החברים של ג'ורג'

האיש החזק-נבעך

נתניהו הדגים בשבוע האחרון את השטיק הקבוע של שליטים סמכותניים: דרישה לסמכויות על-חוקיות שבכל זאת, אפעס, לא מאפשרות להם ליישם את תכניותיהם

ההתפזרות של הכנסת השבוע היתה עוד צעד לקראת הפיכתו של בנימין נתניהו לשליט יחיד, ובו זמנית הוכיחה את חולשותו. לפני 45 ימים, נתניהו הכריז בקול תרועה על נצחון ענק בבחירות. לפני שלושה ימים, הוא הודיע בקול ענות חלושה על הליכה לבחירות.

למה אנחנו הולכים לבחירות? כי נתניהו יודע שאולי הוא נבחר, אבל הוא שנוא. אם היתה אפשרות – כחוק – לנציג מפלגה אחרת להרכיב ממשלה, היתה עולה לראשונה מזה עשור האפשרות הממשית שיהיה ראש ממשלה שאיננו נתניהו. האפשרות הזו היתה כנראה לא מעשית: הדרך היחידה שגנץ היה מרכיב ממשלה היא על ידי ממשלת אחדות עם הליכוד. הסיכוי לכך היה נמוך עד אפסי – אבל הוא היה מבהיר לח”כים של מפלגת דווקא-ביבי שהאיש שנוא, שהוא משקולת על צווארם, שהוא דוחף חלק מהם לתהום הנשיה כדי לשמור על שרידי כוחו. לראשונה מאז 2009 היתה עולה האפשרות של החלפתו.

ראוי לזכור: ויכוחים פנים מפלגתיים על זהות המנהיג הם מסורת ישראלית ארוכה. כל שנות כהונתו של בן גוריון היו נסיון ארוך למנוע מנהיג אחר. מפלגת העבודה נחצתה שנות דור בין מחנה רבין ומחנה פרס. עשור שלם – 1983-1993 – עמד בסימן הוויכוח הפנימי בליכוד מי יהיה יורשו של בגין. נתניהו יודע שמפלגתו (להבדיל, אולי, מציבור המצביעים שלה) לא ממש מאוהבת בו. הוא עשה כל שביכולתו, כל שטיק וטריק, לשחק עם תאריכי הבחירות הפנימיות במפלגה ולוודא שאין מולו מועמד רציני. בפועל, הוא הפך לשמעון פרס של הליכוד: וידא שאף אחד לא יכול לצמוח בצילו.

כהרגלו, לא בחל נתניהו להתייחס לחוקי היסוד של ישראל כאילו היו צעצועים לא חשובים במיוחד, שאפשר לשנות ברוב אקראי. הוא כבר העביר הוראת שעה (שהכנסת כבר לא תאשר) שתשנה את חוק יסוד: הממשלה כדי שיוכל לדחוס כמה שיותר שרים. הוא עשה את אותו התרגיל עצמו ב-2009. המטרה, כרגיל, היתה פתרון מצוקה קואליציונית; האמצעי היה בפועל שינוי חוקתי.

לכאורה, נתניהו עמד בבחירות אפריל 2019 בשיא כוחו. בעקבות המשחק המסריח שלו, של ליברמן ושל לפיד, הועלה אחוז החסימה ל-3.25%, כלומר שמפלגות עם פחות מארבעה מנדטים לא יוכלו להכנס לכנסת. ליברמן, לפיד ונתניהו מכרו את השינוי הזה ככזה שיחזק את ה”משילות”. מטרתם של שלושת הציונים הדגולים, כמובן, היתה לוודא שהמפלגות הפלסטיניות יישארו מחוץ לכנסת. בפועל, המהלך הזה מחק את בנט ושקד ואת פייגלין. כורה בור, בו יפול.

נתניהו מדבר על “משילות” כבר עשור. לאחרונה הוא מדבר בפומבי על ביטול הביקורת השיפוטית על חוקי כנסת והחלטות ממשלה, כלומר על המשילות האולטימטיבית: החלטות ממשלה רנדומליות וחוקים שמתקבלים ברוב אקראי ללא כל ביקורת עליהם. את זה הוא עושה, יש לציין, בניגוד להבטחותיו במהלך הבחירות; אבל נראה שכולנו פרט לאבי גבאי כבר הבנו שלמילה של נתניהו אין שום משמעות.

נתניהו הוא כרגע ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות והמנהל בפועל של משרד החוץ. הוא מינה יועץ משפטי ומבקר מדינה כלבבו. הוא מינה חנף ששיקר לכנסת לתפקיד ראש המוסד. ספק אם היה ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה כוח בידיו. אבל למרות ששינה את שיטת המשטר כדי שתתאים לצרכיו, והוא מבצע שינויים כאלה מדי קדנציה, האיש החזק לכאורה מעמיד שוב ושוב פנים כנבעך. הוא היה מצליח, הוא אומר לנו, אלמלא היה “השמאל” הדמוני חותר תחתיו. השמאל לא בשלטון מאז שנת 2000. בליל רביעי כבר צירף נתניהו את אביגדור ליברמן לשורות השמאל.

המהלך הזה של נתניהו הוא מהלך קלאסי של שליטים סמכותניים: לוקחים יותר ויותר סמכויות, מקרקרים חומות חוקתיות כדי לאפשר לשליט למשול יותר ויותר, ובו זמנית דופקים את האוכלוסיה עד העצם. כשצריך להסביר למה גן העדן המובטח לא מגיע, משתמשים באיזו קנוניה בלתי נראית. השליט היה מצליח בהכל, אלמלא היתה קונספירציה אפלה, חזקה משמעותית ממנו, שחותרת תחת שלטונו. השליט הוא בו זמנית חזק מאד – הוא מאוהב במילים שמשדרות כוח, חוזקה ועוצמה – ונבעך. כוחות סמויים כובלים את ידיו, והוא דורש את ביטול כל המגבלות עליו. ומה נעשה, כשהחוק האחרון ייכרת? מי יגן עלינו מפני שליט כל יכול כשהחוקים, שמטרתם הגנה על האזרח מפני שרירות וזדון ממשלתו, יעברו מן העולם? היש פושע מסוכן יותר מזה שמחזיק בסמכות?

ונתניהו, נזכיר, חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. ספק אם יש, בחיים הציבוריים, יותר הפרת אמונים מאשר שינוי החוקים לתועלתו האישית של אדם. נתניהו גרר אותנו לבחירות. חובה עלינו לוודא שאלו יהיו הבחירות האחרונות שבהן האיש הזה, שהשחית כל מה שנגע בו, יהיה מועמד.

ועוד דבר אחד: כל מה שיש לי לומר על אביגדור ליברמן הוא שמדובר בעבריין שהורשע בתקיפת קטין, שחמק משורה של האשמות שחיתות כתוצאה ממיתות משונות של עדים, ושאין חולק שהוא אחד האנשים המושחתים ביותר בישראל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על מדינת העומק

כשה-Deep State מרימה את ראשה ואף אחד לא קורא לה בשמה

מלחכי פנכתו של ראש הממשלה, ראש וראשון להם בנו גמאל, טוענים שוב ושוב שבישראל פועלת “מדינת עומק”, שמטרתה לחסל את ראש הממשלה הנשגב. הטענה הזו הועלתה, בין השאר, ביחס לוועדה שמסרבת לאפשר לראש הממשלה לממן את הגנתו המשפטית מאוליגרכים שאת קשריו אליהם הוא מסרב בעקשנות לחשוף.

בישראל, כמו כמעט בכל מדינה, אכן פועלת מדינת עומק. רק שהיא לא זו שגמאל ואחרים מריירים עליה. מי שירצה לראות אותה, צריך להביט בידיעה שלא הגיעה לכותרות הראשיות: 62 שנים אחרי רצח קסטנר, השב”כ מסרב לחשוף את המידע שיש לו על הפרשה. התואנה, כרגיל, היא הזניה של “צרכי בטחון.”

המונח “מדינת עומק” נולד בטורקיה שלאחר ההפיכה הצבאית של 1980. ההפיכה בוצעה על ידי גנרלים בהנחיית ארה”ב – ארה”ב תמיד ראתה בטורקיה כלי מרכזי למלחמה בברה”מ, הגיוני בהתחשב במיקומה – והשתמשה, בין השאר, במיליציות שהוקמו בסיוע אמריקאי חשאי, ה-Grey Wolves. הביטוי “מדינת העומק” מתייחס לקשרים שבין רשויות השושו הטורקיות, מיליציות חצי רשמיות, גנרלים ופקידים – בעיקר פקידים במערכת המשפט. האנשים שקובעים מי יעמוד לדין ומי ישוחרר.

אנחנו אוהבים לחשוב בקווים נקיים: יש מדינה, יש שוק פרטי, יש עולם תחתון, ואלה לעולם לא נפגשים. בפועל, הם נפגשים לעתים תכופות – כמעט תמיד באמצעות שירותי המודיעין. אחרי הכל, פעילותם של שירותי המודיעין היא לעתים קרובות נפשעת. הם השירותים שמקבלים אישור מהמדינה לעבור על החוק כדי להגן על המדינה מאויבים זרים ופנימיים. במקרה של טורקיה, פושעים אלימים ולאומנים היו חלק מהארסנל שהפעילו שירותי המודיעין.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, והחרא שהופעל לכאורה להגנת הדמוקרטיות המערביות היה בל ייאמן. איטליה הועברה בפועל לידי מדינת העומק: מערכת מסועפת של קשרים בין שירותי המודיעין, שופטים מושחתים, בנקאים של המאפיה, המאפיה, הוותיקן והבונים החופשיים המזדרגגים הפעילו בשנות ה-60 עד ה-80 של המאה ה-20 את “אסטרטגיית המתחים” – מערכה שלמה של טרור שהמטרה שלו היתה להפחיד את האוכלוסיה האיטלקית מלהצביע למפלגות השמאל. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית היתה החזקה ביותר במערב ובמודיעין האמריקאי חשו צורך לבלום אותה.

היה פלג שמאל אלים, הבריגדות האדומות, שאכן ביצע שורה של פיגועים (הידוע ביותר והשנוי ביותר במחלוקת הוא חטיפתו ורציחתו של אלדו מורו, שאני מוכן לאבד אצבע אם אכן בוצע על ידיהם); אבל על הפיגועים הללו רכבה הקונספירציה הימנית של Gladio/P2, וביצעה שורה של פיגועים ימניים שהתחזו לפיגועים שמאליים (המקרה הידוע ביותר הוא של הטבח בתחנת הרכבת בבולוניה). איטליה עדיין מתמודדות עם הנזק הבל ישוער שנגרם לאמון הציבור במערכת הפוליטית כשנחשפה הקנוניה הזו.

