החברים של ג'ורג'

הצבא המוסרי יותר מדאע”ש

בשבוע שעבר, הדגים לנו צה”ל במי הוא בוחר ומה המוסר שהוא מעדיף

לפני שבוע, צפה ועלתה לכותרות שוב פרשת הרב מקדם האונס, אל”מ אייל קרים, שנחשפה במקור בבלוג הזה. לרוע המזל, היא לוותה בציטוטים שהושמו בפיו של קרים אף שזה לא אמר אותם מעולם; הדברים שאמר חמורים דיים. עיונים במשנתו של קרים העלו לא רק תמיכה באונס בזמן מלחמה (ושוב, כן – על זה הוא נשאל, על אונס מצד חיילי צה”ל בימינו, ועל זה הוא ענה בחיוב), אלא גם בעינוי שבויים, קבע שמחבלים אינם בני אדם אלא חיות, ושיש מקום לשקול פגיעה בבני ערובה – אם הם אינם יהודים.

qarim

אלאור אזריה לא היה מנסח את זה טוב יותר. ואף על פי כן, הרמטכ”ל אישר את מינויו  של קרים לתפקיד הרב הראשי לצה”ל, אחרי האחרון פרסם מכתב מביך שבו לכאורה הוא חוזר בו מדבריו. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור הזה: לא קרים, שלהיטותו לדרגה גורמת לו לחזור בו מדברים שבהם הוא לכאורה מאמין, אבל גם לא צה”ל.

מילא קרים; אישית, אני מעדיף את אנשי הדת שלי מושחתים על הגונים. הגינות אצל אנשי דת מובילה לעתים רבות מדי לשפיכות דמים. תנו לי תאווי בצע וכבוד על פני מאמינים נחושים. וכמובן, הוויתורים שעשה קרים מסירים חלק מהסכנה שבו. הוא התמסד והתוצאה היא שהוא יתקשה לתת הנחיות לקנאים.

הבעיה היא יותר עם צה”ל. קרים, כזכור, לא רק הסתבך בפרשת אישור האונס; הוא גם כתב, בחוברת הלכות של הרבנות הצבאית שאחר כך נאלץ לגנוז, ש”ממילא התפיסה שרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה, ואין תןקף הלכתי לנציגי המדינה לפעול בניגוד לרצון התורה.” באותה חוברת הלכות, הוא גם כתב שרצוי למנוע מקצינות לתקוע מזוזות. יחסו לנשים כמפקדות היה ברור יותר בשו”תים שלו:

qarim2

השו”תים, חשוב לציין, נכתבו כשקרים היה אזרח. הם נכתבו כמסיח לפי תומו: הוא לא חשב שמישהו יחפור אותם ושהם יהפכו לו לרועץ בדרכו אל הדרגה הנכספת. הוא אפילו לא ידע שהוא יוחזר לצבא. הם מציינים את דעתו האמיתית, נקיה משיקולי קריירה והצורך לא להביך את הממונים עליו.

אבל למרות הכל, צה”ל בחר בו לתפקיד הרב הצבאי הראשי.

חשוב להבהיר כאן שתי נקודות. קודם כל, הפסיקה בנושא האונס איננה טעות. היא עומדת קודם כל על הנקודה המרכזית של קרים כרב צבאי: שמלחמות ישראל אינן כמלחמות הגויים והן כולן מלחמות מצווה ושעל כן מותר לחיילים היהודים לעשות דברים שאינם מותרים לחיילים גויים. כך הוא פותח את התשובה שלו. זו בדיוק התפיסה של הרבנות הצבאית בעשור האחרון, שבו לא במקרה שימש בה קרים בתפקיד בכיר. היא לקחה על עצמה ליצור “חיילים יהודים” עם “מוסר יהודי.”

שנית, צה”ל בחר בקרים כרב הראשי. יש המון רבנים צבאיים. חלקם, יש להניח (לקוות?) לא השפריצו פסקי דין שבהם הם אומרים שצריך לענות שבויים (במילים האלה ממש), לירות בבני ערובה אם הם לא יהודים, לאנוס את נשות האויב ושיש בעיה עם נשים כקצינות. ואף על פי כן, צה”ל קידם את הרב שקידם את כל זה.

יכול להיות שבצה”ל פחדו לצאת מטומטמים שלא טרחו לבדוק את הרב שהם בחרו; יכול להיות שיש כאן שטיק ערמומי, נסיון לעשות פה תרגיל תומאס בקט – למנות איש דת מקורב כדי שירגיע את אנשי הדת ויתאים אותם לקו של הרמטכ”ל. כאן צריך לזכור שתרגיל בקט המקורי התפוצץ להנרי השני בפרצוף. יכול להיות שהגיעו עם קרים לדיל שקט – אנחנו ניתן לך את הדרגה ואתה תיתן לנו את פסקי ההלכה המתונים ביותר שבאפשר ואז ננפנף בהם מול הפסיכים. וכפי הראה לנו השבוע האחרון, צה”ל צריך להתמודד עם הרבה רבנים פסיכים.

יכול להיות. אבל, בשורה התחתונה, הצבא שמתיימר להיות הצבא המוסרי בגלקסיה מינה רב שתומך באונס בזמן מלחמה, בעינויים, ביחס של “חיות” ל”מחבלים”, ובכך שיש בעיה הלכתית עם מינוי אשה לתפקיד קצין. שלוש העמדות הראשונות מנוגדות לפקודות הצבא; האחרונה הופכת את השירות של נשים בו לבעייתי, בלשון המעטה. יכול להיות, אבל בסופו של דבר זה הרב שצה"ל רוצה. מעתה, הדימוי המוסרי של צה”ל הוא זה של קרים.

ובמקביל, קרה עוד משהו. בשבוע שעבר, הפסיק צה”ל את ההתעללות שלו בסרבנית הגיוס תאיר קמינר, ואחרי 155 ימים בכלא הצבאי הוא המשיך לסרב להכיר בה כסרבנית מצפון – אבל גירש אותה משורותיו בשל “התנהגות רעה וחמורה.”

אמור מעתה, תמכת אונס בזמן מלחמה – גנרל תהיה לנו; תמכת בעינויים? קבל קידום; פסלת את כל הנשים מתפקיד פיקוד? הנה, תן לי להדק לך את הדרגות החדשות. אבל שמרת על מצפונך וסרבת לשרת? איכס! זו התנהגות רעה וחמורה. מגורשת, מגורשת, מגורשת!

זה צה”ל. לאנשים בעלי מצפון אין מה לחפש בו. לכל היותר הם יהיו עלה התאנה שיכסה על מבושיו של קרים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ושוב הציבור משלם על הפאשלות של צה”ל

המיליונים שהולכים לפיצוי קורבנות הטבח על המרמרה הם תוצאה של צבא שיצא משליטה ותקשורת רצועה

בנימין נתניהו, גאון אסטרטגי, שוב הצליח להגיע לעסקה אחרי שקנה את הדגים הבאושים, הולקה וגורש מהעיר: הוא הודיע היום (ב’) על חתימת הסכם עם טורקיה, במסגרתו התחייבה ישראל לפצות את קורבנות הטבח על המרמרה ב-21 מיליוני דולרים. הציבור הישראלי, שהוטעה על ידי הצבא, הממשלה והתקשורת שלו בפרשה, לא מבין איך זה קרה. אז הנה תזכורת.

עד מאי 2010, ניהלה ישראל מדיניות של כמעט-הרעבה של רצועת עזה. עמוס גלעד ספר את הקלוריות שיכלו תושבי רצועת עזה לקבל, ואסר עליהם לייבא שוקולד או צעצועים. המדיניות הזו לוותה בשתיקה מתמדת של התקשורת היהודית, וכאשר העזה עמותת גישה לדרוש את המידע על מדיניות הכמעט-רעב באמצעות בתי המשפט, התועמלן הלאומי בן דרור ימיני הגדיר את המידע כמשמש ל”תעמולת זוועה נגד המדינה.”

שורה של משטי הזדהות עם תושבי רצועת עזה, אחד האזורים האומללים בעולם, נועדו להעלות את התודעה העולמית לנסיבות המצור על עזה. ישראל הניחה לחלק מהם להכנס. את המשט שהספינה המרכזית בו היתה המאווי מרמרה החליטו צה”ל והממשלה לעצור.

ימים ספורים קודם למשט, הודיע “קצין בכיר” בצה”ל שיש לצה”ל “חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות […] אנחנו רוצים להמנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות ניאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון.”

בלילה של ה-31 במאי, הסתער הקומנדו הימי על המשט שהמרמרה היתה הספינה המרכזית בו. כפי שמצא דו”ח האו”ם בנושא של ועדת פאלמר (כאן המסמך עצמו, כאן ההתייחסות המפורטת שלי אליו), חמושי צה”ל ירו על הספינה אש חיה ממסוקים ומספינות לפני שניסו להסתער עליה; ה”מוצא האחרון” שתיאר צה”ל היה בפועל המוצא הראשון. חמושי צה”ל ירו על הספינה 308 קליעים חיים – ואלה הנתונים של ישראל.

כשהכל נגמר, היו תשעה הרוגים על הסיפון של המאווי מרמרה וכ-50 פצועים מירי צה”ל – זאת, כשגם לטענת צה”ל מספר האנשים שהיו מעורבים בתקיפה של חמושים היה כמחצית מכך, כ-30. חמישה מן ההרוגים נורו מגבם ובטטח קצר; שלושה מהם נורו בעורפם; אחד מהם נורה על ידי ספינה של צה”ל, כשהחזיק נשק להשמדה המונית בדמות צינור כיבוי אש; אחד מהם, פורקם דוגאן, נורה בעורפו, כשהוא שוכב על הסיפון, מטווח אפס, במה שהוועדה היתה קרובה מאד לומר שהוא רצח בסנגון הוצאה להורג (סעיף 128 לדו”ח שלה.) נציג צה”ל לא הצליח להסביר את הפגיעות (סעיף 127) או לספק כל הוכחות שהאנשים הללו היו חמושים (סעיף 128).

אבל דו”ח פאלמר יצא בספטמבר 2011, שנה וחצי אחרי האירועים. בינתיים, יצא צה”ל במהירות למתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי. השלב הראשון שלה היה האפלה. ישראל נמנעה מלמסור גרסה ראשונית במשך כ-12 שעות. אחר כך, יצאה הגרסה שאמרה שחיילי צה”ל הותקפו על ידי טרוריסטים בזמן שהם ניסו להשתלט על הספינה בדרכי שלום; החלו להפיץ את הגרסה השקרית על פיה החמושים הישראלים הגיעו לספינה כשהם מצוידים באקדחי פיינטבול בלבד ושהם הפכו לקורבן ללינץ’. דובר צה”ל העלים או השמיד את כל המידע העצמאי שצולם על הספינה ומעולם לא שחרר את המידע שהוא עצמו צילם, פרט לכמה עשרות שניות. אירוע ההשתלטות נמשך שעות.

