החברים של ג'ורג'

לשחיתות תמיד אנחנו

שחיתותו של המגזר הערכי בעיני עצמו

החל מסוף השבוע, כשהתחילו לצאת עוד ועוד פרטים על רכבת החקירות הדוהרת של בנימין נתניהו, התחילו להגיע פוסטים שוצפים של הימין המתנחלי. בלטו בהם ארא”ל סגל, שמעון ריקלין, והגרשוניז. כמובן, פוסטים מהסוג הזה הגיעו גם מהכלבלבים של ראש הממשלה, אלו שבלעדיו אין להם קיום: ביטן, אמסלם, הנגבי ודומיהם, אבל זה היה צפוי. למה דווקא הימין היהודי קפץ מרבצו? למה דווקא אנשים שאף אחד לא חושד בהם שיצביעו לנתניהו קופצים להגנתו? למה איילת שקד, שרת המשפטים, מבהירה שנתניהו לא צריך להתפטר?

אצל סגל יצא המרצע מהשק במהירות: המטרה של החקירות, הוא כתב בטוויטר, היא “לגרש יהודים מביתם.” טראומת ההתנתקות של המתנחלים וסייעניהם קפצה מיד. נתניהו הוא האיש שחוסם כל פינוי התנחלויות. אם ייעדר, הכל יכול לקרוס.

בקצרה, המגזר הערכי בעיני עצמו – יש להם מערכי שיעור על האנס אופק בוכריס, למדנו בסוף השבוע – מתגייס להגן על הלטיפונדיות שלו, על מדינת הרווחה שקושש לעצמו בגדה המערבית. וכדי לעשות את זה, אין לו שום בעיה לתמוך בשחיתות ובמנהיגים מושחתים. והאם השחיתות תרקיב את המדינה? בעסה. בניגוד לישראלים מן השורה, להם דווקא יש ארץ אחרת.

העניין הוא שהתמיכה הזו בשחיתות לא צריכה להפתיע אותנו. היא תמיד היתה שם. אני מפנה את תשומת לבכם לשנים 2002-2003. ראש הממשלה אז הוא אריאל שרון, מהמושחתים שבהם. לאט לאט מתחילות הפרשיות לצאת החוצה: דודי אפל, האי היווני, סיריל קרן, השוחד בפריימריז של 1999. מי מתייצב להגנה עליו? המגזר שלו, המגזר הערכי מכולם, זה שעבורם בנה את המדינה הפרטית בגדה. מי שעשה עבורם את כל העבודה השחורה של גניבת אדמות והלבנתן זוכה להגנה כל כך הדוקה, שאתרוג היה נחנק למוות ממנה.

באה פרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ’. זוכרים אותה? היא היתה פרקליטה בכירה שקלטה שאנחנו הולכים לבחירות 2003 מבלי שאף אחד יידע על החקירה המרכזית נגד שרון, משהו שהציבור צריך לדעת, אז היא הדליפה את הפרטים לברוך קרא. התנהל נגדה ציד מכשפות, ובתקשורת הוא הובל על ידי הגווארדיה של מועצת יש”ע. הם לא רצו לדעת ולא רצו שאחרים ידעו.

רגע, רגע, תאמרו לי. על מה אתה מדבר? הרי השמאל אתרג את שרון, לא הימין! ובכן, זו האגדה הנפוצה, שפומפמה על ידי המתנחלים ונתניהו אחר כך. אגדה נפוצה מאותה הסדרה היא הטענה שנתניהו התנגד להתנתקות. בולשיט. הוא הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ואחר כך – בתפקידו כשר אוצר – גם מימן אותה. ההתנתקות היא פרשת קו המים: ברגע שהיא פרצה, בסוף 2003, שינה המחנה הערכי מכולם באחת את טעמו. מהגנה על שרון הוא עבר להתקפה על שרון. פתאום האיש שבנה את ההתנחלויות הפך לאיש המושחת ביקום. מנהיגי מועצת יש”ע, שקידמו את הספינים של שרון רק כמה ימים קודם לכן, קראו פתאום לכל מי שיש לו מידע מפליל על שרון להתייצב במשטרה.

כמובן, האיש שהיה לו את מירב המידע המפליל – המחבל היהודי זאב פרידמן, כיום חבר, שמוכר בכינוי הפשע שלו “זמביש” – לא עשה שום דבר מטומטם מהסוג הזה. אם הוא היה מתייצב במשטרה ומוסר עדות על כל הפשעים של שרון שהוא הכיר, הוא היה מפליל לא רק את שרון אלא קודם כל את עצמו ופחות או יותר את כל ממסד המתנחלים.

התקשורת הישראלית, מצידה, המשיכה לתאר את פשעיו של שרון ואת החדשות נגדו בפירוט. היא הקדישה תשומת לב מיוחדת ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שסגר בתואנות שווא את תיקי האי היהודי, ואין ספור קריקטורות הוקדשו לבנו החומק מחקירה של ראש הממשלה, גלעד שרון. ראש הממשלה עצמו התפוצץ בשלב מסוים על צמרת הממשלה, ביום שבו אחד מבניו זומן שוב לחקירה, וצעק עליהם כשהתלוננו על קיצוץ תקציבי “בלי בכי ובלי נהי.” האמת לא שינתה למתנחלים – היא תמיד היתה האויב. הם כבר יצרו את האגדה על השמאלני המרושע מלשכת הראש הממשלה שגירש יהודים חפים מפשע תוך סיוע של התקשורת, שהעלימה את פשעיו.

ועכשיו אנחנו רואים חזרה על הדפוס הזה. האנשים ששקרנות תמיד היתה אמנותם מגינים עכשיו על ראש הממשלה המושחת ביותר שידעה ישראל, שלעומתו פשעיו של שרון זניחים; האיש שלא ידע – במקרה הטוב, אם אתם מאמינים לו – שעורך דינו הצמוד בחש ברכש צוללות וספינות לא הכרחיות. וקשה להאמין לו, כי הוא – לגמרי במקרה! – קידם את אותו הרכש. זו כבר לא סתם שחיתות, זו שחיתות שמשיקה לבגידה.

אז למה המתנחלים תומכים בו? גם כי יש להם מדינה משלהם והם נחושים לשמור עליה, וגם בגלל שהם התרגלו לשקר. ואם, כבונוס, מדינת האם הישראלית תקרוס עוד בגלל השחיתות, זה רק אומר שיהיה קל יותר לבזוז אותה.

לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם פטריוטים. פטריוטים לא מסכינים עם שחיתות בארצם. רק שארצנו איננה ארצם והם אינם פטריוטים של מדינת ישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

עשר הערות על ההתנתקות

לפני עשור הוצאנו למועצת יש”ע את העין, הגיע הזמן לסיכום ביניים. 10 נקודות ביחס לרצועה ולהתנתקות

היום לפני עשור התחילה ממשלת ישראל להסיר את הגוש הממאיר מלב רצועת עזה. מאז ועד היום, יש אי הבנות נפוצות בקרב ישראלים ביחס להתנתקות ולרצועת עזה. אנסה להתייחס אליהן בעשר נקודות קצרות יחסית.

1. אנחנו עדיין שולטים בעזה. ההתנתקות היתה הנסיגה השניה של כוחות צה”ל מרצועת עזה מאז הסכמי אוסלו: בגל הראשון של הנסיגה, כוחות צה”ל יצאו ממרכזי הערים. אף על פי כן, למרות שאין יותר כוחות קבע של צה”ל ברצועה, ישראל עדיין שולטת בה.

ישראל שולטת במרחב האווירי ובמרחב הימי של רצועת עזה, ומטילה עליה מצור ימי מאז 2006. כלי טיס ישראלים נמצאים ללא הרף במרחב האווירי של הרצועה וכלי שיט ישראלים מטביעים בעקביות סירות דיג של פלסטינים. היעדר הנוכחות של כוחות קרקעיים ישראלים היא דבר זמני: מאז 2005, פלשה ישראל לרצועת עזה חמש פעמים (גשמי קיץ, חורף חם, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) כלומר פעם בשנתיים בערך. כל פלישה כזו לוותה בעשרות אזרחים עזתים הרוגים לפחות (”חורף חם,” עם 58 אזרחים עזתים הרוגים, היה כנראה המזיק פחות ביניהם).

ישראל שולטת בצורה כמעט מלאה בכלכלה העזתית. היא מאפשרת כניסה או יציאה של סחורות כרצונה; היא קובעת מי הסוחרים שיהיו רשאים להכניס או להוציא סחורות; והיא שולטת גם ברישום האוכלוסין הפלסטיני, שקובע מי יוכל להכנס או לצאת מהרצועה גם דרך מעבר רפיח המצרי. יש, כמובן, הברחות, אבל אלה מטבען בלתי חוקיות ואי אפשר לבסס עליהן כלכלה. בהתאם, העולם כולו מכיר בכך שישראל היא עדיין כוח כובש בעזה; רק הישראלים מכחישים זאת.

2. מספר הנפגעים נמוך יותר מאז הנסיגה: לפחות בצד הישראלי, מספר ההרוגים כתוצאה מקרבות עם חמושים מרצועת עזה – בכלל זה ירי הרקטות – נמוך יותר ממספר ההרוגים הישראלים בשנים 2000-2005. הנקודה הזו נעלמה מהדיון הציבורי, ולא במקרה: היא מפריעה לתועמלני המתנחלים לצייר את הנסיגה ככשלו טוטאלי. ראו גם נקודה #5.

3. אין דיון ציבורי. עזה נמצאת על גבול ישראל, חיים בה כ-1.8 מיליוני בני אדם – ואין שום דיון ציבורי בעניינה. הציבור לא רוצה לדעת, לא רוצה לשמוע, אוטם אוזניים – ונזכר בה רק כשמתחיל עוד סבב לחימה. קורים דברים בעזה כל הזמן – אבל התקשורת הישראלית למדה שאין טעם לדווח, אף אחד לא קורא. העזתים לא הולכים לשום מקום, אבל הישראלים מעדיפים לא לדעת. רוב המפלגות, אלו מהן שהציגו מצע, לא טרחו להתייחס לשאלת עזה בבחירות האחרונות.

