החברים של ג'ורג'

אם על ישראל לחיות, על נתניהו ללכת – ועל האנטי-ביביזם למות

שלטון העם ממשיך לרדת אל הכביש: חזינו השבוע בחגיגה של הנזל וגרטל, אנשי ששת המיליונים, על כך שסיעתם הצליחה… לדחות את קבלת ההחלטות הקריטיות שבפנינו במשך עוד כמה חודשים, כי אם לא היו דוחים את ההחלטות בנושא התקציב, נתניהו היה לוקח אותנו לבחירות השבוע.

במסגרת השפל ×”×–×”, שמענו את בנימין ×’× ×¥ מייבב שאסור לנו להגיע לבחירות, ×›×™ אם יהיו בחירות תהיה אלימות. הח’ליף הוכיח את עצמו כאחת הסכינים הפחות חדות במזווה שלנו מאז שנכנס, לאסוננו וכנראה גם לאסונו, לחיים הפוליטיים; אבל לרמה כזו באמת עוד לא הגענו. קודם כל, ממתי מדינה דמוקרטית חוששת מבחירות? כן, בחירות יאלצו דחייה של קבלת החלטות קריטיות – אבל ×–×” עתה הח’ליף הסכים להפרת ההסכם שנתניהו חתם עליו, שמחייב תקציב דו שנתי, ודחיית כל הבלגאן לעוד כמה חודשים. אז צפוי נתניהו לארגן משבר חדש. מה אז? שוב נסרב לבחירות, ×›×™ המפלגה של הבריון תאיים באלימות? אפשר פשוט לוותר על אי הוודאות ולבטל את הבחירות. למה להסתכן?

אז כן, ההתהוות של נתניהו לדיקטטור לנגד עינינו היא אחד הדברים שמסכנים את מה שנשאר מהמדינה הזו. אין ויכוח. אבל יש משהו שמסוכן רק מעט פחות: האנטי-ביביזם.

מספר גדול של אנשי מרכז ושמאל=מרכז הפכו את הליכתו של נתניהו לחזות הכל. הם משקיעים את כל האנרגיות שלהם בהפלתו, הדחתו, הלעגתו; הם אומרים שוב ושוב “רק לא נתניהו.”

במסגרת מקהלת ה”רק לא נתניהו,” קיבלנו בסוף השבוע רהביליטציה של רוני אלשיך. אתם עשויים לזכור אותו: החולד הסקלרוטי שהמשטרה החשאית מכרה לנו על תקן שועל וששימש כמפכ”ל המשטרה. האיש שהשוטרים שלו הרגו את יעקוב אל קיאען, ושהוא מיהר להעליל על המת כביכול היה מחבל. אלשיך, שהביא למשטרה את המנטליות של המשטרה החשאית, הפך עכשיו לגיבור וחטאיו נשכחים. הוא נגד נתניהו, אחרי הכל.

נפתלי בנט, מגדולי הנוכלים הפוליטיים של זמננו, האיש שמעולם לא שילם לספקים שלו במערכות בחירות, מיליטריסט חסר מעצורים שמשמש כמלבין הרשמי של המחבלים היהודים? הוא בסדר עכשיו. הוא נגד נתניהו כרגע, ויש מי שמתפתה להאמין שאחרי בחירות הוא לא ימליץ לנשיא על נתניהו. פה אפשר לראות את אחת הסכנות הגדולות של האנטי-ביביזם: הזיות. המחנה של בנט לא יאפשר לו קיום מחוץ לממשלה עם נתניהו. אם הוא “יפיל ממשלת ימין”, הוא יימחק. בנט יודע את זה; בנט זוכר שלפני שנה הוא אשכרה נמחק. כל זה זה א’-ב’ של פוליטיקה. פרשנים ואחרים שוכחים אותה.

אביגדור ליברמן, תומך דיקטטורה ותיק ומי שהעדים נגדו מתו מיתה משונה, גם הוא הופך לחלק מה”מחנה”, כי הוא מתנגד לנתניהו. הוא מתנגד גם לדמוקרטיה ולפלסטינים הישראלים, אבל אותם מחנה המרכז שמאל ימכור בשמחה אם רק יוכל להפטר מנתניהו. ויש לחשוד שמחנה המרכז היה מוכר אותם גם בלי זה. ה"מרכז" שלנו הוא ימין קיצוני.

בוגי “משה” יעלון, פושע מלחמה עם תעודות, הנחש בנעליים הגבוהות, מי ששירת את נתניהו בנאמנות, מי שאמר ש”שלום עכשיו” הם וירוס, ששר שירי הלל לנוער הכיפות הסרוגות, שהתרפק על טרוריסטים יהודים כמו יאיר שטרן, בוגי יעלון תומך הסיפוח, האיש שנתן לנו את הנזל וגרטל – הוא בסדר עכשיו. העבר נמחק (ממילא הזכרון הפוליטי שלנו הוא של דג בקערה). מה שחשוב הוא שכרגע הוא נגד נתניהו.

מה יעשה בנט בממשלה? אילו החלטות יקבל יעלון? לאיזה אוליגרך או שליט זר יתמסר ליברמן בפעם הבאה שיהיה שר בכיר? להיכן במעלה הזנב מטפס אלשיך? אלה שאלות שלא מועלות כרגע. אם תעלה אותם, ישתיקו אותך בזעם: אתה פוגע במאבק.

ואני מבין. באמת. כשהסכנה היא דיקטטורה, וזו סכנה ממשית לגמרי, אפשר להבין את הקריאה לצופף שורות ולא לשאול עכשיו שאלות. נטפל בזה אחר כך. רק שמנסיון, האחר כך לא מגיע אף פעם.

יש כמה וכמה סכנות לדמוקרטיה. דיקטטורה היא הבולטת שבהן. אבל אחרת היא אובדן מוחלט של אמון בשיטה, נטישה של חיי הציבור על ידי הציבור. זו בדיוק המגמה שאנחנו נמצאים בה, ואם נמשיך ב”רק לא ביבי”, היא רק תחמיר.

הסיבה פשוטה מדי: מחליפיו של נתניהו בעיני עצמם לא שונים ממנו במאום. מיקרוסקופ משוכלל לא יבחין בין דעותיו הכלכליות של נתניהו ובין אלו של לפיד, בנט, יעלון וליברמן. יעלון כנראה ירצה עוד תקציב לצבא, שגם כך חונק אותנו. בנט ימשיך את שעבודה של ישראל לסקטור ההייטק בקצב טיפה מהיר יותר, יש להניח. ליברמן – ליברמן יחפש איך להעשיר את עצמו עוד קצת.

