החברים של ג'ורג'

איך נראית “מנהיגות” בצבא של כוכבי

צה”ל החליט, דיווח הארץ אמש (ג’), לקדם את סרן גיא אליהו. למי שפספס את החלק הראשון של הסאגה, אליהו ×”×™×” קצין בסיירת גולני, שהחליט לפלוש לסוריה על דעת עצמו וללא פקודות; הוביל את חייליו לפשיטה על בית בתחומי סוריה, והרג שניים או שלושה – רק ערבוש, כן? לא משנה אחד יותר או פחות – מתושבי הבית. זו לא היתה הפלישה היחידה שביצע אליהו על דעת עצמו. הפרסום על פשע המלחמה של אליהו (כן, הרג אזרחים על דעת עצמך וללא פקודה הוא פשע מלחמה פר אקסלנס) הביא את צה”ל במבוכה, ואז הסתבר שאליהו ביצע “תג מחיר” בשכם בשנת 2018, כנקמה על תאונת דרכים שבה נהרגו שלושה מחמושיו. ×”× ×”×’ הפוגע ×”×™×” בכלל ממזרח ירושלים, אבל, נו, הוא ×”×™×” פלסטיני, אז פוגעים בפלסטינים אחרים בנקמה.

היתה תשומת לב תקשורתית, אז צה”ל העמיד לדין את אליהו ואפילו כלא אותו. אפשר ×”×™×” לצפות – אחרי הכל, צה”ל טוען שאיננו כנופיה – שהוא יודח משורות הצבא. אבל, כאמור, לא רק שהוא לא הודח – לאחרונה הוחלט לקדם אותו. אליהו ×™×”×™×” קצין הבטחון באוגדה חדשה שהיא בבת עינו של הרמטכ”ל, אביב “לונדון לא מחכה לי” כוכבי. תדע כל אם עבריה וגו’.

אני מתעכב על כוכבי בכוונה: הרמטכ”ל נאלץ להמלט מלונדון לפני יותר מעשור, משום ששם ניסו פעילי זכויות אדם לעצור אותו בשל חלקו בפשעי מלחמה ברצועת ×¢×–×”. במשך שנותיו בתפקיד, הוא מברבר ללא הרף על הפיכת הצבא ל”קטלני” – בעוד שהקטלנות של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון מופנית בעיקרה כנגד לא חמושים, חלקם הניכר קטינים. הוא גם התפרסם לאחרונה, כשהתחוור שהוא מנסה להוציא תוך כדי תפקידו ספר על מנהיגות.

אז כך נראית ה”מנהיגות” בצבא של כוכבי: קידום של קצין שביצע פשעי מלחמה, פלש למדינה אחרת (ריבונות! ריבונות!), זייף מסמכים כדי להסתיר את חלקו בתאונה, וביצע “תג מחיר”. אי אפשר להפיל את כל התיק על סרן אליהו. אחרי הכל, הוא פועל בארגון שהחליט לקדם אותו. הוא הבין היטב את רוח המפקד.

מי שלא מכיר אותה, מתבקש לעיין בידיעה אחרת: צה”ל תקף הלילה בחומס שבסוריה. שוב. הפעם הרגנו שני אזרחים, על פי הדיווח הסורי. צה”ל מבצע תקיפות כאלה על בסיס שבועי בערך. כל תקיפה כזו היא הפרת ריבונות של סוריה, כל אחת מהן היא קאסוס בלי, כל אחת מהן היא הפרה מובהקת של הסכמי שביתת הנשק עם סוריה מ-1973. בצה”ל מאמינים שסוריה חלשה מכדי להגיב. עד כה זה נכון. אבל באיזשהו שלב, משטר אסד יצטרך להגיב. יש גבול להשפלות שהוא יכול לספוג.

וכשזה יקרה, ויהיו פה כמה חיילים הרוגים, הציבור הישראלי יתקפד ויילל עד השמימה ולא יבין מאיפה זה בא לו, מה עשינו, מה אשמתם של הילדים החמודים שלנו.

וכוכבי ימשיך לחפש מו”לים להוצאת ספר על “מנהיגות”, בלי שאף אחד ישאל איזו מין סוג מנהיגות זו, שמחרחרת מלחמה עם מדינה שכנה. איזה סוג מנהיגות? זו שציבור אדיש וטיפש ראוי לה.

(יוסי גורביץ)

ישראל נמנעת מלתקוף את הקרמטוריום של אסד, למרות שהדבר לגמרי ביכולתה

ממשל טראמפ הודיע שלשום (ב’) שמשטר אסד מפעיל קרמטוריום בכלא סדניא שבדמשק, שם הוא רוצח עשרות עצירים מדי יום ואז משמיד את גופותיהם. הידיעה זכתה לתשומת לב ניכרת בתקשורת היהודית אתמול, כשבין השאר בן דרור ימיני מקונן על כך שהעולם שותק.

וואלה. טכנית, העולם לא שותק. כמעט כל מעצמה מעורבת בדרך כלשהי במה שקורה בסוריה, והנושא הסורי לא יורד מסדר היום העולמי כבר חמש שנים. יש על סוריה סנקציות כבדות והיא הופצצה לאחרונה על ידי ארה”ב. אבל ×›×›×” ×–×”: קרמטוריום מקושר לשואה, ובשואה כידוע בעלות הברית – שאיבדו עשרות מיליונים במאבק נגד מעצמות הציר, אבל ×–×” לא דם יהודי אז ×–×” ×–× ×™×— – לא עשו כלום. האינסטינקט של תועמלנים כגון ימיני רואה “קרמטוריום”, ומיד מוסיף “שתיקה.”

יש רק בעיה אחת בטיעון הזה. המדינה עם הנסיון הרב ביותר בהפצצה של סוריה נמצאת ממש לדרומה. היא מבצעת גיחות, מוכרזות ולא מוכרזות, בסוריה על בסיס שבועי. ראש הממשלה שלה הודיע לאחרונה לפוטין שלא יעלה על הדעת שהאזורים הבטוחים בסוריה ימנעו ממנה לתקוף שיירות של חיזבאללה.

כלומר, למדינה היהודית היחידה במזרח התיכון יש את היכולת, האמצעים, ועכשיו גם את המידע המודיעיני המדויק שיאפשר לה הפצצה של הקרמטוריום בכלא סדניא. כל מה שצריך הוא רצון. ורצון, למרבה הפלא, אין.

למה? מסיבות אנוכיות מוכרות. ×”×’×™×—×” עשויה להסתבך וטייסים עשויים למות, או, גרוע מכך – המדינה היהודית מעדיפה את החיילים שלה מתים, ×¢"×¢ נוהל חניבעל – להשבות. אין לדעת האם הפצצה של הקרמטוריום לא תעצבן את הרוסים, שמחזיקים את משטר אסד בחיים. הם עשויים לפתוח באש על מטוסינו או סתם לספק לאיראן עוד נשק. הם גם עשויים לתת אור ירוק לכל מיני מיליציות שהשליטה בהן עמומה לפתוח באש לעבר ישראל. ואחרי הכל, את מי אסד שורף שם? ערבים. שיישרפו. איחלנו בהצלחה לשני הצדדים.

שזו עמדה צינית, מאוסה, משתפת פעולה עם רצח עם ושגרתית לגמרי. היא משותפת להרבה מאד מדינות במצבים דומים. למעשה, החריגה ממנה וההתעקשות לצאת לפעולה צבאית למטרות הומניטריות היא-היא החריג. יש לציין שישראל התנגדה לפעולות כאלה: כאשר ארה”ב התערבה בקוסובו, שר החוץ אריאל שרון התנגד לפעולה ההיא כי יום אחד, חשש, התקדים יכול לפעול כנגד ישראל.

לומר שזה נורא אבל אנחנו לא מוכנים לסכן את האינטרסים שלנו כדי להפסיק את ×–×”, ×–×” הדיבור הכפול הרגיל של העולם. ישראל מוסיפה נדבך שלישי לצביעות הזו: לא רק שהיא – שמסוגלת יותר מכל מדינה אחרת (פרט, יש להניח, לרוסיה) להפסיק את מה שקורה בסדניא – נמנעת מכך, היא עוד מטיפה מוסר למדינות אחרות ומאשימה אותן בכך שהן לא עושות דבר, כאותו החזיר הפושט טלפיו ואומר “ראו, כשר אני.”

לזכור את הצביעות הזו לפעם הבא. ודי בטוח שתהיה הפעם הבאה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפליטים הסורים מצביעים, שוב, על כך שהתירוץ הבטחוני של ישראל הוא רק תירוץ – המדיניות שלה היא שנאת אדם

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר לאחרונה שלישראל אסור לקלוט פליטים סורים – משבר הפליטים, לדבריו, הוא עניין אירופי. לא ברור איך בעייתם של אנשים שגרים כמה שעות נסיעה מפה היא בעיה דווקא של אירופה ולא של שכנתם ישראל; מה שברור הוא שפתאום לפיד, שבמשך שנים תיאר את עצמו הן כסוג של נציג היהודים האירופים הן כנציג הדור השני לשואה, החליט פתאום שאירופה ×–×” לא פה. אירופה ×–×” לא שם. פה ×–×” הלבאנט. אתה יודע, יאיר, יש כל מיני השתמעויות להחלטה הזו. כמו, למשל, שאם כאן לא אירופה, אתה נטע זר. על החרפה שבה מי שלא מפסיק לדבר על השואה לא מוכן לקלוט פליטים אין טעם להשחית מילים; ×–×” דיסוננס קוגניטיבי שישראל ×—×™×” איתו שנים, מאז הגיעו אליה פליטי החרב הראשונים מדארפור והיא הגדירה אותם כבעיה.

ראש ממשלתנו, בנימין “שהכל נהיה כרצוני” נתניהו, אמר דברים דומים מאד. לישראל, לדבריו, אין את “העומק הדמוגרפי,” מה שזה לא יהיה, לקלוט פליטים סורים. מי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית והצמח הרעיל שנלווה אליה, הטוקבקים, רואה גל עכור הרבה יותר: הפליטים הם מלוכלכים, מדווחת התקשורת, וחלק מהם כנראה בכלל לא פליטים, ואירופה בכלל נמצאת על סף שואה דמוגרפית.

