שידור חוזר: הצל של שמגר
הערה מנהלתית: הפוסט הזה נכתב בשבוע שעבר והוסר, לבקשתה של ענת קם. אני מחזיר אותו כפי שהיה. פוסט נוסף בנושא נמצא בתהליכי כתיבה.
חומת השתיקה נסדקת במהירות: המידע על מעצרה של ענת קם, עיתונאית בת 23 מוואלה, על ידי מנגנון חושך ישראלי – המלמ"ב – כבר איננה ניתנת להשתקה. "ידיעות אחרונות" שיחק שלשום משחק גבולי עם חוקי הצנזורה שלנו (בכללם הדור החדש של הצנזורה, צווי איסור הפרסום על עצם קיומם של צווי איסור פרסום), והציע לקוראיו לחפש בגוגל את הצירוף "Israeli Journalist Gag". עידן לנדאו פרסם את כל הפרשה בבלוג שלו, ועל משקל העקרון של הסיסמה במאבק במאפיה – "לא תוכלו להרוג את כולנו" – מגיע הפוסט הזה. לא תוכלו לעצור את כולנו.
עיקרו של הסיפור: קם, בהיותה חיילת, העבירה לידי "הארץ" מסמכים פנימיים שמעידים על כך שקלגסינו האמיצים הרשו לעצמם להתעלם מהנחיות בג"צ ולרצוח פלסטינים חפים מפשע, כמו גם להתעלם מההנחיות המורות על מעצר של מבוקשים במידת האפשר, ולהורות על הריגתם ללא משפט במקום מעצרם. ההנחיות לביצוע הרצח – והריגתם של אנשים לא חמושים או בלתי מסוכנים, כשהיא מתבצעת על פי הוראה מראש, היא רצח – הגיעו בין השאר מלשכת הרמטכ"ל, רב אלוף גבריאל אשכנזי.
"הארץ", כפי שהעיר חנוך מרמרי, ביצע שגיאה גסה ופרסם את המסמכים כלשונם. בכך שרף את המקור שלו, קם. זו נעצרה בנובמבר 2009; מתקבל הרושם שהעיתונאי שכתב את הכתבה, אורי בלאו, נמלט מהארץ מאימת המלמ"ב. קם עצמה צפויה להשפט בקרוב; מפרסום ב-JTA עולה כי קם חשודה בהפרת חוקי הריגול והבגידה, וכי התביעה תבקש לשלוח אותה ל-14 שנות מאסר.
איך זה קורה? איך אפשר לשלוח צעירה לכלא ל-14 שנה בגלל שפרסמה מסמכים צבאיים שאינם מסכנים איש – אחרי הכל, הם מתייחסים לפלסטינים שצה"ל כבר רצח? בגלל השתיקה הארוכה של התקשורת הישראלית באשר לעוול שנעשה למרדכי ואנונו.
* * * * *
החוק הישראלי איננו מכיר בחופש העיתונות; הוא קיים רק בשל פסיקות בג"צ, שהחשובות שבהן היא פסיקת "קול העם" מ-1953 (דווח כי בן גוריון רצה לשלוח חיילים למלחמת קוריאה, העיתון הקומוניסטי האשים את משטר בן גוריון ב"ספסור בדם הנוער", הממשלה סגרה את העיתון, העיתון ערער וזכה), ופסיקת שניצר (שבה נקבע כי הצנזור רשאי לפסול ידיעות רק אם יש בהן "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור").
קשה לחלוק על הטענה שהמידע שהדליפה קם איננו מסכן בשום צורה את בטחון המדינה, ודאי שאין בו "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי". הוא מסכן את חופש התנועה של קודקודים בכירים, בלי ספק – יש לקוות שבעקבות תשומת הלב הבינלאומית המתגברת לפרשה, שעד הוושינגטון פוסט הגיעה, ייעצר אשכנזי בפעם הבאה שייצא מישראל, אולי אפילו בארה"ב – אבל זו בפני עצמה איננה סיבה לרדיפת עיתונאים, לא על פי הנוהל המקובל.
