החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: למה התפטרתי מעיתון "הארץ"

באוגוסט 2006, בתום מלחמת לבנון השנייה, התפטרתי מעבודתי כמלצר תל אביבי והתקבלתי לעיתון "הארץ" בתור מתרגם מאנגלית וספרדית – אפילו שכישורי הספרדית שלי היו ונותרו מוגבלים ביותר. אחרי שנה וחצי התקדמתי לתפקיד עורך עמודים בדסק החוץ, ומשם התקדמתי למגוון תפקידים במערכת. מאז, עיתון הארץ היה הבית המקצועי שלי, והרבה מעבר לזה. הפרק הזה בחיי נגמר ביום חמישי שעבר, כשהודעתי להנהלת העיתון שאני מתפטר במחאה על אופן הסיקור של אירועי השבועיים האחרונים ברחובות העיר שבחרתי לבנות בה את חיי ולגדל את ילדותי.

ההחלטה לעזוב התקבלה לאחר קרוב לשלוש שנים של עבודה ככתב המדע של העיתון, שהיו ללא ספק שלוש השנים המהנות והמספקות ביותר מקצועית (וגם אישית) שחוויתי אי פעם, ובעיצומה של מהפכה שעמיתיי למערכת ואני התחלנו לחולל באופן שבו מסקרים מדע בתקשורת הישראלית. אולם כדי להבין את הסיבות להחלטה שלי, צריך לחזור לשנת 2011, אז החל עיתון הארץ את המהפכה שהפכה אותו לכלי התקשורת הדיגיטלי המתקדם והחדשני בישראל.

עד אותה שנה אני ערכתי עמודים בדסק החוץ ושכתבתי מאמרי דעה בעמודי הדעות. אז הציעו לי לעבור את הקיר הנמוך שחצה את המערכת לשניים ולהפוך לראש דסק חדשות באתר. ראש דסק הוא תפקיד במערכת שנעשה במשמרות, שבו במהלך המשמרת ראש הדסק אחראי על כל החדשות שמופקות ומפורסמות במהלך המשמרת – על אילו סיפורים הכתבים עובדים ואיך עורכים ומציגים את החדשות באתר.

אולם באותה תקופה, עיתון הארץ עדיין פעל לפי התפישה שהמוצר העיקרי הוא עיתון מודפס, והאתר הוא מוצר נלווה שבקושי מכסה את ההשקעה בו. לראש דסק האתר באותה תקופה לא היו כתבים להפעיל. הם כולם עבדו עבור העיתון המודפס. לכן, עיקר החומר באתר היה מבוסס על חומרי העיתון שפורסמו בעמוד הבית בהדרגה במהלך היום. אם קרה אירוע חדשותי חשוב במהלך היום, מרבית הכתבים הסכימו לכל היותר להכתיב לנו משפט או שניים בטלפון על מה קרה. בעזרת שני משפטים אלה היו עורכי האתר כותבים ידיעה חדשותית המבוססת בעיקרה על ארכיון הארץ. הידיעה המלאה של כתבי הארץ היתה נשלחת בערב לפי לוח הזמנים של בית הדפוס, ומתפרסמת למחרת האירוע באתר.

לאחר כמה חודשים בתפקיד, הודיעו בעיתון כי הארץ עובר לעשות חדשות למאה ה-21. הקיר שהפריד בין שתי המערכות – של האתר והעיתון – בוטל (בהתחלה בצורה מטאפורית, ובהמשך בפועל). תפקיד חדש נוצר: ראש דסק חדשות. כמו באתר, ראש הדסק היה אחראי לכל החדשות שנעשות במשמרת שלו. רק שהפעם המערכת כולה – של העיתון ושל האתר – היתה תחת ניהולו.

אני מוניתי לאחד משלושת ראשי הדסק הראשונים בתפקיד. קיבלנו את מלוא הגיבוי וההנחיה של העורכים מעחינו. אולם נאלצנו להמציא בעצמו את התפקיד בפועל.

לאחר כשנה אינטנסיבית ביותר, המהפכה הדיגיטלית הגיעה גם לדסק החוץ. אני עזבתי את ראשות הדסק והפכתי לעורך חדשות החוץ – של העיתון והאתר. כמו בתפקיד הקודם, גם הפעם נאלצתי ללמוד לבד כיצד מסקרים את העולם כולו במאה ה-21 מהמחשב במערכת בתל אביב או מהטלפון ביפו.

הכלי העיקרי אותו גיליתי כדי להצליח במשימה הזו היה הטוויטר. הרשת החברתית, שאז עוד הגבילה ל-140 את מספר התווים בציוץ, התגלתה ככלי שלא היה כמוהו לקבל דיווחים מהשטח בזמן אמת כמעט מכל פינה בעולם – או לפחות מכל פינה בה נמצאים עיתונאים. האתגר הגדול, והאמנות המקצועית שעד היום לא הצלחתי להבין כיצד ניתן להקנות אותה לאחרים, זה לדעת איך להתייחס לכל ציוץ.

לכן במשך יותר חמש שנים, אחד מהעיסוקים העיקריים שלי כעורך החוץ היה לשבת על הטוויטר ולעקוב אחר מה קורה בעולם. ואז, כשקורה משהו, להעביר לעורכים תחתי את העדכונים מהטוויטר עם הנחיות כיצד להציג אותם, ולעבור על התוצר אחרי שהוא מתפרסם באתר ולדייק את הגשת הסיפור.

וכך, בעזרת הטלפון, יכולנו לסקר התקפות טרור באירופה, הפצצות בסוריה, מהפכות באפריקה ומשפטים שזכו לתשומת לב גלובלית מחדרי משפט בכל העולם. אבל אחרי יותר מחמש שנים של חיבור מתמיד לאירועי השעה ברחבי הגלובוס, וששתי ילדותיי הכירו את אבא בתור "האיש עם המלבן השחור מול הפרצוף", מיציתי את אורח החיים הזה.

כאשר שאלו אותי מה ארצה לעשות במקום, עניתי שלהיות כתב מדע. אבל לא האמנתי שבקשתי תיענה. עד אז, כתבי מדע היו עיתונאים צעירים שקיבלו משכורת בסיס והתפקיד היה אחד השלבים הראשונים בקריירה שלהם. כמה שנים קודם לכן, באחד מגלי הקיצוצים של העיתוןב עת ההתמודדות עם אתגרי העידן הדיגיטלי, התפקיד גם אוחד עם תפקיד כתב הבריאות של העיתון.

אולם הסתבר שהשאיפה שלי נשמעה בדיוק ברגע המתאים, כשבמערכת הבינו שתוכן מדעי איכותי יכול למשוך מנויים חדשים לאתר. ההחלטה למנות אותי לתפקיד (הם אפילו נתנו לי העלאה במשכורת) היתה הצהרת כוונות של העיתון על תחום סיקור שרוצים לשים עליו דגש.

גם אצלי, מעבר התפקיד התגלה כהתאמה מושלמת. עד אז, הצטיינתי בעריכת תוכן חדשותי של אחרים, אבל סבלתי רבות מכתיבת התוכן בעצמי, וכתבתי פעם בכמה חודשים בלבד. במדע, לפתע גיליתי את חדוות הכתיבה, בתוך ימים ספורים מצאתי את עצמי כותב אפילו שלוש-ארבע כתבות ביום, ומקבל עליהם שבחים מכל כיוון – כולל א.נשי המקצוע.

חלק מההנאה היתה ההתמקדות במעניין על חשבון החשוב. בכל סיקור עיתונאי, יש איזון בין חשיבות ומידת העניין שיש בחדשות. בתפקידיי הקודמים, אני הייתי בקצה הקיצוני של אגף החשוב. לאחר שעזבתי את התפקיד, העורכים תחתיי סיפרו לי שהם היו עורכים תחרות שבועית על מי העורך שאסף הכריח אותו לקרוא את הכתבה הכי פחות נקראת – בדרך כלל על אירוע אלים כזה או אחר באפריקה. עתה, אני עברתי לכתוב אך ורק על מה שמעניין אותי. על הדרך גיליתי שיש עולם שלם של א.נשים נהדרים שעושים מדע נהדר סביבי, והתחלתי להתעמק בתחומי מדע שונים ומרתקים.

במסגרת האירוניות הקטנות של החיים, החשוב רדף אחריי, ומגפת הקורונה הפכה את המדע לחשוב גם חדשותית. אחרי שנה שבה הקשב שלי התחלק בין המדע המעניין לסיקור המאמצים המדעיים להתמודד עם הקורונה – שנחלו ניצחון מוחץ עם החיסונים, לפחות בישראל – הרגשתי בחודשיים האחרונים שאני יכול לחזור לשגרת המחקרים המעניינים שלי, והיו לי תוכניות גדולות על פרויקטים מרתקים.

אבל אז החלה האלימות באל-אקצא, ואז בעזה. חדשות המדע הפכו ללא רלוונטיות, ואני התמכרתי חזרה למעקב אחר החדשות דרך הטוויטר – רק שהפעם החדשות התרחשו במרחק עשרות קילומטרים מהבית שלי, ואז גם בשמיים מעליו (ללא מרחב מוגן, כמו הרוב המכריע של תושבי יפו) ואז ברחובות מסביב.

במשך כמה ימים הבנתי שהרחובות, בעיקר בלילה, הפכו ללא בטוחים, והקפדתי לטייל עם הכלבים רק במסלולים הקבועים, שם כל השכנים מכירים אותי ואני יודע שאין לא ינסה לפגוע בי. וצייצתי, באנגלית, על מה שלמדתי על האחימות המשתוללת דרך הטוויטר.