ואלה רק הכותבים המקצועיים, אלה שמשלמים להם כדי לנסח מסר ברור. בקרב המגיבים המצב הרבה יותר חמור. שם יש שנאה בלתי מוסתרת לפליטים, כמו גם שילוב של שמחה לאיד על גורלה של אירופה – תרגישו מה ×–×” לחיות עם ערבים! – יחד עם קינות על קריסתה המתקרבת תחת גל כובשים עוינים. וכמובן, הרעיון שישראל צריכה לקלוט מספר פליטים נתקל בחומה של בוז ושנאה.

(כן, בוז’י הרצוג אמר איזה משהו. נמאס לי להתייחס לבוז’י הרצוג אחרי שהוא הצביע עם הממשלה על פחות או יותר כל דבר בעל משמעות – בשבוע שעבר המפלגה שלו תמכה בחוק הטרור. שישחק בלהיות ראש אופוזיציה במקום אחר.)

סניגוריה של המדינה הציונית נוהגים לטעון שהיא כלל איננה מדינה גזענית; יש לה בעיות בטחון, זה הכל. היא מתמודדת עם אוכלוסיה מרדנית שנוקטת באמצעים קטלניים ועל כן אין לה ברירה אלא להיות משטר דיכוי כלפיהם, אבל היא איננה גזענית. היהודים אינם ונאי זרים, רק את אלה שבחרו להלחם בהם.

נושא הפליטים הוא נייר לקמוס שמאפשר לבחון את הטענה הזו. הפליטים מאפריקה לא היוו כל סכנה בטחונית למדינה היהודית – ואף על פי כן, היא נאבקה בשיניים ובציפורניים על החזקתם במחנות ריכוז בדרום. היא חוקקה חוקי עוול שהופלו על ידי בית המשפט העליון שלה שלוש פעמים. אף שהפליטים מאפריקה לא היוו כל בעיה בטחונית, והפשיעה שלהם היתה ככל הנראה נמוכה או שווה לפשיעה של האוכלוסיה היהודית, הם נפלו קורבן לתעמולת זוועה מראש הממשלה ומטה. שרת התרבות הנוכחית של המדינה היהודית היא זו שבשעתו הגדירה אותם כסרטן; השגריר החדש באו”ם של המדינה היהודית ×”×™×” ממובילי ההסתה נגדם; עיתונאים “אנשי מרכז” כמו בן דרור ימיני כתבו שוב ושוב על הסכנה הנובעת מהגבר השחור האורב לנערה הלבנה. 55,000 הפליטים האפריקאים בישראל הוגדרו שוב ושוב כסכנה על עצם קיומה של האומה.

כלומר, היהודים הישראלים ומנהיגיהם – מראש הממשלה ומטה, עבור בתקשורת, עבור בדמגוגים מקומיים – לגמרי מסוגלים להביע שנאה גזענית כלפי אנשים אחרים, שנאה גזענית ממוסדת, בלי שום תירוץ בטחוני.

הפליטים מסוריה אפילו לא פה, ולמעשה ספק אם הם רוצים לבוא לפה – להם, בניגוד לאירופאים ולאמריקאים, אין אשליות ביחס למדינה היהודית בלבאנט – אבל עצם הרעיון שכמה מהם ייכנסו לישראל כבר מעורר פחד ושנאה. ניצול השואה × ×— קליגר, שמשמש לעתים תכופות ככתב ידיעות אחרונות בנושאי שואה, כתב טור ששולל מכל וכל את אפשרות קבלתם של פליטים: הנימוק העיקרי שלו הוא “האיום הדמוגרפי,” כביכול כמה עשרות אלפי פליטים סורים ימוטטו את הרוב היהודי. קליגר לא מהסס לשלוף נימוק שנלקח ישירות מזמנים אפלים (TM) שהוא אישית אמור להכיר: מה אנחנו צריכים את הצרה הזו.

הטענה הרווחת בקרב הטוקבקים היא שקודם כל מדובר באויבים, שכן הם סורים. זה קשקוש. מדובר באנשים שנמלטו מבתיהם מפני משטר אסד ודאע”ש. הם אולי רשמית נתינים של המדינה הסורית, מה שנשאר ממנה, אבל להתייחס אליהם כאל משרתי המשטר הוא שווה ערך להתייחסות הבריטית ליהודים פליטי הנאצים כאל נתיני אויב: הבריטים הבינו מהר מאד שמדובר בטעות. האמריקאים למדו, למשל, שאמריקאים-יפנים הם חיילים מעולים, גם כאשר מולדתם נמצאת במלחמה עם מולדת הוריהם.

טענה אחרת היא שיכול להיות שיסתננו איתם תומכי דאע”ש. זה לגמרי יכול להיות, כפי שהיו לא מעט סוכנים קומוניסטים שהגיעו עם הפליטים מהיטלר. אבל כדי לטעון אז שאסור לקלוט את הפליטים כי יש ביניהם סוכנים היית צריך להיות בהמה נאלחת, בדיוק כפי שצריך להיות כדי להעלות את הטענה הזו היום. יש לנו שב”כ, והתפקיד שלו הוא למצוא סוכנים כאלה, אם אכן יהיו כאלה. הרעיון שנגזור מוות על עשרות אלפי בני אדם כי כמה עשרות מהם עשויים להיות סוכני אויב איננו אנושי. אם המחיר של קליטת פליטים הוא הגדלת תקציב השב”כ, עם נדיב, עם שטוען שהמורשת שלו היא מורשת של פליטות, היה פותח את הארנקים ללא אומר.

במקום זה, הספירה הציבורית שלנו מלאה בדיבורים על כמה הפליטים מלוכלכים ועד כמה הם ישחיתו את התרבות האירופית. כפי שהעיר נתאי פרץ בצדק, האנשים שאומרים את הדברים הללו חוזרים על אותן המילים עצמן שנאמרו על אבותיהם.

אולי הטענה הדוחה ביותר היא זו שאומרת שהגיע קץ הציוויליזציה המערבית ושהמוני ברברים עומדים לפשוט על אירופה. זו לא טענה חדשה, אבל אילן היוחסין שלה בעייתי מאד. זו היתה טענתם של החוגים הלאומניים והאנטי-ליברלים באירופה של סוף המאה ×”-19 ותחילת המאה ×”-20. אירופה של אז נראתה להם מנוונת, נשית, חסרת ערכים (אחד המקדמים הבולטים של הרעיון ×”×–×” ×”×™×” הציוני מקס נורדאו), תרבות שהתרחקה מערכיה המקוריים ושנמצאת על סף שטיפה על ידי גל של ברברים. בדרך כלל, אלו היו הברברים שיגיעו מאסיה – המונגולים וצאצאיהם הרוסים. מכאן ×”×™×” כפסע מתפיסת מלחמת התרבויות של הנאצים, שגרסה שיש רק פתרון אחד לחשש האיום מהתבוללות וטמיעה איטית – מלחמת השמדה. ואנחנו יודעים מי היו הקורבנות הראשונים של מלחמת הגזעים הזו, אנחנו יודעים איך המונחים יהודי/בולשביקי/אסייתי התערבבו לבלי הכר, אנחנו יודעים מה ×”×™×” המחיר ואנחנו יודעים מי שילם אותו.

ואף על פי כן, באופן מדהים, הרעיון ×”×–×” נוכח מאד בספירה הציבורית שלנו. הפעם הפולש המסוכן מגיע מאפריקה ומהמזרח התיכון, לא מהערבה הגדולה, והצבע שלו קצת שונה, אבל ×–×” אותו האויב עצמו, או ליתר דיוק – אותה הפנטזיה עצמה.

(כן, אני יודע. יש דאע”ש בעולם. אני רוצה להזכיר שהפנטזיה על מוסלמים שיציפו את אירופה וישתלטו עליה היתה נוכחת מאד בציבוריות הישראלית גם עשור לפני שמישהו פה שמע על דאע”ש. לפעמים דאע”ש היא רק תירוץ.)

יאיר לפיד אומר שהפליטים הם בעיה של “אירופה”, אחרים אומרים שהפליטים הם בעיה של “העולם.” ובכן, אנחנו חלק מהעולם, ואנחנו מתיימרים להיות חלק מאירופה: משחקים באליפות אירופה בכדורסל, משתתפים באירוויזיון, אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר שלנו. למדינה שבנתה את עצמה על זכר השואה אין שום תירוץ לא להשתתף בפתרון בעיית הפליטים – לא יותר מחלקה אבל גם לא פחות ממנו.

אלא שכמובן, מה שםועל כאן הוא דבר אחר. מה שפועל פה הוא החשש הנורא מהתבוללות, אותו החשש שבאירופה הוביל את אבותינו לבורות ולתאי הגזים. החשש מאובדן הטוהר של הזהות כל כך חזק, כל כך מרכזי, האיסור היהודי על חילול הדם כל כך חזק, שהמדינה היהודית רצה אל זרועות הימין האירופאי של שנות השלושים מבלי שהיא אפילו שמה לב. המדינה שאמורה היתה לפתור את בעיית האנטישמיות פשוט יצרה דמות-ראי שלה בצד האחר של הים התיכון. ואתה מסתכל על גרמניה ועל מרקל, ודי ברור מי למד את הלקח הנכון מאותן שנים ומי נלחם כל כך הרבה במפלצות שבדמיונו, עד שהפך לבן דמותן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב': כמדי שנה, באיחור אופנתי, אני רוצה לערוך מפגש בלוג. חשבתי על ה-26 בנובמבר כתאריך יעד, מאחר ואז הבלוג יהיה בן תשע וחצי שנים. כדי לאמוד את מידת העניין במפגש כזה, המעוניינים מתבקשים לשלוח מייל ל-ygurvitz בשירות הדואר של גוגל, לכתוב "מפגש בלוג" בשורת הנושא, ולומר האם הם מעוניינים במפגש במסעדה או משהו דמוי פאב. הפעם בדעתי לערוך הרצאה קצרה משלי והרצאה קצרה של מרצה אורחת, ולאחר מכן שיחה פתוחה. פרטים בהמשך.