אבל יש עוד תקדים, ותקדים מסוכן מאד: פסיקת שמגר בפרשת ג'ון קרוסמן, המוכר יותר כמרדכי ואנונו. כזכור, ואנונו, לשעבר טכנאי בכור הגרעיני בדימונה, נמלט מישראל עם שורה של מסמכים וצילומים שקורעים את מסך ה"עמימות" של ישראל, זה שמאפשר לה ללכת עם ארסנל גרעיני ולהרגיש בלי. ואנונו מסר את המידע שברשותו לעיתון סאנדיי טיימס ב-1986, וזמן קצר לאחר מכן נחטף על ידי המוסד מאיטליה לישראל. הוא הועמד לדין באשמת ריגול חמור, והורשע.
ואנונו ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו, בטענה שכלל איננו מרגל ושמעולם לא נפגש עם סוכנים זרים. בית המשפט, בראשות הנשיא שמגר, דחה את הערעור. שמגר כתב (סעיף 28 ב'; זהירות, מסמך) כי "טענה זו איננה מקובלת עלי. חומרת מעשהו של המערער איננה נופלת במידתה ממסירת ידיעות סודיות במישרין לסוכן זר. נהפוך הוא. הסוכן הוא אמנם שליח של מדינת אויב או של ארגון מחבלים, והידיעות אשר אותן הוא מקבץ משמשות מדינה או ארגון בהכנותיהם הצבאיות לסוגיהן נגד ישראל. אולם, העובדה, שהידיעות מתפרסמות בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכל ארגוני המחבלים, יוצרת כפל ושילוש של החומרה".
נראה שגבר כאן הפרקליט הצבאי שמגר על השופט הישר שמגר, שיכול היה לשחרר את רוצח ההמונים ג'ון דמאניוק במילים "הוואכמן ג'ון דמאניוק יוצא זכאי מלפנינו". עיקר הנזק שבריגול הוא שהצד הנפגע איננו יודע שפגעו בו; הוא סמוך ובטוח שהמידע שעליו רצה להגן עודו מוגן, ובעצם הוא חשוף לאויב ונתון למניפולציות מצידו. במשפט בעייתי אחר בפסיקתו, קובע שמגר (סעיף 27, ה') כי במקרה כזה, " אין כל טעם לחפש אחר עדויות בקשר לנזק (אף כי אלו הובאו לפני בית המשפט ותמציתן הוזכרה בסעיף 4לעיל), שכן הנזק, אשר חוששני שחלק מביטוייו רק יתגלו בעתיד, הוא ברור על פניו…".
היישום של פסיקת ואנונו לעניינה של קם ברור: היא מואשמת בבגידה וריגול כאשר לא יצרה כל מגע עם סוכן זר, אלא רק עם עיתון – כלומר, מערכת המשפט ממשיכה לראות בעיתונאים ישראלים שווי ערך של מרגלים ובמסירת מידע להם, גם אם מדובר במידע המוכיח שמערכת הבטחון עוברת על החוק, כשווה ערך לריגול. גם אם תטען קם שהמידע שמסרה לא גרם כל נזק, תקדים ואנונו אומר שזו לא תהיה הגנה.
* * * * *
המלמ"ב לא תמיד מצליח לרדוף אנשים חפים מפשע: למרות ההתעללות שלו, כולל מעצר ארוך, ביצחק יעקב – בכיר במערכת הבטחונית לשעבר, שנחשד בפרסום ידיעות הקשורות לכלי נשק שישראל לא רוצה שידעו שיש לה – האחרון זוכה משתי העבירות החמורות בהן הואשם, הורשע רק בקלה, ונענש "רק" בשתי שנות מאסר על תנאי. במקרה הזה, התנבלה המערכת עד כדי כך שתבעה מיעקב לפצות אותה על הוצאותיה במעצרו, והפעם בית המשפט בעט אותה מכל המדרגות.