תחת כל הלא יוצלחים האלה, ישראל תמשיך בקצב מסחרר להיות מדינת עשירים, שמגדילה במהירות יוצאת דופן את הפערים בציבור. מי שיש לו, יקבל עוד; מי שאין לו, ימשיך לחיות במרחק של משכורת אחת, מחלה קשה אחת, מקריסה כלכלית מוחלטת. ליברמן, נתניהו, לפיד, בוגי, בנט – כולם וריאציות של ניאו-ליברליזם. הצבעים קצת שונים, כן. נתניהו כחול; לפיד כחול-צי.

ביחס לבעיה המרכזית של ישראל, הדיקטטורה הצבאית שלנו בשטחים הכבושים, מדובר שוב בווריאציות של אותה המקהלה. נתניהו, בנט ובוגי בעד סיפוח; ליברמן רוצה חילופי שטחים וביטול האזרחות של הפלסטינים הישראלים; לפיד צווח We love Israel בשטוקהולם ומדקלם מילים ריקות על “פתרון שתי מדינות” שאיכשהו יכניס (”ישאיר”, במילותיו) את אריאל בישראל.

מערכת הבריאות הקורסת? אף מילה. מערכת התחבורה, שהעות’מנים ודאי היו מתגאים בה? הס פן תעיר. התנדפותה של מערכת החינוך לכל מיני עמותות מופרטות, וההקפאה או סגירה של תכניות חיוניות בגלל שלנתניהו לא בא להעביר תקציב? זה מסובך.

הבעיה הדחופה ביותר היא הכלכלה, אבל, שוב – לבוגי, ליברמן, לפיד ובנט אין תכניות שונות מאלה של נתניהו. המשמעות היא שאנחנו הולכים לאסון כלכלי חסר תקדים בחודשים הקרובים. אבל מדברים על “רק לא ביבי” ומקווים שאף אחד לא ישים לב שבעצם מדברים על משחק כסאות מוזיקליים שהיושבים בהם שרים את אותה המנגינה.

ישראל בבעיות קשות. ישראל, למעשה, רקובה מן היסוד. היסוד ×”×™×” בן גוריון. הוא ×–×” שבנה פה ממשלה חזקה מדי, הוא ×–×” שסירב לכך שתהיה פה חוקה – חוקה היא אזיקים על ידי הדיקטטור בהתהוות, ובן גוריון התנודד על הסף – והוא ×–×” שבנה את המדיניות המפלה במכוון כנגד פלסטינים ישראלים. מפא”י שלו לא יכלה לשאת את הבית שממנו באה, מזרח אירופה, ועשתה כמיטב יכולתה להכחיד את התרבות היידית והאשכנזית; את יהודי ארצות האיסלם היא תיעבה, והשליכה – לפעמים בפועל ממש – לכל מיני חורים, שיסתמו שם חורים במערכת ×”×”×’× ×”; כמובן, היא לא טרחה לספק להם תחבורה ראויה או פרנסה. ואת הפלסטינים הישראלים היא שנאה שנאת מוות, טבחה בהם ב-1956 (בן גוריון), מתוך תקווה שיבינו את הלקח של 1948 ויברחו; אחר כך היא נתנה לרוצחים ×—× ×™× ×”. היא טבחה בהם שוב ב-1976 (שר הבטחון ×”×™×” תלמידו של בן גוריון, שלמד ממנו כל דבר רקב, שמעון פרס) ושוב ב-2000.

כל אלה הם בעיות שמתקתקות בשקט, וכל זמן שאנחנו מדברים על נתניהו אנחנו לא מדברים עליהן. כשנתניהו יסתלק או יסולק, האנשים שאמרו לנו שחייבים לסלק אותו יכריזו נצחון ושוב יאמרו שאין על מה לדבר בעצם. חזרנו לישראל הישנה והטובה, הם יאמרו.

אבל ישראל הישנה לא היתה טובה. היא היתה רעה לרוב יושביה. היא רעה לרוב יושביה גם כיום. אם כל מה שהמאבק ×”×–×” ישיג הוא שנמיר את נתניהו בלפיד – תשמור האלה ותציל – והכל יימשך כמו שהיה, רק שיהיה לנו מושחת כביר אחד פחות, המסקנה הסבירה של האנשים האמיצים שיוצאים היום לרחובות תהיה שאין טעם. נאבקנו, נעצרנו, חטפנו מכות, נתניהו הלך – והכל נשאר אותו הדבר. וכשזה יקרה, האנשים הטובים ביותר בישראל ירימו ידיים, יגידו (בצדק!) שהם את שלהם עשו וכמה אפשר, ויצאו לגלות. חלקם חיצונית, חלקם פנימית.

ואז באמת אפשר ×™×”×™×” לכבות את האור, ×›×™ עוצמות למאבק ×›×–×” מגיעות פעם בדור. וספק אם ×™×”×™×” כאן משהו ששווה להיאבק עליו עוד דור. אז כן, לומר שמה שאנחנו רוצים הוא לא פחות ממהפכה: לידה מחדש בחירות, שינוי פניה של ישראל כדי שתתאים לכל ילדיה. הפסקת הדיקטטורה הצבאית באמצעות מתווה של צדק – ותוך שנתיים, לא יותר. קיצוץ אכזרי בתקציבים הצבאיים, שבלעדיו לא יוכל להיות שינוי; שינוי חד של המערכת הכלכלית כך שתשרת את האוכלוסיה ולא את האליטה הכלכלית. בניה מחדש של מדינת הרווחה.

על זה המאבק. אם רק נחליף נהנתן פלילי ומנותק אחד בנהנתנים שמקפידים יותר על החוק (סליחה, אביגדור, לא התכוונתי להעליב), לא רק שלא עשינו כלום, פגענו בעצמנו פגיעה קשה, אולי אנושה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איך קורמת קונספירציה של ממש עור וגידים

הבעיה עם פסילה על הסף של תיאוריות קונספירציה היא שיש לא מעט קונספירציות. כלומר, יש מצבים שבהם בכירים בשלטון או בכירים בחברה קושרים נגד הציבור בדרכים בלתי נתפסות. הדוגמא הקלאסית לקונספירציה בלתי סבירה שהתרחשה בכל זאת היא פרשת P2/Gladio באיטליה, סבך בלתי אפשרי לכאורה של מיליציות ימניות, כסף של ה-CIA, תוכנית למאבק בפלישה סובייטית שנשכחה, הוותיקן, בנקים גדולים וראשי מפלגות הימין שבנו תכנית שנקראה “אסטרטגיית המתחים” שמטרתה היתה לזייף פיגועים של ארגוני שמאל שבוצעו בפועל על ידי ארגוני ימין, כדי לשמר את כוחו של הימין בבחירות. אבל היום (ב’) חשף הארץ שלא צריך לחיות באיטליה של שנות ה-70 וה-80 כדי לחוות משהו מסוג זה.

