

הכיבוש מעולם לא פסק, ולמעשה רוב הפלסטינים חיים היום רע יותר מכפי שחיו קודם להסכמי אוסלו. בגין ייסר אותם בשוטים ונתניהו מייסר אותם בעקרבים. הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת. חמושינו העוקצניים הרגו 18 פלסטינים השנה, שאף אחד מהם לא היווה סכנה למישהו – לכל היותר פוטנציאל לסכנה – וזה בסדר. מה הם רוצים. ומה זה משנה שמספר המתנחלים הוכפל ושישראל נוקטת בטרור שיטתי אך שקט של בניית מאחזים. קודם כל אנחנו לא נפנה שום דבר וחוץ מזה, יש משא ומתן, לא? אז מה הם רוצים?

אבל דיכוי פראי להתנגדות לא אלימה רק מעודד את ההתנגדות האלימה – וזה, בסופו של דבר, בדיוק מה שצה"ל רוצה, ולכן בדיוק את זה אסור לתת לו. מצד שני, הפלסטינים צריכים להבהיר לישראלים שאין כיבוש בלי מחיר ושהם ישלמו את המחיר על בסיס יומי.

הפתרון המתבקש הוא לבטל רשמית את הסכמי אוסלו, שכזכור היו הסכמי מסגרת שאמורים היו לפקוע במאי 1999, להודיע על פירוק הרשות הפלסטינית ולהבהיר לישראל שאין עוד יותר כיבוש נוח. רוצים כיבוש? תצטרכו לעשות אותו בעצמכם, בלי קבלני משנה. אין טעם עוד בממשלת-סרק שאין לה שמץ של ריבונות ושאנשים המתקראים שריה זקוקים לאישורו של הכובש כדי לנוע בתוך הטריטוריה שלכאורה היא שלהם ואל מחוצה לה.

רוב הישראלים סבורים שהסכמי אוסלו היו שגיאה. אז הנה, הבה נבטל אותם, הבה נאלץ ממשלה ימנית לאמץ, סוף סוף, סוג כלשהו של מדיניות.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות לאנשים שבאו לבקר בדוכן שלנו בפסטיבל אייקון אמש (א'), לאלו מהם שניהלו ויכוחים ערים ובמיוחד לאלו מהם שתרמו לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך מת מוחמד זיאד עוואד סליימה?

שלשום (ד'), חגג מוחמד זיאד עוואד סליימה, נער כבד שמיעה מחברון, את יום הולדתו ה-17. הוא יצא לקנות עוגות, והגיע למחסום של צה"ל. עד כאן אין מחלוקת על העובדות. מפה הכל משתבש.

על פי הגרסה הצה"לית הרשמית, שוטרת מג"ב, נ.מ., הבחינה בסליימה כשהוא מתעמת עם חייל אחר, תופס את החייל, משתמש בו כמגן אנושי ומצמיד אקדח לראשו. נ.מ. הגיבה במהירות ובקור רוח, וירתה שלושה כדורים בסליימה, שנפל מת. רק לאחר מכן הבחינה נ.מ. שהאקדח שבו כביכול השתמש סליימה כדי לחטוף את החייל היה בעצם מצית דמוי אקדח.

מיד לאחר מכן הפכה נ.מ. לגיבורה לזמן קצר בתקשורת הישראלית. נטען שהיא הרגה "מחבל" ודובר רבות על "גבורתה." צה"ל מיהר לפרסם את שמה ואת תמונתה, ורק למחרת, כשהתחילו להגיע איומי הרצח על מי שירתה בילד בן 17 בלתי חמוש, מיהרו כלי התקשורת להסיר את הפרטים האלה. קצת מאוחר מדי: בתאוותו להציג תמונות של חמושים שלא עסוקים במנוסה מבוהלת, מיהר צה"ל להעמיד את נ.מ. בסכנה. התקשורת הישראלית, ראוי לציין, התמסרה לצה"ל בשני המקרים. היא התגלתה במלוא תיעובה: סליימה לא היה בשום צורה "מחבל", ואוי לגבורה של ירי בנער לא חמוש. במקרה הטוב ביותר, מבחינת כוחות הכיבוש ונ.מ., סליימה ביצע כאן מה שמכונה בארה"ב Suicide by cop: הביא שוטר לכך שיירה בו. לשמחה מה זו עושה?

