החברים של ג'ורג'

מכתב פומבי לעמוס שוקן

נכבדי,

אני מחזיק במנוי למהדורה הדיגיטלית של "הארץ," שלדעתי הוא העיתון הטוב ביותר במדינה הזו. אני רגיל להחזיק בשלל דעות מיעוט, ואחת מהן היא שיש צורך דוחק, אם אנו רוצים בעיתונות חופשית, לשלם עבורה. המודלים העסקיים של השענות על רצונו הטוב של הציבור, על הרצון לעוצמה של בעל ממון, או על מכירת פרסומות בעייתיים כולם מבחינת קיומה של עיתונות חופשית; הראשון משום שהוא איננו מבטיח קיום, השני משום שהוא מכפיף את העיתון לצרכיו של בעל ההון (דוגמא רעה במיוחד ראינו בימיו של נוחי דנקנר כבעלי "מעריב," ועל "ישראל היום" אני לא רוצה להרחיב את הדיבור), השלישי מכפיף את חופש העבודה של העיתונאים לצרכיה של מחלקת הפרסום. אז כן, אני מודע לכך שעבור עיתון רציני צריך לשלם, וכמו אוליבר וונדל הולמס והמסים שלו שבהם קנה ציוויליזציה, אני משלם בשמחה.

אבל אתה מקשה עלי.

מילא שאני צריך להתמודד עם חרחור המלחמה הבלתי פוסק של ארי שביט, שבשלב מסוים אפילו נתתם לו מדור-איראן ייחודי. מילא בני ציפר; אותו, לטובת שאריות שפיותי, הפסקתי לקרוא. יצחק לאור הוא צפרדע קשה יותר לבליעה, לאור הדיווחים על עברו, אבל כל זמן שהוא שומר על המיזוגניה שלו תחת שליטה, אני חי עם זה. אני מזכיר לעצמי שכן, אני משלם את שכר הסופרים של לאור, אבל גם את זה של עמירה הס הנהדרת, של ברק רביד שידו בכל, ושל שורה של עיתונאים מוצלחים מאד אחרים, שמספקים לנו את המקבילה הישראלית של הניו יורק טיימס. לא נטול פגמים, אבל הכרחי.

אלא שהבוקר, כתב גדעון לוי את הדברים הבאים: "צבעם של המהגרים הוא הבעיה. מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה." ההדגשה שלי.

Gideon Levi 2_small

עכשיו, נכבדי, אם מישהו היה כותב בעיתון שלך משפט נוסח "מיליון פלסטינים, שבדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע…", יש להניח – כך, על כל פנים, אני רוצה להאמין – שהוא לא היה עובר עורך, ושתוך זמן קצר הייתם מפסיקים את ההתקשרות עם הכותב ושולחים אותו לנסות את מזלו אצל בן דרור ימיני.

אז איך, לעזאזל, עבר המשפט הזה? האם אנחנו צריכים להודות למזלנו הטוב שלוי לא הוסיף הערה על מקצוען המועדף של מהגרות מחבר העמים? הוא הזכיר את האלכוהול, אחרי הכל. יש הרבה צפרדעים שאני מוכן לבלוע. זו, לצערי, גדולה מדי בשבילי.

אני אמנע מלהתייחס לנקודה הברורה מאליה – שהמשפט הזה של לוי חותר תחת כל שאר המאמר המוצדק מאד שלו, שבו הוא מייחס גזענות לחברה הישראלית; בתים מזכוכית, אבנים וכן הלאה; כמו גם לחוסר הקוהרנטיות של העמדה של לוי, שמצד אחד מקונן על רדיפת האפריקאים בישראל ומצד שני קרא לתושבי תל אביב לתמוך באחד מגדולי רודפיהם, רון חולדאי. אפילו לעיוורון ההיסטורי של לוי – אני זוכר היטב את שנות התשעים, ואני זוכר שלחלק ניכר מהישראלים היתה גם היתה בעיה עם המהגרים מרוסיה – לא אתייחס. יש לי רק שאלה אחת: האם "הארץ" עומד מאחורי המשפט הזה?

כי בהנחה שלא תהיה התנצלות פומבית על הטור הזה – ללוי יש נסיון בכאלה – ובהנחה שלוי ימשיך בתפקידו כאילו לא קרה כלום, חוששני שלא אוכל לחדש את המנוי שלי. אני אקלל את יומי כשזה יקרה, כי "הארץ" הוא כלי חיוני עבורי; אבל יש גבול. והגבול, מבחינתי, עובר בבעל טור בכיר שחוזר על השמצות גזעניות כאילו היו עובדה, ותוך לשון שהדעת איננה סובלת, שמזכירה ("בדם של חלקם התגלתה מידה של…") תקופות אפלות (TM).

אני מקווה שתסלק את עננת החשד הטורדני שכל זה היה מלכודת קליקים, שהמשפט הזה עבר עורך בדיוק בגלל שהוא יקפיץ את הפיוזים לכמה אנשים ויביא עוד כמה קוראים. לאסטרטגיה הזו אין קיום. אני מקווה שאתם טובים יותר מזה.

שלך,

יוסי גורביץ

ספארטה קטנה וג'יהאדיסטית

לפני כשבועיים, כתב סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, את הדברים הבאים: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה"."משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן". "מה שמחזיק את האמא הזאת חיה שלח ושולח יותר מדי אנשים אל מותם. והשימוש החד כיווני באבל מאד לא מוצא חן בעיני. היא קיבלה עשר דקות של שידור חי בשלושה ערוצים כדי לגולל את תפיסת העולם הלאומנית שלה אבל אסור להגיד כלום בתגובה? הסבל של המשפחה אמיתי. אבל הצדיקים הלאומניים שמאפשרים לה להתמודד איתו מתדלקים הרבה אנשים חיים ושולחים הרבה חיילים לההרג, בהם בנה השני. אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזה תפיסת עולם. הקצין שנהרג בנה בית במאחז לא חוקי. זה הגיוני? הדתיים לאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו ולכן הם גם נהרגים יותר. וכשהם נהרגים הם מדברים, וכשהם מדברים, מותר לחשוב ולענות".

הוא כתב את הדברים בפייסבוק, מתוך תפיסה שגויה שפייסבוק היא מקום פרטי. זה דלף, כמובן. כל היג"עים יצאו מחוריהם וצווחו צווחה גדולה ומרה. כל זה קרה בדיוק כשהארץ פתח חזית נוספת מול המרכז הציוני, בפרשת קם-נווה. זה כנראה לא היה התזמון המוצלח ביותר, ותובל התנצל: גם פומבית וגם בפניה של אם השהידים מהגדה.

יש רק בעיה אחת: תובל צדק בכל מילה.

* * * * *

בראיון איתה שערך מגזין הרשת סרוגים, אמרה מרים פרץ ש"אורי תובל הוא צדיק", ומיהרה להוסיף בצדקנות ש"שאורי תובל אמר את מה שהוא אמר- הילדים שלי אמרו באצילות – 'אנחנו מוכנים להגן עליך ועל אנשים כמותך, ולהלחם בשבילך, בלי קשר לדעות שלך".

אבל בצבא של מדינה חילונית, מדינת כל אזרחיה, דבר כזה הוא מובן מאליו. החיילים הם שליחי הציבור כולו. זה תפקידם, להגן עליו. זה לא אמור לזכות לתשומת לב מיוחדת יותר מאשר העובדה שחייל עולה לשמירה בזמן. זו הנורמה. מתוך ה"אצילות" הזו מחלחלת ההנחה שהתפיסה הטבעית היא שמי שלא מחזיק בדעות הנכונות לא ראוי להגנה ולא ראוי שיילחמו בשבילו, ורק ה"אצילות" – כלומר, ההתגברות על המידה האנושית המקובלת – היא זו שמעניקה לו הגנה.