נחזיר אתכם, ברשותכם, שנה וחצי אחורה: ינואר 2017, קלגסי משטרת ישראל מגיעים לפנות את אום אל חיראן כדי לאפשר הקמה במקום ישוב ליהודים בלבד, חירן. במהלך האירוע, פותחים שוטרים בירי לעבר מורה מקומי, יעקוב אלקיאען, ופוצעים אותו. אלקיאען מאבד שליטה על הרכב, וכתוצאה מהאירוע נהרג השוטר ארז לוי; השוטרים ממטירים עוד אש לעבר אל קיאען, מונעים ממנו טיפול רפואי ובכך הופכים הרג לרצח. מיד לאחר מכן איבדו המפכ”ל אלשיך והשר ארדן שליטה על הסוגרים, וטענו שאלקיאען ×”×™×” מחבל של דאע”ש. הראיות: הוא סימן פסוק בקוראן שדיבר על חיים לאחר המוות, ונמצאו אצלו שלושה עותקים של גליון ישראל היום, שדן בין השאר בפיגוע – אבל, מעשה שטן, בהצלחה של בית ספרו של אלקיאען.

הפרשה היתה מביכה מאד לארדן ואלשיך. למזלם, עמד לרשותם משרתם של כל האדונים: פרקליט המדינה שי ניצן, האיש שעוד לא מצא עוול שאי אפשר להגן עליו. בתחילת מאי השנה, סגר ניצן את תיק אלקיאען כשהוא קובע שאי אפשר לקבוע האם היה מדובר בפיגוע או לא. זאת, למרות שחקירת מח”ש קבעה במפורש שלא היה מדובר בפיגוע. הנער לעניינים מלוכלכים ארדן מיהר לנצל את ההזדמנות, וטען שיש לפתוח מחדש את חקירת השב”כ, שלדבריו “נפסקה לפני שאי אפשר היה לקבוע האם היה מדובר פיגוע.”

אה, כן. חקירת השב”כ. במשך חודשים, טען אלשיך (סליחה, “בכירים במשטרה”) שיש דו”ח סודי של השב”כ שקובע שמדובר בפיגוע, ושמח”ש לא התייחסה אליו. “גורמים במשטרה” (רוני אלשיך) טענו שמדובר בשיבוש חקירה. עד כדי כך.

הבוקר (ב’) חשף “הארץ” את המסמך. מה שנכתב בו שונה משמעותית ממה שאלשיך וסריסיו טענו בתקשורת. רכז השב”כ חקר את המעורבים במקום, כולל את השוטר שירה באלקיאען – שמסר לו גרסה שונה מהותית מזו שמסר אחר כך למח”ש – והגיע למסקנה שלא רק שאין שום ראיה לפיגוע מתוכנן מצד אלקיאען, אלא שגם אין סיכוי סביר לפיגוע ספונטני; יתר על כן, בעדותו במח”ש, אמר רכז השב”כ שמותם של אלקיאען ושל השוטר לוי ×”×™×” תוצאה של “כשל מבצעי חמור של השוטרים.”

וראו ×–×” פלא: למרות המסקנה הזו של השב”כ, ולמרות העמדה החד משמעית של מח”ש, קבע שי ניצן לפני כחודש וחצי שאי אפשר לשלול את האפשרות שאלקיאען ביצע פיגוע. הוא עשה זאת למרות התנגדות נחרצת של בכירי הפרקליטות. הארץ דיווח, וניצן מכחיש, שאמר בישיבה מקצועית ש”יש בפרשה משפחה שלישית שיש להתחשב בה – משפחת אלשיך.”

אז מה היה לנו פה:

שוטרים חסרי אחריות פתחו באש לעבר אזרח שלא ביצע כל עבירה, מנעו ממנו טיפול רפואי ובכך רצחו אותו.

כדי לכסת”ח את הרצח, מיהרו המפכ”ל ושר המשטרה להפיץ שמועות חסרות בסיס על כך שההרוג ×”×™×” מחבל. מאוחר יותר, הם ימציאו מסמך שב”כ שתומך בעמדתם – מתוך ידיעה שלאזרח הפשוט אין כל יכולת לברר מה נאמר במסמכי השב”כ, ומתוך אמונה שתחת החסיון של השב”כ הם יוכלו לבצע מניפולציה במודיעין ולהעליל עלילת שווא על אדם שהם אחראים לרציחתו. (לא למותר לציין שהמשטרה ניסתה גם למנוע את קבורתו של אלקיאען, בתואנות שקריות על “מידע סודי” שנמצא ברשותה.)

פרקליט המדינה שי ניצן, למרות שהיו בפניו עמדות חד משמעיות של השב”כ ושל מח”ש לפיהן לא ×”×™×” פה כל פיגוע אלא תאונה, ויותר מכך – תאונה שנגרמה באשמתה המוחלטת של המשטרה, שיבש הליכי משפט, סגר את התיק נגד השוטרים, והצטרף לעלילה של ארדן ואלשיך נגד אלקיאען. ניצן, כמובן, לא טרח לציין את המסמך של השב”כ.

כלומר, פרקליט המדינה קשר יחד עם מפכ”ל המשטרה והשר לבטחון פנים כדי להעלים ראיות ולהכתים את שמו של אדם חף מפשע, וזאת כדי למנוע מבוכה מהשניים והכוח שהם אחראים עליו. שי ניצן עשה כמיטב יכולתו כדי להוריד את הרצח של אלקיאען על ידי המשטרה מעל סדר היום ולוודא שהאחראים לפשע לא יבואו על עונשם.

