החברים של ג'ורג'

כמו צמח זר

מול ההתעוררות האנטי-ליברלית העולמית, ראוי להזכיר כמה מושכלות ראשונים

(להילה בניוביץ’)

“וכן כל אשה רוחצה לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ועומדת ומשמשת לפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תיטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו […] כל אשה שתמנע לעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן – כופים אותה ועושה, ואפילו בשוט.”

(העיט הגדול, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות כא’, הלכות ג’ + י’)

הווז’ד (מנהיג) הרוסי, ולדימיר פוטין, אישר בפברואר האחרון הצעת חוק שהעבירה הדומה שהפכה את האלימות המשפחתית מעבירה פלילית לעבירה מנהלתית. על פי החוק, גבר רוסי אשר הכה את אשתו וילדיו, ובלבד שלא שבר את עצמותיהם, יהיה צפוי לקנס או למאסר קצר של כ-15 יום. החוק הקודם קבע עונש של שנתיים מאסר. על פי ההערכות, בכל 40 דקות מתה אשה ברוסיה כתוצאה מתקיפה מצד בעלה.

גוף מחוקק – אוקיי, חותמת גומי, אבל עדיין גוף מחוקק – העביר חוק שמתיר כך את דמם של נשים במאה ה-21, והידיעה נכנסה בעיקר לחדשות הקוריוז. יש להניח שאם הצעת החוק הזו היתה עוברת באיראן או ערב הסעודית, היה הרבה יותר רעש. אבל האגף הימני שלנו, שמקדם בשצף כל ידיעה – ללא קשר לאמיתותה – על התנהלות בזויה של מדינות איסלמיות, עבר בשתיקה על החוק הרוסי. החוק הזה לא הפריע למארין לה פן, המועמדת של הקרמלין בבחירות בצרפת, להפגש עם פוטין לפני שבוע – פגישה שבה התייחס אליה פוטין כאל הנשיאה הבאה של צרפת. לה פן ניסתה להעמיד פני פמיניסטית לפני שנה; לא נראה שהיא עצמה התייחסה לעמדה הזו ברצינות, וודאי שלא חשבה שמישהו יזכור את זה, או יזכיר לה את זה. הפמיניזם שלה, כמו של הימין היהודי שלנו, צץ רק כדי לנגח את האיסלמיסטים.

אבל המטרה של הפוסט הזה היא לא הצבעה על הצביעות הימנית; יש די צביעות, בכל צד של המפה הפוליטית. לא, הנקודה היא אחרת.

רוסיה מהווה בימים אלה מוקד לימין החדש העולמי, ימין שבו זמנית מתיימר לחזור ללאומיות ישנה ומוכר את המולדת שלו לרוסיה. לה פן, שמצהירה שהאינטרסים שלה תואמים לאלה של רוסיה, היא מקרה בולט. יש אחרים. בכל רחבי אירופה עולה החשש שהרוסים מתכוונים להשתמש בכוחות לאומניים כדי להשפיע על הבחירות. ביותר מדי מקרים, האנשים שמשמשים כפיונים של רוסיה הם צאצאי תנועות פאשיסטיות ואנטי-ליברליות ותיקות. אם פעם המוקד שלהם היה גרמניה הנאצית, וזו שימשה כזרז ודלקן של תנועות פאשיסטיות ברחבי היבשת, הפעם משחקת בתפקיד הזה רוסיה הפוטיניסטית. וכמובן, השאלה של חלקה של רוסיה בהטיית הבחירות האחרונות בארה”ב עודנה פתוחה.

היועץ לבטחון לאומי של טראמפ, מייקל פלין, נאלץ להתפטר לפני כחודשיים משום שניהל פגישות אסורות עם בכירים רוסים ושיקר עליהם; בימים האחרונים, עוכר דינו של פלין אמר שהוא מבקש חסינות מהעמדה לדין כדי להעיד על מה שהוא יודע. שר המשפטים של טראמפ, ג’ף סשנס, שיקר לסנאט ביחס לפגישות שלו עם בכירים רוסים ונתפס בכך; בעקבות השקר, הוא נאלץ לפסול את עצמו מלדון בחקירה בפרשת רוסיה-טראמפ. מנהל הקמפיין של טראמפ, פול מנפורט, היה סוכן השפעה רוסי בתשלום במשך שנים, ומסמכים מביכים בעניינו צצו לאחרונה. ממשל טראמפ טען שטראמפ לא ידע על כך כלום. בערך כפי שטראמפ טען שאין לו עסקים ברוסיה – אבל העובדות מעידות אחרת.

האם טראמפ הוא סוכן רוסי, במודע או שלא במודע? השאלה הזו עודנה פתוחה. השאלה שעליה אין ויכוח היא שהימין המודרני אימץ את האנטי-ליברליות הרוסית. לתפיסה האוקסידנטלית – האמונה שהמערב מנוון מעצם טיבו, שהליברליות שלו מקדמת נשים, נשיות, הומוסקסואליות, אובדן גבריות, חולשה, זיוף, תלישות ואי אותנטיות – שורשים עמוקים מאד ברוסיה. הוויכוח הפנים-רוסי במאה ה-19 על השאלה לאן אמורות להיות פניה של רוסיה מועדות, מזרחה או מערבה, הוליד כמה מהטקסטים היותר חדים של האוקסידנטליות, טקסטים שרעיונות מתוכם ממשיכים להיות מצוטטים עד היום, גם אם המצטט לא מודע למקור. (קריאה ראויה בנושא היא Occidentalism של Ian Buruma ואבישי מרגלית).

סביר להניח שחלק ניכר מהתארים האלה – תלישות, אי אותנטיות, חולשה, נשיות, הומוסקסואליות – כבר מוכרים לכם: אלה התארים הקבועים שהימין היהודי מפנה כלפי השמאל הישראלי כבר עשורים. לגמרי לא במקרה, אלה בדיוק התארים שבהם השתמשו אנטישמים כלפי יהודים, ושאומצו על ידי ציונים שונאי עצמם. (ויש לדייק: ה”שנאה העצמית” המפורסמת שהימין היהודי מדבר עליה, אין בה שום דבר יחודי ליהודים. ההתנגדות האירופית לעידן המתועש הולידה הרבה מאד טקסטים של “שנאה עצמית” שהם למעשה טקסטים של מחאה חברתית. והבורגנות הותקפה לא רק משמאל, אלא הרבה מאד מן הימין.)

וביסודו של דבר, בליבה של האנטי-ליברליות עומד דבר אחד: החשש מהתמוטטותו של “העולם הישן.” והעולם הישן, אבוי, כבר לא מכיל אצולה או זכויות יתר כנסייתיות. במידה ניכרת, זו מלחמה על זכותם של גברים להיות אדונים: על נשים, על ילדים, על זרים, על מי שחורג מה”גבריות” העתיקה. אתם יודעים, הגבר שלא מחצין רגשות, לא בוכה, מגדל שפם ואידיאלית הוא חוטב עצים (אם כי רצוי שלא לא יהיה קרוסדרסר, וכאן הרי הפאנץ’ של המערכון הזה). גבר מהתקופה העתיקה ההיא, שבה גברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים חיו בחרדה מתמדת.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

ולכן זה לגמרי לא מקרה שאחד הדברים הראשונים שעשה טראמפ הוא לבטל את ההנחיות של ממשל אובמה ביחס לטרנסג’נדרים. ולכן זה לגמרי לא מקרה שהימין הדתי בארה”ב מבועת מטרנסג’נדרים, שעל פניו הם היפוכו של הסדר “הטבעי”, אבל לא היתה לו בעיה להצביע לאדם שהתגאה בכך שהוא תוקף מיני סדרתי (grab them by the pussy). תקיפה מינית, ועוד יותר מכך התגאות בתקיפה מינית, היא חלק מהסדר הישן: היא מוכיחה “גבריות.” לכן מתקשים אנשי ימין להבין את כל התפיסה של יחסי מין בהסכמה: הסכמה משמעה שיש שני צדדים שווים.

וכל מהותה של המהפכה האנטי-ליברלית היא מלחמה נגד שוויון. כל מטרתה היא להפוך סדר ליברלי שנבנה בעמל ולא מעט דם: נשים קיבלו את זכות ההצבעה לפני פחות ממאה שנים, ובבריטניה זה לא קרה לפני שהסופרג’יסטית אמילי דיוויסון, במעלות קדושים וטהורים, השליכה את עצמה מתחת לפרסות סוסו של המלך. דיוויסון, יש לציין, היתה עבריינית סדרתית: היא נעצרה תשע פעמים בשל הפגנות עבור זכויות נשים – הפגנות שהמשטרה האנגלית דיכאה בפראות ובאלימות מינית חריגה. שחורים זכו בפועל בזכויותיהם לפני 50 שנים; גאים, לפני שלושה עשורים ופחות מכך. בישראל, הצליחה שולמית אלוני לבטל את החוק נגד הומוסקסואליות – כן, שולמית אלוני, לא אמיר אוחנה – לפני 30 שנה בלבד. כן, ב-1986 הומוסקסואליות עדיין היתה עבירה פלילית בישראל, ואנשים נעצרו עליה ונפתח להם תיק, אם כי מימי היועץ המשפטי חיים כהן והלאה לא הוגשו כתבי אישום בעבירה הזו.

השינויים האלה מהירים ומסחררים. במונחים היסטוריים, אמילי דיוויסון מסרה את נפשה שלשום. נישואי גאים בארה”ב ובאירופה קרו הבוקר, בערך. כל התפיסה שבני אדם שווים בזכויותיהם צעירה מאד ועדיין רדיקלית מאד לחלק ניכר מהאוכלוסיה. המאה האחרונה מוטטה שורה של חומות שעמדו על תילן פחות או יותר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. והשינוי המהיר הזה מעורר תגובת נגד חזקה, לעתים אלימה, מצד האנשים (לעתים קרובות מדי, גברים) שלא יכולים ללא אדנות. רוסיה היא נושאת הדגל הנוכחית של תגובת הנגד הזו.

אבל התפיסה שנשים צריכות להיות מדוכאות כלל לא נשארת בגבולות רוסיה. כשיגאל לוינשטיין יצא נגד שירות נשים בצה”ל, הוא ביטא קול אנטי-ליברלי חזק. הוא כנראה יפסיד במאבק הזה, כי צה”ל הוא הטוטם הגדול של החברה הישראלית, אבל הוא לגמרי לא לבד. השופט משה דרורי הכניס את הרמב”ם למערכת המשפט שלנו; השוט של הרמב”ם שהופיע במוטו של הפוסט הזה לגמרי יכול לחזור במערכה הבאה. לצידו של דרורי ניצב כל מי שמדבר על הכנסת עקרונות המשפט העברי לחיינו, כי בסופו של דבר אלה עקרונות המשפט העברי: עליונות הגבר היהודי (דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי) מעל הבריאה כולה.

(ברוך שלא עשני אשה, ברוך שלא עשני עבד, ברוך שלא עשני גוי.)

התפיסה האנטי-ליברלית חזקה בישראל, ומכמה סיבות. קודם כל, היהדות האורתודוקסית שהקימה את מדינת ישראל (כן, התפיסה המשיחית של מדינה יהודית היא אורתודוקסית) היא תוצאה של תהליך היסטורי שדחה את הליברליות. מי שרצה להיות יהודי ליברלי הלך אל הרפורמים או הקונסרבטיבים. בעצם הבחירה בישראל כמדינה יהודית יש בחירה מודעת בשמרנות, כי הגדרת “מיהו יהודי” מובילה לאחת משתיים: או שנותנים אותה לרבנים האורתודוקסים, או שפותחים אותה לרפורמיות. וב-70 השנים האחרונות, הבחירה של המדינה היהודית היתה ברורה.

שנית, משום שישראל נמצאת בסכסוך לאומי בלתי פוסק, ומשום שהוא מתרחש על קודשי-קודשיה של האמונה היהודית. כמעט בהכרח, הופך הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, ומן העבר היהודי צץ כל הרפש שלא נוקה: כל שנאת הזר שחוזקה וחושלה במשך שנים של רדיפה.