אבל ענת קם איננה יצחק יעקב. היא חיילת שפעלה על פי מצפונה ותו לא, וכמו מרדכי ואנונו וטלי פחימה לפניה, מנגנון החושך – כשיגיע למסקנה שאין עוד טעם בנסיון הסתרת הפרשה – יהפוך אותה תוך שניות לאויבת העם. כשזה יקרה, צריך לזכור, לדעת מראש, על מה עומדים להשליך צעירה בת 23 ל-14 שנות מאסר: על ביצוע חובתה הפטריוטית לעדכן את הציבור בישראל בפשעים שמבצעת הנהגתו. הציבור לא רוצה לשמוע, ובית המשפט העליון ודאי לא יתבע את עלבונו ולא יעמיד את אשכנזי ושות' לדין אפילו על ביזוי בית המשפט – והמסקנה היא שצריך להוציא את הדברים החוצה, לבית דין בינלאומי.
פרשת קם, הרבה פחות דרמטית מפרשת ואנונו, מעידה סופית שישראל איננה מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק: השלטון מתיר בטובו פרסום מידע עליו, אבל ברגע שהמידע הופך למסוכן לאדוניה האמיתיים של המדינה, שליטי הקסרקטין ומנהלי המעבדות החשאיות, עיתונאי הופך למרגל וחשיפת פשעים – לריגול חמור. ישעיהו ליבוביץ' אמר בשעתו שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ; לשב"כ יש מעצורים מסוימים ופעילותו מוסדרת בחוק. ישראל הפכה למדינת מלמ"ב.
(הערה אישית: הפוסט הזה נכתב לאחר חיבוטי נפש ארוכים. כמה אנשים הקרובים אלי פרסמו טקסטים הקשורים לפרשת קם, והסירו אותם לאחר שהיא עצמה ביקשה זאת מהם. היא בעליל איננה רוצה בפרסום, אבל הרמיזות בתקשורת הישראלית והידיעות הברורות בבלוגוספירה הישראלית והתקשורת הזרה מעידות שמאוחר מדי לנעול את האורווה הזו).
(יוסי גורביץ)
ההאשמה היא כי החיילת ענת קם גנבה מסמכים מסווגים בעת שירותה הצבאי. זוהי עבירה חמורה ואם תוכח בבית המשפט, עליה להיענש בכל החומרה שהחוק מתיר.
אם הכותב מכיר מדינות דמוקרטיות המתירות גניבת מסמכים בידי חיילים או פקידים או סתם אנשים, אז שיואיל בטובו לספר לנו באיזו מדינה זה מותר.
על פי האישום – ענת קם ריגלה, גנבה, העבירה מסמכים בכוונת זדון, ואנו אוכלים את מה שעתון הארץ וסוכניו מאכילים אותנו.
לאן עברו כל המסמכים הללו? מי עוד קרא בהם, מה עוד היה כתוב בהם?
כל זה לא ידוע לנו אבל מה שכן ברור וידוע שענת קם נאשמת בהאשמות חמורות שכל מדינה נורמלית מענישה בגינם בענשים חמורים
א. הערה (מנהלתית ?) משלי – טוענים שבין המסמכים שהיא מסרה היו כאלו שכן נופלים תחת הקטגוריה 'מסווגים' , כאלו שמסגירים מידע על כוחות צה"ל ,מיקומם וגודלם וכיו"ב מידע מסווג, אם זה נכון אז כן, בהחלט מדובר בעבירה חמורה.
ב. המדינה לא מתירה גניבת מסמך על ידי חייל. היא גם לא מתירה (לפחות רשמית) רצח של פלשתינאי שחשוד בפעילות טרור בפרט אם אפשר לתפוס אותו חי. אז אם המפקדים הבכירים ביותר בצה"ל מרשים לעצמם לצפצף על החוק ולא נענשים על זה למה בדיוק מתרגשים כשחיילת זוטרה עוברת גם היא על החוק כי כך היא מוצאת לנכון?