4. אין דיון מדיני. במשך כל שנות נתניהו לא נערך דיון בקבינט בנושא המדיניות כלפי רצועת עזה. מדיניות ישראלית, ככל שיש כזו, נקבעת על ידי משרד הבטחון. האצטגנין הכושל עמוס גלעד ניסה לקבע את “מדיניות הבידול”: ניתוק בין הרצועה ובין הגדה. שבייתו של גלעד שליט שימשה את גלעד ודומיו כתירוץ נהדר לקדם את המדיניות הזו, בלי שום דיון ציבורי או מדיני. אם מישהו היה אומר לכם שבמדינה מסוימת, המדיניות כלפי השכנים נקבעת על ידי ביורוקרטים עלומים לחחצה במשרד ההגנה, ומיושמת בעיקרה על ידי הצבא ללא דיון, הייתם תוהים האם מדובר בדיקטטורה צבאית. ובכן.

מדוע דווקא מדיניות הבידול? אולי כי היא יכולה לאפשר פתרון של סיפוח חלקי בגדה. הישראלים יתקשו לקבל, על כל פנים לא בלי שפיכות דמים חסרת תקדים, מצב שבו מספר גדול של פלסטינים יקבל אזרחות; אם יאמרו להם שהעזתים לא קשורים, שזו מדינה אחרת, אולי יהיה קל יותר להעביר את זה.

הדגש הוא על “אולי”: כאמור, אין מדיניות ממשלתית מוצהרת, ואין דיון ציבורי שדורש כזו.

5. הסיבה לנסיגה הקרקעית: לציבור הישראלי נמאס מעזה. למעשה, נמאס לו ממנה כבר לפני 23 שנים. בבחירות של 1992, הציג אהוד אולמרט ליצחק שמיר תכנית סודית לנסיגה מהרצועה. אולמרט הראה סקרים שדיברו על תמיכה של 91% מהציבור בנסיגה כזו; הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה. אולמרט יאמר אחר כך שאם שמיר היה מאמץ את התכנית, החהפך של 1992 היה נמנע. אבל שמיר לא היה מוכן לשמוע.

סמוך להתנתקות, נחלו חמושי צה”ל שורה של תבוסות טקטיות קטנות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים; היו ההתקפות בזייתון ובציר פילדלפי על נגמ”שים של צה”ל, שאחריהם צולמו חיילי צה”ל כשהם זוחלים בחול בחיפוש אחרי חלקי גופות. במהלך המשימה הנפשעת והאידיוטית הזו נהרגו עוד חיילים. אנשים התחילו לשאול בשביל מה בעצם, ולפער הזה נכנס שרון, שצריך היה יוזמה מדינית כלשהי כדי להוריד את הלחץ הבינלאומי. הימים, נזכיר, ימי האינתיפאדה השניה וישראל הורגת אלפי פלסטינים.

ולא, הסיבה לא היתה שחיתותו של שרון. האיש היה מושחת ברמות שלא נראו בישראל לפניו, אין ויכוח, אבל אף אחד לא יוצא למהלך שמצריך חצי צבא ומכניס את כל המדינה לטלטלה בגלל חקירה משפטית. על כל פנים, תועמלני המתנחלים שוכחים שמזוז סגר את תיק האי היווני נגד שרון ביוני 2004 – ארבעה חודשים לפני שהכנסת אישרה את ההתנתקות. אם החקירה היתה מה ששרון חשש ממנו, הוא יכול היה לגנוז את ההתנתקות אחרי שנסגר התיק. לא חסרו לו תירוצים. האנשים שטוענים שההתנתקות היא תוצאה של שחיתותו של שרון, אגב, הם האנשים שבמשך שנים הסתירו אותה וחיפו עליה כמיטב יכולתם.

6. ההתנתקות לא עברה בלי נפגעים: התקשורת הישראלית, ולאחרונה גם בוז’י “אני? ראש אופוזיציה?” הרצוג, טענו שההתנתקות בוצעה ללא אבידות. ובכן, זה נכון רק אם אתה לא סופר לא-יהודים, וגם אז בספק. הבוגד והמחבל היהודי עדן נתן-זאדה רצח ארבעה פלסטינים ישראלים בכוונה מוצהרת למנוע את ההתנתקות; על נבלתו נמצא פתק “יהודי לא מגרש יהודי.” המחבל אשר ויזגן רצח ארבעה פועלים פלסטינים, גם הוא בכוונה לשבש את ההתנתקות, ופטר את העולם מנוכחותו לאחר שנכלא. שני מתנחלים – ילנה בוסינובה וברוך בן מנחם – התאבדו בהצתה במחאה. מתנגדי ההתנתקות ניסו לבצע פיגוע המוני בנתניה – הצתת צובר גז – והסיעו כלי רכב עמוסים בדלק לנתיבי איילון, שם הציתו אותם.

7. ההתקרבנות. 8,000 מתנחלים, רובם הגדול קטינים, פונו במהלך ההתנתקות. מבין הבגירים, כשני שליש היו עובדי ציבור. רק מיעוטם היו, כפי שתוארו, חקלאים; אלו מהם שעסקו בחקלאות היו למעשה בעלי לטיפונדיות שהעסקים שלהם היו רווחיים רק משום שנשענו על עבודת עובדים זרים נטולי תנאים (מאוחר יותר, הם ינסו לדרוש העסקה של עובדים זרים בתנאים כאלה גם בארץ.) מגזר ששני שליש מבניו הם עובדי ציבור והשאר חיים מזיעתם של עובדים זרים הטולי תנאים איננו יצרני; הוא נצלני.

כל מי שהתגורר ברצועת עזה, עשה זאת כשהוא יודע שהוא חי לא בבית אלא במוצב צבאי. התירוץ הרשמי להחזקתם של אזרחים ישראלים ברצועת עזה, שהיא שטח כבוש, היה שיש בכך צורך בטחוני. מבלי להכנס עכשיו לשאלה האם במצב כזה אפשר בכלל להתייחס אליהם עדיין כאזרחים, ברור שמי שהחליט מלכתחילה לחיות בתנאי ספק כאלה לא יכול ליילל אחר כך כשהתנאים השתנו.

ואף על פי כן, המתנחלים הפכו את המפונים הללו לאנשים האומללים ביותר בהיסטוריה ועשו הכל כדי לצייר אותם כקורבנות. הם הצטלמו בפוזות של הילד מגטו ווארשה עם הידיים למעלה, וכשהם נושאים מנורה שנראית כמו מנורת המקדש. הם עשו הכל כדי שלא לשתף פעולה עם הפינוי, ואחר כך סחטו מהמדינה עוד ועוד פיצויים. Cry me a river.

8. הקורבנות. במשך שלושים שנות קיומו של הגוש הממאיר, החזיקו 8,000 מתנחלים בשליש מהאדמות החקלאיות של הרצועה וברבע מהמים שלה. לשם קיום הלטיפונדיות שלהם, למעלה ממיליון בני אדם הוחזקו בתנאים מתמשכים של עוצר, סגר, ורעב. מי שביקר בגוש קטיף דקות ספורות לאחר שביקר בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים, או עלה על אחת הגבעות שבהתנחלויות והשקיף על חאן יונס או רפיח, היה נותר חסר מילים. הדבר הראשון שצריך לומר על גוש קטיף הוא עד כמה אנטי-אנושי הוא היה, עד כמה הוא נשען על ניצולם של אחרים – פלסטינים ועובדים זרים. אפשר להתווכח אם הנסיגה הצבאית מהרצועה הועילה או הזיקה; הפסקת העוול המוסרי הזועק של קיומו של גוש קטיף היא דבר חיובי בעליל, על כל פנים מבחינת כל אדם שלא חושב שיהודים הם על-אדם.

9. זה לא יקרה שוב: ההתנתקות פינתה 8,000 מתנחלים, ולשם כך היה צורך בערך במחצית הסד”כ של צה”ל ובחלק ניכר מכוח האדם של המשטרה. העלות היתה עצומה – למעלה מעשרה מיליארדים עד כה. וחלקים מהנסיגה לא יושמו בפועל – המתנחלים מנסים שוב ושוב להעלות מאחזים בבורקא (”חומש”) ולסאנור (”שא נור”).

זה לא יקרה שוב גם כי הרצון הפוליטי לא קיים, וגם משום שאם היה צורך במחצית צה”ל כדי לפנות 8,000 איש, הסיכוי לפנות כמה עשרות אלפים לא קיים. לא מבחינה לוגיסטית – ולא משום שהצבא עבר בעשור האחרון תהליך מזורז של הדתה והתחברות אל המתנחלים. הנסיון הבא לפינוי נרחב של מתנחלים צפוי להוביל למרד צבאי – ויש לציין שאפילו אם המורדים יעסקו רק בבימוי של מרד, לא במרד “אמיתי”, היכולת להבחין בין הדבר האמיתי ובין העמדת הפנים לא קיימת באמת. כל ממשלה תצטרך להתייחס להעמדת פנים של מרד כאילו היא מרד. מה יקרה אז, לא רוצה לדעת.

10. צה”ל לא יכול לנצח. צה”ל ניהל, כאמור, חמישה מבצעים גדולים נגד רצועת עזה מאז 2006. באף אחד מהם, לא הצליח הצבא – וגם לא ניסה באמת – למוטט את שלטון חמאס. כל מה שיכול הצבא שפעם הביס שלושה צבאות בשישה ימים לעשות היום הוא להרוג המון אזרחים. הוא לא מסוגל לכבוש את הרצועה, משום שהקצונה שלו יודעת מה יבוא אחר כך: הצורך לשלוט ברצועה.

וזו המורשת האמיתית של ההתנתקות: חוסר הרצון של צה”ל לשלוט ברצועה. לנהל קרבות אינסופיים בסמטאות ולקחת אחריות על הכמעט-אסון-הומניטרי שהיא מצויה בו תמידית. ההתנתקות, בסופו של דבר, שירתה את קבוצת הלחץ החזקה ביותר בישראל: הצבא. וכמו תמיד, הצבא הפיל את הכשלונות שלו על הדרג המדיני.