ושלישית, משום שבישראל התפיסה הליברלית נתפסת כנטע זר. מה שנכון.

כן, אנחנו נטע זר. אנחנו שתיל שלכאורה נטמע באדמה לא-לו, בלב האדמה שבה חושל המונותיאזם, במדבר הפראי והגבעות הקודחות שהולידו את מטורפי ירושלים ויורשיהם שבסוריה ובערב. על פניו, אין לנו כל סיכוי. הטבע עצמו נגדנו. אלוהים, כתב גרשום שלום במשפט שאוהבים לצטט, לא יישאר אילם בשפה שבה הושבע מיליוני פעמים.

אבל כאשר כתב ג’ון מילטון את האראופגיטיקה שלו, אחד הטקסטים המוקדמים על חירות המחשבה, השתולל באירופה ציד המכשפות הגדול. מאות אלפי נשים, אולי מיליונים, עונו ונרצחו בשלל דרכים איומות משום שהן נתפסו, או נחשדו, או הלשינו עליהן, שהן חריגות. ברקע, בערה מלחמת הדת הפראית שהחריבה את גרמניה, הרגה שליש מאוכלוסייתה, ומחתה מעל צפון פרוסיה אפילו את שמות המקומות – שהם בדרך כלל הדבר האחרון שנותר. חמישים שנים אחר כך, במה שהפך לדוגמה המוכרת ביותר של ציד מכשפות, רצחה הקהילה של סיילם חלק ניכר מבנותיה ובניה בשל מתיחה זוועתית של צעירות מעורערות. ו-30 שנים אחר כך, ראה וולטר כיצד מוצא אדם להורג בשריפה משום שהוא לא פינה דרך לתהלוכה של נזירים. האינקוויזיציה הספרדית בוטלה על ידי הכוחות הכובשים של נפוליאון, ועל ידי המלוכה הספרדית היא בוטלה רק ב-1821; הצמיתות ברוסיה נמשכה עד שנת 1861 – השנה שבה פרצה מלחמת אזרחים בארה”ב על שאלת העבדות.

הליברליזם – התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם – הוא, במידה ניכרת, נטע זר גם באירופה ובארה”ב. הוא היה שם 150 שנה או 200 שנה יותר מאשר פה. במונחים של היסטוריה אנושית, בערך יומיים. והוא שתיל רך שעדיין נאבק על קיומו. ספק אם ג’פרסון ומדיסון היו מזהים את התקופה המודרנית; סביר מאד שהם היו מתחלחלים ממנה. ואף על פי כן.

אנחנו נמצאים בצד אחד של מלחמה תרבותית עולמית. הגיע הזמן שנפסיק להתבייש בו. אנחנו נטע זר, כן. אבל כשהצמח היליד מוציא לנו דאע”ש, פוטין ולוינשטיין, הגיע הזמן לגינה חדשה. האינקוויזיטור יכול לומר לעצמו בגאווה שהוא “אותנטי”. אני אוותר על האותנטיות הזו.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כיצד לרכוש תלמידים והשפעה: המקרה של ברוך אפרתי

(ותודה לתומר פרסיקו)

יש רב לא מי יודע מה חשוב בשם ברוך אפרתי. הוא לא מעניין בפני עצמו: יכולת הנזק שלו נמוכה ביחס. אנחנו לא מדברים על דב ליאור או אפילו על שמואל אליהו. אפרתי קיים פה, שם ובכל מקום, אבל אף אחד לא זוכר מה הוא עשה, אם אכן עשה אי פעם, או אפילו מי הוא בעצם.

אז יוסי, אני שומע אתכם אומרים, אם אפרתי לא חשוב, למה אתה מקדיש לו פוסט? החסרי משוגעים אנחנו כי הבאת גם את זה לרייר עלינו? שאלה לגיטימית. התשובה שלי היא שאפרתי חשוב לא משום משקלו – הוא חסר כמה שערות לנוצה – אלא בגלל שיטת הפרסום העצמי שלו, או, במונחים סוציולוגיים, באופן שבו הוא בונה את עצמו בשדה התחרות מול רבנים אחרים; באופן שבו הוא מבדיל את עצמו מאלפי יצורים כמוהו, קרי רבנים לא מבריקים במיוחד או חשובים במיוחד.

אפרתי משך תשומת לב בימים האחרונים אחרי פסק הלכה שלו בשאלה האם מותר ליילד לא יהודיה בשבת. אפשר לקרוא אותו כאן. אם לתמצת, אפרתי מקשקש קשקושים מיסטיים על הנפש היהודית היתרה וחשיבותה של השבת, ומסיק מכך שמעיקר ההלכה אסור ליילד אשה לא יהודיה בשבת, אבל, באופן שמזכיר את התשובה המפורסמת של רונצקי בנושא הטיפול הרפואי בשבויי אויב, קובע ש"מחשש איבה", מותר ליילד נשים לא יהודיות:

"לכן ההלכה היא שלא מיילדים גויה בשבת, גם אם אינה עכו"ם שהרי יש בזה איסור עוקר דבר ממקום גידולו (-העובר)ועוד. ואם היא עכו"ם (כגון נוצריה), אזי אפילו ביום חול לא מיילדים שלא להרבות עובדי ע"ז, אך בימינו משום איבה מיילדים בחול. אך בשבת לא מיילדים גם אם יש איבה משום שיכולה להשמט ולומר שמותר לנו ליילד רק נשים שומרות שבת ואז לא תהיה איבה.
ובימינו שהאיבה מתעוררת למרות כל התירוצים, חובה לילד אפילו בשבת, ואפילו עכו"ם, ועל אף שהדבר אסור מיסודו הוא נדחה מפני פקוח נפש של יהודים שמא מילדת גויה לא תיילד יהודיה כנקמה."

על זה צריך לומר כמה דברים. ראשית, שאני משוכנע שהנוצרים שחיים בארה"ב ומזרימים כסף למוסדות היקרים לליבו של אפרתי ישמחו לשמוע את היחס שהוא מייעד לנשותיהם ההרות, ושאשתדל שהם אכן ישמעו על כך. שנית, שההלכה מטשטשת את מוחו של אדם: אם אפרתי באמת חושב שיש מישהו שחושב שיש איזו אשה לא יהודיה שתקבל בהבנה את הטענה של מיילד או מיילדת יהודיה שמותר להם ליילד "רק נשים שומרות שבת," הוא לא חי באותו עולם כמונו. שלישית, שאפרתי אפילו לא קולט למה "האיבה מתעוררת למרות כל התירוצים" כלפי אנשים שמוכנים להפקיר נשים וילדים למוות ולעמוד מנגד; רביעית, שמה שהיה פעם "גדר דרכי שלום", שהיו כמה אנשים שניסו לטעון שהוא בעצם מיישם עקרון מרכזי בהלכה, חוזר להיות מה שהיה תמיד: מפני חשש איבה. כלומר, מסביר אפרתי, מעיקר הדין עלינו להיות בעצם מפלצות שונאות אדם קטנות, אבל אם נחשוף את העובדה הזו נקבל את הטיפול השמור למפלצות – המון זועם עם לפידים וקלשונים. אז כדאי שנסתיר את העובדה הזו הסתר היטב.

וחמישית, וחשוב מכל: שאפרתי לא אומר כאן שום דבר חדש. הוא לא מחדש הלכה. הוא הולך במשעול סלול היטב שהותווה על ידי כותבי התלמוד והרמב"ם. הוא ממהר לציין זאת:

"מי שמגדיר את סולם הערכים שלנו הוא דבר ד´ שבתורה ולא התחושות שלנו, וכך ההלכה הגדירה במס´ ע"ז ובמקומות אחרים וכך נפסק בראשונים, בשו"ע ובגדולי האחרונים."

זו ההלכה. על כך אין ויכוח. אין פירוש הדבר שמישהו אי פעם אכן הפעיל אותה: אפילו הרמב"ם עצמו, שכתב שיש להשתמט מריפויים של לא יהודים, מצא לעצמו ג'וב מכניס ומועיל בתור רופאו של גוי חשוב למדי, אחד סלאח א דין. עם זאת, כמובן, ההלכה הזו שימשה בעבר לא מעט כנגד רופאים יהודיים: הם הואשמו שהם נאמנים לטקסט הבסיסי של דתם, לא לאנושיותם. למרות העובדה הזו, כמה וכמה אפיפיורים העדיפו לקושש לעצמם, בימים שבהם עדיין לא ידעו שיש מחזור דם וגם קצת אחר כך, רופא יהודי. עם זאת, עוד "הפרוטוקולים של זקני ציון" טענו שרופאים יהודים מקבלים חולים נוצרים כדי לרכוש את אמונם וכדי שיוכלו להרעיל אותם אחר כך – וזו טענה שהופיעה בעלילה האנטישמית הגדולה האחרונה, "עלילת הרופאים" של סטאלין (למרבה השמחה, הלז התפגר, בין השאר, משום שהרופאים שידעו כיצד לטפל בו היו כולם במעצר). כשאפרתי מעלה את ההלכה הזו מאוב, הוא בהכרח גם מעלה משם את רוחות הרפאים הרצחניות שמלוות אותה. אולי הוא לא מבין שהוא משחק בחומר נפץ; אולי לא אכפת לו.

כשהוא נסוג לעמדה ההלכתית המבוצרת הזו, אפרתי מציב את עצמו למאבק עם הרבנים שפעם הואשמו בכך שהם ישתמטו מעבודת השמדת העמלקים – כלומר, רבני צהר שמואשמים שלא בצדק בכך שהם ליברלים. הוא גם אומר לקהל הקוראים שלו: תראו, תראו! אני לא מפחד לומר את האמת ההלכתית הברורה מול כל הפוליטיקלי קורקט הזה. זו, כמובן, עמדה שאין בה כל סכנה – הפרקליטות כבר קבעה שהסתה גזענית על רקע הלכתי איננה מאפשרת העמדה לדין – אבל יש רווח ניכר בצידה.

מיצוב עצמי דומה עולה מפסק הלכה אחר של אפרתי, שעוסק בשאלה של זכויות נשים, שאפשר לקרוא כאן. חשוב במיוחד מה שיש לאפרתי לומר לא על נשים כנושאות במשרה ציבורית – דבר שניתן להצדקה הלכתית בדוחק – אלא על נשים כבעלות זכות הצבעה, יצור משונה שההלכה לא ידעה ולא יכלה מעולם לקבל, משום שמשמעות הדבר היא שנשים, אין דעתן קלה:

"לגבי בחירה ע"י נשים בועד הבוחר, יש בזה מחלוקת אחרונים. דעת מרן הרב זצ"ל היתה לאסור וכן רוב גדולי הדור הקודם. והיו מהגדולים שהתירו, חלקם כשעת הדחק וחלקם לכתחילה. והיום נהגו נשים לבחור וגדולי ישראל לא מוחים על כך כנראה משום שהשעה צריכה לזה, וגם הדור אינו מבין את עומקם של הדברים וחושבים שיש בזה ביזוי האשה והמעטת כבודה ח"ו."

מה אומר לנו אפרתי? הוא אומר שמעיקר הדברים, ראוי היה לשלול את זכות ההצבעה של נשים, ושרוב הרבנים שעסקו בשאלה הזו פסקו גם הם כך; אלא שמשום שכבר יש מנהג הצבעה של נשים, ומשום ש"השעה צריכה לזה" – או, בתרגום, המפלגות הדתיות תכרותנה לעצמן אוזן לפני שהן תוותרנה על קולות הנשים שלהן; הכסף וההשפעה חשובים מדי, וההלכה תשרוד – ובגלל משום ש"הדור איננו מבין את עומקם של דברים וחושבים שיש בזה ביזוי האשה," אז אין טעם לנהל את הקרב הזה.