ג. מקרה וענונו הוא דווקא דוגמה טובה לכיוון ההפוך. אם היה סכנה שהכור הגרעיני יתפוצץ כמו בצ'רנוביל ווענונו היה חושף את זה הוא היה גיבור בעיני, זה לא המצב. אני עבדתי בחברת ביטוח גדולה כמה שנים , יכולתי (אולי) להתפרנס טוב אם הייתי גונב חומר מסווג על מבוטחים ומוסר אותו לסוכני ביטוח של חברה מתחרה ובזה הייתי מפר את האמון שנתנו בי. כאן מדובר באמון שמדינת ישראל נתנה בוענונו – לא רוצה ? אל תעבוד בקמ"ג, הלכת לעבוד בקמ"ג ? קבל עליך את המגבלות הנובעות מזה. אני חושב שהפיכת וענונו לסוג של גיבור (ומדינת ישראל עשתה לא מעט דברים פסולים בעניין) היא יריה של השמאל ברגל של עצמו במקרה הזה.
ומה כל זה רלוונטי לעובדה שלא מסכימים לספר לנו על הפרשה כלל?
"המסמכים, ברמות סיווג שונות, כללו בין השאר תוכניות מבצעיות של צה"ל (לרבות כאלו שעדיין לא מומשו), פקודות מבצעיות של המטכ"ל, סיכומי הערכות מצב ופגישות בין גורמים מבצעיים בכירים, סדרי כוחות של הצבא, ידיעות מודיעין רגישות, סיכומי תרגילים, מסמכים לגבי תורת לחימה ואמצעי לחימה, תפיסות הפעלה של הצבא, תוכניות מגננה של פיקוד המרכז ותוכניות להתמודדות עם התלקחות בשטחים."
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3871970,00.html.
מי שיוצא למילואים בפעם הבאה, שיפלל שאלוהי קם ובלאו ירחמו עליו ולא יחליטו להדליף את נתיב הכח, או את צורת ההפעלה שלו.
אני יודע שאתה לא סובל את צה"ל או את השב"כ, אבל תראה על מה אתה מגן כאן בחירוף נפש:
1. גניבת מסמכים מסווגים(מי היא שתחליט מה מסווג ומה לא? מה פוגע בבטחון המדינה ומה לא? האם פקידות הופכות לסמכות בטיחון מידע?).
2. הרחבה מטורפת של הגדרת פקודה בלתי חוקית בעליל, ומי שמוגן בעטיה של הפקודה הזאת- מי שגונב אותה גם? ומי שמחזיק אותה ברשותו עם מסמכים אחרים? ומי שעושה ממנה רווח אישי-מקצועי?
3. שיקול דעת של כל פקידה ופקיד בצה"ל אילו מסמכים מותר להם להוציא מרשות חוקית ואילו לא.
מה שאנחנו יודעים, זה שהמסמכים כללו עדויות על ביצוע פשעים בידי הרמטכ"ל ובכירים נוספים בצבא. יותר מזה, אנחנו יודעים שהצנזורה אישרה לפרסם את המידע שבמסמכים האלו. כלומר, מבחינת הצבא הדבר היחיד שהיה סודי במסמכים האלו זה החתימות – כלומר האקדח המעשן.
בתוך מלחמת הגרסאות (שהד לה אפשר לראות בפער שבין YNET והארץ בדיווח על הפרשה) נראה לי שהגרסה של אורי בלאו, לפיה הצבא מנסה לחפות על פשעים שראשיו בצעו, אמינה יותר מאשר זו של השב"כ והצבא, לפיה היה כאן נסיון לפגוע במדינה. אבל באמת בנקודה הזו שכל אחד ישפוט.
הצרה היא שהחוק במדינת ישראל לא מתעניין בשאלה הזו. מבחינת חוקי מדינת ישראל, פרסום ידיעה נכונה שעלולה לפגוע המורל החיילים היא בגידה ואין ספק שידיעה כזו עלולה לפגוע במורל החייל מספר אחד.
אייל: "מבחינת חוקי מדינת ישראל, פרסום ידיעה נכונה שעלולה לפגוע המורל החיילים היא בגידה".
מה? פרט, נמק והסבר, רצוי ע"ס תקדים משפטי כלשהו (עם דגש על פגיעה *במורל* החיילים).