ובהתחשב בכך שראש הממשלה נבחר דמגוגית על ההבטחה למוטט את שלטון החמאס, כשהוא יודע שהוא לא יכול לבצע את זה, זה כמעט מוצדק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צא, צא איש הדמים: על מורשת שרון

שר החינוך הפעלתן מאד שלנו, שי פירון, מיהר להודיע אמש (ז'), עם התקבל הידיעה על מותו של אריאל שרון, על כך שהמורים יקדישו חלק מהשיעור היום ל"מורשת שרון," וזאת בהתבסס על מערכי שיעור שהוכנו מראש ושאמורים היו להיות מחולקים הבוקר. כמה מעריך השר את המורים שלו וכמה את הצורך בפרסום, אפשר להבין מהידיעה הזו: כמה זמן יהיה למורה להכין ברצינות מערך שיעור כזה? כמה זמן יהיה לו ללמוד חומר שלא נמצא במצגת?

עוד זה מדבר וזה בא: השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', מיהר להורות למשטרה לפתוח בחקירה סביב פרסומים שהביעו שמחה על מות שרון. "מדובר בהתנהלות בזויה," רשף השר, "ואיני מתכוון לעבור לסדר היום בנושא זה. אני רואה בחומרה רבה התנהלות עבריינית שכזו וביקשתי מגורמי המשטרה לטפל בנושא במהירות ובמקצועיות." אוי. השר לבטחון פנים איננו יודע את תפקידו. תפקיד המשטרה איננו לאכוף קונפורמיות מחשבתית, אלא לחקור עבירות על החוק. הבעת שמחה על מותו של אדם איננה עבירה על החוק, גם אם זה מעצבן המוני קרנפים.

אז הנה כמה מילים על מורשת שרון, ואני מזמין את אהרונוביץ לחקור אותי בעקבותיהם.

מי שיעקוב אחרי התקשורת הישראלית בימים האחרונים, עשוי לחשוב ששרון היה סבא חביב, שנכנס לפוליטיקה הישראלית לפני קצת יותר מעשור, ושהאירוע מעורר המחלוקת ביותר בחייו היה ההתנתקות. סוציולוגים מדברים על סוכני זכרון, הגופים הממסדיים שתפקידם לשמר זכרון, ותמיד זכרון מסוים: בן גוריון מקים המדינה, לא התככן הערמומי שכמעט גרר את המדינה הצעירה למלחמת אזרחים כדי לשמר את עליונותו הפוליטית, לא הגמד הארסי וקר הדם שהשמדת יהודי אירופה עניינה אותו רק ככלי לקידום התכנית הציונית; את בגין הם זוכרים בגלל הסכם השלום עם מצרים, ומלחמת לבנון, יחד עם מערכת הבחירות האיומה של 1981, נמוגות אל הערפל; מרבין הם זוכרים רק את הרצח, וגם אותו בזווית מרוככת במיוחד, שבה אין רוצח ואין הסתה; וכן הלאה. ולצד סוכני הזכרון ישנם סוכני השכחה, אלה שדואגים שיהיה לכם קשה מאד לשמוע על כך שבן גוריון העדיף להציל חצי מיליון ילדים ולא מיליון, ובלבד שמחצית המיליון תנחת בחלקת הארץ שבה הוא כבר היה עסקן פוליטי בעל מעמד. סוכני השכחה מעלימים את חלקו של בגין במלחמת לבנון, הם מעלימים את העובדה שקבוצה שלמה באוכלוסיה שאגה "בדם ואש/את רבין נגרש" לפני פחות מ-20 שנה.

סוכני השכחה משייפים את הקצוות, מעלימים את הצדדים הלא סימפטיים, ומתיישרים תמיד למרכז. חריגה לימין או לשמאל עשויה, אחרי הכל, לעורר מחלוקת, וסוכני השכחה שונאים מחלוקת. זו עוד עשויה לגרור עניין בסוגיה המושכחת.

ואחרי ההקדמה הזו, אריאל שרון כפי שיש לזכור אותו: איש דמים היה מנעוריו. הוא שימש כמפקדה של יחידה 101, שביצעה שורה של פשעי מלחמה, כפי שאנשיה מתחילים להודות אחרי שנים. אחד היותר ידועים שבהם הוא ההתקפה על קיביה, פעולת תגמול (מבצע שושנה, בשמה הרשמי, על שם ששונה קניאס שנרצחה עם ילדיה ביהוד ושמותה היווה את העילה לפעולה). בפקודת המבצע שכתב שרון לקראת הפשיטה, הוא קבע ש"הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש ורכוש."  הפקודה בוצעה במלואה, וכ-60 אזרחים נרצחו בבתיהם. שרון וחייליו יטענו אחר כך שהם לא הבחינו בהם בעת שפוצצו עליהם את בתיהם. טענה זו, איך לומר, לא מתיישבת עם לשון הפקודה – ששרון יודה בה רק עשרות שנים אחר כך.

בחחילת 1955, יצא אחד מפקודיו של שרון, מאיר הר ציון, עם שלושה חברים אחרים מיחידה 101 למסע נקמה פרטי בירדן: הוא רצח בני שבט בדואי שנחשד ברצח אחותו של הר ציון. שרון ידע על מסע הנקמה, ועל פי חלק מהעדויות אף מסר להר ציון את כלי הנשק שישמש אותו. לא הר ציון ולא שרון הועמדו לדין על כך.

פחות או יותר באותה התקופה, שולח שרון צנחנים להכות את אורי אבנרי, עורך עיתון האופוזיציה "העולם הזה," שהעלה להשחית את חמתו של משטר בן גוריון. לא ברור אם ההתקפה הזו נעשתה בידיעתו, באי ידיעתו או בקריצתו של הגמד הארסי.

שלוש שנים אחרי קיביה, שרון גורר את חטיבת הצנחנים לקרב המיותר במיתלה. הוא לא קיבל אישור להסתער על המיצרים, ולכן שכנע את הפיקוד שיותר לו לשלוח "כוח סיור" למקום. הוא שלח גדוד שלם. התוצאה היתה קרב שבו נהרגו 38 צנחנים לשווא. סוכני הזכרון של צה"ל מיהרו לבלשט את הציבור, ולשכנע אותו שזה היה קרב גבורה, מה שאכן היה, תוך השמטת העובדה שהוא היה המיותר שבקרבות המלחמה. בשולי הקרב, רצח אחד מפקודיו של שרון, אריה בירו, מ"פ בגדוד 890, עשרות שבויי מלחמה מצרים. לימים יתחרט על כך שלא טרח להסיר את החבלים שקשרו את ידיהם של השבויים לאחר הרצח; הדבר איפשר למצרים לגלות שהם נרצחו לאחר שנלכדו. בירו המשיך בצה"ל והגיע לדרגת תא"ל. אף אחד לא טרח לברר מה ידע המפקד שלו, שרון, על הטבח.

ערב מלחמת ששת הימים, כשהממשלה מגלה סימנים של עמידה בלחץ שמפעיל עליה הצבא לצאת למלחמה, מציע שרון לפורום מטכ"ל לבצע הפיכה צבאית. הוא מעריך שהדבר אף יתקבל באנחת רווחה על ידי הממשלה. ההצעה מוסרת ללא דיון, ושרון לא מועמד לדין ומוצא להורג, כנדרש, בעוון בגידה.

מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן השעות היפות של שרון, והוא מתגלה כטקטיקן בחסד. במלחמת יום הכיפורים, עם זאת, מגלים המטכ"ל והממשלה ששרון, כדבריו של בן גוריון, לא נגמל מאמירת אי אמת. הנצחונות – אף אחד לא מדבר על ההזנחה המכוונת שנהג שרון, כאלוף פיקוד, בקו בר לב, מתוך סלידה אישית מהרעיון של מגננה – מזניקים את שרון אל הזירה הפוליטית.

כשר חקלאות ועוד יותר מכך כשר בטחון, שרון הוא אבי ההתנחלויות בגדה המערבית כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. חלק ניכר מהתרגילים המסריחים, השקרים וההונאות שמלווים כל בניה יהודית מעבר לקו הירוק רשומים על שמו. הוא תוקע התנחלויות כמסמרים ללא ראש, מתוך ידיעה מוחלטת שחוסר היכולת לפנות אותן הוא מה שימנע את הקמתה של המדינה הפלסטינית. המסמרים נטולי הראש האלה, שמבטיחים מלחמת נצח, הם המורשת הקבועה ביותר של שרון.

ב-1982, מוליך שרון שולל – בסיוע נרחב של צה"ל – את ממשלת ישראל ויוצא למבצע רחב הרבה יותר מהמתוכנן בלבנון. הוא אומר לממשלה שהוא מיישם את תכנית "אורנים קטן," כשבפועל הוא מיישם את "אורנים גדול." המטרה של התכנית – לגרש את אש"ף מלבנון ולהנחית מכת מוות על השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. היא מוצגת לציבור כמבצע קצר, שמטרתו היא להרחיק את הקטיושות של הפלסטינים מגבול ישראל. סוכני השכחה מצליחים להעלים את העובדה שבין ישראל לאש"ף היה הסכם שביתת נשק שנשמר היטב במשך 13 חודש, ושהופר כשישראל תקפה מהאוויר את בסיסי אש"ף.

המלחמה היא האירוע המפלג ביותר עד אז בהיסטוריה של ישראל. השקרים של צה"ל, שרון והממשלה הם בלתי סבירים ונחשפים כמגוחכים תוך זמן קצר. התקשורת, כמובן, עוברת לדום: מאחר ושרון הודיע לבגין שלא היו הרוגים בעת כיבוש הבופור – לא ברור אם טעה או שכהרגלו שיקר – ובגין חזר על הדברים בפני כתבים, אף עיתון לא מעז לשבור את המילה של ראש הממשלה. מי שרוצה לדעת מה קרה בבופור, צריך לקרוא את מודעות האבל.