מה קרה שם? לפי אחת הגרסאות של צה”ל, והוא החליף גרסאות כמו גרביים, חלק מהחמושים נתפסו כבני ערובה. עם זאת, צה”ל נאלץ להודות שמתוך שלושה בני ערובה כאלה (שקיבלו טיפול רפואי ולא היו בסכנת חיים), שניים נמלטו. הם לא היו אזוקים או קשורים. זו כנראה גרסה שיש לה קשר למציאות: חייל או שניים נתפסו, אבד איתם הקשר, וקצין כלשהו איבד את העשתונות והורה להגביר את הירי (זה, כזכור, החל עוד קודם להסתערות) ולירות בכל מה שזז.

היינו יכולים לדעת מה קרה, אם צה”ל היה טורח לשחרר את הצילומים של האנשים על הספינה או את אלה שלו; אבל, כמו כל פושע, צה”ל בחר להשמיד ראיות.

למזלו, היתה לו תקשורת מאולפת. היא מיהרה לפמפם את הגרסה שלו, מיהרה לשתף פעולה עם האגדה על כך שהחמושים הסתערו על הספינה בלי נשק חם, תוך שהיא פשוט לא מדברת על כך שהיו שם 60 נפגעים מאש חיה, ואחר כך עשתה הכל כדי לקבור את דו”ח פאלמר באי דיווח עליו. כשישראל הקימה דמיקולו של ועדת חקירה, ועדת טירקל, הרמטכ”ל מיהר להודיע שהוא לא יאפשר לחיילים להופיע בפני ועדת החקירה; הוא ורק הוא אחראי. כפי שהסתבר לנו שנה ומשהו אחר כך, אשכנזי אולי לא היה גנרל מוצלח כל כך, אבל בטיוח וקשירת קשר לביצוע פשע הוא היה מדופלם.

אז לא היתה עדות רשמית של החיילים על מה שהתרחש שם. את התיעוד צה”ל העלים או השמיד. והתקשורת היהודית התאמצה מאד לא לשאול מה באמת קרה שם.

המצב הזה היה מאד נוח לממשלת נתניהו. היא לא היתה צריכה להתמודד עם שאלות קשות. היא יכלה להתקרבן ולהאשים את ממשלת טורקיה במה שאתם לא רוצים. גם העובדה שלא היה נשק על המרמרה לא בלבלה את התקשורת היהודית, והיא הפיצה לכל עבר את התמונות של כמה סכינים שנתפסו על הספינה.

כתוצאה מן הסיוע הארטילרי התקשורתי, צה”ל חמק משאלות כמו איך הוא הצליח להפוך פשיטה על ספינה לא חמושה לאסון אסטרטגי. כולם היו עסוקים בלחבק את הילדים שלנו וליילל שהם עברו לינץ’, ואף אחד לא שאל שאלות על שיקול דעת.

אבל טורקיה היא לא ישראל, והיא המשיכה במשבר דיפלומטי עם ישראל על רצח אזרחיה במשך שש שנים. היום, כשלוש שנים אחרי ההתנצלות הרשמית, ישראל הודיעה שהיא תשלם פיצויים של 21 מיליוני דולרים לקורבנות הפשיטה של צה”ל. בתמורה הטורקים צפויים להעביר חוק שיגנוז את התביעות שהוגשו נגד ישראל ונגד שורה של קצינים ושרים בבתי משפט טורקיים.

מעבר לסיוע שישראל מספקת לארדואן בחיסול מערכת המשפט העצמאית בארצו, יש פה שתי נקודות חשובות. ישראל מודה במשתמע שלתביעות הללו היה בסיס. אתה לא משלם 21 מיליונים ללא סיבה. יתר על כן, משהו שהתקשורת היהודית שוב מתעלמת ממנו: ארדואן אולי יכול להעביר חוק ולקבור את התביעות בארצו, אבל אין לו השפעה על ההליכים בהאג. ואלה כבר נפתחו, ביוזמת איי קומורו (שהמאווי מרמרה היתה רשומה בהם.) בניגוד לעמדת התובעת בבית הדין, שסבורה שהטבח על המרמרה היה כנראה פשע מלחמה אבל שהוא לא עולה לדרגת החומרה (gravity) הנדרשת להעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי, השופטים דווקא חושבים שכן.

עוד שתי נקודות שצריך לשים אליהן לב כי התקשורת מתעלמת מהן: נתניהו טוען שהוא קיבל מכתב מארדואן שמורה לשירותי המודיעין שלו לפעול כמיטב יכולתם לשחרור הנעדרים הישראלים ברצועת עזה. יכול שיש מכתב כזה, יכול להיות שאין, יכול להיות שיש מכתב אבל שהנוסח שלו מעורפל משמעותית ממה שנתניהו טוען, ויכול להיות שמדובר במכתב כסת”ח ששירותי המודיעין של טורקיה יודעים שהם צריכים להתעלם ממנו. אין לנו מושג, שכן אף אחד לא ראה את המכתב, אבל הטענה של נתניהו – הידוע באמינותו – דווחה בכלי התקשורת כעובדה.

שנית, ראש ממשלת טורקיה הודיע היום שההסכם מכיל התייחסות לשאלת המצור על רצועת עזה, שעדיין בעינו – אם כי בעקבות אירועי המרמרה, הסירה ישראל את מרבית מדיניות החנק של עמוס גלעד. נתניהו הכחיש. כדאי יהיה מאד לבחון את ההסכם הזה, כשמישהו סוף סוף יזכה לקבל אותו, בשבע עיניים. הסבירות שנתניהו משקר גבוהה למדי.

אז מה היה לנו? מדיניות אנטי-אנושית של מניעת צעצועים ושוקולד מאוכלוסיה שהגיל החציוני שלה היה בשעת המצור 17; כשל אסטרטגי של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, כמה קילומטרים מהחופים שלו, בשל הבעיה הקבועה שלו, משמעת ירי; העלמת כל המידע הרלוונטי על ידי הצבא; עיתונות נרצעת שלא מעיזה להצביע על העובדות הללו; ועדת חקירה שמסכימה שהחיילים המעורבים לא יעידו בפניה (וששנתיים אחר כך, לגמרי במקרה, מוציאה דו”ח שקובע שצה”ל לא יודע לחקור חשדות לפשעי מלחמה); ובסופו של דבר, כניעה לדרישות הטורקיות מלפני שלוש וארבע שנים.

נהדר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגנרל הישראלי קסטנייטס

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

דיקטטורה עצלה

המושל הצבאי שלכם אוסר בצו מנהלי על פעיל ימין לפגוש עשרות אנשים

המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף, הוציא צו מנהלי שאוסר על פעיל ימין שהורשע בעבר באלימות לדבר עם 87 אנשים.

חלקם ילדים בני 13.

ככה עובדת דיקטטורה עצלה. אין כוח או יכולת לאסוף ראיות, כי מזמן למדנו להשען על עינויים והיכולת להפעיל אותם על יהודים מוגבלת, אז פשוט עוקרים מישהו מהבית שלו בצו מנהלי, תוקעים אותו במקום אחר, ואוסרים עליו לדבר עם ידידיו וסביבתו. וזהו, פקיד חתם על נייר והלכו החיים שלך. אולי שופט יחזיר לך אותם מתישהו, אבל אל תבנה על זה.

ראיות? משפט? חזקת החפות? רבאק, אפילו הצורך התועלתני להמנע מעוד רדיקליזציה של אוכלוסיה שכבר עוברת רדיקליזציה ושמשוכנעת – בצדק – שהזכויות שלה נשללות בשניה? מה, אתם מחפשים תבונה בצבא ובשירותי הבטחון?

אם הייתי סגן רמטכ"ל, אולי הייתי פולט משהו על תהליכים מסוכנים שמזכירים תקופות אפלות באירופה (TM), שבהן, אם בטעות השופט זיכה אותך, המשטרה החשאית אספה אותך מבית המשפט ישר למחנה הריכוז.

צריך לזכור: הדיקטטורה העצלנית שלנו עובדת לכל הכיוונים. היא עובדת, כמובן, בראש ובראשונה נגד פלסטינים, אבל גם נגד יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית שמאתגרים אותה. זו דיקטטורה של המרכז הקיצוני.

מהבחינה הזו, כל ערעור של מערכת הבטחון – הדחת שר בטחון שגורמת לשדרן התקף בשידור חי, רמזים על הדחת גנרל – היא דבר חיובי. מערכת הבטחון על שלל זרועותיה היא הסכנה העיקרית למה שנשאר מהדמוקרטיה כאן.

אה, וכמובן: הכיבוש משחית. מי שחשב שצווים מנהליים יישארו רק בגדה, מגלה שהם מחלחלים לישראל ושגם לו יש מפקד צבאי, אלוף פיקוד העורף. האחרון, חשוב לציין, הוא בסך הכל חותמת גומי. מי שמקבל את ההחלטות הוא פקיד עלום במשטרה החשאית. עוד לא נולד האלוף שיגיד “לא” לצו שמבקש ממנו איש שב”כ. אין לו יכולת מעשית לברר מה הראיות נגד האיש שכנגדו יוצא הצו; גם היכולת של שופט לברר את המידע הזה מוגבלת מאד, וזו של גנרל עסוק עוד פחות מכך.

לפני כמעט 50 שנה כתב ישעיהו ליבוביץ’ ש”מדינה השולטת על אוכלוסיה עוינת של מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש”ב, עם כל מה שמתחייב מזה, כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל. המנהל יצטרך לעסוק בדיכוי תנועת מרי ערבית מזה, וברכישת קוויזלינגים, בוגדים ערבים, מזה.” הימין לעג לו. אני מניח שעכשיו החלקים בימין שעדיין חושבים צוחקים פחות.

ליבוביץ’ השמיט אלמנט קריטי בניתוח שלו: העברת אוכלוסיה לשטח הכבוש והרדיקליזציה שהאוכלוסיה הזו עוברת כתוצאה מהתקוממות האוכלוסיה הנכבשת. ב-1968 עוד לא ראו את זה. האוכלוסיה הפלסטינית נמצאת תחת טרור שיטתי של צה”ל וטרור פרטיזני של המתנחלים. הטרור הזה מושך תשומת לב כשהוא מלווה בסיסמאות, אבל אירועים של תקיפת חקלאים או הצתת רכושם היו עד לאחרונה יומיומיים כמעט – ומאחר והם לא לוו בסיסמאות “תג מחיר”, כלומר בסממן מובהק של מחתרת אנטי-שלטונית, התקשורת היהודית מתעלמת מהם. לאחרונה מדווחים מספר ארגוני זכויות אדם על ירידה באירועים; לא ברור למה אבל הניחוש שלי הוא שמאז אוקטובר הפוגרומצ’יקים הבינו שזה פשוט מסוכן מדי, שהפלסטינים מסוגלים לגבות מהם מחיר.

אם ניקח את כל הבלגאן סביב אלאור אזריה, נראה שאם נשווה את המצב לכיבוש הצרפתי באלג’יר, אנחנו רואים ניצנים של OAS – המחתרת הרצחנית של המתנחלים וחלק מהצבא שביצעה פיגועים נגד אלג’יראים ובשלב מסוים גם נגד הממשלה הצרפתית עצמה. ואולי השוואה ראויה אחרת היא ל”צווי הנידוי” שהפעילה המשטרה החשאית של משטר האפרטהייד על מתנגדי משטר, שאסרו עליהם לפגוש אנשים או להפגש עם יותר משלושה אנשים במקביל.