חמישי בערב, בין ה-13 ל-14 במאי, היה שקט והלכתי לישון מוקדם. קמתי בבוקר, והבנתי שמישהו שרף ילד בן 12 בביתו, פה בעיר שלי. באותה נקודה, החלטתי שאני לא יכול יותר לשבת בבית, ואני חייב לצאת ולנסות לעזור. דרך הקהילה הדו-לשונית ביפו, בה אנחנו מגדלים את ילדותינו בשבע השנים האחרונות, הגעתי למפגש של מי שמרבית הישראלים יגדירו כ"שמאל קיצוני" – יהודים מיפו ותל אביב שנאספו לשאול את שכניהם הפלסטינים איך הם יוכלו לעזור.

שם שמעתי לראשונה כיצד חוו שכניי הפלסטינים את אירועי הימים האחרונים, והבנתי שלא היה לי כמעט שום מושג על מה קורה באמת. יצאתי מהפגישה, והתחלתי לדבר עם א.נשים. עם שכנים. עם חברים. עם היושבים בשולחנות הסמוכים בבתי קפה. עם הירקן.מוכר המכולת. מוכרת המינימרקט ועוד ועוד.

כולם סיפרו לי את אותו סיפור: בימים האחרונים, ייתר שאת לאחר זריקת בקבוק התבערה שפצע קשה את מוחמד ג'נתאזי בן ה-12, תושביה הפלסטינים של יפו חיו בחשש כבד לחייהם – חשש מפני ביריוני הימין הקיצוני שעשו לינץ' בעובר אורח פלסטיני בבת ים הסמוכה שלושה ימים קודם לכן ושכל לילה חדרו ליפו מהשכונות היהודיות הסובבות וחיפשו ערבים לפגוע בהם, החשש מפני המשטרה, ובייחוד מגדוד מג"ב שהגיע ליפו מהגדה – על כל הטקטיקות לענישה קולקטיבית והתעמרות באוכלוסייה ששוכללו בעשרות שנות כיבוש בגדה.

לכן לי עוד זמן מה לנסח את זה במלים מדויקות, אולם הבנתי שמה שאני רואה סביבי זה הכיבוש כפי שעד היום נתקלתי בו אך ורק בטורים של עמירה הס מהגדה: לא הכיבוש שבו חיילים משתמשים באש חיה ופוצעים קשה והורגים פלסטינים, ואז מגיעים לעמודי החדשות. לא, מה שהגיע ליפו הוא הכיבוש המתוחכם, זה שמתעלל "בלי להותיר סימנים":

הסטירה משוטר; מפתחות הטוסטוס שמוחרמות באמצע הלילה – ואם הטוסטוס גם יקר אז השוטרים מפילים ושוברים אותו; האבות שרכבו לקנות גלידה לקינוח של ארוחת ערב על אופניים ונאלצו ללכת חזרה ברגל כי שוטר רוקן להם את האוויר מהגלגלים; רימוני ההלם על בתי מגורים באמצע הלילה; שימוש חופשי בכדורי גומי לחלק הגוף העליון של צעירים; ובעיקר חשש קיומי ותחושה של אובדן מוחלט של הביטחון האישי.

מוכרי החנויות המקומיות, שבדרך כלל נשארים פתוחים אחרי השקיעה, סגרו את עסקיהם באחר הצהריים המוקדמים ומיהרו הביתה – לא רוצים להיות ברחובות כשהמג"בניקים האלימים מסתובבים, וממהרים לחזור הביתה ולשמור על המשפחה. חברים סיפרו איך הם ישבו – בחצר או על הגג – עם אלת בייסבול או נשק קר אחר, מחכים לתוקפים שיבואו לנסות לשרוף.את בתיהם. וכולם ידעו ואמרו שאם הם יבואו, לא יהיה מי שיגן עליהם – בטח שלא המשטרה.

היחידים שנותרו ברחובות בלילות היו השבאב: נוער השוליים הפלסטיני שהוא אחד מהמאפיינים המוכרים של יפו – רובצים בחבורות בגינות בלילות ודוהרים באופניים חשמליים וטוסטוסים על מדרכות. השבאב, הילדים של משפחות מוחלשות ביפו, חיו כל חייהם בשולי החברה הפלסטינית ביפו ומנותקים כמעט לחלוטין מהחברה היהודית. למרביתם עבר פלילי בעבירות סמים ורכוש – כשאת עיקר הפגיעה של הפשעים שלהם חווה החברה הפלסטינית סביבם – וקשרים לארגוני הפשיעה של יפו.

נוער אבוד ומנוכר זה מצא לראשונה מטרה. לנוכח האירועים ביפו ובערים הסמוכות, הם התארגנו להגן על הרחובות והמסגדים, והיו אלה שהתעמתו עם ביריוני הימין הקיצוני שחדרו ליפו.

אולם הם לא היו לבד ברחובות. והשבאב ספגו את מלוא אלימותם של שוטרי מג"ב שנשלחו לעיר מהגדה. במהלך היום, אפשר היה לראות.אותם עומדים בצמתים, לאחר ששוחררו ממעצר, ומשווים את הפצעים שספגו מידי השוטרים.

חלק מאותם צעירים לא התספקו בהגנה. את הכעס, הפחד והתסכול שלהם הם פרקו על סמלים ישראליים, ביחוד פחי אשפה ומכוניות עם כיתוב בעברית. כמה בקבוקי תבערה הושלכו על בתים של יהודים. לפי הגרסה המשטרתית, שעד היום לא מצאתי פלסטיני אחד ביפו המאמין לה, אחד מאותם בקבוקי תבערה הוא ששרף את ביצו של מוחמד ג'נתאזי ופצע אותו ואת אחותו. והאלימות שלהם רק הגבירו את האלימות המשטרתית המופנה כלפיהם.

אחר הצהריים, לאחר שעות של שיחות עם תושבים ביפו, הלכתי עם אמי להפגנה שנערכה במחאה על שריפת בית משפחת ג'נתאזי ואלימות המשטרה. בתום ההפגנה, שהתפזרה לשמחתי ללא אירועים אלימים, יו"ר בל"ד סמי אבו-שחאדה הזמין בעברית את מי שמעוניין לעזור להצטרף לישיבה של ועד החירום של יפו – שקם לנוכח האלימות המשטרתית ברחיבות וכלל בתוכו נציגים של כמעט כל מרכיבי החברה הפלסטינית היפואית.

אז הלכתי, ושמעתי שם שוב, מפי יפואים אותם אני מכיר בפנים כבר שנים רבות, את אותו סיפור ששמעתי בכל אותו יום. הם הוסיפו גם את האכזבה ותחושת הבגידה שהם חשו מהאופן שבו השמאל הציוני והתקשורת הישראלית הפנו להם את הגב ואימצו לחלוטין את הנראטיב המסית של ממשלת נתניהו. רבים מהם גם הזכירו את הפגיעה שחשו מראש העיר רון חולדאי, שבחר לעמוד לצד המשטרה במקום להגן על תושביו.

והבקשה היחידה שהיתה לועד החירום היפואי ממני ומשאר היהודים שבאו לתמוך ולסייע, היה להשתמש בקשרים ובכישורים שלנו כדי לעזור לקול של הפלסטינים של יפו להישמע סוף סוף.

אז זה מה שעשיתי. פניתי ודיברתי עם כל הגורמים הרלוונטיים בעיתון, מהכתבים בשטח ועד למו"ל. חלקם הבינו פחות או יותר. חלקם טענו שזה לא מספיק חשוב כרגע, וחלקם בכלל אמרו שהמשטרה לא משתמשת במספיק כוח. אבל הסיקור בעמודי החדשות לא השתנה, והקול של תושבי יפו לא נשמע.

התשובה המעשית היחידה שקיבלתי היתה "חכה לכתבה שאנחנו עובדים עליה על האלימות המשטרתית". סייעתי כמיטב יכולתי, ומה שהתפרסם בסופו של דבר אחד מבוסס גם על חומרים שאני העברתי לכתבים. והכתבה אכן הציגה עדויות לאלימות המשטרתית. אילם העורכים פשוט לא חיברו בין הנקודות. האימה והחשש המוצדק לחייהם של תושבי יפו הפלסטינים עדיין לא מצאו את דרכם לעמודי החדשות של הארץ.

למחרת, נתקלתי בעוד דיווח חדשותי שולי על הגשת כתב אישום על.תקיפת יהודי חמוש באלת בייסבול בידי ארבעה פלסטינים ביפו, והאופן שבו הסיפור מוסגר – כשהכותרת קובעת שהחשודים אחראים ל"לינץ'" עוד לפני שנפתח משפטם, וקובל על כך שהם לא הועמדו לדין על פשע ממניע גזעני – גרם לי להבין שאני לא יכול יותר לכתוב על מדענים ישראלים נהדרים (ולא חסרים מדענים ישראלים נהדרים) בעמודי החדשות של הארץ, אחרי שהעיתון שהיה לי בית 15 שנה הפנה לשכניי, למשפחתי ואלי את הגב ברגע שהיינו זקוקים לו יותר מכל – כשהכיבוש במלוא אכזריותו הגיע לרחוב שלנו.

אני לא יודע אם להתפטרות שלי יש חשיבות. אני כן מאמין שעיתון הארץ יבין, בתקווה בקרוב, שכפי שהאלימות הישראלית כלפי הפלסטינים בגדה לא מביאה לשקט אלא רק מייצרת עוד אלימות – כך קורה גם כשהאלימות הישראלית מופנית כלפי הפלסטינים ביאפא.

כך או אחרת, אני החלטתי שאני לא יכול להמשיך למתוח ביקורת בטוויטר. אני חייב לקום להתחיל לפעול כדי לנסות ולתקן את המציאות סביבי – כדי שרות, בתי הבכורה, לא תצטרך לעשות זאת (כפי שהיא כבר מבטיחה לעשות). אחרי מה שאני יכול בהחלט להגדיר כשבוע הקשה בחיי – ואני חייתי בירושלים בשיא האינתיפאדה השנייה -כולל החוויה של להתעורר בתוך אוטובוס שמתפוצץ ו-17 בני אדם נרצחים סביבי – אני לא יכול להבטיח שאצליח בתוכניותיי. אבל יש לי תוכניות לשנות את המציאות, ואני מאמין מחדש ביכולתי לממשן. אני מבטיח לעדכן עם פרטים נוספים בהמשך.