נקודת השפל במלחמה, מבחינת חלקים ניכרים של הציבור הישראלי, היה הטבח בסברה ושתילה. סוכני הזכרון נטעו בלב הציבור הישראלי שזה היה טבח שביצעו נוצרים במוסלמים. טכנית זה היה נכון – אבל הועלמו כמה עובדות קריטיות. כגון, שצה"ל חימש את הטובחים; כגון, שצה"ל כיתר את מערב ביירות; כגון, שהם נכנסו למערב ביירות בהזמנה של צה"ל ובסיוע של צה"ל; כגון, שצה"ל ירה פגזי תאורה שאיפשרו את הטבח ואחר כך סייע לפלנגות להעלים את הגופות.

הטבח מכה בתדהמה את הציבור הישראלי, מגיעה הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית, ובסופו של דבר מוקמת ועדת כהן. זו פוסקת שקציני צה"ל ידעו על הטבח בזמן אמת ולא פעלו בנחרצות לסיומו. היא ממליצה לשרון, כשר האחראי, להתפטר. שרון מסרב. הממשלה שוקלת לדחות את המלצות הוועדה. הפגנה נערכת בירושלים. אספסוף מוסת תוקף אותה באלימות חסרת תקדים; אחד מראשי המסיתים הוא צחי הנגבי. בסוף ההפגנה, משליך עבריין קטן ואיש ימין, יונה אברושמי, רימון לתוך קהל המפגינים. אמיל גרינצווייג נרצח, שבעה אחרים נפצעים. הפצועים מותקפים על ידי האספסוף גם בתוך חדר המיון.

ההלם מרצח גרינצווייג מאלץ את הממשלה להעביר את שרון מתפקידו. הוא מעביר שני עשורים בדשדוש במי אפסיים, תוך תככים בלתי פוסקים, ועם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד ב-1999, ממהר להשתלט על המפלגה. הוא הופך לראש ממשלה אחרי תחילת האינתיפאדה השניה – שהוא, בסיור הפרובוקטיבי שלו בהר הבית, אחד הזרזים לה.

השנים 2001-2004 היו שנות הדמים הגדולות. תחת שליטתו של שרון, נהרגו יותר ישראלים מפעולות טרור מאשר בכל תקופה אחרת. שרון מנהל מאבק התשה אכזרי. המטרה שלו היא לכתוש את הרשות הפלסטינית ולטחון את הסכמי אוסלו לאבק. על כל פיגוע של החמאס, צה"ל, בהוראתו, פוגע במתקני הרשות ובאנשיה. שרון שופך דם ישראלים כמים על מזבח הטרנספר הלא כל כך שקט. המטרה: פגיעה אנושה במעמד הביניים הפלסטיני, עד שיברח.

מוקדם מדי לומר אם האסטרטגיה הזו השיגה את מטרתה. כמויות הדם, היהודי והפלסטיני, שמוכן שרון לשפוך כדי להכניע את הרשות היא פנומנלית. בתוך כל זה, מוצא את עצמו שרון בבעיה לא צפויה: מעשיו המושחתים לאורך השנים שבים וחוזרים אליו. הפרקליטות מנסה לברר איך לעזאזל קיבל בנו, גלעד, שלושה מיליונים כדי לגלוש באינטרנט מהקבלן – שלימים יורשע בפלילים – דודי אפל.

לחוץ על ידי החקירות ועל ידי השחיקה במעמדה של ישראל, חושש מיוזמת ז'נבה, יוצא שרון לתכנית ההתנתקות. המטרה: העמדת פנים של נסיגה, כדי להוכיח את חוסר האפשרות בנסיגה. שרון מסרב לנהל משא ומתן עם הפלסטינים בנושא, גם אחרי שערפאת מת ומוחלף באבו מאזן. הוא מתעקש על מהלך חד צדדי. הוא מתעקש, למעשה, על נצחון החמאס. זה לא היה באג: זה היה פיצ'ר.

בדרך, צריך שרון להתמודד עם המתנחלים. אלה, שהעריצו את שרון, מגלים כעת איך נראים החיים כשדחפור השקרים הדורסני מתהפך עליהם. שרון מתעלם מהתבוסה במרכז הליכוד, מעביר את חוק ההתנתקות בכנסת – ומאלץ את נתניהו להצביע עבורו ארבע פעמים, אחרי שהאחרון מובס בליל ה"פוטש בננה," ה-26.10.2004 , נסיון כושל להדיח את שרון – ואחר כך פשוט מיישם. כשהרמטכ"ל בוגי "משה" יעלון אומר לתקשורת שנסיגה תהיה "רוח גבית לטרור," שרון לא ממצמץ ויעלון הופך לאחד הרמטכ"לים הבודדים שלא מקבלים שנה רביעית בתפקיד.

והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח: אחרי ההתנתקות, פושע המלחמה אריאל שרון הוא גיבור ישראל. הוא אלילה של התקשורת, שקושרת לו כתר אחרי כתר. בליכוד מעריצים אותו פחות, אז הוא מפצל אותו ויוצר את "קדימה", מפלגת שלד נטולת אידיאולוגיה ששרון תופר למידותיו.

המהלך הזה היה המהלך האחרון של שרון. זמן קצר לאחריו, ואחרי סקרים שהראו ש"קדימה" בראשותו צפויה לזכות בכ-50 מנדטים, הוא לקה בשבץ הראשון שלו. מקורביו, כהרגלם, שיקרו ואמרו שהכל בסדר. חודש אחר כך לקה שרון בשבץ השני.

ואתמול הוא מת סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של נזק בלתי נתפס לישראל, לצבאה, למוסר שלה, לחייה הפוליטיים, אחרי עשורים ארוכים של שפיכת דם נקיים. התקשורת הישראלית, ברובה, מיהרה לטאטא חלק גדול ממה שנכתב כאן. זה יעצבן קוראים. הם יכולים להפסיק לקרוא. זה לא בריא לתפוצה.

אז כותבים אגדות יפות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שליח הציבור

מסתובבים בינינו עשרות אנשים שעוד לא יודעים שהם יהיו קורבנותיו.

יקראו לו ברוך, או מאיר, או יגאל, או שלמה. או אולי עדן, או אשר, או אלירן. הוא לא מוכר לאף אחד מאיתנו כרגע, סביר שהוא לא מוכר אפילו לאלה שיהיו לימיו לסוגדיו, אבל השם שלו ייחקק באותיות של דם ועשן בעוד כמה חודשים. כרגע הוא עדיין חושב על זה, שוקל את שיקוליו; אולי כבר קיבל את ההכרעה ועכשיו הוא בוחן את השיקולים הטקטיים. במחלקה היהודית עובדים מסביב לשעון, כוססים ציפורניים, ומפעילים לשווא מודיעים קטנים וחסרי ערך בנסיון חסר סיכוי, שהם יודעים שהוא חסר סיכוי, להגיע אליו מראש.

מפעל ההתנחלויות עומד להוציא מקרבו רוצח המוני נוסף. הם עושים את זה בדייקנות של שעון.

* * * *

השנה היא 1981. ישראל עומדת לסגת מסיני. התמיכה במהלך בציבור הישראלי רחבה מאד; יותר מ-90 חברי כנסת תמכו בהסכם השלום עם מצרים. החשש, אם כבר, הוא חשש שהמצרים לא יעמדו בהסכמים.

אבל בקרב המתנחלים האידיאולוגיים, החשש עמוק הרבה יותר. סיני אמנם לא נמצאת בגבולות ההבטחה – אלא אם אתה חושב, וזו אינה דעת הרוב, ש"נהר מצרים" הוא הנילוס – אבל עצם הרעיון של נסיגה עומד בניגוד לאידיאולוגיה של התנועה. אחרי הכל, על פי התיאולוגיה של הרבנים לבית קוק, אין נסיגות בגאולה. אם יש נסיגות, זו איננה הגאולה.

קבוצה של מחבלים יהודים מתארגנת לפעולה. חגי סגל, היום משום מה עיתונאי ואז אחד הקושרים, יקרא לימים לספרו עליהם "אחים יקרים." הקושרים באים מלב לבה של תנועת ההתנחלות. אחת הסיבות לנסיונות לפיצוץ המסגדים על הר הבית היא לעורר ג'יהאד עולמי כנגד ישראל, שייאלץ את מצרים לסגת מהסכם השלום ולמנוע בכך את הנסיגה.

הנסיון הזה נכשל. אבל הקושרים הופכים לגיבורי תנועת ההתנחלות. כולם זוכים לחנינה. אף אחד מהם לא יושב בכלא יותר משבע שנים. אף אחד לא מזכיר לחגי סגל את חלקו בעיוורו של חבלן מג"ב, סלימאן חירבאווי. הוא אמנם איש כוחות הבטחון, אבל קודם כל הוא ערבי.

* * * *

סוף שנת 1993, פלוס מינוס. חודשיים-שלושה אחרי הסכם אוסלו. המשורר והמתנחל הצעיר אליעז כהן מחליט, יחד עם עוד כמה חברים, להקים מחתרת שתפגע במנהיגות הפלסטינית ותחסל את הסכמי אוסלו. הוא לוקח את הרעיון שלו לניסן סלומיאנסקי, היום חבר כנסת מטעם סיעת האחים היהודים ואז קמב"ץ מועצת יש"ע. סלומיאנסקי מוריד אותו מהרעיון בעדינות. סלומיאנסקי לא עושה את הדבר המתבקש ופונה למשטרה או לשב"כ. אחרי הכל, זה הדבר הטבעי לעשות, וסלומיאנסקי לא רוצה להיחשב ל"מוסר." אליעז כהן התבגר מאז והפך לאדם שפוי. החברים שלו – אלוהים יודעת.

* * * *

אנחנו בפברואר, 1994. כחצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. ביום חג הנקמה היהודי, פורים, פוסע ברוך גולדשטיין, נציג תנועת כך במועצת קריית ארבע, לתוך "אולם אברהם" במערת המכפלה. גולדשטיין לובש את מדי צה"ל שלו ונושא רובה סער מדגם גליל. הוא חובש אוזניות ירי. יומיים קודם לכן הוא שינה את ביטוח החיים שלו והגדיל אותו באופן משמעותי.