בצרפת של דה גול היו מספר מקרי נסיונות התנקשות בדה גול, מעבר לפרשת אלג’יריה הידועה, שבוצעו על ידי העולם האפל מאד של השירותים החשאים, ששם היו מעורבים עד צוואר עם העולם התחתון. כשדה גול שמע על ההתנקשות בלי אוסוולד, הרוצח של קנדי, הוא הפטיר “טוב, מובן, הם לא יכלו לאפשר לזה להגיע לבית המשפט.”

מדינת העומק של ארה”ב הופעלה על ידי ה-FBI וה-CIA (מחמת האופטימיות אני כותב כאן בלשון עבר). הידוע מבין המקרים הללו היה מבצע COINTLPRO של ה-FBI, שמטרתו היתה מעקב אחרי פעילי זכויות אדם ונסיונות לשבש את פעולותיהם. את מרטין לותר קינג הם ניסו לשכנע להתאבד באמצעות איום בחשיפת הרומנים שלו. ה-CIA הפר בשיטתיות את החוק ועקב אחרי אזרחים אמריקאים. התביעה הכללית עשתה כמיטב יכולתה כדי לסייע לעבריינים לחמוק מדין. התירוץ, כרגיל, היה בטחון לאומי וחשש לחשיפת שיטות פעולה.

עצם קיומה של מדינת עומק עשוי לשמש לצרכים פליליים. בפרשת ווטרגייט, הפריצה הבלתי חוקית למטה המפלגה הדמוקרטית מצד אנשי ניקסון, היו מעורבים אנשי FBI ו-CIA. השיטה פשוטה למדי: ברגע שאתה יודע שיש חלק מהממשל שעובר על החוק, אתה מבקש בנימוס סיוע בכמה פרויקטים קטנים משלך, לא לגמרי קשורים, ורומז בעדינות שאתה יודע יותר מדי.

בישראל היתה מדינת עומק משחר ימיה, והיא קיימת עד היום – ראו הסירוב של השב”כ לחשוף את תיקי קסטנר. מדוע הוא מסרב? משום שהוא היה מעורב בטיוח של הרצח, ככל הנראה משום שאחד הרוצחים (זאב אקשטיין) היה סוכן שב”כ. העובדה הזו, אגב, היא סוד קטן למדי: היא פורסמה לפני 30 שנים בערך ב”מרגלים לא מושלמים” של יוסי מלמן. אקשטיין אמור היה להיות סוכן חדירה לארגוני ימין אלימים, והיו לא מעט מהם אז. סוכן חדירה אפקטיבי אמור לשחות כדג במים בקרב האוכלוסיה שאליה הוא חודר; להכיר את כל מנהגיה והשפה שלה. זו הסיבה שהחטיבה היהודית בשב”כ נופלת שוב ושוב על הפרצוף.

האם אקשטיין רצח את קסטנר על דעת עצמו? האם רצח אותו כדי להפוך לאמין יותר בקרב קהל היעד שאליו היה אמור לחדור? האם השב”כ החליט לפתור את בעיית קסטנר, שהפכה לכאב ראש ענק למפא”י (מדובר, נזכיר, בימים שבהם איסר הראל ישב דרך קבע בישיבת ראשי מפא”י)? האם אקשטיין חרג מההנחיות שמסר לו השב”כ, או שהמפעיל שלו החליט על דעת עצמו לחסל את קסטנר? האפשרויות רבות. השב”כ, גם היום, לא רוצה שתדעו.

איסר הראל, אגב, המליץ על חנינה לאקשטיין ולשאר חברי חוליית הרצח עוד לפני שהועמדו לדין. כולם שוחררו תוך שש שנים. צירוף מקרים, כן?

מדינת העומק הישראלית היתה בשיאה בימי האופל של בן גוריון, שבהם השב”כ שימש – על פי הדגם המזרח אירופי המוכר – כמשטרה חשאית להגנת המפלגה, לאו דווקא המדינה. השב”כ האזין להנהגת חירות ולהנהגת מפ”ם. כשאנשי שורת המתנדבים התחילו לחשוף שחיתות שהגיעה עד בנו של בן גוריון, הבריון עמוס בן גוריון (משפט שבו בפעם הראשונה הורשע מפכ”ל המשטרה בעדות שקר, לטובת עב”ג), “מישהו” חתך לאחד מהם את הבלמים והוא כמעט נהרג. כשהיה צריך להראות לאורי אבנרי שהוא מעצבן יותר מדי את המשטר, אריק שרון שלח צנחנים ל”חופשה” מיוחדת כדי שירביצו לו.

השב”כ לא היה היחיד שבחש בקלחת. אמ”ן הפעיל (ללא ידיעת ראש הממשלה וכיום נראה שגם ללא אישור שר הבטחון פנחס לבון) חוליה של מחבלים במצרים, שהורכבה ברובה מיהודים מצרים. החוליה נתפסה וחלק מאנשיה הוצאו להורג (תוכלו למצוא אזכור לטרוריסטים האלה, אם תתקלו ברחוב בשם “קדושי קהיר”; “קדוש,” כאן, קרי “שאהיד”).

ראש החוליה, אברי אלעד, היה עבריין קטן. באותה התקופה דגלו באמ”ן בגיוס של עבריינים למטרות מודיעין, מתוך המחשבה ההגיונית כשלעצמה שכדי לבצע פשעים, מוטב לשכור פושעים מקצועיים. דא עקא, פושעים מקצועיים חושבים קודם כל על עצמם, לא על המדינה ששלחה אותם. איכשהו, עם קריסת חוליית קהיר, דווקא אלעד הצליח לחמוק. אנשי אמ”ן עשו את הדבר המתבקש כדי למנוע את חשיפת הפאשלה, ושלחו אותו לאירופה. במקביל, ראש אמ”ן גיבלי עסק בזיוף מסמכים קדחתני. ב-1957, לאחר שגיבלי כבר לא היה בתפקידו, אלעד שב לישראל, נעצר על ידי השב”כ, הודה בכך שהסגיר את חברי הרשת וששיקר בעדות קודמת בהנחיית גיבלי; בית דין סודי דן אותו למאסר של 12 שנים. כל אותה העת, אסור היה לפרסם בישראל את פרטי הפרשה ואלעד היה ידוע בכינויו “האיש השלישי.” הפעלת חוליית הטרור ולכידתה כונו “העסק הביש”, ועיקרי הפרשה לא דווחו בצורה מסודרת. ככה זה כשיש צנזורה צבאית וממסד שושו חזק.

ב-1957, השנה שבה נעצר אלעד, החליט אמ”ן להשתמש בעוד פושע קשוח, במקרה שלנו מוטי קידר, כדי להחדיר אותו למצרים. קידר לא הגיע למצרים; הוא עצר בבואנוס איירס כדי לרצוח סוכן יהודי במקום ולשדוד אותו. קידר חזר לארץ והועלם מיד במעצר מנהלי. רק חצי שנה אחר כך נודעה העובדה שהוא עצור, אבל מיד לאחר מכן יצא צו איסור פרסום בנושא, והוא נשאר בתוקף עד 1974, השנה שבה שוחרר קידר. על המסמכים הקשורים לפרשה יש איסור פרסום עד היום. במקביל, החליט היועץ המשפטי לממשלה לא להעמיד את קידר על רצח שביצע קודם לגיוסו על ידי אמ”ן. בשנת 1995 ביקש קידר משפט חוזר, כשהוא טוען שנפל קורבן למאבקי כוח בקהילת המודיעין; באמ”ן הודיעו כי התיק שלו “אבד.” בתי המשפט סגרו את בקשת המשפט החוזר בטענה החביבה עליהם, שיהוי.

קידר היה ידוע בכינויו “האסיר איקס.” בשנת 2010 למדנו לכמה שניות על קיומו של “אסיר איקס” נוסף. לימים למדנו שמדובר בבן זיגייר, שהיה בתפקיד כלשהו במוסד – לא ברור אם כסוכן או כאיש הארגון. בסוף שנת 2010 נמצא זיגייר מת בתאו. סיבת המוות שנויה, כרגיל במקרים כאלה, במחלוקת. השופטת שטיפלה בתיק העבירה את ההחלטה האם להעמיד לדין סוהרים בשל מותו של זיגייר לפרקליטות, אף שעל פניו זו אמורה להיות החלטה של שופט; הפרקליטות סגרה את התיק.

מדינת העומק, אם כן, היא בבסיסה הממשק בין שירותי המודיעין ובין שירותי אכיפת החוק. האחרונים מכופפים את עצמם שוב ושוב בפני צרכי שירותי המודיעין, ובכך מרחיבים את תחומי המדינה חסרת החוק, המדינה של פקידים בלתי נבחרים שעושים ככל העולה על רוחם, עם מעט מאד פיקוח, אם בכלל. מדינת העומק יוצרת מרחב פעולה אקסטרה-לגאלי, שבו היא מרשה לעצמה לחטוף ולענות אנשים; בשטחים זה מנהג רווח, יומיומי, ובישראל הוא מופנה בעיקר כלפי אנשי הימין הקיצוני. אחרי שאנשי המודיעין עושים את שלהם, באה הפרקליטות ומנקה אחריהם. היא מכחישה את העינויים, או אומרת שהעינויים היו הכרחיים, או סוגרת תיקים לא נוחים. נסו, למשל, לברר כמה אנשי שב”כ הועמדו לדין בשל עינויים: המספר הוא אפס. יד אחת של מדינת העומק פושעת; היד השניה מנקה אחריהם. מדינת העומק מגיעה גם לשופטים: לא סתם בית המשפט המועדף של השב"כ הוא אולמה של עינת רון בפתח תקווה.

כיום כבר לא מקובל לגייס פושעים לשירותי המודיעין. הלקח שנלמד היה חד וחריף. אבל מה קורה כשאנשי המודיעין הופכים לפושעים? מה קורה כשהם משתחררים מהשירות, ומגלים שכל מה שהם יודעים לעשות הוא פשיעה? אז הם מקימים חברות “מודיעין אזרחי”, כמו אלה שנחשפות שוב ושוב בשנים האחרונות: Black Cube ודומיהן, שמספקות שירותי פשיעה וריגול לבעלי הכוח, כמו הארווי ווינשטיין. החברות הללו מנוהלות על ידי בכירי מודיעין לשעבר, והרמז הברור הוא שיש להם עדיין קשרים שהם יכולים להפעיל במערכת – שבתורה מאוישת על ידי אנשים שכבר חושבים על הקריירה השניה שלהם.

אז לא, מדינת העומק שלנו היא עדיין לא זו של איטליה וטורקיה בימי המלחמה הקרה, אבל היא לגמרי יכולה להיות כזו, אם לא נטיל פיקוח הדוק הרבה יותר על שירותי השושו שלנו – ואם נכפה תקופת צינון על שפיונים בדימוס. ובינתיים, נתחיל בשקיפות ונאלץ את שירותי המודיעין לשחרר את כל המסמכים שלהם תוך 30 שנים, כמו כל שירות ממשלתי. אם הם מכילים שם של סוכן שעדיין חי, שיפקסלו אותו. אסור לנו להניח לפקידים בלתי נבחרים להפוך לממשלה.