(אסף רונאל)

מכתב פומבי לעמוס שוקן

נכבדי,

אני מחזיק במנוי למהדורה הדיגיטלית של "הארץ," שלדעתי הוא העיתון הטוב ביותר במדינה הזו. אני רגיל להחזיק בשלל דעות מיעוט, ואחת מהן היא שיש צורך דוחק, אם אנו רוצים בעיתונות חופשית, לשלם עבורה. המודלים העסקיים של השענות על רצונו הטוב של הציבור, על הרצון לעוצמה של בעל ממון, או על מכירת פרסומות בעייתיים כולם מבחינת קיומה של עיתונות חופשית; הראשון משום שהוא איננו מבטיח קיום, השני משום שהוא מכפיף את העיתון לצרכיו של בעל ההון (דוגמא רעה במיוחד ראינו בימיו של נוחי דנקנר כבעלי "מעריב," ועל "ישראל היום" אני לא רוצה להרחיב את הדיבור), השלישי מכפיף את חופש העבודה של העיתונאים לצרכיה של מחלקת הפרסום. אז כן, אני מודע לכך שעבור עיתון רציני צריך לשלם, וכמו אוליבר וונדל הולמס והמסים שלו שבהם קנה ציוויליזציה, אני משלם בשמחה.

אבל אתה מקשה עלי.

מילא שאני צריך להתמודד עם חרחור המלחמה הבלתי פוסק של ארי שביט, שבשלב מסוים אפילו נתתם לו מדור-איראן ייחודי. מילא בני ציפר; אותו, לטובת שאריות שפיותי, הפסקתי לקרוא. יצחק לאור הוא צפרדע קשה יותר לבליעה, לאור הדיווחים על עברו, אבל כל זמן שהוא שומר על המיזוגניה שלו תחת שליטה, אני חי עם זה. אני מזכיר לעצמי שכן, אני משלם את שכר הסופרים של לאור, אבל גם את זה של עמירה הס הנהדרת, של ברק רביד שידו בכל, ושל שורה של עיתונאים מוצלחים מאד אחרים, שמספקים לנו את המקבילה הישראלית של הניו יורק טיימס. לא נטול פגמים, אבל הכרחי.

אלא שהבוקר, כתב גדעון לוי את הדברים הבאים: "צבעם של המהגרים הוא הבעיה. מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה." ההדגשה שלי.

Gideon Levi 2_small

עכשיו, נכבדי, אם מישהו היה כותב בעיתון שלך משפט נוסח "מיליון פלסטינים, שבדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע…", יש להניח – כך, על כל פנים, אני רוצה להאמין – שהוא לא היה עובר עורך, ושתוך זמן קצר הייתם מפסיקים את ההתקשרות עם הכותב ושולחים אותו לנסות את מזלו אצל בן דרור ימיני.

אז איך, לעזאזל, עבר המשפט הזה? האם אנחנו צריכים להודות למזלנו הטוב שלוי לא הוסיף הערה על מקצוען המועדף של מהגרות מחבר העמים? הוא הזכיר את האלכוהול, אחרי הכל. יש הרבה צפרדעים שאני מוכן לבלוע. זו, לצערי, גדולה מדי בשבילי.

אני אמנע מלהתייחס לנקודה הברורה מאליה – שהמשפט הזה של לוי חותר תחת כל שאר המאמר המוצדק מאד שלו, שבו הוא מייחס גזענות לחברה הישראלית; בתים מזכוכית, אבנים וכן הלאה; כמו גם לחוסר הקוהרנטיות של העמדה של לוי, שמצד אחד מקונן על רדיפת האפריקאים בישראל ומצד שני קרא לתושבי תל אביב לתמוך באחד מגדולי רודפיהם, רון חולדאי. אפילו לעיוורון ההיסטורי של לוי – אני זוכר היטב את שנות התשעים, ואני זוכר שלחלק ניכר מהישראלים היתה גם היתה בעיה עם המהגרים מרוסיה – לא אתייחס. יש לי רק שאלה אחת: האם "הארץ" עומד מאחורי המשפט הזה?

כי בהנחה שלא תהיה התנצלות פומבית על הטור הזה – ללוי יש נסיון בכאלה – ובהנחה שלוי ימשיך בתפקידו כאילו לא קרה כלום, חוששני שלא אוכל לחדש את המנוי שלי. אני אקלל את יומי כשזה יקרה, כי "הארץ" הוא כלי חיוני עבורי; אבל יש גבול. והגבול, מבחינתי, עובר בבעל טור בכיר שחוזר על השמצות גזעניות כאילו היו עובדה, ותוך לשון שהדעת איננה סובלת, שמזכירה ("בדם של חלקם התגלתה מידה של…") תקופות אפלות (TM).

אני מקווה שתסלק את עננת החשד הטורדני שכל זה היה מלכודת קליקים, שהמשפט הזה עבר עורך בדיוק בגלל שהוא יקפיץ את הפיוזים לכמה אנשים ויביא עוד כמה קוראים. לאסטרטגיה הזו אין קיום. אני מקווה שאתם טובים יותר מזה.

שלך,

יוסי גורביץ

ספארטה קטנה וג'יהאדיסטית

לפני כשבועיים, כתב סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, את הדברים הבאים: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה"."משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן". "מה שמחזיק את האמא הזאת חיה שלח ושולח יותר מדי אנשים אל מותם. והשימוש החד כיווני באבל מאד לא מוצא חן בעיני. היא קיבלה עשר דקות של שידור חי בשלושה ערוצים כדי לגולל את תפיסת העולם הלאומנית שלה אבל אסור להגיד כלום בתגובה? הסבל של המשפחה אמיתי. אבל הצדיקים הלאומניים שמאפשרים לה להתמודד איתו מתדלקים הרבה אנשים חיים ושולחים הרבה חיילים לההרג, בהם בנה השני. אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזה תפיסת עולם. הקצין שנהרג בנה בית במאחז לא חוקי. זה הגיוני? הדתיים לאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו ולכן הם גם נהרגים יותר. וכשהם נהרגים הם מדברים, וכשהם מדברים, מותר לחשוב ולענות".

הוא כתב את הדברים בפייסבוק, מתוך תפיסה שגויה שפייסבוק היא מקום פרטי. זה דלף, כמובן. כל היג"עים יצאו מחוריהם וצווחו צווחה גדולה ומרה. כל זה קרה בדיוק כשהארץ פתח חזית נוספת מול המרכז הציוני, בפרשת קם-נווה. זה כנראה לא היה התזמון המוצלח ביותר, ותובל התנצל: גם פומבית וגם בפניה של אם השהידים מהגדה.

יש רק בעיה אחת: תובל צדק בכל מילה.

* * * * *

בראיון איתה שערך מגזין הרשת סרוגים, אמרה מרים פרץ ש"אורי תובל הוא צדיק", ומיהרה להוסיף בצדקנות ש"שאורי תובל אמר את מה שהוא אמר- הילדים שלי אמרו באצילות – 'אנחנו מוכנים להגן עליך ועל אנשים כמותך, ולהלחם בשבילך, בלי קשר לדעות שלך".

אבל בצבא של מדינה חילונית, מדינת כל אזרחיה, דבר כזה הוא מובן מאליו. החיילים הם שליחי הציבור כולו. זה תפקידם, להגן עליו. זה לא אמור לזכות לתשומת לב מיוחדת יותר מאשר העובדה שחייל עולה לשמירה בזמן. זו הנורמה. מתוך ה"אצילות" הזו מחלחלת ההנחה שהתפיסה הטבעית היא שמי שלא מחזיק בדעות הנכונות לא ראוי להגנה ולא ראוי שיילחמו בשבילו, ורק ה"אצילות" – כלומר, ההתגברות על המידה האנושית המקובלת – היא זו שמעניקה לו הגנה.

ומרים פרץ היא ג'יהאדיסטית. ג'יהאדיסטית בת דת משה, כן, אבל ג'יהאדיסטית. ישראל כולה הופכת ליותר ויותר ג'יהאדיסטית – ופאשיסטית. האורגיה התקשורתית סביב מותו של רס"ן אלירז פרץ הזכירה יותר מכל את החגיגות שמקובלות בצד השני של הגדר, בעת מותו של לוחם. החגיגה הזו סביב המוות, המוות כהצדקת קיום, המוות כהוכחה לזכות קיומנו, המוות כמחולל וכשופט כל הערכים, קרובה עד למאד ל"יחי המוות" של הפאשיסטים של פראנקו.

ומתוך המוות הזה עוד יוולדו מיתות רבות, של יהודים ושל בני האדם הנחותים מהם – על פי תפיסותיהם של פרץ והיג"עים – כאחד. היתה לא מעט צביעות בשירי האבל הישראלים הישנים – במלחמות שלהם תמיד מתו רק בני צד אחד, ורק הם היו מושאי אבל. אלו היו שירי אבל שלא חסכו ולו מלחמה אחת. אבל שירת מרים פרץ גרועה יותר: היא המוות כמשאת נפש, החיילים המתים כנבחרים על ידי אלוהים, הם וגדודיהם; השירים הישנים ביכו את הקורבן ופקפקו, בעדינות, בצורך בו, או לפחות התריסו כנגדו; כאן יש קבלה שלו באהבה, כמעט בערגה: הדרך קיצור הדרך אל 'במעלות קדושים וטהורים', המוות רב התהילה שמוחה את עליבות החיים, שהם שרשרת ארוכה של ימי-קטנות.