סביר להניח שאוכלי לחם הציבור שירו באזרח ואחר כך מנעו ממנו טיפול רפואי עד שמת כבר לא יועמדו לדין. המערכת כבר עשתה את שלה. אבל אנחנו יודעים מי קשר נגדנו: רוני אלשיך, גלעד ארדן, שי ניצן. הראשים האלה צריכים להיות על שיפוד, הקריירות הללו צריכות להסתיים בקלון – כלומר, יותר קלון משכבר יש בהן. אחרת ימשיכו משרתי הציבור לרצוח את הציבור, כשהם יודעים שתמיד יעמוד להם שי ניצן, מסיר כתמי הדם הרשמי של מדינת ישראל.

האסון שבקונספירציות הוא אובדן האמון של הציבור במשרתיו, אובדן ציני, ארסי, איטי שמלמד את האזרח שכל מה שאומר השלטון הוא שקר עד שיוכח אחרת. מדינה דמוקרטית נשענת על אמון הציבור; כאשר הוא אובד, היא קורסת לתוך קלפטוקרטיה, שלטון גנבים. במקום שבו הפקיד מכסה על כל פשע, וזו ההתמחות של שי ניצן (ראו מקרה רות דוד), לא נותרת אלא קליפה ריקה של משטר שאיבד את תמיכת הציבור. על ארדן ואלשיך מיותר להכביר מילים; ספק אם מישהו האמין להם מלכתחילה. ניצן העניק להם משאריות הלגיטימיות הגוועת של תפקידו, ובכך הזנה אותו שוב. אם על הדמוקרטיה הישראלית לחיות, על שי ניצן לעלות על טיל.

עדכון: עדאלה הודיעו היום (ב’) שהם עותרים לבג”ץ כנגד החלטת נשיאות הכנסת לפסול ללא דיון את הצעת חוק היסוד שקובעת שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה. התייחסתי לנושא בהרחבה בפוסט האחרון. אעדכן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יש משהו פאתטי ודוחה בהתקרבנות בכל פעם שחמוש כיבוש נהרג, ולא ברור מי משקר בפרשת הפשיטה על ידיעות אחרונות

בלי בכי ובלי × ×”×™: שלושה חמושים-למחצה פלסטינים הסתערו בסכינים על חמושת כיבוש ישראלית במזרח ירושלים (אל קודס) ודקרו אותה למוות. זמן קצר לאחר מכן הם חוסלו על ידי חמושים ישראלים אחרים. מעבר לתגובה הישראלית השגרתית – ענישה קולקטיבית כלפי פלסטינים שלא עשו דבר – התקשורת היהודית השמיעה קול זעקה גדולה ומרה. אשה בוגרת, שמשרתת בקבע, שבחרה מרצונה החופשי לשרת משטר דיכוי, הפכה תוך זמן קצר לילדה תמימה ואדם מקסים.

וסביר להניח, וזו הטרגדיה, שהיא אכן היתה ילדה תמימה ואדם מקסים. אין סתירה בין היותה משוש משפחתה ולב המסיבה ובין היותה קלגסית קשוחה. אין סתירה בין העובדה שמשפחתה נותרה כלי שבור, עם חלל שלא יתמלא לעולם, ובין העובדה שהיא היתה מטרה צבאית לגיטימית. שלושת האנשים שהרגו אותה גם הם היו אהובים על בני משפחותיהם; גם הם השאירו הורים שבורים ואחים המומים. גם להם, סביר להניח, יש ידידים שלא יודעים כעת את נפשם. וגם הם הפכו, מהרגע שהרימו נשק, למטרות לגיטימיות. סביר להניח שאילו היו משלימים את משימתם, והיו מצליחים לשוב לביתם, גם הם היו מלאי רוך כלפי אחיהם. בני אדם הם יצורים מורכבים, במיוחד כשהם נאלצים לחיות בימי מלחמה.

מדינת ישראל שלחה את שוטרת המג”ב ההיא לשער שכם. רוב תושבי המדינה לא ימצאו את שער שכם על מפה ואין להם מושג מה עושים שם מג”בניקים ואיך נראית מזרח ירושלים. הם לא רוצים לדעת, והם בוחרים שלא לדעת. הבחירה שלא לדעת היא בחירה להמשיך את הסכסוך ואת הכיבוש. ואין מה לעשות: כיבוש יגרור תגובת נגד אלימה.

כפי שנכתב במודעה ההיא, זמן קצר לאחר מלחמת 1967,

“כיבוש גורר אחריו שלטון זר,

שלטון זר גורר אחריו התנגדות,

התנגדות גוררת אחריה דיכוי,

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד.”

רוב הישראלים בוחרים, כברירת מחדל, להיות רוצחים ונרצחים. הם בוחרים בהמשך השלטון הזר, אבל הם לא מוכנים לשלם את מחירו. יש משהו פאתטי ודוחה בציבור שפעם אחר פעם בוחר, במעשה ובמחדל, בהמשך שלטון זר על עם מתקומם, אבל מופתע בכל פעם שלפעולה הזו יש מחיר. בחרתם בכיבוש? בחרתם גם במחיר שלו. בחרתם לא להחליט? לא לדעת? בחרתם בברירת המחדל של המשך הכיבוש, ולזה יש מחיר. הוציאו את הראש מבית השחי והתבוננו במציאות. זה המינימום שאתם חייבים לאנשים שאתם שולחים להרוג וליהרג בשמכם.

מי החליט על הפשיטה על ידיעות אחרונות? ביום חמישי האחרון פשטה משטרת ישראל על ההוצאה לאור של ידיעות אחרונות והחרימה כתבי יד. אחד מהם היה כתב היד של ספרו המיועד של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט; שני כתבי יד אחרים היו ביוגרפיה של ראש ממשלתנו היקר שכתב בן כספית, ומשהו של הנחש בנעלים, בוגי יעלון, שאמור לעסוק בין השאר בשערוריית הצוללות.

הפשיטה על בית הוצאה לאור עוררה, בצדק, מחאה נרחבת, הן מעצם הפשיטה עצמה – שאושרה כמסתבר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט – והן בשל מה שנראה כמו רדיפה בלתי הוגנת של אולמרט. צריך להיות מוכשר מאד כדי להפוך את אהוד אולמרט לקורבן, אבל נראה שלשי ניצן ומנדלבליט יש את ×–×”.

