החברים של ג'ורג'

ישראל נמצאת בדרכה להאג משום שכיבוש משמעו דיל אפל בין המפקדים לחיילים: אתם תעשו מה שאתם רוצים ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין

כתריאליבקה כמרקחה. התובעת הכללית של בית הדין הבינלאומי בהאג מצאה שיש די ראיות לפתוח בחקירה כנגד ישראל בשורה של פשעי מלחמה, כשהבולטים שבהם הם ההתנחלויות בגדה המערבית, הרג חסר אבחנה במהלך מבצע צוק איתן, והרג חסר אבחנה של מפגינים לא חמושים בגדר הרצועה.

יש המון טענות מטומטמות שניתזות באוויר כרגע – החדשנית שבהן היא של ד”ר גדי טאוב שבתי משפט צריכים להתכנס אך ורק בהסכמת הנאשמים, שאם לא כן הם לא דמוקרטיים או משהו – והרבה פחות זמן (*) לטפל בהן. התיק המרכזי נגד ישראל הוא ההתנחלויות, העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש – פשע מלחמה פר אקסלנס. ולמזלה של הנהגת ישראל הוא ייבחן רק משנת 2014 (משום שאז התקבלה פלסטין כמדינה חברה בבית הדין).

שלושת סעיפי האישום הופכים את האנשים הבאים לחשודים בביצוע פשעי מלחמה:

בנימין נתניהו

בני גנץ

נפתלי בנט

יאיר לפיד

אביגדור ליברמן

ציפי לבני

גדי איזנקוט

אביב כוכבי

אביחי מנדלבליט

יהודה “מי?” וינשטיין

ורבים, רבים אחרים. אבל הם הבולטים שבהם. חלק עצום מההנהגה הפוליטית, הצבאית והמשפטית של ישראל. ואם בית הדין יחליט לעסוק גם בהריסות בתים בגדה המערבית, זה יגרור פנימה את כל שופטי בג”ץ בערך.

כל זאת, למה? זה הכיבוש, טמבל. ישראל החליטה בשנות השבעים והשמונים לספח את הגדה המערבית ולנסות לספח את הרצועה, אף שמסמכים סודיים של המשפטנים שלה הבהירו לה כבר ב-1968 שמדובר בפשעי מלחמה. מכתב האישום נגד ההתנחלויות אין כנראה שום הגנה אפשרית (לא, אף אחד בעולם לא מקבל את הטענה שלישראל יש זכויות בגדה מתוקף הצהרת בלפור), אבל מכתבי האישום היה אפשר כנראה להתחמק.

כל מה שצריך היה לעשות הוא לוודא שכל חייל שחורג מפקודותיו ומתעלל בפלסטינים, שלא לדבר על ירי בהם, היה חוטף את כל הזימבור שהחוק הצבאי מסוגל לגייס. בית הדין בהאג מוגבל על ידי עקרון המשלימות: אם ישראל היתה מסוגלת להוכיח שיש לה מערכת צדק צבאית מתפקדת, ושהיא מתמודדת עם טענות לפשעי מלחמה ברצינות ובמלוא חומרת הדין, התביעה בהאג היתה נסוגה. מקרים כאלה אינם בסמכותה.

אבל, כמובן, החקירות של ישראל הן בדיחה. עד כמה בדיחה? בחוק הצבאי הישראלי אין אפילו הגדרות לפשעי מלחמה. הפרקליטות טענה לאורך השנים שאין צורך בכך, ושדי בחוק הפלילי. ×–×”, איך לומר, שקר גס. והסיבה לו ברורה למדי: חיילי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה על בסיס קבוע, אבל אוי לתובע הצבאי שיעז לומר שמה שהם עושים הוא פשע מלחמה. ועדת טירקל – זוכרים אותה? – המליצה (זהירות, מסמך) לפני שבע שנים בערך (עמוד 307) לקבע את חקיקת פשעי המלחמה בחוק הצבאי הישראלי. צה”ל עדיין חושב על ×–×”.

ממצא התביעה מס’ 1: לישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה. למה? או. הדיל האפל בין החיילים ובין הפיקוד הישראלי, שעליו מתבסס הכיבוש. המפקדים אומרים לחיילים בשקט: תראו, יש פה שני סוגי פקודות, הרשמיות ואלו שבהן משתמשים בפועל, אלו שכל חפ”ש מכיר וכל אלוף מכחיש. המשימה שלכם היא הטלת אימה על הפלסטינים, שלא ירימו את הראש. אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות, תכו את מי שתרצו ואם אין לכם ברירה גם תירו. זו המשימה המזוהמת שהוטלה עליכם, אנחנו מבינים אתכם לגמרי, רק אל תתפסו, כן? רק בלי מצלמות. כל זמן שאין מצלמות, נגן עליכם מפני הכל. אם יהיו מצלמות, נזרוק אתכם לכלבים. מצטערים. ככה זה. אנחנו לא יכולים להתפס בציבור כארגון הטרור החזק במזרח התיכון. דיסוננס קוגניטיבי, אתם מבינים.

התוצאה של מערכת הפקודות הכפולה הזו, של המסרים הכפולים האלה, היא כפולה: השחתה של החיילים, שממילא נמצאים במצב משחית, והשחתה של מערכות החקירה של הצבא. במצ”ח ובפרקליטות הצבאית יודעים מה הדיל של הפיקוד עם החיילים. בהתאם, הם חוקרים מקרי ביזה – אלה מסוכנים למשמעת הצבאית – אבל לא מקרי אלימות כנגד פלסטינים: אלה פשעים, אבל פשעים מותרים. השיטה של מצ”ח והפרקליטות הצבאית פשוטה: למשוך זמן, עד שהחשודים יוצאים מתחולת חוק השיפוט הצבאי, או עד שהעדים שוכחים. ובמשיכת זמן, מצ”ח יצירתית מאד.

נסכם: מערכת צבאית שהיתה רוצה להגן על חייליה מהעמדה לדין במוסדות בינלאומיים, היתה אוכפת עליהם את החוק בחומרה יתרה. ×–×” ×”×™×” משפר לא רק את התפקוד הצבאי, לא רק גם את מצבם של פלסטינים שנתונים למשיסה, אלא גם את מעמדם המשפטי של החשודים לעתיד. אבל צה”ל לא יכול לעשות זאת, ×›×™ המשימה שלו היא הטלת טרור על השטחים הכבושים – “יצירת תחושת נרדפות”, בעגה הצה”לית – כדי להקל על משימת הדיכוי של האוכלוסיה; ו”יצירת תחושת נרדפות” וחוק, אפילו חוק צבאי, לא עולים בקנה אחד. אז צה”ל בחר במשימה ובהתרת הרסן מעל חייליו. הוא, כמוסד, בישל את הדייסה הזו; שיאכל אותה.

כמובן, צה”ל יוכל לומר: מה אתם רוצים מהחיים שלנו? הפוליטיקאים – שאתם בחרתם – הכנסתם אותנו לביצה הזו. במשך שנים, הסיסמה בבסיסים שלנו היתה “לקנות זמן לדרג המדיני.” מה הוא עשה עם הזמן ×”×–×”, שנקנה בדם ועינויים, שנקנה בפוסט טראומה של חיילים? מה עשיתם אתם עם הזמן האבוד ×”×–×”? הסתכלתם הצידה. אנחנו השעיר לעזאזל שלכם. הלכנו, אם לא לפי הפקודות, לפי רוח המפקד. לקחנו חיילים ובפקודתכם השתוקה הפכנו אותם לקלגסים. מה, אתם חושבים שנהנינו מזה?

לא. אבל כפי שלמדנו מרבותינו, “רק ביצעתי פקודות” איננה הגנה. לא לחפ”ש ועל אחת כמה וכמה למי שנתן אותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב' (*): לאחרונה התחלתי מחדש לימודים לתואר שני בהיסטוריה, ובין עבודה ולימודים הזמן לכתיבה ארוכה התדלדל הרבה יותר משחשבתי. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

בימים האחרונים אני תחת השפעת הספר "לבנון: המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב. סקירה קצרה על הספר אפשר לקרוא כאן. (אתמצת: לכו לקנות.) וביממה האחרונה התחלתי לחבר כמה נקודות.

כפי שאתם ודאי יודעים, הוושינגטון פוסט פרסם לאחרונה את "מסמכי אפגניסטן" – ארכיונים סודיים של הממסד הבטחוני האמריקאי, שבקצרה מעידים שהדרגים הבכירים בצבא האמריקאי ובפנטגון ידעו, כבר מימי רמספלד, שאין להם מושג מה קורה באפגניסטן ועל אחת כמה וכמה שאין להם אסטרטגיית נצחון שם. כל הנסיונות לקושש כזו נכשלו. גנרל עם שלושה כוכבים דיבר על כך "לא היה לנו המושג המעורפל ביותר על מה שאנחנו עושים", ודיבר באימה על 2,400 הרוגים אמריקאיים לשווא.