ומרים פרץ היא ג'יהאדיסטית. ג'יהאדיסטית בת דת משה, כן, אבל ג'יהאדיסטית. ישראל כולה הופכת ליותר ויותר ג'יהאדיסטית – ופאשיסטית. האורגיה התקשורתית סביב מותו של רס"ן אלירז פרץ הזכירה יותר מכל את החגיגות שמקובלות בצד השני של הגדר, בעת מותו של לוחם. החגיגה הזו סביב המוות, המוות כהצדקת קיום, המוות כהוכחה לזכות קיומנו, המוות כמחולל וכשופט כל הערכים, קרובה עד למאד ל"יחי המוות" של הפאשיסטים של פראנקו.

ומתוך המוות הזה עוד יוולדו מיתות רבות, של יהודים ושל בני האדם הנחותים מהם – על פי תפיסותיהם של פרץ והיג"עים – כאחד. היתה לא מעט צביעות בשירי האבל הישראלים הישנים – במלחמות שלהם תמיד מתו רק בני צד אחד, ורק הם היו מושאי אבל. אלו היו שירי אבל שלא חסכו ולו מלחמה אחת. אבל שירת מרים פרץ גרועה יותר: היא המוות כמשאת נפש, החיילים המתים כנבחרים על ידי אלוהים, הם וגדודיהם; השירים הישנים ביכו את הקורבן ופקפקו, בעדינות, בצורך בו, או לפחות התריסו כנגדו; כאן יש קבלה שלו באהבה, כמעט בערגה: הדרך קיצור הדרך אל 'במעלות קדושים וטהורים', המוות רב התהילה שמוחה את עליבות החיים, שהם שרשרת ארוכה של ימי-קטנות.

אז כן, במדינה כזו, במדינה שבה מרים פרץ היא האם הלאומית, לא ראוי לחיות; בסופו של דבר איננה שונה בהרבה מאיראן, ששלחה את ילדיה לשדות המוקשים כשהם עונדים מפתחות גן עדן מפלסטיק, שיוצרו בטיוואן. זו ספרטה שמשעבדת את עצמה לשמירה על השטחים הכבושים וההלוטים הרדויים, מדינה שבה האדון חרד תמיד מהתקוממותו של העבד, ומשכנע את עצמו שעדיף לעמוד מול התקוממות עבדים תמידית ובלבד שלא להפסיק את השעבוד, זו ספרטה שמשעבדת את כל כוחות הרוח למלחמת העבדים הזו, עד שהיא נמחית מן האדמה ואין זכר שיאמר שאי פעם עמדה שם, זו ספרטה שאין לה שיר משלה ולא ספר משלה, ושאף את שירי המלחמה שלה נאלצה לייבא, שבה הכל שומרים על אידיאולוגיה רשמית של טוהר מידות – ומנהיגיה וגנרליה, אחד אחד, נתפסים בשחיתות, שוחד וביזה.

וכשהם מדברים במקהלה, תמיד במקהלה, תמיד על סף סקילה, מותר – בינתיים – לחשוב ולענות.

(יוסי גורביץ)

ריגול חמור? נו, באמת. שלוש הערות על פרשת קם-נווה

בשעה טובה ומוצלחת, הסכים ראש השב"כ היום להודיע למשלמי המשכורת שלו, הציבור הישראלי, את מה שידעו כבר ברחבי העולם כולו. כשהצנזורית הראשית מתראיינת מול כל מקרופון רענן ואומרת שזה לא היא ושיפסיקו להשמיץ אותה, אתה יודע שיש לך פאדיחה ענקית על הידיים. אז מה עושים? הופכים את מי שהדליפה מסמכים לעיתון לאויבת העם, בחסות חוק דרקוני ומפגר.

ועל זה צריך לומר כמה דברים.

לא, זה לא ריגול: יובל דיסקין, האיש שאמר שהארגון שלו ירדוף "חתרנים" גם אם הרדיפה תהיה מנוגדת לחוק, צוטט בכל העיתונים כאומר שמדינות אויב היו יכולות רק לחלום על המסמכים שלכאורה גנבה קם. זה יופי של ציטוט, כי מצד אחד הוא מייחס לקם ריגול עבור מדינות זרות ומצד שני הוא רק משל.

אבל לא זה המצב. קם הציעה את החומר שברשותה לשני עיתונאים. אחד מהם קיבל את ההצעה. עיתונאים אינם מרגלים, והחומר שלקחה קם – לכאורה, ועל כך מיד – לא הגיע לידי שום מרגל זר. אם יש לדיסקין ראיות אחרות, אנא יואיל ויציג אותן. אם לא, יואיל נא שלא לייחס למדליפה ריגול.

על פי מה שפורסם עד כה, הפיק אורי בלאו שתי כתבות מהחומר שהעבירה קם לרשותו: האחת חשפה את העובדה שהאלוף יאיר נווה ורב אלוף גבי אשכנזי ביצעו לכאורה פשעי מלחמה ועברו על הוראות בג"צ, כשהורו על הריגתם של אנשים שניתן היה לעצרם; השניה חשפה את העובדה שצה"ל מבקש מהשב"כ לעקוב אחרי פעילים כנגד גדר ההפרדה ופעילי שמאל אחרים. (וכאן המקום לומר תודה לתיעוד המשובח של אורן פרסיקו מ"העין השביעית).

אני חושב שאפשר לומר במידה ניכרת של בטחון שהמידע שפרסם "הארץ" לא יעניין ולו את קצה הזרת של ארגוני מודיעין זרים, אלא אם הם מכינים במקרה הערכת מצב על קריסת הדמוקרטיה הישראלית. מצד שני, המידע עשוי להקשות על הקריירה השניה של נווה ואשכנזי, ובהחלט יכול להיות שדיסקין – שלא רואה את עצמו כמוגבל על ידי החוק, כזכור – החליט לפעול נגד הפעילות החתרנית הזו. 

הרים, עכברים ושושואיסטים: דיסקין ביקש מהעיתונאים לא להשוות את קם לטלי פחימה, וזה באמת כבר היה חצוף. הארגון של דיסקין ניסה להפוך את פחימה לסוכנת, נכשל, והגיש כנגדה כתב אישום שכלל סעיפים על תכנון לביצוע פיגועים. כשהמשפט התחיל, התביעה הודיעה ברוב הדר שהיא מואילה בטובה שלא לבקש עונש מוות. זה נגמר בשלוש שנות מאסר על עבירות הרבה יותר עלובות.

עוד קודם לכן, עצרו השב"כ והמשטרה את שייח' ראאד סלאח – שהוא טיפוס נאלח בלי שום ויכוח, איש האחים המוסלמים עם קשרים לחמאס – במבצע רב רושם, שעל פי הפרסומים המתוזמנים היטב כלל כאלף שוטרים. הם האשימו אותו במגע עם סוכנים איראנים, לא פחות. זה נגמר בהרשעה באיזה סעיף על העברת כספים לעמותה חמאסניקית. לא בדיוק אותו דבר. והיה הסיפור המשונה של יצחק יעקב, שגם מבלון הריגול החמור שלו יצא האוויר בקול נפיחה.