אז כן, במדינה כזו, במדינה שבה מרים פרץ היא האם הלאומית, לא ראוי לחיות; בסופו של דבר איננה שונה בהרבה מאיראן, ששלחה את ילדיה לשדות המוקשים כשהם עונדים מפתחות גן עדן מפלסטיק, שיוצרו בטיוואן. זו ספרטה שמשעבדת את עצמה לשמירה על השטחים הכבושים וההלוטים הרדויים, מדינה שבה האדון חרד תמיד מהתקוממותו של העבד, ומשכנע את עצמו שעדיף לעמוד מול התקוממות עבדים תמידית ובלבד שלא להפסיק את השעבוד, זו ספרטה שמשעבדת את כל כוחות הרוח למלחמת העבדים הזו, עד שהיא נמחית מן האדמה ואין זכר שיאמר שאי פעם עמדה שם, זו ספרטה שאין לה שיר משלה ולא ספר משלה, ושאף את שירי המלחמה שלה נאלצה לייבא, שבה הכל שומרים על אידיאולוגיה רשמית של טוהר מידות – ומנהיגיה וגנרליה, אחד אחד, נתפסים בשחיתות, שוחד וביזה.

וכשהם מדברים במקהלה, תמיד במקהלה, תמיד על סף סקילה, מותר – בינתיים – לחשוב ולענות.

(יוסי גורביץ)

ריגול חמור? נו, באמת. שלוש הערות על פרשת קם-נווה

בשעה טובה ומוצלחת, הסכים ראש השב"כ היום להודיע למשלמי המשכורת שלו, הציבור הישראלי, את מה שידעו כבר ברחבי העולם כולו. כשהצנזורית הראשית מתראיינת מול כל מקרופון רענן ואומרת שזה לא היא ושיפסיקו להשמיץ אותה, אתה יודע שיש לך פאדיחה ענקית על הידיים. אז מה עושים? הופכים את מי שהדליפה מסמכים לעיתון לאויבת העם, בחסות חוק דרקוני ומפגר.

ועל זה צריך לומר כמה דברים.

לא, זה לא ריגול: יובל דיסקין, האיש שאמר שהארגון שלו ירדוף "חתרנים" גם אם הרדיפה תהיה מנוגדת לחוק, צוטט בכל העיתונים כאומר שמדינות אויב היו יכולות רק לחלום על המסמכים שלכאורה גנבה קם. זה יופי של ציטוט, כי מצד אחד הוא מייחס לקם ריגול עבור מדינות זרות ומצד שני הוא רק משל.

אבל לא זה המצב. קם הציעה את החומר שברשותה לשני עיתונאים. אחד מהם קיבל את ההצעה. עיתונאים אינם מרגלים, והחומר שלקחה קם – לכאורה, ועל כך מיד – לא הגיע לידי שום מרגל זר. אם יש לדיסקין ראיות אחרות, אנא יואיל ויציג אותן. אם לא, יואיל נא שלא לייחס למדליפה ריגול.

על פי מה שפורסם עד כה, הפיק אורי בלאו שתי כתבות מהחומר שהעבירה קם לרשותו: האחת חשפה את העובדה שהאלוף יאיר נווה ורב אלוף גבי אשכנזי ביצעו לכאורה פשעי מלחמה ועברו על הוראות בג"צ, כשהורו על הריגתם של אנשים שניתן היה לעצרם; השניה חשפה את העובדה שצה"ל מבקש מהשב"כ לעקוב אחרי פעילים כנגד גדר ההפרדה ופעילי שמאל אחרים. (וכאן המקום לומר תודה לתיעוד המשובח של אורן פרסיקו מ"העין השביעית).

אני חושב שאפשר לומר במידה ניכרת של בטחון שהמידע שפרסם "הארץ" לא יעניין ולו את קצה הזרת של ארגוני מודיעין זרים, אלא אם הם מכינים במקרה הערכת מצב על קריסת הדמוקרטיה הישראלית. מצד שני, המידע עשוי להקשות על הקריירה השניה של נווה ואשכנזי, ובהחלט יכול להיות שדיסקין – שלא רואה את עצמו כמוגבל על ידי החוק, כזכור – החליט לפעול נגד הפעילות החתרנית הזו. 

הרים, עכברים ושושואיסטים: דיסקין ביקש מהעיתונאים לא להשוות את קם לטלי פחימה, וזה באמת כבר היה חצוף. הארגון של דיסקין ניסה להפוך את פחימה לסוכנת, נכשל, והגיש כנגדה כתב אישום שכלל סעיפים על תכנון לביצוע פיגועים. כשהמשפט התחיל, התביעה הודיעה ברוב הדר שהיא מואילה בטובה שלא לבקש עונש מוות. זה נגמר בשלוש שנות מאסר על עבירות הרבה יותר עלובות.

עוד קודם לכן, עצרו השב"כ והמשטרה את שייח' ראאד סלאח – שהוא טיפוס נאלח בלי שום ויכוח, איש האחים המוסלמים עם קשרים לחמאס – במבצע רב רושם, שעל פי הפרסומים המתוזמנים היטב כלל כאלף שוטרים. הם האשימו אותו במגע עם סוכנים איראנים, לא פחות. זה נגמר בהרשעה באיזה סעיף על העברת כספים לעמותה חמאסניקית. לא בדיוק אותו דבר. והיה הסיפור המשונה של יצחק יעקב, שגם מבלון הריגול החמור שלו יצא האוויר בקול נפיחה.

כך שיש להתייחס עכשיו לפרסומים על כך שקם הדליפה את התכניות הסודיות של צה"ל למלחמה בספקנות הנדרשת. מערכת הבטחון מפעילה על קם את השטיק הרגיל שלה: סעיפים מאיימים במיוחד שהופכים אותך לאויב העם, ובמקביל לחץ כבד להגיע לעסקת טיעון כדי שהיא לא תצטרך לעמוד מאחורי האישומים האלה בבית משפט. לעיתים קרובות היא לא יכולה.

יתר על כן, קשה להאמין שעיתונאי כמו אורי בלאו היה יוצא למסע צלב כדי לשמור על מסמכים שמעידים לאיפה צריכה להתברבר איזו אוגדה במקרה של פלישה עיראקית, ומי היה צריך לתפוס איזו גבעה במקרה של חדירה ירדנית – וקשה עוד יותר להאמין שהעיתון שלו היה עומד מאחוריו במקרה כזה.

עד כה, קם, בלאו ו"הארץ" חשפו פשעים או מעשים לא ראויים של מערכת הבטחון. הם ראויים לאשראי גבוה קצת יותר מזה של דיסקין. בלאו טוען שהוא עמד בהסכם שלו עם השב"כ, ומסר לו מסמכים שהיו מסוגלים לגרום נזק; מקריאה בין השורות ההתרשמות שלי היא שהשב"כ לא באמת חולק על העובדה. השב"כ דורש שבלאו יחזיר לו מסמכים נוספים שברשותו; "הארץ" מסרב; יש להניח של"הארץ" יש בקנה עוד כמה כתבות מביכות, שמתבססות על החומר של קם. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שהאיום הוא על יכולת הסקי של בכירי צה"ל, ולא על בטחון המדינה.

יש דרג ויש זרג: בעבר, התרחשו כמה וכמה מקרים מביכים, שבהם בכירים בצה"ל הצליחו לאבד מסמכים רגישים באמת, או שהללו נגנבו מהם – וזאת למרות שהוצאת מסמכים מהבסיס הביתה אסורה על פי פקודות מטכ"ל. למיטב ידיעתי, אף אחד מהאנשים האלה לא הועמד לדין במשהו דומה לזה שמואשמת בו קם, אף על פי שהם אכן סיכנו את בטחון המדינה במעשיהם.

לפני כמה שנים, הדליף האלוף במיל' אלעזר שטרן מסמכים פנימיים של צה"ל ליאיר לפיד. קשה להגדיר את לפיד כעיתונאי, אבל לצורך הנאמר בחוק הוא "גוף בלתי מוסמך". על העובדה הזו אין עוררין. שטרן הודה בה בהליך משפטי, והמדינה שילמה פיצוי לחייל שאותו ניסה שטרן להכפיש. עם זאת, אני מתקשה להאמין שבקרוב יוגש כתב אישום כנגד שטרן בשל ריגול חמור.

כל הכתבים הצבאיים בישראל מקבלים ממקורותיהם מידע פנימי. לעיתים זה מעצבן את הצבא, במיוחד אם המידע המודלף פוגע בסיכויי הקריירה של קצינים בכירים, ובמקרים כאלה צדים את המדליפים ושמים קץ לקריירה שלהם. לעיתים הם מועמדים לדין באשמת "הוצאת דבר מרשות הצבא". עבדכם הנאמן, אגב, הועמד גם הוא לדין בסעיף זה, והורשע, לאחר שמסר מידע על קצין מתעלל לארגון "בצלם" בימים העליזים של האינתיפאדה הראשונה. במקרה הזה, אני בכלל לא בטוח שההעמדה לדין היתה חוקית, אבל על כל פנים אף אחד לא חשב להעמיד אותי לדין באשמת ריגול. הקצין ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלח, ואני שקלתי ברצינות לירות בו, אבל בסופו של דבר צה"ל הסתפק בחיסול הקריירה הצבאית של שנינו.

דיסקין והמערכת טוענים שקם פעלה כדי לפגוע בבטחון ישראל. מה שמסתמן הוא שענת קם פעלה כמו שאזרח מודע צריך לפעול – כדי להפסיק את ההפיכה הצבאית מרצון שאירעה פה, ולהחזיר את הצבא לשליטה אזרחית. סביר שעל העבירה הזו היא לא תחזור – ודי ברור שהיא לא עשתה אותה כדי לרדוף חייל, כמו שטרן, או כדי להתקדם במירוץ העכברים, כמו קצינים מדליפים אחרים. יש לקוות שהיא תמצא לה שופט הגיוני, שירשיע אותה בהוצאת דבר מרשות הצבא, יגרש אותה משורותיו ויגזור עליה שנתיים על תנאי – וידרוש ממערכת הבטחון הוכחה לקיומו של נזק בטחוני, לא פנטזיה על כזה.