אבל הוא לא התפטר, לא הלך להפגין, לא הצית את עצמו במחאה. מותם חסר הטעם של 2,400 מחייליך אולי מזעזע, אבל לא מספיק כדי שתזרוק את עצמך על גלגלי מכונת המלחמה כדי לבלום אותה. כוח האינרציה של מלחמה הוא עצום, גם כשלאף אחד לא ברור למה היא טובה בעצם. הכוח הזה חזק מספיק כדי ששורה של מנהיגים וגנרלים ישקרו לאומה האמריקאית, אומרים שוב ושוב שהם על סף נצחון גם כשהיה ברור להם שלא יהיה שום נצחון.

הר-זהב מציין בספרו שהיק"ל, יחידת הקישור ללבנון, הבינה כבר ב-1996 שצד"ל נמצא בתהליך של התפוררות ותושבי דרום לבנון מאבדים אמון בישראל. בלבנון היתה תופעה משונה: דגנרל אחרי דגנרל היו משתחררים מתפקיד בכיר בדרום לבנון, ומיד מודיעים שאין שום תועלת בשהיה שם. למה הם לא אמרו כלום כשזה עוד שינה משהו? כי למלחמה יש כוח משיכה משלה.

ויאטנם היא, כמובן, המקרה הקלאסי. שם, בסופו של דבר, מי שאילץ את הפסקת המלחמה היה הציבור האמריקאי, שלא היה מוכן עוד לשלם את המחיר. כך קרה, למזלנו, גם בלבנון: ארבע אמהות הן הגיבורות האמיתיות, שהפסיקו את האינרציה, הפסיקו את הנטיה הטבעית להעלות עוד קורבן למולך.

אפגניסטן היא עדיין תיק פתוח מהבחינה הזו. לרוע מזלם של החיילים האמריקאים, יש נתק גדול בינם ובין הציבור. אבל בפעם הבאה שיגידו לנו שאין ברירה, זו גזירת גורלנו ובחירת דורנו, רצוי שקודם כל נפקפק, קודם כל נשאל שאלות. מי יודע, אולי עוד 15 שנה יצאו המסמכים שמעידים שהפיקוד ידע מראש שהכל אבוד.

הפרסום פחות סביר: בישראל יש צנזורה. אבל צאו מנקודת הנחה שהמסמכים האלה שם, ושלפיקוד ולפוליטיקאים קל יותר להעלות עוד קורבן למולך מאשר להפסיק את הטרגדיה. היו ארבע אמהות.

(יוסי גורביץ)

ארבע הערות על סיבוב ההרג הנוכחי

הדק שיש לו מדינה: הגרסה הרשמית של צה”ל וראש הממשלה לחיסולו של בהא אבו אל עטא – על הדרך, הרשנו לעצמנו, במילותיו של בוגי יעלון, לרצוח גם את אשתו ולפצוע את שני ילדיו – היא שזה פשוט הזדמן. ×”×™×” מידע מודיעיני מדויק, אז ירינו טיל. וכמובן, מיד לאחר מכן הודענו שאנחנו בכלל לא רוצים הסלמה.

התוצאה המיידית, והצפויה לכל אדם שעיניו בראשו, היתה הרעשה ארטילרית בלתי מדויקת ונרחבת מצד הג’יהאד האיסלמי לעבר מטרות אזרחיות בישראל. בפועל, חצי מדינה שותקה היום. מה הרווחנו בזה? כלום, כי באיזשהו מקום היורש של אבן אל עטא כבר מטפס בשורות הג’יהאד. ואין סיבה להניח שהוא יהיה גרוע משמעותית בתפקידו מיורשו. למעשה, לא יהיה מסובך לטעון שבחיסולים החוזרים ונשנים שישראל מבצעת, היא מפעילה תהליך של ברירה דארוויניסטית על אויביה: המוצלח, קרי במקרה שלנו הפרנואיד עם מספיק שכל לא להשתמש בשום אמצעי אלקטרוני, שורד.

גם אין סיבה להניח שהיכולות של הג’יהאד ירדו בצורה ניכרת. אחרי הכל, אף אחד לא שמע אל אבו אל עטא לפני שלושה שבועות. הוא לא בדיוק בן לאדן או אבו מוסאב אל זרקאווי. בצה”ל כינו אותו “מח”ט”, כי צריך לנפח את ההישג, אבל ספק אם היה בפועל משהו מעבר למ”פ, ואפילו זו כנראה הגזמה.

אז למה היה בעצם כל זה טוב? לשום דבר, פרט לתזכורת שלישראל אין מדיניות בטחונית. יש לה אופורטוניזם. נכון לכתיבת שורות אלה, חמושינו האמיצים הרגו חמישה פלסטינים, מה שכנראה מבטיח את המשך הירי. היה שווה?

אי אפשר להרתיע מיליציות: בישראל מרבים לדבר על “הרתעה.” הבוקר חגג טמקא עם כותרת, שכבר איננה, שדיברה על כך ש”ההרתעה שבה לדרום.” זה היה לפני שהתחוור שאנשי הג’יהאד האיסלמי לא מורתעים בכלל ודווקא יורים כל רקטה שהם יכולים לשים עליה את ידם.

מה שלא ×”×™×” צריך להיות מפתיע במיוחד. הרתעה יכולה לעבוד מול מדינות. להללו יש ממשלות שרואות את עצמן כאחראיות – במידה משתנה, אבל במידה כלשהי – לאוכלוסיה שלהן. מאזן האימה בין ארה”ב וברה”מ החזיק מעמד ×›×™ אף מדינה לא רוצה להסתכן בהשמדה של חלק ניכר מאוכלוסייתה. מדינות הן, להוציא מקרים חריגים מאד, רציונליות. שאם לא היו רציונליות, היו מתקשות להפוך למדינות.

הג’יהאד האיסלמי איננו מדינה. הוא מיליציה. קרי, אוסף של גברים צעירים וזועמים שרוצים להרוג אנשים ולהתהלך עם כלי זין. לרוע מזלו של המין האנושי, הוא סובל מגודש מוגזם של גברים צעירים וזועמים עם נשק. לפעמים הם בכנופיות, לפעמים הם במיליציות, שהן כנופיות עם שכבה דקה של אידיאולוגיה, ולעתים הם בצבאות. ההבדל בין צבא ומיליציה הוא כפיפות לממשלה אזרחית. כלומר, שמירה על משמעת אש.

מיליציות לא ידועות במשמעת האש שלהן, החברים בהן נמצאים שם בדיוק בגלל שהם מתלהבים מנשק ובגלל שיש להם תחושה מפותחת של כבוד, או במילים מדויקות יותר רגישות לפגיעה באגו. כתוצאה מכך, אי אפשר להרתיע מיליציות מהסיבה הפשוטה שהן לא מייצגות ולא מחויבות לשום דבר חוץ מלעצמן. תביא להן את הסעיף מספיק, והן תפתחנה באש, בלי לחשוב יותר מדי על המחיר שהאוכלוסיה מאחוריהן תשלם. חשיבה היא לא בדיוק התחום המפותח ביותר אצל גברברים עם אגו מנופח.

ויש להניח שהדבר היחיד שהוא פחות תבוני ממיליציה הוא צבא שעדיין חושב, למרות כל הראיות ולמרות כל הנסיונות, שהוא יכול להרתיע מיליציה.

עריפה לא עובדת: ישראל מנסה לחסל את הג’יהאד האיסלמי באמצעות חיסול ההנהגה שלו כבר כמעט 25 שנים. ימים ספורים לפני רצח רבין, חיסלה ישראל את פתחי שקאקי, המנהיג של הארגון. הארגון שרד. היא חיסלה את המנהיג הקודם של חיזבאללה, השייח’ מוסאווי, ב-1992; היא קיבלה את נסראללה. היא רצחה מהאוויר את השייח’ יאסין בכסא הגלגלים שלו; חמאס שרד, תודה ששאלתם. יש יסוד סביר להניח שהיא הרעילה את ערפאת. הפתח עדיין שם. תנועות עממיות לא מתות רק בגלל שהמנהיג שלהן חוסל. התוצאה המתבקשת היא יצירת קדוש מעונה.

מה שלא מפריע לצה”ל ולשב”כ להתאהב ברעיון. אחרי הכל, זה לא משנה שום דבר, אבל זה יוצר אחלה תמונת נצחון, ותמונות נצחון זה דבר נהדר כשמגיעה עונת התקציב. ואם, כתוצאה מהחיסול, הארגון שפגעת בו מגיב באופן קשה, זה רק מוכיח למה אתה הכרחי. מי יגן על האזרחים מפני קן הצרעות אם לא מי שהרגע בעט בו?

הצחנה: אם המטרה של מערכת הבטחון היתה להרתיע את הג’יהאד, ספק אם הצליחה; אבל היא עשתה עבודה הרבה יותר טובה עם אזרחי ישראל. ילדים נכנסו לפאניקה, מבוגרים לא הלכו לעבודה, בתי הספר היו סגורים בדרום ובמרכז, וכך גם רבים מהעסקים. הדיזינגוף סנטר נסגר לראשונה בתולדותיו.