הפרשה הסתבכה כאשר ניסה הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד “השקרן” ארדן, לטעון שהקביעה “מה מותר לאולמרט להעביר פנימה או החוצה” היו בעצם של מנגנון האופל הפחות מפוקח בישראל, המלמ”ב. המשטרה טענה בתחילה כי היא ביצעה את הפשיטה בהנחיית המלמ”ב, אבל אחר כך חזרה בה מהטענה הזו ואמרה שהפשיטה בוצעה בהנחיית הפרקליטות לאחר התייעצות עם המלמ”ב. זה, מצידו, הכחיש כל קשר לפרשה: “למלמ”ב לא היתה שום נגיעה ושום קשר לפשיטה וגם לא בסמכותנו לאשר אותה. שמענו על הגעת השוטרים להוצאת הספרים רק מהתקשורת. הודעת הפרקליטות היא מניפולציה.”

וואו. זה לא קורה הרבה. אני חייב להודות שכשמעתי על הפשיטה, מיד חשבתי על המלמ”ב. מי שיזכור את ימי אולמרט כראש ממשלה, עשוי לזכור שהוא הפריח בלון ניסוי בנושא העמימות הגרעינית של ישראל, ושקל להודיע שמעתה אפשר יהיה לומר שלישראל יש נשק גרעיני מבלי להקדים למילים את המנטרה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה). המלמ”ב לא אוהב שנוגעים לו בגרעין ויש להניח שהעובדה שמי שעשה את זה היה ראש הממשלה לא ממש שינתה לו.

וזה היה נשמע סביר עד ההכחשה הטוטאלית של המלמ”ב. החבר’ה האלה לא מתביישים במה שהם עושים ולא נוהגים להכחיש שום דבר. נראה שהם מרגישים שארדן, מנדלבליט וניצן עשו עליהם סיבוב והשתמשו בשם הבטחון לשווא. מה שמעלה את השאלה: אם המטרה של הפשיטה לא היתה הספר של אולמרט, מה היא היתה? בוגי והצוללות, או פרטים עסיסיים במיוחד על נתניהו שמנדלבליט וניצן לא רוצים שתקראו בספר החדש של כספית? מי הורה על הפשיטה הזו? האם נתניהו היה מעורב, או שארדן, אלשיך, ניצן ומנדלבליט פשוט ניסו לקלוע לרוח המפקד? האם אפשר לסמוך על ארבעת המוסקיטרים האלה שיחקרו את פרשות ראש הממשלה כמו שצריך, או שאולי הגיע הזמן שגם הם יוכנסו לחדרי החקירות?

אבל על ידי מי? מי שומר על השומרים?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ההתנכלות הבלתי פוסקת למני נפתלי, שמגיעה מלמעלה, עוברת ביותר מדי שתיקה

קלגסי משטרת ישראל היכו אמש (ז’) את מני נפתלי, שברו את ידו ועצרו אותו. כעת הוא מחפש סיוע לתשלום דמי הערבות שהושתו עליו. למכות נפתלי רגיל: הוא חוטף כאלה ממשטרת ישראל כמעט בכל מוצאי שבת, כשהוא בא להפגין מול ביתו של אביחי מנדלבליט, היועץ המשפחתי לממשלה.

נפתלי, נזכיר, הוא עובד בית ראש הממשלה לשעבר שניצח בתביעה כנגד ראש הממשלה ורעייתו בשל העסקה פוגענית. בית המשפט קיבל כמעט את כל טענותיו, כולל את הטענה שאשת ראש הממשלה × ×”×’×” באופן פוגעני כלפיו וכלפי אחרים, ופסק לו פיצויים גבוהים. במהלך המשפט, התייצבה הפרקליטות לצידו של ראש הממשלה – אלוהים יודעת למה – וניסתה להעלות טענות כאילו נפתלי התנהל בצורה לא תקינה כשהיה חייל. למה ×–×” קשור? שום דבר, השלכת בוץ. נסיון למנוע את עדותה של שרה נתניהו, נסיון להשחיר את נפתלי. במקביל, מקורבים לנתניהו טפלו על נפתלי האשמות שווא בגניבה, בהטרדה מינית, והיה נסיון משונה למדי לפרוץ לביתו.

מה קרה עם החקירה הזו? בינתיים כלום. סביר להניח שבשלב מסוים, בלי להודיע לאף אחד, המשטרה תסגור את התיק. אני מהמר שעילת הסגירה תהיה “עבריין לא נודע” הפופולרית תמיד. המשטרה, אחרי הכל, מקבלת הוראות מהמפכ”ל אלשיך. הלז עדיין רוצה לקבל את ראשות השב”כ שנתניהו הבטיח לו.

באוקטובר האחרון, חודשים לאחר שנפתלי ניצח את בני הזוג נתניהו בבית המשפט, שלל המשרד לבטחון פנים את רשיון הנשק של נפתלי. ללא רשיון הנשק, נפתלי לא יכול לעבוד במקצועו, מאבטח. המשרד לבטחון פנים, שמנוהל על ידי הנער לעניינים מלוכלכים גלעד ארדן, לא נימק את ההחלטה.

ההפגנות שנפתלי משתתף בהן כבר נעקרו מאזור מגוריו של היועץ המשפחתי מנדלבליט. המטרה שלהן היא, במוצהר ובצדק, לאלץ את מנדלבליט לקבל החלטה בשלל התיקים של בני הזוג נתניהו. לפחות אחד מהם, ×–×” בעניין מעונות ראש הממשלה, הועבר להחלטת הפרקליטות לפני 51 שבועות. ×–×” לא תיק מסובך מדי. אבל מנדלבליט מחכה. בימים האחרונים, רמז שר הבטחון לשעבר בוגי יעלון שהיה שוחד בפרשת הצוללות. ×–×” אמנם יעלון, והוא רגיל להשמיץ את האנשים שפיטרו אותו; ואמנם, מדובר בטענה משונה למדי – אם יעלון ×”×™×” מודע לפרשת השוחד כשהיה שר בטחון ולא עשה כלום, הוא חשוד בשחיתות בעצמו. ואף על פי כן, בהשמע הודעה כזו, כל גוף חקירה שמכבד את עצמו ×”×™×” גובה עדות מיידית. המשטרה הודיעה בתגובה שאם יש ליעלון משהו לומר להם, הוא מוזמן לסור לתחנת משטרה. ×›×›×” לא מנהלים חקירה. ×›×›×” מורחים אותה. והמריחה מגיעה ממנדלבליט.

×–×” האחרון, כמסתבר, ממש לא מרוצה מהזרקור שמפנה אליו נפתלי. כאמור, ההפגנה שהיתה מול ביתו הורחקה משם. לא מספיק, אם לשפוט על פי ההתנהלות הבריונית של המשטרה – ששוב, כפופה לאלשיך ולנער לעניינים מלוכלכים. אין לי ספק, אגב, שאף אחד מהם לא הוריד פקודה – בכתב או בעל פה – להתנכל לנפתלי או לתקוף אותו; שוטרים, כמו חיילים, יודעים בדיוק מהי רוח המפקד.