(יוסי גורביץ)

מערכת הבטחון משקרת לנו בגסות בפרשת מורנייה, והתקשורת היהודית משתפת איתה פעולה

לישראל יש היסטוריה ארוכה מאד של מניפולציות במודיעין לצרכים פוליטיים, החל מזיוף תקיפות של פדאיון ב-1956 לקראת מלחמת השולל בסיני, עבור ב”אבו נידאל אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש”ף” של רפול ב-1982, כלה בכמעט כל הצהרה של נתניהו על סכנה מתקרבת. בין המניפולציות הבוטות במודיעין של השנים האחרונות, אפשר למנות את הטענה שחמאס אחראי לפיגוע מסיני ב-2011, את הטענה שאיראן אחראית לפיגוע בבורגוס, והמניפולציה הגדולה מכולם – העמדת הפנים ששלושת הנערים ביוני נחטפו ולא נרצחו. בכל המקרים הללו, אי אפשר ×”×™×” לבצע את המניפולציה בלי סיועה הנלהב של התקשורת.

עכשיו בואו נראה מה קרה אמש. כידוע, אתמול חיסל חיל האוויר קבוצה של אנשי חיזבאללה בסוריה, שלאחר זמן התחוור שאחד מהם היה ג’יהאד מורנייה, בנו של עימאד מורנייה, לשעבר הבערך-רמטכ”ל של חיזבאללה, שגם הוא חוסל ככל הנראה על ידי ישראל. רוב הציבור הישראלי לא היה מודע לקיומו של מורנייה ג’וניור, אבל זה בסדר: שיתוף הפעולה בין התקשורת היהודית והממסד הבטחוני כבר וידא שעד הבוקר, כולנו אמורים לדעת שמורנייה ג’וניור, בן 20 בסך הכל, היה שילוב של קים יונג איל, בן לאדן ושקרניק.

שימו לתמונה הזו. היא מביאה פסקה כמעט זהה ב”הארץ” ובמקור ראשון:

הידיעה של הארץ כאן, של נרג כאן.

ועכשיו שימו לב לתמונה הזו, מטמקא:

מה קורה פה? מאד פשוט. כל שלושת האתרים משתמשים באותו הטקסט, שהגיע ממקור אחד. הטקסט מעלה את הטענות הבאות:

א. הוא הגיע ממקורות מודיעיניים מערביים. זו הנקודה הקריטית.

ב. מורנייה ג’וניור היה מעורב בתכנון פיגועים כנגד מטרות ישראליות, צבאיות ואזרחיות כאחד.

ג. היו לו “פיגועים מוכנים בקנה.”

ד. הפיגועים המתוכננים כללו “ירי רקטות וטילי נ”ט.”

המקור של הטקסט הוא אותו המקור, והטקסט המקורי נכתב בעברית, על ידי גורם בטחוני ישראלי. קשה למצוא ביטוי מובהק יותר לעברית צבאית מאשר “מוכן בקנה.”

עכשיו, אנחנו צריכים לשקול שני תרחישים אפשריים:

1. יש בכיר במודיעין המערבי שלא רק דובר עברית צבאית רהוטה, אלא גם החליט לתת תדריך, בעברית, מתוך טקסט כתוב זהה, לכל כלי התקשורת דוברי העברית.

2. דובר צה”ל, או גורם hasbara צבאי אחר, דחף את הטקסט הזה לכל מערכות העיתונים בישראל ודרש מהם להשתמש בביטוי “בכיר במודיעין המערבי” כדי להסוות את המקור.

מה נשמע לכם סביר יותר?

אני לא יודע מה המטרה של הספין המודיעיני הזה, אבל אני יודע שיש כזה. מערכת הבטחון מנסה לשכנע אותנו שהחיסול של מורנייה ג’וניור היה מוצדק. מאחר והיא יודעת שהמידע שהיא עצמה תפיץ ייתקל בספקנות מסוימת, שכן היא האחראית לחיסול, והעיתוי שלו מפוקפק; האלוף במיל’ גלנט כבר רמז שהעיתוי פוליטי. אז היא דוחפת את הידיעה הזו בשם “מודיעין מערבי” כלשהו. והתקשורת היהודית בולעת את השקר הזה ומפיצה אותו ולא נודע כי בא אל קרבה.

התקשורת היהודית כבר רגילה לשתף טקסט שנכתב על ידי דובר צה”ל, מבלי ליידע את הקוראים שלה שזה המצב. הפרקטיקה הזו מכונה “פרסום בשם הכתב.” עכשיו, כמסתבר, יש פרקטיקה חדשה, של “פרסום בשם מודיעין מערבי.” לזה שמערכת הבטחון מנסה לרמות אותנו, כבר התרגלנו למרבה הצער. על שיתוף הפעולה של מה שאמורה להיות תקשורת חופשית עם ההאבסה הזו במידע שקרי אסור לעבור לסדר היום.

וכן, שקרי. הוא שקרי לפחות בנקודה אחת. אני לא יודע כלום על האם מורנייה תכנן או לא תכנן פיגועים, אבל הייחוס של הטענה הזו ל”מודיעין המערבי” הוא שקרי. ואם הם משקרים בזה, אני חושד בכל מה שהם אומרים, וכך יעשה כל אדם ביקורתי.

עוד דבר אחד: ואי אפשר בלי מילה על גלנט. אתה אומר שהחיסול של ג’בערי ב-2012 בוצע משיקולים פוליטיים? מעניין. איפה היית בשנתיים האחרונות? למה הסתרת את המידע הזה מהציבור? מה הוא צץ עכשיו, כשאתה יריב פוליטי של ראש הממשלה? אם זו רמת אומץ הלב הציבורי שלך, למה שניתן בך אמון?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בעיתוני סוף השבוע אפשר היה לקרוא התקפות זועמות על ארה"ב, לאחר שפקיד אמריקאי בכיר אישר לאל ערביה שהתקפה על בסיסי טילים בסוריה שבוצעה לאחרונה היתה פעולה של ישראל – לא ברור אם מדובר בהתקפה מהאוויר או מהים. לא ברור את מייצגות ההתקפות האלה, כי ישראל הרשמית שומרת על שתיקה, אבל מאחר והן הגיעו בעיקר מכתבים צבאיים (במיוחד אלכס פישמן ב"ידיעות", שלידיעה שלו ניתנה הכותרת "מכרו אותנו" ושמאיים על "הסורי" – כך! – בשם מערכת הבטחון) יש להניח שהיא מגיעה ממערכת הבטחון הישראלית.

פישמן מציין שזו היתה הפעם השלישית השנה שבה ארה"ב הפרה את שתיקת האלחוט הישראלית והטילה את האחריות להתקפות בסוריה על ישראל. הוא מציין עוד שההתקפה היתה על בסיס טילי נ"מ שהיו אמורים להיות מועברים, כך מקורותיו, לחיזבאללה – מה שהיה מסכן את "חופש הטיסה" (המילים של 'ידיעות', לא שלי) של חיל האוויר בלבנון.

אם כן, חשוב לציין שההתקפה על סוריה לא היתה מיועדת להגן על בטחונה של ישראל – היא היתה מיועדת לשמר את ההגמוניה הצבאית שלה, את היכולת שלה להפר כאוות נפשה את הריבונות הלבנונית. הגמוניה ובטחון הם שני דברים שונים מאד. כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית, צה"ל – והזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל – מוכנים לבצע פעולות צבאיות בסוריה, פעולות שהן לכל הפחות הפרה של הסכמי שביתת הנשק בין המדינות. טילי נ"מ, נזכיר, הם מטיבם נשק הגנתי, לא התקפי.

אלא שהמוכנות הזו לצאת לפעולות מלחמתיות בסוריה כדי לשמר את ההגמוניה הישראלית משבשות את האסטרטגיה של מדינה שולית בשם ארצות הברית שם. זה קורה בימים שבהם אובמה מתחייב להעלות את הסיוע הבטחוני האמריקאי משלושה ל-3.4 מיליארדים. לארה"ב יש אינטרס מובהק לשמור על כמה שיותר שקט בסוריה, במיוחד לאור העובדה שהיא כמעט ונגררה למלחמה שם.

ישראל, כמובן, התאכזבה מאד מכך שארה"ב לא יצאה למלחמה בסוריה. ההתקפה האחרונה שלנו שם התבצעה ביום שבו פקחי האו"ם הודיעו שכל מתקני הנשק הכימי שבהם הם ביקרו הושמדו. ישנה, כמובן, האפשרות שאסד החליט לשחק פוקר ולאבד את ההסכם שמעניק לו חסינות מתקיפה אמריקאית כדי לשמור על כמה פגזי נשק כימי, אבל אם כך – אף אחד לא הציג ראיות לכך עד כה. כזכור, כשסדאם חוסיין טען שהוא השמיד את הנשק שלו להשמדה המונית, זה אכן מה שקרה. יש מעט מאד רווח בשקר בתחום הזה והרבה מאד נזק.

ואז, בתוך כל המהלך העדין הזה, מגיעה ישראל ומפציצה את סוריה כדי לאפשר לחיל האוויר שלה לפעול בלבנון כאוות נפשו. בארה"ב רתחו, והחליטו ללמד את ישראל לקח עדין: שללו ממנה את ה-plausible deniability שלה והציגו אותה כתוקפן שהיא. זה הספיק לכת הקצינים שלנו להכנס להיסטריה ולדבר על "מכרו אותנו."

בוקר טוב, חברים. למדינות אחרות, גם מדינות ידידותיות, יש אינטרסים משלהן ותכניות משלהן. כשפעם אחר פעם אתה רומס את התכניות האלה ברגל גסה, תבוא תגובה. דוגמא נוספת לכך קיבלנו לפני מספר שבועות, כשהוושינגטון פוסט פרסם ידיעה – שהודלפה אליו מהמודיעין הישראלי – על כך שלאחר שישראל טבחה בתשעה אזרחים טורקים על המרמרה וסירבה להתנצל על כך או לשלם פיצויים, המודיעין הטורקי הסגיר מספר סוכנים איראנים של ישראל למודיעין האיראני.