בהתאם להתגבשות התמיכה העממית בטרור יהודי, המשטרה החשאית שלנו – שתמיד פעלה כנגד אזרחים ישראלים בתחומי ישראל, אבל העדיפה לצמצם את הפעילות הזו ואת הנראות שלה – הופכת לפעלתנית יותר. בעוד כיומיים צפוי להשתחרר ממעצר מנהלי מאיר אטינגר, שהוחזק על ידי השב”כ מאז אוגוסט 2015. שום כתב אישום לא הוגש נגדו.

כי זה סימן ההיכר של דיקטטורה עצלה: היא שכחה איך אוספים ראיות. כשהמושל הצבאי הוא חותמת גומי של המשטרה החשאית, גם אין צורך בהן. עצבנת את המשטרה החשאית? זה מספיק. והאנשים הטובים שחושבים שזכויות אדם זה לחברים המהוגנים בחברה לא יפתחו את הפה. אחרי הכל, אם עצרו אותך, בטח יש סיבה, לא? ומי שמתעסק עם הממשלה, שלא יבוא בטענות.

בדיוק ההשלכות על “חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי” שעליהן דיבר ליבוביץ’. וכמובן, הן משחקות לידי המהפכנים האמוניים: הנה הדמוקרטיה שלכם, הנה מה שהיא שווה, הנה השתיקה שלכם כששוללים את זכויות היסוד שלנו. ספק אם יש משהו שמערער יותר את תפיסת הדמוקרטיה בישראל מאשר הידיעה הזוחלת שאם תצא נגד המשטר תזומבר; הורד את הראש, התעסק בשלך, מי שחוטף כנראה הרוויח את זה. לא מתאים לך? אולי כדאי להגר.

והיאיר לפידים – האנשים שתמיד מחסלים את הדמוקרטיה ומפילים אותה לידי הימין – ימשיכו לומר שהם תמיד בעד עמדת מערכת הבטחון. ככה זה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הכמיהה לאיש חזק בקומנדקר

למה אני לא מתרשם מיאיר גולן, ומבוהל ממש מהרעיון שהוא ודומיו יצילו אותנו מעצמנו

סגן הרמטכ”ל, יאיר גולן, שאני ספק אם רבים מתושבי ישראל היו בכלל מודעים לקיומו עד לפני כמה ימים, נשא נאום אגרסיבי בערב יום השואה. גולן מתח (זהירות, מסמך) השוואה בין המדינה היהודית במזרח התיכון של ימינו ובין מדינות בתקופות אפלות באירופה (TM). הימין היהודי נכנס להתקף היסטריה, כמו בכל פעם כשקוראים לו בשמו האמיתי, וראש הממשלה תבע שגולן יתנצל או יתקן את דבריו. למחרת אכן הגיע התיקון, ובו הבהיר גולן שהוא חושב שהישראלים מטומטמים ושהם יבלעו את הטענה שהוא לא התכוון למה שהוא בעליל התכוון.

מעט ורעים היו ימי האומץ האזרחי של יאיר גולן, אבל אני מודה שלא התרשמתי מהם גם קודם לתיקון. למה? כי הנה מה שיש לגולן לומר על המוסד הוא כמעט עומד בראשו:

“חריגות בשימוש בנשק, ופגיעה בטוהר הנשק, אירעו בתולדות צה”ל מאז היווסדו. גאוותו של צה”ל מאז ומעולם נסובה סביב יכולתנו לתחקר אירועים קשים, ללא משוא פנים, לתחקר התנהלות בעייתית באומץ, וליטול אחריות מלאה על הטוב, אך גם על הרע ועל הפסול. לא הצטדקנו. לא כיסינו. לא טייחנו. לא קרצנו עין. לא פלבלנו עיננו למרום, ולא תירצנו. דרכנו היתה ותהיה דרך האמת והנשיאה באחריות.”

כלבתא, במטותא.

מישהו באמת מסוגל להאמין לקשקוש הזה על צה”ל החוקר את עצמו בקפידה וללא משוא פנים ב-2016? בימים אלה עסוק צה”ל בטיוח של אחד ממקרי הטבח היותר גסים בצוק איתן, ההפגזה וההפצצה של רפיח בעקבות פקודת החניבעל של עופר וינטר. לנוחותו של גולן, שלא ברור אם הוא מאמין בדברים שאמר ועל כן בור בהיסטוריה של הארגון שלו או שהוא מנסה לאחז את אוזני שומעיו, רשימה קצרה (מאד) של תקריות שצה”ל הקפיד לא לחקור:

* רצח טוביאנסקי. ההוצאה להורג הרשמית היחידה בהיסטוריה של צה”ל של האדם הלא נכון עברה בלי זעזוע או תשלום מחיר. בן גוריון שכנע את משפחת הקורבן לא לעשות בלגאן, והנושא הועלם.

* טבח קיביה. צה”ל יוצא לפעולת תגמול וחמושיו של אריאל שרון רוצחים, אחרי שקיבלו פקודות לגרום “הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם”, יותר מ-60 מתושבי הכפר קיביה ומחריבים חלק ניכר מבתיו. הפקודה שהגיעה מהפיקוד דיברה גם על פשיטה על שוקבא וניעלין “במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר.” ההדגשה שלי. אף אחד מהקצינים והחיילים שהיו מעורבים בפשע המלחמה החמור ביותר שביצעה ישראל מאז מלחמת 1948 לא הועמד לדין; כמעט כל הקצינים קודמו. הקצין שחיבר את הפקודות הללו, שחיבורן הוא פשע מלחמה בפני עצמו, לא הועמד לדין ולמעשה עד היום לא ברור מיהו. בשנים שלאחר מכן, יבסס צה”ל את המורשת שלו על זו של טובחי קיביה. ראש הממשלה בן גוריון שיקר לכנסת ואמר ש”אף יחידה של צה”ל לא נפקדה מבסיסה.” כמובן שלא נוהלה שום חקירה.

* החטיפה של מטוס אזרחי סורי בדצמבר 1954. בלי ליידע את ראש הממשלה, ביצע צה”ל את פעולת הטרור האווירית הראשונה במזרח התיכון, וטייסיו חטפו מטוס סורי אזרחי לישראל. המטרה היתה שימוש באזרחים כבני ערובה (או, בלשון הצה”לית הנקיה, “כלי מיקוח”) כדי לשחרר חוליה של חמושים ישראלים שנתפסה בצד הסורי של הגבול. ראש הממשלה המזועזע שרת קרא לכך “פיראטיות אווירית” ואילץ את הצבא לשחרר את המטוס. אף קצין לא הועמד לדין על המהלך הזה.

* טבח כפר קאספ. צה”ל, שאחראי לפקודת העוצר המוקדם ולהבהרת “אללה ירחמו” בשאלה מה לעשות בכפריים השבים לבתיהם, חומק מן הפרשה, מפיל את כל התיק על מג”ב (בסיוע נמרץ של הדרג הפוליטי) והמח”ט שלו, יששכר שדמי, חוטף קנס של 10 אגורות. הקידום שלו בשירות הקבע אכן נבלם, אבל הוא משתחרר רק שבע שנים אחרי הטבח והוא מקודם בתפקידי מילואים.

* טבח השבויים במיתלה. אחד המ”פים של שרון, אריה בירו, רוצח עשרות שבויים מצריים. אף אחד לא היה יודע מזה אם בירו לא היה מתרברב ברצח ב-1995. הוא קונן על כך שהמצרים שמו לב שהשבויים נרצחו כי הוא שכח להסיר את האזיקים מידיהם. לאחר הרצח קודם בירו עד לדרגת תת אלוף. אף אחד לא חשב אפילו לחקור אותו, גם לא אחרי שהתרברב ברצח – זאת, למרות שעל פשעי מלחמה אין התיישנות. זה המקום להזכיר שהתחיקה הצבאית בישראל לא מכירה במושג של פשעי מלחמה ואין לה חקיקה מתאימה להם; היא גם לא מכירה במושג של אחריות מפקדים. באורח מעניין, בראיון שבו התרברב בירו ברצח השבויים הוא גם אמר שהוא שלף נשק על פקוד שלו שביצע ביזה. ערכי צה”ל בהתגלמותם.

* מי שיעיין בדו”ח “לאקונה” של יש דין, שמופיע בקישור האחרון (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור הארגון ומיודד עם חלק ניכר מעובדיו. הטקסט הזה לא מייצג את יש דין בשום צורה) יגלה איך צה”ל מתייחס לפשעי מלחמה בעשור האחרון. במקרים הבודדים שבהם מנוהלת בכלל חקירה, העבירה משונמכת כלפי מטה. זוכרים את שני הפחדנים במדי גבעתי שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים במהלך “עופרת יצוקה”? הם קיבלו שלושה חודשים על תנאי.

* וכל זה, כמובן, מבלי לדבר על הנחת הסלב שצה”ל עושה לבכיריו. המעשים של גנדי שנחשפו לאחרונה בתכנית עובדה היו מוכרים לבכירי צה”ל; אף אחד לא חקר. אף אחד גם לא העלה על דעתו לחקור את משה דיין על אלוהים יודעת כמה הטרדות מיניות ומקרי מין ספק בכפיה, כמו גם על שוד עתיקות שנמשך עשורים ושעשה שימוש נרחב בציוד צבאי. מבין אלו מהם שלרוע המזל עדיין איתנו, איציק מרדכי הורשע במעשים מגונים כלפי פקודות שלו; בית משפט צבאי סירב להוריד אותו בדרגה.

מה שמביא אותנו להנחת הסלב שקיבל גולן עצמו. בשנת 2007, הביא גולן את צה”ל ומערכת ה-hasbara למבוכה רצינית: החמושים שלו תועדו משתמשים במגנים אנושיים, מה שצה”ל מכנה בלשון נקיה “נוהל שכן.” בג”ץ עשה הכל כדי לא לדון בנושא, אבל אחרי ארבע שנים לא היתה לו ברירה הוא קבע ב-2005 שהנוהל בלתי חוקי. גולן ביצע את פשע המלחמה הקטן שלו שנתיים לאחר פסיקת בג”ץ.

מה עשה צה”ל בעקבות פשע המלחמה הקטן הזה? האם הוא תלש את דרגותיו של גולן ושלח אותו לכלא? מה פתאום. גולן ננזף והקידום שלו עוכב קלות. כיום, כידוע, הוא סגן הרמטכ”ל. אין מתאים ממנו לדבר על ערכי צה”ל והיעילות שבה הוא חוקר את עצמו.

[…]

ברור לי שגולן מתמודד עם מרד שקט בצה”ל, בעקבות הרצח שביצע אלאור אזריה. אבל ברפיח בוצע, ברשות ובסמכות, הרג של עשרות אזרחים בלתי מעורבים. הוא בוצע על ידי מח”ט באישור האוגדונר ובידיעת האלוף. המח”ט הוא אחד מנערי הפלא של צה”ל, לא איזה חפ”ש מזרחי מרמלה, ועל כן לא יקרה לו כלום. ישנה גם העובדה שצה”ל לא יכול להודות שיש לו נוהל פשעי מלחמה.