סעיף 103 לחוק העונשין – סימן ב': בגידה
מי שהפיץ בשעת לחימה, ובכוונה לגרום בהלה בציבור, ידיעות שיש בהן כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה בעמידתם בפני האויב, דינו – מאסר חמש שנים; התכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר עשר שנים.
http://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9F
השאלה היא אם הסעיף הזה יושם אי-פעם ע"י בית משפט — שלא לדבר על עצם הגדרתה של "שעת לחימה". למשל, אם מישהו מפרסם שחיילי פלוגה X בזזו כמה בתים בעת פעילות מבצעית, אני לא חושב שבית משפט כלשהו יחיל על פירסום כזה את הסעיף הנ"ל (גם אם הפלוגה ממשיכה לבצע פעילות מבצעית, והפירסום אשכרה יפגע במורל של חייליה).
יש להדגיש, כי קיומם של מסמכים נוספים, בעלי השלכות מבצעיות, ברשותם של קם ובלאו אינו אלא טענה שמעלה השב"כ. בלאו, מצדו, טוען שהוא עמד בהסכם שחתם עם השב"כ, בכך שמסר לו את כל המסמכים שהיו ברשותו, והשב"כ הוא זה שהפר את ההסכם. כרגע, לא ברור מי מהשניים צודק. במצב הזה, העדפת עמדתו של צד אחד על-פני עמדתו של צד שני אינו מעיד אלא על ההטיה (bias) של המעדיף.
מה שמעניין אותי הוא, מי מנסח הסכמים כך שלא ברור מי מפר אותם אח"כ (אולי זה אותו גאון שפירסם על-גבי עיתון תצלום מדויק של "מסמך החיסולים"?), ואיזה תוקף משפטי יש להסדר שאליו הגיע בלאו עם השב"כ.
ההשוואה לוענונו אינה במקומה. העניין המהותי הוא שלא מדובר ב"סתם" במסמכים סודיים, אלא במסמכים סודיים שמתעדים פעולות לא חוקיות, לכאורה, של מפקדים בכירים בצה"ל. נשאלת השאלה העקרונית: מה אמור לעשות חייל שנתקל במסמך כזה? הרי אם הוא שומר אותו בסוד, הוא עובר על החוק בהיותו שותף לפשע. אם הוא חושף את המסמך, בין אם למערכת עיתון או אפילו לעו"ד במידה והוא מעוניין לפנות עם הנושא לביהמ"ש, הוא גם עובר על החוק, מאחר ומדובר במסמך סודי. מישהו אמר מלכוד 22?
הנושא שונה באופן מהותי מסיפור וענונו, כי וענונו חשף מידע סודי לשם חשיפתו, ופגע בסודיות שהופקה בידיו לא לצורך הגנה על החוק, אלא מטעמי מצפונו שלו (שנתון לויכוח). ענת קם לעומת זאת, חשפה מידע על מנת לחשוף לציבור עבירה על החוק בידי מפקדי צה"ל הבכירים ביותר.
החוק לא מתיר שיקול דעת לחייל בביצוע של פקודה בלתי חוקית, עליו לבצע אותה ואחר כך מפקדיו יישאו בעונש. כאן לא מדובר על ביצוע פקודה אלא על גניבה של מסמך הקשור אליה. אתה יכול כמובן להעלות טענה של "דגל שחור", טענה שהיא למעשה לא קייס מבחינה משפטית גם(ראה למשל קו ההגנה שכבר פרסם אביגדור פלדמן בפרשה http://news.walla.co.il/?w=/1/1661023). מבחינה ציבורית ההגנה הזאת היא ניחא, כי קם לא סיכלה שום מבצע בלתי חוקי, היא עשתה קופי פייסט ל2000 מסמכים והשתמשה בהם לאחר מכן כדי להשיג לעצמה קרדיט עם ידיעות ואחר כך עם בלאו.