ועוד דבר אחד: יאיר “הזועביז” לפיד ובני גנץ מארגנים הערב הפגנה נגד ממשלת נתניהו. מאחר והם מסרבים לשלב נואמים ישראלים-פלסטיניים באירוע, בשלל אמתלות, אנא עשו את הדבר הנכון והשארו בבית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל לא שווה מלחמת אזרחים

תשובה לאלוף בן

מאז לידתה מלווה ישראל בחשש, מעורב במידה של תאווה וערגה, ממלחמת אזרחים. אחרי הכל, אם יש עם יהודי, זה ב-DNA שלו: מלחמות החשמונאים היו בחלקן הניכר מלחמות אזרחים (תחילה נגד המתיוונים, אחר כך בין פרושים וצדוקים), ועל המיתוס על חורבן הבית השני מיותר להרחיב את הדיבור. המדינה הוקמה בשפיכות דמים לא רק של פלסטינים, אלא גם של יהודים: הסזון הגדול, הסזון הקטן (של 1947), אלטלנה כמובן, המהומות (המובנות לגמרי) סביב הסכם השילומים עם גרמניה החדשה-לכאורה, שלל המחתרות החמושות שהמשיכו להתקיים עד אמצע שנות החמישים.

מאז הקמת ההתנחלויות, ב-1967, האיום במלחמת אזרחים נמצא תדיר על סף התודעה. כשמנהיגי מתנחלים אומרים שהם לא “יוכלו לשלוט בקיצונים”, הם מאיימים בטרור כנגד המדינה מצד אזרחים, וכשהם אומרים שפינוי מאחזים והתנחלויות “קורע את העם”, לזה בדיוק הם מתכוונים. הם צריכים שהאיום הזה יהיה אמין כדי לשמור על הנדל”ן שלהם ומעמדם. הוא ודאי הפך למוחשי יותר אחרי רצח רבין, שהיתה לו השפעה מצננת על ראשי הממשלה מן המרכז שבאו אחריו, והוא בא לשיאו בפיגועים במהלך ההתנתקות ובפרעות עמונה ב-2006 שלאחריה (מקרה חריג שבו שני הצדדים, המתנחלים והמשטרה, נגררו לאלימות קשה.) המשטרה החשאית ייחסה לתנועת המרד של איש הימין הקיצוני מאיר אטינגר נסיון למוטט את המשטר החילוני באמצעות פיגועים נגד נקודות תורפה, בעיקרם מקומות מקודשים למוסלמים. (כאן יש לסייג ולהזכיר שאף שהמשטרה החשאית הציגה את מניפסט המרד, לא ברור שהוא אכן מקושר לאטינגר, ושכלל לא הוכח קיומה של מחתרת כזו; המשטרה החשאית הנעבכית נאלצה לשחרר את אטינגר לאחר שהוחזק חודשים במעצר מנהלי, שם על פי הדיווחים עונה.)

השמאל הישראלי, מצידו, לא כל כך מאיים במלחמת אזרחים: האיומים מצידו הם איומים על עזיבה. זה הרבה פחות מפחיד ומשמעותית יותר פאתטי, סוג של “אני עוד דקה הולך” של מוכר קרטיבים בחוף, אבל לגמרי יתכן שזה יהיה יותר אפקטיבי בפירוק המדינה.

למרות הכלל הזה, לפני מספר ימים פרסם עורך הארץ, אלוף בן, מאמר שבו הוא מפנטז וכמעט עורג למלחמת אזרחים. הוא כותב ש”כשהשלווה הפנימית תתערער, בגלל קריסה כלכלית או ריבוי הלוויות של חיילים, יקום הפופוליסט החילוני שירכב לשלטון על גל השנאה לחרדים […] כשהנטל יכבד, ולא יהיה ממה לשלם, עשוי לקום פוליטיקאי כריזמטי יותר מלפיד ולשכנע את הציבור שהפתרון למצוקתו טמון בדיכוי אלים של החרדים, בהשלכת משתמטי גיוס לכלא ובכפיית לימודי ליבה באמצעות חיילים חמושים.” בן מזהיר את החרדים עוד ש”הנשק והכסף מצויים ברובם בצד החילוני, וברגע האמת הדתיים הלאומיים שמשרתים צבא ומשלמים מסים יבגדו בחרדים”, כך שכדאי להם להוריד ראש.

ההנחה האחרונה של בן מופרכת. בבחירה בין החילונים ובין החרדים, הציונות הדתית תמיד תבחר בחרדים. גם להם יש סב חרדי וגם להם יש סיוטים מהסב האחר, שהלך לאכול שפנים באיזה קיבוץ. המטרה של הציונות הדתית היא הקמת מדינת הלכה; הם פשוט לא מדברים על זה בציבור.

גם שאר ההנחות בעייתיות. קודם כל, איזה צבא בדיוק ידכא את החרדים ויפטרל ברחובות בני ברק? מי יהיו החיילים שייכנסו לבתי הספר ויחפשו ספרים אסורים? מאיפה תגיע המשטרה החשאית שתפשוט על בתי מדרש מחתרתיים? רוב מוחלט של הכוח של צה”ל עסוק בשיטור בגדה המערבית ומול החמאס ברצועת עזה. לגמרי יתכן שצה”ל מסוגל לכבוש את בית שמש ובני ברק; יש לו את הנשק, ובמידת הצורך את הארטילריה וחיל האוויר, כדי לעשות זאת. זאת בהנחה, הלא ברורה כלל, שהתותחנים והטייסים לא יסרבו לבצע את הפקודה להפוך את רחוב בני עקיבא לרפיח. אפשר לכבוש את השטח; ההתנגדות לא תהיה אפקטיבית.

אבל איך יחזיקו בו? איך תדכא ישראל החילונית מרד של כמיליון חרדים – וכן, אם תהיה הפיכה חילונית כזו, יהיה נגדה מרד?

ואתם רואים? כמו כל ישראלי טוב, מיד נטשתי את השאלות המוסריות ועברתי לשאלות הפרקטיות: כוח אדם, כוח אש, לוגיסטיקה ואיפה להציב את הצלף בפינת סוקולוב-בני עקיבא.

אבל, בראש ובראשונה, הבעיה במאמר של בן היא בעיה מוסרית. החרדים יוצרים, לדעתו, בעיה כלכלית; הפתרון שלו לבעיה הזו הוא כוחה העירום של המדינה, דיקטטורה צבאית. מאפס לפינושה בשלושים שניות.

אבל דיקטטורה צבאית היא עוול מובהק, עוול מובהק שאדם מוסרי לא ישתתף בו. צה”ל מוכתם די והותר בפשעים גם כעת; ספק אם יוכל לשרוד את הכתמים שתצריך מלחמת אזרחים, אולי הרעה שברעות המוכרות למין האנושי, ובדיכוי הצבאי שיצטרך לבוא אחריה. יתר על כן, הדיכוי של בן הוא דיכוי אידיאולוגי מובהק: הוא יכריח את החרדים ללמוד מה שאינם רוצים ללמוד. נו, זו כבר הולכת להיות הצלחה מסחררת. מעבר לחוסר היכולת ללמד ילדים כנגד רצונם ורצון הוריהם, כל האידיאולוגיה והמרטירולוגיה החרדית בנויים בדיוק לסוג כזה של מאבק. באיזשהו שלב איזה רב ימות במרתף עינויים כי לא הסכים לומר אילו ילדים משתתפים בחדר הסודי שלו, ויקום לנו יורש לרבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות. גרייט סקסס.

(ושוב אני גולש לפרקטיקה במקום מוסר. קשה, המגפה הישראלית הזו שלכם.)

בן מציע למעשה לישראלים הליברלים את הפתרון המצרי: ניתן לאיזה א-סיסי לדכא את ההמונים הדתיים. סביר שיש לא מעט ליברלים ישראלים שיתפתו לפתרון העוועים הזה, לחרפת הנצח שלהם; בן מכיר את נפש בהמתו. אבל כשהליברלים המצרים התייצבו מאחורי א-סיסי, הם איבדו את הלגיטימיות שלהם. אין חצי דיקטטורה צבאית; אין דיקטטורה צבאית מוצדקת. בן רומז שישראל צריכה לנהל שתיים מהן במקביל: אחת כנגד הפלסטינים ואחת כנגד החרדים. סוג של גרסה ל"בניכוי הערבים והחרדים, מצבנו מצוין."

וכאן הפער בין השמאל, מה שנשאר ממנו, ובין הימין. הימין הישראלי מתנגד לדמוקרטיה. אין לו שום בעיה עם דיקטטורה צבאית על פלסטינים, ואם לשם כך הוא יצטרך לנהל מלחמת אזרחים, הוא ינהל אותה. הוא יבכה אחר כך דמעות תנין, אבל הוא ינהל אותה. הערכים שלו הם ערכי דם ואדמה.

השמאל, מצד שני, מבסס את הערכים שלו על הומניזם. ואתה לא יכול להיות הומניסט ולנהל דיקטטורה צבאית. אתה לא יכול להאמין בזכויות אדם ולפטרל בקסבה של בית שמש. כן, במשך שנים שכנעו אותנו שהומניזם וכיבוש על הפלסטינים יכולים לעבוד ביחד, או ליתר דיוק – שמאחר ואנחנו נצטרך את הצבא כדי לפנות התנחלויות, אנחנו לא יכולים לסרב להכרעה הדמוקרטית להמשיך את הכיבוש; אבל ספק אם מישהו מאמין בכך עוד. לא במקרה, השמאלנים או משתמטים משירות צבאי, או עוברים ליחידות עורפיות. לא הרגליים שלהם יצעדו בחברון ובשכם. ואם בן חושב שהם יסכימו לשרת בדיקטטורה צבאית גם בביתר עילית, כדאי שיחשוב על זה שוב.

הפנטזיה של בן מובנת. הדמוגרפיה לא נראית טוב, בלשון המעטה, למיעוט הליברלי בישראל. הפיתוי לדחות את הכרעת הציבור באמצעות כוח נשק וחלקות לשון – צורך כלכלי, השתמטות – גדול. אבל ישראל, בפשטות, לא שווה מלחמת אזרחים. אם החזון שיש לליברלים מרכזיים כלפיה הוא משטר צבאי, עדיף ללכת.

הערכים הליברליים יובסו בכל מקרה במלחמת אזרחים: אם ינצח הימין, הוא יכריע אותם; ואם ינצח המרכז, הוא יהרוג את ערכיו-שלו. דבר אחד הוא לבקש מאזרחים להגן על ארצם מפני אויב חיצוני; דבר אחר הוא לבקש מהם להתנגד להתקוממות של חלק מהאזרחים; ודבר אחר לגמרי הוא לדרוש מהם לצאת להפיכה כנגד חלק גדול באוכלוסיה שלא אחז בנשק. העובדה שהפתרון הזה בכלל עולה על הדעת צריכה להדאיג.