כך שיש להתייחס עכשיו לפרסומים על כך שקם הדליפה את התכניות הסודיות של צה"ל למלחמה בספקנות הנדרשת. מערכת הבטחון מפעילה על קם את השטיק הרגיל שלה: סעיפים מאיימים במיוחד שהופכים אותך לאויב העם, ובמקביל לחץ כבד להגיע לעסקת טיעון כדי שהיא לא תצטרך לעמוד מאחורי האישומים האלה בבית משפט. לעיתים קרובות היא לא יכולה.

יתר על כן, קשה להאמין שעיתונאי כמו אורי בלאו היה יוצא למסע צלב כדי לשמור על מסמכים שמעידים לאיפה צריכה להתברבר איזו אוגדה במקרה של פלישה עיראקית, ומי היה צריך לתפוס איזו גבעה במקרה של חדירה ירדנית – וקשה עוד יותר להאמין שהעיתון שלו היה עומד מאחוריו במקרה כזה.

עד כה, קם, בלאו ו"הארץ" חשפו פשעים או מעשים לא ראויים של מערכת הבטחון. הם ראויים לאשראי גבוה קצת יותר מזה של דיסקין. בלאו טוען שהוא עמד בהסכם שלו עם השב"כ, ומסר לו מסמכים שהיו מסוגלים לגרום נזק; מקריאה בין השורות ההתרשמות שלי היא שהשב"כ לא באמת חולק על העובדה. השב"כ דורש שבלאו יחזיר לו מסמכים נוספים שברשותו; "הארץ" מסרב; יש להניח של"הארץ" יש בקנה עוד כמה כתבות מביכות, שמתבססות על החומר של קם. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שהאיום הוא על יכולת הסקי של בכירי צה"ל, ולא על בטחון המדינה.

יש דרג ויש זרג: בעבר, התרחשו כמה וכמה מקרים מביכים, שבהם בכירים בצה"ל הצליחו לאבד מסמכים רגישים באמת, או שהללו נגנבו מהם – וזאת למרות שהוצאת מסמכים מהבסיס הביתה אסורה על פי פקודות מטכ"ל. למיטב ידיעתי, אף אחד מהאנשים האלה לא הועמד לדין במשהו דומה לזה שמואשמת בו קם, אף על פי שהם אכן סיכנו את בטחון המדינה במעשיהם.

לפני כמה שנים, הדליף האלוף במיל' אלעזר שטרן מסמכים פנימיים של צה"ל ליאיר לפיד. קשה להגדיר את לפיד כעיתונאי, אבל לצורך הנאמר בחוק הוא "גוף בלתי מוסמך". על העובדה הזו אין עוררין. שטרן הודה בה בהליך משפטי, והמדינה שילמה פיצוי לחייל שאותו ניסה שטרן להכפיש. עם זאת, אני מתקשה להאמין שבקרוב יוגש כתב אישום כנגד שטרן בשל ריגול חמור.

כל הכתבים הצבאיים בישראל מקבלים ממקורותיהם מידע פנימי. לעיתים זה מעצבן את הצבא, במיוחד אם המידע המודלף פוגע בסיכויי הקריירה של קצינים בכירים, ובמקרים כאלה צדים את המדליפים ושמים קץ לקריירה שלהם. לעיתים הם מועמדים לדין באשמת "הוצאת דבר מרשות הצבא". עבדכם הנאמן, אגב, הועמד גם הוא לדין בסעיף זה, והורשע, לאחר שמסר מידע על קצין מתעלל לארגון "בצלם" בימים העליזים של האינתיפאדה הראשונה. במקרה הזה, אני בכלל לא בטוח שההעמדה לדין היתה חוקית, אבל על כל פנים אף אחד לא חשב להעמיד אותי לדין באשמת ריגול. הקצין ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלח, ואני שקלתי ברצינות לירות בו, אבל בסופו של דבר צה"ל הסתפק בחיסול הקריירה הצבאית של שנינו.

דיסקין והמערכת טוענים שקם פעלה כדי לפגוע בבטחון ישראל. מה שמסתמן הוא שענת קם פעלה כמו שאזרח מודע צריך לפעול – כדי להפסיק את ההפיכה הצבאית מרצון שאירעה פה, ולהחזיר את הצבא לשליטה אזרחית. סביר שעל העבירה הזו היא לא תחזור – ודי ברור שהיא לא עשתה אותה כדי לרדוף חייל, כמו שטרן, או כדי להתקדם במירוץ העכברים, כמו קצינים מדליפים אחרים. יש לקוות שהיא תמצא לה שופט הגיוני, שירשיע אותה בהוצאת דבר מרשות הצבא, יגרש אותה משורותיו ויגזור עליה שנתיים על תנאי – וידרוש ממערכת הבטחון הוכחה לקיומו של נזק בטחוני, לא פנטזיה על כזה.

(יוסי גורביץ)

שידור חוזר: הצל של שמגר

הערה מנהלתית: הפוסט הזה נכתב בשבוע שעבר והוסר, לבקשתה של ענת קם. אני מחזיר אותו כפי שהיה. פוסט נוסף בנושא נמצא בתהליכי כתיבה.

חומת השתיקה נסדקת במהירות: המידע על מעצרה של ענת קם, עיתונאית בת 23 מוואלה, על ידי מנגנון חושך ישראלי – המלמ"ב – כבר איננה ניתנת להשתקה. "ידיעות אחרונות" שיחק שלשום משחק גבולי עם חוקי הצנזורה שלנו (בכללם הדור החדש של הצנזורה, צווי איסור הפרסום על עצם קיומם של צווי איסור פרסום), והציע לקוראיו לחפש בגוגל את הצירוף "Israeli Journalist Gag". עידן לנדאו פרסם את כל הפרשה בבלוג שלו, ועל משקל העקרון של הסיסמה במאבק במאפיה – "לא תוכלו להרוג את כולנו" – מגיע הפוסט הזה. לא תוכלו לעצור את כולנו.

עיקרו של הסיפור: קם, בהיותה חיילת, העבירה לידי "הארץ" מסמכים פנימיים שמעידים על כך שקלגסינו האמיצים הרשו לעצמם להתעלם מהנחיות בג"צ ולרצוח פלסטינים חפים מפשע, כמו גם להתעלם מההנחיות המורות על מעצר של מבוקשים במידת האפשר, ולהורות על הריגתם ללא משפט במקום מעצרם. ההנחיות לביצוע הרצח – והריגתם של אנשים לא חמושים או בלתי מסוכנים, כשהיא מתבצעת על פי הוראה מראש, היא רצח – הגיעו בין השאר מלשכת הרמטכ"ל, רב אלוף גבריאל אשכנזי.

"הארץ", כפי שהעיר חנוך מרמרי, ביצע שגיאה גסה ופרסם את המסמכים כלשונם. בכך שרף את המקור שלו, קם. זו נעצרה בנובמבר 2009; מתקבל הרושם שהעיתונאי שכתב את הכתבה, אורי בלאו, נמלט מהארץ מאימת המלמ"ב. קם עצמה צפויה להשפט בקרוב; מפרסום ב-JTA עולה כי קם חשודה בהפרת חוקי הריגול והבגידה, וכי התביעה תבקש לשלוח אותה ל-14 שנות מאסר.

איך זה קורה? איך אפשר לשלוח צעירה לכלא ל-14 שנה בגלל שפרסמה מסמכים צבאיים שאינם מסכנים איש – אחרי הכל, הם מתייחסים לפלסטינים שצה"ל כבר רצח? בגלל השתיקה הארוכה של התקשורת הישראלית באשר לעוול שנעשה למרדכי ואנונו.