(יוסי גורביץ)

שידור חוזר: הצל של שמגר

הערה מנהלתית: הפוסט הזה נכתב בשבוע שעבר והוסר, לבקשתה של ענת קם. אני מחזיר אותו כפי שהיה. פוסט נוסף בנושא נמצא בתהליכי כתיבה.

חומת השתיקה נסדקת במהירות: המידע על מעצרה של ענת קם, עיתונאית בת 23 מוואלה, על ידי מנגנון חושך ישראלי – המלמ"ב – כבר איננה ניתנת להשתקה. "ידיעות אחרונות" שיחק שלשום משחק גבולי עם חוקי הצנזורה שלנו (בכללם הדור החדש של הצנזורה, צווי איסור הפרסום על עצם קיומם של צווי איסור פרסום), והציע לקוראיו לחפש בגוגל את הצירוף "Israeli Journalist Gag". עידן לנדאו פרסם את כל הפרשה בבלוג שלו, ועל משקל העקרון של הסיסמה במאבק במאפיה – "לא תוכלו להרוג את כולנו" – מגיע הפוסט הזה. לא תוכלו לעצור את כולנו.

עיקרו של הסיפור: קם, בהיותה חיילת, העבירה לידי "הארץ" מסמכים פנימיים שמעידים על כך שקלגסינו האמיצים הרשו לעצמם להתעלם מהנחיות בג"צ ולרצוח פלסטינים חפים מפשע, כמו גם להתעלם מההנחיות המורות על מעצר של מבוקשים במידת האפשר, ולהורות על הריגתם ללא משפט במקום מעצרם. ההנחיות לביצוע הרצח – והריגתם של אנשים לא חמושים או בלתי מסוכנים, כשהיא מתבצעת על פי הוראה מראש, היא רצח – הגיעו בין השאר מלשכת הרמטכ"ל, רב אלוף גבריאל אשכנזי.

"הארץ", כפי שהעיר חנוך מרמרי, ביצע שגיאה גסה ופרסם את המסמכים כלשונם. בכך שרף את המקור שלו, קם. זו נעצרה בנובמבר 2009; מתקבל הרושם שהעיתונאי שכתב את הכתבה, אורי בלאו, נמלט מהארץ מאימת המלמ"ב. קם עצמה צפויה להשפט בקרוב; מפרסום ב-JTA עולה כי קם חשודה בהפרת חוקי הריגול והבגידה, וכי התביעה תבקש לשלוח אותה ל-14 שנות מאסר.

איך זה קורה? איך אפשר לשלוח צעירה לכלא ל-14 שנה בגלל שפרסמה מסמכים צבאיים שאינם מסכנים איש – אחרי הכל, הם מתייחסים לפלסטינים שצה"ל כבר רצח? בגלל השתיקה הארוכה של התקשורת הישראלית באשר לעוול שנעשה למרדכי ואנונו.

* * * * *

החוק הישראלי איננו מכיר בחופש העיתונות; הוא קיים רק בשל פסיקות בג"צ, שהחשובות שבהן היא פסיקת "קול העם" מ-1953 (דווח כי בן גוריון רצה לשלוח חיילים למלחמת קוריאה, העיתון הקומוניסטי האשים את משטר בן גוריון ב"ספסור בדם הנוער", הממשלה סגרה את העיתון, העיתון ערער וזכה), ופסיקת שניצר (שבה נקבע כי הצנזור רשאי לפסול ידיעות רק אם יש בהן "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור").

קשה לחלוק על הטענה שהמידע שהדליפה קם איננו מסכן בשום צורה את בטחון המדינה, ודאי שאין בו "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי". הוא מסכן את חופש התנועה של קודקודים בכירים, בלי ספק – יש לקוות שבעקבות תשומת הלב הבינלאומית המתגברת לפרשה, שעד הוושינגטון פוסט הגיעה, ייעצר אשכנזי בפעם הבאה שייצא מישראל, אולי אפילו בארה"ב – אבל זו בפני עצמה איננה סיבה לרדיפת עיתונאים, לא על פי הנוהל המקובל.

אבל יש עוד תקדים, ותקדים מסוכן מאד: פסיקת שמגר בפרשת ג'ון קרוסמן, המוכר יותר כמרדכי ואנונו. כזכור, ואנונו, לשעבר טכנאי בכור הגרעיני בדימונה, נמלט מישראל עם שורה של מסמכים וצילומים שקורעים את מסך ה"עמימות" של ישראל, זה שמאפשר לה ללכת עם ארסנל גרעיני ולהרגיש בלי. ואנונו מסר את המידע שברשותו לעיתון סאנדיי טיימס ב-1986, וזמן קצר לאחר מכן נחטף על ידי המוסד מאיטליה לישראל. הוא הועמד לדין באשמת ריגול חמור, והורשע.

ואנונו ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו, בטענה שכלל איננו מרגל ושמעולם לא נפגש עם סוכנים זרים. בית המשפט, בראשות הנשיא שמגר, דחה את הערעור. שמגר כתב (סעיף 28 ב'; זהירות, מסמך) כי "טענה זו איננה מקובלת עלי. חומרת מעשהו של המערער איננה נופלת במידתה ממסירת ידיעות סודיות במישרין לסוכן זר. נהפוך הוא. הסוכן הוא אמנם שליח של מדינת אויב או של ארגון מחבלים, והידיעות אשר אותן הוא מקבץ משמשות מדינה או ארגון בהכנותיהם הצבאיות לסוגיהן נגד ישראל. אולם, העובדה, שהידיעות מתפרסמות בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכל ארגוני המחבלים, יוצרת כפל ושילוש של החומרה".

נראה שגבר כאן הפרקליט הצבאי שמגר על השופט הישר שמגר, שיכול היה לשחרר את רוצח ההמונים ג'ון דמאניוק במילים "הוואכמן ג'ון דמאניוק יוצא זכאי מלפנינו". עיקר הנזק שבריגול הוא שהצד הנפגע איננו יודע שפגעו בו; הוא סמוך ובטוח שהמידע שעליו רצה להגן עודו מוגן, ובעצם הוא חשוף לאויב ונתון למניפולציות מצידו. במשפט בעייתי אחר בפסיקתו, קובע שמגר (סעיף 27, ה') כי במקרה כזה, " אין כל טעם לחפש אחר עדויות בקשר לנזק (אף כי אלו הובאו לפני בית המשפט ותמציתן הוזכרה בסעיף 4לעיל), שכן הנזק, אשר חוששני שחלק מביטוייו רק יתגלו בעתיד, הוא ברור על פניו…".

היישום של פסיקת ואנונו לעניינה של קם ברור: היא מואשמת בבגידה וריגול כאשר לא יצרה כל מגע עם סוכן זר, אלא רק עם עיתון – כלומר, מערכת המשפט ממשיכה לראות בעיתונאים ישראלים שווי ערך של מרגלים ובמסירת מידע להם, גם אם מדובר במידע המוכיח שמערכת הבטחון עוברת על החוק, כשווה ערך לריגול. גם אם תטען קם שהמידע שמסרה לא גרם כל נזק, תקדים ואנונו אומר שזו לא תהיה הגנה.

* * * * *

המלמ"ב לא תמיד מצליח לרדוף אנשים חפים מפשע: למרות ההתעללות שלו, כולל מעצר ארוך, ביצחק יעקב – בכיר במערכת הבטחונית לשעבר, שנחשד בפרסום ידיעות הקשורות לכלי נשק שישראל לא רוצה שידעו שיש לה – האחרון זוכה משתי העבירות החמורות בהן הואשם, הורשע רק בקלה, ונענש "רק" בשתי שנות מאסר על תנאי. במקרה הזה, התנבלה המערכת עד כדי כך שתבעה מיעקב לפצות אותה על הוצאותיה במעצרו, והפעם בית המשפט בעט אותה מכל המדרגות.

אבל ענת קם איננה יצחק יעקב. היא חיילת שפעלה על פי מצפונה ותו לא, וכמו מרדכי ואנונו וטלי פחימה לפניה, מנגנון החושך – כשיגיע למסקנה שאין עוד טעם בנסיון הסתרת הפרשה – יהפוך אותה תוך שניות לאויבת העם. כשזה יקרה, צריך לזכור, לדעת מראש, על מה עומדים להשליך צעירה בת 23 ל-14 שנות מאסר: על ביצוע חובתה הפטריוטית לעדכן את הציבור בישראל בפשעים שמבצעת הנהגתו. הציבור לא רוצה לשמוע, ובית המשפט העליון ודאי לא יתבע את עלבונו ולא יעמיד את אשכנזי ושות' לדין אפילו על ביזוי בית המשפט – והמסקנה היא שצריך להוציא את הדברים החוצה, לבית דין בינלאומי.

פרשת קם, הרבה פחות דרמטית מפרשת ואנונו, מעידה סופית שישראל איננה מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק: השלטון מתיר בטובו פרסום מידע עליו, אבל ברגע שהמידע הופך למסוכן לאדוניה האמיתיים של המדינה, שליטי הקסרקטין ומנהלי המעבדות החשאיות, עיתונאי הופך למרגל וחשיפת פשעים – לריגול חמור. ישעיהו ליבוביץ' אמר בשעתו שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ; לשב"כ יש מעצורים מסוימים ופעילותו מוסדרת בחוק. ישראל הפכה למדינת מלמ"ב.

 

(הערה אישית: הפוסט הזה נכתב לאחר חיבוטי נפש ארוכים. כמה אנשים הקרובים אלי פרסמו טקסטים הקשורים לפרשת קם, והסירו אותם לאחר שהיא עצמה ביקשה זאת מהם. היא בעליל איננה רוצה בפרסום, אבל הרמיזות בתקשורת הישראלית והידיעות הברורות בבלוגוספירה הישראלית והתקשורת הזרה מעידות שמאוחר מדי לנעול את האורווה הזו).

(יוסי גורביץ)

צו היושר וצו הרחמים/לו יהיה בה כמוה אכזר!