ופה צריך לחשוד. אם אפשר לקבל את הטענה של נתניהו שהוא בסך הכל שימש כהדק העיוור של מערכת הבטחון, כעווית השריר הלא רצונית שלה, בכל מה שקשור לחיסולו של אבו אל עטא, הרי שבכל מה שבא אחר כך צריך להטיל ספק. בתי הספר בגוש דן לא נסגרו מאז מלחמת המפרץ ב-1991. קשה מאד להאמין שלא מדובר בתרגיל של הטלת אימה, שמטרתו היא למנוע מגנץ לנצל את הזמן שנותר לרשותו להקמת ממשלה. אחרי הכל, הנוהג במקומותינו במצבים כאלה – שהופעל אוטומטית גם הבוקר – הוא לעבור לדום ולזמר שכולנו לא פוליטיים. יש להניח שאם חילופי האש יימשכו וצה”ל יכניס כוחות קרקעיים לרצועה – די ×™×”×™×” במחלקה – גם הרופס המשפטי לממשלה לא ×™×¢×– להודיע על כתבי אישום דווקא בימים כאלה. ומי שלקח את ישראל למבצע צבאי אחרי שגנב את המנדט בבחירות הקודמות ולא הצליח להקים ממשלה אחרי הבחירות הללו, הרוויח ביושר את החשד ×”×–×”.

ולא תהיה למוות ממשלה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גנב האמל”ח של ראש הממשלה אומר דברים מביכים על משטר הליכוד

ארז תדמור, גנב האמל”ח של ראש הממשלה, בא לקלל את השמאל ונמצא, בלי דעת – ×–×” ארז תדמור, אחרי הכל – מקלל דווקא את מחנה הבית. לדברי תדמור,

"השמאל הקים את המדינה והשאיר אותה דפוקה, הוא השאיר את רוב אזרחי ישראל מקופחים. בנו פה שתי מדינות – מדינה של בעלי הבית, של ההגמוניה, של האליטות, ומדינה שנייה של אזרחים סוג ב', ×’', ד' ו-×”' שזה אנחנו, שזה רוב העם. מי מתנשא עלינו? מי קורא לנו גזענים? מי קורא לנו אנטי דמוקרטים? מי קורא לנו פשיסטים? מי קורא לנו מדינת אפרטהייד וכל הגידופים שלהם? אלו ילדי שמנת מפונקים, כפויי טובה, אנשים שנולדו למשפחות הנכונות, מהשכונות הנכונות", אין להם מסתננים בשכונה, לא זורקים עליהם אבנים ובקבוקי תבערה, הילדים שלהם כבר לא משרתים בגולני, במג"ב או בגבעתי. קצת עדיין כן. אבל הילדים שלהם מנצלים את הצבא כדי להתקמבן. הם הולכים ל-8200, הם הולכים לתלפיות, למודיעין. הם חולבים את מה שיש למדינה הזאת לתת בכל דרך אפשרית, הם ממנים את עצמם לכל עמדות המפתח בשיטת חבר מביא חבר, יותר נכון שמאלן מביא שמאלן. 42 שנה אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג' ב' ו-×’' ו-ד' וזה במקרה הטוב".

נפרק. מהקל אל הכבד. מי קורא לך פאשיסט, תדמור? הו, אני לא יודע – בית משפט מחוזי ובית המשפט העליון, או שכבר העדפת לשכוח ולהשכיח את תביעת הדיבה ההיא? מי קורא לך גזען? אה, כל מי שמכיר את פועלך? מי קורא לך אנטי-דמוקרט? כל מי שזוכר את מה שעשית ב”אם תרצו”, כנראה.

אבל די עם מטרות רכות, נעבור לכדור העצמי המפואר בראש של תדמור. כידוע, הלז הפך לאחד מיועציו של נתניהו לאחר שהפסיק את פעילותו בארגון הקודם של נתניהו, "אם תרצו." נתניהו עומד בראשות ממשלת ישראל במשך עשר שנים ברציפות, ושימש כראש ממשלה במשך שלוש שנים נוספות בשנות ה-90. תדמור מדבר על 42 השנים מאז המהפך של 1977. מאז, שלטה בישראל ממשלת ימין במשך 36 שנים בערך (בניכוי שנות ממשלת רבין השניה, שנות אולמרט והשנה וחצי של ברק). כלומר, בפועל, במשך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל.

והתוצאה של שלטון הימין, על פי שליחו תדמור? “42 שנים שנים אחרי המהפך והילדים של כל אחד ואחד מכם עדיין עם הזדמנות סוג ב’ וג’ וד’ וזה במקרה הטוב.” המסקנה הברורה מאליה היא שממשלות הליכוד לא ממש טובות בקידום האינטרסים של מצביעיהן.

זו, כמובן, עובדה שכל אדם שעיניו בראשו יודע, ועל כן צריך תדמור למצוא איזה שטן להפיל עליו את התיק. תיכף נגיע לזה. אבל ראשית נעסוק בהונאה הבסיסית בטיעון של תדמור.

גנב האמל”ח גונב את הדעת: הוא מדבר על “אנחנו”, “רוב העם” שמקופחים על ידי מישהו. זה שקר גס ובוטה. תדמור מתגורר באפרת, התנחלות בגוש עציון. אפרת, במונחי מכון אדוה, היא “התנחלות לא חרדית.” כאלה מקבלות מהממשלה, נכון לנתונים האחרונים, 3,623 ש”ח לנפש; בעיירות הפיתוח, התמיכה הזו עומדת על 2,326 ש”ח בלבד. זאת, יש לציין, למרות שההתנחלויות הלא חרדיות הן ישובים מבוססים לגמרי. בין 1997 ל-2017, כלומר בתקופה שרובה המוחלט תחת שלטון ימני, עלתה ההשתתפות הממשלתית לנפש בהתנחלויות לא חרדיות ב-71%, בעוד שבעיירות הפיתוח היא עלתה ב-31% בלבד. ההתנחלות המבוססת של תדמור קיבלה כ-1,071 ש”ח לנפש במענק איזון מהממשלה, בעוד שעיירות הפיתוח קיבלו רק 756 ש”ח. מענקי איזון, נזכיר שוב, מיועדים לסייע לישובים עם אוכלוסיה חלשה, אבל במסגרת הקומבינה הקבועה של המגזר הטורף של תדמור, הילדים שלו קיבלו יותר. בסיכום כללי, מתנחל ממוצע (בלי הפרדה בין חרדים ולא חרדים) קיבל ב-2017 מענקים והטבות בשווי 1,922 ש”ח; סתם ישראלי ממוצע קיבל 506 ש”ח. קצת יותר מרבע.

גשם הכספים שהמגזר של תדמור שופך על עצמו משפיע, למותר לציין, גם על תחום החינוך. מנתוני שלום עכשיו, עולה שההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל ב-2017 היתה 4,915 לתלמיד; ההוצאה לתלמיד במועצה האזורית שומרון, שם מתגורר תדמור, היתה 8,034 ש”ח. יש פער מסוים.

כמובן, למגזר של תדמור יש עוד כמה שטיקים בשרוול. למשל, תלמידי החינוך הממלכתי-דתי יש תקצוב עודף פר תלמיד ביחס לחינוך הממלכתי של כ-30% (!). כל זה, בלי לדבר בכלל על ההוצאות הממשלתיות על תשתיות ובטחון בהתנחלויות, כי את הנתונים האלה הצליחו נציגי המגזר של תדמור להעלים כל כך יפה בספרי התקציב השונים, שסביר שלעולם לא נגלה בכמה הם תקעו אותנו.

זו זרוע אחת של תנועת המלקחיים של הימין שמייצג תדמור: העברת סיוע ממשלתי מהנזקקים בישראל לאלה שיש להם בהתנחלויות. המטרה היתה יצירת מדינת רווחה בגדה המערבית, שתמשוך יהודים קשי יום להתנחלויות. שיעור ההצלחה של המדיניות הזו – שמעולם לא הוכרזה רשמית, אבל נוכחת כמעט בכל ספר תקציב מאז 1977 – שנוי במחלוקת.

אבל היתה גם הזרוע האחרת. במקביל ליצירת מדינת רווחה ליהודים טובים בגדה המערבית, חיסלו ממשלות הימין את מדינת הרווחה שהיתה בישראל גופא. שלטון הימין קיצץ בעקביות בהוצאות הציבוריות, מתוך טענה שהוצאה ציבורית היא דבר שלילי ושהשוק כבר ידאג לכולנו. הנביא המרכזי של המהלך הזה היה בנימין נתניהו. מערכת הבריאות נמצאת בימים אלה בעוד משבר; המשברים האלה נמשכים מאז ימי מנחם בגין. בעוד שממוצע ההוצאה השנתית מכלל התמ”ג במדינות ה-OECD על בריאות היה 8.8%, בישראל הוא 7.4% בלבד. המדינה זורקת 40% מההוצאות על האזרחים, ורופאים מזהירים שמספר המיטות בבתי החולים לא עודכן כבר עשורים, למרות הגידול החד באוכלוסיה. במקביל, הורידו ממשלות הליכוד שוב ושוב מסים על בעלי הון, על הון ועל חברות. השקר שממשלות ימין מוכרות לציבור הוא שהורדת מסים תוביל, אלוהים יודעת איך, לעלייה בגביית המסים; זה לא קורה, זה לא קורה כבר 30 שנים, אבל ממשלות הימין משרתות את אלה שיש להם.