אני לא יודע אם האירוע הזה קרה או לא קרה – המודיעין הישראלי לא מצטיין באמינות עדויותיו כלפי עצמו – אבל לגמרי לא אופתע אם אכן קרה. מה חשבתם שיקרה, חמושים יקרים שלנו? שתוכלו להרוג תשעה אזרחים של מעצמה זרה בלי לשלם שום מחיר? ברצינות חשבתם שהיא תתייחס לכך כאילו הרגתם סתם פלסטינים?

יש איזה ניתוק מהמציאות בקרב ישראלים, גם בקרב הנהגתם, שמזכיר לעתים התנהגות של חתול: הוא מפיל משהו, מופתע כשהוא נשבר ואז נעלב כשצועקים עליו. ישראל משחקת משחק של הגמון אזורי. היא פועלת כאוות נפשה כמעט במרחבים האוויריים של שכנותיה. היא ביצעה התנקשות מטומטמת להפליא בבירת ירדן זמן קצר ביחס לאחר הסכמי השלום. ואז היא, ואזרחיה – שכל כך אוהבים לשמוע את סיפורי ההצלחה שתמיד מלווים בקריצה ואף פעם לא רוצים לדעת מה עושים השושואיסטים שלהם – נורא נעלבים כשמישהו מגיב.

אחת מן השתיים: או שישראל תקטן חזרה לגודל הטבעי שלה ותפסיק לשחק בדומינו במזרח התיכון, או שהאזרחים שלה יפנימו את העובדה שהממשלה שלהם פועלת כהגמון אזורי, שהגמונים תמיד גוררים שנאה, ושעל פעולות של פגיעה באחרים תבוא תגובה. לא תגובה מיידית, לא בהכרח קשורה, אבל תבוא תגובה. התבגרו וקחו אחריות על עצמכם, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)

באפריל 2003, כיומיים אחרי התמונה המפורסמת של הפלת פסלו של סדאם בכיכר בגדאדית, התרבו הדיווחים על כך שביזה פושטת בעיר הבירה. בין השאר, נבזזו מוזיאונים שהכילו שכיות חמדה ועתיקות בעלות חשיבות היסטורית וארכיאולוגית עצומה. מזכיר ההגנה רמספלד נשאל על כך באחת ממסיבות העיתונאים שנהג לערוך. רמפסלד, אדיש לחלוטין לעובדה שכאחראי הצבאי בשטח זה תפקידו למנוע ביזה ולהגן על האוכלוסיה, משך בכתפיו: "Stuff happens," אמר. זה קורה. לימים למדנו שזה קרה בעיקר משום שרמספלד התעקש שהכוח הצבאי שייצא לעיראק יהיה קטן הרבה יותר משדרש הצבא. רמספלד רצה הדגמה של הלם ואימה; זו מצריכה צבא קטן וזריז. כשהעז הרמטכ"ל האמריקאי בחודשים קודם לפלישה, אריק שינסקי, לומר שהכיבוש של עיראק יצריך מאות אלפי חיילים, רמספלד ושאר חברי הקנוניה הניאו-קונית תקפו אותו בחריפות. פרישתו זמן קצר לאחר מכן, אף שתוכננה מראש, נראתה כהדחה.

ביום חמישי חזר ה-stuff happens של רמספלד ונשך את אובמה. מה שאמור היה להיות הצבעה פורמלית למדי בפרלמנט הבריטי על הצעת תמיכה ביציאה למלחמה בסוריה הסתיימה בתבוסה מהדהדת של ראש הממשלה קאמרון. בפעם הראשונה במאתיים שנה ויותר ראש ממשלה הגיש לפרלמנט בקשה ליציאה למלחמה, וזה דחה אותה. חשוב לציין שבימים כתיקונם, לקאמרון יש רוב יציב מאד בפרלמנט: כ-60 מחברי מפלגתו, השמרנים, הביעו את התנגדותם להצעה, מי בסירוב חד להגיע להצבעה ומי, כאשר גבר הלחץ, בהצבעה נגד ראש הממשלה.

וההצבעה הזו היתה נכונה. כך צריך. מלחמה היא ההכרעה הקשה ביותר שגוף מדיני מקבל. מדובר במותם של אלפים (במקרה הטוב), רבים מהם חפים מפשע. למלחמה לא יוצאים, אם לצטט את מאיר דגן, אלא כאשר החרב מונחת על הצוואר. הפרלמנט שאל שאלות נוקבות, הגיע למסקנה שהתכנית של הממשלה לא ברורה ועוד פחות ברור איך היא מתכוונת לצאת מסוריה, והחליט שלא לערב את בריטניה בעוד מלחמה במזרח התיכון. מי שנכווה מתה, אומר הפתגם הבלקני, עושה 'פו' על יוגורט; מי שנכווה בבוש ורמספלד, נזהר מאד גם ממלחמה של אובמה.

זה עצמו נאלץ בסוף השבוע להודיע שהוא מתכוון לצאת למתקפה בסוריה, אבל שבדעתו להיוועץ קודם כל בקונגרס. ושוב, כך צריך. החוקה מעניקה את סמכויות המלחמה לקונגרס – בניגוד לשורה של פרשנים ישראלים אווילים שצווחו הבוקר שהסמכות הזו נתונה לנשיא. לא רק החוקה קובעת כך, גם חוק סמכויות המלחמה, שנחקק אחרי טראומת ויאטנם, אומר זאת. מאז 1941, רק בשני מקרים יצא הנשיא למלחמה ללא הסכמת הקונגרס – בוש האב בהתקפה על פנמה וקלינטון בהתקפה על סרביה. בוש האב טרח וקיבל, בקושי, את הסכמת הקונגרס ליציאה למלחמה בעיראק אחרי כיבוש כוויית; אני עוד זוכר את הפרשנים הימנים שקוננו שההפרש הקל בקונגרס הציג את בוש כ"חלש." לא משנה: באומת פוקס שלחופי הים התיכון מיהרו לקבוע שהעובדה שאובמה מציית לחוק אומרת שהוא "חלש," וכידוע היהודים הישראלים בזים לאנשים חלשים, תוך שהם מקרינים את התפיסה הזו על ה"ערבים."

ציות לחוק הוא חולשה? זה באמת מעניין. יש שם לאנשים שמתעלמים מרצון העם שלהם, מהחוק ומהפרלמנט ועושים כראות עיניהם: קוראים להם עריצים. בישראל, זה לא משנה. הבטיחו לפרשנים הבטחוניים שלנו צעצוע ובסוף לא נתנו אותו. הם נוהמים ורוקעים ברגליים. "גורמים מדיניים" אמרו ש"אובמה פחדן." וואלה. איך אמר תוקדידס על מלחמות האזרחים בערים היווניות? "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית."

אין ספק: המצב שבו הנשיא איננו פועל אלא באישור הקונגרס, וזה עצמו איננו מצביע מבלי להקשיב לרחשי לב העם, גרוע עשרות מונים מהמצב שבו מתכנסת ממשלה, מנהלת דיון של כעשרים דקות – זמן קצר לאחר שאחד השרים הבכירים ביצע מעשה מגונה בחיילת – ואחר כך יוצאת למלחמה מבלי לדבר בכלל עם הפרלמנט. אותו היא מערבת רק כמה ימים אחר כך, בנאום נמלץ מלווה בקריאות "עד כאן" ודפיקה על הדוכן, ורק כדי שיקבל דיווח. אם היה דיון בפרלמנט, מישהו עוד עשוי היה לשאול: רגע, בדקתם אופציות אחרות? רגע, הצפון בכלל מוכן למלחמה עכשיו? רגע, איך אתם מתכננים לסיים את המלחמה? הראשון הוא פחדנות; השני – אלימות פראית – הוא גבריות נוהמת. ראינו כמה טוב זה הלך.

ומתחת לפני השטח, רוחשת האנלוגיה ההיסטורית היחידה שמכירים הישראלים: הסכם מינכן. חצי מהפרשנים של העיתון הנפוץ במדינה, בעוונותינו בטאון לשכת ראש הממשלה ואתרי ההימורים "ישראל היום," השתמשו באנלוגיה הזו. זלמן שובל דיבר על Perfidious Albion, "אלביון הבוגדנית," כאילו שמישהו הבטיח לו משהו; כאילו שלישראל יש איזו זכות מוקנית שנערים בני המערב ימותו כדי להפיל את אויביה.

מבחינת הישראלים, כל דיקטטור בשנקל הוא היטלר. מבחינתם, השליט המעורער של מדינה עם תל"×’ שמזכיר את אפריקה וצבא שמזמן הפך לאסופת מיליציות, שעסוק במלחמת השרדות פראית עם חצי מהמדינה שלו ושאין לו אלא להשתמש בנשק טרור נגד אזרחיו, הוא שווה ערך לרודן הטוטאלי של המעצמה החזקה ביותר באירופה, שהצבא שלו מתחרה על תואר הצבא המוצלח בהיסטוריה, ושהשמיד את אחרוני האנשים שיכלו לאיים פנימית על שלטונו ביוני 1934. אין שום דמיון, אבל הישראלים אוהבים את ההשוואה: נאצר, סדאם, אסד (האב והבן) כיכבו כולם בתפקיד. מצד שני, כמובן, אם העריץ מועיל ובעל ברית – כפי שהיה אידי אמין עד שהמלחמה בדרום סודאן נגמרה וישראל הפסיקה את תמיכתה בו – או שהוא סתם להוט אחרי תעשיית הנשק שלנו, אז הוא שולט ביד ברזל ובהכרח לא יגונה. ראוי גם לעמוד על כך שבישראלים, ובמיוחד בתקשורת שלהם, יש אלמנט לא בריא של הערצת כוח: בבחירות 2003, העיתונות סגדה רובה ככולה לשרון, והלעיגה את מצנע. היא לא השתנתה. היא עדיין מעדיפה את השולף מטקסס, על שלל כשלונותיו ואסונותיו, על הפרופסור למשפטים הזהיר והשקט משיקאגו, על שלל הצלחותיו.