גולדשטיין פותח באש לעבר הקהל הצפוף – כ-800 איש היו במקום. אוזניות הירי מחרישות את זעקות הפצועים. הוא יורה עד שאוזלת התחמושת שלו. הוא הורג 29 בני אדם ופוצע 125 מהם. כשהוא חדל לירות, מסתערים עליו כמה מן המתפללים ומנקים את העולם מנוכחותו. על פי דיווחים ראשוניים באותו היום, חיילים שנזעקו למקום למשמע הירי ראו מוסלמים מסתערים על חייל ופתחו גם הם באש – בדיוק כפי שתכנן.

שעות ספורות לאחר מכן, קרית ארבע צהלה ושמחה. חנן פורת, מהאידיאולוגים של גוש אמונים והפנים החביבות של התנועה, נתפס כשהוא קורא בעליצות "פורים שמח, יהודים." אחר כך יגיעו תיאוריות הקונספירציה. בדקות הראשונות, יש בעיקר שמחה.

לא רק על ההרג: גם על מה שברור שיבוא אחריו. שורה של פיגועים שמבצע החמאס בישראל, 40 יום לאחרי הטבח, מחסלים את האופטימיות שאחרי הסכמי אוסלו ואיתם את ההסכם כולו. בהיסטוריה של הטרור, גולדשטיין הוא מהמוצלחים שבטרוריסטים. בהתאם, הוא הופך לקדוש מעונה של תנועת ההתנחלות, שבונה אחוזת קבר מפוארת לאיש שהציל אותה.

ישראל החופשית מהססת: רבין שוקל לזמן קצר לפנות בתגובה את מתנחלי חברון, וחוזר בו. רחוב השוהאדה נותר סגור לתנועת פלסטינים.

* * * *

בשנים 1994-1995 מסתובב באוניברסיטת בר אילן סטודנט למשפטים נמוך קומה, שנוהג לבחור את המועמדות שלו לדייטים על פי תשובתן על השאלה הבאה: מה הן חושבות על ברוך גולדשטיין. זו התנהלות סבירה לגמרי בבר אילן, כמסתבר.

יחד עם שורה של בוגרי ישיבות הסדר אחרים, הסטודנט – יגאל עמיר שמו – מתכנן ללכת בעקבותיו של גולדשטיין ולבצע פיגועים כנגד פלסטינים. שמותיהם של הקושרים הללו – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – נבלעו בעלטת השכחה שהישראלים אוהבים להעטות על עצמם. הפיגועים בפלסטינים לא יצאו אל הפועל, משום שעמיר מוצא מטרה מוצלחת הרבה יותר: ראש הממשלה יצחק רבין. הוא מנסה להתנקש בו שלוש פעמים. ברביעי בנובמבר, 1995, הוא גם מצליח.

התגובה הראשונית, האמיתית, בקרב המתנחלים ותומכיהם היא חגיגות: בתפוח פותחים בקבוקי יין, משלחת "בני עקיבא" לפולין פוצחת בריקודים ספונטניים. כעבור כשעה, מבינה הנהגת המתנחלים שיש כאן בעיה מסוימת, אז היא מוציאה הודעת גינוי – שחלק ניכר מהטקסט שלה מוקדש לגינויו של הנרצח. הטרוריסט חגי סגל כותב למחרת הרצח טור שכותרתו היא "מה עשית, מטורף," שמוקדש לגינוי השיקולים הטקטיים של עמיר ולנזק שעשוי להגרם לתנועת ההתנחלות כתוצאה מהרצח.

בתגובה, מנסה ראש הממשלה שמעון פרס לשכנע את המפד"ל להכנס לממשלתו.

* * * *

אוגוסט 2005. בעוד ימים ספורים צפויה להתחיל ההתנתקות. העריק מצה"ל עדן נתן-זאדה, ששרץ בחודשים האחרונים במעוז הכהניסטי כפר תפוח, עולה על קו 165. התאריך הוא השלישי באוגוסט. נתן-זאדה, במדים, בוחן את מסלול הקו. הוא מגיע עד התחנה האחרונה. הוא האחרון על האוטובוס. נהג האוטובוס, תושב שפרעם, חומל עליו ומסיע אותו עד למקום שנתן-זאדה טוען שהוא ביתו.

למחרת, הרביעי באוגוסט, עולה נתן-זאדה שוב על קו 165. הפעם הוא פותח באש. הוא רוצח ארבעה אזרחים ישראלים פלסטינים, ופוצע תשעה. הנוסעים משתלטים עליו, ומתארגן המון לינץ'. משטרת ישראל נזכרת שיש לה דברים דחופים יותר לעשות, והאספסוף המשולהב רוצח את נתן-זאדה, כשהוא כפות ובלתי חמוש.

בכיסו נמצא פתק, "יהודי לא מגרש יהודי." מטרת הטבח: שיבוש ההתנתקות. במערכות כלי התקשורת התלבטות: כיצד יש להגדיר את נתן-זאדה. ראש הממשלה שרון, שחש בסכנה למהלך הפוליטי הגדול היחיד שהוביל עד אז, ממהר לספק את התיוג הנכון: הוא קורא לו "מחבל יהודי," הפעם הראשונה שטרוריסט יהודי זוכה לכינוי הזה, וכלי התקשורת ממהרים, ברווחה, להשתמש בו.

הציבור היהודי זוכר את נתן-זאדה, אם בכלל, בתור מישהו שעשו בו לינץ'.

* * * *

17 באוגוסט, 2005. ההתנתקות התחילה רשמית לפני יומיים. הפינוי הפיזי החל בבוקר. בצהרים, מגיע אשר וייזגן, מתנחל משבות רחל שעבד כנהג הסעות לעובדים, לאזור התעשיה שילה. וייזגן חוטף את נשקו של מאבטח במקום, ורוצח את ארבעת העובדים הפלסטינים שהסיע. הוא אומר שהוא ביצע את הטבח כדי למנוע את ביצוע ההתנתקות.

וייזגן מנקה את העולם מנוכחותו על ידי התאבדות ב-22 בדצמבר 2006. הוא נשכח לגמרי, לא מעט בשל ההתאבדות.

* * * *

אנחנו עדיין ב-17 באוגוסט. ילנה בוסינובה, ילידת אודסה בת 54 שהיגרה לישראל ובחרה להתגורר בקדומים, מגיעה למחסום המשטרה בנתיבות, שממנו אי אפשר היה לעבור הלאה לעבר הרצועה. היא שופכת על עצמה בנזין ומציתה את עצמה. התקשורת הישראלית בוחרת להתעלם מאקט המחאה הזה, שלא צולם. הממסד המתנחלי לא יודע איך להגיב לאקט האלימות הזה, שבניגוד לאתוס שלו מופנה לא כלפי פלסטינים אלא כלפי המתנחל עצמו. שתיקת מבוכה יורדת על המגזר.

* * * *

אנחנו יומיים לאחר מכן, 19 באוגוסט. מתנגדי ההתנתקות מציתים צובר גז ברחובות, כשהם מרססים כתובת לידו: "צריך לרצוח את שרון." התערבות מהירה של הכבאים והמשטרה מונעת מההצתה להפוך לפיגוע המוני – כנגד אזרחים ישראלים. אם המבצעים נתפסו, הם לא זכו לשום תשומת לב. האירוע עצמו – נשכח.

* * * *

אנחנו כעבור שבועיים, ה-31 באוגוסט 2005. ברוך בן מנחם, מהגר טרי מארה"ב, מצית את עצמו במחאה על ההתנתקות, שנמצאת כבר בשלביה הסופיים. הוא נפטר כשבוע לאחר מכן. ממסד המתנחלים לא יודע איך לאכול אדם שבמקום להרוג פלסטינים הורג את עצמו, והוא שוקע בתהומות הנשיה. בתקשורת הוא היה שמועה ותו לא: בחודשים הראשונים אחרי ההתנתקות, כשניסיתי לעשות כתבה בנושא, אף אחד לא ידע אפילו את שמו. ידעו שהיה עוד מתאבד חוץ מבוסינובה, אבל לא ידעו מיהו. האקט עצמו נשכח. לבוסינובה יש ערך בוויקיפדיה העברית; לבן מנחם אין.

* * * *

2008, תאריך מדויק לא ידוע. המקום: המאחז הבלתי חוקי הידוע לשמצה חוות גלעד. ההיסטוריה הארוכה של טרור מתנחלים עוברת זיקוק וגיבוש לכדי אידיאולוגיה. המונח "תג מחיר" בא לעולם. המשמעות: על כל פעולה שתבצע הממשלה כנגד מתנחלים, תבוא פעולת טרור נגד פלסטינים. הרעיון אולי עובר גיבוש בחוות גלעד, אבל מאומץ תוך זמן קצר על ידי הנהגת המתנחלים, בדמותם של בני קצובר וגרשון מסיקה.

* * * *

הכלי הראשון של המתנחלים, בנסיונותיהם למנוע פינוי, הוא לחץ פוליטי. זה לגיטימי, גם אם זה גורר חריקת שיניים, וברוב המקרים זה גם עובד. הבעיה היא שהכלי השני בארסנל שלהם הוא טרור. הטרור הזה מתגלם, פעם אחר פעם, בהרג של פלסטינים שמיועד להוביא לפיגועי נגד בישראל. בחלק מהמקרים, המפגע מאומץ על ידי הקהילה; במקרים אחרים, הוא זוכה לשתיקה. אני חושד, אבל זה מצריך מחקר מעמיק יותר, שהדחיה או הקבלה נובעות יותר ממעמדו של המפגע קודם לפיגוע מאשר לפעולה שהוא ביצע. וייזגן ונתן-זאדה לא היו מוכרים, ונעלמו; ברוך גולדשטיין הפך לקדוש מעונה בקהילה קטנה אך מתרחבת; חגי סגל ומפגעי המחתרת היהודית הראשונה זוכים לחיבוק ממסדי הדוק. היחס ליגאל עמיר דו משמעי, אבל היחס לבת אצולת ההתנחלות מרגלית הר שפי הרבה יותר חיובי ומחבק. המקרים של השכחה מכוונת הם בדרך כלל מקרים של התאבדות; היהדות מכירה, במקרים קיצוניים במיוחד, בלגיטימיות של התאבדות. מחאה איננה חלק מהם.