בצלאל סמוטריץ’ שוב משך תשומת לב השבוע, כשאמר שהוא היה רוצה שצה”ל ייקח על עצמו את הנקמה בפלסטינים במקום שיעשו זאת אנשים פרטיים. סמוטריץ’ לא אמר כאן שום דבר חדש: זו העמדה הקבועה של רבני צהר כבר יותר מעשור. כמובן, כשסמוטריץ’ אומר את זה אנחנו אוטומטית מסויגים יותר, כי כידוע רבני צהר יתחמקו מחובתם להשמיד עמלקים במחנות השמדה בעוד שיש לנו חשד מובהק שאחרי שסמוטריץ’ אומר את הדברים האלה לתקשורת הוא הולך ללחוש דברים אחרים לגמרי לטיפוסים מפוקפקים שמדיפים ריח דלק.

אבל בהשוואה לצה”ל של גולן, סמוטריץ’ הוא צמחוני. צה”ל הרג 252 ילדים ב”עופרת יצוקה” וכ-500 ילדים ב”צוק איתן.” כשהחמוש בן דרי רצח שני נערים פלסטיניים בביתוניא, צה”ל הכחיש שבכלל קרה משהו במשך שבוע עד שהובאו צילומים מרשיעים. הוא לא פתח בחקירה מרצונו אלא אולץ לכך, ודרי עומד בימים אלה לדין באשמת הריגה. לא רצח. למרות שהוא החליף תחמושת כדי להסוות את הירי שלו. גם אלאור אזריה עומד לדין על הריגה, לא על רצח – ולגמרי יכול להיות שזה מה שיוביל לזיכוי שלו.

[…]

אבל אחרי שטיפלנו במשיח החדש של חלקים מהשמאל, צריך לטפל בו-עצמו. הפיד שלי, אני מניח, לא אומר הרבה על השיח הלאומי, אבל זיהיתי בו שלושה מקרים לפחות בימים האחרונים של כמיהה להפיכה צבאית מצד גולן ואיזנקוט.

הסנטימנט ברור: המדינה אבודה, אנחנו בידיים של האחים היהודים, אנחנו צריכים שהצבא יציל אותנו מעצמו. שיעשה לנו איזו טורקיה. או אלג’יר.

אבל זו למעשה מצרים.

מעבר להנחה שהחלקים האלה של השמאל הציוני עושים לצבא בכל מה שקשור לפשעים שלו, הם שוגים כמה שגיאות פטאליות. נמנה אותם:

א. כאמור, גולן מתמודד עם מרי צבאי שקט. הדרך הטובה ביותר להפוך מרי שקט למרד חמוש גלוי הוא נסיון להפיכה צבאית. גולן יגלה אז שאין לו חיילים, שהצבא הלוחם פשוט לא עומד עם הפיקוד, ואנחנו נקבל אקספרס לגיהנום.

ב. הפיכה צבאית כזו תיצור פה את תקדים סולא ברומא. סיר רונלד סיים כתב שסולא, שהיה הנגרל הראשון שכבש את מולדתו רומא בכוח הנשק, יכול היה למחוק הכל פרט לתקדים שלו: מעתה, כל גנרל ידע שהאפשרות של הפיכה צבאית קיימת. היה ואיכשהו ההפיכה שמדמיינים שגולן יעשה תצליח, מה יעצור את עופר וינטר והמח”טים של איו”ש לבצע הפיכת-נגד שבועיים אחר כך?

ג. עצם העובדה שאנחנו מתחילים לחשוב כך, לתהות איזה גנרל לנו ואיזה לצרנו, מי מהם יעמוד איפה בעת הפיכה צבאית, היא סממן של התדרדרות.

ד. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית (ואני אתן את הקרדיט שמדובר רק בהזיה) יודע איך יוצאים מדיקטטורה צבאית בלי שפיכות דמים נוראית?

ה. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שהדיקטטורה הצבאית, מרגע שתיכון, אכן תהיה “טובה” יותר למחנה שלו? הרי הגנרל הקושר יצטרך להדגים לחייליו שהוא לא פחות גבר-גבר מקודמיו בדיכוי הפלסטינים, ושהוא בכלל לא שמאלני רופס, ואת זה הוא יעשה על ידי הגברת הדיכוי בגדה ומעצר מנהלי של שמאלנים. היי, הכלים המשפטיים קיימים והמפקד הצבאי שלכם (אלוף פיקוד העורף) השתמש בה על אזרחים בתחומי הקו הירוק לא פעם ולא פעמיים.

ו. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שאחריה, לפלג הפוליטי שלו יש סיכוי לשוב לשלטון בבחירות חופשיות? כי אם כן, אני לא רק רוצה את מה שהוא מעשן, אני רוצה להיות סוכן המכירות שלו.

ז. האם מי מהאנשים שמפנטז על הפיכה צבאית חושב שלדיקטטורה צבאית יהודית יש איזשהו שמץ של סיכוי ללגיטימציה בינלאומית? האם הוא באמת חושב שזה יכול להגמר במשהו שאיננו מלחמת אזרחים, עם אופציה מרעננת לנכבה מס’ 2?

חלקים מהמחנה הליברלי שלנו – אין לי מושג כמה גדולים, אבל אני רואה יותר מדי פינגים כאלה – נמצאים עכשיו במצב של הליברלים במצרים: תמיכה בדיקטטורה צבאית כשד הנורא פחות ביחס לאחים המוסלמים/יהודים.

אם התייאשתם, זוזו. ואם אתם חושבים שהפיכה צבאית היא הפתרון, אתם חלק מהבעיה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אנכרוניזם עם נגיעות קפקא

להפתעתי גיליתי שהצנזורה הצבאית דורשת שאאשר סטטוסים ופוסטים מראש. נראה מה יאמר בית המשפט

כשזה התחיל חשבתי שזו מתיחה.

ביום חמישי שעבר הבחנתי בהודעה בעמוד הפייסבוק שלי. הכותבת היתה לדבריה הצנזורית הראשית, אחת אל”מ אריאלה בן אברהם, שבו דרשה ממני לאשר את צו הצנזורה. כניסה לעמוד הפייסבוק של בן אברהם הראתה עמוד ריק כמעט לגמרי – רק השם והתמונה שלה (למעשה, נראה שבצנזורה התפדחו ממנו כל כך אחרי פרסומי הימים האחרונים, שכשניסיתי להכנס אליו היום לצרכי כתיבת הפוסט הזה הוא לא היה קיים יותר). ההנחה הראשונית שלי היתה שימני כלשהו מנסה להטריל אותי. בעצת ידידים, שלחתי מייל לצנזורה בכל זאת. סוג של שאלת קיטבג, כשחושבים על זה. התשובה שלהם היתה חיובית: על פי ההנחיות שהם שלחו, כל סטטוס בפייסבוק שעוסק פחות או יותר בכל נושא שקשור למערכת הבטחון ומספר נושאים שלא קשורים למערכת הבטחון בשיט, חייב אישור על ידיהם מראש.

עניתי להם שזה לא יקרה, פרסמתי את הנושא בטוויטר ופייסבוק, והלכתי לדבר עם עורכי דין. ובום. יומיים של עיסוק תקשורתי בלתי פוסק באירוע הזה. למדתי ממנו כמה דברים: שהם שלחו את הצו הזה לכ-30 כלי מדיה חדשה; ושהטענה שלהם היא שאני כלי תקשורת משום שעמוד הפייסבוק של הבלוג מוגדר כאתר מדיה.

נתחיל ממה שקל לפרק. הבלוג קיים מאז מאי 2006. העמוד בפייסבוק הוקם מאוחר משמעותית יותר, ב-2010 או 2011 אני חושב. כשהקמתי את העמוד, פייסבוק דרשה שאבחר קטגוריה לתחום שבו הוא יעסוק. אופנה לא התאימה לי, אז הלכתי על תקשורת. מספר האנשים שמורשים לעדכן את העמוד הוא אחד, אני. לבלוג הזה יש עוד שניים-שלושה אנשים בעלי הרשאות, אבל הם לא השתמשו בהן כבר כמה שנים. אם אדם אחד עם עמוד בפייסבוק נחשב כלי תקשורת בגלל הקטגוריות של פייסבוק, אז אולי כדאי שבצנזורה הצבאית לא יתעסקו במדיה חדשה. הם לא מבינים בזה מספיק. כמובן, הצנזורה יכולה להחליט – ויהיה בזה אפילו הגיון – שאם יש לך מספר גדול מספיק של עוקבים, אתה בעצם כלי תקשורת. עם זאת, הם לא הצליחו להגדיר את הנושא כך עד כה.

ויש פה מספר בעיות מהותיות נוספות. הצו שנשלח אלי מתייחס לסמכותה של הצנזורה על פי תקנות שעת חירום. אלה תקנות מ-1945 שמתייחסות לתקשורת כתובה ואלקטרונית, בתקופה שכלי תקשורת אכן היו ארגונים. הטענה של הצנזורה היא שפרסום ישראלי על נושא מסוים – הדוגמא הקלאסית היא כלי הנשק הגרעיניים שיש לישראל (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) – מאששת את החשדות של האויב על ישראל. קשה יהיה לטעון שבמצב שבו לכל אדם יש יכולת לכתוב כל דבר, הטענה הזו עדיין עומדת. יתר על כן, בכלל לא ברור מנין נטלה הצנזורה את הסמכות להפעיל את סמכויותיה על המדיה החברתית. זו פועלת כבר מספר שנים ללא הפרעה ואם הצנזורה רוצה להרחיב את סמכויותיה לשם, אז שתקושש חקיקה ראשית. לא מסיגים חירויות אלא בחקיקה.

צריך לציין שהדרישה איננה בלתי הגיונית כשלעצמה: מצב שבו הצנזורה מכריזה שהיא חלה בכל מקום פרט למדיה החברתית פשוט יזמין אנשים לבצע עבירות בטחון במדיה החברתית. מצד שני, הדרישה לצנזר כל סטטוס או ציוץ מראש (הם לא התייחסו לטוויטר, אבל למה לא בעצם?) מבהירה את האבסורד שבעצם מוסד הצנזורה בעידן הנוכחי. בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שישראל היא מדינה דמוקרטית, זכרו שטכנית כל סטטוס בפייסבוק של ישראלי מצריך אישור צנזורה.

ולא, אני לא מגזים. הצנזורה אמנם אומרת שאין לה כוונה לדרוש מ”פרופילים פרטיים” להכפיף את הסטטוסים שלהם בפייסבוק לאישור מראש, אבל באותה הנשימה אומרת שהסמכויות שלה חלות על כל פרסום “בין אם מדובר בכלי התקשורת המסורתיים ובין אם מדובר בפרסום בדרך אחרת.” כלומר, יש לה את הסמכות אבל היא בוחרת שלא להפעיל אותה. זה יכול להשתנות, וכל מה שצריך כדי שזה יקרה הוא החלטה של הצנזורה – שלה כפופים כל תושבי ישראל, כפי שהם כפופים למפקד הצבאי שלהם, אלוף פיקוד העורף. חופש הדיבור והתנועה של תושבי ישראל – לכאורה דמוקרטיה, בפועל דיקטטורה צבאית לייט – תלוי במידה ניכרת ברצונם הטוב של הפקידים הצבאיים הללו.