ראוי שנלמד כולנו מהמערב, שמתעשת כעת מעשורים של עליונות הממשלה על הפרלמנט – עליונות שהבסיס שלה היה במידה ניכרת החשש, לא נטול הבסיס, שבמצב של התקפה גרעינית פשוט לא יהיה זמן לכנס את הפרלמנט – ושנזכור שהחוק הישראלי מעניק את סמכות הכרזת המלחמה לממשלה. זו, מצידה, מאצילה אותו לקבינט, שמצידו מאציל אותו בשנים האחרונות למטבחונים למיניהם. רצוי, לקראת האפשרות של מלחמה כנגד איראן – הסיכוי שארה"ב תצא למלחמה כזו, לאור ההתנגדות הציבורית למלחמה בסוריה, הוא נמוך עד אפסי – שנתקן את החוק ונעביר את הנושא לדיון בכנסת כולה. זו צפויה להיות שפויה יותר מהקבינט, להיות קשובה יותר לצרכי העם, לשאול כמה שאלות הכרחיות שהגנרלים ושרי הבטחון ישמחו להתחמק מהן.

אחרי הכל, ראש הממשלה כבר הצהיר שעל נושא קטן יותר, הנסיגה מהשטחים הכבושים, הוא ידרוש משאל עם. אם זה המצב, על אחת כמה וכמה שמלחמה היא עניין לכנסת, לא לממשלה, ודאי לא לגוף מצומצם יותר. המחליטים חייבים לשמוע כמה שיותר דעות, ושיהיו בהם אנשים בעלי ספקנות אינטלקטואלית, לא רק אנשי מערכת הבטחון בעבר ובהווה ואנשים שכבר הודיעו שהם תמיד מקבלים את עמדת מערכת הבטחון.

המערב מעכל כעת את הלקח שלימדו אותו ג'ורג' וו. בוש ודונלד רמספלד, שיצאו למלחמה מטומטמת וחסרת פשר, וגייסו אחר כך טיעונים הומניסטיים כדי להגן עליה. התוצאה המתבקשת היא שגם כאשר יש צורך זועק בהתערבות צבאית הומניסטית, כמו בסוריה – התערבות, יש לציין, שממשל אובמה כלל לא ניסה לקחת על עצמו; הוא הודיע שהמטרה היא לא הפלת המשטר ולא הפצצת הנשק הכימי של סוריה – הזיוף מקשה על המנהיגים לגייס את דעת הקהל לדבר האמיתי. בסופו של דבר, לא בוש ולא רמספלד שילמו את המחיר של מדיניותם הנפשעת (וכן, יציאה למלחמה ללא עילה וללא תכנון היא פשע): תחילה שילמו אותו העיראקים, ועכשיו משלמים אותו הסורים. ובעוד קורבנותיהם העקיפים נחנקים מגז, רמספלד מוכר ספרים ובוש, בפעם האחרונה ששמעתי, מצייר חתולים.

×›×›×” ×–×”.

(יוסי גורביץ)

לא 2003, יותר כמו 1991: בימים האחרונים, אומרים לנו, מוטרדים בצה"ל ומערכת הבטחון מן ההיסטוריה הפושה בציבור לקראת המלחמה הממשמשת ובאה בסוריה. כדי להוכיח לנו שהוא מחובר לרחשי לב ההמון, הודיע אתמול (ד') דובר צה"ל שהסבירות לירי סורי לעבר ישראל "נמוכה." בטוב הטעם והמודעות העצמית המפורסמת של דו"צ, הוא יצא בהצהרה הזו שבועיים לפני יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. זה, איך לומר, לא סייע.

התומכים בתיאוריית חכמת ההמונים יכולים להצביע על כך שבזמן שמערכת הבטחון היתה שאננה לגמרי ב-1991 ושלחה מומחים להודיע לנו שלא יקרה כלום כתוצאה ממלחמת המפרץ, הציבור היה הרבה יותר חשדן וטרח אשכרה להתארגן לקראת מלחמה. ב-2003, כשהאמריקאים עמדו לפלוש לעיראק ולסלק סופית את סדאם, המערכת יצאה בשלל התראות אימה ושר הבטחון הצטלם פעם אחר פעם עם ערכת המגן שלו. הוא היה פחות או יותר היחיד שעשה את זה. עד כה, ההמון הישראלי מוכיח שהערכת המודיעין הפרטית שלו מוצלחת יותר מזו של מערכת הבטחון. זו, להגנתה, יכולה לומר שהיא צריכה להשען על אמ"ן.

אז כשאנחנו צריכים לבחור בין המומחים של מערכת הבטחון, שאומרים שלא יקרה כלום, ובין ההמון, אולי כדאי להקשיב לאחרון. כשלעצמי, נכנסתי אתמול להתערבות פומבית שאומרת שאם ההתקפה האמריקאית בסוריה תמשך יותר מיממה, סוריה תירה לעבר ישראל.

על פי עקרון דומה, אולי הגיע הזמן להפסיק את המשחק המגוחך של נסיון להסתיר היכן פגעו הרקטות. רקטות אינן ארטילריה מקובעת, הן אינן ניתנות לאיכון בקלות – אם בכלל – משום שאם הן רוצות לשרוד הן צריכות להיות בתנועה, והן הרבה יותר מדויקות. ממילא המידע המדויק יעבור תוך זמן קצר במדיה החברתית. אולי כדאי שהפעם יחסכו מאיתנו פאניקה וקונספירציות ופשוט יפרסמו את המידע כמה שיותר מהר.

מה יהיה: רע מאד, ככל הנראה. למרבה הפאדיחה, האתר הפארודי האניון מספק תמונה מדויקת יותר של חוסר יכולת הפעולה בסוריה מכפי שמספקים כל כלי התקשורת הישראלים.

אשמח להתבדות, אבל אסד לא יוכל להערכתי להבליג על התקפה אמריקאית, והדרך שלו – כמו של סדאם ב-1991 – לקושש קצת סימפטיה בעולם הערבי תהיה ירי לכאן. צריך לזכור שבתפיסת הקונספירציה הרווחת בעולם הערבי, זו שישראל עושה הכל כדי לאושש, אין הבדל מהותי בין ישראל וארה"ב; האחרונה נתפסת כמופעלת על ידי הראשונה. חיילים אמריקאים בבגדאד שמעו ב-2003 את התושבים מתייחסים לפטרול אמריקאי שעבר קודם לכן כאל ה"יהודים." מהבחינה הזו, אם ננסה לקרוא לרגע את מוחו של אסד, ירי על ישראל לא יהיה גרירה של מדינה לא מעורבת למלחמה, אלא ענישה של מי שהתחילה את כל הבלגאן נגדו מלכתחילה. העובדה שישראל הרשתה לעצמה לנצל את החולשה של אסד בשנים האחרונות כדי לתקוף את סוריה מספר פעמים כנראה לא תועיל.

כשסדאם עשה את זה ב-1991, הוא רצה לפרק את הקואליציה הערבית שהתייצבה מולו. ראש הממשלה אז היה, למרבה המזל – כנראה הנקודה היחידה בכל הכהונה שלו שבה הביטוי הזה היה במקומו – יצחק שמיר, שבעורקיו זרמו מי קרח. עם קצת עזרה מאריה דרעי, הוא הצליח לבלום את הנסיון של צה"ל לגרור אותנו גם למלחמה הזו, תכנית שכללה הנחתת כוחות במערב עיראק ופלישה לירדן (!) כדי לחבור אליהם. הגאון האנליטי שמאחורי התכנית ההיא היה, איך לא, אהוד ברק.

ראש הממשלה כיום הוא בנימין נתניהו, שלא נודע ביכולתו לעמוד בלחצים ושבעורקיו זורמת בעיקר זיעה. יש לו צבא שמזמן לא עשה משהו מעניין ושר בטחון שכבר הגדיר את החברה האזרחית כחוליה החלשה. היכולת של נתניהו למנוע פעולה צבאית, אם בכלל ירצה, אחרי כמה טילים על מרכזי האוכלוסיה של ישראל, מוגבלת. ואם ישראל תגיב, זו תהיה הזמנה להתערבות של החיזבאללה, ומכאן הדרך לפתיחת שערי הגיהנום בדמות מלחמה אזורית קצרה למדי.

בהתחשב שהפטרון של אסד, פוטין, ישמח מאד לחרוך את זקנו של הדוד סם על ידי פגיעה בווסאל שלו, יש לכל זה פוטנציאל נפיץ מאד. ואף על פי כן, אני מסרב לאסוף ערכת מגן.

לא מטרה מותרת: מדי פעם אני נזכר בגעגוע בדוד לוי, אחד הפוליטיקאים המתונים והשפויים שחיו כאן, דמות שונה משמעותית מהקריקטורות הגזעניות שציירו יריביו, בוודאי במערכת הבחירות המחרידה של 1981 (לא ניתן לתאר, הייתם צריכים לחיות אז.) מלחמת המפרץ של 1991 היתה אחד מרגעי הנפילה של לוי: הוא דחק אז בממשלה לחלק בציבור מסכות גז.

הכוונה היתה כנראה טובה, אבל המסר היה אסוני. הוא אמר בעצם שישראל נערכת לכך שאזרחיה יהיו מטרות להתקפה בנשק להשמדה המונית. אני מסרב לראות את עצמי ככזה ואני מסרב, כאמור, לשאת ערכת מגן.

המסר הישראלי צריך להיות הפוך לגמרי: האזרחים שלנו הם לא מטרה, ומי שיפעיל נשק להשמדה המונית נגדנו יגלה על בשרו שיש לנו נשק להשמדה המונית, רק הרבה, הרבה יותר יעיל. האיומים הסוריים – המובנים כשלעצמם, בהתחשב – יכלו להיות תואנה מצוינת לסיום מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. לנשק גרעיני, אחרי הכל, יש רק תפקיד אחד: הרתעה.