צריך לעמוד על כך שמבחינת אפרתי, זה ויתור טקטי ולא אסטרטגי: אין טעם לנהל את הקרב כעת, משום ש"הדור אינו מבין," אבל אם הוא יתחיל "להבין", אז בהחלט יש מקום לדחוק את זכויות הנשים לאחור. וזה בדיוק מה שהמגזר של אפרתי עושה כבר עשור כמעט, ומהנקודה החלשה של המדינה הציונית: הצורך שלה בחמושים נושאי נשק וחובשי כיפה, כאלה שאין להם ספקות, כאלה שאין להם בעיה עם מפעל הכיבוש שלה, כאלה שלמענו גם יצאו לקצונה, כאלה שלמענם היא מוכנה להקריב את זכויות הנשים שלה בצבא. השאר יבוא אחר כך.

אבל גם זה לא כל הסיפור. עיקרו בכך שאפרתי מייצג דווקא את העמדות האלה, דווקא בשפה הזו. כך הוא בונה את עצמו. הוא מודע לכך שיש חלק חשוב בציבור שלו שכמה אל העמדות האלה, שרוצה להביא עלינו ימי ביניים מדומיינים שלא היו מעולם של שלטון הלכתי של עם אדונים על הלוטים משועבדים; חלק מרכזי בציבור שכל הרעיון של נשים בעלות כוח, נשים דעתניות, נשים עקשניות, מפחיד אותו, ושהיה שמח לדחוק אותן אחורה.

קיומו של הגל הזה, לא קיומו של הרוכב עליו, הוא זה שצריך להטריד אותנו. והגל שם: אלמלא היה שם, אפרתי לא היה מנסה לרכב עליו. מהשאלות שמקבלים רבנים ומהתשובות שהם נותנים אפשר ללמוד הרבה על הלכי הרוח בציבור שלהם. לפני 18 שנה הסתובב בבר אילן סטודנט למשפטים בשם יגאל עמיר, שהשיטה שלו לצוד בחורות היתה, קודם כל, לשאול מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. המפלצת הזו לא הלכה לשום מקום, רק הורידה ראש; וכשרבנים מסוגו של אפרתי מפטמים אותה, שורקים לה במשרוקות כלבים, אנחנו צריכים לשים לב.

הערה מנהלתית: פרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים" ממשיך במסעו; אנחנו כבר ב-166% מהמימון שרצינו. אם קומיקס בלשי בעברית הוא משהו שמעניין אתכם, אנא שקלו תמיכה בפרויקט הזה, פרי המכחול של עדי אלקין והמקלדת שלי.

(יוסי גורביץ)

הערה קצרה על רבנים, סילי-קון ואדי, וחיוניות הפמיניזם

יש ברנש בשם אליהו זייני, שבעוונותינו מושך משכורת מן הציבור הן כראש ישיבת משתמטים ("ישיבת הסדר" הוא השם המקובל) והן כרב הטכניון. אף אחד לא חשד אף פעם בזייני שהוא מאור הגולה, או אפילו תאורת חירום, אבל נראה שהוא התעלה על עצמו הפעם.

זייני פסק לאחרונה שלנשים אסור להנהיג טקסים ציבוריים, אלא אם אלו טקסים לנשים בלבד. הוא נימק את הפסיקה בגדרי צניעות, אם כי בהחלט יכול היה לפסוק שאין להעמיד אשה על גבר. יש פסיקות מפורשות בנושא, ומותר להניח שזייני התייחס לנושא הצניעות פשוט משום שהוא סקסי יותר במגזר שלו כרגע. בעלי זכרון עשויים לזכור שלא כל כך מזמן, גנזה הרבנות הצבאית ספר שבין שאר התועבות שבו, קבע שרצוי למנוע מקצינות להתקין מזוזות, וזאת משום "כל כבודה בת מלך פנימה." או, במילים אחרות, צניעות. בעלי זכרון ארוך אף יותר יזכרו את זייני כמי שרמז בגסות שהסיבה שאובמה שונא – לדעתו – את ישראל היא שאובמה הוא בן לגזע עבדים.

כמה הערות קצרות. קודם כל, אין שום דבר רדיקלי במה שזייני והרבנות הצבאית עושים. הם בסך הכל מקדמים את שלוש הברכות שאומר כל גבר יהודי מדי בוקר: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה, וברוך שלא עשני עבד. לברכות הללו יש אידיאולוגיה אנטי-אנושית ברורה מאד. קשה לחשוב על דת אחרת שהכניסה שנאה לחלקים גדולים כל כך של האנושות לתוך הליטורגיה היומית שלה. זייני ודומיו בסך הכל מנסים להפוך את האמונה האישית שלהם לחוק המקום.

שנית, ממש לא ברור לי מדוע הטכניון צריך רב, אבל גם בהנחה שהוא צריך כזה – לא שמעתי שיש לו אמאם או כומר – יש מגוון רבנים פחות אפלים מזייני. כל זמן שהוא ממשיך לשמש כרב הטכניון אחרי האמירות האלה, ההנחה צריכה להיות שהטכניון מקבל אותן. כיוון שכך, כל אדם בעל השקפה נאורה צריך לשקול שוב תרומה לטכניון או תמיכה בו.

שלישית, הטכניון קשור קשר הדוק למה שמכונה במקומותינו סיליקון ואדי, המקבילה המקומית של עמק הסיליקון. קדמה טכנולוגית והשלכת נשים לחלק האחורי של האוטובוס לא הולכים יד ביד, לא לאורך זמן על כל פנים. יש סיבה לכך שלא שמעתם על סקטור ההייטק המשגשג של פקיסטן או על "סיליקון ואדי" בסעודיה: חברה שמשקיעה מאמצים ניכרים בדיכוי 51% מהאוכלוסיה שלה בתואנות דתיות עוינת אינהרנטית לקדימה ולפיתוח (לא שעמק הסילי-קון הוא הצלחה מפוארת בשילוב נשים, על פי שום קנה מידה). אם לטכניון יש שאיפות להיות משהו שהוא מעבר למוסד שמקבל כסף ומכשיר מהנדסים, קרי אם יש לו אתוס כלשהו של קדמה, זייני צריך להסתפק בג'וב האקדמי שלו ובתפקיד ראש הישיבה. על תפקיד הרב הוא צריך לוותר.

רביעית, וחשוב מכל, פעם בחודש בערך צץ מישהו, או במקרים מגונים במיוחד מישהי, ומצהיר שאין צורך בפמיניזם ושהוא סיים את תפקידו ההיסטורי. קדחת. מהפכת שחרור הנשים היא מהצעירות שבמהפכות, מאלה שעדיין רחוקות לסיים את תפקידן, ומהמאוימות ביותר. צריך לזכור שכל זמן שבמישור הציבורי שלנו יש בהמות נוסח זייני ודומיו, שרוצות לשלול את זכותן של נשים להיות נוכחות במישור הציבורי, המאבק הפמיניסטי לא רק שלא הסתיים, הוא בקושי התחיל. בנקודה הזו חשוב לשים לב למשהו נוסף שכתב זייני: אין בעיה, לדבריו, שגבר ירקוד מול נשים, אבל אסור בשום פנים ואופן שאשה תרקוד מול גברים.

למה? כי מאחורי הדברים האלה, עומדת התפיסה שאשה היא בסופו של דבר פסיבית. היא לא מפותה או מגורה באותה הקלות שגבר ניתן לפיתוי. האשה היא שטן מדיח שכל תפקידו, מימי הבריאה והלאה, הוא להפיל את הגבר למצולות. אנחנו מכירים את המיתוס הזה מחווה דרך פנדורה. לגבר מותר לעשות כרצונו, הוא יכול לרקוד; לאשה אסור. הוא יכול לפעול בציבור; לה אסור. גבר יכול לשיר לנשים, אבל קול באשה ערווה.

וכל זמן שבלשונו של מנקן, לא נחדל להיות מנומסים כלפי האמונה התפלה, כל זמן שלא נלחם בה בכל עוז עד שהיא תובס, עד שיוטל בה מום, עד שתהיה לנצח בזויה ומגוחכת, זכויותיהן של 51% מהאוכלוסיה בישראל תהיינה תמיד בסכנה של דריסה, של גלגול לאחור, של החזרה למקום שבו זייני רוצה אותן – במעמד שווה לזה של עבדים ושפחות.

וזייני כאן, כמובן, פשוט כנציג היומי של האחים היהודים. והם, נזכיר, שותפים בכירים בממשלת נתניהו.

הערה מנהלתית: אני יוצא מחרתיים לחופשה שתמשך עד יום ראשון. במהלכה לא סביר במיוחד שיהיו פוסטים, אם כי אני עשוי להשתטות ולכתוב אחד גם מחר או בימי החופשה. אני מאחל לקוראי הבלוג הנאה ורוגע מסוף השבוע הארוך שלפנינו.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על פרשת עמנואל רוזן

א. אלה לא "רק כמה מסרונים." מדובר באיש תקשורת בכיר שהשתמש במעמדו וכוחו כדי להפעיל לחץ על נשים, שבכל המקרים המתועדים היו במעמד נמוך משלו. זה ניצול לרעה של מעמד, כשלפחות במקרה אחד עד כה – ובכלל לא אתפלא אם ייחשפו עוד כמה כאלה – מישהי שכבה איתו בניגוד לרצונה. פה אנחנו משיקים קרוב מאד לגבולות של אונס ובהחלט יתכן שחוצים אותן (אני לא משפטן, אבל אשה שאומרת "לא, לא" במהלך יחסי מין, והגבר ממשיך נשמע לי מאד כמו אונס.) לנשים שסירבו לרוזן היה ברור שהן מסתכנות בכך שהן מעצבנות "טאלנט" בכיר, ששוק התקשורת הישראלי קטן, שהן כנראה תפגושנה אותו בשלב מאוחר יותר בקריירה שלהן, ושסירוב יכול לפגוע בקריירה הזו. הנזק שגרם בכך להן רוזן מבחינה פסיכולוגית הוא ניכר.

ב. חלק ניכר מהמקרים הם מקרה קלאסי של הטרדה מינית. החוק בנושא די ברור: אמרו לך "לא," אתה צריך לנתק מגע. אם אתה שב ומטריד מישהי שסירבה לך, אתה עובר על החוק. וכאמור, זה נהיה הרבה יותר בעייתי כאשר אתה במעמד גבוה יותר משלה. בשורה של מקרים, על פי העדויות, הגיע רוזן – ללא הסכמת המוטרדות – אל ביתן ממש. כאן אנחנו כבר נכנסים עמוק לטריטוריה של stalking.

ג. החוק בנושא ברור בעוד נקודה: לא צריכה להיות תלונה למשטרה. חובתו של כל מקום עבודה היא לברר, מיוזמתו, אם יש מקרים של הטרדה מינית. מקום עבודה שמתרשל בכך, ולא חוקר שמועות שמגיעות אליו – כפי שעל פי החשד עשה ערוץ 10, בניגוד לערוץ 2 שפיטר את רוזן אחרי שהטריד עובדת – עובר על החוק.

ד. אבל בסופו של דבר, זה לא עניין של חוק. זה עניין של נוהג. איך אנחנו רוצים שייראו היחסים במקום העבודה? האם אנחנו רוצים לשמר את המבנים הישנים, שקבעו שתפקידה של אשה הוא להפוך בסופו של דבר לרכושו של גבר, ושהיא תמיד נעה בין שני קטבים, זה של זונה מתמסרת וזה של פריג'ידית? האם אנחנו קולטים מה המשמעות של מקום עבודה שהוא סביבה עוינת לנשים? מה זה אומר מבחינת אשה, שסובלת הטרדות מיניות ברחוב – שאלו את החברות שלכם, התשובות ידהימו אתכם: בספק אם יש אשה שלא הוטרדה – שגם מקום העבודה שלה, זה שאמור לספק לה קריירה, הוא מקום מאיים, מקום שהיא במידה ניכרת קודם כל אובייקט מיני ורק אחר כך עובדת?