בשום מקרה אין גינוי חד משמעי, בלי קריצה ובלי "אבל", של מעשי הטבח, מצד הנהגת המתנחלים. יתר על כן, כאמור, הנהגת המתנחלים אימצה את נהלי "תג מחיר." קצובר, בקישור שהובא למעלה, אומר ש"לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות." מועצת יש"ע לא גירשה את קצובר משורותיה ולא התנערה מהדברים.

המשמעות היא שאם וכאשר ינסה נתניהו להגיע לאיזשהו הסכם מוגבל עם הפלסטינים, וינסה לפנות אפילו מאחז, אנחנו צפויים לגל של רצחנות כלפי פלסטינים. שימו לב למקבץ יוצא הדופן של אירועי טרור סביב ההתנתקות: שרון היה איש של פלדה. נתניהו, כידוע, רופס הרבה יותר. המתנחלים יודעים שהם יוכלו לכופף אותו. והפעם, אחרי הכל, אנחנו לא מדברים על עזה. אנחנו מדברים על לב-לבה של המולדת היהודית. אם כאן תהיה נסיגה, דוקטרינת ה"אין נסיגה בגאולה" – שכבר ספגה מכה איומה עם כשלון נבואת השקר של "היה לא תהיה" – תמצא את עצמה במשבר שעשוי להיות סופני.

וכדי למנוע את זה, הוכיחו המתנחלים פעם אחר פעם, אין להם בעיה לשפוך דם פלסטיני. המקרה החריג של נסיון פיצוץ הצובר עשוי להעיד שגם המעצורים מפני רצח יהודים חלשים משהיו בעבר. כשזוכרים את העובדה שמאז ההתנתקות, יותר ויותר יהודים נתפסים כעובדי אלילים במקרה הטוב או ערב רב במקרה הרע משום שהם לא תומכים באחים היקרים שלהם, זה צריך להדאיג מאד.

מה שצריך להדאיג יותר הוא העובדה שפעם אחר פעם, פיגועים שמגיעים מן הימין הדתי גוררים הלם קצר וזמני – "כרעם ביום בהיר," כינה אהוד ברק את הטבח במערת המכפלה – ואחר כך מגיעה כניעה בפני הטרוריסטים, שמלווה בשכחה מהירה של הפיגוע ושל הכניעה. זה אומר, והמתנחלים הבינו את זה, שהטרור עובד. שרון, שוב, היה החריג; ונתניהו, שוב, הוא לא שרון.

וזה לא רק שהטרור עובד: במקרים רבים, רצח מעניק לרוצח הון תרבותי ניכר. פעם אחר פעם, קם לו "שליח ציבור" ועושה את מה שהוא יודע שהציבור שלו משתוקק שייעשה, קונה לו בכך לעתים שם עולם, על כל פנים חורג מאלמוניותו. להרבה יותר מדי לוזרים, הפיתוי גדול מדי והמעצורים חלשים מדי.

יהיה רע יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

את, אני והמלחמה הפלסטינית הבאה

ב"שלום עכשיו" יוצאים עכשיו ביוזמה שמטרתה לשכנע אנשים שעדיין אפשר לפנות התנחלויות. הם מספקים מפה שמראה שרובם של המתנחלים חיים ב"גושים", ושרוב ההתנחלויות שפזורות בגדה כמסמרים בלי ראש – מה שהן בדיוק נועדו להיות, מוקשים חיים כדי למנוע הסדר מדיני – מכילות מספר זעום של מתנחלים. הם צודקים. הבעיה היא שזה לא משנה.

רוח רפאים מבעתת את הציבוריות הישראלית: זו של מלחמת האזרחים שהמתנחלים מאיימים בה כבר שני דורות, תמיד במחסה של "אין לנו שליטה על המשוגעים" – אותם משוגעים שהם מקפידים לממן, לחבק וכפי שראינו לאחרונה, גם לקבל כשליחי ציבור.

השאלה של פינוי המתנחלים איננה רק שאלה לוגיסטית, אם כי גם זו מטלה שכלל לא ברור שצה"ל יהיה מסוגל לעמוד בה. ההתנתקות דרשה את פינויים של 8,000 מתנחלים בלבד, משטח רצוף יחסית. היא הצריכה הפעלת חלק עצום מהסד"כ של צה"ל; הפעם אנחנו מדברים על מספרים גדולים משמעותית, והפעם המטרה היא לפנות את הפסיכים שבפסיכים. אז ריחפה מעל לכל שאלת המרד הצבאי: זה לא התרחש בסופו של דבר, אבל צריך לזכור את החרדה בצה"ל ואת הדרישות שמי שיעסוק בפינוי עצמו לא יהיה הצבא, אלא המשטרה. המצב בגדה לא דומה, המתנחלים מפוזרים הרבה יותר, והם הוכיחו כבר את נכונותם לאלימות, ודאי מול פינוי מ"שטחי אבות." אם לצטט את הפרשנים שלנו בעת המהפכה המצרית, עפרה לא תהיה נווה דקלים.

המתנחלים יעשו כמיטב יכולתם להצית מלחמת אזרחים, כי הם לוחצים בעקביות על כל הכפתורים של הטראומה של הציבור היהודי. מי שזוכר איך הם אילצו ילדים לחקות את הילד שמרים ידיים מול הנאצים, או ניסו לשחזר את מסע הנצחון של טיטוס כשכמה מהם סוחבים העתק של מנורת שבעת הקנים, יודע שלא תהיה להם יותר מדי בעיה ללחוץ על הכפתור האדום הזה. ההצדקות התיאולוגיות כבר נזעקות במשך שנים מכל עלון ומכל אתר: ערב רב, מרד ביהוה.

ואז אנחנו מגיעים אל היהודי ישראלי הממוצע, בהנחה שיש דבר כזה. הוא לא מי יודע מה אוהד מתנחלים, אבל ממש לא מפריע לו כשמתעללים בערבים או מנשלים אותם – כל זמן שזה לא פוגע בציפור הלאומית, ההסברה. המתנחלים לוחשים לו מסר פשוט מאד: אתה צריך לבחור בין אי-פינוי ומלחמה עם הפלסטינים, שממילא מתנהלת – כך אומרים לו כל הזמן – בעצימות נמוכה, ובין פינוי ומלחמת אזרחים.

ואם זו הבחירה שבפני היהודי הישראלי הממוצע, אז הוא יעדיף להלחם בפלסטינים על פני מלחמה במתנחלים. הפלסטינים, מבחינתו, הם האויב הטבעי; מלחמה איתם היא המצב הטבעי. מלחמת אזרחים היא טרגדיה איומה, שאליה הוא לא מוכן להכנס – ודאי לא על סמך מילה של מנהיג פלסטיני כלשהו.

המתנחלים יודעים את זה. גם חלק ניכר מהפוליטיקאים יודעים את זה. לא במקרה רק אריאל שרון, הברוטלי והערמומי שבמנהיגים הישראלים, היה מסוגל לבצע את ההתנתקות ולאלץ את המתנחלים לקבל את עסקת עזה-תמורת-הגדה שלו. הם ידעו שהוא יהיה מסוגל, בלי למצמץ, למעוך את המרד שלהם, יישפך כמה דם שיישפך. שרון הפחיד אותם. אין אף מנהיג ישראלי אחר שמפחיד אותם, והם משתלטים על הצבא יחידה אחרי יחידה. הם לא מפחדים. הדבר היחיד שיעמוד בפני מלחמת אזרחים היא נחישות ממלכתית: תגובת פלדה על כל פרובוקציה של המתנחלים. שימוש בכל הכלים של המפקד הצבאי נגד התנחלויות. עוצר, סגר, הריסת בתים – הכל. וזה לא יקרה, כי לאף אחד בהנהגה, לא האזרחית ועל אחת כמה וכמה לא הצבאית – אם חשבתם שהפוליטיקאים שלנו חסרי עמוד שדרה, עוד לא ראיתם את הקולונלים והגנרלים – אין את אומץ הלב האזרחי הנדרש.

ועל כן נצא, במידה של ודאות, לעוד מלחמה עם הפלסטינים. לא היום, אולי גם לא מחרתיים, אבל נצא. ואם בדרך תצא האש מן האטד ותאכל את ישראל כולה, שרידי המתנחלים יסבירו אחר כך, למי שיישאר כדי להקשיב, שזה משום שלא היינו יהודים טובים מספיק.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מפלגת אני ואפסי עוד

יאיר לפיד רשם השבוע את המפלגה שלו, "יש עתיד – בראשות יאיר לפיד." אתמול (ה') חשף ערוץ 2 גם את התקנון שלה, והתפרסמו שמות מייסדי המפלגה.

במילה אחת: אוי. בשתי מילים: אוי ואבוי. בין מייסדי המפלגה, אפשר למצוא את לפיד עצמו (הגיוני), את בנו (הגיוני, בערך), את אשתו (לא נסחפנו?), את אמו (מה לעזאזל?), נגן שמלווה את לפיד בהופעותיו (WTF?), המאמן האישי של לפיד (!!!1!!), והמאפרת שלו (I don't want to live on the planet anymore). לא ברשימה: המוהל של לפיד והגננת שלו.

בקיצור, נראה שלפיד התקשה מאד לסגור את רשימת 100 מייסדי המפלגה. יכול להיות שאנשים רציניים לא רצו להיות מעורבים במיזם המפוקפק הזה. מותר לתהות עד כמה רציניים המאפרת של לפיד, הנגן שלו והמאמן שלו בכוונותיהם הפוליטיות, וכמה כובד ראש השקיעו לפני שחתמו על הניירת.

וזה עוד כלום לעומת התקנון. לפיד שריין לעצמו את הנהגת המפלגה לשתי קדנציות, עד בחירות 2020. למפלגה שלו לא יהיו פריימריז או בחירות פנימיות בקרב הפעילים, משום שלפיד שומר לעצמו את הזכות לקבוע את רשימת המתמודדים לכנסת של הרשימה. הוא יוכל להכניס לרשימה אנשים שאינם חברי המפלגה, אם כי הוא יצטרך לצמצם את מספרם לכרבע ממספר המועמדים – בקיצור, הוא יוכל להכניס אליה סלבריטאים שלא היה להם כוח לעשות את המינימום הנדרש של התפקדות למפלגה שלו.