* * * * *

החוק הישראלי איננו מכיר בחופש העיתונות; הוא קיים רק בשל פסיקות בג"צ, שהחשובות שבהן היא פסיקת "קול העם" מ-1953 (דווח כי בן גוריון רצה לשלוח חיילים למלחמת קוריאה, העיתון הקומוניסטי האשים את משטר בן גוריון ב"ספסור בדם הנוער", הממשלה סגרה את העיתון, העיתון ערער וזכה), ופסיקת שניצר (שבה נקבע כי הצנזור רשאי לפסול ידיעות רק אם יש בהן "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור").

קשה לחלוק על הטענה שהמידע שהדליפה קם איננו מסכן בשום צורה את בטחון המדינה, ודאי שאין בו "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי". הוא מסכן את חופש התנועה של קודקודים בכירים, בלי ספק – יש לקוות שבעקבות תשומת הלב הבינלאומית המתגברת לפרשה, שעד הוושינגטון פוסט הגיעה, ייעצר אשכנזי בפעם הבאה שייצא מישראל, אולי אפילו בארה"ב – אבל זו בפני עצמה איננה סיבה לרדיפת עיתונאים, לא על פי הנוהל המקובל.

אבל יש עוד תקדים, ותקדים מסוכן מאד: פסיקת שמגר בפרשת ג'ון קרוסמן, המוכר יותר כמרדכי ואנונו. כזכור, ואנונו, לשעבר טכנאי בכור הגרעיני בדימונה, נמלט מישראל עם שורה של מסמכים וצילומים שקורעים את מסך ה"עמימות" של ישראל, זה שמאפשר לה ללכת עם ארסנל גרעיני ולהרגיש בלי. ואנונו מסר את המידע שברשותו לעיתון סאנדיי טיימס ב-1986, וזמן קצר לאחר מכן נחטף על ידי המוסד מאיטליה לישראל. הוא הועמד לדין באשמת ריגול חמור, והורשע.

ואנונו ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו, בטענה שכלל איננו מרגל ושמעולם לא נפגש עם סוכנים זרים. בית המשפט, בראשות הנשיא שמגר, דחה את הערעור. שמגר כתב (סעיף 28 ב'; זהירות, מסמך) כי "טענה זו איננה מקובלת עלי. חומרת מעשהו של המערער איננה נופלת במידתה ממסירת ידיעות סודיות במישרין לסוכן זר. נהפוך הוא. הסוכן הוא אמנם שליח של מדינת אויב או של ארגון מחבלים, והידיעות אשר אותן הוא מקבץ משמשות מדינה או ארגון בהכנותיהם הצבאיות לסוגיהן נגד ישראל. אולם, העובדה, שהידיעות מתפרסמות בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכל ארגוני המחבלים, יוצרת כפל ושילוש של החומרה".

נראה שגבר כאן הפרקליט הצבאי שמגר על השופט הישר שמגר, שיכול היה לשחרר את רוצח ההמונים ג'ון דמאניוק במילים "הוואכמן ג'ון דמאניוק יוצא זכאי מלפנינו". עיקר הנזק שבריגול הוא שהצד הנפגע איננו יודע שפגעו בו; הוא סמוך ובטוח שהמידע שעליו רצה להגן עודו מוגן, ובעצם הוא חשוף לאויב ונתון למניפולציות מצידו. במשפט בעייתי אחר בפסיקתו, קובע שמגר (סעיף 27, ה') כי במקרה כזה, " אין כל טעם לחפש אחר עדויות בקשר לנזק (אף כי אלו הובאו לפני בית המשפט ותמציתן הוזכרה בסעיף 4לעיל), שכן הנזק, אשר חוששני שחלק מביטוייו רק יתגלו בעתיד, הוא ברור על פניו…".

היישום של פסיקת ואנונו לעניינה של קם ברור: היא מואשמת בבגידה וריגול כאשר לא יצרה כל מגע עם סוכן זר, אלא רק עם עיתון – כלומר, מערכת המשפט ממשיכה לראות בעיתונאים ישראלים שווי ערך של מרגלים ובמסירת מידע להם, גם אם מדובר במידע המוכיח שמערכת הבטחון עוברת על החוק, כשווה ערך לריגול. גם אם תטען קם שהמידע שמסרה לא גרם כל נזק, תקדים ואנונו אומר שזו לא תהיה הגנה.

* * * * *

המלמ"ב לא תמיד מצליח לרדוף אנשים חפים מפשע: למרות ההתעללות שלו, כולל מעצר ארוך, ביצחק יעקב – בכיר במערכת הבטחונית לשעבר, שנחשד בפרסום ידיעות הקשורות לכלי נשק שישראל לא רוצה שידעו שיש לה – האחרון זוכה משתי העבירות החמורות בהן הואשם, הורשע רק בקלה, ונענש "רק" בשתי שנות מאסר על תנאי. במקרה הזה, התנבלה המערכת עד כדי כך שתבעה מיעקב לפצות אותה על הוצאותיה במעצרו, והפעם בית המשפט בעט אותה מכל המדרגות.

אבל ענת קם איננה יצחק יעקב. היא חיילת שפעלה על פי מצפונה ותו לא, וכמו מרדכי ואנונו וטלי פחימה לפניה, מנגנון החושך – כשיגיע למסקנה שאין עוד טעם בנסיון הסתרת הפרשה – יהפוך אותה תוך שניות לאויבת העם. כשזה יקרה, צריך לזכור, לדעת מראש, על מה עומדים להשליך צעירה בת 23 ל-14 שנות מאסר: על ביצוע חובתה הפטריוטית לעדכן את הציבור בישראל בפשעים שמבצעת הנהגתו. הציבור לא רוצה לשמוע, ובית המשפט העליון ודאי לא יתבע את עלבונו ולא יעמיד את אשכנזי ושות' לדין אפילו על ביזוי בית המשפט – והמסקנה היא שצריך להוציא את הדברים החוצה, לבית דין בינלאומי.

פרשת קם, הרבה פחות דרמטית מפרשת ואנונו, מעידה סופית שישראל איננה מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק: השלטון מתיר בטובו פרסום מידע עליו, אבל ברגע שהמידע הופך למסוכן לאדוניה האמיתיים של המדינה, שליטי הקסרקטין ומנהלי המעבדות החשאיות, עיתונאי הופך למרגל וחשיפת פשעים – לריגול חמור. ישעיהו ליבוביץ' אמר בשעתו שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ; לשב"כ יש מעצורים מסוימים ופעילותו מוסדרת בחוק. ישראל הפכה למדינת מלמ"ב.

 

(הערה אישית: הפוסט הזה נכתב לאחר חיבוטי נפש ארוכים. כמה אנשים הקרובים אלי פרסמו טקסטים הקשורים לפרשת קם, והסירו אותם לאחר שהיא עצמה ביקשה זאת מהם. היא בעליל איננה רוצה בפרסום, אבל הרמיזות בתקשורת הישראלית והידיעות הברורות בבלוגוספירה הישראלית והתקשורת הזרה מעידות שמאוחר מדי לנעול את האורווה הזו).

(יוסי גורביץ)

צו היושר וצו הרחמים/לו יהיה בה כמוה אכזר!