יתר על כן, בחינה של צו הצנזורה מראה שיש לו מעט מאד קשר לבטחון המדינה בפני עצמו. בעצת עורכי דיני, אני לא יכול לצטט את הצו או לצלם חלקים מתוכו, אבל אבצע פרפרזות. כל ידיעה או ספק ידיעה שעשויה להזיק לצה”ל או למפקדיו צריכה אישור מראש של הרשויות הצבאיות. כך גם כל ידיעה על תקציב צה”ל. רוצים לכתוב על הטמטום שבפרויקט ה-F-35? זה יכול לפגוע בצה”ל, בקצין שאחראי על הפרויקט, ויש לזה השלכה על תקציב צה”ל. אז תשלחו בבקשה את הציוץ שלכם בנושא לצנזורה לאישור מראש. קשר כלשהו לבטחון הממשי של ישראל? פגיעה מהותית ומיידית בו? אין, אבל תשלחו בכל זאת. רוצים לכתוב על הצורה שבה האקדמיה הישראלית משרתת את מערכת הבטחון? צריך אישור מראש לכתוב על זה סטטוס. רוצים לכתוב על כך שפלסטיני נעצר? אישור מראש. על התיאום הבטחוני עם ארה”ב, לרבות מה שפורסם בחו”ל? אישור מראש. רוצים לדווח על כך שיש ישראלים בידי החמאס? אישור מראש, ובהצלחה עם זה. רוצים לדווח על המגעים של בנק ישראלי לקבלת הלוואה בחו”ל? כן, גם זה איכשהו נתפס כ”צורך בטחוני.”

אה, וכל זה (ועוד לא מעט נןשאים אחרים, חלקם אשכרה הגיוניים) – אם היה פרסום מוקדם בנושא, ואפילו אם היה אישור צבאי רשמי בנושא, אתם עדיין צריכים לבקש את אישור הצנזורה לפני שאתם כותבים על זה. במילים אחרות, המדיה החדשה בישראל, שנשמתה היא היכולת להגיב במהירות, מתבקשת שלא לכתוב יותר על צה”ל ומערכת הבטחון, גופים שוליים בנוף הציבורי הישראלי, אלא אם היא רוצה להכפיף את עצמה לצנזורה.

אה, וכן: אסור לכם לומר שהציוץ או הסטטוס שלכם עבר צנזורה. צריך לשמור על מראית עין של מדינה חופשית, אחרי הכל.

ועכשיו אנחנו מגיעים לנקודה הקפקאית: כל זה, קורא יקר, חל גם עליך. כזכור, הצנזורה אומרת שיש לה סמכות לצנזר את המדיה החברתית, היא פשוט עושה זאת בצורה מוגבלת מאד כעת. אבל אם אתה כותב על אחד מהנושאים שאני לא יכול לומר לך מה הם, אתה עשוי לבצע עבירת צנזורה. כלומר, אתה יכול לבצע פשע בלי שיהיה לך שום מושג שאתה מבצע פשע. יכול להיות שעוד שבועיים, הצנזורית הראשית תשנה את דעתה ותחליט שוואלה, גם סתם אנשים שכותבים בפייסבוק ולא טרחו להגדיר את העמוד שלהם כעמוד בנושאי מדיה כפופים לה. חלק מהנושאים, כאמור, לא קשורים בכלל לבטחון המדינה. למעשה, ידידה קרובה תהתה למראה הרשימה האם הדיון במתווה הגז לא נופל תחת ההגדרות האלה. לדעתי היא קצת הגזימה, אבל ממש לא בהרבה.

אז יש רשימה של נושאים שאם אתם מדברים עליהם, אתם יכולים להפוך לעבריינים. ואתם לא יודעים מה היא ולי, שיודע מה היא, אסור לומר לכם. כלומר, כל מה שתאמרו יכול לסבך אתכם. אז אולי עדיף פשוט לסתום את הפה?

ככה המשטר הצבאי אוהב את הנתינים שלו: מפוחדים תמיד, לא יודעים אף פעם מה הגבול. אז הגיע הזמן להפסיק לפחד. הפחד נותן להם כוח. הפחד מצנן את החופש של אזרחים במדינה שמתיימרת להיות חופשית לנהל דיון פתוח וציבורי. אני לא מתכוון לציית להנחיות הצנזורה. אני מקווה שכל מי שקיבל הנחיות דומות יתעלם מהם גם הוא. נפגש בבית המשפט.

ועוד דבר אחד: הצנזורה אומרת שהיא שלחה צווים כאלה ל-30 כלי מדיה חדשה, אבל לא אומרת מי הם. יהיה מעניין לבחון את הרשימה ולראות האם, למשל, גם יואב אליאסי ואנשי ימין אחרים קיבלו צווים כאלו. ואם הצנזורה רוצה למנוע את החשד שהיא פועלת בצורה פוליטית, תואיל ותחשוף את הרשימה.

הערה מנהלתית: לאור החשיפה התקשורתית, סביר להניח שיש כאן לא מעט קוראים חדשים. ברוכים הבאים. הבלוג הזה כנראה לא יהיה קל לעיכול לרבים ממכם, אבל אלה החיים. כאן אפשר לקרוא קצת עלי, כאן אפשר למצוא טקסט עתיק יחסית שבכל זאת מהווה את המניפסט של הבלוג, פה מדיניות התגובות וכאן אפשר לתרום לרווחת הכותב. מסיבות היסטוריות הפניה היא לתרומות למימון האלכוהול והטבק שלי, אבל יש להודות שבחודשים האחרונים התרומות מממנות בעיקר את החתולים של זוגתי ושלי, ווילי וצ’ארלי.

לקוראים הוותיקים: שוב סליחה על מיעוט הכתיבה בבלוג, ותודה לכל אלה מכם שתרמו בשבוע האחרון.

(יוסי גורביץ)

הכל מתַקתֵק

מה אפשר ללמוד מפרשת עינויי דומא על תפיסת “הפצצה המתקתקת”

האינקוויזיציה הספרדית מסרה היום שהיא ארגון ממלכתי וכי כל פעולותיה מבוצעות על פי דין.

אה, רגע, לא. זה היה השב”כ.

וראש הממשלה גיבה אותו. הוא הודיע היום ש”כל פעולות השב”כ מתבצעות על פי חוק ובפיקוח צמוד של היועץ המשפטי לממשלה ושל משרד המשפטים, של בתי המשפט ובאישורם.” נתניהו אמר את הדברים באיחור וכמי שכפאו שד; אחד ממקורביו, יריב לוין – בעוונותינו הוא שר – זעק אתמול במליאת הכנסת כלפי הח”כים הערבים שהם לא מוחים על אמצעי החקירה שמפעיל השב”כ כלפי נערים יהודים. לוין, כרגיל, לא הבין מה הוא אומר.

הנושא, כמובן, הוא העינויים של עצורי פרשת דומא. אחד מהם התחנן בשבוע שעבר לסיועו של השופט שבפניו הובא, ארז נוריאלי מבית המשפט המאולף של השב”כ בפתח תקווה, ואמר לו “לילה שלם התעללו בי ולא התקדמנו כלום כי אני לא יכול לעזור להם, עכשיו ההתעללות רק תגבר ותגבר. אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, והם צוחקים ‘רוצח, רוצח’. איפה יש לי מפלט? משהו? […] אני מתחנן, כבוד השופט, אני לא יכול יותר. האם לבית המשפט יש דרך לשלוט על החקירה? עושים ממני קשת מהידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים. אני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה ואני לא יודע מה יהיה מחר.”

שופט ששומע עדות כזו, אמור להעביר את הנחקר מיד לרשות אחרת לצרכי הגנה עליו ולהורות על חקירתם של האחראים, כי עינויים מנוגדים לחוק בישראל. אבל נוריאלי לא עשה אף אחד מאלה.

שימו לב טוב-טוב לדברים של נתניהו: הם מעידים על עומק הטיוח שעומד להיות כאן. כראש הממשלה, נתניהו הוא השר האחראי על השב”כ. הוא אחראי ישירות על העינויים. שימו לב למה הוא עושה. קודם כל, הוא לא מכחיש. שנית, הוא מקפיד להבהיר לכולם: אם תהיה פה חקירה, כולכם מופללים.

אני אחראי מיניסטריאלית, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט, אבל חבר’ה – אם תהיה פה חקירה אמיתית, אנחנו נחלוק את אותו התא. כי הפרקליט שאישר עינויים ביצע עבירה פלילית, והשופט שהתעלם מהעינויים ביצע עבירה פלילית. והם כולם על פניו מעורבים בפשע נגד האנושות, שלגמרי יתכן שיום אחד בית דין בחו”ל יחליט שיש לו סמכות לדון בו.

אז תקשיבו טוב, אומר נתניהו לפרקליטות ולבתי המשפט. פה לא תהיה שום חקירה. פה יהיה אם כל הטיוחים. כי לא רק אני ולא רק יורם כהן נתלה פה. אם תהיה חקירה נגדנו, אל תחשבו לרגע שאנחנו לא נפליל אתכם.

על פי חוק, כמובן, עינויים אסורים בישראל מאז החלטת בית המשפט העליון בנושא בשנת 1999. בפועל, מאז ימי ועדת לנדוי שחקרה את פרשת השב”כ בסוף שנות השמונים, יש פרצה בגודל די-9 בתפיסה הזו. היא נקראת בשם המקצועי “הגנת הצורך” ובשם הפופולרי “פצצה מתקתקת.”

מהי הגנת הצורך? היא אומרת שאם חוקר שב”כ השתכנע שא. עומד להתרחש פיגוע נוראי וב. אין שום דרך אחרת למנוע אותו, הוא רשאי להפעיל “אמצעים מיוחדים” – עינויים, בעברית – כלפי חשודים. לאחר מכן, הוא יצטרך להסביר את עצמו לפרקליטות. היה וזו תשתכנע שאכן עומדת לו הגנת הצורך, כלומר שאכן היה איום ממשי ואכן לא היתה דרך אחרת אלא לענות עציר, היא לא תעמיד אותו לדין.

שימו לב, יש כאן הבדל קריטי: הגנת הצורך היא בדיעבד והיא פסיבית. החוקר מענה ואחר כך מסביר שלא היתה לו ברירה. זה לא מה שקורה פה. פה, יש עינויים והם מלווים באופן צמוד על ידי הפרקליטים. העינויים מגיעים לידיעת השופט נוריאלי וזה לא עושה דבר.