אז התוצאה היא ש-42 שנים אחרי שהליכוד עלה לשלטון, המוביליות החברתית בישראל חוסלה כמעט בפועל. הסיכוי של ילד לעלות לרמת הכנסה גבוהה משל הוריו זניח. זה יכול לקרות, והתקשורת ממהרת לדווח על סיפורי הצלחה כאלה, אבל לרוב זה לא יקרה.

והסיבה שזה לא קורה איננה אנשי שמאל, שממילא אינם בשלטון. הסיבה היא מדיניות מכוונת ועקבית של ממשלות הליכוד, שמצד אחד בונות מדינת רווחה לארז תדמורים ומצד שני מרוששות את רוב הציבור כדי להיטיב עם טייקונים וחברות ענק. מצד אחד הממשלות הללו מפזרות סיסמאות על כך שכלכלת השוק תיטיב איתנו; אבל כשזה לא קורה – ויותר מדי אנשים מתחילים לשים לב שזה לא קורה – תמיד אפשר לנופף בדמון של “השמאל” כדי להסביר למה ×–×” קורה. בערך כמו שסטאלין האשים את הכשלון של הכלכלה הסובייטית על “מחבלים.”

האנשים שהולכים ל-8200 הם לא שמאלנים, בדרך כלל. אין כמעט שמאלנים בארץ. סטטיסטית, הם יהיו אנשי מרכז או ימין מתון. הם לא מגיעים לשם באמצעות קשרים (אם ×›×™ הם ודאי משתמשים בקשרים שטוו ביחידה אחר כך): הם מגיעים משום שהמערכת מוטה לכך שמי שיגיע אליה, ×™×’×™×¢ מאשכול כלכלי ספציפי. אתה צריך בתי ספר טובים, הורים עם פנאי – כאלה שלא צריכים לעבוד בשתי עבודות כדי לסגור את החודש – והכנסה, וסביבה אמידה באופן כללי. שוב, כן: תמיד ×™×”×™×” הילד מאופקים שהצליח, למרות כל הסיכויים, להתברג. הוא ×™×”×™×” נער הפוסטר של אוליגרכיית ההייטק ויסייע לטשטש את העובדה שהוא ×”×™×” צריך לעבוד הרבה, הרבה יותר קשה כדי להגיע למה שנער מרמת השרון השיג במאמץ בינוני. הוא יחזיק את מוטת סוכת המריטוקרטיה הנופלת. המנכ"ל ידבר עליו בגאווה כהוכחה לכך שאפשר להמשיך לקצץ את ההוצאות בחינוך, ×›×™ ×”× ×”, כל מי שרוצה יכול.

אז אתם מגיעים מאחת מעיירות הפיתוח, או משכונה מוזנחת, הקשיבו לארז תדמור. הוא הראה לכם שבמשך 42 שנים, הליכוד מכר אתכם למתנחלים ולטייקונים. רוצים לסייע לעצמכם ולילדיכם? הצביעו למישהו אחר, ×›×™ אם האנשים האלה יקבלו שוב את קולכם בבחירות הקרובות – ונראה שלשם אנחנו הולכים – שום דבר לא ישתנה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרשת סאמר ערביד צריכה להזכיר לנו שעינויים משחיתים הכל

לפני מספר שבועות עצרו כוחות הדיקטטורה הצבאית הישראלית פלסטיני בשם סאמר ערביד, שיש להניח שהוא אכן ברנש לא סימפטי – אבל ברור שאין נגדו ראיות. תחילה נעצר ערביד במעצר מנהלי, אבל ×–×” בוטל מרגע שהסתבר שהראיות נגדו קלושות אפילו לאישוש האמצעי הדרקוני ×”×–×”. אחר כך נעצר ערביד שוב, הפעם רשמית בחשד למעורבות בפיגוע סמוך להץנחלות דולב, שבו נרצחה רינה שנרב. זמן קצר לאחר מכן הועבר ערביד לחקירת עינויים – “חקירת צורך”, בז’רגון של הדיקטטורה – שכתוצאה ממנה אושפז במצב אנוש. המשטרה החשאית הישראלית ניסתה להטביע את הידיעה על מצבו של ערביד באמצעות שחרור המידע עם הטענה שעצרה את מבצעי הפיגוע בדולב. ההצלחה היתה חלקית בלבד.

כדי לכסות על התחת של אנשיה, המשטרה החשאית הודיעה שערביד עונה לא על מנת שיודה בביצוע הפיגוע בדולב, שכן רשמית פעולה כזו אסורה על פי חוק, אלא כדי להוציא ממנו מידע על מטען עלום שלא נתפס. אם אכן זה היה המצב, היינו צריכים לשמוע קול זעקה גדולה ומרה מצד הציבור הישראלי: היתכן שחוקרי המשטרה החשאית רשלנים כל כך, שהם שולחים אדם במצב אנוש לבית חולים, בעוד הפצצה שלו ממשיכה לתקתק? היינו צריכים לשמוע קריאות להדחה של המעורבים, שהרי ברשלנותם הנפשעת סיכנו חיי יהודים.

לא היתה זעקה כזו, מן הטעם הפשוט שכולם יודעים ש”פצצה מתקתקת” היא מושג מהאגדות, שאין לו שום קיום במציאות, ושכל מטרתו היא לכסת”ח את אנשי המשטרה החשאית העוסקים בעינויים. חשוב לציין שעצם קיומו של מטען – אם אכן ×”×™×” ×›×–×” ולא הומצא לצרכי כסת”ח, והרי אף פעם לא יתנו לנו לראות את הראיות – איננו הופך אותו לפצצה מתקתקת. פצצה שנמצאת באיזשהו מרתף, שאיש לא יודע על קיומה, מיקומה ודרכי הפעלתה, איננה מתקתקת. אבל הציבור רוצה שישקרו לו בנושא ×”×–×”, והשב”כ עושה כמיטב יכולתו.

פרשני בטחון אמרו לנו בפנים רציניות בשבועות האחרונים שיש מעט מאד מקרים מדי שנה של “חקירת צורך.” לטענה הזו אין מה להסתמך. בעבר הוגשו בג”צים בדרישה לאשר בקשת חופש מידע על מספר “חקירות הצורך”; המדינה ענתה שהמשטרה החשאית אינה כפופה לחוקי חופש המידע. נסיון לעקוף את המכשול הזה על ידי בקשת חופש מידע על מספר המקרים שבהם הפרקליטות אישרה “חקירת צורך” נכשל מאותה הסיבה. המשטרה החשאית והמדינה לא רוצים שתדעו כמה חקירות עינויים יש, וכמה חקירות כאלה מאושרות על ידי הפרקליטות. לכאורה, היה למדינה אינטרס לפרסם את המידע, שאינו נוגע כלל לאמצעי העינויים: היא יכלה להראות, למשל, שהפרקליטות מאשרת רק במקרים חריגים עינויים; היא יכלה להראות שיש 2.4 בממוצע כאלה בשנה; אבל היא בחרה להסתיר את המידע, וחזקה שאם היא מסתירה אותו, יש לה מה להסתיר. אחרי הכל, זו אותה המדינה שנתנה לעצמה פטור מהקלטת חקירת עצירים בטחוניים. אחרי הכל, יש גבול למה שהשופטים המעודנים יוכלו לעכל.

מספר העצירים שמעונים על ידי המשטרה החשאית איננו ידוע. גם זה סוד מדינה. מספר מחקרים (שנערכו בין השאר על ידי בצלם והמוקד להגנת הפרט) מצליחים לשפוך אור על שיטות העינויים ועל השגרתיות שלהם, אבל מספר העדים אליהם הגיעו מצומצם, ואין יכולת לדעת עד כמה הוא ייצוגי. השיטה המקובלת ביותר לעינויים היא מניעת שינה, שלא מותירה סימנים על גוף הנחקר והיא אמצעי העינויים היעיל ביותר, ששובח גם על ידי האינקוויזיציה. דו”ח של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל מ-2019 מצא ש-66% מהנחקרים דיווחו על שימוש אמצעי הזה. במקום השני, עם 40%, נמצאות “תנוחות לחץ”, שם מנומס לצליבה: קשירה של אדם בתנוחה שמפעילה לחץ על הגב והגפיים, עד קושי נשימה ושברים. ב-31% מהמקרים, החקירה כוללת אלימות פיזית ישירה. זו ככל הנראה שיטת החקירה שהופעלה כנגד ערביד. 27% מהנחקרים מדווחים גם על הטרדות והשפלות מיניות.