מעט מאד השתנה מאז העז נתן אלתרמן, בנובמבר 1948, לפרסם את השיר הראשון העוסק בפשעי המלחמה של ישראל:

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

מה שהשתנה, למרבה הצער, הוא שאף משורר "לאומי" לא היה מעז לכתוב משהו כזה היום – סערת הזעם של הציבור היודו-נאצי היתה מחסלת את הקריירה שלו. בשבוע האחרון התפקעה מורסת השתיקה של "עופרת יצוקה", וכל מה שצה"ל ניסה להכחיש – בסיוע נמרץ של מקהלת הטובקבים הלאומית, שהסיסמה הלא רשמית שלה היא "זה לא קרה ועל כל פנים זה הגיע להם" – נשפך החוצה. תחילה, הגיעו הפרסומים מדיון "יורים ובוכים" של המכללה ע"ש רבין, ואפילו שם לא כל כך בכו.

צה"ל נקט בכל צעדי המנע המקובלים: תחילה הוא הודיע שהוא בכלל לא ידע על זה (למרות שהמסמך המדובר נשלח על ידי מנהל המכללה לצבא כשבועיים לפני הפרסום), ואחרי שהשקר הזה נחשף הוא נקט בשיטה היעילה מכולן: הוא מנסה לזמן לחקירה במצ"ח דווקא את אלו שהתלוננו. זה ילמד את הבאים בתור, אם נשאר מישהו שיטעה לחשוב שצה"ל מתכוון לפרופגנדה שלו על "צבא מוסרי".

קו ההגנה השני של צה"ל היה שמדובר ב"חריגים" (ראוי לשים לב לאופן שבו הופך צה"ל דומה יותר ויותר למיליציות הפסיכיות משני הצדדים, אלו של המתנחלים מצד אחד, על "עשביהן השוטים", ושל "המשוגע התורן" הפלסטיני/ירדני'/מצרי). יש כמה בעיות עם הטיעון הזה, אבל נסתפק בכך שהוא שקרי.

"הארץ" חשף בסוף השבוע את החולצות שחיילינו האמיצים מזמינים לעצמם. "יריה אחת, שני הרוגים", חוגגת יחידת צלפים את מותה של פלסטינית הרה; כוונת על ראשו של ילד פלסטיני מלווה בכותרת "יותר קטן, יותר קשה"; כובש כנען בסופה מתהדר בחולצה שחורה עם הכיתוב המתאים לבן עם סגולה: "תדע כל אם ערביה שגורל ילדיה תלוי בידי!" [תחביר עקום במקור – יצ"ג]. חולצה אחרת אומרת "לא נרגע עד וידוי הריגה" – והכתבה מציינת, והקוראים מגחכים, שצה"ל בכלל מכחיש את עצם קיומו של הנוהל הזה.

שניה, לא סיימנו. כוחותינו האמיצים – צריך, אחרי הכל, הרבה אומץ כדי לירות באזרחים לא חמושים – השאירו מאחוריהם הרבה זבל, וכמקובל גם קצת מסמכים מסווגים. אחד מהם, שככל הנראה נכתב על ידי איזה קצין זוטר בגולני, נפל דווקא לידיה של עמירה הס. הוא, כמו שאומרים האמריקנים, "אקדח מעשן".

הקצין מציין בו את הוראות הפתיחה באש: מותר לירות על צוותי חילוץ (הבהמה הכחישה פעם אחר פעם שיש הנחיות כאלה בזמן תרגיל "עופרת יצוקה"), אבל לא על נשים וילדים. מאליה עולה השאלה מדוע צריך קצין להבהיר שאסור לירות בנשים וילדים. הקצין שכתב את המסמך, אומר איש מילואים בכיר להס, זוטר מכדי שיכתוב את ההנחיות בעצמו. הן מגיעות מלמעלה. המסמך הזה מייצג את רוח המפקד של צבא מופז-בוגי-חלוץ-אשכנזי. והחולצות מעידות שהיא חלחלה עמוק.

* * * * *
אני מודה בעוינות כלפי הבהמה הירוקה. היא התגלמות כל מה שרע בישראל, והיא גורם מרכזי בהשחתתה של ישראל.

מלחמה היא גיהנום, אבל צה"ל רוצה מלחמות דה לוקס. הוא רוצה להיות מסוגל לצאת למלחמה כל שני וחמישי, אבל לא מוכן לשלם את המחיר של המדיניות הזו, והמחיר הזה הוא הרוגים בצידנו.

חוקי המלחמה שנוסחו, החל מהמאה ה-16 והלאה, קובעים באופן חד משמעי שחיילים אוכלוסיה בלתי מוגנת, שהפגיעה בה – במגבלות מסוימות, כגון מעמדם של חיילים שבויים – מותרת. המדים שהם לובשים משמשים, בין השאר, כדי לסמן אותם כנפרדים מהאוכלוסיה האסורה בפגיעה.

בשני העשורים האחרונים עובר על צה"ל תהליך של התיילדות, מה שהוביל להיפוך בתפקידו. החייל – מגויס כפיה, אבל אם באמת אכפת לו מכך, יש לו אופציות – הפך לילד. על ילדים צריכים להגן. כדי להגן על ילדים עושים הכל.

אבל חיילים אינם ילדים. הם המגפה הגרועה ביותר המוכרת למין האנושי: גברים צעירים חמושים. גרועים מרעב, גרועים מדבר – משום, בין השאר, שהם גוררים את שני אלה איתם. לעיתים יש צורך בצבא. הוא תמיד רע הכרחי. מרוב שהוא הכרחי, שכחנו שהוא רע. הצבא, מעצם תפקידו, מפורר כמעט עשרים שנים של חברות, של איקלום האדם כחלק מחברה, ומלמד אותו שתפקידו הוא להרוג ולפגוע באחרים. הוא משחרר את הזאב שבאדם.

ושוב: הצבא לא היה כשיר לתפקידו אלמלא היה עושה בדיוק את זה. אבל בדיוק בגלל זה הוא ארגון פסול במהותו, שקיומו מוכשר רק בגלל שהאלטרנטיבה – נפילה בפני צבא של חיות-אדם חמושות אחרות – גרועה יותר. ועל כן החוק הצבאי הוא הנוקשה שבחוקים, ועל כן חוקי המלחמה הצבאיים כוללים עונשי מוות על ביזה, אונס ורצח. כשכל כך קל לחיה האנושית להתפרץ מכלאה, השוט והרסן חייבים להיות קיצוניים.

אבל הישראלים חושבים שהחיילים אינם חיילים, אלא ילדים. ולכן הם לא מוכנים למשמעת, ולכן הם מוכנים להניח לחיות האדם החמושות לעשות הכל, כולל הכל, ולתרץ את המעשים אחר כך. לכן כאשר הפגינה הבהמה אוזלת יד בסיסית, ולא הצליחה לפתוח קווי אספקה לאורך חמישה קילומטרים במלחמת לבנון השניה (בשל החשש מאבידות, כלומר החשש שלהרפתקה הצבאית יהיה גם מחיר) וכתוצאה מכך נתקעו יחידות הבהמה ללא מזון ושתיה, עשה קצין האספקה הראשי את המתבקש: הוא אישר ביזה.

תירוצים לא חסרים: מגוון פשעי המלחמה של צה"ל גרוע מעט פחות מאלה של הפלסטינים, שכת השאהיד והלוחם והרובה שלהם מגיעה לשיאים של היסטריה והתיילדות שעוברים, במאמץ, את אלה הישראליים. הברבריות של שני הצדדים מזינה זו את זו.