נפגש במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לקראת דיקטטורה

השנים האחרונות חוות זחילה איטית לקראת שלטון יחיד. כמה הערות לקראת יום העצמאות

ראש הממשלה, שנאלם בימים האחרונים, הבציע שוב אתמול (ג’) כשהוא מגנה בחריפות את טקס האזכרה האלטרנטיבי. נתניהו עשה כאן את התרגיל הקבוע שלו: הפצת שנאה כמסך עשן כדי להסתיר את כשלונותיו. הוא שרק לאספסוף, והאספסוף כרגיל הופיע. אנשים שהגיעו לטקס חוו יריקות, קללות ובמספר מקרים גם אלימות.

לשטיק הזה יש בשנים האחרונות שם: Stochastic terrorism. המדובר במצב שבו דמגוג מפיץ קריאה מרומזת לאלימות, כשהוא עצמו נמנע מאלימות אבל יודע שבין שומעיו יש מי שיבין היטב את מה שהוא נדרש לעשות. ההגדרה המקורית של טרור סטוכאסטי היא “מעשי טרור שניתנים לחיזוי סטטיסטי, אבל לא לחיזוי אישי.” כלומר, יש מספיק פסיכים שם בחוץ שיבינו בדיוק מה אתה רוצה, אבל לא ניתן יהיה לחזות את הפעילות שלהם ולקשר אותם אליך. לנתניהו יש נסיון ארוך במשחק הזה. לא צריך היה להיות אשף בפסיכולוגיית המונים כדי לדעת שהפסיכים יגיעו. הם הגיעו, כמצופה, והם משכו אליהם את הכותרות.

שזה בדיוק מה שנתניהו רצה: הכותרות עברו להפצת השנאה שלו ולאלימות שנלוותה אליה, ופסחו על העובדה שהאיש הפך לנעדר במהלך סוף השבוע ויום ראשון, כשיצאנו לעוד “סבב” מטומטם עד אימה עם רצועת עזה. מספר ההרוגים בעזה עומד כרגע על 27; בישראל נהרגו ארבעה. למה זה היה טוב? זה לא היה טוב, אלא לנתניהו ולמתנחלים.

בשנים האחרונות מיישם נתניהו את מדיניות הבידול: הוא שומר על משטר החמאס מכל משמר, כדי למנוע אפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים. כל זמן שיש פיצול בין חמאס ופתח, נתניהו מתמם שאין עם מי לדבר. כשהם מנסים להתאחד, הוא תוקף את הרש”פ על שיתוף פעולה עם החמאס. בדרך, הוא מחזק שוב ושוב את החמאס על חשבון פת”ח. המשמעות של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, רק נרמזה, ומעולם לא עלתה לדיון ציבורי – היא שנתניהו מקריב ביודעין את תושבי עוטף עזה כדי לשמור על השליטה הישראלית בגדה.

אפשר להכריע את חמאס. אפשר לכבוש את הרצועה. מה יקרה ביום שאחרי, זו שאלה מצוינת; אבל הפעולה הצבאית עצמה, בהנחה שישראל מוכנה לספוג כמות לא גדולה מדי של אבידות, פשוטה. במשך עשור השליטה שלו בישראל, נתניהו – האיש שב-2009 הבסיח למוטט את שלטון החמאס – נמנע מכך.

למען הסר ספק: אני לא בעד כיבוש רצועת עזה. אני לא חושב שזה יוכל שלא להתפקשש נוראות ואין לי ספק שמאחר והדבר היחיד שצה”ל למד לעשות ב-20 השנים האחרונים הוא להרוג אזרחים, המחיר לאוכלוסיה העזתית יהיה מחריד. אני תומך בביטול המצור על רצועת עזה. אבל נתניהו מקפיד שלא להעלות את הנושא בכלל לדיון.

תחת נתניהו כשר בטחון, הושחת צה”ל, ובמיוחד דובר צה”ל, כפי שלא הושחת במשך עשורים. אם תזכרו את פרשת שרידי גופתו של זכריה באומל, דובר צה”ל שיקר במרץ כשטען שהגופה הושגה ב”מבצע” ולא בחילופי שבויים. בכך הוא חיזק את נתניהו לקראת הבחירות. את האמת למדנו רק אחריהן. כעת דובר צה”ל משתף פעולה עם שקר אחר של נתניהו: רשמית, אומר נתניהו, הלחימה בעזה עוד לא הסתיימה. תושבי ישראל למדו שהחמאס אמין יותר מדובר צה”ל, ושכשהוא אומר שיש הפסקת אש, יש הפסקת אש. דובר צה”ל יכחיש הפסקת אש, אבל יודיע כמה שניות אחר כך על פתיחת הלימודים כסדרם.

הנקודה הקריטית פה היא שלמרות שהורגלנו שנתניהו עושה ככל העולה על רוחו בעניינים בטחוניים ומדיניים, על פי החוק בישראל מי שאחראי היא הממשלה. שרים לא ידעו לומר, בימים האחרונים, מה ההבנות בין נתניהו והחמאס. זה לא חדש. נתניהו מנע מהקבינט שלו מידע על הפסקת האש עם החמאס כבר בסוף צוק איתן. היועמ”ש הרופס שלו, יהודה “מי?” ווינשטיין, חתם לו על צטעל’ה שאומרת שהוא לא צריך לעדכן את השרים, והם לא עודכנו.

תוצאה של השנים הארוכות שהימין מחזיק בתיק החינוך היא שלאזרחים אין יותר מושג באזרחות. דוגמא מובהקת היא השרלטנות של כחול לבן, ששכנעה כמעט מיליון ישראלים שאם היא תהפוך למפלגה הגדולה ביותר, היא גם תרכיב את הממשלה. ובכן. במקרה שלנו, השרים מועלים בחובתם החוקתית – למשול במדינה ולנהל מדיניות בטחון וחוץ – משום שהם יודעים שאף אחד כבר לא זוכר שזו חובתם, ומשום שהם יודעים שאם הם יצאו נגד נתניהו, ה”בייס” המפורסם שלו יצא נגדם. ומאחר והם מכירים היטב את יכולות השריקה הסטוכסטית של נתניהו, הם לא רוצים להפוך לאויב העם על ידי עשיית התפקיד המזורגג שלשמו נבחרו. מה, הם רוצים לגמור כמו בני גנץ?

התוצאה של השתמטות השרים מתפקידם החוקי היא שנתניהו אוגר יותר ויותר כוח. הוא ראש הממשלה, שר הבטחון, שר הבריאות ובפועל גם שר החוץ. המקרה של משרד החוץ מאלף: נתניהו החריב אותו. הוא לא רצה דיפלומטים מקצועיים שיחלקו עליו, אז התוצאה היא שאין יותר דיפלומטים מקצועיים. התפקיד של הדיפלומטיה הישראלית, בעידן של הכרזה על כך שהדיקטטורה הצבאית הישראלית תמשך לנצח, צומצם לתפקידי hasbara ותו לא.

נתניהו סירס את השרים שלו והפך את עצמו לשליט בפועל. את התוצאות אנחנו מכירים: במקום שבו הוא רואה מחלפים, אנחנו תקועים בפקקים. במקום שבו הוא רואה שגשוג, כשליש מהמדינה חי מתחת לשכר המינימום. השרים אינם שרים, הם חנפים. הם כבר לא זוכרים איך להיות שרים. בדרך, נתניהו הצליח לשבור גם את הכנסת. הוא עשה את זה בשני מהלכים. ראשית, ועדת השרים לענייני חקיקה חיסלה את יכולת החקיקה של האופוזיציה. חוקים שהממשלה לא רוצה בהם, לא יעברו אלא במקרים נדירים במיוחד. שנית, השימוש ברוב הקואליציוני כדי למנוע ביקורת פרלמנטרית על עבודת הממשלה – תפקידה המרכזי של הכנסת.

אין ממשלה, אין בפועל כנסת, ועכשיו נשארה רק המערכת המשפטית. אני לא מתכוון לומר משהו בזכותה, כי היא באמת לא ראויה למילים טובות, אבל אנחנו זקוקים למוסדות, גם אם הם גרועים. השלב הבא יהיה להפוך את נתניהו, באמצעות חוק צרפתי וחוק חסינות, לחסין העמדה לדין כל זמן שהוא בתפקידו. והוא יעשה הכל כדי להשאר בתפקידו לשארית ימי חייו, או עד שעוכר דין ממולח יוכל לטעון שבגילו הוא כבר לא כשיר לעמוד לדין. הוא צריך כנראה קדנציה וחצי בשביל זה.

כשהכל ייגמר, בהנחה שלא נקבל את גמאל נתניהו כראש ממשלה, יהיו לנו מוסדות שאף אחד לא זוכר איך הם אמורים לתפקד וציבור שלא זוכר מישהו אחר בתפקיד. יהיה לנו מוסד של ראש ממשלה שמכיל יותר סמכויות משיש לנשיא ארצות הברית, כולל הסמכות להחליט על דעת עצמו – כראש ממשלה ושר בטחון – על יציאה למלחמה והפסקתה; תהיה לנו ממשלה שכבר לא זוכרת מה תפקידה ואיך מבצעים אותו; ותהיה לנו כנסת שהיא חותמת גומי של הממשלה, כלומר של ראש הממשלה.

קשה לבנות מוסדות, קל הרבה יותר להרוס אותם. את מה שהרס נתניהו, יהיה קשה מאד לבנות אחר כך. בוויכוח הגדול סביב קנוניית קטילינה, בימיה האחרונים של הרפובליקה הרומית, דרש קיקרו להעניק לו סמכויות להוציא להורג חשודים ללא משפט; יוליוס קיסר התנגד, בטענה שגם אם קיקרו הוא אדם ראוי והגון, יורשיו לא בהכרח יהיו כאלה, והתקדים של קיקרו ישמש גם אותם. את ההמשך מכירים חובבי ההיסטוריה. ראש הממשלה שיבוא אחרי נתניהו, ככל שיהיה כזה, ייכנס לתפקיד שנתניהו שינה מהותית – בשתיקה כמעט מוחלטת של האופוזיציה, יימח שמה, ושל התקשורת.

דמוקרטיות אינן, לרוב, קורסות כתוצאה מאירוע דרמטי, אלא משחיקה איטית. אנחנו חייבים להגן על המוסדות שלנו, למנוע את הרמיסה שלהם ואת העיוות שלהם על ידי המחזיקים בתפקידים. אנחנו נכשלים בכך, רצים אחרי כל סנסציה. נתניהו איננו האשם היחיד בכך, אם כי הוא האשם העיקרי: התיעוב הישראלי לדקויות ולפורמליסטיקה, ההעדפה לאילתור מבלי לחשוב על מה שיקרה אחרי האילתור, משחקים היטב לידיו.