חשוב מכך: אין פה שום פצצה מתקתקת. אני חושב שהסנאריו של פצצה מתוקתקת הוא מונפץ ומופרך. הוא דורש שהחוקר:

א. יידע בוודאות שאדם ספציפי מחזיק במידע קריטי על פיגוע שעומד להתרחש.
ב. יחזיק באותו אדם ספציפי.
ג. לא תהיה לו שום דרך אחרת להשיג את המידע.

זה תרחיש קולנוע שמיועד לגרום לנו לאהוד את המענה שמלכלך את הידיים בשבילנו, לא תרחיש מציאותי. במציאות אין ודאות. בפשטות, אתה לא יכול לדעת שאדם מסוים מחזיק במידע מסוים; אתה רק יכול להעריך שהוא עושה זאת. אבל, ברגע שאומרים לאדם הסביר שבכלל לא בטוח שמענים את האדם הנכון, הוא כנראה – אם האדם הסביר הוא גם אדם הגון – יירתע. אז משמיטים את הפרט הזה.

ולראיה, השב”כ מעולם לא הציג – ב-30 שנות קיומו של הסנאריו הזה – מקרה אחד מתועד של פצצה מתקתקת. הם חוקרים אלפי אנשים בשנה. אחד לא מצאתם?

אבל, שוב: במקרה של דומא, אין פצצה מתקתקת משום שהפצצה כבר התפוצצה ב-31 ביולי 2015, כשהוצת בית משפחת דוואבשה. אין פיגוע שעומדים למנוע; יש פשע שמנסים לפענח.

ואף על פי כן, מופעלים כאן הכללים של הסנאריו המפוברק של פצצה מתקתקת. ככה זה כשיש מדינה סודית: היא מרעילה את המדינה החוקית. היא מנצלת כל פרצה ומרחיבה אותה. עכשיו אומרים לנו – לא ליחוס, כמובן – שלא רק חשודים בביצוע הפיגוע בדומא הם חשודים שיש להפעיל נגדם “אמצעים מיוחדים”, אלא גם מי שיכולים לדעת עליהם דברים. כלומר, אנשים שנמצאים בדרגת ריחוק שניה מפצצה מתקתקת. פתאום, הכל מתקתק.

כי בסופו של דבר, פרשת דומא מעידה שהשב”כ הוא כלי שבור. הוא לא ארגון החקירות המבריק והמהולל שסיפרו לנו עליו. הוא פורר את החברה הפלסטינית באמצעות משטר ההיתרים שמאפשר לו להפוך ברצונו אנשים לחסרי פרנסה ובחסות משטר הטרור הצבאי שמאפשר לו להעלים אותם. כשאין לו גישה למשטר היתרים וכשאין לו יכולת להעלים אנשים – כמו בעזה, למשל – הוא מתעוור.

היכולת להעלים אנשים היא קריטית. המעונה מחזיק מעמד בתקווה שיום אחד העינויים יפסקו. אם הוא יודע שהם לא ייפסקו; שאפשר להחזיק אותו במעצר מנהלי עד סוף ימיו; שאף אחד לא יטרח לברר מה קורה לו – הוא יישבר. כולם נשברים בסוף.

אז זה עובד על פלסטינים. היכולת להעלים יהודים מוגבלת משמעותית. אני רוצה להחזיר אתכם אחורה חמש שנים, למקרה של חיים פרלמן. השב”כ טען שהוא רצח פלסטיני. פרלמן הביך אותם כשהוא פרסם הקלטות שלו עובד על איש השב”כ ששימש כמפעיל שלו. הם החזיקו אותו חודש כמעט בלי עורך דין, ופעם אחר פעם ביקשו הארכה למניעת עורך דין, כשהם טוענים שפרלמן הוא טרוריסט מסוכן. כמה מסוכן? ובכן, על פי הצ’יזבט שבית המשפט המאולף של פתח תקווה בלע, פרלמן היה שותף גם לברוך גולדשטיין וגם ליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15 בהתאמה (!). בן לאדן, מאחוריך.

פרלמן החזיק מעמד ואחרי חודש השב”כ נאלץ לשחרר אותו. לא היו לו ראיות מלבד הודאה – והודאה הוא לא הוציא. ככה הוא התרגל לעבוד.

בשב”כ אומרים לנו דרך דובריהם בתקשורת שאין מה לעשות, הנחקרים מכירים את שיטות החקירה שלהם ואין להם דרך אחרת להוציא הודאות. הם מתכוונים לחוברת שפרסם נועם פדרמן, “דע את זכויותיך.” על זה יש שתי תשובות:

א. החוברת הזו בת יותר מעשור. רבאק, פתחו שיטות חקירה חדשות. בשביל זה אנחנו משלמים לכם.

ב. השיגו ראיות שאינן הודאה.

שימו לב להישגים של המדינה החשאית על חשבון המדינה החוקית:

א. היא חיסלה את האפשרות לפענח את הרצח בדומא. כל ראיה תהיה מעתה חשודה – בצדק – כאילו הושגה בעינויים.

ב. היא הפלילה את כל המערכת, מראש הממשלה עבור בראש השב”כ עבור בבכירי הפרקליטות עבור בשופטים, במעורבות בעינויים.

ג. היא מכריחה עכשיו את כל אלה להשתתף בטיוח.

די לעינויים. די למשטרה החשאית. די לפרצות בחוק שמיועדות לאפשר את הפרתו. למדו לחקור והשיגו ראיות. ואולי, אולי, הציבור הכללי ילמד סוף סוף לפקפק בקשקושים על “פצצה מתקתקת.”

אחרי הכל, זה קורה לצעירים יהודים שיש להם הגנה פוליטית ניכרת, החל מהשר לוין וכלה בחבר הכנסת סמוטריץ’. אם אפשר לענות את האנשים האלה, אפשר גם לענות אתכם.

ואם אפשר לענות את האנשים האלה, אלוהים יודע מה עשו לעשרות אלפי פלסטינים שאין להם שום גישה למערכת הפוליטית הישראלית. אולי, כשכל זה ייגמר, נוכל לדבר גם עליהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מדינת כל שושואיסטיה

הצבא ובתי המשפט מקדמים את התפיסה על פיה האזרחים צריכים להיות מודרים מניהול ענייני המדינה

הבוקר (ה’) פרסמו כל כלי התקשורת בישראל משהו שהרבה מאד אנשים בארץ ידעו אבל לא יכלו לדבר עליו: שבספטמבר האחרון חצה אזרח ישראלי ממוצא אתיופי, אברה מנגסטו (או מנגיסטו, תלוי בפרסום) את הגבול לרצועת עזה, ונעלם. מערכת הבטחון אצה לבקש צו איסור פרסום מבית המשפט עם התקרית, קיבלה אותו, והתוצאה היתה דום שתיקה בציבוריות הישראלית בנושא. הבוקר הוסר צו איסור הפרסום.

לא היה שום הגיון בטחוני בצו איסור הפרסום הזה. החמאס יודע את מי הוא מחזיק, ולאורך החודשים הוא רמז על כך ואף זאת במפורש. החמאס יודע, תושבי רצועת עזה יודעים, הפרשה פורסמה גם בחו”ל – והיחידים שאסור להם לדעת הם אזרחי ישראל.

מותר לתהות אם מערכת הבטחון היתה נוהגת כך כלפי אזרח ישראלי “ותיק.” אבל צריך לתהות עוד יותר מה היתה מטרת ההשתקה. קשה לחשוב על מטרה מלבד אחת: למנוע דיון ציבורי בפרשה, כדי למנוע תנועת מחאה שתדרוש את השבתו של מנגסטו הביתה. להחזרתו יהיה מחיר ולמערכת הבטחון נמאס לשלם את המחיר הזה. עד כדי כך נמאס לה, שב-2009 היא הרגה את יקיר בן מלך, אדם מעורער בנפשו שניסה לחצות את הגבול לעזה כדי “להציל את גלעד שליט.”

אפשר, כמובן, לנהל דיון ציבורי שקול ובכל זאת לומר שאין לשלם שום מחיר עבור אברה מנגסטו. הוא איננו חייל; הוא לא נשלח לעזה; הוא חצה את גדר המערכת על דעת עצמו, ועל כן אין למדינה שום מחויבות לשלם עבורו. אפשר לומר שהמקרה מצער, ושעם זאת אין מנוס אלא להקשות את הלב ולא לשלם עבורו שום מחיר. זו עמדה סבירה, לדעתי גם העמדה הנכונה, ואנשים סבירים יכולים להתווכח עליה.

אבל מערכת הבטחון לא רוצה דיון. היא לא סומכת על הציבור הישראלי שינהל דיון שקול. על כן היא הלכה לבית המשפט ופשוט העלימה את מנגסטו. וכמובן, ברגע שהיא הצליחה לעשות את זה, היא הרשתה לעצמה באותה ההזדמנות גם לא לדבר עם המשפחה שלו. מה תעשו, תלכו לתקשורת?

על רקע זה, צריך להזכיר גם את הרמיזות הבוטות שנשמעות לאחרונה, על פיהן לכאורה הרג צה”ל את החייל החטוף הדר גולדין. אסא כשר, הפילוסוף שעם קצת מזל יזכה לתואר של הפילוסוף הראשון שמועמד לדין כפושע מלחמה, אמר לאחרונה שהוא יודע “על בסיס מוצק” שבמהלך מבצע צוק איתן הרג צה”ל את אחד מחייליו במהלך נוהל חניבעל. כשר טוען שההבנה הזו של נוהל חניבעל שגויה, אבל הוא נאלץ להודות שההבנה השגויה הזו היא זו שקציני צה”ל מכירים. הנוהל עצמו חסוי. למה? אולי כדי שהציבור לא ידון בו, אולי כי מהווה פשע מלחמה (כן, הרג שבויים הוא פשע מלחמה גם אם השבוי הוא שבוי מצבאך.)

צה”ל החליט שהוא לא רוצה שבויים, לא חיילים ולא אזרחים. אז במידת יכולתו הוא הורג אותם, ואם הוא לא מצליח – מעלים אותם. צה”ל לא סומך על הציבור הישראלי בכל מה שקשור לניהול מדיניות. בתי המשפט, כך נראה, מסכימים גם הם.

תזכורת: המשטר הדמוקרטי מבוסס על ההנחה שהציבור הוא האחראי לנהל את גורלו. כדי לבצע את זה, הציבור זקוק לכל פיסת מידע אפשרית על הצורה שבה מתנהלת ממשלתו. הצבא הוא זרוע ממשלתית. סודיות ודמוקרטיה מתנגשים תמיד; בדמוקרטיה, ההנחה צריכה להיות שמידע מסווג רק כי היעדר סיווג יפגע ממשית בבטחון המדינה. סודיות היא רעילה לדמוקרטיה; אם מניחים לה להתפשט, תוך זמן לא רב היא מאכלת את המדינה. מוקמת מדינה-כנגד, מדינה סודית, שלא מנוהלת בפועל על ידי נבחרי הציבור אלא על ידי פקידים שאיש לא בחר.

מצד שני, כדי להתנהל דמוקרטיה צריכה ציבור דמוקרטי. לא כזה שחושב ש”הם שם למעלה יודעים מה שצריך.” לא בטוח שיש כזה בישראל.