החוק הוא לא חזות הכל. היחסים האנושיים מורכבים מאד והחוק הפלילי הוא הקצה המרוחק שלהם, זה שאליו מגיעים כאשר כל אמצעי הזהירות והמניעה קורסים. כאשר אנחנו מעבירים הכל למישור המשפטי, אנחנו מאבדים את היכולת לתפקד כחברה. משפט הוא עניין יקר, ולחזקים תמיד יהיה יתרון בו. אם כל אשה שמוטרדת מינית תצטרך להצטייד בעורך דין, זה אומר שהטרדות מיניות ימשיכו להיות תופעה רווחת ומקובלת. כחברה, אנחנו צריכים להקיא אנשים כמו עמנואל רוזן.

כמה מחבריו של רוזן מייבבים שעושים לו משפט שדה, שהוא בסך הכל התנהג קצת כמו חרא של בנאדם, אבל שזה לא היה פלילי. ב"משפט השדה" אגע מיד. התשובה שלי לטענת "מה אתם רוצים, הוא רק היה חרא של בנאדם", היא שלהיותו של אדם גוש צואה מהלך יש, ולמעשה חייבות להיות, השלכות חברתיות. בחרת להטיל את חתיתך על נשים? יש לזה מחיר. אתה תוקע, ציבורית, כבהמה גסה, שלא ראויה לבוא בציבור ושכל אשה צריכה לדעת שמדובר בסכנה – וזה מה שצריך לקרות גם אם בסופו של דבר לא יהיה כל הליך פלילי. איבדת את מקום עבודתך? אולי היית צריך לחשוב על זה לפני שהשתמשת במקום העבודה שלך באופן סדרתי כשדה ציד. אם רוזן סבור שהוציאו לו שם רע, הוא רשאי להגיש תביעת דיבה; רק שיזכור שתביעת דיבה מתהפכת לעתים והופכת לכתב אישום כנגד המגיש. אנחנו צריכים להתחיל לשוב ולהתנהל כמו חברה אנושית, לא כמו קבוצה של עורכי דין תאגידיים.

ה. טענת "משפט השדה." במילה אחת: בולשיט. הידיעה הראשונה על רוזן התפרסמה לאחר שהעיתונאיות שמאחוריה אספו עדויות מעשר נשים שונות על התנהלותו של רוזן. הוא קיבל את זכות התגובה ובחר שלא להשתמש בה. האם התומכים של רוזן היו אומרים שגם אם קיבלנו עשר תלונות שונות על שחיתות כלפי פקיד ציבור מסוים, אסור לנו לכתוב כתבה כי זה יהיה "משפט שדה"? אם כן, אפשר לסגור את כל מקצוע העיתונות החוקרת ולהעסיק כתבני בית משפט, כדי שידווחו לנו על תוצאות המשפטים הפליליים.

מרבים להשתמש בטענה ש"כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת." המאמר הזה של יעל פז-מלמד הוא דוגמא טובה. אבל, שוב, זה בולשיט: זה דומה לבלבול הנפוץ בין האמירה שכל בני האדם שווים ובין הכחשה שיש הבדלים בין בני אדם. כל בני האדם שווים בזכויותיהם ובאופן שבו אמור החוק להתייחס אליהם. הם עדיין חכמים יותר ופחות, מצחיקים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. המשמעות של "כל אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת" היא שאסור לנו להעניש אדם בסנקציות משפטיות – מאסר, קנס – עד שהוא יקבל אפשרות הוגנת להוכיח את חפותו, משום שאלו הן סנקציות ברוטליות במיוחד. הטענה שלחברה אסור להביע שאט נפש מאדם בלי לעבור קודם כל דרך שופט, קטגור וסניגור היא, שוב, מתכון לשליטה בחברה של אלה שיש להם. פרסום של העובדה שאדם נוטה להטריד מינית נשים איננו, בפני עצמו, סנקציה משפטית. כן, זה יכול לפגוע במטה לחמו – וזה בדיוק סוג הדברים שהמטריד היה צריך לחשוב עליהם מראש.

פז-מלמד כותבת עוד שרוזן הוא "אדם שאיננו יכול להתגונן או אפילו להציג בקול ענות חלושה את הצד שלו." תעשי לי טובה. את הצד של רוזן אנחנו שומעים היטב בימים האחרונים, כשהמאמר של פז-מלמד הוא אחת הדוגמאות לכך שלרוזן יש יותר יכולת להשפיע על דעת הקהל מאשר לסתם אדם. האם פז-מלמד היתה יוצאת כך להגנתו של סתם חיים כהן תיאורטי, שמואשם בהטרדה סדרתית של עובדות המפעל שלו? בספק. "לאיש יש ילדים ומשפחה," אומרת לנו פז-מלמד. וואלה. זה נכון בדיוק באותה המידה לכל עבריין, והתשובה הקבועה של החברה היא "היית צריך לחשוב על זה קודם."

פז-מלמד מפלילה את עצמה כשהיא כותבת "רבים מאוד בתקשורת שמעו במהלך השנים סיפורים ושמועות מחפירות על התנהגותו על רוזן כלפי נשים, רבות מהן צעירות מאוד וכפופות לו באופן כלשהוא. אף פעם לא נשמע סיפור על אונס. הכל היה בגדר שמועות על חיזורים כאלו ואחרים, בוטים יותר או פחות, אבל שום דבר שנטה לעבר הפלילי" – וכל זמן שזה היה כך, כל זמן שזה לא היה "פלילי", לפז-מלמד לא היתה שום בעיה עם זה. היא אפילו לא קולטת מה המשמעות של "כפופות לו באופן כלשהו" – לזה קוראים ניצול לרעה של יחסי מרות, פעילות שההבדל בינה ובין אונס הוא משפטי גרידא. כל אדם שמנצל את סמכותו כדי לכפות את עצמו על אדם אחר ראוי שיקבל את היחס החברתי השמור לאנס, גם אם הוא לא עונה על ההגדרה המשפטית.

נהוג בימים האחרונים לתקוף את הדס שטייף על התנהלותה בפרשה. אין לי מושג ברור במה מדובר, כי מריבות פנים עיתונאיות לא מעניינות אותי במיוחד. אני לא מתרשם במיוחד מהדס שטייף – אני זוכר היטב איך היא קידמה עלילות דם של המשטרה – אבל אני חושב שההתמקדות בה מייצגת שני דברים, שניהם שליליים. האחד, הנטיה הקבועה של התקשורת להתעסק בעצמה במקום בסיפור האמיתי. הסיפור הוא לא שטייף, הסיפור הוא ההתנהלות ארוכת השנים של רוזן. השני, באמצעות התקפה על שטייף מוצאים חלק מהתומכים של רוזן – שלא היו תומכים בו אילו היה מתנהל כך כלפי הבת שלהם, או על כל פנים כך אני מקווה, אבל לא יכולים לראות מעבר לידידותם האישית איתו – דרך להלבין אותו.

זכויות נשים הן דבר צעיר מאד. זכות ההצבעה הוקנתה לנשים בעולם המערבי רק סביב 1920, בדרך כלל אחרי מאבק קשה שכלל גם קורבנות בדם. חוקי השוויון בעבודה צעירים אפילו יותר, הם בני 50 שנה או פחות. ברוב גדול של המקרים נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים בתפקיד או מעמד דומה. לחלק ניכר מהגברים, ודאי אלה שחונכו מתוך תפיסה שמרנית , קשה עדיין להפנים את משמעותו של הרעיון הרדיקלי שנשים הן שוות לגברים. שוות להם: לא מטרות להטרדה, לא צעצוע שמתגאים בו, לא כלי לפורקן מיני, לא שפחה-למחצה שתפקידה לגדל את הילדים ולדעת לבשל, אלא אדם. אדם אוטונומי, עצמאי, בעל רצונות משלו, תקוות משלו, חלומות משלו. אדם שרשאי לסרב או לקבל הצעות למערכות יחסים על פי שיקול דעתו, ושלסירוב שלו למערכת יחסים, בכל שלב, לא צריכות להיות כל השלכות. כי זו, בסופו של דבר, המשמעות של היותך אדם חופשי ושווה.

אנחנו יוצאים בימים אלה מחושך גדול, שבו לאורך אלפי שנים האנשים שקבעו את הנורמות הציבו מחצית מהמין האנושי בתפקיד כנוע, כמעט משועבד, בסטטוס של רכוש או דמוי רכוש. נתנו לכך לא מעט סיבות מפוברקות: התפיסה שלאשה יש חצי נשמה, בדומה לעבד, של אריסטו; "נשים דעתן קלה" וכל הזבל הרוחני של כותבי התלמוד, עבור בתירוצים של התקופה הוויקטוריאנית. הדעות הקדומות מושרשות היטב: לא נפטרים ממטען רוחני ותיק כל כך, פסול ככל שיהיה, בתוך כמה עשרות שנים. העובדה שהן מופיעות בתקשורת אומרת כל מה שצריך לומר על הטענה שהתקשורת הישראלית היא "שמאלנית." העובדה שעיתונאיות כמו פז-מלמד הן אלה שיוצאות להגנתו של רוזן – אתם יודעים מה, אני מעדיף לא לכתוב מה אני חושב על זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"פוליטיקה חדשה": שלוש הערות ערב גועליציה

ללא מעצורים: ידיעה שפורסמה זמן קצר לאחר הבחירות אמרה שראש הממשלה נתניהו מתכוון להחזיר רשמית לתפקידו את המטריד המיני החביב עליו, נתן אשל. הלז, כזכור, נאלץ לעבור למינוי בלתי רשמי בלבד בעקבות חשיפת העובדה שצילם עובדת לשכה הכפופה לו מתחת לחצאיתה. הפרשה עצבנה מאד את נתניהו בשעתו, משום שהיא אילצה אותו להרחיק זמנית את אשל, והוא בחר לרדוף דווקא את חושפיה. הבחירות מאחורינו, ונראה שנתניהו חושב עכשיו שהוא לא יצטרך לשלם שום מחיר ציבורי על קידומו מחדש של אשל.

הנה מבחן ראשון ל"פוליטיקה החדשה" של השותף הבכיר של נתניהו, יאיר לפיד: האם הוא יודיע לנתניהו שהוא לא מוכן לראות את מי שהורחק משירות המדינה בשל הטרדה מינית כנציג של נתניהו במשא ומתן. זה, כמובן, צפוי להעלות את לפיד על מסלול התנגשות עם נתניהו ועוד יותר מכך עם השליטה של החצר המקיאווליסטית שלו, שרה נתניהו (אני מבקש את סליחתו של ניקולו מקיאוולי על שרבוב שמו לחצרו של בנימין הראשון), כך שסביר מאד שזה לא יקרה. לפיד יאמר שיש דברים חשובים יותר, דוחקים יותר, קריטיים יותר, מאשר הרחקת מטריד בכיר ממועצות המדינה; זה הרי התירוץ הקבוע. לפיד יוכל, להגנתו, לנפנף במספר הרב – והמבורך – של נשים ברשימה שלו. נראה אם יש להן משהו לומר בנושא.

מצד שני, לפיד תמיד יוכל לומר להגנתו שהקונסיליירי של ציפי לבני הוא העבריין חיים רמון, שבניגוד לאשל אשכרה הורשע בבית משפט, ושהתקשורת לא אומרת על כך, לחרפתה, מילה.

באותה ידיעה דווח שנתניהו שוקל להחזיר לתפקיד בכיר בלשכה את יואב הורוביץ, תורם כבד של "אם תרצו." כנראה שנתניהו משוכנע שהורוביץ כבר השלים את משימתו בסירוס השידור הציבורי. מעניינים הנימוקים שמוזכרים להדחתו של מנכ"ל הלשכה הנוכחי, הראל לוקר: "קרבת הדם" שלו למזכיר הצבאי המודח, יוחנן לוקר. זה, כזכור, היה אחד משלושת בכירי הלשכה שחשפו את פרשת אשל. כך פועלת חצר נתניהו.

אמרתי לכם: סנטימנט לא ראוי, אני יודע, ובכל זאת.