והערה לסיום על דו"צ: אתמול (ד') הותקפו חמושי צה"ל על ידי הקוזאקים של יצהר. הסיבה: הצבא העז להביא עובדים לא יהודים ךמקום, מה שלא מצא חן בעיני המקומיים. מזכירות ההתנחבלות הודיעה לצה"ל, על פי הדיווחים, שהיא לא מסכימה לעובדים פלסטינים בשטחה. בצה"ל, ייאמר לשבחם, התעלמו. פרצו מהומות. הפורעים השליכו אבנים על החיילים והשחיתו כלי רכב. בתגובה, אמרו בצה"ל בשעות הערב בשם "גורם צבאי בכיר" ש"רעולי פנים תקפו באבנים הבוקר ביצהר רכב ובו ישב קצין צה"ל, ניפצו את השמשות וניקבו את הצמיגים. רואים זאת בחומרה."

וואלה. אני זוכר במעומעם שכשבתחילת השבוע, הותקפו חמושים בקלנדיה באבנים, הם לא "ראו זאת בחומרה", אלא פתחו באש, הרגו שלושה אנשים – ביניהם עובד אונר"א שהיה בכלל בדרך לעבודה – ופצעו יותר מתריסר אחרים, ביניהם שישה פצועים קשה. מסתבר שאבנים יהודיות מסוכנות פחות מאבנים פלסטיניות. צה"ל, יש לציין, פועל כאן ברוח הדברים של דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, שאמר בשעתו לכרמלה מנשה, אחרי התקפה על מח"ט על ידי קוזאק יהוה חמוש באבנים, ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

×›×›×” ×–×”.

עוד דבר אחד: זוכרים את אגדת הסכין בגב של חמושי צה"ל, על כך שמשפטנים ופוליטיקאים מרושעים כובלים את ידיהם והם לא יכולים להרוג פלסטינים במידת הצורך, ושהם נאלצים לצאת לשטח עם עורך דין צמוד? אז מדובר בשקר מוחלט, וזה מוכח אמפירית.

(יוסי גורביץ)

משטר אסד רצח בשבוע שעבר כאלף איש באמצעות כלי נשק כימיים, ככל הנראה לא בפעם הראשונה. בתגובה, ממשלת ישראל – זו שחרטה על דגלה את "לעולם לא עוד" ופעמיים בשנה מאשימה את העולם שהוא לא טרח להפציץ את אושוויץ – נמנעה מלהפציץ את הבסיסים שלו, נרתעה מלהשמיד את קני הארטילריה שלו, לא העלתה על דעתה לחסל את שאריות חיל האוויר שלו, ובאופן כללי לא נתנה לחיל האוויר שלה לצאת מההאנגרים, זאת למרות שספק אם יש חיל אוויר אחר שמיומן כל כך בפעולה במרחב האווירי הסורי, וודאי אין חיל אוויר שסמוך לזירה כל כך. אסד רוצח את בני עמו בגז, וישראל שותקת.

רגע, יזדעקו עכשיו הישראלים שצקצקו בלשונם בהנאה על כך שממשל אובמה טרם פלש לסוריה, מה אתה עושה? אתה לא יודע כמה זה מסוכן? לא ראית שרון בן ישי כבר התחיל להפיץ את תרחישי האימה של מה שיקרה לנו אם ארה"ב תפעל? יש לך מושג במה אנחנו יכולים להסתבך? כן, יש לי. וזה בדיוק מה שמרתיע את אובמה. האיש שעסוק בשנים האחרונות בחילוצם של הכוחות האמריקאים משתי המלחמות שקודמו הצית בקלות דעת נפשעת בשתי מדינות מוסלמיות לא רוצה לראות את ארה"ב נגררת למלחמה נוספת במדינה מוסלמית (כלומר, כל זמן שאף אחד לא מדבר על מה שהוא עושה בתימן, שם הוא מנהל מלחמה שקופה כמעט – היא מנוהלת בעיקרה על ידי תקיפות מל"טים – ומלוכלכת מאד.)

אוקיי, אני שומע אתכם. ואני לא באמת תומך בתקיפה ישראלית בסוריה, בשום צורה. הבה נסייע לסורים בדרך אחרת: נפתח את הגבול ונקבל פליטים. בשעתו התגאתה ישראל שהיא שולחת צוותי חילוץ לכל מקום שיש בו אסון הומניטרי, מטורקיה ועד האיטי. יש אסון הומניטרי בגבול הצפוני שלנו. בואו נאפשר לפליטים להכנס ונעניק להם סיוע.

וכאן – מול הצעה קונקרטית וסבירה – אתה רואה את היהודים הישראלים נעמדים על הרגלים האחוריות. פליטים? לא יעלה על הדעת. הם ירצו את מקומות העבודה שלנו. הם יצאו עם נשותינו. יש לנו מספיק ערבים גם ×›×›×”. זו מדינה יהודית. שהאחים הערבים שלהם יעזרו להם. מה ×–×” ענייננו? ערבים הורגים ערבים, איך אנחנו קשורים?

ופוף, נגיעה אחת ובועת הצביעות מתפוגגת. היא חגגה השבוע בכל רחבי התקשורת היהודית-ישראלית. בן דרור ימיני יצא בטקסט הזוי מהרגיל, ובו האשים את המערב דווקא באחריות למצב בסוריה. הסיבה? במערב יש גורמים שמוחים נגד מדיניות ישראל, אבל (כך חושב ימיני) לא תוקפים את סוריה. לימיני יש בעיה: עלתה הצעה לדיון במועצת הבטחון, ורוסיה וסין הן אלה שהפילו אותה. העובדות לא משנות לו. המערב אשם, כי הוא תמך בדו"ח גולדסטון. ימיני מקדם מזה זמן את התיאוריה הפרוטו-פאשיסטית על שקיעת המערב, תמיד בשל עלייתו של האיסלם, כמעט תמיד תוך סילוף העובדות. למה רוסיה וסין לא מפריעות לו? למה המערב אשם? כי קצת קשה להטיח חרון אף צדקני ברוסיה וסין. מהן אף אחד לא מצפה לכלום. אז הכה במערב והצל את הציונות, או על כל פנים שכנע את העדר המוסת שקורא אותך שכולם נגדנו ובכל מקרה הם צבועים אז מותר לנו לגזול אדמות ולהרוג פלסטינים, או על כל פנים זה לא כל כך נורא, ותראו – סוריה.

עוד אדם שנחשב להוגה דעות של הימין הישראלי, יועז הנדל, כתב טקסט אומלל. "סוריה היא מדינת אויב," כותב הנדל, "אין שם צד שהוא טוב לישראל. שניהם גרועים. אסור לנו להתערב צבאית אבל כמדינה יהודית אנחנו חייבים להקים קול מוסרי. זה המשא ההיסטורי שלנו על הגב. אנחנו חייבים למחות, להפגין נגד אזלת היד המקוממת של העולם המערבי, לשלוח גדודי מסבירנים לעולם שיזעקו בקול גדול. זה נכון כדי שנוכל להסתכל על עצמנו בעוד שנים במראה."

מה אומר הנדל? שאנחנו נפעל צבאית? לא יעלה על הדעת! אבל אנחנו חייבים לשלוח יחידות hasbara מובחרות כדי שיסבירו לשאר העולם למה כשהוא לא פועל צבאית, הוא מבצע עוול מוסרי. עוד כמה עשרות שנים, נוכל להסתכל במראה ולומר לעצמנו שהיינו מוסריים נורא. לא עשינו כלום בעוד עשרות אלפי ילדים נשחטים, אבל לפחות נזפנו בגויים על כך שהם לא עשו כלום. הנדל, כמובן, לא אומר מילה על סיוע הומניטרי ופתיחת הגבול לפליטים. הוא יודע מה צפוי לו אם יעשה את זה. ככה נראה המוסר של הוגה דעות ציוני היום: לא לעשות כלום מול טבח אבל לנזוף בגאון באחרים על כך שהם לא עושים דבר. מה יש לומר, אור לגויים.

הנדל וימיני הם עוד היהודים ההגונים, מהדור הישן יותר. מי שרוצה לראות כיצד נראה הדור הצעיר – דור שלם דורש מבול – של העם הנבחר, מתבקש להסתכל כאן. זהירות: תמונות קשות, שעשויות לזעזע את מה שנשאר מהאמון שלכם במין האנושי. לא בכל יום רואים אנשים שצוהלים למראה טבח של ילדים – בשמם המלא, כן? – ומבקשים עוד. שר החינוך לשעבר סער יכול להיות מרוצה ממעשי ידיו.

אז, אם לסכם: רוב מוחלט של היהודים בישראל מתנגד לסיוע הומניטרי לפליטים מסוריה, ודאי להענקת מקלט זמני להם, על אחת כמה וכמה לפעולה צבאית בסוריה; עם זאת, הוא נהנה מאד מלנופף אצבע מדושנת עונג אל מול פני העולם, ולנהום שהוא "לא עושה כלום"; חלק ממנו סבורים שהצדקנות הזו היא פעולה מוסרית; וחלק אחר מתענג על מותם של ילדים. פני הפוליטיאה היהודית, אוגוסט 2013.

(יוסי גורביץ)

(סוג של תשובה לאליזבת צורקוב)

ישראל התחילה בימים האחרונים במלחמה בסוריה. או, ליתר דיוק, יצאה בהפרה גסה של הפסקת האש. בסוריה, או מה שנשאר מהמשטר שלה, מיהרו להתייחס לכך כהכרזת מלחמה.