הלחץ על מנדלבליט נושא את אותותיו: שרת המשפטים, איילת שקד, הורתה היום למשטרה לאכוף פסיקה שאוסרת על הפגנות מול בתיהם של אישי ציבור. בארה”ב, יש הפגנות קבועות מול האחוזה של טראמפ במאר א לאגו, ובימי בוש היו הפגנות קבועות מול החווה שלו בטקסס. בישראל, אתה נדרש להפגין מול משרדים ריקים.

שימו לב למני נפתלי: הוא איתות לכולנו. כך ייעשה, במדינה דמוקרטית בעיני עצמה, לאיש שהעז לקחת את ראש הממשלה לבית המשפט ולנצח. כך ייעשה למי שמעז לדרוש שייקוב הדין את בעלי הכוח. השוטרים הבינו את המסר השקט שנשלח אליהם, ועכשיו תורם של האזרחים: אל תחרגו מהשורה. אל תעזו להפעיל כנגד המשטר את הרטוריקה שלו-עצמו על “שוויון בפני החוק.” אנחנו נשבור אתכם. אתם רוצים להיות כמו מני נפתלי? כמו ברק כהן? אין מה לראות פה! לכו הביתה, קישטה! שמנו לכם “כוכב דועך” בטלוויזיה! למה אתם מתעקשים להיות אזרחים ולא צרכנים? מה דפוק בחינוך שלכם?

והמסר הזה עובד, למרבה הצער, על הרבה מאד אנשים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

משטרת ישראל רצחה אזרח בדואי ואחר כך טפלה עליו אשמת טרור. מפיצי השנאה ארדן ואלשיך חייבים ללכת, והתקשורת חייבת ללמוד ספקנות

ביום רביעי פתחו חמושי משטרת ישראל באש חיה על רכב בישוב הבדואי הלא מוכר אום אל חירן, וירו ביעקוב אבו אלקיאען. מיד לאחר מכן, החל הרכב של אלקיאען בנסיעה מהירה, פגע במספר שוטרים, ולטענת המשטרה נהרג כתוצאה מכך השוטר ארז לוי.

המשטרה מיהרה להודיע שזה היה פיגוע דריסה, ושאלקיאען היה פעיל דאע”ש. שר המשטרה ארדן טען שהוא היה “מחבל השייך לתנועה האיסלמית.” גופתו של לוי נקברה במהירות, מבלי שנערכה בה נתיחה לאחר המוות. בהלווייתו התייחס המפכ”ל, רוני אלשיך, לפעילות דאע”ש בקרב פלסטינים ישראלים. התקשורת הישראלית, כהרגלה, מיהרה לאמץ את גרסת החמושים, והכריזה על פיגוע.

הסיפור התחיל להתפורר מהר מאד. עבדכם הנאמן שם לב בזמן אמת שהמשטרה הפעילה את נוהל המרמרה – הכריזה על שטח צבאי סגור, לא נתנה לעיתונאים להגיע למקום, תוך שהיא מפציצה את התקשורת בגרסאות וזו בולעת אותן. נמסר שבביתו של אלקיאען נמצאו שלושה גליונות של ישראל היום, שיש בהם כותרת על דאע”ש; נמסר שכמה מקרובי משפחתו נחשדו בחברות בדאע”ש. כל ×–×” ×”×™×” קלוש למדי (למשל, האם מישהו טרח לברר מה יש בשאר הגליונות ההם של ישראל היום – אולי ידיעה על אום אל חיראן? אולי ידיעה על בית ספרו של אלקיאען?) והטיוח הסריח.

בערב, לאחר שגם הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, קישר בין אלקיאען ודאע”ש (הוא מכחיש את זה ביממה האחרונה, אז כדאי לזכור), צץ סרטון של המל”ט שהיה באזור. שם נראה די בבירור שהרכב של אלקיאען נע במהירות איטית לצד השוטרים, עד שאלה פותחים עליו באש. המשטרה ניסתה לעבוד על הציבור בשתי דרכים: הפיצה גרסה משלה של הסרטון, שבו בעריכה מגושמת העלימה את הירי, ואחר כך טענה שזה היה בעצם ירי באוויר.

בינתיים, אנשי Forensic Architecture (שמתמחים בשחזור זירות ירי של חמושים למיניהם באמצעות שילוב בין צילומים מכמה זוויות) וקולקטיב הצלמים אקטיבסטילס ערכו בדיקה משלהם של הסרטון. המסקנה שלהם היתה שהירי שהמשטרה ניסתה לטעון שהוא ירי באוויר היה ירי מכוון היטב. הבדיקה שלהם (שפורסמה באתר שיחה מקומית) העלתה עוד שלאחר שרכבו של אלקיאען נבלם, ביצעו בו החמושים וידוא הריגה. חשוב להתייחס כאן לדבריו הלכאורה לא מובנים של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן, למחרת האירוע: “שוטר נאלץ להחליט בשבריר שניה האם הוא מתמודד אם אירוע טרור או אירוע פשיעה.”

על פניו, משפט תמוה. מה ×–×” משנה מה המניע של האדם שמולו ניצב השוטר? מה שמשנה הוא היכולות שלו. האם הוא חמוש? במה? עד כמה הוא מהווה סכנה? האם השוטר יכול לנטרל את האיום שהוא מציב מבלי להרוג אותו? אלא שלמשפט יש משמעות. ארדן מתייחס כאן לדוקטרינה השקטה שאומרת שחשודים בטרור אינם בני אדם, אין לעצור אותם ואין להביא אותם למשפט, אלא יש לבצע בהם הוצאה להורג במקום – הדוקטרינה הידועה כ”מחבל לא צריך לצאת ×—×™.” רשמית, כמובן, הדוקטרינה הזו בלתי חוקית, כפי שרשמית המונח הצבאי “וידוא הריגה” משמעו “רצח.” אבל ארדן רואה בצורך של השוטר להבחין בין מי שנתפס כפושע לבין מי שנתפס כאויב עוד מעמסה על כוחות הבטחון. מכאן אנחנו צריכים לשאול: מה טעם ראה ארדן להתייחס ל”החלטה בשבריר שניה” יום אחרי הירי באל קיאען? האם הוא ידע שחמושיו ביצעו “וידוא הריגה”? האם הוא כבר מכין את הקרקע לחקירה שתבוא?