אבל לפלסטינים יש מיליציה, או, גרוע מכך, מיליציות; וישראל טוענת שיש לה צבא. אם זה המצב, אם אכן יש לה צבא, יופעלו נא חוקי הדין הצבאי בכל אימתם הטקסית, שמיועדת בדיוק לשם כך. יימצאו נא הקצינים שאישרו את הדפסי החולצות הללו, יועמדו נא לדין, יגורשו מהצבא בטקס פומבי ויישלחו לכמה שנות מאסר, בשל ביזוי כבודו של הצבא – ובהשוותם את הצבא שלו נשבעו אמונים לאסופת פיראטים, זה בדיוק מה שעשו. יימצאו נא הקצינים שאישרו את הפקודה לירות ברופאים וחובשים פלסטינים, יועמדו נא לדין צבאי, יישללו נא דרגותיהם ברוב טקס – ולאחר מכן יוצאו להורג. ביריה, אם היו פשעיהם כנגד חיילים; בתליה, כגנב פשוט, אם היו כנגד אזרחים. זה החוק, וקשה הוא, ואין בלתו.

רק כך, ולא בשום דרך אחרת, אפשר יהיה להפוך את צה"ל מאספסוף נטול משמעת עם ציוד הייטקי וקווי אספקה סדירים-למחצה לצבא. ההבדל בין צבא ובין מיליציה הוא שמזו האחרונה אין לצפות לשום דבר, ומצבא מצפים למקצועיות ולקוד התנהגות מסוים. מי שירחם על האכזרים, מי שיהפוך אותם לילדים, יחזיר לציבור האזרחי הישראלי חיות אדם שכבר טעמו טעם דם, ושכבר מנוסות במציאת תירוצים. כמו שכתב זאת אלתרמן ב"על זאת", לפני יותר משישים שנה:

אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים
בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר!
אַךְ לָכֵן
צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים
לוּ יִהְיֶה בָּהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ
וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדָּהּ
לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

לא הקשיבו לו אז; עולה החשש שלא יקשיבו כעת, שעברנו את נקודת האל חזור.

(יוסי גורביץ)

העיתון לאנשים לא רציניים (קצר)


מי שפתח הבוקר את מאמר המערכת של "הארץ" ודאי שפשף את עיניו בתדהמה: העיתון לאנשי עסקים חשובים הודיע לנו שהמועמדת שלו לראשות הממשלה היא ציפי לבני. התדהמה נובעת מהעובדה הפשוטה שרק לפני שבוע, במאמר מערכת אחר, קרא "הארץ" שלא להצביע מרצ.

כפי שציינה נעמה כרמי, מאמר כזה – מאמר-אנטי – הוא תמוה, בלשון המעטה. הוא משונה עוד יותר כשבוחנים את שני המאמרים יחדיו: מצד אחד, אומרים לנו אנשי "הארץ", מרצ לא שמאלית מספיק, משום שהיא תמכה במבצע "עופרת יצוקה" כשהחל; מצד שני, אנחנו נקראים להצביע ללבני, שנמצאת לימינה של מרצ ושלא רק תמכה במבצע – היא גם מתפארת בכך שהיא אחראית לו.

איך משלבים את שני אלה יחדיו? איך עושים זאת, במיוחד כשזוכרים שאין עוד בישראל בחירות ישירות, ושאי אפשר להצביע ללבני – אפשר רק להצביע לקדימה? כשזוכרים שמס' 2 התככן מאד של קדימה הוא שאול "חסר חוליות" מופז, שמסוגל לערוק מקדימה לליכוד באותה מהירות שבה ערק מהליכוד לקדימה? שיש בה אנשי ימין מובהקים כמו המתנחל עתניאל שנלר, שני החסונים, רונית תירוש, זאב בוים, ושאר "הבררה" – כביטויה המדויק של גילה גמליאל – של פליטי הליכוד? שמדובר במפלגה שהצביעה בעד פסילתן של המפלגות הערביות?

למערכת "הארץ" פתרונים. כרמי, שחזתה במדויק את הפליק-פלאק הזה, גם ציינה ש"הארץ" יעז אולי לתקוף את מרצ, אבל לכדי המלצה להצבעה לחד"ש לא יגיע: הקוראים של דה מארקר עשויים להתקף בהלה. ועל זה כבר נאמר, אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)

מי יתלוש את דרגותיו של שטרן, ילקוט הכזבים של צה"ל, למה בכל זאת להצביע למרצ (ולא למתנדנדות), וקריקטורה קדם זמנה: ארבע הערות על המצב


מי יאלץ את הבהמה לבעוט באתון? בשקט-בשקט, הרחק מאור הזרקורים, הסתיים לאחרונה משפט בעל חשיבות. כתבתי במאי על החשיפה במשפט הדיבה של המתנחל חננאל דיין, ההוא שזכה ל-15 דקות פרסום כשסירב ללחוץ את ידו של חלוץ כשהלז עוד היה רמטכ"ל, על פיה האלוף – מאז במיל' – אלעזר שטרן הדליף ליאיר לפיד מסמכים מתיקו האישי של דיין.

בתגובה הגיש דיין תביעה אזרחית כנגד שטרן, והלז הסכים השבוע להשליש לידיו 31.5 אלפי שקלים כדי לסגור את התביעה. כלומר, שטרן מודה במשתמע שהוא הוציא מסמכים מסווגים מרשות הצבא והדליף אותם לעיתונאי, כדי לנהל מלחמה תקשורתית כנגד אחד מפקודיו. מדברי אביו של דיין מתקבל הרושם ששטרן מצפה שצה"ל ישלם את הסכום הזה.

יש חשש אמיתי שזה מה שיקרה, שאני ואת נשלם את מחיר פשעיו של שטרן. יתר על כן, לא נראה שצה"ל יעמיד את שטרן לדין. אם אני הייתי מדליף מסמכים סודיים של הבהמה לקידום מטרותי האישיות לאיזה כתבלב, הייתי מוצא את עצמי בכלא צבאי לאחר הליך מסחרר במהירותו. מסתבר שהבהמה איננה סבורה שדין האלוף כדין הטר"ש. האם – זו שאלה המופנית לקוראי בעלי ההשכלה המשפטית – יש אפשרות לאלץ את צה"ל להעמיד את שטרן לדין, אולי באמצעות פניה לבג"צ? יהיה צדק פואטי אם היבבן המוסרני הזה יסיים את הקריירה שלו בהורדת דרגה.

צ'יזבטי 120 מילימטר: הבהמה מסרה השבוע את גרסתה הסופית, בינתיים, לתקרית שבה הרגו חיילי צה"ל את בנותיו של דר' עז א-דין אבו אל עיש. היא מעלה תמיהות קשות.

אליבא דבהמה, על בניין סמוך לביתו של אל עייש שכן לו צלף פלסטיני והטריד את כוחותינו. כוחותינו האמיצים, שאינם מצטיינים בזיהוי מקורות ירי, גילו בקומות העליונות של ביתו של אל עייש – שוב: לא הבית שממנו נורתה האש – "דמויות". הם הגיעו למסקנה שיתכן שמדובר באנשים שמכווינים את אש הצלפים. אי לכך ובהתאם לזאת, ולאחר דיון מיוסר שנמשך כ-20 דקות, הוחלט לירות פגז לעבר ביתו של אבו אל עייש דווקא. הפגז היה אמור לפגוע בגג. הוא פגע כמה קומות נמוך מדי, בחדר מגורים, וההמשך ידוע.