לפיד יהיה זה שינהל את המו"מ הקואליציוני מטעם המפלגה, ויקבע מי יהיו השרים מטעמה – אם חשבתם לרגע שיש לו כוונה לשבת באופוזיציה, תשכחו מזה. הוא לא הגיע לפוליטיקה כדי לעבוד קשה. לפיד ישמש גם כיו"ר הנהגת המפלגה, ובכל מקרה של מחלוקת בהנהגה – דעתו היא זו שתכריע.

מה שאנחנו רואים פה הוא לא מפלגה. מפלגה אמורה לייצג את הציבור, ועל כן היא מנסה למשוך אותו אליה ולגרום לו להצטרף אליה ולהשתתף בקביעת עתידה. "יש עתיד" היא רשימה שמנוהלת על ידי יאיר לפיד, שהמקבילות היחידות בפוליטיקה הישראלית אליה הן ש"ס, שמנוהלת על ידי עובדיה יוסף ו"ישראל ביתנו," שמנוהלת על ידי אביגדור ליברמן. הראשונה היא מפלגה תיאוקרטית ששואבת את הסמכות שלה מ"ספר תורה מהלך", והשניה היא מפלגה פוסט-סובייטית שסובלת מהערצת מנהיגים קשה, ושיש בה יותר סמכויות למנהיג משהיו למזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.

יאיר לפיד לא רוצה שהישראלי הממוצע יקבל קול במפלגה שלו. זה לא צריך להפתיע: לפיד, בסופו של דבר, הוא הכל חוץ מהישראלי הממוצע. ספק אם יש דבר המעיד על הניתוק בין לפיד ובין הישראלים כמו הצורך שלו לרשום את הנגן שלו, המאמן שלו, המאפרת ואת בני משפחתו כמייסדי המפלגה; מתגנב החשד שהאיש שמתיימר להיות הישראלי מכולם פשוט לא מכיר הרבה ישראלים.

התקנון של "יש לפיד" נובע מטראומות פוליטיות. לפיד זוכר היטב מה קרה לשינוי, כשהחברים שלה ניסו להשפיע על הכיוון של המפלגה, בסוף ימיו של אביו: היא קרסה ולא שרדה. אפשר גם להרגיש כאן את חותמו של המנטור של לפיד, אהוד אולמרט, ואת זה של אורי שני, הרועץ הפוליטי המיועד שלו: שניהם אנשיו של אריאל שרון, והתקנון הזה מזכיר מאד את התקנון הראשון של קדימה, שנתפר למידותיו של שרון. התקנון ההוא, כזכור, היה אמור למנוע דיונים מעיקים במפלגה ולבנות שלד פוליטי שיאפשר לראש המפלגה להכניס לכנסת ערימה של אנשים שתלויים בו לחלוטין, ושיהיו צייתנים בהתאם.

"יש עתיד" היתה אמורה להיות תחליף נקי לפוליטיקה הישראלית. בפועל, היא הדבר הנפוטיסטי ביותר שקיים בנוף הפוליטי הישראלי (להוציא, אולי, ש"ס – אבל בפעם האחרונה שבדקתי, העוזרים האישיים של יוסף לא היו ברשימת מייסדי המפלגה), והיא מיועדת לשמור על צייתנות מקסימלית כשלפיד ימכור את המפלגה לכל המרבה במחיר אחרי הבחירות – ויש להניח שההעדפה שלו תהיה נתניהו.

"יש עתיד" – כי נפוטיזם זה הכי ישראלי.

ועוד דבר אחד: במכללת הגליל המערבי חששו שהסטודנטים הפלסטינים הישראלים לא יכבדו את טקס יום הזכרון, אז מצאו שם פתרון מקורי ומתחשב ברגשותיהם של 40% מהסטודנטים שלהם: הם עקרו חלק מהספסלים, הרטיבו אחרים, ונעלו את הכיתות והקפיטריה כדי שגם אם מישהו ירצה לשבת, הוא לא יוכל. כלומר, כפו על הסטודנטים הפגנת תמיכה בטקס. לתפארת מדינת כל יהודיה.

(יוסי גורביץ)

אמן הזכרון המתעתע

גם מי שהתרגל לחוצפת שקריו של בנימין נתניהו נאלץ לשפשף הערב את העיניים: נתניהו התייצב בכנסת מול האופוזיציה והאשים אותה בתכנית ההתנתקות. "אתם הכנסתם את איראן לעזה, ואנחנו נוציא אותה משם… עזבתי את הממשלה כי לא הייתי מוכן להיות חלק מההתנתקות… אמרתי שיעופו טילים מעזה לבאר שבע." שאר ההתבטאויות של נתניהו מתייחסות לאובססיית איראן שלו וראויות לדיון אחר (אם כי שווה להתבונן בהתבטאויותיו של הדובר לשעבר שלו, אופיר אקוניס, ולתהות על הדמיון שבינן לבין אלה נתניהו.) נתמקד לכמה דקות בשקרים הבוטים של נתניהו על ההתנתקות.

עובדות: בנימין נתניהו שימש כשר האוצר של ממשלת שרון השניה. במאבק נגד ההתנתקות, לא נשמע קולו בציבור. הוא אמנם ניסה, ב-26 באוקטובר 2004, להפיל את חוק ההתנתקות, אך – במה שסילבן שלום, בשנינה נדירה, כינה "הפוטש בננה" – התקפל בפני שרון, נכנס לאולם הכנסת והצביע בעד החוק. הוא יצביע בכנסת עוד שלוש פעמים בעד תכנית ההתנתקות. הוא היה שר האוצר שהעביר את תקציב ההתנתקות.

פעלה אז בליכוד קבוצה שכונתה על ידי חנפי שרון בתקשורת "מורדי הליכוד", שהיתה למעשה נאמנה לעקרונות הליכוד; מי שסטה מהם היה שרון. נתניהו יכול היה להתחבר אליהם ולארגן כוח שיפיל את שרון. הוא לא עשה את זה. הוא לא הצטרף אליהם גם כששרון זרק לפח את משאל מתפקדי הליכוד. לא, הוא שמר על הכסא. אפילו בוגי יעלון עשה יותר נגד ההתנתקות מנתניהו, ושילם מחיר כבד יותר, אם כי הוא יילל על זה שנים אחר כך.

רק שבוע לפני ההתנתקות, כשהבין שאם הוא נשאר בממשלה הוא מקבל גט כריתות מהימין הדתי, שהוא בסיס הכוח האמיתי שלו – באירוע של חב"ד, שהכתירה אותו ב-1996, הוא התקבל בצעקות וכמעט אלימות – שבר נתניהו ימינה. הוא התפטר ברעש, ומכאן ואילך תקף את שרון. זה היה חסר כל משמעות פוליטית: המרד של כפר מימון (זוכרים אותו?) כבר נשבר, חלוץ כרמטכ"ל וראש אכ"א שלו אלעזר שטרן דיכאו ניצני מרד בתוך הצבא, ולכולם כבר היה ברור שההתנתקות תתרחש. הרבנים הממסדיים כבר עבדו על הדיל השקט שלהם עם הצבא, שיאפשר לכולם לבכות אבל יאפשר גם פינוי באלימות מינימלית. בנימין נתניהו אחראי להתנתקות הרבה יותר משלמה אבינר, למשל, אבל לימין הדתי חשוב לטהר את נתניהו מהבגידה הגדולה ביותר בארץ ישראל השלמה, אז מטשטשים את ההסטוריה.

ההתנתקות אירעה לפני פחות משבע שנים, וכבר נפוץ נראטיב לפיו מי שהיה אחראי להתנתקות לא היה הליכוד, אלא קדימה. זו שטות מוחלטת: ההתנתקות החלה בפועל ב-15 באוגוסט 2005, שרון דיבר עליה לראשונה בפומבי בסוף 2003, ושרון פרש מהליכוד והקים את קדימה בסוף חודש נובמבר 2005, כלומר כשלושה חודשים מאוחר יותר. אבל אפילו מי שמכהנים בעוונותינו כפרשנים בכירים נופלים בנראטיב הזה: בן כספית כתב לאחרונה, ואף עורך לא תיקן אותו, ש"אריאל שרון, שרצה לצאת מעזה ולהיפטר מצרחני המרכז וקבלני הקולות, הלך והקים את קדימה."

האמנזיה הציבורית הזו, או שמא שטיון, שמאפשרים לציבור לקבל זכרון שתול של מאורעות שלא היו – מאורעות שהתרחשו בעבר הקרוב מאד – היא זו שמאפשרת לנתניהו להטיל את האחריות להתנתקות על האופוזיציה. הוא יודע שאף אחד לא יזכור, ואם יהיה מי שיזכור, הוא יהסס ולא יזכיר. אחרי הכל, נתניהו תקיף כל כך כשהוא מפנטז. אם ימכור לציבור היסטוריה אלטרנטיבית בנחישות, הוא יודע, יש סיכוי שהגרסה שלה תתקבל. כך יכול היה לזכור את העצות הטובות שנתן לו השר רחבעם זאבי – שמעולם לא היה שר שלו. כך הוא יכול להיחשב גם היום, אחרי שכולם חוץ מנחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב כבר הבינו שהוא האיש שחיסל את מעמד הביניים, ל"קוסם" כלכלי – והכוונה היא לא לכך שהוא מבתר את גופת הכלכלה הישראלית ומעביר אותה לטייקונים. לאחר השבץ השני של שרון, שבועות ספורים אחרי שהתייחס אליו כאל "דיקטטור מחייך", מיהר נתניהו לנכס לעצמו את מורשתו והכריז שהוא היורש הראוי. זה עבד – למרות שמורשת שרון היא ההתנתקות.