כל אחד מהמעשים הללו הוא עבירה פלילית במובהק. ועם זאת, מספר העבריינים שהועמד לדין, בין השנים 2001 והיום, הוא אפס (0). זאת, משום שהעבירות מתבצעות ברשות ובסמכות. העינויים הם שגרתיים, יומיומיים; לאור ההתחמקות של הרשויות ממסירת מידע בנושא, מותר להניח שהמקרים שבהם מבקשת המשטרה החשאית אישור ל”חקירת צורך” הם אלה שבהם יש צורך לחפות על חקירת עינויים שהשתבשה והתקרבה באופן מסוכן לרצח או גרימת נזק גופני חמור.

ומאחר והעבירות הפליליות הללו מבוצעות על בסיס יומי על ידי עובדי ציבור ברשות ובסמכות, המערכת המשפטית נאלצת לטייח את כל זה. פעם אחר פעם, כמו בפרשת דומא, היא מסגירה את המעונים שוב למעניהם. פעם אחר פעם, היא נאלצת להתפתל כנערת גומי כדי להסביר את מה שאי אפשר להסביר. במקרה של דומא, נאחזה השופטת בתפיסה שהיתה גורמת לחוקרי האינקוויזיציה להיקרע מצחוק: שכביכול יש הבדל בין מה שאומר הנחקר בחקירת העינויים ממש למה שאומר חצי שעה אחריה. כמובן, השופטים כיום לא מקבלים תיעוד מדויק של החקירה. בימי האינקוויזיציה, החוקרים תיעדו בקפדנות כל מהלך עינויים ואת כל התגובות של המעונה: כל צרחה, כל גניחה. אבל אז מידע שהושג בעינויים נחשב לקביל לחלוטין, ולשופטים שעברו על הניירת לא היו בעיות עם השיטות. כולם ידעו באיזה אופן מכינים את הנקניקיה המכונה וידוי שניתן ברצון חופשי וללא כפיה.

השופטים היום לא יכולים לעשות את זה באותו האופן. קודם כל, עברנו עידון ניכר ב-300 השנים האחרונות. שנית, זה בלתי חוקי בעליל. שלישית, זה יעורר שאלות לא נוחות בין עמיתיו של השופט בכנסים בחו”ל. אחרי הכל, לכאורה ישראל היא מדינת חוק.

וכך הגענו לפסק הדין בנושא של בג”ע. עורכי דינו של ערביד דרשו להפגש איתו, כדי להבין מה מצבו. בית הדין הגבוה לעוול סירב בתוקף. אמנם, אמר בית המשפט, הוא התיר לאשתו ולעורך דינו של ערביד לראות אותו כאשר היה מורדם ומונשם; אבל ערביד אסור במגע עם עורכי דינו, בתואנה שמניעת פגישה כזו “חיונית לבטחון האזור”; אשר על כן, קבע בית המשפט שמותר לפגוש את ערביד כאשר איננו יכול לתקשר, אבל חל איסור חמור לפגוש אותו כאשר הוא מסוגל לדבר ולהסביר מה קרה לו. ההחלטה, כמקובל, נומקה ב”חומר הסודי” שהציגו האנשים שעינו את ערביד ושגרמו לו אירוע לבבי לשופטים, מבלי שעורכי דינו של ערביד יוכלו לראות את החומר או להשיג עליו.

שופטי בג”ע נוהגים להסניף עמוקות את אדי הפצצה המתקתקת; כך הם מגינים על מצפונם. הפעם זה מוגזם אפילו בקנה המידע הקבוע של בית הדין הזה. החלטה כזו יכלה לצאת תחת ידיו של שופט של קפקא, או של בית הדין העליון של סדום, שכן גם אנשי סדום אנשי חוק היו, והקפידו על קוצו של יוד. איזה אדם ישר יוכל להאמין יותר בפסקי הדין של בית המשפט הזה, משהתחוור שוב שמטרתו היא חיפוי על פושעים ולא הענשתם, שיתוף פעולה עם מענים ולא הפסקת העינויים?

המטרה של עינויים היא עינויים: הטלת אימה על אוכלוסיה, שיודעת שהגרוע מכל יכול לקרות לה או ליקיריה, ששום שופט בגלימה צואה לא עמוד לצידה. עינויים הכרחיים לדיקטטורה צבאית. ומשום שהם הכרחיים לה, נמצאים לה גם השופטים שיאשרו אותם.

ועל כן יש לקוות שנראה, במהרה בימינו, בימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המולדת בסכנה. הצביעו עבור מצפונכם, אבל הצביעו

יו”ר ועדת הבחירות המרכזית, אחד חנן מלצר, הורה אמש (א’) לשלול בפועל את זכות ההצבעה של 50,000 אזרחים בדואים. כחלק ממדיניות הנכבה המתמשכת של המדינה הציונית, יש עשרות ישובים בלתי מוכרים בנגב. אין בהם קלפיות והמדינה מקפידה לוודא שלא תהיה תחבורה ציבורית מהם לקלפיות. ארגון אזרחי בשם זזים (גילוי נאות: תרמתי להם) ארגן אזרחים בעלי רכב כדי להסיע אותם לקלפי. אתמול פסק מלצר, לבקשת “אם תרצו”, שהפעולה של “זזים” בלתי חוקית. לא רק שמלצר כשל בתפקידו הבסיסי – לוודא שלכל אזרח תהיה גישה לקלפי – הוא גם מנע מארגון אזרחי מלבצע את מה שאמור ×”×™×” להיות תפקידו.

הבוקר (ב’) חשף הארץ שנתניהו, שהושפל פומבית מירי הרקטות לעבר אשדוד, תכנן לבצע פעולה נרחבת בעזה. כלומר, תכנן לשפר את מעמדו על ידי שפיכת דם מסיבית, שהיתה בתורה גוררת אלימות מסיבית מהרצועה. זאת, בניגוד לדעת מערכת הבטחון שיש להסתפק בתגובה מדודה. הפעולה נבלמה לאחר שהיועמ”ש מנדלבליט עשה לשם שינוי את תפקידו, והבהיר לנתניהו שהוא עדיין איננו שליט יחיד ושההחלטה דורשת אישור קבינט. זה קרה באותו היום שבו נתניהו ניסה להעביר החלטה על סיפוח בקעת הירדן, שוב ללא סמכות, ונאלץ להסתפק בהודעת תעמולה בניגוד לחוק.

ביום שישי תקפו בריוני ימין פעילי “המחנה הדמוקרטי” בירושלים. בשבת, ניסה פעיל ימין לשבש באלימות את נאומו של יאיר גולן. שפי פז, שכפי שכבר ציינו לפני נותנת משמעות חדשה לגמרי למושג “פמינאצית”, השחיתה את משרדי האיחוד האירופי. שרת המשפטים בדימוס איילת שקד הודיעה בתגובה ש”זה מעשה שלא צריך לעשות, אבל צריך להעריך אותן כי הן נשים שמובילות מחאה כבר תקופה ארוכה.” בשבוע שעבר הודיעה שקד שהיא תדרוש כתנאי לכניסתה לממשלת נתניהו חוק שהציעה שפי, שיקים בית משפט “שלא תהיה עליו יכולת ערעור” לגירוש מבקשי מקלט.

ביום שישי דרש נתניהו שיו”ר ועדת הבחירות יתייצב בפניו כדי שנתניהו יוכל לייבב על עלילת הדם החדשה שלו, הטענה שהערבים הישראלים מרמים בבחירות. מלצר סירב. חוק המצלמות נפל, אבל ארגוני ימין כבר מתארגנים לשליחת “משקיפים” לקלפיות, שמטרתם המוצהרת היא לעורר מהומות כדי לשבש את ההצבעה. אמש, נתניהו התעלם מחוק הבחירות והפיץ סקר מפוברק באמצעות חשבון המסנג’ר. בשבוע שעבר, הוא פרסם בחשבון המסנג’ר שלו שהערבים הישראלים רוצים לרצוח את כולנו, ואחר כך הפיל את התיק על הסטודנט. אפילו פייסבוק, סייענית חרוצה של ג’נוסייד, העמידה פני נרעשת וחסמה את החשבון שלו ליממה.

כל האירועים הללו, ואחרים, מעידים על כך שגם הדבר האחרון שהדיקטטורה הצבאית הישראלית התגאתה בו – בחירות חופשיות בתחומי הקו הירוק – כבר לא מובן מאליו. נתניהו מוכן לשרוף את המדינה כדי לא ללכת לכלא, והימין היהודי כבר הכריע מזמן שבין דמוקרטיה ויהדות, הוא יילך על יהדות. כפי שאמר את ×–×” הפטרון של נתניהו, שלדון אדלסון, דמוקרטיה לא מופיעה בתורה.