כלומר, הבהמה מצפה שנאמין לה שלמרות שאנשיה ירו ביודעין על הבית הלא-נכון, ולמרות שהם ידעו שהבית הזה מאוכלס, ולמרות שלא היתה שום סיבה הגיונית להאמין שפעילות עוינת מתבצעת מתוכו, הכל בעצם בסדר. שני דברים ראויים לציון: ראשית, שצה"ל לא מציין שבסופו של דבר הוא חיסל את הצלף ההוא, כלומר שהפעולה הסתיימה בהרג אזרחים אבל לא בהרג החמוש; ושנית, שצה"ל מצפה מאיתנו שנאמין שבמשך 20 דקות, תחת אש צלף, התלבטו אנשיו אם לירות. אם זה מה שהיה, ואני חד וחלק סבור שצה"ל משקר כאן בפה מלא, צריך יהיה להודות שהצלף – אם היה צלף – לא היווה סיכון ממשי לחיילים. הבהמה הגדירה את האירועים "לחימה קשה" – אבל, ראה זה פלא, לא ספגה נפגעים בה.

בוויכוח עם הצבא המוסרי יותר מהחמאס, ניצח אל עייש, שאמר לאזרח ישראלי כבר לפני שבועיים: "היו צלפים? למה לא ירו בהם? איפה הגופות שלהם? זה שקר! מרמים אתכם, באמת!".

בינתיים, מטשטשים קציני הצבא המוסרי שלנו את שמותיהם, מחשש שמא מעשיהם יתבררו כבעצם לא כל כך מוסריים. רצוי שכל זה יגיע לבית הדין בהאג: אם הבהמה אומרת אמת כשהיא טוענת שהכל היה בסדר גמור, הנה הזדמנות מצוינת להפגין לעולם כולו, כמו אחרי שקרי "טבח ג'נין" של הפלסטינים, שהצדק עימנו.

אבל הבהמה יודעת, ככל הנראה, שטענותיה נשענות על כרעי תרנגולת. אם יזומנו קצינים להאג, מן הראוי יהיה לזמן לשם לא איזו קצינה שאישרה הפצצתם של אנשים חמושים – החמאס לא בדיוק מקפיד על ההבדלים בין שוטרים לחיילים – אלא את פרופ' אסא כשר. בכתבה מדהימה היום ב"הארץ", אומר כשר שהוא אישר לצה"ל להתעלם מחוקי המלחמה הצודקת, בטענה שהם ארכאיים, ושהוא אישר גם לצמצם דרסטית את ההבחנה בין אנשים המותרים בפגיעה ואנשים האסורים בפגיעה. דמם של שכני הטרוריסטים, אליבא דכשר, מותר. מעניין. אני משוכנע שחמאס יאמץ בשמחה את דוקטרינת הלחימה המוסרית החדשה, על פיה השגת המטרה תוך פגיעה מינימלית באנשיך מתירה לפתע פגיעה באזרחים. כשר התקרב ב-20 השנים האחרונות, מאז מות בנו, לצה"ל; הבהמה הצליחה להשחית גם אותו.

למה מרצ, למה לא תי"מ: בחקותו את הפרסומות המסלידות בהתנשאותן של אפל, יצא הפלג התל אביבי של חד"ש (אתם יודעים, "תומכי חד"ש ודב חנין") בסדרת פרסומות המנגידות "שמאל" ו"שמאל חדש". נעזוב עכשיו את העובדה שהשמאל של חד"ש הוא הכל חוץ מחדש, שהוא המשך השמאל הפציפיסטי ה-fellow traveller של שנות השישים והשבעים, נתמקד בלעג לתפיסה שמלחמה זה "דבר מורכב".

אבל, מה לעשות, מלחמה היא אכן דבר מורכב. מה לעשות, יש מלחמה שתחילתה צודקת ואחריתה פשע מלחמה. חד"ש ותומכיה לא הצליחו מה, בעצם, הם מציעים לעשות כדי להפסיק את ירי הרקטות על ישראל. הם גם לא הצליחו להביא את עצמם לומר שירי הרקטות על ישראל הוא פשע מלחמה. התנגדות, אתם יודעים. חד"ש מצליחה גם להצניע את תמיכתה בזכות השיבה, אף שהיא מופיעה במצע שלה.

ההבדלים בין מרצ ובין חד"ש בתחום החברתי ובתחום הירוק אינם רבים. חברי הכנסת של מרצ אינם מוצלחים פחות מאלה של חד"ש. כפי שהדברים מסתמנים, אף אחת משתי המפלגות לא תשב בקואליציה בכנסת הקרובה. אני לא אנסה לטעון שאני מגיע לקלפי באיזושהי התלהבות, אבל אם יש עתיד לשמאל בישראל, הוא צריך להיות מחובר למרכז הציבור הישראלי. מרצ עומדת במבחן הזה. חד"ש, עם כל ההייפ – לא ממש. אם השמאל הישראלי רוצה להיות אי פעם בעמדת השפעה, ולא רק לעמוד בצד, עטוי באצטלת הצודק-תמיד, בעוד כל המקום הולך לעזאזל, אז מרצ היא הבחירה הנכונה. למרות כל מגרעותיה.

למה לא תי"מ, או דע"מ? שתיהן מפלגות שנראות ראויות מאד, דע"מ יותר מתי"מ. למה לא? בגלל ששתיהן לא צפויות לעבור את אחוז החסימה. נמרוד אבישר כתב באריכות וברהיטות מדוע הצבעת "אנטי" היא לא מה שאנחנו אמורים לעשות; אנחנו אמורים לבחור ברשימה מסוימת, לא להצביע נגד אחרת.

הכל נכון. יש רק בעיה אחת קטנה: חוק באדר-עופר. למי ששכח את שיעורי האזרחות, החוק הזה קובע שיתרת-מנדט – מספר הקולות שלא הספיק למפלגה כדי לקבל מנדט – תועבר למפלגה הקרובה ביותר לקבלת מנדט. כלומר, אם תי"מ לא תעבור את אחוז החסימה – ועל כך מיד – הקול שלי לא יהיה הצבעה נגד ליברמן; הוא בהחלט עשוי להיות הצבעה בעד ליברמן. וזה בעייתי טיפה יותר מדי.

למה אני מעריך שתי"מ לא תעבור את אחוז החסימה? משום שכך אומרים הסקרים. ודוק: הסקרים. לא סקר אחד. מצבור של סקרים. כן, סקרים יכולים לטעות. כן, אחוז החסימה נמוך יותר מאחוז סטיית התקן הממוצע. ועדיין, אלא אם יקרה כאן "יום הכיפור של הסוקרים", לא תי"מ ולא דע"מ ייכנסו לכנסת. יש לי רק קול אחד, והוא לא יגיע, גם אם בעקיפין, לאביגדור ליברמן.

ואם כבר אנחנו ב"די ליברמן"... קבלו את פרה-הקריקטורה של עדיגי. הפיצו אותה בין מכריכם.

(יוסי גורביץ)

נבלה נעשתה בישראל

האיש שהמריץ את אולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא, בה נהרגו 34 חיילים לשווא, ממשיך להקליד. אתמול (רביעי) פרסם ארי שביט כתב פלסתר כנגד ציפי לבני.

מה הבעיה של שביט עם לבני? ובכן, להערכת מומחים שעמם נועץ שביט, "לשרת החוץ יש בעיית קשב", היא "סכמטית ופשטנית", "דעתנית ושטחית". כל זאת, למרות שהיא "אינטליגנטית ומהירת תפיסה". "מומחים" אחרים מעריכים ש"הצירוף של חוסר נסיון וחוסר בטחון משתק את לבני".

יתר על כן – כאן שביט, כמדומה, לא טרח להיוועץ במומחים – לבני "חפה לחלוטין מאינטליגנציה רגשית, היא איננה מבינה בני אדם ואיננה אוהבת בני אדם". שביט ממשיך בפסיכולוגיזציה בשקל: לבני "איננה עקבית", "החשש שלה מכשלון מונע ממנה מלהיות מקורית ונועזת", ו"על בהלה פנימית עמוקה מחפה שרת החוץ במפגנים של בטחון עצמי מופגן הגולש לפעמים לגסות רוח".