לפני שנה ניסחתי את הבעיה העיקרית שלי עם לפיד כך: "יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת."

וכפי שהדברים נראים כעת, זה בדיוק מה שעומד לקרות. לפיד שמט את כל קלפי המיקוח שלו כשהודיע שאין בכוונתו לתמוך בגוש חוסם נתניהו. זה מהלך מדהים בטמטומו, משום שהוא מציב את לפיד כנכנס אוטומטית לממשלת נתניהו, ובהתאם מוריד את המחיר שלו. עכשיו, אחרי הכל, הוא יתקשה להשאר מחוץ לקואליציה, גם אם יוצע לו מחיר נמוך מדי, משום שזה ייראה כמו "כיסאולוגיה."

במהלך קמפיין הבחירות, לפיד אמר שוב ושוב שהוא "לא רוצה להחרים אף אחד," להוציא כמובן חנין זועבי או מוחמד ברכה, מחברי הכנסת השנואים בישראל. השבוע הוא חזר על גרסה גזענית יותר של האמירה הזו, כשהוא אומר שהוא לא ישב עם "הזועביז." לפיד התגאה שברשימה שלו יש מגוון רחב של תושבי ישראל, בין השאר בכך שיש בה שני נציגים ליהדות אתיופיה; אבל אין בה ולו ערבי ישראלי אחד. ללפיד יש בעיה עם זועבי, שלא עשתה דבר, אבל אין לו בעיה לשבת בקואליציה עם זאב אלקין, שמסר מידע על תנועות צה"ל למתנחלים שאת פעילותם היו התנועות הללו אמורות לסכל – הגדרת בית הספר של בגידה. סביר שלפיד, כמו חלק ניכר מהמצביעים שלו, לא יבינו כלל את ההשוואה. מה ישראלי בעיניך? גזענות, רק מהוגנת לכאורה, לא כזו הבוטה של בן ארי.

במקום דיבורים על שוויון כלכלי, נדבר מעתה על "שוויון בנטל." הדחליל של גיוס החרדים יחליף, בממשלה החדשה, את הדחליל האיראני. אל דאגה: זה לא יקרה. התכנית של לפיד מדברת על תקופת חסד של חמש שנים שרק לאחריה יגיע הגיוס. החרדים יודעים היטב שבעוד חמש שנים, המפלגה של לפיד תהיה איפה שנמצאת קדימה היום – קדימה שאף היא הניפה את הנס הזה.

לא יהיה גיוס חרדים, וטוב שכך. גיוס כזה יזיק לכולם. הוא יעלה סכומים עצומים של כסף, יגייס עשרות אלפי אנשים שלצבא אין כל צורך בהם – הוא סובל מעודף כוח אדם כבר עכשיו – ויסיג לאחור את מעמדן של הנשים. כל זה צפוי להיות מלווה במהומות לא פשוטות, וכל הדם, האש ותמרות העשן הללו יסתירו את העובדה שכשהכל יסתיים בפשרה כלשהי, צה"ל יהיה כשיר פחות, ההוצאות עליו יעלו במיליארדים, החברה תהיה מיליטריסטית יותר – ושוויונית הרבה פחות. בחסות נושא הדמה הזה, ההתרוששות של רוב החברה תמשך, ומלחמת המעמדות שמנהל נתניהו תמשיך להעביר את העושר הלאומי מהמעמדות הנמוכים למאיון העליון.

זה, אחרי הכל, מה שעשה נתניהו כשר אוצר עם אביו של לפיד. ולאב היו שרידים של חמלה כלפי חלשים שלבן, דור שני לשושלת אצולה חילונית, מי שלא נאלץ לחיות מימיו בעוני והתרגל לחשוב שכל מי שלא מיליונר יכול להאשים רק את עצמו, מזמן אין.

סוסים טרויאניים: כצפוי, חלק ניכר מהמתנחלים שהתפקדו לליכוד כלל לא הצביעו לו. הם הצביעו לבנט או למפלגה שאומרת בגלוי את מה שבנט ומצביעיו אומרים רק בארוחות הקידוש ובעלוני בתי הכנסת. המשמעות היא שחלק ניכר מחברי הכנסת של הליכוד נאמנים למנהיגים פוליטיים ורבנים זרים. מצד שני, הליכוד יכול להאשים בעיקר את עצמו: מי שטבע את הדוקטרינה של "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" היה ראש ממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר. הוא ודאי לא העלה על דעתו שהיא תופנה כנגד מפלגתו, אבל להיסטוריה חוש אירוניה ידוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז פתאום הליכוד בעד נשים, ויאיר לפיד חושף את פרצופו: שתי הערות על המצב

אתם ודאי מתלוצצים: הליכוד פתח השבוע במתקפה נגד סיעת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, כשהוא שם דגש על העובדה שהמפלגה פונדמנטליסטית משהו ושהיא פוגעת בזכויות נשים. עכשיו, זה ודאי נכון, אבל לא נראה לי שהליכוד הוא מפלגה שיש לה זכות דיבור בנושא.

הרבנים של הבית היהודי אולי קידמו ציבורית הדרת נשים, אבל מי שנתן לכך את ההסכמה הממשלתית היה ישראל כץ, שר התחבורה של הליכוד, שהודיע לבג"צ שלמשרדו אין בעיה עם "קווי המהדרין," ובכך איפשר לבג"צ להודיע שאם לשר אין בעיה, אז כנראה שהכל בסדר. הבית היהודי מדבר – הליכוד עושה.

הליכוד היא גם המפלגה היחידה שבה יועץ בכיר של ראש המפלגה, נתן אשל, הודח מתפקידו בשל מה שנראה בעליל כמו הטרדה מינית של עובדת אחרת בלשכת ראש הממשלה – וכתגובה, ראש הממשלה הביא להדחתם של האנשים שדיווחו על העבירה וממשיך להעסיק את עבריין המין כיועץ קרוב. על פי הדיווחים בתקשורת בשבועות האחרונים, אשל יהיה זה שירכז את שיחות הקמת הקואליציה.

מרצ ומפלגות אחרות מתהדרות במספר גדול של נשים ברשימה שלהן; ארץ חדשה מעמידה מספר זהה של נשים וגברים, אחת אחרי השני, בעשיריה הראשונה שלה. בליכוד, מצד שני, האשה הראשונה מופיעה במקום העשירי, והיא בכלל סופיה לנדבר מישראל ביתנו. האשה הראשונה ברשימה שהיא אשכרה ליכודניקית מגיעה רק במקום ה-15, והיא ציפי חוטובלי – מי שמבחינתה מאבק על זכויות נשים מתבטא במאבק לשמירת הפות היהודי ליהודים כשרים בלבד. ייאמר לזכותה של חוטובלי ששר החינוך (נחשו מאיזו מפלגה?) מסכים איתה, ונציגו בדיון של חוטובלי אמר שאכן צריך לשמור טוב יותר על טוהר הגזע.

מספר נשים חרדיות יצאו לאחרונה לקמפיין ראוי מאד, שבו הן קוראות שלא להצביע עבור מפלגות שלא מוכנות לקבל נשים כמועמדות. לנשות ישראל, שההישגים שלהן רעועים מאד – זכותן להפלה, למשל, מעוגנת בסך הכל בקומבינה – כדאי לבחון בשבע עיניים את המפלגה לה הן מצביעות. הליכוד כבר הראה נכונות ניכרת למכור את זכויותיהן. לא, הבית היהודי לא יותר טוב, אבל כשזה מגיע מהליכוד, זו חוצפה חריגה.

אגו שיש לו מפלגה: שלי יחימוביץ' הבינה שלשום (ה') שהקמפיין שלה היה שגוי מיסודו, ושברה כיוון בחדות. לאחר כחצי שנה של סירוב לומר זאת, ולאחר שאיבדה על מזבח הסירוב הזה את עמיר פרץ – שאולי לא יכול היה להועיל לה אבל ודאי יכול להזיק – היא הודיעה סוף סוף שלא תשב עם נתניהו בממשלה אחת. אמש (ו') היא החלה בסיכומים עם ציפי לבני כדי להגיע לאותה המטרה: גוש חוסם נתניהו-ליברמן-בנט.

כל זה הבהיל מאד ובלבל מאד את האיש ללא תכונות, יאיר לפיד. הוא יצא בשלל הצהרות סותרות. תחילה תקף את יחימוביץ', אחר כך אמר שלא ישב בממשלה של חרדים ומתנחלים כי הוא "לא משוגע," והיום הוא יצא בהצהרה שלישית, שסותרת את שתי הקודמות. לפיד קרא ליחימוביץ' ולבני להצטרף לממשלת נתניהו כדי למנוע ממנה מלהפוך לממשלת ימין וחרדים. באותה נשימה, הוא אמר שהוא לא "מחרים אנשים ומפלגות." אלא אם, כמובן, אלה חרדים ומפלגותיהם. לפיד מתנגד לגוש החוסם, והוא רוצה שמפלגות המרכז יספקו לנתניהו את מה שסיפק לו, בראשית הקדנציה, אהוד ברק.

או, כפי שכתבתי כאן לפני פחות משנה, הסכנה הגדולה ביאיר לפיד היא ש"יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס." והנה לפיד אומר זאת בעצמו.

עוד דבר אחד: הליכוד הודיע שהוא מסרב לחתום על אמנת השוויון בין יהודים וערבים, שמתבססת על מילות מגילת העצמאות. גם יהדות התורה סירבה, אבל עליה סיפרו שמפלגת האם שלה, אגודת ישראל, שלחה בשעתו מברק ברכה להיטלר על חוקי נירנברג. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה ישראלי בעיניך? הומופוביה, גזענות ופטריארכליות

פעם, ואפילו לא כל כך מזמן, יאיר לפיד הצהיר בגלוי הוא יהודי רפורמי. לא יהודי רפורמי מוצלח מדי, כמובן; בסך הכל הוא נתפס כותב באחד מטוריו בשנות התשעים המאוחרות על אמונתו שנשמתו של סבו התגלגלה בציפור. אבל רפורמיות נתפסה כקולית יותר מאורתודוקסית ולפיד, שכשהוא לא מנסה לדבר בשמו של יהוה אלוהים לא משחק תפקיד גדול מדי בחייו, לא מסוגל להכריז על עצמו כאתאיסט, כי הוא יודע שזה יעמיד אותו במלכוד הישן של "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ", כפי שניסח זאת יפה אמנון רז-קרקוצקין. היהדות של לפיד, כמו של יהודים גאים רבים אחרים, מתמצה בתפיסה של היותם בנים לעם נבחר; לפיד כתב לפני כשנה שהוא מרשה לעצמו לגנוב שירים של יוצרים זרים אבל נמנע מגניבת כאלה של יוצרים ישראלים. מותר לחשוד שהוא לא יודע שהוא בסך הכל מתחבר למסורת אורתודוקסית ארוכה של התפלפלות בשאלת גזל הגוי.

באותם ימים לפיד עוד לא ראה בעצמו מועמד פוליטי, אבל היום הוא בהחלט כזה; והוא יודע שבציבוריות הישראלית "רפורמי" היא מילת גנאי שמתחרה ב"סמולני." וכמו שהוא מקפיד שוב ושוב למצב את עצמו בימין הוא לא מדבר יותר על האמונות שלו, אם אכן יש לו כאלה. מותר להעריך שמדובר בהפסד קטן מאד לתנועה הרפורמית, שאפשר לנהל אותה ויכוח אבל לפחות תמיד לקחה את היהדות שלה ברצינות המתבקשת.

כדי להעמיד מסך בין לפיד של לפני שש שנים ובין לפיד הנוכחי, כמו גם ליצור ספק בשאלה האם הוא שונא חרדים לתיאבון, לפיד הכריז היום על מס' 2 ברשימה שלו: הרב שי פירון. הלז מוכר בציבור כאחד ממנהיגי רבני צהר, תנועה אורתודוקסית שמעמידה פנים שליהדות האורתודוקסיים יכולים להיות פנים אנושיים, בהצלחה מוגבלת מאד. ככזה, פירון נחשב לרב "מתון", שחילונים יכולים לחיות איתו.