יש לכם זכות הצבעה. היא לא מובנת מאליה, כפי שמגלים ערבים ישראלים מדי בחירות. במדינות אחרות היא נקנתה בדם. משתאבד, היא לא תוחזר אלא בהרבה מאד דם. מי שחושב שזה לא משנה, יגלה מהר מאד מה ההבדל בין נתין לאזרח. מחר הבחירה היא בידיכם: האם להסחף בזרם האדישות ולתת לכוח היסטורי לעשות את שלו, או לצאת, להצביע ולעמוד מולו. הצביעו לכל מפלגה שלא תשב עם נתניהו, ואין הרבה כאלה. הברירה שלכם היא בין העבודה, המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת. השתיקה הפחדנית של כחול-לבן מול ההתקפות של הדמוקרטיה מצד נתניהו ותומכיו מציבה אותם במחנה הלא נכון, המחנה שימחה קלושות ויגיד שזה לא יפה, אבל לא באמת יתנגד. עד שיהיה מאוחר מדי.

אילו מרצ היתה מתמודדת בבחירות הללו, הייתי מצביע לה. אבל זו לא אופציה היום, וידי תיבש לפני שאצביע לאהוד ברק, אז אצביע הפעם למשותפת. לא בלב שלם – דעותי על קומוניסטים ואיסלמיסטים ידועות – אבל לא אוכל להצביע לפושע מלחמה מדופלם, ואם הקול שלי יעיד על סולידריות עם מיעוט שאת זכות ההצבעה שלו מנסים לשלול, אז די לי בכך.

כך או כך, צאו להצביע, והצביעו עם מצפונכם. נתראה במקום שבו אין חשיכה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לשם שינוי, האינטרס של מדינת ישראל ושל הליכוד מצטלבים: לטובת שניהם, נתניהו צריך להפסיד בבחירות בשבוע הבא.

בימים האחרונים, מבצע נתניהו נסיון פוטש מתמשך. השטיק הפעם הוא פאניקת המצלמות. לטענת נתניהו וחבר מרעיו, יש מגפה של זיופים בקלפיות ועל כן יש צורך להציב בהן מצלמות, וחובה לעשות זאת עכשיו; שאם לא כן הסמול יגנוב את הבחירות. לשם כך ניסה הליכוד להעביר הצעת חוק דחופה בנושא, באמצעות הנעץ האנושי מיקי זוהר, שהיתה מאפשרת לפעילי מפלגה לצלם את ההליכים בקלפי. ההומו סובייטיקוס יולי אדלשטיין, שלעולם איננו שבע מהטלת חרפה במוסד שבראשו הוא מתיימר לעמוד, איפשר העלאה דחופה לדיון בהצעת החוק, כביכול יש שעת חירום שמצריכה זאת; והיום הובסה ההצעה בוועדת הכנסת, בתיקו. זאת לאחר שזוהר השתחץ שהוא יעביר אותה בכנסת עד יום רביעי.

נתחיל מהמובן מאליו. ככל שיש אכן סכנה של זיופים בקלפיות, אכן ראוי להציב מצלמות – לא מאחורי הפרגוד, תשמור האלה ותציל, אבל אין שום סיבה ראויה להמנע מצילום התנהלות ועדת הקלפי במהלך ההצבעה וספירת הקולות. אבל, וזה חתיכת אבל, המצלמות הללו צריכות להיות מופעלות על ידי עובדי ציבור, לא נציגי מפלגות; הן צריכות לצלם את ועדת הקלפי, לא את הציבור; וזה צריך להיות אחרי הליך ראוי. כלומר, ×›×–×” שלוקח בחשבון את העובדה שאנחנו עושים פה שינוי בסדרי עולם דמוקרטיים, ונוקטים בכל אמצעי הזהירות. למשל, מפעילים תכנית מבחן בבחירות המקומיות לפני שמנסים את השינוי בבחירות לכנסת. ככל שהיו נוקטים בדרך ראויה, לא היו צריכות לעלות יותר מדי הסתייגויות. לעזאזל, אם תגידו לי שאתם רוצים להוציא את נציגי המפלגות מוועדות הקלפי ולהחליף אותם באזרחים שייבחרו רנדומלית, אני אשקול את ×–×” בחיוב.

אבל, כמובן, ×–×” לא מה שקרה כאן. ראשית כל, אין סכנה של זיופים. ועדת הבחירות הודיעה שהיא קיבלה שתי תלונות אמת על זיופים בקלפיות במהלך בחירות אפריל 2019. בשני המקרים, הזיוף לא ×”×™×” לטובת המפלגות הפלסטיניות, כפי שטוען נתניהו – הזיופים היו לטובת הליכוד וש”ס, בהתאמה.

כלומר, הסכנה שנתניהו מנפנף בה תוך כדי שהוא צווח ככרוכיה לא קיימת. מה יש לנו פה? את “הערבים נוהרים” של בחירות מועד ב’ של 2019. רק בגרסה הרבה יותר ארסית. בשנת 2015, נתניהו טען ש”הערבים נוהרים”, כלומר מנצלים את זכותם הדמוקרטית ובשל כך שלטון הימין בסכנה; זה היה שקר והסתה גזענית, אבל נתניהו עושה את אלה שש פעמים לפני ארוחת הבוקר. זה כבר משעמם אותנו.

מה שנתניהו והליכוד עשו עכשיו הוא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה: הפצת קנוניה שקרית וזדונית לפיה אין לתת אמון בתוצאות הבחירות, משום שיסודות זדוניים הטו את תוצאותיהן. הערבים כבר לא צריכים לנהור – מישהו (ואתם יודעים מי) כבר ×™×–×™×™×£ את קולותיהם. אם התוצאות לא ימצאו חן בעיני נתניהו, הוא מכין עכשיו את הקרקע לשבירת הכלים: להכרזה שלבחירות אין תוקף.

מיד אחרי שביטל בפועל את תוצאות הבחירות הקודמות. רואים כאן רצף?

את הפגיעה האנושה הזו במערכת הדמוקרטית מבצע נתניהו כדי לשרוד עוד סיבוב בחירות אחד, סיבוב בחירות גורלי מבחינתו: אם הוא לא מנצח עכשיו, יש סיכוי סביר לגמרי שהוא הולך להריח ליזול. כדי להמלט מגורל זה הוא מוכן, כפי שכתב וירגיליוס על יוליוס קיסר ופומפיוס, לנעוץ את חרבו בבטן המולדת.

אבל, בהיותנו אמונים על הכלל העתיק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, הבעיה היא לא נתניהו. הבעיה היא הקואליציה שלו. מהימין הדתי לסוגיו – חובשי כיפה סרוגה וכיפה שחורה – אין מה לצפות לדבר. הם אנטי-דמוקרטים. החרדים תמיד היו. הכיבוש אילץ את הכיפות הסרוגות להצטרף למחנה האנטי-דמוקרטי. והבעיה המרכזית, כמובן, היא האבן הראשה של הקואליציה, הליכוד.

מי שזוכר את המפלגה הזו בשנות השמונים זוכר מפלגה תוססת, דינמית, שהמנהיג שלה נבחר ותמיד צריך להעמיד את עצמו לבחירה, שיש בה מחלוקות ודיונים ושהיא יותר אסופת שבטים מאשר קהל צפון קוריאני שסוגד למנהיג.

נתניהו, השמעון פרס של הליכוד, ריסק את כל ×–×”. הוא התחיל בנסיון החיסול של דוד לוי בפרשת “הקלטת הלוהטת” שלא היתה (וכינה אותו – מי אמר שלהיסטוריה אין חוש אירוני? – “בכיר בליכוד, מוקף פושעים”; אחד ה”פושעים” דאז ×”×™×” יעקב ברדוגו), ואחר כך חיסל בדרכו כל אדם שניסה להחליף אותו. היחיד שהוא לא הצליח מולו ×”×™×” אריאל שרון. הוא גימד את סילבן שלום – אמנם, לא מלאכה מסובכת מדי במקרה ×”×–×” – והצליח להעיף את פייגלין בתכסיסים פוליטיים. כל מה שנותר הוא ננסים. מלימור לבנת הוא עשה לבנת חבלה (באמצעות סריסיו הנאמנים דאז, אביגדור ליברמן והנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן). בואו, אמר האטד, חסו בצילי; ואם לא, בני ייסר אתכם בעקרבים.

התוצאה היא בעקביות הפיכתה של מפלגת השלטון למפלגתו של איש אחד. ראינו את ×–×” לפני כמה חודשים, כשנתניהו אילץ את מפלגתו להצביע עבור פיזור הכנסת מיד לאחר הבחירות – מהלך שלא ×”×™×” דומה לו. ועכשיו ניסתה ממשלת המעבר שלו, עם הכנסת חסרת הסמכות (שהרי פיזרה את עצמה), להעביר שינוי בסדרים בסיסיים של ההצבעה.