השאלה, כשאנחנו מציינים עצמאות, היא עצמאות ממה ולשם מה. כרגע אנחנו נסחפים במהירות לכיוון עריצות, גם אם בלתי מוצהרת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מורשת אזריה

מתנחלים רצחו, הצבא העלים את המצלמות, דו”צ הוציא הודעה שקרית, התקשורת לא בדקה: מורשת אזריה האמיתית

לפני כשבועיים, ב-3.4.19, תקף פלסטיני בשם מוחמד עבד אל-פתאח, תושב ח’ירבת קייס, מכוניות עם לוחות רישוי ישראליות סמוך לכיכר הכפר ביתא. מתנחל בשם יהושע שרמן (מנהל מטה השטח של איחוד מפלגות הימין, כמסתבר) ירה לעברו מתוך רכבו; לאחר מכן שרמן וישראלי נוסף התקרבו לעבר עבד אל פאתח, פצעו אותו בירי, התקדמו הלאה ורצחו אותו ביריות בעודו שרוע פצוע על הרצפה.

עד כאן, בנוהל.

מיד לאחר מכן, הודיע דובר צה”ל שעבד אל פאתח נהרג “תוך כדי ביצוע פיגוע דקירה.” לא היה פיגוע דקירה, אבל היי, זה דובר צה"ל.

עד כאן, בנוהל.

התקשורת הישראלית דיווחה על הרצח כאילו היה נסיון פיגוע דקירה שסוכל, בדיוק כמו שדובר צה”ל היה רוצה שיעשו.

עד כאן, בנוהל.

עד כמה שידוע לי, משטרת ישראל לא עצרה את היורים לחקירה ולא חקרה את התקרית, אף שנהרג בה אדם. אחרי הכל, הוא לא באמת אדם, הוא פלסטיני.

עד כאן, בנוהל.

מה שהיה חריג, לפחות מהנוהל כפי שהכרנו אותו עד עתה, הוא שזמן קצר לאחר הרצח פשטו חמושי צה”ל על שני בתי עסק באזור, שבהם היו מותקנות מצלמות אבטחה, החרימו את התוכן שלהם, והשמידו את המידע שעל אחת מהן. כך עולה מחקירת בצלם, שכרגיל עושה את העבודה שכלי התקשורת, מצ”ח, המשטרה והפרקליטות הצבאית לא טורחים לעשות.

החמושים לא עיכבו את הישראלים היורים, כפי שאמורים היו לעשות על פי חוק, אבל זה צפוי לגמרי. רוב מוחלט של החמושים לא יודע שיש לו סמכויות עיכוב כלפי מתנחלים. עם זאת, הם לחלוטין גילו יוזמה כשהחרימו את התיעוד והשמידו את חלקו. יופי של חתירה למגע.

מה קרה פה? זה לא כזה מסובך. אני אופתע מאד אם קצין בדרג גבוה ממ”מ היה אחראי להשמדת הראיות. אף קצין בדרג גבוה יותר לא היה מסתכן בפקודה כזו, שהיא שיתוף פעולה עם פשע. החמושים פשוט יישמו את לקחי פרשת אזריה: הם השמידו את המצלמות.

מאז הרצח שביצע אזריה בחברון, שעליו קיבל עונש מגוחך והמון סימפטיה ציבורית, טען הימין שמעתה חיילים יחששו לירות במחבלים. בנט ושקד – אל תתנו לדלת לחבוט בכם בדרככם החוצה, מוצ’אצ’וס – אפילו הפכו את הטענה הזו לחלק מהקמפיין שלהם. “המפקד שלי אומר: אתה חייב להסתער,” שר בנט, “עורך הדין שלי אומר: אתה עלול להצטער.” הטענה היבבנית של הימין, כביכול חיילים זקוקים לעורך דין בשדה הקרב בגלל שמשפטנים קושרים להם את הידיים, לא חדשה. הימין משתמש בה מאז האינתיפאדה הראשונה (סכסוך שכמי שהשתתף בו אני יכול להעיד שאף אחד מאיתנו לא שמע בכלל על עורכי דין), אבל היא הפכה למגפה של ממש בעקבות מקרה אזריה. בנט וחבר מרעיו אמרו לנו שאחרי אזריה, חיילים יפחדו לירות.

וכמובן, זה לא מה שקרה. חיילים מעולם לא פחדו לירות. הם תמיד ידעו שהפיקוד יחפה עליהם, כל זמן שלא יצלמו אותם. הם הפיקו את הלקח הנכון מבחינת צה”ל מפרשת אזריה: הם מעלימים את המצלמות.

למה הם מעלימים את המצלמות כשמתנחלים מבצעים את הרצח? כי הם אמונים על תפיסת hasbara. מסלקים את כל מה שיכול לפגוע בתדמית של הכיבוש. אחרי הכל, המתנחלים הם רק זרוע אחרת של המשטר הישראלי. כן, יש חיכוכים לעתים בין הזרועות, אבל כולם יודעים שהם פועלים לאותה המטרה. כמו העיתונאים שלא בדקו את הודעת דו”צ, הם לא היו צריכים פקודה. הם ידעו בעצמם מה תפקידם.

הכדור עכשיו במגרש של משטרת ישראל: האם היא תפתח בחקירת רצח? אחרי הכל, על פי חוק אין צורך בתלונה במשטרה: היא צריכה לפתוח בחקירה ברגע שנודע לה על חשד לפשע. לא הייתי כוסס ציפורניים. החוק הוא מילה מתה בגדה המערבית, ולחיי פלסטינים אין ערך. משטרת ש”י, שבחלקה הניכר מורכבת ממתנחלים, יודעת שלא יהיה שום לחץ ציבורי עליה לחקור את התיק הזה.

ככה זה בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הרבה רעש על (כמעט) מאומה

הערות על בחירות 2019

א. הגוש המלוכני. הדבר המדכא ביותר בבחירות האלה היתה ההצלחה של נתניהו. הוא השיג שיא שהוא עצמו לא הצליח לרשום, תוך שהוא שותה מנדטים מחלק ניכר מהגוש שלו. התזוזה בגושים היא מינימלית, אם בכלל, וגושים הם כל הסיפור. אבל נתניהו זכה בהישג אישי ניכר.

יש קבוצה גדולה בציבור היהודי שהמחויבות שלה לערכים דמוקרטיים עמומה, והיא מהווה את מצביעי מפלגת השלטון. 36 מנדטים ניתנו למפלגה שבמכוון לא פרסמה מצע מזה מערכת הבחירות השלישית ברציפות. הליכוד לא צריך מצע: המצע שלו הוא נתניהו. לאיש הזה נוסף שובל של שחיתות אישית עוד קודם לתקופה שהיה בכלל נבחר ציבור. זה לא מרתיע את המצביעים שלו. גם העובדה שנתניהו ניצב בפני שלושה כתבי אישום לא משנה לו.

אפשר להתווכח עם מצביעי ליכוד על הרבה דברים, ויש על מה. קשה הרבה יותר להתווכח עם תומכי נתניהו. נתניהו מרוקן את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן במשך עשור שלטונו, מערער מוסד אחרי מוסד כדי לשמור על שרידותו האישית. מי שעובר על כך בשתיקה ושב ומצביע לו – למרות לא מעט אלטרנטיבות – מעיד על עצמו שהמשטר הדמוקרטי וטוהר המידות חשובים בעיניו כקליפת השום.

נתניהו יילך, בסופו של דבר. לא ברור כמה נזק ימשיך לגרום, אבל הוא ישאיר ליורשיו גוש גדול של הציבור שמאס במשטר דמוקרטי. ספק אם נתניהו עצמו מסוגל לבצע את המעבר הנפשי לדיקטטור. הוא בכל זאת גדל בתקופה אחרת. אבל הוא משאיר דלת פתוחה לאחד מיורשיו, וציבור גדול עליו יוכל הדיקטטור העתידי להשען.

ב. חיסול הגוש הדמוקרטי. נכון לשעה זו, עומד מניין המחנה הדמוקרטי בישראל על 20 ח”כים בלבד: שישה של העבודה, שישה של חד”ש-תע”ל, ארבעה של מרצ וארבעה של רעם-בל”ד. לגוש האנטי דמוקרטי יש רוב מוצק של 65 (שוב, לא הפתעה גדולה), אבל את רוב הקולות של הגוש הדמוקרטי שתתה מפלגת כחול לבן.

האחרונה מכילה נציגות נכבדת למדי של כוחות ימניים של ממש, מבוגי “משה” יעלון ועד צבי האוזר, שכתב את הגרסה הסופית של חוק הלאום והתעקש שלא להכניס לתוכו סעיף שוויון. בכל משבר דמוקרטי של ממש, צפויה הסיעה הלא אפויה הזו להתפרק. מנהיגיה, חשוב לציין, הביעו לאורך כל מערכת הבחירות סירוב להכיר בח”כים פלסטיניים נבחרים לגיטימיים והודיעו שלא ישבו איתם בשום מצב. (ולמקהלה הקבועה של “אבל הערבים לא רוצים”: חד”ש-תע”ל הודיעה שוב ושוב שהיא פתוחה למשא ומתן.)

מאחר והשסע הדמוקרטי בישראל הוא על קווים אתניים, קרי זכותם של מיעוטים לא יהודיים לשוויון, די ברור איפה יעמדו הח”כים הימניים של כחול לבן בשעת משבר. לפיד, יש להניח, יברח מנושאים מעוררי מחלוקת, ועד היום אין לנו מושג איך ינהג גנץ.

הולך להיות כיף.

ג. מצביעים מטומטמים. מי שהגדיל את הגוש האנטי-דמוקרטי הם מצביעי שמאל-מרכז אפויים למחצה, שכל פעם מחדש נופלים במלכודת של טענת המפלגה הגדולה יותר. הם העניקו את ראשות הממשלה לנתניהו ב-2009 והבטיחו אופוזיציה לא מתפקדת כשהצביעו ללבני. הם עשו אותו הדבר שוב עם לבני ובוז’י ב-2015, ושוב ב-2019 עם כחול לבן.

יש בישראל רוב ימני, כך שאי אפשר להאשים אותם בסטיה האנטי-דמוקרטית של ישראל, אבל הם אשמים בכך שפעם אחר פעם אין פה אופוזיציה מתפקדת. פעם אחר פעם, הם יוצרים אופוזיציה מסורסת שרוצה להיראות נחמדה. אנחנו צריכים אופוזיציה מהגיהנום, שתעשה כמיטב יכולתה לבלום את הזליגה האנטי-דמוקרטית של ממשלות נתניהו – עד שיבוא הזמן שבו הציבור בישראל יבין שמדיניות הימין מובילה למלחמה בעצימות נמוכה כדרך חיים, ויחליט שמגיע לו יותר. עד אז, לבלום כל יוזמה בכל תרגיל פרלמנטרי אפשרי.