דא עקא, שמעקב אחרי הפסיקות של פירון מפריך את התפיסה הזו (שפירון, מטבע הדברים, הוא מראשי מקדמיה). בסופו של דבר, רב אורתדוקסי הוא רב אורתודוקסי. יש לו גבולות גזרה שמהם הוא לא יכול לחרוג, לא בלי שהקהילה שלו תקיא אותו מקרבה.

פירקון יצא נגד תג מחיר, כמו כמעט כל רבני צהר – אבל בראיון טלפוני לפני כמה שנים הוא הבהיר לי שהוא מתנגד לפעולות תגמול של יחידים, משום שפעולות כאלה צריכות להתבצע על ידי צה"ל. אין לפירון בעיה עם הכיבוש או עם העוולות שנלוות אליו; לכל היותר הוא מכסה עליהן בטיעון הצבוע והישן של צבי יהודה קוק, ש"אין לנו סכסוך עם מוחמד", כלומר עם פלסטינים פרטיים, אלא עם התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל זה בסדר; גם ללפיד עצמו, לפחות במהדורת 2012, אין בעיה עם הכיבוש. לעזאזל, גם לשלי יחימוביץ' (מהדורת 2012) אין יותר מדי בעיות איתו. מצד שני, סביר שלפיד (ועל אחת כמה וכמה, יחימוביץ') לא ימהר להכריז שהומוסקסואלים הם אנשים פגומים מוסרית, ופירון עשה בדיוק את זה. לפני כעשור, כתב פירון ללסבית דתיה ש"אני מתנצל על היות תשובתי חד משמעית וברורה, אבל עלייך לדעת שההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכך [צ"ל בכל – יצ"ג] אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, רנו [צ"ל אנו –יצ"ג] רואים בכך פגם. פגם מוסרי, אבל יותר מכך – פגם מהותי, רוחני [כאן מעלה פירון את התפיסה האפלטונית, שהוא בטעות חושב שהיא יהודית, על אחדות השלם בזיווג בין זכר ונקבה – יצ"ג] המעשה הלסבי שונה – כפי שהבנת – מההומוסקסואלי בצד המשפטי ההלכתי, אבל הבעיה היא אותה בעיה." פירון, כמובן, מהיותו רב צהר, לא ממהר לדון את השואלת לכף הקלע או ליורה של צואה רותחת, אלא מנסה להשאיר אותה בקרב הקהילה, אבל לא לפני שהוא מבהיר לה שזהותה המינית היא "פגם מהותי, רוחני" וכמובן מוסרי.

בתשובה שכתב להומו דתי לפני כשמונה שנים, ששאל אותו אם מותר לו לשמש כמציל בבריכה מעורבת – שהרי איננו נמשך כלל לנשים – נוזף בו פירון על שהוא "השלים עם מצבו," שהרי "אני בטוח – וסלח לי על הבטחון – שי [צ"ל שיש – יצ"ג] עוד מה לנסות." פירון חוזר כאן על האמונה הפונדמנטליסטית – היא הגיעה אל החשוכים שלנו מאחיהם הרוחניים בארה"ב – שנטיה מינית היא משהו שניתן "לתיקון." מעבר למופרכות של התפיסה הזו ולאומללות שהמיטה על מספר גדול מאד של אנשים, פירון חוזר כאן על תפיסת ההומוסקסואל כמי שפגום וזקוק לתיקון. זו לא הפסיקה היחידה שלו בנושא: כשנה קודם לכן, הוא כותב לשואלת שתוהה האם מותר להחזיר בתשובה הומוסקסואל ש"יש אנשים שיש להם בעיה בענייני שבת ואנו לא דוחים אותם מלהתקרב וכך ביחס ללשון הרע ולענייני ממונות. אכן, זהו איסור חמור ובעייתי אבל יש לעבוד על כך וניתן לצאת מכך. זה אפשרי.
לכן, אין לדחות אדם המעוניין לחזור בתשובה בגלל בעיה חמורה זאת." ההדגשה שלי. שוב, אנחנו רואים כאן את גישת צהר: מדובר בחוטאים קשים אבל אסור להרחיק אותם; ימין דוחה ושמאל מקרבת.

והבעיה לא עוצרת בזכויות הומוסקסואלים. פירון נשאל גם האם מותר לנשים לרקוד עם ספרי תורה. התשובה שלו מעניינת מאד: לגופו של עניין, הוא נאלץ להודות, יש מקום להתיר זאת, בבחינת קל וחומר, שכן הרמב"ם ציין שמותר לנשים לעלות לתורה והדבר נפסל משום מנהג. אבל הוא פוסל את הדבר, ומשתי סיבות: קודם כל, יש אנשים בקהילה שאינם ערוכים לריקוד של אשה עם ספר תורה "מטעמי צניעות", ועל כן, כמובן, הנשים הן אלה שתצטרכנה לוותר על הריטואל שלהן; ושנית, משום שהמהלך נראה לא כמיועד לו-עצמו, אלא כראש גשר לקראת השגת עוד מטרות של נשות הקהילה. את כל זה הוא עוטף בצורך לשמור על מנהגים קבועים, כלומר שמרנות גרידא.

מעניין לציין שדבריו של פירון כאן – הם נכתבו לפני חמש שנים – מזכירים מאד את דבריו של יעקב אריאל, עוד רב בולט בצהר, שאסר על נשים ללמוד את התלמוד הן משום שהוא "מסוגל להזיק להן" והן משום שהוא חשד שהדרישה ללמוד תלמוד מגיעה מתוך התרסה. וכמובן, אי אפשר להשלים עם התרסה. כשכזו מגיעה, האורתודוקסיה-עם-פני-אדם עפה מהחלון ותחתיה צצים פני הכלב הישנים. כל זמן שרבני צהר מתמודדים עם חוטאים שפלי רוח, אין להם בעיה ללכת לקראתם; כשהם צריכים לעמוד מול מינים, או מול חשד מינות – כלומר, מול התרסה דתית ערה ומודעת לעצמה – הם קודם כל רבנים אורתודוקסים, כלומר משמרי זכויות היתר של הגברים היהודים.

ועוד בעיה. הרב המתון שמקבל את כל הציבור בסבר פנים יפות – כל זמן שהוא מקבל בהכנעה את מרותו, כאמור – לא כל כך אוהב ערבים. לפני כשבע שנים הוא ענה לגזען מהסוג המוכר – זה של דני דנון – שכותב שהוא פעיל בהחזרת נשים יהודיות שמעדיפות לא יהודים וש"מהר מאוד יגלו שהחלום שלהם לא וורוד כל כך והם יכנסו למערבולת של אלימות ואיומים בלתי פוסקים..בלבול מתמיד לגבי הזהות ועוד צרות צרורות.. לפעמים זה עוזר וישנן בנות שמקשיבות ולפעמים ..פשוט אין עם מי לדבר !! יש כאן ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות על נערות ילדות בנות 13-16 ומבלבלים אותן לגמרי, הנערות הללו חושבות שהמתנות האלו הם גילויי אהבה בעוד שלי ברור בהחלט מהי המטרה הסופית ולראייה יעודו עשרות אם לא מאות מקרי הריון של נערות אשר חלקן מסתימות בהפלה וחלקן בהולדת ילדים."

מה ענה לו פירון? האם הוא שלח אותו לחפש את החברים שלו ולספר למישהו אחר צ'יזבטים על היכולות המאגיות של זקנות פלסטיניות ורגלי ארנבת? חס וחלילה, זו לא תהיה תשובה ברוח ישראל סבא. פירון ענה לו ש"ראשית יישר כח. אין לי ספק שמדובר בעבודת קודש. לפי תאורך מדובר בניצול ציני של מצוקה ע"י הרעפת טובה חומרית.
ברור שהנזקים נוראיים ואין לנו אלא לעשות ה כ ל כדי להלחם בכך. יחד עם זאת, אני סבור שעליך ועל יתר הפעילים לקבל הדרכה מקצועית שאין בכוחי להציע.
אני מניח שהייתי מדבר על ליבן באמצעות הרצון לחזק את הכבוד העצמי, את החוסן האישי, את התחושה של קנית בכסף, את הסכנה של המעבר לעם זר שבחלקו – עויין ואוייב. אך אני משוכנע שהדגשים צריכים לבוא על ידי אנשי מקצוע." או, במילים אחרות, כוונותיך רצויות אך מעשיך לא רצויים. אבל את התפיסה שיש "עשרות אם לא מאות מקרי הריון" של נשים יהודיות שפותו על ידי "ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות" על בנות 13 עד 16, פירון בולע ולא נודע כי בא אל קרבו. ראוי לציין שגם הגזענות היהודית הזו נגועה בסוג של שנאת נשים: התפיסה שהאשה היא פתיה, דעתה קלה, ושהיא טרף קל לגבר שרק מרעיף עליה כספים ומתנות (ומסתבר שבמקרה של אנסטסיה מיכאלי, גם פיצה וקולה ישיגו את המטרה), או, במילים מנומסות פחות, מישהי שמוכנה להתמסר תמורת אתנן.

אז זה הרב של יאיר לפיד: הומופוב במידה, גזען ופטריארכלי עם נגיעות מיזוגניות. עכשיו, כמה וכמה אנשים כתבו לי היום שמאז, כתוצאה ממספר מפגשים אישיים, פירון עדכן את עמדותיו וריכך אותן משמעותית בשאלת ההומוסקסואלים וזכויותיהם. יכול להיות, ואם זה המצב זה ראוי להערכה: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים. ועל כן אם פירון יהיה מוכן לכתוב במפורש שהומוסקסואלים אינם פגומים, שהם אינם זקוקים לתיקון, שהם אדם ככל אדם שנברא בצלם אלוהים, שאם כבר הם נבחרו על ידי יהוה למסה גדולה מזו של אחיהם ההטרוסקסואלים, שאל להם להתבייש במיניותם – אפרסם את זה כאן בהבלטה. איך לומר, אני לא עוצר את נשימתי.

השאלה היא למה בחר לפיד דווקא בפירון. אולי הוא לא ידע על כל זה, ואם כך זו שגיאה פוליטית של טירון – במיוחד לאור ההתלקחות העצמית של יעקב "אני קרוב יותר למעמד הביניים מאשר לעציר מטולטל" פרי, אם לפיד ידע על ההתבטאויות הללו, או שהוא חשב שאף אחד לא ישים לב – מה שאומר שהוא לא למד שום דבר מההשפטה שעבר על ידי איתמר שאלתיאל, האדם היחיד שעל החגורה שלו תלויות הקרקפות גם של לפיד וגם של שנוא נפשו רון מיברג – וזה פשוט אומר שהוא עוד לא מבין איך פועלת התקשורת היום והתרגל לתקשורת הנוחה של פעם, או שהוא חשב שרב בעייתי כמו פירון הוא עדיין נכס, בהתחשב בציבור הישראלי הכללי.

יכול להיות שהחישוב הזה של לפיד יתגלה כמוצדק. אסור, על כל פנים, לעשות לו – או לפירון – הנחות כאן. שניהם אנשים פוליטיים עכשיו. הם מבקשים לא את אמונה של קהילה קטנה, במקרה של פירון, או לבדר את הקהל (במקרה של לפיד); הם מבקשים את אמון הציבור. כלומר, הם רוצים שנשכור אותם לתפקיד. הם צריכים לתת לנו תשובות. ואנחנו צריכים להתעקש עליהן.