לא משנים את הכללים באמצע המשחק. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהרעיון ×”×–×”, שמרכזי לדמוקרטיה – השלד של הדמוקרטיה הוא אמצעי להעברת שלטון בהסכמה, ללא שפיכות דמים – לא רלוונטי מבחינתו. הוא שיחק עם חוקי המשחק כאילו היו פלסטלינה, בכל אחת מהקדנציות שלו. אחרי הכל, הוא לא רואה בהחלפת שלטון משהו טבעי; הוא רואה בו קשר נגדו. והוא הפך את מפלגת השלטון למפלגת שלטון נתניהו, גם כאשר המטרה היא שבירת כללי המשחק.

מדינות יכולות לשרוד שליטים מושחתים. הן מתקשות הרבה יותר לשרוד שליטים שחותרים בציניות תחת יסודותיהן ותחת אמונם של האזרחים במערכת. נתניהו חייב לשלם מחיר על המהלך הזה, אחרת אחרים ילמדו שאין עליו מחיר. הפתרון הנדרש הוא טיהור: ועדת חקירה שתחקור את משטר נתניהו ותקבע מי מאנשי הליכוד ראוי להשאר בחיים הציבוריים.

הסיכוי למישהו ×™×”×™×” אומץ להרים את ×–×” זעום. על כן, עשו את המינימום האפשרי: בעוד שמונה ימים, לכו לקלפי והצביעו לכל מפלגה שלא תהיה חלק מהקואליציה של נתניהו. שלחו אותו, את גמאל נתניהו, את ארדן, אדלשטיין וזוהר, אל מקומם הראוי – פח האשפה של ההיסטוריה. והקפידו לסגור את המכסה.

ועוד דבר אחד: צריך לומר תודה ולקוד לבכירי הליכוד בעבר, מבני בגין ועד יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שקראו בימים האחרונים לא להצביע לליכוד. במילייה שלהם זה מצריך אומץ ניכר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה אומרת ההתמזגות של דובר צה”ל עם לשכת ראש הממשלה

שלשום (א’) תקפו חמושי חיזבאללה קבוצה של חמושי צה”ל. האחרונים השיבו באש ארטילרית ובירי מסוקי קרב. לא דווח על נפגעים בקרב החמושים משני הצדדים. דובר הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל, עמיד רונן מנליס, נקט בשלושה מהלכים. ראשית, הוא התייחס לתקיפות של חיזבאללה כנגד מטרה צבאית מובהקת כאל “פיגוע”; שנית, הוא אמר – כחלק מתרגיל הונאה – שכתוצאה מההתקפות של חיזבאללה צה”ל ספג “פגיעות”; אנשים שמורגלים בשיח ההונאה של דובר צה”ל זקפו אוזניים, משום שמנליס לא דיבר על “נפגעים”, שם קוד להרוגים, אבל בו זמנית רמז לכאלה. מאוחר יותר חשף מנליס את תרגיל ההונאה בשלמותו: צה”ל הטיס חמושים פצועים-לכאורה לקבלת אי-טיפול בבית חולים.

נפרק.

הזרוע הצבאית של הממשלה תוקפת בלבנון וסוריה כבר שנים. לאחרונה היא הרחיבה את תחום פעולתה גם לעיראק, ולכך נחשפנו בעיקר בשל חוסר שביעות הרצון של האמריקאים מהתקיפות הללו, שמערערות את האיזון העדין שהם יצרו שם. יהיה קשה מאד לשכנע עיראקים שתקיפה ישראלית על אדמתם לא בוצעה באישור אמריקאי ואפילו לממשל טראמפ, כנראה הכנוע שבממשלים, אין מוכנות לספוג את הנזק האגבי של פעולות כאלה עבור ישראל.

אחת ההתקפות הישראליות האחרונות בסוריה בוצעה כנגד מטרה לא ברורה. לטענת הזרוע הצבאית של ישראל, היא תקפה כוחות איראניים שעמדו לבצע תקיפה כנגד ישראל באמצעות מל”טים; הזרוע הצבאית התהדרה בכך שהיא יירטה תשדורות של מפקד כוח קודס האיראני, אלוף קאסם סולימאני. עם זאת, החיזבאללה טען לאחר ההתקפה הזו שהנפגעים היו דווקא אנשיו. ואם אנחנו צריכים לבחון את האמינות של נסראללה מול זו של מנליס, למנליס יש בעיה.

מה התרחש פה? כמה דברים חריגים:

א. ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה, בניגוד מוחלט למדיניותה עד כה, שהקפידה על עמימות במצבים כאלה.

ב. ישראל חשפה בפומבי שיש לה גישה לתשדורות של סולימאני, כלומר חשפה יכולות מודיעיניות, לכאורה רק לשם הטרלה בטוויטר.

לאלה יש לצרף את:

ג. ההחלטה המודעת של מנליס לחשוף את תרגיל ההונאה שבוצע כלפי החיזבאללה (תרגיל שיש לציין שהופנה קודם כל כלפי הציבור הישראלי, באמצעות יצירת לחץ עקב השימוש במונח “פגיעות”.)

למה זה מצטרף?

העמימות שישראל נוקטת בה באופן שגרתי מיועד לאפשר לה plausible deniability, הכחשה אמינה. מישהו עשה משהו, אבל אין לנו מושג מי עשה את זה. זה מאפשר לצד השני להבליג בלי לפגוע בכבודו. הוא יכול לומר שהוא “בודק” את הנושא, והבדיקות האלה, בדיוק כמו ה”בדיקות” של צה”ל כשהוא הורג אזרחים, לעולם לא יסתיימו. כשישראל מפרה את העמימות ומודה בתקיפה בסוריה, היא יורקת בפרצופה של סוריה, וכמעט מאלצת אותה להגיב. כשהיא חושפת את תרגיל ההונאה שבוצע מול החיזבאללה, היא משםילה אותו בפומבי.

מה שקורה פה הוא שיש ראש ממשלה שהוא גם שר הבטחון, שאין עליו שום פיקוח אפקטיבי, שהחליט לצרכי הבחירות שלו שהוא צריך לחמם את הגזרה ולהזכיר שהוא מר בטחון. נתניהו הוא, בוודאות גבוהה, ה”גורם הבטחוני הבכיר” שהחליט להשפיל את חיזבאללה עוד יותר, ולומר שהוא “התחנן” להפסקת אש. הוא גם מי שהתרברב בכך ש”אנחנו מטפלים במספר גזרות, חלקן לא ידועות לתקשורת ולציבור, לכל אחת מהגזרות יש התייחסות ופעולות מדיניות וצבאיות, שאת רובן הציבור לא רואה.” או, במילים אחרות, נתניהו אומר לציבור שהוא מנהל קרבות בעצימות נמוכה בכמה גזרות ושהציבור לא צריך להטריד את ראשו הקטן והיפה בנושא. כאילו מלחמה היא לא העניין החשוב ביותר של הציבור.

למה מנליס משתף פעולה, בשם ארגון שמתיימר להיות ממלכתי, עם תרגילי השופוני של נתניהו? מדוע עובר ציבור משתתף בפועל במערכת בחירות? ראשית משום שמה לעשות, נתניהו (בכובעו כשר בטחון נטול כנסת שמפקחת עליו) הוא הבוס שלו; שנית, משום שהזרוע הצבאית של ישראל די אוהבת את נתניהו.

האחרון, כזכור, הבטיח לציבור ש”לעד נחיה על חרבנו”, ושצה”ל צריך “לשלוט על כל השטח בטווח הנראה לעין.” זה היה לפני ארבע שנים, אכן, ומאז אפשר לראות את ההתקרבות הבלתי פוסקת בין הצבא ונתניהו. בפועל, נתניהו הבטיח לחונטה הצבאית שאף אחד לא יפגע במעמד העליון שלה במדינה, שאף אחד לא יפגע בתקציבים שלה, וזאת משום שהוא אישית ידאג לכך שאף אחד לא ינסה לצמצם את הפעילות הצבאית.

והצבא אוהב פעילות. הוא משתוקק לכזו. חיילים רוצים איקסים על הנשק, קולונלים וגנרלים רוצים קידום. צבא שלא עושה כלום הוא צבא שאין בו קידום, אין לו מעמד, יש בו רק שעמום, ונתניהו מבטיח לצבא אקשן, קידום, מעמד וכסף. במשתמע, הוא מבטיח לתשלובת התעשייתית-צבאית הישראלית, אחת מהחזקות בעולם, שתמיד תהיה לה עבודה.

תפקידו של ראש ממשלה הוא לא להפציץ את כל המרחב מתי שבא לו ובלי לנמק את החלטותיו, הכל תחת מחסה הסודיות שהצבא יספק לו בחדווה. תפקידו הוא למנוע מלחמות. אלימות גוררת אלימות, וההתקפה של החיזבאללה שהתפקששה שלשום יכולה להפוך למתקפה חוזרת שדווקא תצליח – במיוחד אחרי שנתניהו ומנליס הקפידו להשפיל אותו. לתושבים בעוטף ×¢×–×” מגיעים חיים שאינם מבוססים על פוסט טראומה.