טייסינו האמיצים, אם אכן היו אלה טייסים ולא מל"טים, הפציצו שורה של מטרות באזור דמשק. מקורות לא רשמיים מיהרו להפיץ את הרושם שמדובר היה בחומר לוחמה כימי שמועבר לאנשי החיזבאללה. לשמועה הזו אין עד כה כל בסיס רשמי; מקורות בינלאומיים מדווחים על התקפה על שיירה של כלי נשק קונבנציונאליים, ומקורות ישראליים אישרו את הדבר. עמוס גלעד, שאיכשהו עדיין איתנו, אומר שאסד שולט היטב בכלי הנשק הכימיים שלו. האמירה הזו צריכה להדאיג, כי בהתחשב במוניטין של אמ"ן בכלל ושל גלעד בפרט, כנראה שכנופיית הרחוב הקרובה למקום מגוריכם מצטיידת ברגעים אלה בחל"כ סורי. מה שמעניין באמת בדבריו של גלעד הוא הטענה שלו שלחיזבאללה אין עניין בנשק כימי.

למה זה מעניין? כי כשאתה נתקל בחומה בצורה של טקסטים רשמיים שמנסים להעביר מסר זהה, כל חריגה מהמסר הרשמי עשויה להציג את האמת הלא רשמית. גלעד, שעדיין משמש בתפקיד ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון, חלק בכך בפומבי על העמדה הישראלית הרשמית: ישראל לא תתן לסוריה להעביר לחיזבאללה נשק כימי. אבל האם החיזבאללה בכלל רוצה בו? עמוס גלעד אומר שלא.

עכשיו, אני לא מאמין למילה אחת שאומר גלעד; נכוותי מספיק. מה שחשוב פה הוא שהוא חושף פער בין מה שחושב חלק מקהילת המודיעין ובין מה שאומרת לנו הממשלה שוב ושוב. אני לא יודע מה היחס בין מספר האנשים בקהילת המודיעין שמחזיקים בעמדתו של גלעד ובין המספר שסבורים ההיפך, או שמחזיקים בדעת אמצע (למשל, שהחיזבאללה רוצה נשק כימי, אבל הוא רוצה אותו כאמצעי הרתעה כלפי המשוגעת של המזרח התיכון), אבל הדברים שלו מבהירים שיש מחלוקת בנושא. והמחלוקת הזו כלל לא מגיעה אל הציבור הישראלי: לו מוכרת מערכת הבטחון, באמצעות התקשורת הממוסדת, רק גרסה אחת, חד משמעית.

העלמת המחלוקת הזו מעידה על כך שמבצעים מניפולציה במודיעין לצרכים פוליטיים. גלעד עצמו הוא מומחה בתחום; זה מה שהוא עשה במהלך השנים שבהן טען שערפאת התחיל באינתיפאדה בכוונת מכוון ושהוא "שולט בגובה הלהבות," לכאורה בלי קשר לפעילותה של ישראל. היום, כבר אמרו שני ראשי אמ"ן שהוא השתיק קולות מתנגדים. מאוחר יותר יאמר גלעד ש"העולם יעמוד נדהם" כשיתברר אילו כלי נשק בלתי חוקיים החזיק סדאם; באמ"ן היו קולות מתנגדים. הם הושתקו. חשוב לציין עוד שההתקפה בסוריה מגיעה ימים ספורים אחרי שאמ"ן הודיע בפומבי שאסד השתמש בנשק כימי. זה שאמ"ן אומר משהו עוד לא אומר שמדובר באמת, כמובן, אבל הפרסום הזה תואר כמיועד להפעיל לחץ על ארה"ב ואובמה. יכול להיות, אבל במרחק של שבוע, זה נראה יותר כמו הצדקה להתקפה שבאמ"ן ידעו שהיא עומדת לבוא. יש גם מי שחושב שכל הסיפור על שימוש בנשק כימי מצד אנשי אסד לא היה ולא נברא, ואולי היה פרובוקציה ישראלית. גם את זה אין להוציא מכלל אפשרות.

אבל מעבר לסיפור הזה, של פוליטיקאים שעושים במודיעין שימוש ציני, סיפור שהוא עתיק כשירותי המודיעין עצמם, יש בעיה חמורה הרבה יותר: העובדה שאין שום דיון ציבורי במלחמה הזו. צה"ל משמיע, מזה שלושה חודשים ויותר, קולות שהוא ירצה לפלוש לסוריה כדי להקים שם רצועת בטחון. ואף אחד לא מדבר על זה.

הכנסת לא מתכנסת, הממשלה לא מתכנסת, וספק אם הקבינט מקבל דיווחים מלאים. הציבור מקבל בצייתנות את המידע שמאכיל לו המרקע, ולא שואל שום שאלות. אנחנו צועדים בעיניים עצומות לרווחה לקראת התערבות במלחמת השחרור הסורית, וכלום. שום דיון. שום צעקה.

[]

האמת, לא מדויק. ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) קראה לערוך היום הפגנה בחיפה. באחד במאי האחרון נשאו שם פעילי מק"י דגלי סוריה ושלטי תמיכה באסד. היום, במודעה שפורסמה באתר של חד"ש, לא היו שום פקפוקים: היא התייצבה "לצד סוריה, נגד האימפריאליזם, הריאקציה והציונות." המילה "סוריה", כמובן, היא שקר: המשמעות שלה היא "לצד שושלת אסד."

נו, ×›×›×” ×–×” עם קומוניסטים. 70,000 הרוגים במלחמת השחרור הסורית לא גרמו להם לצאת להפגנה רשמית; אבל התקפה ישראלית, שלפחות על פי כל הידוע בינתיים לא הרגה אזרחים אלא מחקה מעל פני האדמה, באלימות קדושה, שורה של בסיסים ששימשו רובם ככולם לטיהור אתני – הבסיס בקודסיה, למשל, הוביל להחרבה של שכונה סונית סמוכה אליו – ×–×” כבר קצת יותר מדי, ובחד"ש נעמדים על הרגליים האחוריות.

תזכירו לי את זה בפעם הבאה שהם יצאו להפגנה נגד הכיבוש.

[]

אבל הבעיה היא לא חד"ש והצביעות הקומוניסטית, או הנטיה המשונה של מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם לשמש כאידיוטים מועילים של מוסקווה ומדינות הלווין שלה גם אחרי שברית המועצות התפגרה. הבעיה, בסופו של דבר, היא סוריה.

מה עושים? התשובה שלי היא שמה שלא נעשה, אסור לצה"ל לעשות את זה. לישראל אסור להיות מעורבת בכל פעולה צבאית בסוריה שאיננה הגנה עצמית מובהקת כנגד סוריה.

הסיבות לכך עגומות ופשוטות. צה"ל לא יודע להלחם. כשהחיילים שלו נכנסים לקרב, הם הורגים המון אזרחים כדי שלא להסתכן בעצמם. ואם במקרה של הפלסטינים עוד יש שרידים של מעצורים, הידיעה שיש מי שמסתכל ועשוי לנקוט בצעדי ענישה, בסוריה סביר שלא יהיו כאלה. מלחמה בסוריה תהיה מלחמת לילה וערפל. לא יהיו דיווחים, והתירוץ שמדובר בשעת מלחמה יאפשר הפעלת עוצמת אש פסיכוטית כנגד אזרחים.

במלחמת לבנון הראשונה, פעולות ישראליות היו אחראיות למותם של כ-17,000 בני אדם, אלפים מהם אזרחים. חלק ניכר מהם מתו בהפצצות הבלתי פוסקות על ביירות (טייסי חיל האוויר התאמנו על חיפה). אם יסירו את הרסן מעל צה"ל בסוריה, בהחלט יתכן שהמספר יהיה גדול יותר. במיוחד בהתחשב באדם שמחזיק בתיק הבטחון.

חוסר המעצורים של החמושים הישראלים צפוי להתגבר, בהתחשב בעובדה שצה"ל – והתקשורת הישראלית – מקדמים את התעמולה של משטר אסד, על פיה המורדים הם אנשי אל קאעדה. אין ספק שחלק מהמורדים הם איסלמיסטים קיצוניים – מבזק: אנחנו חיים במזרח התיכון, ואיסלמיסטים הם היסטורית כוח ההתנגדות העיקרי למשטרים צבאיים רודניים; ההתנגדות לדיקטטור תמיד התרכזה במסגד – אבל יהיה מופרך לטעון שרוב המתקוממים הם כאלה. המאבק במשטר אסד הוא מאבק עממי אמיץ. אם נכניס את צה"ל לסוריה – וכזכור, צה"ל כבר מדבר על רצועת בטחון, ורצועת בטחון גוררת רצועת בטחון שמגינה על רצועת הבטחון, כלומר פשיטות לעומק סוריה – סביר להניח שחמושינו הבורים יזהו כל חמוש סורי כאיש אל קאעדה. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שישראל תהרוג סורים שנלחמים על חירותם.

זו נקודה אחת. נקודה אחרת היא שסורים, כמו כל עם אחר – במיוחד עם מדוכא – הם אנשים בעלי תודעה לאומית. פלישה ישראלית לסוריה עשויה להתפס, בתחילת הדרך, כמו תמיכה בהפלת משטר אסד, אבל תוך זמן קצר להדהים היא תתפס כפגיעה בסוריה. במיוחד אם כוחותינו האמיצים יוכיחו את כישורי הלחימה באוכלוסיה שעליהם התאמנו ברצועת עזה ובלבנון. תוך זמן קצר, ישראל תדחוף את המתקוממים הסורים, אם לא לזרועות אסד, אז לזרועות ארגון או ארגון גג שיישבע לשחרר את האדמה הסורית הכבושה.

חושבים שזה יהיה אחרת? חשבו על עיראק אחרי הכיבוש האמריקאי. חשבו על מלחמת לבנון הראשונה, שם השיעים אכן תפסו את ישראל – בחודשים הראשונים של המלחמה – ככוח משחרר. וישראל של 2013 היא לא ישראל של 1982. שרידי שמה הטוב התפוגגו מזמן, ובעולם הערבי ספק אם היה לה שם כזה אי פעם. רשתות הטלוויזיה הערביות דיווחו, בניגוד לכלי התקשורת הישראלים, על איך נראתה עזה בזמן ההפגזה וההפצצה שלה.