אלא שעם חלוף השעות, הסיפור של נ.מ. התחיל להיראות בעייתי יותר. כפי שהבחין הבלוגר נועם ר., צילומי גופתו של סליימה מעידים שהוא לא נורה בראשו. מה שמעלה את השאלה המעניינת איך ירתה נ.מ. שלושה כדורים באדם שהשתמש בגופו של חייל אחר כדי להגן על עצמו. השוטרים שנכחו במקום מיהרו למחוק את התמונות שהיו במצלמתו של מתנדב "בצלם." איך אמרו חמושים ישראלים השבוע? "המצלמות הם הקריפטונייט שלנו."

ובכן, אמרתי לעצמי, חברון היא אחד המקומות היותר מרושתים במצלמות אבטחה. קצינים בכירים אמרו זאת בעצמם. סמח"ט בחברון אמר לפני כחודשיים שיש שם כמעט מאה מצלמות במעגל סגור. הרמתי טלפון לדובר צה"ל ושאלתי מתי נוכל לראות את הסרטון של מצלמת האבטחה שמתעד את התקרית. החיילת החביבה בצד השני חזרה אלי כעבור כמה דקות, והודיעה לי שאם יש סרטון כזה, דובר צה"ל לא מודע לו, ועל כל פנים הוא לא משחרר חומרים כאלה. היא גם התקשתה להבין למה מישהו יפקפק בגרסת דובר צה"ל. זה כבר התחיל להיות מעניין, כי כשצה"ל טוען שאין לו תיעוד שצריך להיות לו, אני חושב מיד על כל הצילומים ההם שבוצעו על המרמרה, שנעלמו משום מה אחרי הטבח שבוצע עליה.

מן הראוי לציין בשלב זה שאנחנו לא יודעים מה קרה שם, אבל בו זמנית לומר שרצוי לא להסתמך על הגרסאות של דובר צה"ל. כבר היו לנו מקרים של פלסטינים שתקפו בקלשון שהפך באורח פלא למזרק, ומקרה של חמושים מפוחדים שירו למוות בפלסטיני שהחזיק בבקבוק. בשני המקרים האלה, דובר צה"ל עמד – לפחות בהתחלה – לצידם של החמושים.

הבוקר (ו'), עצרו חמושי צה"ל בחברון שני עיתונאים של רויטרס, האשימו אותם בכך שהם "אנשי בצלם," תקפו אותם פיזית, הפשיטו אותם באמצע הרחוב, השליכו לעברם רימון גז ואחר כך הסתלקו עם המצלמה שלהם. אני תוהה למה הם היו מפוחדים כל כך ממי שהם חשבו שהם אנשי "בצלם," מה היה להם להסתיר. אולי הם יודעים מה באמת קרה שם, כשילד בן 17 שיצא לקנות עוגות ליום ההולדת פגש לוחמת מג"ב ולא חזר משם.

על כל פנים, הגיע הזמן להוציא את חקירת מקרי המוות האלה מידי צה"ל, ולהעביר אותה לגוף אזרחי נחוש. רק כשהחמושים לא יוכלו לסמוך על קשר שתיקה אוטומטי בעקבות הרג בלתי סביר, הם יתחילו לפחד לבצע מקרי הרג כאלה. צה"ל, מצידו, ירוויח קצת יותר אמינות, ולא יצטרך לתהות למה אנשים מפקפקים אוטומטית בגרסה שלו. הסיכוי שזה יקרה, יש להניח, נמוך למדי. צה"ל עסוק מדי בהגנה על החמושים שלו, שכבר מייבבים שמפקירים אותם.