ללא קשר למידת הצדק שבדבריך – ברור לך שעשית את המעשה הכי נורא לתדמית הציבורית של ענת קם, אילו עשתה את העבירות המיוחסות לה: השוויתה אותה למי שנחשב למוקצה שבמרגלים. אני עצמי מתקשה לקבל בשלווה את מעשיו של ואנונו. לגבי המעשים המיוחסים לענת קם, יש אפילו מקום לתהות על חוקיותם. בסה"כ, חובתו של אזרח לדווח על עבירה. אני לא בטוח שהבחירה בעיתונאי היא חוקית במקרה זה, אבל לכל הפחות הכוונה הייתה ראויה.
דווקא ההשוואה במקומה: גם וענונו וגם קם הדליפו מסמכים מסווגים לעיתונאים (אין הכרח לריגול של ממש כדי למצוא אדם אשם בסעיף "ריגול חמור")
נקודה שהועלתה בכתבה בנענע ואני מעוניין לחדד.
ענת קם השתחררה מצבא ההגנה לישראל וקיבלה עבודה בוואלה! ברנז'ה. ענת קם היא לא לוחמת חופש. היא לא בלוגרית שמאלנית אמיצה שהולכת להפגין נגד הגדר. לא משנה על מה היא מדברת עם נהגי מוניות, ענת קם היא אינטרסנטית. היא גנבה חומר מודיעיני מסווג ואף הגישה חלק ממנו לעיתון. לחופש עיתונות, זכויות אדם וכל הבלוגוספירה השמאלנית שנרתמת לנושא, אין שום קשר לפרשה. מדובר כאן מבחינתי בתרגיל יחצ"ני. היא פשעה ומגיע לה להיענש.
איזה אינטרס אישי היא קידמה בגניבת המסמכים והעברתם לעיתונאי?
מתוך וויקיפדיה:
"ואלה! תקשורת בע"מ היא חברה ציבורית ישראלית, המפעילה פורטל ישראלי באותו השם. החברה נוסדה בשנת 1995 על ידי ארז פילוסוף וגדי הדר, ובתחילת דרכה שימשה כמדריך אתרי אינטרנט בשפה העברית. בשנת 1998 החברה הונפקה בבורסת תל אביב, ובשנת 2001 מוזגה עם חברת IOL מקבוצת עיתון הארץ, שמספק לאתר תוכן בנושאי אקטואליה."
אם אתה לא רואה את הקשר, חבל לי על הזמן.
אלא שהיא הועסקה בוואלה עוד לפני שהתגייסה לצה"ל.
תוכיח שהיא עובדת בוואלה עוד מלפני הפרסום בהארץ.
קרא את כתבות הפרופיל עליה. היא הועסקה באתרים של קבוצת "ואללה" עוד כתלמידת תיכון לפני הגיוס.
"לא תוכלו לעצור את כולנו" נכון שבעת מונים לגבי מורידי המוסיקה והסרטים באינטרנט (אלה שאתה קורא להם "גנבי תוכן").
שיטה מצויינת, להפריח לאוויר תיאוריות קונספירציה, ואז כשמישהו מעיר לך שהעובדות בהן שגויות להגיד "תוכיח". אם אתה רוצה לטעון טענה, נטל ההוכחה הוא עליך.
בכל אופן, הנה דוגמא אירונית במיוחד: http://zone.walla.co.il/?w=/2702/685714/
אפשר לשאול מדוע הרשומה הזאת הוסרה במקור?
כלומר, מעבר לכך שענת קם ביקשה זו ממך, מה הסיבות שהסכמת לבקשתה?
לפי ההערה האישית שבסוף הרשומה, לדידך הסוסים כבר ברחו מן האורווה בעת הכתיבה המקורית של הרשומה. פניותיה של קם הן חסרות משמעות במצב זה.
מה נשתנה?
ההפנמה שגם אם אני חושב שאני יודע יותר ממנה מה היא צריכה, זו יהירות איומה, גובלת בחוסר אנושיות, לפעול על סמך כך ולהתעלם מרצונותיה-שלה. סנטימנטליות בורגנית, אם תרצה.
צקצקצק, מה לנין היה אומר?
"הוציאו אותו להורג"?