אתמול (ו’) קרו שני דברים. בבוקר, עתרה משפחת אלקיאען לבג”ץ כדי לקבל את גופת בנה, כי המדינה הקניבלית היהודית במזרח התיכון מסרבת לאפשר להביא את גוםתו לקבורה אלא בתנאיה. האזרחות הישראלית שלו? היא תמיד היתה קליפה ריקה, הוא לא יהודי. בערב, פרסם ערוץ 10 את תוצאת נתיחת גופתו של אלקיאען. עלו ממנה שני ממצאים עיקריים.

ראשית, קליע ריסק את ברכו של אלקיאען, הברך שדרכה על דוושת ×”×’×–. מכאן סביר מאד להניח שההאצה הפתאומית שלו נובעת לא רק מהתגובה האינסטינקטיביץ של אדם שיורים עליו, אלא מחוסר יכולת פיזית להפסיק את התאוצה. שנית, היא העלתה שלמרות “וידוא ההריגה” של החמושים, אלקיאען גסס בשטח שעות מבלי לקבל טיפול רפואי – טיפול שיש סבירות שהיה מציל את חייו.

בשעות שבהן אלקיאען גסס ביסורים, המשטרה סגרה את האזור והכריזה עליו כשטח צבאי סגור, שיקרה לעיתונאים שמדובר בפיגוע (בעוד שהיה מדובר באירוע שלא נחקר), מכרה להם בולשיט על גליונות של “ישראל היום” – והעיתונאים לא שאלו שאלות מיותרות.

כל מי שהיה מעורב באירוע הזה, מהשוטרים שירו, עבור במפקד הכוחות וכלה באלשיך וארדן, חייב להיחקר. מפקד הכוחות שהניח לאדם פצוע לגסוס למוות צריך לעמוד לדין על הריגה. דובר המשטרה, ששיקר, צריך לעלות על טיל. אלשיך, שהפיץ שנאה כלפי הציבור הפלסטיני ישראלי, צריך לעוף. הוא מלכתחילה לא היה מתאים לתפקיד מפקד המשטרה ואחרי זה, אין שום סיבה שיישאר בתפקידו.

וארדן – אחחחח, הנער לעניינים מלוכלכים. ממנו חייבים לעשות דוגמא. מפיץ השנאה ×”×–×”, באותה התייחסות שלו ל”החלטה בשבריר שניה, גם התייחס לטענה ש”לוחמי האש” (פעם קראנו להם כבאים) נלחמים בהצתות טרור. בכך הוא שב וחוזר על עלילה שכבר הופרכה – עלילה שהוא עצמו הפיץ. במדינה שפויה, אדם שמפיץ שנאה סדרתית כלפי 20% מהאוכלוסיה לא יכול להשאר בתפקידו.

הפרשה לא צריכה להסתיים כאן. אזרח ישראלי נרצח – כן, השילוב בין ירי לא מוצדק ל”ווידוא הריגה” למניעת טיפול רפואי יוצר רצח; כנראה שאין אדם אחד שנושא באחריות המשפטית לרצח, אבל זהו רצח על ידי מערכת – על ידי האנשים שאמורים היו לשמור על בטחונו. האנשים שאמורים היו להגן עליו מנעו ממנו טיפול רפואי שהיה מציל את חייו. הוא הוכפש כמחבל על ידי מפקד המשטרה ועל ידי השר לבטחון פנים, ככל הנראה כדי להגן על התחת שלהם ועל ×–×” של פקודיהם.

חברת הכנסת זהבה גלאון קראה היום (ז’) להקמת ועדת חקירה. היא הזכירה את תרבות השקר של המשטרה, שזיהתה ועדת אור, ואת העובדה שהמשטרה מעולם לא טוהרה ממנה. אישית, אני לא בטוח שזה יספיק. במצב שבו שר המשטרה והמפכ”ל מגדירים אזרחים כאויבים, אולי אין ברירה אלא לפנות לקהילה הבינלאומית כדי שתגן על האזרחים הישראלים-פלסטינים מפני ממשלתם.

וכרגיל, קלון מיוחד שמור לעיתונות היהודית, זו שתמיד בולעת את הצ’יזבט המשטרתי על “הוא נורה בעת נסיון בריח…”, אה, סליחה, “הוא נורה בעת נסיון פיגוע” בלי לשאול שאלות ובלי לבדוק את העובדות; מי שמעניקה לחמושים את החסיון הבסיסי שבו כולם כבר יודעים מה קרה ועל כן אין טעם בכלל לחקור. מאלשיך, ארדן ולמרבה הצער השוטר הממוצע אין לנו יותר מדי ציפיות. מעיתונאים, עדיין, מצפים ליותר.

כל ×–×”, כמובן, בלי להתייחס לסיבה שהשוטרים היו שם בכלל: טיהור אתני, פינוי תושבים לא יהודים כדי להקים ישוב יהודי במקומם. כל ×–×”, גם בלי להתייחס לכך שהמשטרה ירתה קליעי ספוג בחבר הכנסת איימן עודה ואחר כך פוצצה במכות את חבר הכנסת אוסאמה סעדי – מה שאפילו לא ×–×›×” לדיווח בתקשורת היהודית. לכל ×–×”, למרבה הצער, כבר התרגלנו. אוי לנו אם נתרגל גם לרצח על ידי חמושים במדים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שלוש סיבות לכך שהמינוי החדש של ארדן ונתניהו בעייתי לא פחות מקודמו

אז לפני שבוע, גווע בקול נפיחה הרעיון למנות את הפשלונר גל הירש לתפקיד מפכ”ל המשטרה. הנער לעניינים מלוכלכים של אביגדור ליברמן שעלה לגדולה, גלעד ארדן, למד על בשרו שהירש הוא לא מהאנשים שהאגו שלהם מסוגל לעמוד בדחיה; הירש לא הסכים למשוך את מועמדותו, ארדן נאלץ לזרוק אותו. ואז הגיע מינוי גרוע אפילו יותר מהירש. במשך יומיים מגוחכים במיוחד, כלי התקשורת הישראלים לא היו רשאים לדווח על שמו של המפכ”ל המיועד; בוויקיפדיה העברית מחקו את הערך שהכיל את שמו. לפני שלושה ימים מותר היה סוף סוף לומר שהמיועד הוא רוני אלשייך, סגן ראש השב”כ.