ועוד דבר אחד: הבלוגר אישתון דיווח שהוא נמצא כרגע תחת חקירה משולבת של המשטרה ומצ"ח, ושהוא לא יכול לדווח על פרטי החקירה. לדבריו, מטרתה היא "להשתיק, לפגוע ולסחוט מידע פרטי ומוגן בנסיון להפליל אותי ואחרים." אין לי מידע נוסף.

(יוסי גורביץ)

חברון, הסיפור של כל יהודי

מבצלם נמסר כי “בסביבות השעה 19:30 בערב, תעד מתנדב במיזם "חמושים במצלמות" של בצלם, זידאן שרבאתי, מחלון ביתו, מספר נערים שעוכבו על ידי חייל במחסום בית הדסה בחברון. החייל לקח את תעודות הזהות של הנערים והורה להם להמתין לצד הקיר.

לאחר המתנה של מספר דקות (שלא תועדה בוידאו) הגיע אל המקום קצין בדרגת סגן. בסרטון נראה הקצין תופס את אחד הנערים, ת'אאיר ר'נאם, בן 17, ולוקח אותו עמו בהמשך הרחוב. הקצין נשמע אומר לר'אנם: "אתה בלגאן!" ואז נוגח בפניו. לאחר מכן נראה הקצין כשהוא ממשיך לתקוף את ר'אנם, בעוד אפו מדמם ולאחר מכן עוצר אותו.

ר'אנם מסר לתחקירנית בצלם כי הוא הועבר לבסיס הצבא ברחוב א-שוהדאא ושוחרר כעבור זמן קצר. הוא פנה לטיפול בביה"ח הממשלתי עאליה בחברון, שם אובחן אצלו שבר באף.

בצלם דיווח על האירוע לדובר צה"ל בצירוף התיעוד. החומר יועבר גם למצ"ח בדרישה לפתוח בחקירת האירוע.”

(באדיבות בצלם)

השקר הקבוע של חברון

על פי דיווחי טמקא, בעת כתיבת הפוסט הזה הסתיים פינוי "בית המריבה" החדש של חברון. מערכת הבטחון בחרה הפעם שלא לתת למתנחלים ולתומכיהם בממשלה להכתיב עובדות בשטח. ובכל זאת, צריך לומר כמה מילים על הפארסה הזו.

המתנחלים רכשו את הבית המדובר, על פי כל הדיווחים, באמצעות מהלך הונאה: הם השתמשו במשת"פים שגרמו לבעל הנכס להאמין שהוא מוכר אותו לפלסטינים, ולא למתנחלים. המתנחלים ותומכיהם טענו בימים האחרונים שהעסקה כשרה לחלוטין בעוד שתושבי חברון שרואיינו בתקשורת הישראלית טענו שהיא מפוברקת ושמדובר בזיוף. שני הצדדים לא ראו את המסמכים, ויש להניח שחלקם הגדול – כמוני – לא היה מצליח להבין אם מדובר במסמך אמיתי או מזויף.

אבל זה לא באמת חשוב. ההנחה שחוקי הקניין הרגילים חלים בגדה המערבית הם שקר מוסכם. לכולם ברור שלפלסטיני אין אפשרות לרכוש בית בהתנחלות ולמעשה גם לא להכנס אליה ללא אישור. מערכת הבטחון טענה שרכישת הבית לא קיבלה את אישור שר הבטחון, על פי סעיף בחוק שככל הידוע לא הופעל בטווח זכרונו של מישהו, וגם זה הבל.

החוק לא משנה בגדה, כי החוק הישראלי לא חל בה. אין שום סיבה להתחיל בכלל להתווכח עם המתנחלים על כן-קניתם-לא-קניתם. בגדה חל החוק הצבאי. הוא קובע שכל מה שיכול להפריע לבטחון, אסור. כל מה שאלוף פיקוד המרכז היה צריך לעשות הוא להוציא צו, שקובע שכניסת מתנחלים למבנה עשויה לגרור (אין צורך בוודאות) סכנה לבטחון האזור, על סמך מידע סודי שלא בא לו לחלוק עם תושבי המבנה, והוא יהיה רשאי לפנות אותו. זה באמת עד כדי כך פשוט. זה קורה לפלסטינים כל הזמן. כפי שאפשר לראות מהסרטון הזה, פלסטינים אפשר לפנות מבתים בחברון גם בלי דיונים בקבינט.