רק שמספר גדול של ממצביעים שלא יודעים לספור עד 61 (מי אמר שהמאבק הימני בלימודי האזרחות לא נשא הישגים?), ושלא טורחים לברר מי המועמדים שהם קונים בשק, הביאו אותנו למצב שבו יש בפועל אופוזיציה של 20 מושבים. עלה תאנה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אבל לא הרבה מעבר לכך. נהדר.

ד. דיכוי הצבעה. הליכוד שלח ביום הבחירות כ-1,300 “משקיפים” מצוידים במצלמות נסתרות כדי להטיל אימה על מצביעים במגזר הפלסטיני. ה”משקיפים” היו אנשי משרד הפרסום של שגיא קייזלר, לשעבר ראש עמותת ועד מתנחלי השומרון, שבשעתו הפעילו את אנשי “עד כאן.” במצלמות נסתרות קייזלר מבין.

המטרה של הצבת המצלמות בקלפיות, והחשיפה המהירה של היקף הפרישה שלהן – לא פחות מ-1,300, נטען – היתה מיועדת לעשות למצביעים הפלסטינים את מה שעד כאן עשתה לארגוני זכויות האדם: השתבללות, לחץ, פחד זה מזה, פראנויה, צמצום מאבק כדי להתגונן. המטרה היתה שמצביעים פלסטינים יאמרו לעצמם שמה הם צריכים את כאב הראש הזה, אם מפלגת השלטון מרגלת אחריהם. ונתניהו נתן גיבוי ל”מבצע” הזה באמצע יום הבחירות.

קשה לדעת כמה אנשים נמנעו מלהגיע לקלפיות בגלל השפיונים של קייזלר. הוא וחבר מרעיו התגאו אחר כך שהורידו את אחוז ההצבעה שם לפחות מ-50%, אבל אי אפשר לדעת כמה אמת יש כאן וכמה רהב, רהב שמטרתו למשוך לקוחות עתידיים. ברור, עם זאת, שהמשטרה גררה את רגליה, שיו”ר ועדת הבחירות המרכזית לא עשה יותר מדי, ושרק ח”כים ממרצ, מחד”ש-תע”ל ומארגון עדאלה דרשו חקירה. מה זה הרקע הזה שאתם שומעים? אה, זה לפיד וגנץ סותמים את הפה לאחר שמפלגת השלטון קשרה לבצע פשע נגד מצביעים. הם לא יהודים, אתם מבינים, זועבי’ז, ואם נעמוד על הזכויות שלהם זה ירתיע בוחרים.

ה. וכמה חדשות טובות בכל זאת. שלושה שרלטנים פוליטיים נמחקו בבחירות האלה. המסוכנים שבהם, כמובן, הם איילת שקד ונפתלי בנט, שני מומחי פרסום והפצת שנאה שעלו לגדולה. נראה שלשם שינוי, הפרסומאים של בנט ושקד עקצו אותם. מה לעזאזל היה הקמפיין הזה? מישהו ראה את סרטון היונה ולא חרד לגורלה? ברוך שפטרנו מעונשם של אלה.

יחד איתם עף מי שהתיימר לבצע את ההונאה הגדולה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית: משה פייגלין, האיש שניסה בשעתו לקחת את הליכוד למחוזות של כהנא (הליכוד הגיע לשם לגמרי בכוחות עצמו, כפי שהסתבר) ושעכשיו ניסה לברוא את עצמו כליברטריאן שוחר מקדש. למרבה השמחה, הציבור היה חכם יותר, ולא קנה את הדארוויזיזם החברתי שניסו למכור לו בעננת מריחואנה.

מרצ שרדה. היא שרדה בזכות קולות הפלסטינים. אולי עכשיו המפלגה תהיה ערוכה לטלטול רציני, למהפך לקראת מפלגה דמוקרטית יהודית-ערבית. מפלגה יהודית-ערבית בהכרח לא תהיה ציונית. הקולות הפנימיים במפלגה מבטיחים, נראה לי, ניעור – לא בהכרח שינוי, אבל ניעור שתמר זנדברג לא תוכל להתעלם ממנו.

יהיה רע לתפארת בשנים הקרובות, אבל אין לנו הפריווילגיה להתייאש. לחשוק שיניים, ולהיאבק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מרצ, בכל זאת

ואין חלום שלא הורד על ברכיו: להגיע לקלפי עם אטב על האף

סולון, המחוקק האגדי למחצה של אתונה, קבע כי אזרח שלא התייצב לצד כלשהו במלחמת אזרחים חייב גלות. בהתאם, ומאחר ואנחנו אזרחים – ומאחר ואזרחות היא חובה אקטיבית, וכאזרחים אנחנו חייבים בחובת ממשלתנו ואנחנו אחראים מוסרית למעשיה – אין לנו הזכות להשתמט מן הבחירות. ומשהגיע אזרח לקלפי, חובה עליו להצדיק את בחירתו.

אצביע מרצ. אני מניח שזה לא מפתיע יותר מדי אנשים. אבל אני עושה זאת הפעם בתחושה כבדה. אנמק. נתחיל מצד הזכות. כל מה שנכתב פה, יש לציין, יוצא מנקודת הנחה (שנשענת על הסקרים כולם) שנתניהו יצליח שוב לבנות ממשלה בעקבות הבחירות, וההנחה שלי היא סוציאל-דמוקרטיה מתגוננת.

מרצ מייצגת את מה שנשאר מהחלום הישראלי/כנעני. אזרחות שווה לכל, ליברליזם בלתי מתנצל ובלתי מתפשר, אי דמוקרטי בלב של מפלגות אנטי-דמוקרטיות וא-דמוקרטיות. אין ספק שיש רוב – כמה גדול, אפשר להתווכח – שדוחה את עמדות היסוד הללו: שרוצה מדינה שבטית, אתנית, מדינת כל יהודיה, עם מידה משתנה של סמכותניות.

מפלגות ליברליות וסוציאליסטיות נמצאות במגננה בכל רחבי העולם, אבל מדובר בגלגל שסב לאיטו ותורו יבוא להסתובב שוב. בסופו של דבר, האינטרנציונל השחור יקרוס לתוך עצמו, משום שהלאומים השונים החברים בו יתקוטטו. לפני שזה יקרה, תהיה כנראה תקופה שחורה למדי. במהלך התקופה הזו, מרצ חשובה משום שהאידיאלים שהיא מייצגת חשובים. אנחנו צריכים מי שימשיך לדבר על המושכלות הראשונות של הליברליות – בראש ובראשונה, התפיסה הרדיקלית שכל בני האדם שווים – ושייצר את התשתית למהפכת הנגד. מהבחינה הזו, האידיאלים של מרצ קריטיים. המצע החדש שלה, למשל, הוא עבודת מופת.

הפרקטיקה היא סיפור אחר, קשה יותר. נראה שהמחלה הדיגיטלית של תיבת התהודה – כלומר, היכולת שלנו ליצור לעצמנו בועות שבהן אנחנו שומעים רק את קולות הדומים לנו – היכתה במפלגה בצורה חזקה. התוצאה היא חוסר סובלנות לדעות אחרות, שונות יחסית אך במעט. ספק אם יש מקום בו הקבעון המחשבתי הזה מובהק יותר מאשר בנושא הפתרון המדיני שמציעה מרצ, שהוא עדיין הפרה הקדושה של שתי המדינות.

בפני עצמו, זה לא צריך היה להטריד יותר מדי. אחרי הכל, אני לא באמת יכול להצביע לאבי “השמאל שכח מה זה להיות יהודי” גבאי; יאיר לפיד, בנימין נתניהו, בוגי יעלון ובנימין גנץ צריכים, מבחינתי, לחלוק את אותו ספסל הנאשמים בהאג על פשעי צוק איתן; הייתי יכול לשקול ברצינות הצבעה לאחמד טיבי אלמלא חבר לחד”ש; והייתי יכול לשקול הצבעה לבל”ד אלמלא חברה לרע”ם. התאמה של 80% צריכה להספיק וקשה לבקש יותר מזה.

אבל.

[…]

אבל יש שני נושאים שטורדים את מנוחתי. האחד הוא פרגמטיות משונה במיוחד של תמר זנדברג. במהלך הקמפיין שלה להנהגת המפלגה היא חזרה על כך שהיא תסכים לשבת בממשלה אחת עם ליברמן.

מבחינתי, זה היה מהלך פסול. פסול מספיק כדי שאצביע לאבי בוסקילה ולא לזנדברג בפריימריז. למרצ יש מספר גדול של בוחרים פלסטינים. יתר על כן, מרצ תומכת במדינת כל אזרחיה. מפלגה כזו לא יכולה להעניק לגיטימציה לאדם כמו אביגדור ליברמן, שכל הקריירה הפרלמנטרית שלו – להבדיל מהקריירה הפלילית שלו – נבנתה על שלילת הזכויות האזרחיות של פלסטינים ישראלים, בראש ובראשונה עצם אזרחותם.

כל עוד זנדברג אמרה את זה רק במסגרת הפריימריז, אפשר היה להחליק את הנושא. אין מועמד בלי אמירות מביכות. אבל שלשום (ז’) היא חזרה ואמרה שהיא תשב עם ליברמן בממשלת שמאל-מרכז, אם הוא יקבל את קווי הממשלה הזו.

תהרגו אותי למה היא היתה צריכה לומר את זה. ליברמן מתנדנד על סף אחוז החסימה. בכלל לא בטוח שהוא יהיה איתנו עוד כמה שבועות. למה לומר שוב לאזרחים הפלסטינים, שעימם את אומרת שאת בסולידריות ושאת הסולידריות שלהם את מבקשת, שאת תסייעי לאיש שגזענותו היא סחורתו היחידה – כל זה, שלושה ימים לפני הבחירות? כמה פעמים אפשר להקריב את האזרחים הפלסטינים על מזבח פרגמטיזם מזויף? האמירה הזו של זנדברג גרמה לי להתקף זעם שכמעט הוביל להתפטרות מהמפלגה.

והיתה פרשת נמרוד ברנע.

בקצרה ולאחר יעוץ משפטי, נמרוד ברנע הוא בכיר במרצ שארבע ששלוש (*) נשים דיווחו שפגע בהן מינית. הרחבתי יותר בטוויטר, אין לי רצון לחשוף את עצמי לתביעות השתקה, אבל הפרשה ערערה לחלוטין את אמוני בהנהגת מרצ. (ברנע, יש לציין, מכחיש.)

ואף על פי כן. נמרוד ברנע לא חשוב מספיק מכדי שלא אצביע למרצ, ואני קורא לכם לעשות זאת גם כן, ולו משום שאנחנו לא יכולים לוותר על האידיאלים שמרצ מייצגת. אבל.

תמר זנדברג אמרה אחרי פרשת קלוגהפט שהיא מבינה שעשתה טעות גדולה. יש מספר מוגבל של טעויות גדולות שמפלגה יכולה לעשות, לפני שהפער בין האידיאלים שלה ובין הפרקטיקה שלה יהפוך לגדול מדי. בקדנציה הקרובה, מרצ תצטרך להוכיח שהיא מסוגלת לפעול להגשמת האידיאלים שלה, ולו בתוכה-עצמה. ספק אם תהיה הזדמנות חוזרת.