מעט מאד השתנה מאז העז נתן אלתרמן, בנובמבר 1948, לפרסם את השיר הראשון העוסק בפשעי המלחמה של ישראל:

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

מה שהשתנה, למרבה הצער, הוא שאף משורר "לאומי" לא היה מעז לכתוב משהו כזה היום – סערת הזעם של הציבור היודו-נאצי היתה מחסלת את הקריירה שלו. בשבוע האחרון התפקעה מורסת השתיקה של "עופרת יצוקה", וכל מה שצה"ל ניסה להכחיש – בסיוע נמרץ של מקהלת הטובקבים הלאומית, שהסיסמה הלא רשמית שלה היא "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם" – נשפך החוצה. תחילה, הגיעו הפרסומים מדיון "יורים ובוכים" של המכללה ע"ש רבין, ואפילו שם לא כל כך בכו.

צה"ל נקט בכל צעדי המנע המקובלים: תחילה הוא הודיע שהוא בכלל לא ידע על זה (למרות שהמסמך המדובר נשלח על ידי מנהל המכללה לצבא כשבועיים לפני הפרסום), ואחרי שהשקר הזה נחשף הוא נקט בשיטה היעילה מכולן: הוא מנסה לזמן לחקירה במצ"ח דווקא את אלו שהתלוננו. זה ילמד את הבאים בתור, אם נשאר מישהו שיטעה לחשוב שצה"ל מתכוון לפרופגנדה שלו על "צבא מוסרי".

קו ההגנה השני של צה"ל היה שמדובר ב"חריגים" (ראוי לשים לב לאופן שבו הופך צה"ל דומה יותר ויותר למיליציות הפסיכיות משני הצדדים, אלו של המתנחלים מצד אחד, על "עשביהן השוטים", ושל "המשוגע התורן" הפלסטיני/ירדני'/מצרי). יש כמה בעיות עם הטיעון הזה, אבל נסתפק בכך שהוא שקרי.

"הארץ" חשף בסוף השבוע את החולצות שחיילינו האמיצים מזמינים לעצמם. "יריה אחת, שני הרוגים", חוגגת יחידת צלפים את מותה של פלסטינית הרה; כוונת על ראשו של ילד פלסטיני מלווה בכותרת "יותר קטן, יותר קשה"; כובש כנען בסופה מתהדר בחולצה שחורה עם הכיתוב המתאים לבן עם סגולה: "תדע כל אם ערביה שגורל ילדיה תלוי בידי!" [תחביר עקום במקור – יצ"ג]. חולצה אחרת אומרת "לא נרגע עד וידוי הריגה" – והכתבה מציינת, והקוראים מגחכים, שצה"ל בכלל מכחיש את עצם קיומו של הנוהל הזה.

שניה, לא סיימנו. כוחותינו האמיצים – צריך, אחרי הכל, הרבה אומץ כדי לירות באזרחים לא חמושים – השאירו מאחוריהם הרבה זבל, וכמקובל גם קצת מסמכים מסווגים. אחד מהם, שככל הנראה נכתב על ידי איזה קצין זוטר בגולני, נפל דווקא לידיה של עמירה הס. הוא, כמו שאומרים האמריקנים, "אקדח מעשן".

הקצין מציין בו את הוראות הפתיחה באש: מותר לירות על צוותי חילוץ (הבהמה הכחישה פעם אחר פעם שיש הנחיות כאלה בזמן תרגיל "עופרת יצוקה"), אבל לא על נשים וילדים. מאליה עולה השאלה מדוע צריך קצין להבהיר שאסור לירות בנשים וילדים. הקצין שכתב את המסמך, אומר איש מילואים בכיר להס, זוטר מכדי שיכתוב את ההנחיות בעצמו. הן מגיעות מלמעלה. המסמך הזה מייצג את רוח המפקד של צבא מופז-בוגי-חלוץ-אשכנזי. והחולצות מעידות שהיא חלחלה עמוק.

* * * * *
אני מודה בעוינות כלפי הבהמה הירוקה. היא התגלמות כל מה שרע בישראל, והיא גורם מרכזי בהשחתתה של ישראל.

מלחמה היא גיהנום, אבל צה"ל רוצה מלחמות דה לוקס. הוא רוצה להיות מסוגל לצאת למלחמה כל שני וחמישי, אבל לא מוכן לשלם את המחיר של המדיניות הזו, והמחיר הזה הוא הרוגים בצידנו.

חוקי המלחמה שנוסחו, החל מהמאה ה-16 והלאה, קובעים באופן חד משמעי שחיילים אוכלוסיה בלתי מוגנת, שהפגיעה בה – במגבלות מסוימות, כגון מעמדם של חיילים שבויים – מותרת. המדים שהם לובשים משמשים, בין השאר, כדי לסמן אותם כנפרדים מהאוכלוסיה האסורה בפגיעה.

בשני העשורים האחרונים עובר על צה"ל תהליך של התיילדות, מה שהוביל להיפוך בתפקידו. החייל – מגויס כפיה, אבל אם באמת אכפת לו מכך, יש לו אופציות – הפך לילד. על ילדים צריכים להגן. כדי להגן על ילדים עושים הכל.

אבל חיילים אינם ילדים. הם המגפה הגרועה ביותר המוכרת למין האנושי: גברים צעירים חמושים. גרועים מרעב, גרועים מדבר – משום, בין השאר, שהם גוררים את שני אלה איתם. לעיתים יש צורך בצבא. הוא תמיד רע הכרחי. מרוב שהוא הכרחי, שכחנו שהוא רע. הצבא, מעצם תפקידו, מפורר כמעט עשרים שנים של חברות, של איקלום האדם כחלק מחברה, ומלמד אותו שתפקידו הוא להרוג ולפגוע באחרים. הוא משחרר את הזאב שבאדם.

ושוב: הצבא לא היה כשיר לתפקידו אלמלא היה עושה בדיוק את זה. אבל בדיוק בגלל זה הוא ארגון פסול במהותו, שקיומו מוכשר רק בגלל שהאלטרנטיבה – נפילה בפני צבא של חיות-אדם חמושות אחרות – גרועה יותר. ועל כן החוק הצבאי הוא הנוקשה שבחוקים, ועל כן חוקי המלחמה הצבאיים כוללים עונשי מוות על ביזה, אונס ורצח. כשכל כך קל לחיה האנושית להתפרץ מכלאה, השוט והרסן חייבים להיות קיצוניים.

אבל הישראלים חושבים שהחיילים אינם חיילים, אלא ילדים. ולכן הם לא מוכנים למשמעת, ולכן הם מוכנים להניח לחיות האדם החמושות לעשות הכל, כולל הכל, ולתרץ את המעשים אחר כך. לכן כאשר הפגינה הבהמה אוזלת יד בסיסית, ולא הצליחה לפתוח קווי אספקה לאורך חמישה קילומטרים במלחמת לבנון השניה (בשל החשש מאבידות, כלומר החשש שלהרפתקה הצבאית יהיה גם מחיר) וכתוצאה מכך נתקעו יחידות הבהמה ללא מזון ושתיה, עשה קצין האספקה הראשי את המתבקש: הוא אישר ביזה.

תירוצים לא חסרים: מגוון פשעי המלחמה של צה"ל גרוע מעט פחות מאלה של הפלסטינים, שכת השאהיד והלוחם והרובה שלהם מגיעה לשיאים של היסטריה והתיילדות שעוברים, במאמץ, את אלה הישראליים. הברבריות של שני הצדדים מזינה זו את זו.

אבל לפלסטינים יש מיליציה, או, גרוע מכך, מיליציות; וישראל טוענת שיש לה צבא. אם זה המצב, אם אכן יש לה צבא, יופעלו נא חוקי הדין הצבאי בכל אימתם הטקסית, שמיועדת בדיוק לשם כך. יימצאו נא הקצינים שאישרו את הדפסי החולצות הללו, יועמדו נא לדין, יגורשו מהצבא בטקס פומבי ויישלחו לכמה שנות מאסר, בשל ביזוי כבודו של הצבא – ובהשוותם את הצבא שלו נשבעו אמונים לאסופת פיראטים, זה בדיוק מה שעשו. יימצאו נא הקצינים שאישרו את הפקודה לירות ברופאים וחובשים פלסטינים, יועמדו נא לדין צבאי, יישללו נא דרגותיהם ברוב טקס – ולאחר מכן יוצאו להורג. ביריה, אם היו פשעיהם כנגד חיילים; בתליה, כגנב פשוט, אם היו כנגד אזרחים. זה החוק, וקשה הוא, ואין בלתו.

רק כך, ולא בשום דרך אחרת, אפשר יהיה להפוך את צה"ל מאספסוף נטול משמעת עם ציוד הייטקי וקווי אספקה סדירים-למחצה לצבא. ההבדל בין צבא ובין מיליציה הוא שמזו האחרונה אין לצפות לשום דבר, ומצבא מצפים למקצועיות ולקוד התנהגות מסוים. מי שירחם על האכזרים, מי שיהפוך אותם לילדים, יחזיר לציבור האזרחי הישראלי חיות אדם שכבר טעמו טעם דם, ושכבר מנוסות במציאת תירוצים. כמו שכתב זאת אלתרמן ב"על זאת", לפני יותר משישים שנה:

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַךְ לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָּהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדָּהּ
לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

לא הקשיבו לו אז; עולה החשש שלא יקשיבו כעת, שעברנו את נקודת האל חזור.

(יוסי גורביץ)

העיתון לאנשים לא רציניים (קצר)


מי שפתח הבוקר את מאמר המערכת של "הארץ" ודאי שפשף את עיניו בתדהמה: העיתון לאנשי עסקים חשובים הודיע לנו שהמועמדת שלו לראשות הממשלה היא ציפי לבני. התדהמה נובעת מהעובדה הפשוטה שרק לפני שבוע, במאמר מערכת אחר, קרא "הארץ" שלא להצביע מרצ.