מי שטוען שעל המתנחלים והפלסטינים בחברון צריכים לחול שתי מערכות חוק שונות – יאיר לפיד, למשל, שאמר את הדברים לאחר שנשאל על השימוש שלו בציווי התנ"כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" – צריך להפנים שהוא תומך באפרטהייד: שתי מערכות חוק שונות פועלות באותו הרחוב ומופנות כלפי אנשים על פי מוצאם האתני.

וכמה מילים על הרטוריקה של המתנחלים. את הפינוי של אנשים שבקושי הספיקו להתמקם ממבנה שגם אליבא דמתנחלים נרכש בכחש, הם כינו "פינוי מהבית." ספק אם היה מישהו שהוזיל כל כך את הביטוי "בית" כמו המתנחלים. טיעון נוסף של המתנחלים הוא שלכל יהודי יש זכות לגור בכל מקום בפלסטין, כמו שיש לו בארה"ב. השקר שבטיעון הזה, כמובן, הוא שיהודי שעובר לגור בעיירה באריזונה לא מלווה מיד בפלוגת מג"ב שמטילה עוצר על הרחוב לעתים מזומנות ועורכת חיפושים תוקפניים על התושבים המקומיים. המתנחלים רוצים לגור בפלסטין? סבבה. שיעשו את זה מבלי להפוך את מעבר הדירה שלהם להרחבת הכיבוש.

אבל זה, כמובן, לב העניין: השתלטות מתנחלים על בניין אין לה דבר וחצי דבר עם "בית" או עם זכות הקניין. כל מטרתה היא להרחיב עוד קצת את תחום הישוב של הכיבוש. רק שכמובן, הצגת הדברים כך תקשה עליהם להסביר את עצמם לישראלים.

ועוד דבר אחד: גינתר גראס כתב שיר, שבו הוא מצביע על אמיתות לא נעימות: שישראל יש נשק גרעיני בלתי מוצהר בעוד שלאיראן אין כזה, ושהצוללות שגרמניה מספקת לישראל אמורות להיות מחומשות בנשק הגרעיני הזה, ושעליה להפסיק לספק לה כאלה עד שישראל תתחייב שלא לחמש אותן בנשק גרעיני. ערעור כזה על זכויות היתר של ישראל חצוף מאד, ועל כן אין מנוס, בתקשורת הישראלית, מלציין בהבלטה כי מי שהוא תומך נלהב זה עשורים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שירת באס.אס. בצעירותו, לפני שבעים שנה כמעט. מזל שיש את נשק יום הדין הזה, אחרת מישהו עוד יכול היה להתייחס לגראס ברצינות.

(יוסי גורביץ)

צה"ל והמשטרה ממשיכים להכנע לטרור היהודי

אתמול אמור היה להיערך בחברון סיור ראשון מסוגו של "שוברים שתיקה" עם תלמידי בית הספר ליד"ה מירושלים. קומישר החינוך גדעון סער החליט לפני כשנה שכל תלמידי ישראל יגיעו לעיר המעונה הזו, ול"שוברים שתיקה" – ארגון שמתעד את מציאות הכיבוש מפי חיילים לשעבר – יש הרבה מה להראות בה. כזכור, לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון, נסגר רחוב מרכזי בעיר (רחוב השוהדה) לתנועת פלסטינים ולאחר התעללות מתמשכת מצד הצבא והמתנחלים, הוא ננטש על ידי תושביו.