ועוד דבר אחד: אלי ישי, אולי האדם המאוס ביותר בישראל, הודיע לפני חודשיים שהוא מתכוון לכלוא בקרוב את כל מבקשי המקלט מסודאן. שורה של ארגוני זכויות אדם מיהרו להגיש עתירה בהולה, ואחרי חודשיים נאלצה המדינה להודות שלהד"ם. הבוקר משכו הארגונים את העתירה, כשהם כותבים ש"חודשיים ימים, ועתירה לבית משפט נכבד זה, נדרשו לרשויות על מנת להודות, כי הבהלה והאימה שזרע הגורם הבכיר ביותר הממונה על מנגנון המקלט של מדינת ישראל בקרב אלפי מבקשי מקלט, ובהם פליטים, קורבנות סחר בבני אדם, קורבנות עינויים, נשים, ילדים וטף – לא היו אלא "מתיחה" אכזרית… עתירה זו חשפה התנהלות חמורה וחסרת תקדים, שדומה שכמותה לא נגלתה בפני בית המשפט בישראל מעולם. סגן ראש הממשלה ושר הפנים של ישראל פרסם הודעה בדבר החלטה נוראה שקיבל ובדבר הנחייה איומה שנתן, שלא היו ולא נבראו. ההודעה זרעה בהלה ואימה בקרב ציבור, מהמוחלשים בישראל, שרבים ממנו הם קורבנות של הנוראות שבחוויות. הכל סברו שיש יסוד לדבריו של המשיב, ומתי המעט מקרב הרשויות, שידעו כי לא היא, עמדו מנגד והחרישו." הבוקר עצרה יחידת עוז – מוטו: חזקים על החלשים ביותר – עוד שני ילדים ולקחה אותם למתקן כליאה. הרחקתו של ישי ממשרד הפנים חייבת להיות דרישה לקראת הקמת כל ממשלה לא ימנית אחרי הבחירות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לטוב לבו של שי פירון.

(יוסי גורביץ)

ליפסטיק על שפתי חזיר: רבני צהר במערומיהם

(או: אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס)

במשך העשור האחרון, ניסו רבני צהר לשכנע את הציבור היהודי שהרבנות האורתודוקסית לא מתה, היא רק מריחה מוזר. הם עמלו רבות על שכנוע שיש רבנים אחרים, שיש אורתודוקסיה עם פני אדם.

במידה רבה זה הצליח, וזאת בשל העובדה שלחלק מרבני צהר יש נסיון תקשורתי ניכר, והתקשורת אוהבת להציג אותם כ"רבנים מתונים." העניין הוא שהם לגמרי לא מתונים. הארגון מחה על מעצרם של רבנים בחשד להסתה בפרשת "תורת המלך," והודיע שהוא לא מוכן שיחקרו רבנים על דברים שהם אומרים. בשנת 2006, כשכמה רבנים כמו ישראל רוזן קראו לבצע פיגועי נקמה כנגד פלסטינים, ראיינתי את דובר הארגון – נענע, באחד הארגונים מחדש שלה, מחקה את הידיעה הזו – שהודיע שהארגון מסתייג מכך לגמרי. נקמה, הוא אמר, צריכה להתבצע רק על ידי צה"ל, כלומר הממלכה, לא על ידי יהודים פרטיים. לא היתה לו כל הסתייגות מהצורך בנקמה; הוא פשוט רצה שהיא תהיה מסודרת יותר.

וזו, בעצם, המהות של צהר: היא רוצה אותו הדבר, רק שייראה טיפה יותר טוב ויהיה מסודר יותר. הם יערכו לכם חתונות אורתודוקסיות בלי כל הגועל נפש של תשלום השוחד לרב – אפילו הרב הראשי לשעבר, ישראל לאו, לקח מעטפות, ולא פעם אחת – ויקפידו להשאר ברקע ולא להפוך למוקד האירוע. אבל הם יתנגדו נחרצות לנישואים אזרחיים, וכשהרבנות תנסה לשלול מהם את הרשיונות לעריכת חתונות החשש מנישואים אזרחיים הוא מה שהם ינופפו בו – ואפילו יטענו שאם החילונים לא יוכלו להתחתן דרכם, הם יתבוללו !!!!111!!!!.

העובדה שצהר מנסה להיראות נחמדה לחילונים הפכה אותה, כמובן, לשנואה על הרבנים שמאמינים שהאורתודוקסיה צריכה להבליט בגאווה את פני הכלב שלה. העלון של שמואל אליהו, "מעייני הישועה", התכוון אליהם כשכתב שיש רבנים שיתחמקו מחובת בניית מחנות ההשמדה לעמלקים. זו כנראה עלילה לא הוגנת: בהתחשב בהתבטאויות העבר של רבני צהר, בהחלט יתכן שלא תהיה להם בעיה עם מחנות כאלה, כל זמן שהם ייבנו על ידי המדינה על פי נוהל מסודר, ולא יהיו איזו חלטורה של רב גבעות כלשהו.

השבוע יצא המרצע מן השק: יעקב אריאל, אחד הבולטים שברבני צהר, אמר שאסור ללמד נשים תלמוד. לטענתו, הדבר יכול להזיק להן. הוא גם רמז שנשים הרוצות ללמוד תלמוד עושות זאת בעיקר מתוך התרסה.

עכשיו, אי אפשר להאשים את אריאל. הוא תינוק שנשבה. הוא לא יכול לצאת מהגדרות שקבעו כותבי התלמוד (שכזכור, נחתם בסוף המאה החמישית או תחילת השישית לספירה). הוא לא יכול להצטרף אל המודרנה ולהכיר בכך שנשים יכולות גם יכולות לקרוא את התלמוד ולהבין אותו, גם אם הפרשנות שלהן נוגדת ישירות את המשמעות המקובלת לטקסט הפטריארכלי ושונא האדם הזה. הוא חייב להחזיק בתפיסה המיסטית ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו למדה תפלות." האוליגרכיה של כותבי התלמוד התבססה סביב המצווה של לימוד התורה, שהם מיהרו לטעון שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן; וכדי לשמור על המעמד של עצמם, הם גידרו אותה. היא אסורה על נשים, ולא-יהודים שלומדים אותה חייבים מיתה. אחרי הכל, שתי הקבוצות הללו יכולות לגלות כמה זבל רוחני קיים במסגרת שמכונה "תורה." יצוין שהתפיסה של אריאל, על פיה "פה ושם יש בנות שנפשן חשקה בלימוד גמרא מתוך כוונות טהורות לשם שמיים, אולם הן מעטות" היא תלמודית במהותה: הרמב"ם כותב ש"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה; מפני שרוב הנשים, אין דעתן מוכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן."

מותר לתהות כמה נשים כבר הכירו כותבי התלמוד והרבנים שבאו אחריהם, משום שהתלמוד גם מצווה "אל תרבה שיחה עם האשה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו." לא שזה משנה: אריאל, כתינוק שנשבה, לא יכול לחרוג מהתפיסות הללו.

היהדות האורתודוקסית, במהותה, היא כת הערצת אבות (זו תובנה של אדגר לורנס דוקטורוב): כותבי התלמוד יצרו כת האלהה שלהם, תחת התפיסה של "ירידת הדורות," ועצם המחלוקת על דברים שהם כתבו די בה כדי להביא לנידוי או להוצאתו של אדם מהיהדות. זו, בפני עצמה, היא תוצאה של הטראומה של פרישת הקראים מן היהדות במאה השמינית, שלקחה איתה מספר עצום של יהודי המזרח ושהמשיכה להוות אתגר ניכר ליהדות הרבנית לפחות עד המאה ה-12. כל מי שלא מעריץ את האבות הקדושים, ולא מאמין שהם ניהלו שיחות על בסיס יומיומי עם אליהו הנביא, או שהם חילקו הוראות לקירות בתי מדרש מתמוטטים, או שהם החיו יותר מתים מכפי שהוחיו בכל התנ"ך כולו, נבעט מן היהדות.

ומאחר והשוטים הנבערים הללו – שצריך לתהות אם הם היו יותר נרקיסיסטים או יותר תאבי כוח – כתבו טונות של דברי הבל ואז כפו אותם על מאמיניהם, אז גם בתחילת המאה ה-21 רב אורתודוקסי מוביל לא יכול לומר שאשה יכולה להבין את התלמוד בדיוק כמו גברים. הוא לא יכול לומר שהיא צריכה ליהנות משוויון מלא מול עמיתיה הגברים. והוא כמובן לא יכול לומר שצריך לקרוא את התלמוד לא כמסמך שנכתב בהשראה אלוהית אלא כמסמך בן חלוף שנכתב על ידי גברים בתקופה מסוימת בהיסטוריה, שעבר עריכה לא מי יודע מה קפדנית, ושהגיע הזמן לערוך אותו שוב לאור התפתחות הידע האנושי מאז; מהלך כזה, שרק הוא מתיישב עם השכל האנושי, מוציא אותו מיד מגבולות האורתודוקסיה אל הרפורמים או הקונסרבטיבים, ואין שם גנאי גרוע יותר מזה בישראל של 2012. כבר עדיף להיות שמאלני או אתאיסט. האחרונים הם כופרים; הרפורמים הם מינים, וגרוע מכך – הם מינים שקשה מאד להתמודד עם הטיעונים שלהם.

אנחנו חייבים תודה ליעקב אריאל שחזר והבהיר לנו את הנקודות הללו. הגיע הזמן להשאיר את היהדות האורתודוקסית לזבחי המתים שלה, ולהפסיק להתייחס אליה כאל כוח אינטלקטואלי שיש לו משהו חשוב לומר – ולהתייחס לרבני צהר כמי שמורחים ליפסטיק על שפתי חזיר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט אתמול (ו') חייל שהוצב בגזרה מול הפליטים מאריתריאה כאומר ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו." אם יש נפשך לדעת איך חייל ישראלי רואה באנשים מורעבים ופצועים – את ההשוואות יעשה כל אחד על דעת עצמו – "סכנה לבטחון המדינה," זכור את דברי ההסתה של בנימין נתניהו ואלי ישי על "סכנה למדינה הציונית." ראוי לעמוד הקלות שבה "סכנה למדינה הציונית," כלומר הפנטזיה על מיליוני פליטים שעומדים להציף את ישראל מהדיקטטורה הצבאית בה היא תומכת, הופכת ל"סכנה לבטחון המדינה." הפליטים לא מאיימים על בטחון ישראל; לכל היותר הם מאיימים על בטחון הציונות. וזו, כדי להגן על טוהר הגזע שהפך להיות המרכז שלה, מוכנה לעשות הרבה, הרבה מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לא מקרה, לא מעידה: שנאת הנשים של “הרבנים המתונים”

מדי פעם, כשמנסים לומר לנו שיש אורתודוקסיה עם פני אדם, מצביעים על פלג הר המור בקרב הרבנים הסרוגים, שמונהג ע"י צבי ישראל טאו, ואומרים לנו שיש עם מי לדבר. אתמול (ב') חשף "הארץ" מסמך סודי למחצה ששלח טאו לתלמידי הישיבה ובו, איך לומר, בעט טאו בדלי.

המסמך של טאו נקרא "שעשני כרצונו," על שם ה"ברכה" שנדרשות נשים אורתודוקסיות לומר מדי בוקר (גברים אומרים ברוך שעשני גבר  “ברוך שלא עשני אשה”). שם הוא משמיע אמירות חריפות נגד מעמדן של נשים בחיים המודרניים. טאו מחרבש את הקשקוש הרומנטי-מיזוגני הרגיל על כך שנשים "יש יותר מכוח הרגש" ולגבר "יותר מכוח השכל." הוא מחרטט ש"הבית הוא המקום הטבעי להוציא לפועל את נטייתה המיוחדת של האשה. השטח הטבעי של רוב הנשים הוא הבית, ולא המרחב של הפעילות החברתית. בתוך הבית פנימה לא רוגשת סרת החיים הסובבת סביב חשבונות הרבים שביקשו להם בני האדם ולא שורה התחרות המאפיינת את חיי השוק. בתוך הבית פנימה יכולה האשה לחיות את חיה באמיתתם." טאו לא מחדש כאן שום דבר: הוא מצטט, כנראה מבלי לדעת זאת, את דברי סוקרטס לקסנופון על המעמד הנכון של נשים וגברים בפוליס, ושהגיע – כרגיל – במסננות משובשות ומעוותות אל כותבי התלמוד. אבל מה שנסלח במאה החמישית לפני הספירה לא צריך להיות נסלח במאה ה-21 אחריה. אז זו היתה טעות, עכשיו מדובר בזדון; אז דובר היה בשימור הסדר הקיים, דכאני ככל שהיה – עכשיו מדובר בריאקציה ובשלילת זכויות.