כפי שציינה נעמה כרמי, מאמר כזה – מאמר-אנטי – הוא תמוה, בלשון המעטה. הוא משונה עוד יותר כשבוחנים את שני המאמרים יחדיו: מצד אחד, אומרים לנו אנשי "הארץ", מרצ לא שמאלית מספיק, משום שהיא תמכה במבצע "עופרת יצוקה" כשהחל; מצד שני, אנחנו נקראים להצביע ללבני, שנמצאת לימינה של מרצ ושלא רק תמכה במבצע – היא גם מתפארת בכך שהיא אחראית לו.

איך משלבים את שני אלה יחדיו? איך עושים זאת, במיוחד כשזוכרים שאין עוד בישראל בחירות ישירות, ושאי אפשר להצביע ללבני – אפשר רק להצביע לקדימה? כשזוכרים שמס' 2 התככן מאד של קדימה הוא שאול "חסר חוליות" מופז, שמסוגל לערוק מקדימה לליכוד באותה מהירות שבה ערק מהליכוד לקדימה? שיש בה אנשי ימין מובהקים כמו המתנחל עתניאל שנלר, שני החסונים, רונית תירוש, זאב בוים, ושאר "הבררה" – כביטויה המדויק של גילה גמליאל – של פליטי הליכוד? שמדובר במפלגה שהצביעה בעד פסילתן של המפלגות הערביות?

למערכת "הארץ" פתרונים. כרמי, שחזתה במדויק את הפליק-פלאק הזה, גם ציינה ש"הארץ" יעז אולי לתקוף את מרצ, אבל לכדי המלצה להצבעה לחד"ש לא יגיע: הקוראים של דה מארקר עשויים להתקף בהלה. ועל זה כבר נאמר, אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)

מי יתלוש את דרגותיו של שטרן, ילקוט הכזבים של צה"ל, למה בכל זאת להצביע למרצ (ולא למתנדנדות), וקריקטורה קדם זמנה: ארבע הערות על המצב


מי יאלץ את הבהמה לבעוט באתון? בשקט-בשקט, הרחק מאור הזרקורים, הסתיים לאחרונה משפט בעל חשיבות. כתבתי במאי על החשיפה במשפט הדיבה של המתנחל חננאל דיין, ההוא שזכה ל-15 דקות פרסום כשסירב ללחוץ את ידו של חלוץ כשהלז עוד היה רמטכ"ל, על פיה האלוף – מאז במיל' – אלעזר שטרן הדליף ליאיר לפיד מסמכים מתיקו האישי של דיין.

בתגובה הגיש דיין תביעה אזרחית כנגד שטרן, והלז הסכים השבוע להשליש לידיו 31.5 אלפי שקלים כדי לסגור את התביעה. כלומר, שטרן מודה במשתמע שהוא הוציא מסמכים מסווגים מרשות הצבא והדליף אותם לעיתונאי, כדי לנהל מלחמה תקשורתית כנגד אחד מפקודיו. מדברי אביו של דיין מתקבל הרושם ששטרן מצפה שצה"ל ישלם את הסכום הזה.

יש חשש אמיתי שזה מה שיקרה, שאני ואת נשלם את מחיר פשעיו של שטרן. יתר על כן, לא נראה שצה"ל יעמיד את שטרן לדין. אם אני הייתי מדליף מסמכים סודיים של הבהמה לקידום מטרותי האישיות לאיזה כתבלב, הייתי מוצא את עצמי בכלא צבאי לאחר הליך מסחרר במהירותו. מסתבר שהבהמה איננה סבורה שדין האלוף כדין הטר"ש. האם – זו שאלה המופנית לקוראי בעלי ההשכלה המשפטית – יש אפשרות לאלץ את צה"ל להעמיד את שטרן לדין, אולי באמצעות פניה לבג"צ? יהיה צדק פואטי אם היבבן המוסרני הזה יסיים את הקריירה שלו בהורדת דרגה.

צ'יזבטי 120 מילימטר: הבהמה מסרה השבוע את גרסתה הסופית, בינתיים, לתקרית שבה הרגו חיילי צה"ל את בנותיו של דר' עז א-דין אבו אל עיש. היא מעלה תמיהות קשות.

אליבא דבהמה, על בניין סמוך לביתו של אל עייש שכן לו צלף פלסטיני והטריד את כוחותינו. כוחותינו האמיצים, שאינם מצטיינים בזיהוי מקורות ירי, גילו בקומות העליונות של ביתו של אל עייש – שוב: לא הבית שממנו נורתה האש – "דמויות". הם הגיעו למסקנה שיתכן שמדובר באנשים שמכווינים את אש הצלפים. אי לכך ובהתאם לזאת, ולאחר דיון מיוסר שנמשך כ-20 דקות, הוחלט לירות פגז לעבר ביתו של אבו אל עייש דווקא. הפגז היה אמור לפגוע בגג. הוא פגע כמה קומות נמוך מדי, בחדר מגורים, וההמשך ידוע.

כלומר, הבהמה מצפה שנאמין לה שלמרות שאנשיה ירו ביודעין על הבית הלא-נכון, ולמרות שהם ידעו שהבית הזה מאוכלס, ולמרות שלא היתה שום סיבה הגיונית להאמין שפעילות עוינת מתבצעת מתוכו, הכל בעצם בסדר. שני דברים ראויים לציון: ראשית, שצה"ל לא מציין שבסופו של דבר הוא חיסל את הצלף ההוא, כלומר שהפעולה הסתיימה בהרג אזרחים אבל לא בהרג החמוש; ושנית, שצה"ל מצפה מאיתנו שנאמין שבמשך 20 דקות, תחת אש צלף, התלבטו אנשיו אם לירות. אם זה מה שהיה, ואני חד וחלק סבור שצה"ל משקר כאן בפה מלא, צריך יהיה להודות שהצלף – אם היה צלף – לא היווה סיכון ממשי לחיילים. הבהמה הגדירה את האירועים "לחימה קשה" – אבל, ראה זה פלא, לא ספגה נפגעים בה.

בוויכוח עם הצבא המוסרי יותר מהחמאס, ניצח אל עייש, שאמר לאזרח ישראלי כבר לפני שבועיים: "היו צלפים? למה לא ירו בהם? איפה הגופות שלהם? זה שקר! מרמים אתכם, באמת!".

בינתיים, מטשטשים קציני הצבא המוסרי שלנו את שמותיהם, מחשש שמא מעשיהם יתבררו כבעצם לא כל כך מוסריים. רצוי שכל זה יגיע לבית הדין בהאג: אם הבהמה אומרת אמת כשהיא טוענת שהכל היה בסדר גמור, הנה הזדמנות מצוינת להפגין לעולם כולו, כמו אחרי שקרי "טבח ג'נין" של הפלסטינים, שהצדק עימנו.

אבל הבהמה יודעת, ככל הנראה, שטענותיה נשענות על כרעי תרנגולת. אם יזומנו קצינים להאג, מן הראוי יהיה לזמן לשם לא איזו קצינה שאישרה הפצצתם של אנשים חמושים – החמאס לא בדיוק מקפיד על ההבדלים בין שוטרים לחיילים – אלא את פרופ' אסא כשר. בכתבה מדהימה היום ב"הארץ", אומר כשר שהוא אישר לצה"ל להתעלם מחוקי המלחמה הצודקת, בטענה שהם ארכאיים, ושהוא אישר גם לצמצם דרסטית את ההבחנה בין אנשים המותרים בפגיעה ואנשים האסורים בפגיעה. דמם של שכני הטרוריסטים, אליבא דכשר, מותר. מעניין. אני משוכנע שחמאס יאמץ בשמחה את דוקטרינת הלחימה המוסרית החדשה, על פיה השגת המטרה תוך פגיעה מינימלית באנשיך מתירה לפתע פגיעה באזרחים. כשר התקרב ב-20 השנים האחרונות, מאז מות בנו, לצה"ל; הבהמה הצליחה להשחית גם אותו.

למה מרצ, למה לא תי"מ: בחקותו את הפרסומות המסלידות בהתנשאותן של אפל, יצא הפלג התל אביבי של חד"ש (אתם יודעים, "תומכי חד"ש ודב חנין") בסדרת פרסומות המנגידות "שמאל" ו"שמאל חדש". נעזוב עכשיו את העובדה שהשמאל של חד"ש הוא הכל חוץ מחדש, שהוא המשך השמאל הפציפיסטי ה-fellow traveller של שנות השישים והשבעים, נתמקד בלעג לתפיסה שמלחמה זה "דבר מורכב".

אבל, מה לעשות, מלחמה היא אכן דבר מורכב. מה לעשות, יש מלחמה שתחילתה צודקת ואחריתה פשע מלחמה. חד"ש ותומכיה לא הצליחו מה, בעצם, הם מציעים לעשות כדי להפסיק את ירי הרקטות על ישראל. הם גם לא הצליחו להביא את עצמם לומר שירי הרקטות על ישראל הוא פשע מלחמה. התנגדות, אתם יודעים. חד"ש מצליחה גם להצניע את תמיכתה בזכות השיבה, אף שהיא מופיעה במצע שלה.

ההבדלים בין מרצ ובין חד"ש בתחום החברתי ובתחום הירוק אינם רבים. חברי הכנסת של מרצ אינם מוצלחים פחות מאלה של חד"ש. כפי שהדברים מסתמנים, אף אחת משתי המפלגות לא תשב בקואליציה בכנסת הקרובה. אני לא אנסה לטעון שאני מגיע לקלפי באיזושהי התלהבות, אבל אם יש עתיד לשמאל בישראל, הוא צריך להיות מחובר למרכז הציבור הישראלי. מרצ עומדת במבחן הזה. חד"ש, עם כל ההייפ – לא ממש. אם השמאל הישראלי רוצה להיות אי פעם בעמדת השפעה, ולא רק לעמוד בצד, עטוי באצטלת הצודק-תמיד, בעוד כל המקום הולך לעזאזל, אז מרצ היא הבחירה הנכונה. למרות כל מגרעותיה.