במקרה של מנגסטו, הבעיה מוצגת בבהירות. חשיפת היעדרותו היתה יכולה לעורר דיון ציבורי לא רצוי לצבא – ועל כן הדיון הזה הועלם. הצבא החליט שלא אזרחי ישראל הם בעלי הבית אלא הוא. הצבא יטען, כמובן, שהכל בסדר כי שופט חתם על זה. הגיע הזמן להבין שבנושאי בטחון, שופטים הם ברוב גדול של המקרים חותמת גומי.

ועכשיו אנחנו צריכים לתהות מה עוד צה”ל לא רוצה שנדע ומסתיר את זה באצטלת שווא של בטחון.

נוהל חניבעל, למשל?

עדכון: בינתיים פורסם שבידי החמאס אזרח ישראלי נוסף, בדואי, ששמו לא פורסם. כל מה שנאמר על מנגסטו נכון פה עוד יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האויב הגדול ביותר של ה-hasbara הוא צה”ל

מה קורה כשאפילו בן דרור ימיני נאלץ להרים ידיים

בסוף השבוע שעבר אירעה לצה”ל עוד תקלה שגרתית: החמושים שלו, מגדוד נצח יהודה, נתפסו מול המצלמות כשהם מקללים ומכים פלסטינים, וממשיכים להכות אותו גם כשהוא על הקרקע. מאחר וזה קרה מול המצלמות, לצה”ל לא היתה ברירה אלא להעמיד את החמושים לדין. אף אחד מהם, כמובן, לא נכנס לכלא. המ”פ, שנכח במקום, ננזף. אחד החיילים שהכה את הפלסטיני קיבל ריתוק ל-30 יום לבסיס. שני חמושים שצה”ל כינה את מה שהם עשו “הפעלת כוח לא מידתי” קיבלו 28 יום על תנאי.

על זה יש כמה דברים לומר. קודם כל, העמדה לדין משמעתי היא אמצעי זריז של צה”ל כדי למנוע את העמדתם של החמושים לדין פלילי. על פניו, העבירות המעורבות הן (הח”מ איננו משפטן) תקיפה בנסיבות מחמירות, התעמרות, שימוש לרעה בכוח המשרה. צריך לציין בעדינות גם שכשחייל מכה תושב מוגן ומשפיל אותו, הוא על פניו מבצע גם פשע מלחמה. בסקאלה הנמוכה של פשעי המלחמה, כן, זה לא טבח, אבל זה פשע מלחמה. כמובן, חוק המשפט הצבאי לא מכיר בעבירה של פשעי מלחמה, שהיא חמורה יותר מעבירה צבאית רגילה, זאת למרות שוועדת טירקל המליצה לפני שנתיים וחצי כמעט על שינוי החוק בנושא כך שיותאם לחוק המקובל בעולם. משפטן צבאי שיעז לומר היום שיכול להיות שחמושי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה כנראה יועמד לדין באשמת בגידה.

שנית, שלאחרונה עלו כמה משפטים אחרים שערך צה”ל לכותרות. מג”ד כלשהו שפט חייל שאכל סנדוויץ’ לא כשר במטווח – להבדיל ממטבח – ל-11 ימי מאסר בפועל (ושוחרר אחרי סערה ציבורית), וחייל שהעז לדבר בכנס פתוח על ההתעללות בפלסטינים שהוא ראה, נידון לשבוע מחבוש. כלומר, מבחינת הצבא הישראלי, אלימות כלפי אדם כפות מצד קבוצה של חמושים, בזמן שהקצין שלהם צופה מהצד, חמורה פחות מאכילת נקניק שיהוה לא אוהב או מהצבעה פומבית צורת ההתנהלות של הצבא.

האירועים בג’ילזון גרמו למר hasbara בכבודו ובעצמו, בן דרור ימיני, לתלוש שערות. במאמר שכתב באנגלית – לא מצאתיו בעברית – הוא מסיים ב”לא די בגינוי התקרית וחקירת החיילים. אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-hasbara [כך במקור – יצ”ג] אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.”

במילים אחרות, בן דרור ימיני נזקק להרבה מאד זמן כדי להבין את זה, אבל בסופו של דבר הוא הפנים: הבעיה העיקרית, האויב העיקרי, של מערכת ה-hasbara הוא צה”ל. לא השמאלנים, לא תנועת ה-BDS, לא שוברים שתיקה ולא J-Street: האויב הוא צה”ל.

וכשחושבים על זה, פתאום זה מובן מאליו. אחרי הכל, יותר מ-90% מהאירועים שבכלל צריך “להסביר” – כלומר, לנסות לטייח באמצעות תעמולה – הם אירועים שמיוצרים על ידי צה”ל. מתקריות הגבול בשנות ה-50 ועד התקרית בג’ילזון בסוף השבוע, צה”ל הוא המכשול הגדול ביותר שניצב בפני אנשי ה-hasabra.

כי בסופו של דבר, אדם הגון לא יכול להסביר את המצב שבו חייל מכה אדם כפות. זה לא ניתן להצדקה. יתר על כן, הנסיון המתמיד להסביר תופעה כזו יהפוך אדם הגון לבלתי הגון, ישחית את צלם האנוש שלו כפי שהחיילים משחיתים את שלהם. ניתן, אולי, ללמד זכות – החייל היה לחוץ, חם שם בחוץ – אבל כמה פעמים אפשר לעשות את זה? הבעיה לא חדשה: היא מתחילה ברגע שמגיעים הדיווחים הראשונים על הכיבוש. הציבור הישראלי בשנות ה-70 היה מ ז ו ע ז ע מהדיווחים על מה שחמושינו העליזים עושים בגדה. אהרן בכר דיווח על כך בהלם בסוף שנות ה-70, והיו ויכוחים עזים על הצורך לצנזר את הדיווחים. וכמובן, אלו היו שנות ה-70. לא דיווחו על הדברים החמורים באמת, כמו העינויים הרווחים בחקירות השב”כ.

בן דרור ימיני עדיין מנסה לתרץ. הוא אומר ש”פה לא פרגוסון.” אבל צה”ל הורג מספרים עצומים של פלסטינים לא חמושים גם בגדה. זה פשוט לא מגיע לכותרות כי בדרך כלל אין צילום מרשיע. בסוף השנה שעברה, כפי שציינו, שינה תא”ל ידעי את פקודות הירי בגדה, והורה על ירי חי לעבר מפגינים גם כשהם לא מהווים סכנה. המדיניות הזו כבר גררה הרוגים ומספר גבוה משמעותית יותר של פצועים – עליהם בכלל לא מדווחים. מפקד משטרה אמריקאי שהיה מורה להפעיל ירי חי על מפגינים לא חמושים, מודה בכך בכנס פנימי של חוואים לבנים שהשתלטו על אדמות של שחורים, ומוביל למותם של מפגינים, היה כנראה כבר באזיקים, או מושא למהומות זועמות. “לא פרגוסון”? תעשה לי טובה. האלימות הממוסדת שחווים פלסטינים על בסיס יומיומי גרועה משמעותית יותר מזו שחווים האפרו-אמריקאים. (כן, כמובן, כאן יעלה מיד התירוץ שהפלסטינים נמצאים תחת כיבוש זמני בהחלט שנמשך כבר 48 שנים. אבל אם זה התירוץ שלך, למה העלת את פרגוסון?)

הישראלים שמים לב שצה”ל הוא אסון hasbara באינתיפאדה הראשונה. חיילים קוברים נערים פלסטינים בחול בלי לשים לב שיש מצלמות באזור, גדודים ברפיח קושרים פלסטינים למכסה המנוע של הג’יפ בחיקוי לא מודע של טקטיקות הלחימה של האס.אס., מצולמים כשהם נושאים דגלי גולגלות ועצמות, והיו כמובן משפטי גבעתי. כבר בעת האינתיפאדה הראשונה יש סרטונים של צה”ל, שמתחננים בפני החיילים לשים לב לתופעה של מצלמות ולכך שההתעללות שלהם גורמת נזק. זה לא עוזר.

ויש לכך כמה סיבות. קודם כל, אין כמעט צבא כיבוש שהצליח בכך. יש כיבוש, יש מצב של אדנות מצד חמושים – תהיה התעללות. זה חוק טבע. אפשר לשבור אותו, כמובן. אחרי שהגנרל מק’ארתור תקע חייל אמריקאי שהכה אזרח יפני לחמש שנות מאסר בפועל, המסר עבר מהר מאד. בואו ננסה לדמיין רגע את המצב שבו החמושים מג’ילזון נכנסים לכלא לחמש שנים. לא יכולים לעשות את זה? זו הסיבה שהתופעה נמשכת, ותמשך.

צה”ל, בקיצור, לא מוכן למצות עם החמושים שלו את הדין. אם עשרה חיילים שהיו מכים עצורים – וזו היתה תופעה בלתי פוסקת בזמן האינתיפאדה הראשונה – היו נכנסים כל אחד לחמש שנים בכלא, והמפקדים שלהם היו נכנסים לעשר שנים בכלא, כולם על ביצוע פשעי מלחמה, התופעה היתה מצטמצמת מאד. למה זה לא קורה?

כי בסופו של דבר צה”ל מעדיף שלא להתעמת עם החמושים שלו. יש לכך כמה סיבות. קודם כל, לכליאה לתקופה ממושכת של בריונים במדים תהיה השפעה רעה על המוראל: החמושים הישראלים גם כך בכיינים מאד. נסיון לכפות עליהם משמעת עשוי להביא לפריעת כוללת, אולי אפילו למרד. צריך לזכור שבמשך שנים, צה”ל העלים למעשה עין מהתופעה הרווחת של “מרד ותיקים” בחטיבת גולני. החוק הצבאי יכול לדון אדם למוות על מרד. אנשים היו מקבלים שבועיים, חודש, חודשיים במחבוש. זו לא הרתעה אמיתית.

שנית, אתה מתחיל לאכוף על החמושים שלך את החוק, ולך תדע מה הם יתחילו לומר. אולי הם ייזכרו איך המפקד שלהם הרביץ למישהו לפני שבועיים. איך המ”פ פוצץ את הצורה למישהו שעצבן אותו ואחר כך זייף את הדיווח. איך הסמ”פ קצת בזז. כשהצבא הופך לכנופיה והערך העליון הוא רעות בדמות שתיקה, כולם יודעים משהו על כולם ולאף אחד אין סמכות מוסרית על מישהו אחר.