הבעיה היא שהורגלנו לשני דברים. קודם כל, לתפקיד המרכזי של הצבא בחיינו – מבלי להבין שצבא, מעצם טיבו, שואף לאלימות; שכחנו את מה שידע כבר הומרוס, שהלהב עצמו שואף לדם. ושנית, הורגלנו לתפיסה של נתניהו, שלנצח תאכל חרב. בדורות הקודמים, היו מאמצים – ולמצער, הצהרות – לקידום שלום; לא עוד. הצבא נמצא במצב המאושר ביותר מבחינתו, “המערכה שבין המערכות”: שימו לב למילים האלה. הן אומרות שכל חיינו הם מערכה. יש מערכות גדולות, שלמרבה הצער אזלו בינתיים, אבל אנחנו במערכה לקראת המערכה הבאה, האמיתית. בינתיים × ×—×™×” במלחמה שאין לה קץ, כמו שצה”ל אוהב.

ושכחנו שתפקידה של ממשלה הוא למנוע אותן בכלל. וראשי האופוזיציה האומללה שלנו נמתחים דום ומודיעים שהם מצדיעים לכוחות הבטחון ותומכים בצה”ל בכל אשר יעשה – מה שלא מפתיע במיוחד, כשיש שם טרויקה של רמטכ”לים. נתניהו מנהל מלחמה עם איראן שאיש לא הכריז עליה, שהכנסת לא הצביעה עליה, שהממשלה לא דנה בה, שאף אחד לא יודע מה עשויות להיות תוצאותיה ×›×™ אף אחד לא טרח לשאול. הוא לא מנהל אותה מי יודע מה טוב – מאז שהוא התחיל, איראן כבר מתבססת בסוריה. אבל אין שאלות, ×›×™ ×–×” בטחון וצריך לסמוך על צה”ל.

נתניהו מקבל יתרון פוליטי עצום: לאופוזיציה אין על מה לתקוף אותו פרט לשחיתות, ולזה כבר התרגלנו. הגנרלים מקבלים יוקרה וכסף; התעשיינים הצבאיים, שיום אחד הגנרלים יצטרפו לשורותיהם, מקבלים המון כסף. ודובר צה”ל משקר כדי לחפות על כל ×–×”. מחול שוטים, שיתחלף באחת ביבבות לאומיות כשהטיל, הרקטה או הפצמ”ר יפגעו; מחול שוטים, שלא מתעכב על המחיר שאנחנו משלמים – בדמים, בדם, בפגיעות נפשיות של חיילים ואזרחים. ואף אחד לא מדבר על הפסקת המחול ×”×–×”, ×›×™ ×–×” לא פטריוטי.

והוא ייפסק. באלימות. כשזה יקרה, שיהיה לכם לפחות היושר לא ליילל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

איימן עודה הפגין אומץ פוליטי נדיר. הוא קיבל, כצפוי, יריקה בפרצוף מהמרכז הציוני

מנהיג חד”ש, איימן עודה, מסר אתמול (ה’) הצהרה דרמטית למדי: אם יתקבלו מספר תנאים, המשותפת תצטרף לקואליציית שמאל-מרכז. התנאים של עודה היו שינוי חוקי הבניה המפלים, הקמת בית חולים במגזר הפלסטיני-ישראלי, מבצעים יעילים נגד האלימות בחברה הפלסטינית, ביטול חוק הלאום וחזרה למו”מ על שתי מדינות.

המהלך של עודה לא מובן מאליו: המפלגות הפלסטיניות סירבו היסטורית לשבת בקואליציה, משום שישיבה כזו בהכרח הופכת אותן לשותפות לניהול הכיבוש בגדה המערבית ועזה ולהרג השיטתי שישראל מבצעת שם. ההחלטה של עודה עוררה מיד רוגז, צפוי למדי, בתוך הרשימה המשותפת.

מה שהיה פחות צפוי היתה התגובה האלרגנית של הרשימה שמתיימרת רשימת מרכז, כחול לבן. אחד מראשי הסיעה, יאיר לפיד, שלח את עודה לברר מי החברים שלו ברשימה והודיע שוב שהוא לא יישב עם הזועבים. הוא דרש מעודה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ראש הסיעה שלו, וכנראה המועמד המוזר ביותר לראשות הממשלה אי פעם, בני ×’× ×¥, טרח להוציא סרטון שטנה לנתניהו שעיקרו הוא שנתניהו קושר עם הפלסטינים – ×’× ×¥ ציטט בזעזוע את המאמר של צלם החצאיות הלאומי, נתן אשל, שקורא לפלסטינים הישראלים “להשתלב בהנהגה” – וקינח בכך שנתניהו נפגש עם ערפאת (!).

על פניו, מדובר בכדור עצמי בראש. אם לפיד וגנץ אכן רוצים להרכיב ממשלה משלהם, הם חייבים את הרשימה המשותפת. אחת המספרים לא מסתדרים.

×’× ×¥ 32

העבודה 6

מרצ 8

זה שם אותנו ב-46. אפשר לשחק עם המספרים שני מנדטים לכאן או לכאן, אבל זה מה שיהיה. אם גנץ רוצה להיות ראש ממשלה, הוא צריך את עשרת המנדטים של הפלסטינים ולהקריב עז לאיזה אל שאול כדי שליברמן ישאר מחוץ לממשלת ימין, ואז, אולי, הוא יגרום לאחת המפלגות החרדיות לערוק אליו. אולי.

בלי הפלסטינים אין לגנץ וללפיד ממשלה. המקסימום שהם יכולים לבנות עליו הוא ממשלת אחדות עם הליכוד, עם או בלי נתניהו, וליברמן. הממשלה הזו לא תהיה מסוגלת לעשות כלום, מהסיבה הפשוטה שלליכוד יש שותפים טבעיים (החרדים והחרד”לים), ואם הוא ישתתף בממשלה כזו ליותר מדי זמן או יעשה משהו, הוא ישלם על כך מחיר כבד אחר כך. כזכור, נתניהו אולץ כבר על ידי לפיד להשתתף בממשלה לכאורה אנטי-חרדית, ותוך פחות משנתיים פיטר את לפיד ובקדנציה שלאחר מכן מחק את כל החקיקה של הממשלה ההיא.

אז למה הצמידה כחול לבן אקדח לראשה ולחצה על ההדק? ×›×™ היא מפלגה גזענית שמייצגת את המרכז ×”×’×–×¢× ×™. היא לא יכולה לשבת עם ערבים בקואליציה ×›×™ היא לא באמת מוכנה להכיר בהם כאזרחים. היא לא מוכנה להכיר בשבר הגדול שיצרה הקמת המדינה הזו, בעובדה שהמדינה כבשה 20% מאזרחיה אחרי שטבחה באחיהם וגירשה את רובם. היא לא מוכנה להכיר בכך שישראל הטילה עליהם משטר צבאי, שהיא טבחה בהם פעם אחר פעם (כפר קאסם, יום האדמה, אירועי אוקטובר). בקצרה, כחול לבן – מפלגת אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, אצבע בתחת ושיר בגרון – לא מוכנה להתייחס לחטא הקדמון של מדינת ישראל, ולא מוכנה להשיט יד לאיזשהו סוג של פיוס. יד כזו, אם תשלח, תדחה בבוז.

בשנות ×”-80 החלו הפלסטינים הישראלים לנסות להתגבר על הטראומה הלאומית שלהם ולנסות להתערות בחברה הישראלית. ×–×” לא ×”×™×” פשוט ולא קל. רגעי השיא היו בימי ממשלת רבין השניה, כשהמפלגות הפלסטיניות היו תומכות מבחוץ של הממשלה. רבין הואשם אז בכך שהוא משתף ערבים בשלטון. על כך הוא בין השאר נרצח – הרוצח טען בחקירתו שהנאומים בעצרת “היו בערבית.” אחר כך באו שנות נתניהו הראשונות, ולגודל האסון אחרי נתניהו בא ברק. טבח אוקטובר פתח מחדש את כל הפצעים.

חלפו 19 שנה, ומנהיג ישראלי-פלסטיני מנסה להושיט יד מעל הבור. הוא חוטף בעיטה בראש מאנשים שטוענים שהם החלופה לשלטון. הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים האלה לא פחות גזענים מהליכוד, רק צבועים יותר; הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים הללו הם פחדנים מוחלטים שרועדים בתחתוניהם מעצם המחשבה שמישהו יקרא להם “אוהבי ערבים.”

עודה הושיט יד, תוך סיכון פוליטי עצמי ניכר. היא נדחתה בבוז. במאבק הבלתי פוסק על נשמתם של הפלסטינים הישראלים, בין השתלבות והסתגרות, למדו תומכי ההשתלבות שאין טעם, שכל נסיון להתקרב אל המרכז היהודי ייגמר בכך שהוא יברח מהם בבעתה.

הם למדו את זה מהאיש שרואה בעצמו את הכי ישראלי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)