למה לא תי"מ, או דע"מ? שתיהן מפלגות שנראות ראויות מאד, דע"מ יותר מתי"מ. למה לא? בגלל ששתיהן לא צפויות לעבור את אחוז החסימה. נמרוד אבישר כתב באריכות וברהיטות מדוע הצבעת "אנטי" היא לא מה שאנחנו אמורים לעשות; אנחנו אמורים לבחור ברשימה מסוימת, לא להצביע נגד אחרת.

הכל נכון. יש רק בעיה אחת קטנה: חוק באדר-עופר. למי ששכח את שיעורי האזרחות, החוק הזה קובע שיתרת-מנדט – מספר הקולות שלא הספיק למפלגה כדי לקבל מנדט – תועבר למפלגה הקרובה ביותר לקבלת מנדט. כלומר, אם תי"מ לא תעבור את אחוז החסימה – ועל כך מיד – הקול שלי לא יהיה הצבעה נגד ליברמן; הוא בהחלט עשוי להיות הצבעה בעד ליברמן. וזה בעייתי טיפה יותר מדי.

למה אני מעריך שתי"מ לא תעבור את אחוז החסימה? משום שכך אומרים הסקרים. ודוק: הסקרים. לא סקר אחד. מצבור של סקרים. כן, סקרים יכולים לטעות. כן, אחוז החסימה נמוך יותר מאחוז סטיית התקן הממוצע. ועדיין, אלא אם יקרה כאן "יום הכיפור של הסוקרים", לא תי"מ ולא דע"מ ייכנסו לכנסת. יש לי רק קול אחד, והוא לא יגיע, גם אם בעקיפין, לאביגדור ליברמן.

ואם כבר אנחנו ב"די ליברמן"... קבלו את פרה-הקריקטורה של עדיגי. הפיצו אותה בין מכריכם.

(יוסי גורביץ)

נבלה נעשתה בישראל

האיש שהמריץ את אולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא, בה נהרגו 34 חיילים לשווא, ממשיך להקליד. אתמול (רביעי) פרסם ארי שביט כתב פלסתר כנגד ציפי לבני.

מה הבעיה של שביט עם לבני? ובכן, להערכת מומחים שעמם נועץ שביט, "לשרת החוץ יש בעיית קשב", היא "סכמטית ופשטנית", "דעתנית ושטחית". כל זאת, למרות שהיא "אינטליגנטית ומהירת תפיסה". "מומחים" אחרים מעריכים ש"הצירוף של חוסר נסיון וחוסר בטחון משתק את לבני".

יתר על כן – כאן שביט, כמדומה, לא טרח להיוועץ במומחים – לבני "חפה לחלוטין מאינטליגנציה רגשית, היא איננה מבינה בני אדם ואיננה אוהבת בני אדם". שביט ממשיך בפסיכולוגיזציה בשקל: לבני "איננה עקבית", "החשש שלה מכשלון מונע ממנה מלהיות מקורית ונועזת", ו"על בהלה פנימית עמוקה מחפה שרת החוץ במפגנים של בטחון עצמי מופגן הגולש לפעמים לגסות רוח".

לקראת הסוף, מצטט שביט עד בכיר, "נסער במיוחד", שאומר – רגע, בעצם, לא ברור מי אומר את זה – ש"דגל שחור של אי כשירות מתנופף מעל למסע שלה אל ראשות הממשלה".

אלו מילים חריפות מאד. הן אומרות, למעשה, שהצבעה עבור לבני שקולה לציות לפקודה בלתי חוקית בעליל. ארי שביט עשה כאן מעשה נבלה: הוא אמר את הדברים הקשים ביותר, והבזויים ביותר, על לבני – אבל אמר זאת בעילום שם. אנחנו לא יודעים מיהם ה"עדים" שלו. הם עצמם, אם הם אכן קיימים, עושים מעשה נבלה: אם זה מה שהפטריוטים הגדולים חושבים על לבני, הם צריכים לומר זאת בגלוי ולא להעמיד את הקריירה שלהם לפני עתידה של ישראל. הניחוש שלי הוא ש"הבכיר הנסער" הוא ידידו הקרוב של שביט, אחד אהוד ברק. אחרי הכל, שביט כבר הוכיח שהוא לא שומר על הגבולות הנאותים לעיתונאי: הוא מסר עדות אופי עבור עד השקר עמרי שרון. גם הוא בחברים.

שבוע לפני הבחירות, מפרסם שביט כתב אישום שמפניו אין שום אפשרות להתגונן. זו אינה עיתונאות, זה מה שמכנים האמריקנים Hatchet job: חיסול מוזמן. רצוי להזכיר שני דברים: ראשית, שלבני היתה קרובה מאד לראשות הממשלה לפני מספר חודשים, וששביט לא כתב מאמר כזה אז. יכול להיות שהוא לא ידע את העובדות החדשות שהוא מתיימר לדעת עכשיו, ויכול להיות באותה מידה שהמקור הבכיר שלו לא עמד אז לפני בחירות.

נקודה שניה: שביט מאשים את לבני בכך שהיא "לא הבינה את האתגר האיראני… הגרעין האיראני ההופך את כהונת לבני כשרת חוץ לכשלון קולוסאלי". המשפט הזה כל כך מופרך בפני עצמו, כל כך תלוש מהמציאות, שדומה שאין צורך להרחיב עליו את הדיבור. אבל נרחיב בכל זאת. נזכיר שבשנת 2006, קודם למלחמת לבנון השניה, קרא שביט למנוע את תכנית ההתכנסות, כדי לאפשר לארצות הברית לתקוף את איראן ללא הפרעה (ההגיון העקום הוא שלו, לא שלי); ראוי לציין שהוא התנגד לה גם לפני בחירות 2006. בדומה למודיעין שלנו, המעדכן קדימה את מועד הבלחת הגרעין האיראני מזה כמעט שני עשורים, גם שביט עדכן את חלומו להתקפה אמריקנית על איראן ב-2007, והודיע ביוני חגיגית שמאחר ויתכן שג'ורג' וו. בוש יתקוף את איראן בין נובמבר וינואר 2009, רצוי להקדים את הבחירות.

בקיצור, מוטב לו לארי שביט שיבלום פיו ולא יקשקש עוד על איראן, שממילא משמשת לו כתירוץ לכל שטות שהוא חפץ בקידומה בכל רגע נתון. מומלץ לו לפרוש למנזר בהקדם, ולהפסיק לטנף את שמה הבעייתי גם כך של העיתונות הישראלית.

ולפני שיתחילו היללות: אני לא תומך של ציפי לבני, ולא חושב שהיא מתאימה להיות ראש ממשלה בישראל. מצד שני, אהוד ברק ובנימין נתניהו – ידידיו הטובים של שביט – כבר הוכיחו שהם אינם מתאימים.

(יוסי גורביץ)

בורות וחוסר רגישות

ל"הארץ" יש מנהג ראוי לשבח: מדי כמה ימים, הם מתרגמים מאמר משפיע מעיתונות העולם. בדרך כלל מדובר בפנינים, וזו פריצה של חומת הקרתנות המקומית (חומות שמופיעות, בגרסאות שונות, בכל מדינה).

היום בחרו העורכים בטור מוצלח מאד של גאריסון קיילור. דא עקא, שחשתי אי נוחות מיד עם הכניסה אליו, עם הכיתוב מתחת לתמונה של האצן: "המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר". הוא היה מוכר לי מאיפשהו, הציטוט הזה. ואז, לקראת סוף המאמר, זה הגיע במלואו: "המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר, גם החזקים הם לא תמיד המנצחים בקרב, ולא רק החכמים נהנים מרוב טובה". זה כבר היה מוכר מאד, אונהיימליש של ממש.

מצאתי את המאמר המקורי של קיילור. נניח עכשיו לכך שהכותרת שלו טובה יותר. הוא כותב שם:

"The race is not to the swift, nor the battle to the strong, neither yet bread to the wise, nor yet riches to men of understanding, nor yet favour to men of skill; but time and chance happeneth to them all."

וכאן כבר היה קל מאד לזהות את המקור: "כי לא לקלים המרוץ, ולא לגיבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן; כי עת ופגע יקרה את כולם". קהלת, 9:11.

על שלושה חטאי המתרגמת ועל ארבעה לא אשיבנה: על כי סירסה את המשפט של קיילור והעלימה את סופו (הקריטי להמשך המאמר); על כי לא זיהתה את הטקסט למרות הסיומת הייחודית של הפסוק; על כי לא הבחינה בעליית המשלב מאנגלית יומיומית למהדורת המלך ג'יימס (שהיה צריך לגרור הרמת גבה ובדיקה); ועל תרגום האופנה-האחרונה לקהלת.

"לא לקלים המרוץ" הופך, באנדרסטייטמנט שלא נמצא במקור, ל"המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר"; "לא לגיבורים המלחמה" הופך ל"גם החזקים ביותר הם לא תמיד המנצחים בקרב", וכן הלאה. במקום שבו הטקסט נחרץ, הוסיפה המתרגמת אי ודאות. על העלגות מיותר להרחיב את הדיבור.

וכרגיל, זו לא רק הבעיה של המתרגמת. למרבה הצער, יהיה מוגזם לצפות היום מהמתרגמת, המרוויחה פרוטות, להכיר את קהלת. או כל טקסט עברי בסיסי. ואני יודע שכבר עבר מקצוע המגיה מן העולם. אבל הטקסט הרי עבר עורך – או כך יש לקוות – וגם המסננת שלו לא זיהתה את הטקסט העברי שמסתתר מאחורי התרגום העברי הנורא לאנגלית המסוגננת. אחד משניהם היה צריך לקחת את המשפט האנגלי, להאכיל אותו לגוגל, ולגלות את הפרק והפסוק. זה לקח לי 40 שניות.

כנראה שלספינת הדגל של העיתונות הישראלית לא היו 40 שניות כאלה. סימן רע, רע מאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)