בארה"ב כבר מתחילים להתפכח, באיטיות, מאשליית הדיווח העאלק אובייקטיבי, שבו נותנים את זכות הדיבור לנציגי האמת ונציגי השקר. תפקידם של עיתונאים הוא לא למסור תקציר מדויק של שקרי הממשלה; תפקידם הוא לחשוף אותם. התקשורת היתה צריכה לומר על השקר של נתניהו שהוא שקר, ולעורר מהומה. ראו מה קרה לאוסם כשהיא שיחדה – סליחה, "תרמה" – את הוועדה האולימפית. הרעש הזה, הזעם הזה, הסופות האלה, צריך להיות מופנה פחות אל שקרי הפרסומאים הרגילים והרבה יותר אל שקרי הפוליטיקאים שלנו. רק כך, אם נחזיר את העובדות ואת הזכרון אל מה שהופך להיות ממלכת הגרסאות, נוכל לגרש מכאן סוף סוף את הברלוסקוני שלנו.

ועוד דבר אחד: עיתון מצרי מדווח שבספר הזכרונות של הרודן המצרי המודח מובארק טוען האחרון שבמשך שנים הוא שילם לבנימין "פואד" בן אליעזר 25,000 דולרים מדי חודש. בן אליעזר מכחיש בתוקף. לא ברור איך אפשר לחקור את הנושא, בהתחשב במקור, אבל צריך: אסור שעננת החשד ששר הבטחון של ישראל היא לא רק מלחך פנכתו של מובארק אלא גם שכיר שלו תרחף מעל החיים הפוליטיים שלנו. אשתו של קיסר צריכה להיות נקיה מחשד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שובו של הנחש בנעליים הגבוהות

לשכת נתניהו מנהלת מתקפה חריפה נגד מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בגלל שהעז לומר שהתקפה על איראן תהיה טפשות מוחלטת, ובגלל שהעז לומר שצמד הפסיכופתים ברק ונתניהו מסכנים את מדינת ישראל. הלשכה כל כך נואשת, מדווח הארץ, שהיא מאשימה את דגן בקנוניה פוליטית נגד נתניהו, תוך דרישה מעיתונאים שיצטטו את המדליפים לא כאנשי הלשכה אלא כ"גורמים במערכת הפוליטית". במילים אחרות, לשכת נתניהו מנהלת קמפיין ספין נגד דגן, תוך נסיון להטעות את הציבור.

בין השאר, טוענים שם שדגן "משוגע". זה מעלה בזכרון את הבעיה שנתקל בה שר ההסברה של היטלר, גבלס, אחרי הטיסה המשונה של רודולף הס לבריטניה במאי 1941. איך אפשר להסביר לעם, תהה גבלס, שמצד אחד הס הוא משוגע, אבל מצד שני הוא היה סגן הפיהרר במשך שמונה שנים? איך מטשטשים מהזכרון את השבחים שהשפיע נתניהו רק לפני חודשיים על דגן, את שבחי השרים לו אחרי חיסול מבחוח ולפני הפאדיחות, ומשאירים רק את הרושם שמדובר במשוגע? לגבלס לא היה פתרון לבעיה הזו. ספק אם לנתניהו יש. לגבלס היה יתרון אחד: הס היה תקוע בטאואר בלונדון, ולא יכול היה להסביר את עצמו לאוכלוסיה הגרמנית. לדגן יש גישה למיקרופון בכל רגע שירצה, לפחות עד שימאיס את עצמו על התקשורת.

הם מ פ ח ד י ם, זה ברור. השאלה היא ממה. איתמר שאלתיאל העלה אתמול את הסברה שכל מסע הספין מיועד לדבר אחד: לשנות את הנושא. להפסיק לדבר על הטענות של דגן – שנתניהו ואנשי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כמובן, לא ענו עליהן – ולהעביר את הדיון לפס אחר, לשאלה האם בכלל מותר לדגן להתבטא. כשזה הנושא, הם לא צריכים לענות על השאלות הקשות שהעלה דגן, כגון האם ישראל ערוכה לתגובת הנגד האיראנית.

אחד המובילים של המסע נגד דגן היה השר לאיומים אסטרטגיים – שם מפואר לשר בלי תיק – בוגי "משה" יעלון, שמשמש גם כמשנה לראש הממשלה. (התואר האחרון, אגב, לא היה קיים עד ששמעון פרס עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, וזחל לממשלתו של אריאל שרון, ונזקק לתואר מפוצץ משלו. פרס הלך. התואר נשאר.) יעלון אמר ש"אם בעקבות דבריו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה – זו פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". ועל דבר ההבל הזה הוא הוסיף ש"אם על דעתו הוא עוסק פה בנושאים שבוודאי רובם נידונו עם הדרג המדיני במשך השנתיים האחרונות, אני חושב שזה לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר, ובוודאי שלא להפיץ מידע שאמור להישמר כמידע סודי."

בוגי לא מבין מי יודע מה בדמוקרטיה. זה לא צריך להפתיע: הוא רמטכ"ל לשעבר. אחד מהם, רפאל "רפול" איתן, שאיבד לדבריו-שלו חצי מהמוח שלו בקרבות סביב מנזר סן סימון, היה מספיק גלוי, משאולץ לפשוט את מדיו ב-1985, להודות שהוא לא מצליח להבין את הדבר הזה, דמוקרטיה.

בוגי חושב שאם מישהו מערער על מידת האחריות של ראשי המדינה, זו "פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". להיפך: תפקידו של הציבור לבדוק, כל הזמן וללא הרף, עד כמה אחראים ראשי המדינה. כבר היינו במלחמה אחת, שבה ראש הממשלה – בגין – לא תפקד עקב מחלה ואולי דכאון, ושר הבטחון שלו שיקר ללא הרף לממשלה עד שפקעה סבלנותה והיא הפקיעה מידיו את הפיקוד על חיל האוויר. מי שפגע אז בבטחון המדינה לא היו העיתונאים והמבקרים, אלא השרים ואנשי הלשכות, שחיפו על בגין ושרון והסתירו את האמת.

אשר לתפיסה ש"לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר", תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל. בדיקטטורה לא מעבירים ביקורת על הדרג המדיני; ביקורת כזו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם בוגי לא מבין את זה, אולי הוא צריך לבקש תפקיד בקבינט של אסד. אחרי הכל, כשבוחנים את האידיאולוגיה של בוגי, היא די מסתדרת עם זו של מפלגת הבעת'. כאן המקום להזכיר שבוגי תמיד תיעב עמוקות את הציבור הישראלי: בשנות הדמים של האינתיפאדה השניה, כשהכשלונות של בוגי אילצו את האזרח הממוצע לשחק ברולטה רוסית באוטובוסים בעוד הוא מסתובב עם מאבטחים, הוא הודיע בטון זעוף ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". הישראלים, שלא מוכנים לחיות בקסרקטין, היו בעיניו החוליה החלשה.

אבל מדובר לא רק באי ההבנה של יעלון בדמוקרטיה ובבוז שלו לסתם אנשים: יש כאן גם חוצפה חריגה. הנחש בנעליים הגבוהות שמתלונן עכשיו מרה על כך שדגן העז, אחרי פרישתו, להזהיר את החברה הישראלית מההנהגה שלה, הוא אותו האיש בדיוק שלפני שבע שנים תקף, במדים, את תכניתו המדינית של ראש הממשלה שלו והגדיר אותה "רוח גבית לטרור", וסיפק בכך את הסיסמה למועצת יש"ע – כפי שוודאי ידע שיקרה. הוא היה הרמטכ”ל הכי פוליטי בתולדות צה”ל מאז, הממ, שאול מופז.

שנים מאוחר יותר, כשהוא ישפץ את ההיסטוריה באוטוביוגרפיה שלו, יטען יעלון ששרון החליט על תכנית ההתנתקות, שהיא אסון אסטרטגי לשיטתו, מסיבות של שחיתות פוליטית; וראה זה פלא, הרמטכ"ל יעלון העדיף לשתף פעולה עם השחיתות הזו, לערוך את הצבא להתנתקות, ולא להתפטר. היללות העולות ויורדות נשמעו מכיוונו רק אחרי שלא קיבל שנת כהונה רביעית. אפילו לנתניהו היה יותר עמוד שדרה מלבוגי: אחרי שהצביע ארבע פעמים בכנסת בעד תכנית ההתנתקות, הוא התפטר שבוע לפני ביצועה. ראוי גם להזכיר שעל פי דיווחים מאותה התקופה, ניסה יעלון לסחוט שנה רביעית משרון באיום שאם לא יקבל אותה, הוא יעזוב את תפקידו באמצע ההתנתקות. שרון לא היה אדם שהתרשם מנסיונות סחיטה, וההמשך ידוע.

זה לא התחיל בימי שרון: כשהיה בוגי ראש אמ"ן, ונראה היה שבחירות 1996 נוטות לכיוון פרס, הוא מיהר לנפק חוות דעת של אמ"ן, שקבעה שאיראן רוצה בנצחונו של נתניהו. אני חושב שברור לכל שגם אם להנהגה של איראן היתה עמדה בשאלה הזו, וגם אם נקבל את ההנחה המופלגת שאמ"ן ידע מה היתה העמדה הזו, שחרור מסמך כזה על ידי בכיר במדים בעיצומה של מערכת בחירות הוא ההתערבות הפוליטית הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אוחז במסורת ארוכה של ראשי אמ"ן – חוסר יכולת לנבא את הנולד במרחק של שבועות – בוגי פספס את המנצח במערכת הבחירות ההיא. לזכותו ייאמר שהוא למד מהר מאד איפה מרוחה החמאה.

זה האיש. זה פועלו. זה יושרו המפורסם. זו ההבנה שלו בדמוקרטיה. בוגי יעלון, סביר להניח, הוא האדם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית כיום.

סיכון אסטרטגי, אם תרצו.

ועוד דבר אחד: אם מישהו רוצה להבין איך מצליחה מערכת המשפט להנפיק אחוזי הרשעה של 99.98%, שיצפה בתכנית המצמררת הזו של "המקור". זו צפיית חובה. ראוי לשים לב במיוחד לדברי הסיכום של השופטת על הזכ"דים, ולתהות כמה חפים מפשע יושבים כעת בכלא בשל שנשברו ומסרו הודאה, בגלל עצלנותם של שוטרים, רשלנותם של פרקליטים, ופתיותם – אין מילה אחרת – של שופטים.

(יוסי גורביץ)

אופס, הוא עשה זאת שוב

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)