הצד שהתלמידים לא יראו. רח' השוהדה, חברון, פברואר 2009

כפי שניתן היה לתאר, הסיור לא יצא לפועל. המתנחלים השמיעו את איומיהם הרגילים כלפי המשטרה, וזו ביטלה אותו ברגע האחרון. המשטרה התקשרה לעורך הדין של "שוברים שתיקה", מיכאל ספרד, ואמרה לו כי "בגלל מחול השדים" בקרב המתנחלים, היא מבטלת את האישור לסיור. במשטרה טענו אחר כך כי האחראי לביטול הוא מפקד חטיבת יהודה, אל"מ גיא חזות, שביטל אותו משום ש"שוברים שתיקה" שינו את תוואי הסיור שאושר להם. איך הצליח האצטגנין חזות לדעת שמתווה של סיור שלא נערך שונה, לצה"ל הפתרונים. אפילו במסגרת השקרים הגסים שצה"ל מוכר לנו לאחרונה, זה חלש במיוחד – ראשית משום המסלול היה אמור לכלול רק אתרים בחברון שבשליטת צה"ל ובקריית ארבע, ושנית משום שהסיור נערך בסופו של דבר, רק בלי נוכחות אנשי "שוברים שתיקה" ובתוספת נוכחותם של אנשי ימין כמו איתמר בן גביר וברוך מרזל. אחד התלמידים שנכח בסיור אמר ל"הארץ" שהמתנחלים איימו להכות את אנשי "שוברים שתיקה."

אז אחרי שהמתנחלים גירשו את הפלסטינים מחלקים של עיר אבותיהם, עכשיו הם מונעים כניסה גם מיהודים שמאלנים – בתמיכה של המשטרה ושל השולט בעיר, המושל הצבאי. המסר הוא חד משמעי: אם המתנחלים יאיימו – ולמה שלא יאיימו? זה עובד – המשטרה והצבא ייכנעו לטרור שלהם ללא תנאי, וימנעו מהצד השני להעלות את טענותיו.

וכן, זה טרור. משמעות המילה היא הטלת אימה לצורך פוליטי. איומים באלימות כדי לסתום את פיותיהם של מתנגדים פוליטיים הם טרור פר אקסלנס. הצבא והמשטרה, כרגיל, מעלו בתפקידם להגן על אזרחי ישראל מפני טרור יהודי. קשה, על כן, לא לראות בהם סייענים של הטרור הזה: המלבינים שלו, אלה שמסבירים שלא נעים אבל אין ברירה אלא לציית לו. למשטרה, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של כניעה לטרור יהודי: היא הילכה אימים על בתי המשפט בטענה שהיא לא תוכל להגן על צועדי מצעד הגאווה בירושלים מפני החרדים. משטרת ישראל היא האויב הנוח ביותר לטרוריסטים היהודים: בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר. על הדרך היא מוכרת את הדמוקרטיה הישראלית. אשר לצה"ל – נו, בואו נאמר שמדובר בארגון שהתגובה הראשונית שלו לפעולות "שוברים שתיקה" היתה להחרים את התערוכה הראשונה שלו, בנסיון לחפש חומרים מפלילים על פשעי מלחמה – נסיון בוטה, שלמרבה השמחה נכשל, להטיל אימה על מי שמפנה זרקור לעבר מה שהצבא לא רוצה שנחשוב עליו.

מן הראוי לציין את הכלב שלא נבח: אם השמיע משרד החינוך של סער, שאישר את הסיור, מחאה כלשהי על כניעתם של צה"ל והמשטרה, אף אחד לא שמע אותה.

ועוד דבר אחד: זוכרים את הבוגד זאב אלקין? ההוא שהעביר מידע סודי על פעולות צה"ל לכנופיות תג מחיר? אז לא רק שהוא לא נחקר או הועמד לדין, החל מהיום (ב') – כפי שחושפת טל שניידר המעולה – הוא יקבל תפקיד חדש ונחשק מאד: הוא יהפוך לחבר וועדת המשנה למודיעין, שירותים חשאיים ונעדרים. כך גומל נתניהו לסייעני הטרור היהודי.

(יוסי גורביץ)