מתוך התפיסה המטומטמת והשובניסטית התלמודית של "נשים דעתן קלה" ושל "כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות," יחד עם מגע אאוגני קל ("הדורות הנולדים מתוך הורים החיים בצורה זו יהיו חלשים ורפי אונים") מנסה כעת טאו להפיץ את הבשורה שלנשים אסור לזכות בהשכלה מודרנית. בכך, שוב כנראה מתוך בורות – רבנים אורתודוקסים, ככלל, הם בורים, וככל שהקדישו יותר זמן להלכה וליהדות כך הם בורים יותר – הוא מנסה לשלול מנשים יהודיות את היתרון העתיק שלהן על נשים לאי-יהודיות: סופרים נוצרים בימי הביניים אמרו בקנאה שהיהודים מלמדים לא רק את כל הבנים שלהם, אלא גם את בנותיהם, בעוד שאצלם מיעוט זניח ידע לקרוא ולכתוב. בתו של רש"י דרשה, על פי האגדה, מאחורי פרגוד; אצל טאו המנהג הרפורמי הזה לא היה עובר.

לפני כמה שנים, התפרסם טאו לרעה כשחתם – יחד עם החשוד הקבוע שלמה אבינר, אחד מתלמידיו – על מכתב תמיכה משונה בנשיא לשעבר קצב, לאחר שהלז הורשע באונס. אבינר וטאו התחמקו מלהסביר את המכתב שלהם, שעורר שערוריה, ואבינר רק טען שקצב זכאי, אך סירב לפרט. אני מעז, לאור המסמך הסודי למחצה של טאו, לטעון שהסיבה שטאו ואבינר זיכו את קצב היא כפולה: ראשית, משום ששניים משופטיו של קצב היו נשים (מרים סוקולוב ויהודית שבח), שפסולות לדין על פי ההלכה היהודית (והשלישי לא היה יהודי, אבל נעזוב את זה עכשיו); ושנית, משום שהוא הורשע על פי עדותן של נשים – שעל פי ההלכה היהודית ועל פי תפיסותיהם של טאו ואבינר פסולות לעדות, שכן, כפי שקשקש טאו במסמך הסודי למחצה שלו, יש להן פחות מ"כוח השכל", כלומר הן מטומטמות יותר. או, שוב, במונח התלמודי, דעתן קלה.

הדרת נשים – שם מדויק יותר, כתבה נעמה כרמי, יהיה סגרגציה – הופכת לתופעה רווחת יותר ויותר. המקדם של התופעה הוא במקרים רבים לא המחנה החרדי, שהיכולת שלו להשפיע על החיים בישראל מחוץ לסביבתו הסגורה מוגבלת ביחס, אלא המחנה החרד"לי. מהבחינה הזו, טאו הוא ראש הנחש, ועל אבינר – מי שהתיר במפורש (ולא במרומז, כמו אל"מ קרים) אונס בעת מלחמה; מי שקבע שיש להציל את הגבר לפני האשה; מי שהמליץ על שווקים נפרדים לנשים ולגברים; מי שזוכה בבית דין רבני (שבו, כזכור, עדות האשה פסולה) מאשמת הטרדה מינית – מיותר להרחיב את הדיבור.

אז מאיפה מגיעה האגדה על מתינותם של טאו ותלמידיו? אה, זה פשוט. בישראל בוחנים הכל דרך הפריזמה הבטחוניסטית. טאו והמחנה שלו נחשבים ל"ממלכתיים", כלומר לכאלה שלא מאמינים שאנשים פרטיים צריכים לטבוח בפלסטינים; זה תפקידו של צה"ל. הם גם רואים קדושה במדינת ישראל והם מתנגדים לאלימות כלפי עובדיה, במיוחד אלה מהם שחובשים מדים. זה מבדיל אותם מחובשי הכיפות הסרוגים ה"רעים" – לפחות עד שאתה קולט שה"ממלכתיות" שלהם היא זו של ממלכה מהמאה השניה לפני הספירה, ושהם רוצים להסיג את זכויותיהם של כל מי שאינם גברים אורתודוקסים הטרוסקסואלים חזרה לאותה התקופה.

וכמובן, טאו פרסם את החוברת שלו בחשאי – לא מספיק, כמסתבר – כי הוא ידע בדיוק מה ייכתב עליו ועל אנשיו בעקבותיה. הוא יודע שהוא צריך להסתיר את העמדות שלו, כי אז הציבור יתחיל לחשוד בנופת הצופים הרגילה של המחנה שלו. מן הראוי, על כן, להתייחס אליו ואל התומכים בו כאל הבאים על הדמוקרטיה הישראלית במחתרת.

ועוד דבר אחד: ובעיתוי מדהים אחרי הפוסט של אמש, הודיע זבולון אורלב על הגשת הצעת חוק יסוד: בית המקדש, שקוראת להקמת בית המקדש. אורלב יודע שהמשמעות היא מלחמת עולם, והוא מקבל אותה בזרועות פתוחות. הוא לא שלף את זה סתם; הוא יודע שיש חלק ניכר בציבור שלו – זה שמתמרן את המדינה ב-45 השנים האחרונות – שרוצה מקדש. אז הוא מתיימר להתייצב בצידו. אורלב איננו איזה דג רקק; הוא חלק מסיעה שיושבת בממשלת נתניהו, ממשלה שיש לה נשק גרעיני. תזכירו לי שוב איך הגענו למסקנה שההנהגה האיראנית לא רציונלית ביחס לזו שלנו?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

במי בחר נתניהו

לפני כמה ימים אולץ "ראש הסגל" של נתניהו, המוציא והמביא של לשכתו, נתן אשל, להתפטר מתפקידו. כזכור, שלושה בכירים בלשכת ראש הממשלה – יועז הנדל, ראש מטה ההסברה הלאומי; צבי האוזר, מזכיר הממשלה; ויוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה – למדו על מערכת יחסים בלתי תקינה בין אשל ובין בכירה אחרת בלשכה, ר'. הם פנו תחילה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, וביקשו ממנו עצה כיצד לפעול. מזוז הורה להם להתלונן. עצם הפניה אל מזוז ולא אל היועץ המשפטי (ויש שיאמרו: המשפחתי) הנוכחי או אל נתניהו אומרת דרשני.

מה קרה בין אשל לר'? לא נדע, כנראה. ר' מסרבת להתלונן. הפטרונית של אשל היא שרה נתניהו, שעל פי כל העדויות היא אדם שלא כדאי להסתבך איתו. נתניהו עצמו, כפי שנראה, נמצא בצד של אשל. מה ר' צריכה למצוא את עצמה במצבה של א' מבית הנשיא, שהעבריינים המקורבים לנשיא לשעבר קצב נכנסו פתאום לחייה?

אבל אפשר להרכיב בזהירות את הפאזל. אשל הודה, במסגרת ההסדר, בכך שהוא צילם את ר' "באופן לא מקובל". מהו "אופן בלתי מקובל"? ובכן, על פי כמה עדויות – אשל לא הגיש תביעת דיבה בעקבות הפרסום עליהן – אשל צילם את ר' מתחת לחצאית. על פי עדויות אחרות, ר' לא היתה העובדת היחידה שאשל גילה בה עניין אמנותי. מה קרה לתמונות? ובכן, על פי כמה וכמה עדויות, אשל התעסק במחשב של ר' ובסלולר שלה, ומחק מהם מיילים. מה הוא רצה למחוק? כנראה שלא יהיה מוגזם להניח (ושוב, לא מדובר בידיעה, אלא בנסיון פרשנות) שהמידע שהוא מחק היו התמונות שצילם של ר', אותן שלח אליה. המדובר, אחרי הכל, במידע מפליל. אני לא יודע מה אומר החוק הישראלי, אבל בארה"ב sexting כזה יכול לשלוח אותך להרבה מאד שנות מאסר. על פניו, אשל יצר תמונות לא ראויות של ר', שלא בהסכמתה, ואז הפיץ אותן.

עם הידיעה על התפטרותו של אשל, נתניהו הודה לו במילים חמות – אבל נמנע מלשבח את הבכירים שחשפו את הפרשה שבה התעמר בכיר בלשכתו בעובדת זוטרה ממנו. הדעה הכללית בקרב פרשנים היתה שנתניהו יחכה כמה חודשים, ואז ינקום את נקמתו בשלושת הבכירים שחיסלו את הקריירה של המועדף על אשתו. ובכן, זה קרה הרבה יותר מהצפוי: אתמול (ג') שודר נתניהו כשהוא נוזף בהאוזר על שטות כלשהי, ומאוחר יותר אמש התפרסמה הידיעה על התפטרותו של הנדל. סימה קדמון כתבה הבוקר שההודעה על התפטרותו תפסה את הנדל בהפתעה.

אשר לנתן אשל, אל תדאגו לו. הוא צפוי לחזור ללשכה בדלת האחורית, באמצעות תפקיד בכיר בליכוד – אולי מנכ"ל המפלגה. כמו כן, הוא יקבל בקרוב פיצויי פיטורין בסך 120,000 ₪ ("ידיעות אחרונות" הבוקר) או 100,000 ₪ (טמקא, הבוקר).

אז מה היה לנו פה: שלושה אנשים שחשפו התעמרות, ככל הנראה הטרדה מינית, של עובדת על ידי בכיר ממנה בלשכת ראש הממשלה ננזפים בפומבי או הולכים הביתה. המטריד עצמו דווקא מקומבן. עולם הפוך. ברוכים הבאים ללשכתו של בנימין נתניהו.

כאן המקום להזכיר שתחת ממשלת נתניהו, אישרה ישראל רשמית את מדיניות הדרת הנשים, כשמשרד התחבורה נותן גושפנקא ל"קווי המהדרין." בנימין נתניהו מרבה לומר שהוא מתנגד לכך. תעשו לי טובה. כשנתניהו מתנגד למשהו, הוא יודע איך להרוג אותו. תראו מה קרה לדו"ח טרכטנברג. תראו מה קרה להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים. בנתניהו צריך לנהוג על פי הכלל שאין להסתכל על מה שהוא אומר, צריך לבחון היטב מה הוא עושה. ובפרשת אשל, כמו בפרשות הדרת הנשים, נתניהו הבהיר לנו איפה הוא עומד: בלב האולד בויז קלאב הישן, בלב התפיסה שאפשר היה להאמין שחלפה מן העולם אחרי משפטו של יצחק מרדכי שגורסת ששום דבר לא קרה אם בכיר מפגין בבוטות עניין מיני בעובדת, כל עוד הוא לא כופה עצמו עליה פיזית. הפרס למטריד והעונש למתריעים אומר כל מה שצריך לומר: אשה מודעת לא יכולה להצביע לליכוד, כל זמן שבנימין נתניהו עומד בראשו. על אחת כמה וכמה, אם אשל אכן יהפוך למנכ"ל שלו.

ועוד דבר אחד: בג"צ פסל את חוק טל, אבל אשרי המאמין שהקואליציה של נתניהו תוכל להעמיד חוק ראוי במקומו. נתניהו מכר את נשמתו לדתיים ולחרדים לפני דור. אין לו קיום בלעדיהם והוא יודע זאת. ראוי לציין עוד, כפי שהזכירה הבוקר זהבה גלאון, שזכות היתר של פטור משירות צבאי מוענקת לא רק לחרדים: תלמידי ישיבות ההסדר משרתים רק 16 חודשים, לעומת 36 חודשי השירות שמושתים על חילונים, מסורתיים, וסתם אנשים שהמגזר שלהם לא הצליח להשיג דיל נוח עם הרשויות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אתמול התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)