(*) לאחר פרסום הדברים, חזרה בה אחת המתלוננות, אלישבע פלדמן, ופרסמה התנצלות כלפי ברנע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי

כמה הערות על הסערה הנקרופילית החדשה

זכריה באומל נהרג באחד הקרבות היותר מיותרים ויותר מטומטמים במלחמת לבנון הראשונה, שהיתה רוויה בקרבות כאלה. באומל הועלה לקורבן-שווא על ידי מדינת ישראל על מזבח ההזיה של שליטה בלבנון. מדינת ישראל היתה חייבת לו התנצלות ובקשת סליחה. ספק אם העברת שרידי גופתו לקבר ישראל, 37 שנים לאחר מעשה, עונה על ההגדרה הזו; אבל מובן מאליו שבבואנו לדון בו יש לחזור על הנוסח העתיק: “הנני מבקש ממך סליחה ומחילה, כל שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל. לך בשלום ונוח על משכבך בשלום.”

אין מלחמה במתים; גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד בעולם. אבל במנצלים את זכרם לרעה – יש גם יש. כמה הערות על מה שקרה כאן בימים האחרונים.

א. ניצול שקרי של צנזורה לצרכי ניפוח. אתמול (ד’) יצאה מערכת הבטחון בקול תרועה, והודיעה על “מבצע מודיעיני” מורכב ומסובך להשבת גופתו של באומל. שלל קולונלים התראיינו, תוך ציון אות אחת משמם, והסבירו כמה הם היו נפעמים ונרגשים מ”המבצע.”

הסיפור היה חשוד, אם לא הזוי, כבר אתמול. היתכן שמישהו אכן סיכן חיי חיילים במבצע כדי להשיג שרידי גופה? הבעיה בסיפור הזה היא שהוא כבר קרה. נוח לימין להשכיח את זה היום, אבל הסיבה שלשרון היה קל כל כך להעביר את הפינוי של רצועת עזה היו התמונות של חיילים שסורקים חול באזור רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות – ומאבדים שם חברים חדשים בשל כך. הרגעים הללו, והפיגוע במגורי החיילות בצומת נצרים, היו הקש ששבר את גב הגמל. כן, ישראל לגמרי מטורפת מספיק בשביל לשלוח חיילים אל האש כדי להחזיר שרידי גופות.

כך שההכרזה של הווז’ד הרוסי, ולדימיר פוטין, על כך ששרידי הגופה הועברו לישראל – יחד עם שרידי עשרות גופות אחרות – על ידי חיילים רוסים וסורים גרמה, אצלי לפחות, ראשית לאנחת רווחה כבדה. לפחות לא זה. לא שוב.

ואז בא הזעם על ההונאה. אמונים על שיטות התעמולה של הק.ג.ב., ועל ההבנה שהידיעה הראשונה היא זו שתתקבע ואלה שיגיעו אחר כך יצטרכו להיאבק בזו שכבר התקבעה, לשכת ראש הממשלה וצה”ל עבדו על הציבור הישראלי ואמרו לו שהגופה הושבה לא במשא ומתן, אלא במבצע. בדובר צה”ל הדגישו, לשם הונאה, שלא היתה כאן “עסקת שבויים.” השקר הזה לא החזיק 24 שעות, אבל החזיק כנראה מספיק.

ב. התזמון. הבחירות ייערכו בעוד פחות משבוע. ב-2011, כשסר אליו מר התבוסה בעקבות המחאה החברתית, נתניהו שלף את גלעד שליט וחתם על עסקה שקודם סירבו לה הוא וקודמו עם החמאס – עם החמאס הוא אוהב להגיע לעסקאות. עכשיו הוא חתם על איזושהי עסקה עם פוטין וקיבל שרידי גופה. המטרה היא לתת לו עוד מנדט או שניים בבחירות. לא במקרה הוא הגיע היום למוסקווה.

זה תרגיל כל כך ציני, שיש לקוות שהוא יתפוצץ לו בפרצוף. אבל אנחנו חיים בישראל.

ג. החשבון. לעסקאות יש מחיר. פוטין לא מזיז סתם כך גדודי חי”ר בסוריה. אנחנו משלמים לו במשהו. אבל ראש הממשלה הוא גם שר הבטחון וגם שר החוץ, ולא בא לו לכנס את הקבינט ועל אחת כמה וכמה שלא בא לו לעדכן את הציבור במחיר. למה, מה קרה, הוא חייב לכם דין וחשבון? הוא עובד אצלכם או משהו? סביר להניח שעל המחיר נשמע רק אחרי הבחירות.

ד. פולחן הבשר. השער של ידיעות אחרונות היה הבוקר “ושבו בנים לגבולם”, שער שהזכיר במידה את הכותרות של התקשורת הישראלית עם השבת גופות רגב וגולדווסר, כשהתקשורת פמפמה שוב ושוב את הציפיה חסרת התקווה שהחיזבאללה יחזיר אנשים חיים ולא גופות.

בדרך הזו מטשטשת התקשורת הישראלית, שוב ושוב, את ההבדל בין אנשים חיים ובין גופות, ומאפשרת הפנמה של המסר האיום שעל המדינה לשלם כל מחיר כדי להשיב גופות – איום, בין השאר, כי אזרחי ישראל יודעים היטב שהמדינה הרבה פחות מהכל עבורם בעודם בחיים.

אף בן לא שב היום לישראל. הושבו שרידי בשר. הקצינים שאחראים למותו של באומל לא נענשו. הפוליטקאי ששלח אותו ללבנון הפך אחר כך לראש ממשלה פופולרי, ונשכח מלב. ישראל לא למדה דבר ממותו, והתייחסה לגווייתו בכבוד שלא טרחה להעניק לאיש החי.

נוח על משכבך בשלום, זכריה באומל. אנו מבקשים ממך מחילה; ואפשר שלא עשינו לפי כבודך. בקש אתה רחמים עלינו. נראה שנזדקק להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

קמפיין של גבריות רעילה

תהיה גבר, טפל בעצמך

לא היה לי כוח לכתוב בשבועות האחרונים, גם בשל עניין משפטי ששתה את דמי וחלבי (ושעליו, עם קצת מזל, אכתוב בקרוב), וגם בגלל כמות התשפוכת שירדה עלינו מכל עבר. יש כנראה משהו במדיה החברתית שהופך את הכל לקרוב יותר, מטומטם יותר ומגעיל יותר.

ובכל זאת. הסיבוב האחרון בקמפיין הוא הנסיון של בנימין נתניהו להציג את שותפו לפשעי מלחמה, בנימין גנץ, כפגוע נפש, זאת לאחר שהנסיון להציג אותו כעבריין מין נכשל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: זה אותו מהלך קמפיין שביצע הליכוד תחת נתניהו ב-1993-1994, כשניסה להציג את רבין כשיכור.

מה שמטריד הוא עד כמה הקמפיין הזה, מכל כיוון, הוא בעצם קמפיין של גבריות רעילה. נתעכב שניה על המושג. גבריות רעילה היא התפיסה שהאופן שבו גברים מחונכים להתנהג בחיים – הם צריכים להיות שתקנים, נכונים תמיד לאלימות, בזים לחולשה (אצלם ואצל אחרים), לא מפגינים רגשות ולא עוסקים בתחומים “נשיים” – היא אחד הדברים המזיקים ביותר בחברה. מגיל צעיר מלמדים אותנו שהעולם מלא טורפים, שהוא בלתי ניתן לשינוי, שכל סימן חולשה יסמן אותך כטרף, ושעל כן עליך להיראות תמיד מסוכן. כשאתה מפנים את הדפוס הזה, אתה הופך לאלים אם לא טורף בעצמך, ואתה מנציח את המעגל. מהבחינה הזו, הפמיניזם משחרר לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים: הוא מאפשר להם לחרוג מהקוראלס שנגזר עליהם.

אתמול (ו’) פרסם בן כספית מאמר ב”מעריב”, שממנו עולה שגנץ – שומו שמיים – נעזר בפסיכולוגית לאחר שחרורו מצה”ל ושהוא מקבל גם טיפול תרופתי. יש בעיה בדיווח הזה, ולו מהעובדה הפשוטה שפסיכולוגית איננה מורשית לרשום כדורים. מעבר לכך, נפתח כאן מחול שדים.

תומכי השחיתות (ליכוד ואחרים) מיהרו לקפוץ על הדיווח כמוצאי שלל רב. הנה, גנץ מקבל טיפול! ובום, חזרו כל הסטריאוטיפים: אם אתה מקבל טיפול נפשי, אתה קוק מסוכן ונמצא במסלול הישיר להיות הניבל לקטר. אם אתה מקבל טיפול, אתה חלש, נשי, לא יציב, מסוכן לאחרים. התקשורת הישראלית, שתמיד רוצה את הראש ממשלה שלה רוצח בהתהוות (יזכור הזוכר איך אותה התקשורת חיסלה את עמרם מצנע, בטענה שאין לו “קילר אינסטינקט) שבה לדחוק את גנץ למלכודת של הגבר השתקן והאטום.

אני לא יודע מה מצבו הנפשי של גנץ, אבל איך לומר, יש לנו תמונה די ברורה על מצבו הנפשי של נתניהו: קמצן כרוני, פרנואיד עם נטיות נרקיסיסטיות מובהקות. היה טוב לנתניהו, ולכולנו, אם הוא היה מקבל טיפול. כבר היה לנו ראש ממשלה שסבל מדכאון כבד ולא טופל כיאות. זה לא נגמר טוב.

למרבה הצער, גנץ מיהר להודיע שהפרסום שקרי והוא לא בטיפול. היחס שלנו לפגיעות נפש הוא עדיין פחד קמאי: אם אדם יאמר ששבר יד, הוא יזכה לחמלה והשתתפות בצער. יאמר שהוא לוקה בדכאון, זה יהיה מלווה בפחד ורתיעה. גנץ, בתגובה שלו, נתן יד לפחד הזה.

גנץ יכול היה לקנות את עולמו בפשטות: הוא יכול היה לומר שכרמטכ”ל, הוא היה תחת לחץ אדיר. שטיפול פסיכולוגי הועיל לו ועזר לו להתמודד עם הלחץ. הוא יכול היה לשבת עם גבי אשכנזי ולדבר על הצלקות ששירות צבאי ארוך מטיל בך. אבל אז, כמובן, הליכוד היה מכריז על שניהם כנשיים מדי לתפקיד: הם מחוברים לרגשות שלהם, הם לא מדחיקים.