לקראת הסוף, מצטט שביט עד בכיר, "נסער במיוחד", שאומר – רגע, בעצם, לא ברור מי אומר את זה – ש"דגל שחור של אי כשירות מתנופף מעל למסע שלה אל ראשות הממשלה".

אלו מילים חריפות מאד. הן אומרות, למעשה, שהצבעה עבור לבני שקולה לציות לפקודה בלתי חוקית בעליל. ארי שביט עשה כאן מעשה נבלה: הוא אמר את הדברים הקשים ביותר, והבזויים ביותר, על לבני – אבל אמר זאת בעילום שם. אנחנו לא יודעים מיהם ה"עדים" שלו. הם עצמם, אם הם אכן קיימים, עושים מעשה נבלה: אם זה מה שהפטריוטים הגדולים חושבים על לבני, הם צריכים לומר זאת בגלוי ולא להעמיד את הקריירה שלהם לפני עתידה של ישראל. הניחוש שלי הוא ש"הבכיר הנסער" הוא ידידו הקרוב של שביט, אחד אהוד ברק. אחרי הכל, שביט כבר הוכיח שהוא לא שומר על הגבולות הנאותים לעיתונאי: הוא מסר עדות אופי עבור עד השקר עמרי שרון. גם הוא בחברים.

שבוע לפני הבחירות, מפרסם שביט כתב אישום שמפניו אין שום אפשרות להתגונן. זו אינה עיתונאות, זה מה שמכנים האמריקנים Hatchet job: חיסול מוזמן. רצוי להזכיר שני דברים: ראשית, שלבני היתה קרובה מאד לראשות הממשלה לפני מספר חודשים, וששביט לא כתב מאמר כזה אז. יכול להיות שהוא לא ידע את העובדות החדשות שהוא מתיימר לדעת עכשיו, ויכול להיות באותה מידה שהמקור הבכיר שלו לא עמד אז לפני בחירות.

נקודה שניה: שביט מאשים את לבני בכך שהיא "לא הבינה את האתגר האיראני… הגרעין האיראני ההופך את כהונת לבני כשרת חוץ לכשלון קולוסאלי". המשפט הזה כל כך מופרך בפני עצמו, כל כך תלוש מהמציאות, שדומה שאין צורך להרחיב עליו את הדיבור. אבל נרחיב בכל זאת. נזכיר שבשנת 2006, קודם למלחמת לבנון השניה, קרא שביט למנוע את תכנית ההתכנסות, כדי לאפשר לארצות הברית לתקוף את איראן ללא הפרעה (ההגיון העקום הוא שלו, לא שלי); ראוי לציין שהוא התנגד לה גם לפני בחירות 2006. בדומה למודיעין שלנו, המעדכן קדימה את מועד הבלחת הגרעין האיראני מזה כמעט שני עשורים, גם שביט עדכן את חלומו להתקפה אמריקנית על איראן ב-2007, והודיע ביוני חגיגית שמאחר ויתכן שג'ורג' וו. בוש יתקוף את איראן בין נובמבר וינואר 2009, רצוי להקדים את הבחירות.

בקיצור, מוטב לו לארי שביט שיבלום פיו ולא יקשקש עוד על איראן, שממילא משמשת לו כתירוץ לכל שטות שהוא חפץ בקידומה בכל רגע נתון. מומלץ לו לפרוש למנזר בהקדם, ולהפסיק לטנף את שמה הבעייתי גם כך של העיתונות הישראלית.

ולפני שיתחילו היללות: אני לא תומך של ציפי לבני, ולא חושב שהיא מתאימה להיות ראש ממשלה בישראל. מצד שני, אהוד ברק ובנימין נתניהו – ידידיו הטובים של שביט – כבר הוכיחו שהם אינם מתאימים.

(יוסי גורביץ)

בורות וחוסר רגישות

ל"הארץ" יש מנהג ראוי לשבח: מדי כמה ימים, הם מתרגמים מאמר משפיע מעיתונות העולם. בדרך כלל מדובר בפנינים, וזו פריצה של חומת הקרתנות המקומית (חומות שמופיעות, בגרסאות שונות, בכל מדינה).

היום בחרו העורכים בטור מוצלח מאד של גאריסון קיילור. דא עקא, שחשתי אי נוחות מיד עם הכניסה אליו, עם הכיתוב מתחת לתמונה של האצן: "המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר". הוא היה מוכר לי מאיפשהו, הציטוט הזה. ואז, לקראת סוף המאמר, זה הגיע במלואו: "המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר, גם החזקים הם לא תמיד המנצחים בקרב, ולא רק החכמים נהנים מרוב טובה". זה כבר היה מוכר מאד, אונהיימליש של ממש.

מצאתי את המאמר המקורי של קיילור. נניח עכשיו לכך שהכותרת שלו טובה יותר. הוא כותב שם:

"The race is not to the swift, nor the battle to the strong, neither yet bread to the wise, nor yet riches to men of understanding, nor yet favour to men of skill; but time and chance happeneth to them all."

וכאן כבר היה קל מאד לזהות את המקור: "כי לא לקלים המרוץ, ולא לגיבורים המלחמה, וגם לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר, וגם לא ליודעים חן; כי עת ופגע יקרה את כולם". קהלת, 9:11.

על שלושה חטאי המתרגמת ועל ארבעה לא אשיבנה: על כי סירסה את המשפט של קיילור והעלימה את סופו (הקריטי להמשך המאמר); על כי לא זיהתה את הטקסט למרות הסיומת הייחודית של הפסוק; על כי לא הבחינה בעליית המשלב מאנגלית יומיומית למהדורת המלך ג'יימס (שהיה צריך לגרור הרמת גבה ובדיקה); ועל תרגום האופנה-האחרונה לקהלת.

"לא לקלים המרוץ" הופך, באנדרסטייטמנט שלא נמצא במקור, ל"המנצחים במרוץ הם לאו דווקא המהירים ביותר"; "לא לגיבורים המלחמה" הופך ל"גם החזקים ביותר הם לא תמיד המנצחים בקרב", וכן הלאה. במקום שבו הטקסט נחרץ, הוסיפה המתרגמת אי ודאות. על העלגות מיותר להרחיב את הדיבור.

וכרגיל, זו לא רק הבעיה של המתרגמת. למרבה הצער, יהיה מוגזם לצפות היום מהמתרגמת, המרוויחה פרוטות, להכיר את קהלת. או כל טקסט עברי בסיסי. ואני יודע שכבר עבר מקצוע המגיה מן העולם. אבל הטקסט הרי עבר עורך – או כך יש לקוות – וגם המסננת שלו לא זיהתה את הטקסט העברי שמסתתר מאחורי התרגום העברי הנורא לאנגלית המסוגננת. אחד משניהם היה צריך לקחת את המשפט האנגלי, להאכיל אותו לגוגל, ולגלות את הפרק והפסוק. זה לקח לי 40 שניות.

כנראה שלספינת הדגל של העיתונות הישראלית לא היו 40 שניות כאלה. סימן רע, רע מאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

כשהבכיר הבטחוני נחשף, הפתולוגיה הקונספירטיבית של 'מוסלמית מתונה', ורבנים נחלצים להגנת פדופיל: שלוש הערות על המצב

אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… חחחח…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)