כך או כך, זה מדהים במידה מסוימת שאפילו אדם כמו בן דרור ימיני מסוגל לראות שהבעיה היא חיילי צה”ל; שרוב האנרגיה שלו מבוזבזת על נסיון לתרץ את חוסר היכולת של הגוף הרשמי המופקד על אלימות למשמע את עצמו; ולא להיות מסוגל לומר שהצבא צריך לא רק לומר לחמושים שלו להסתתר יותר טוב ממצלמות, אלא לעבור רפורמה קשה, רפורמה יסודית, רפורמה שתחזיר אותו ממצב של מיליציה עבריינית עם ניחוחות של ארגון טרור לזה של צבא.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שצה"ל הוא כנופיה ולא צבא, הוא קיבל אותה היום (ה') במשפטו של החלאן לירן חג'בי. הלז, כזכור, הטריד סדרתית שתי פקודות שלו, והמפקד שלו, הקולונל של יהוה עופר וינטר, הדיח קצין שניסה להצביע על כך. היום הגיעו וינטר וקצינים בכירים אחרים, בהם לחרפתו של צה"ל קצין בדרגת אלוף, ומסרו עדויות אופי עבור חג'בי. הם ביקשו מבית המשפט שלא לפגוע בכבודו ובדרגותיו של חג'בי – והמיטו קלון על הארגון שלהם. הם שכחו שהם מפקדים לא רק של חג'בי, אלא גם – ולמעשה, בראש ובראשונה – של קורבנותיו; והם אמרו לבית המשפט שמבחינתם, לאדם שהטריד מינית פקודות יש "כבוד" שצריך לשמור עליו. איזו חרפה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רוצחי הזכרון

למה צה”ל מזמין אותנו להדליק נר ליום השואה?

אתמול (ג’) קיבלתי מייל מדובר צה”ל. הוא מיועד לקהל דובר האנגלית, והוא הזמין את הקוראים להגיע מחר, יום השואה הישראלי, לאתר של צה”ל ולהדליק נר וירטואלי לזכר קורבנות השואה. בהנחה שבדובר צה”ל לא זייפו את המונה, יותר ממיליון ומאה אלף איש כבר עשו את זה.

holocaust

מעבר לתמונה שאנחנו מקבלים על הישג ידה של זרוע ה-hasbara של צה”ל – המייל הזה הגיע ליותר ממיליון בני אדם, כנראה להרבה יותר; קשה לחשוב על מאמץ פרו-פלסטיני מקביל – צריכה לעלות כאן תהיה: מה לצה”ל ולשואה?

כן, אני יודע, במבט ראשון התהיה הזו נשמעת מופרכת. אבל הבה נסתכל על העובדות. שואת יהודי אירופה התרחשה, ובכן, באירופה. היא לא התרחשה בישראל. מאחר והיא הסתיימה ב-1945, בהגדרה היא לא הופנתה כלפי אזרחי מדינת ישראל, כי לא היתה כזו. בהתאם, מאחר וצה”ל הוקם אחרי הקמת המדינה – ב-26 במאי 1948 – שום יחידה של צה”ל לא היתה מעורבת בשואה. אז דובר צה”ל רוצה, כחלק ממאמצי ה-hasbara שלו, שנזכור מה קרה לאנשים שלא היו חייליו או אזרחים שעליהם הוא ניסה להגן, בשטח שאיננו שטח מדינת ישראל, בתקופה שבה הוא כלל לא היה קיים.

האם צה”ל היה מבקש מאיתנו להתייחד עם זכר הלוחמים הקנאים שמרדו ברומאים ב-67 לספירה, או עם זכר אנשיו של בר כוכבא? כנראה שלא, או על כל פנים אם הוא יעשה זאת, זה ייראה די משונה. מצד שני, השילוב בין צה”ל ובין השואה נראה טבעי, למרות שאין שום דבר ביניהם. למה?

אחרי הכל, בהתחשב בכך שרצח העם היהודי בוצע על ידי אנשים חמושים שהחזיקו באידיאולוגיה לאומנית כלפי אנשים לא חמושים שנמנו על בני האוכלוסיה הכבושה, אנשים שישבו שם מאות שנים אבל עצם קיומם הפריע להגשמת אידיאולוגיה שדיברה על “ארץ אבות” ועל “מרחב מחיה” ועל “זכות קדמונים,” אפשר היה לחשוב שצבא שעיקר הפעולה שלו היא שליטה באוכלוסיה אזרחית כבושה ירחיק את עצמו מכל דימוי שעשוי להיות קשור. במיוחד כשההשוואה נעשית כמעט אוטומטית ביחס לצבא כיבוש. צה”ל יוכל לומר להגנתו שבוורמאכט אף אחד לא היה טורח להעמיד לדין חייל שירה בילד, גם אם הסעיף היה משהו מגוחך כמו “מעשה פזיזות ורשלנות.” אבל למה בכלל להכנס לשדה ההשוואות הזה?

מכמה סיבות. קודם כל, כי ההנחות הבסיסיות פה – שאין קשר בין צה”ל ובין השואה – הן הנחות שנובעות מתפיסת עולם אזרחית-רפובליקנית: היא מניחה שהצבא הוא מכשיר של המדינה, שהוא אחראי על אזרחי המדינה ושההיסטוריה שלו חופפת, במידה, לזו של המדינה. אבל תפיסת העולם של צה”ל שונה לגמרי: הוא לא צבא של מדינת ישראל, הוא צבא יהודי. הוא מחויב למשהו שהוא מעבר לגבולותיה ולמידותיה של מדינת ישראל. ואכן, מי שבודק את רשימת החללים הרשמיים של צה”ל, ימצא שהיא מתחילה במאה ה-19 – הרבה, הרבה שנים לפני שהוא הוקם. תפיסת העולם הרפובליקנית גוססת בישראל כולה, ומוחלפת במהירות בתפיסת עולם אתנית-פולקיסטית: שהמדינה שייכת לקבוצת דם, ושצאצאי קבוצת הדם הזו הם האדונים במדינה, כשהשאר הם במקרה הטוב נסבלים.

שנית, משום שהשואה הפכה לדת המרכזית של ישראל. או, אם לדייק, צורת זכרון ספציפית של השואה הפכה לדת המרכזית של ישראל. חלקים ניכרים מהציבור היהודי דוחים בפועל את הדת היהודית; הם לא שומרים על מצוותיה והעקרונות שלה נראים להם, בצדק, נלעגים. אבל הם צריכים להרגיש יהודים במשהו, אחרת – אבוי – יעלה השד המציק, זה שחובשי הכיפה מעלים באוב מדי פעם, וישאל אותם: למה אתה בעצם פה? חובשי הכיפה יאמרו שהם צאצאי האנשים שקיבלו הבטחה אלוהית. קשה, במאה ה-21, לקיים את הפרדיגמה הישנה של הציונות: שאין אלוהים אבל הוא הבטיח לנו את הארץ.

אז עולה פרדיגמה חדשה. היא פרדוקסלית במהותה, אבל האמונה האנושית אוהבת פרדוקסים. היא אומרת שמצד אחד, רצח העם שבוצע ביהודים לא היה עוד רצח עם, אלא אירוע היסטורי יחודי, שונה מכל מקרי רצח העם שקדמו לו ואלה שבאו אחריו, משהו ששום דבר לא היה דומה לו. כדי לשמור על עליונותה של השואה כמופת של התקרבנות, לא היססה ישראל הרשמית – למשל – להתכחש לרצח העם שביצעו הטורקים בארמנים, עד הרגע שבו היה צורך להשתמש בו כדי לנגח את הטורקים. החלק השני של הפרדיגמה אומר שבכל רגע יכולה להתרחש שואה שניה. כלומר, על פי התפיסה הזו, השואה היא בו זמנית אירוע חסר כל תקדים בהיסטוריה האנושית וכזה שיתרחש בסבירות ניכרת מחרתיים.

המטרה של דת השואה היא לשכנע את היהודים החיים בישראל שהעולם בחוץ מסוכן להם, ואת היהודים החיים בחו”ל שישראל היא המקום הבטוח ביותר עבורם. לצה”ל יש בכת הזו תפקיד חיוני. הוא המכשיר שאמור להבטיח שלא תהיה שואה שניה, על כל פנים לא בישראל.

שתי ההנחות משונות, בלשון המעטה. ישראל היא בעליל המקום המסוכן ביותר ליהודים בעולם. צה”ל הוא מכשיר מנוון: אם במלחמה הגדולה האחרונה שלו הוא היה מסוגל להתמודד בו זמנית עם הצבא הסורי והצבא המצרי, כשאלה תוקפים במפתיע בשתי חזיתות שונות, הרי שבמערכות האחרונות שלו הוא יצא לכל היותר בתיקו עם כמה ארגוני גרילה חמושים למחצה. בסיבוב האיבה האחרון מול רצועת עזה, צה”ל הצטיין ברצח אזרחים אבל לא הצליח להפסיק את האש שנורתה לעבר ישראל. שזה בעצם מה שקרה גם ב”עופרת יצוקה” ולמעשה גם במלחמת לבנון השניה.

אבל זה התפקיד שצה”ל אוהב, בדיוק בגלל שהוא פרדוקסלי. אנחנו מונעים את השואה השניה, אומר לנו צה”ל, תראו איזה מטס יפה עשינו מעל אושוויץ ואל תשאלו אותנו על הפנסיות של מפקד חיל האוויר או מה לעזאזל עושים עם כלים כאלה בזירת הגרילה שבה אנחנו מתבוססים 40 שנה. אנחנו מונעים את השואה השניה, הנאצים עוד שניה מחממים את המנועים של הפאנצרים ומגיעים לגדרה וחדרה, אז אם אתם רוצים שיהיה איזה שרמן שיבלום אותם, העבירו לנו את תקציב הבריאות שלכם בלי יותר מדי שאלות. מה שחשוב הוא החיים עצמם, לא?

וכמובן, אם הצבא הוא מה שעומד בינך ובין חופשה קצרה וכפויה בטרבלינקה, אז אי אפשר לשאול עליו שאלות. כי שאלות הן ספק וספק מחליש, והדבר האחרון שאתם רוצים מול הפאנצרים זה חולשה. ובאותה הזדמנות, אל תשאלו אותנו מה עושה הצבא ביומיום – מתחזק משטר אפרטהייד בגדה ואת הכלא הפתוח הגדול בעולם ברצועה – כי אחרי הכל, השואה נתנה לנו פטור ממוסר, לפחות עד שנגיע לשישה מיליונים.

ואל תשאלו אותנו על רבנים צבאיים שמדברים על אשרי שניפץ את עולליך אל הסלע ועל קולונלים שמדברים על “אויב מנאץ מערכות אלוהים” ועל אש ארטילרית שהמטרה שלה היא למנוע שבויים תוך הריגת עשרות אזרחים ואל תזכירו לנו שהצבא המציא את הביטוי “בגיל לחימה” כדי לציין “אזרחים בלתי מעורבים שאנחנו לא יכולים לציין ככאלה כי פאדיחה, אבל הנה, נעזור לכם להעמיד פנים שהם היו מעורבים, אתם יודעים שאתם רוצים.”

אז הדליקו נר לכבוד אנשים שלא הכרתם ושעליהם אתם לא יודעים דבר, ושמבחינתכם הם ברוב המקרים אפילו לא שם. האמת, אתם אפילו לא צריכים את זה. הנה, בנינו לכם אתר מכספי צה”ל, שבו אתם יכולים להדליק נר וירטואלי. ומחר יצעדו ה”עדים במדים” על אדמה ריבונית אחרת כדי לציין אירוע שבו לא היה הצבא שלהם מעורב, ולכמה דקות של פחד מעורב בהתעלות אפשר יהיה לשכוח מה הם בעצם עושים בעבודה שלהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומות גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)