ויש שלוש סיבות עיקריות מדוע מדובר במינוי בעייתי מאד.

א. אנחנו לא יודעים עליו כלום. רבאק, עד יום ראשון כל מי שהיה נוקב בשמו היה עובר על החוק. ועל אנשים שאנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא יכולים למתוח ביקורת ראויה.

אה, רגע, אתם אומרים, אנחנו דווקא יודעים. קוראים לו השועל או אבו עניבה או נער הבר המצווה, הוא ערמומי ותורם לצדקה, הוא היה מעורב בעשרות מבצעים מוצלחים? אז צר לי, אתם לא יודעים כלום. אתם חוזרים על דף המסרים שהוציאה לתקשורת לשכת ארדן. מדובר באיש בן 52 והוא לא השאיר שום חותם שהציבור יכול לבחון.

וכן, בחינה ציבורית היא לא איזה מטרד, איזה דבר שמפריע ל”משילות.” הממשלה, כזכור, אחראית בפני האזרחים. אלה זכאים לכמה שיותר מידע על הפעילות שלה, אחרת הבחירות הופכות להצגה ריקה. בלי מידע, אין אפשרות לבחור. אבל אזרחות שמתמצית בשלשול פתק פעם בכמה שנים היא אזרחות ריקה למדי.

מועמד לתפקיד כמו המפכ”ל חייב לעמוד לביקורת ציבורית, כי זו הדרך היחידה שתוודא שאנחנו לא קונים חתול בשק. מועמד שהחיים שלו התנהלו באור, ניתן לביקורת ציבורית ראויה. איזו ביקורת אפשר להעביר על אדם שאפילו שמו היה אסור לפרסום?

אה, תאמרו, אבל המינוי לא סופי. ועדת טירקל צריכה לאשר אותו. נכון. זוכרים מתי בפעם האחרונה ועדת טירקל אמרה “לא” למינוי כלשהו? לא? אל תתאמצו יותר מדי, לא היה אירוע כזה. ועדת טירקל היא חותמת גומי שאפילו לא מתאמצת להיראות כמו משהו אחר.

ב. המנטליות של המשטרה החשאית. משטרת ישראל היא כלי שבור. היא בהחלט צריכה אדם מבחוץ שינער אותה עד היסוד: משפטן, שופט בדימוס, תובע בכיר, שוטר שעזב את התפקיד לפני שנים ויש לו מושג מה צריך לתקן ואיך. אבל בדיוק כפי שאיש צבא הוא לא האיש המתאים לתפקיד, כך גם איש שב”כ הוא לא האדם המתאים לתפקיד.

זוכרים שהמשטרה הודיעה לאחרונה שהיא עצרה ארבעה פלסטינים ממזרח ירושלים בחשד לרצח של אזרח ישראלי בידוי אבנים? אז הייתי רוצה לראות את ההקלטות של החקירה. אבל אני לא יכול, כי החקירה בוצעה על ידי השב”כ והשב”כ מקבל פעם אחר פעם פטור מהקלטות של החקירות שלו. למה? כי כל ישראלי מכיר את הבדיחה על השב”כניק שהוציא הודאה משפן שהוא דב. רשמית, כמובן, הסיבה היא חשש לחשוף “שיטות חקירה” של השב”כ, אבל למשטרה החשאית אין באמת טכניקות חקירה שאין למשטרה הרגילה. יש לה רק טכניקות לחץ: עינויים ישירים ועקיפים, מעצר של קרובי משפחה, איום בשלילת רשיונות של קרובי משפחה. וזה לא משהו שאתה רוצה לראות בקלטת. אנחנו אוהבים את הלדעת-לא-לדעת; להתענג על הידיעה שיש אנשים גסים שמוכנים לעשות בשבילנו את מה שאנחנו יודעים שהוא פסול, אבל אנחנו לא רוצים לראות, לשמוע או להריח את זה.

וכשבכיר שב”כ מתמנה למפקד המשטרה, השיטות שהוא מכיר יבואו איתו. לא בהכרח בצורה ישירה: לא יותקנו שרפרפים נמוכים עם אזיקים במשטרת פתח תקווה בקרוב. אבל לא צריך הנחיות ישירות. די שחוקרים ידעו שהם יכולים ללכת עוד קצת, שהם יכולים להתעלל, קצת לענות, ולזכות לגיבוי. משטרת ישראל מספיק מושחתת, מספיק מתעללת באזרחיה, מכדי שנתיר לה – במישרין או בעקיפין – ללכת בעקבות השב”כ.

חושבים שזה מדרון חלקלק לא סביר? השיפוע כבר שם. שר המשטרה לשעבר, צחי הנגבי, הרהר בפומבי באפשרות של מעצרים מנהליים לעבריינים שהמשטרה לא מצליחה לחקור. היו גם מי שדיברו על סיכולים ממוקדים של עבריינים. והאמת, אם אתה מאמץ את ההגיון של “מלחמה בטרור,” זה אפילו הגיוני: למה שעבריין שמפוצץ רכב יקבל יחס ששונה מזה של מחבל שמפוצץ רכב? ומכאן כבר יגיע במהירות כל השאר.

ג. הלכלוך. בשב”כ ובשירותים דומים אוהבים לומר שהם “עושים את העבודה המלוכלכת” עבור הציבור, שהם נוגעים במה שאחרים אנינים מכדי לגעת. ובכן, במדינות דמוקרטיות האנשים שמתעסקים בלכלוך גם נשארים שם. הם מגיעים לפנסיה, כותבים ספר מצונזר פחות או יותר, וזהו. הם לא ממשיכים לתפקידים בכירים אחרים. מדינות שבהם בכירי המשטרה החשאית נכנסים לפוליטיקה או לתפקידים בכירים אחרים הן בדרך כלל מדינות מוחבארת’. ויש יותר מדי אנשי שב”כ בחיים הציבוריים שלנו גם כך. הדילוג הישיר מתפקיד בכיר בשב”כ לראשות המשטרה מפריע במיוחד.

לחלקים החשאיים של המדינה, שנמצאים מטיבם בסכסוך עם החלקים הדמוקרטיים שבה, יש נטיה לבלוע עוד ועוד שטחים. צריך לרסן אותם, ובהקדם.

הערה מנהלתית א’: לקחתי בשבועות האחרונים חופשה קצרה, והכתיבה בבלוג תהיה ספוראדית עד סוף עונת החגים. עם הקוראים הסליחה על ההודעה המאוחרת.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)