גנץ היה יכול לומר, באותה הזדמנות, שדווקא משום שהוא מכיר בחשיבות של טיפול פסיכולוגי, הוא יעשה כמיטב יכולתו לוודא שכל אזרח יוכל לקבל אותו. בישראל של נתניהו, טיפול פסיכולוגי הוא פריבילגיה למי שיש לו. המחיר גבוה, וקופות החולים שנמצאות על סף קריסה כבולות ברפורמה בבריאות הנפש, שבמהותה מצמצמת טיפולים למי שאין לו – זאת כחלק מהנסיון המכוון של בנימין נתניהו להחריב את שירותי הבריאות הישראליים כדי שיוכל להפריט אותם בעתיד, כנראה בעסקה סיבובית שבקצה שלה יושב איזה בן דוד.

גנץ יכול היה גם לומר כמה מילים עדינות על הקוראלס שבו הוא ונתניהו נמצאים יחדיו: הצורך לאיים כתרנגול על יחיא סינוואר, שמצידו צריך גם הוא להראות שהוא הגבר-גבר. בין הגברים-גברים האלה כלואים נשים, ילדים, וגברים שאין להם כוח לכל השיט הזה אבל צריכים לשמור על מעמדם, ולשם כך הם צריכים להשמע קשוחים ולאיים בתגמול איום.

בראשית ימיה של הפסיכולוגיה המודרנית, פרצה מלחמת העולם הראשונה. בסופה, ידבר פרויד על דחף המוות, הדחף ששולח בני אדם להסתכן ולמות: תנאטוס מול ארוס. כשהיא התחילה, היו שורה של גברים על סף התמוטטות עצבים. כששר הפנים של רוסיה נאלץ לחתום על צווי הגיוס, שהוא ידע היטב שמשמעותם תהיה מותם של מיליונים והרס בל ישוער, הוא מילא את משרדו בנרות ואיקונות, וישב ביניהם, מנסה איכשהו למצוא כפרה לפשע שהוא חש אנוס לבצע. ראש ממשלת צרפת, כשהבין פתאום שהשיחות בין הנשיא שלו ובין שרי הצאר הן לא על מניעת המלחמה אלא הדרך המוצלחת יותר לפתוח בה, לקה בהתמוטטות עצבים של ממש; הוא קרס, דיבר דברים חסרי שחר וגמגם במשך יומיים. שורה של גנרלים ושרים אחרים לקו בתסמינים דומים.

ואז הם אספו את עצמם מהרצפה, הזכירו לעצמם שהם גברים, שגברים צריכים להיות נחושים ושתקניים, ואישרו את הטבח הגדול וחסר הפשר – אולי התגלמותו של יצר המוות ברמה יבשתית.

הגיע הזמן לפרק את המערך של גבריות רעילה, משום שהיא הורגת אותנו. הורגת בפועל ממש. אנחנו לא צריכים מנהיגים שהולכים ליד נמרים (מסוממים היטב) כשהם בחזה חשוף. אנחנו צריכים מנהיגים שיהיו קשובים לעצמם, שיהיו מסוגלים להכיר בחולשותיהם שלהם ובתוך כך להגיע לאמפתיה עם חולשותיהם של אחרים; שלא יראו בבני אדם אחרים כלי משחק על לוח כלשהו, אלא בני אדם, משהו שביר כל כך ועדין כל כך.

בבחירות האלה, אנחנו צריכים לבחור במי שלא סוגד למולך, ולמי שמסוגל להראות לנו דרך החוצה מהמבוך שבנינו לעצמנו. המבוך עתיק מאד; הוא כנראה פרה-היסטורי; אנחנו רואים את הקירות שלו בשירה הקדומה ביותר שלנו; הוא לוחש שתמיד היה פה ותמיד יהיה פה; אבל הוא מעשי ידינו, וביכולתנו לפרק אותו.

ולא תהיה לתנאטוס ממשלה.

(יוסי גורביץ)

המוסד המיוחד של המדינה היהודית

נתניהו שמט אתמול את הקרקע מתחת לטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית, וזה עבר בשקט

שחקנית ומגישה בשם רותם סלע הפגינה אתמול (א’) אומץ אזרחי חריג, ותקפה את השרה מירי רגב ובמשתמע את בנימין נתניהו, כשכתבה “מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה. וכל בני האדם נולדו שווים. וגם הערבים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם. וגם הדרוזים. וגם ההומואים אגב והלסביות גם…. שוק… השמאלנים.”

יש לציין שבדברים הללו, שמגיעים על רקע ההתקפה הבלתי פוסקת של הליכוד ותומכיו כנגד עצם הרעיון של ממשלה שתכלול את המפלגות הפלסטיניות בישראל, הפגינה סלע אומץ רב הרבה יותר משהפגינו שלושה רמטכ”לים ודוגמגיש שמובילים את מה שמתיימרת להיות מפלגת האופוזיציה הראשית. כמובן, זמן קצר לאחר שהעזה סלע לכתוב את דברי הכפירה האיומים, היא קיבלה את הטיפול השמור לרפש הימני בארצנו. עוד לא דווח על איומי רצח, אבל זה ודאי בדרך. סולידריות, רותם, ותהיי חזקה. חתיכת זרנוק חרא מופנה אליך, אבל התנחמי בכך שאנחנו בעונת בחירות וזה יעבור מהר יחסית.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא לנכון להתפנות מפגישות עם עורכי דינו ותורמים מסתוריים ולהגיב לסלע. הוא כתב ש”תיקון חשוב: ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום היהודי – ושלו בלבד [קשקשת]… השאלה המרכזית בבחירות האלה: זו [עוד קשקשת] או ממשלת שמאל של יאיר לפיד וגנץ בתמיכת המפלגות הערביות. ללפיד וגנץ אין דרך אחרת להקים ממשלה וממשלה כזו תערער את בטחון המדינה והאזרחים.”

netanyahu

מה אומר נתניהו בגלוי? שאזרחות לפלסטינים הישראלים זה נחמד, עד שזה מגיע לנושא הזניח של הזכות לבחור ולהבחר. עצם ההשתתפות בשלטון של נבחרים פלסטינים “תערער את בטחון המדינה והאזרחים.” שימו לב למילה האחרונה: שימו לב איך היא שומטת את אזרחותם של המצביעים הפלסטינים. בחירתם “מסכנת את האזרחים”, כלומר לא את עצמם.

האיש שהוביל את מתקפת השנאה נגד ממשלת רבין בטענה שזו נשענת על קולות ערביים, שנבחר ב-1996 על יסוד הסיסמה “נתניהו טוב ליהודים [ואתם יכולים להבין לבד מי טוב לערבים]”, שהפיץ בשעות האחרונות של בחירות 2015 עלילה על “הערבים נוהרים לקלפיות”, מבהיר לכל מי שרוצה לשמוע שישראל איננה דמוקרטיה: היא מדינה יהודית. המדינה היהודית היא מוסד מיוחד (peculiar institution, באמריקאית), משהו שחג מבחינת הזמן והמקום סביב אלבמה ב-1866, אחרי שהוכר שהעבדים המשוחררים הינם בני אדם ואינם רכוש עוד, אבל טרם הוענקה להם זכות הצבעה.

נתניהו, כמובן, אומר את הדברים כהווייתם. הפלסטינים הישראלים מעולם לא היו חלק מממשלה ישראלית. אפילו רבין לא הכניס אותם לקואליציה שלו, ועדיין רבים מהם מסתכלים על התקופה שבה היו חלק מגוש חוסם כתור זהב. אבל.

אבל היתה התקווה. היא רווחה במיוחד בשנות ה-80 וה-90, שנראה היה – לכמה רגעים זוהרים של שמש בטרם חורף – שישראל תצליח להפוך למדינה של כל תושביה, להשכיח את שנות האיבה, להבין שתושביה תלויים אלה באלה. התקווה הזו, התקווה לישראליות, נרצחה על ידי מי שהעדיפו את יהדותם וראו בישראליותם סרח עודף; מחנה הרוצחים הונהג על ידי בנימין נתניהו.

במהלך הוויכוח סביב חוק הלאום, טענו מצדדיו – לפני וגם לאחר שהועבר – שמדובר בחוק ריק ונטול משמעות. עכשיו מתחוורת משמעותו, שהיתה ברורה למי שלא העמיד פני תם גם בזמן אמת: מדובר בחוק שמטרתו היא שלילת הלגיטימיות של האזרחות של הפלסטינים הישראלים. הם יהיו אזרחים חלקיים – “גרעון דמוקרטי,” קרא לזה סמוטריץ’ – עם קליפות ריקות של אזרחות. יהיו להם הגנות חוקיות מסוימות – אסור, למשל, לרצוח אותם אם יש יותר מדי מצלמות בסביבה – אבל ליבתה של האזרחות, זכות ההצבעה, יישלל מהם בפועל אם לא רשמית: קולותיהם לא ייספרו במניין המחזיקים בכוח. אחרי הכל, אם הם ישתתפו בקבלת ההחלטות, “יתערער בטחון המדינה והאזרחים.”

ברוכים הבאים לדיקסי. לא ראיתי לינץ’ הגון כבר שנים.

זכות ההצבעה, ויותר מכך זכות ההבחרות, היא ליבתה של האזרחות. מי שאין לו קול, מי שלא יכול להשפיע על זהות הנבחרים, תמיד יהיה קורבנם של בעלי הקול. ואם בוחרים נציגים ואחר כך שמים אותם בשמורה, וכל מי שבא עמם במגע נחשב מצורע, לא מדובר בנבחרים. מדובר במראית עין של נבחרים לצרכי hasbara.

מה שמעלה את השאלה מדוע הניח נתניהו מטען חבלה ענק מתחת לכל מערכת ה-hasbara שהוא מתיימר להוביל עשרות שנים. הרי בפעם הבאה שנציג ישראלי יטען בגמגום שישראל היא מדינה דמוקרטית, כל השומע יצחק. למה נתניהו עשה את זה?

משתי סיבות. קודם כל, זו פליטת פה קלאסית. נתניהו אמר בגלוי את מה שהוא מאמין בו ושהוא נוהג לומר בחדרי חדרים.

ושנית, נתניהו איננו, ומעולם לא היה, פטריוט ישראלי. כל מה שמעניין אותו הוא שרידותו האישית. הוא צריך לנצח בבחירות האלה, או שהוא בוודאות יילך לכלא. לצורך כך הוא צריך לפנות ליצרים הקמאיים ביותר של מצביעי המחנה שלו. תחילה הוא אימץ את הכהניסטים, ועכשיו הוא מהדהד את כהנא בעצמו.

ואם בדרך תספוג הלגיטימיות של המשטר הציוני מכה אנושה? לא נורא. אחרי הכל, כפי שאמרה כבר אשתו, שהמדינה תשרף, אנחנו נעבור לחוץ לארץ.

עוד חודש, אם אין לכם ארץ אחרת, לכו להצביע. אנשים אמיצים, כמו סלע ונשיא המדינה ריבלין – ששוב התעקש להוכיח שבמקום שבו אין אנשים, הוא יהיה איש – צריכים אתכם, והם לא יכולים לעמוד לבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)