אז, מצד אחד, תבורך כל פצצה שמשמידה קצין נאמן למשטר ואת חבורת הרוצחים שעליה הוא מפקד. ומצד שני, אסור לנו להיות אלו שמטילים אותה. מעורבות צבאית ישראלית בסוריה צפויה להיות אסון, שלעומתו הפלישה של 1982 ללבנון תיראה כמו פיקניק.

סוריה צריכה להשתחרר; המורדים לא מסוגלים להתמודד עם כוחות העריצות בכוחות עצמם; הפתרון הוא התערבות בינלאומית מצד מדינות שעוד יש להן אשראי בנושא – צרפת, בריטניה, אולי ארה"ב. רק שהתערבות כזו תיחסם על ידי הידידים הטובים של מק"י במועצת הבטחון, רוסיה וסין.

אז מה עושים? לא יודע. לא יודע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יקבל צו שמונה.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, ראש ממשלתנו היקר מאד – הוא עולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר – אמר שלשום (ב') משהו שצריך היה לפתוח את כל מהדורות החדשות ולזעוק מכל כותרת ראשית: לישראל אין, לדבריו, יכולת להפסיק את פרויקט הגרעין האיראני. רק לארה"ב, אמר נתניהו, יש את היכולת הזו. כהרגלו, נתניהו לא דיבר אל הציבור הישראלי, אלא לקבוצה של תורמים אמריקאים – ה-base האמיתי שלו, כלומר קבוצת ההתייחסות הפוליטית שלו, זו שאליה הוא מכוון את עיקר מעשיו. נתניהו, על פי הדיווח, דירבן את התורמים להפעיל לחץ על ממשלתם כדי שזו תתקוף את איראן.

מעבר למצב הדוחה שבו ראש ממשלה מפעיל יהודים במדינה זרה כדי שאלה יטו את מדיניותה של ארצם, וישלחו צעירים אמריקאים אל מותם בארץ רחוקה על מזבח המונופול הגרעיני הישראלי – משהו שלמרבה הצער כבר הורגלנו בו – יש כאן גם הצהרה הרבה, הרבה יותר בעייתית.

כל מי שעיניו בראשו, וזה מצריך רק פתיחת מפה, ידע שלישראל אין יכולת לבצע תקיפה אווירית מתמשכת באיראן. זה היה סוד קטן מאד, והאמריקאים חשפו אותו באוגוסט, אחרי שנתניהו ניסה להעמיד לאובמה אולטימטום לפיו עליו לתקוף את איראן עד יום כיפור.

אבל תחת הצ'יזבט של התכוננות למתקפה על איראן, בזבזה ישראל כ-11 מיליארדי שקלים – "הזיות הרפתקניות," כדברי אולמרט. זה כנראה הסכום רק בשתי שנות התקציב האחרונות: בין השנים 2006-2010, צה"ל חרג מתקציבו בכ-57 מיליארדי שקלים. זה הרבה מאד כסף, והרבה ממנו הוצא – כך על כל פנים טוענת מערכת הבטחון – על התכוננות להתקפה על איראן.

מתקפה שעכשיו אפילו ראש הממשלה, המפמפם הגדול ביותר שלה אחרי ארי שביט, מודה שהיא לא מסוגלת להשיג את מטרתה. ישראל מקדמת את המתקפה הזו, תחת החשש מפצצה איראנית, כבר 20 שנה. הוא מאד מועיל למערכת הבטחון.

אבל יתכן שהוא מיצה את עצמו. מרוב דיבורים על איראן, לציבור כבר לא אכפת ולאובמה נשבר מהנסיונות של ישראל לחרחר מלחמה בין ארה"ב ואיראן. אז צריך דחליל אחר, והוא נמצא לנו בדמותה של סוריה.

חיל האוויר עשה משהו בגבול לבנון-סוריה הלילה. במקרה המינימלי הוא הפר, כהרגלו, את הריבונות האווירית של לבנון; במקרה החמור יותר, ועדיין אין לדעת, הוא ביצע תקיפה של מטרה כלשהי, אולי שיירת נשק ואולי, כפי שקרה בתחילת מלחמת לבנון השניה והוסתר מהציבור, התקפה מוטעית על חקלאים סורים.

להתקפה הזו קדמו תדרוכים על מתקפה אפשרית בסוריה. נתניהו הדליף לתקשורת שהוא חושש מזליגה של נשק כימי לחיזבאללה, ושישראל צריכה להיות ערוכה לפעול. ביום שישי שלפני הבחירות, פרסם נחום ברנע ב"ידיעות" שבצה"ל חוששים מאד מקריסת משטר אסד ושלדעתם יהיה צורך לפלוש לסוריה ולהקים שם רצועת בטחון. אתם יודעים, כמו בלבנון, כי שם זו היתה הצלחה מבריקה כל כך.

ההדלפות של נתניהו נתפסו, בתקשורת החשדנית בצדק כמו גם במשרד החוץ ובהערכות הזרות, כמו נסיון להסיח את הדעת מהמשבר הפוליטי שבפניו הוא ניצב. ההדלפה לברנע מדאיגה יותר: הוא ציטט שם את אלוף פיקוד הצפון. הדלפות כאלה לא מגיעות במקרה, ולא במקרה הן עוברות את הצנזורה. מישהו בצבא רוצה מלחמה, או לפחות מבצע, כנגד סוריה.

לנתניהו המשבר הבטחוני הזה, שנראה מלאכותי למשעי, דווקא מועיל מאד. אחרי הכל, נתניהו אמר לנו ערב הבחירות שאין מה לדאוג מהגרעון, שהאזרחים לא ירגישו אותו. עכשיו הוא רוצה לקצץ 27 מיליארדים מהתקציב, מדברים על העלאת המע"מ, והאוצר דוחף קדימה את העז של ביטול בתי הדין לעבודה, עז שאם היא תעבור – ובממשלת הניאו-ליברלים של נתניהו-בנט-לפיד מהלך כזה עוד עשוי לעבור בטעות.

נתניהו זוכר מה קרה ב-2011, הוא יודע שהציבור יכול לצאת לרחוב, הוא יודע שאחרי השקרים שפיזר ביד רחבה קודם לבחירות אין לו מנדט לגזירות, ושממשלה שתנסה להטיל אותן לא תהיה לגיטימית. אז טוב לו עם מבצע בסוריה. סוריה היא שק חבטות נוח בשנים האחרונות; אין לה כמעט בעלי ברית, וישראל הרשתה לעצמה להפציץ בשטחה בימי אולמרט, כמו גם לעשות בומים על קוליים מעל ארמונו של אסד בכל פעם שהוא עצבן אותה. סוריה הפכה, במובנים מסוימים, לסוג של עזה: כשיש לישראל בעיה, היא חובטת בה. במיוחד עכשיו, כשהמשטר שם מתמוטט ואף אחד לא יודע מה יבוא במקומו. התקפה על סוריה מועילה כעת לכת הצבאית שלנו – תמיד טוב להדגיש את האיומים הבטחוניים ערב דיוני תקציב, ואלה יתחילו מיד עם הקמת הממשלה ואולי עוד קודם – כמו גם לממשלת נתניהו.

היא לא מועילה, מצד שני, לציבור הישראלי. משלוש סיבות: קודם כל, הברורה מאליה, שאנחנו בועטים בקן צרעות מבלי לדעת איך הוא יגיב, אבל כנראה שתגיע תגובה. שנית, כאמור, משום שההתקפה הזו מאפשרת גם לנתניהו וגם לצבא לטשטש את המשבר הכלכלי שמולו אנו ניצבים ולומר לציבור "תראה, צינור (מעופף)." ושלישית, משום שהיא ממשיכה להרגיל את הציבור הישראלי לכך שהתגובה הראשונה של ממשלתו לכל משהו שעשוי להתפתח לאיום היא תקיפה צבאית. תוך כמה זמן, זה נשמע טבעי לגמרי.

אבל זה לא. נשק כימי לא זלג מסוריה לשום מקום, בינתיים. גם אם היה זולג, לא ברור שהיתה לכך השפעה כלשהי. צה"ל וממשלתו מרגילים את הציבור לבלבל בין סכנה פוטנציאלית ובין סכנה בפועל, ושעל כל מה שעשוי לאיים על הדומיננטיות הצבאית של ישראל יש להגיב מיד בהתקפה. אנחנו עוד לא יודעים איזה ממשל יקום בסוריה, אם וכאשר יפול משטר אסד, אבל אם נתקוף את המורדים כעת, אנחנו נוודא שכאשר יוחלף השלטון, הוא יהיה עוין.

למי זה טוב? למי שהסכסוך טוב לו: לצבא, שצריך אותו לצרכי תקציבים וקידום (קצינים שלא עושים כלום מתקדמים הרבה יותר לאט, ומלחמה היא זרז קידומים ידוע), ולימין הפוליטי, שלא רוצה שהישראלים בכלל יחשבו על האפשרות של שלום. תארו לעצמכם את הסנאריו שבו קם משטר רגוע יחסית בסוריה, שלצרכי שימורו אחרי מלחמת אזרחים רוצה להתפתח כלכלית, ולשם כך רוצה הסכם שלום מלא עם ישראל, אבל בתנאי הסביר לגמרי של החזרת הגולן לסוריה. מי בכלל רוצה להגיע למצב הזה? הרבה יותר קל, עדיף, לדבר על הסכנות הבלתי פוסקות ועל כך שכל אדם בסוריה רוצה בחורבנה של ישראל. ואם זה לא המצב – לדאוג שזה יהיה המצב.

וזה בסדר. נתניהו והכת הצבאית סומכים על העדר זכרונו של הציבור ועל התקשורת הישראלית. כשתהיה תגובה על ההתקפה האחרונה, התקשורת תדווח עליה כעל פרובוקציה והפרת השלווה מצד גורם עוין. אנחנו? איך אנחנו קשורים?

ועוד דבר אחד: בבית המשפט העליון נמשך בעצלתיים הדיון בתביעה שהגיש מוסטפה דיראני כנגד מדינת ישראל, שעינתה ואנסה אותו באמצעות שלוחה, דורון זהבי ("קפטן ג'ורג'"). ההליכים התחילו לפני שמונה שנים והמדינה ממשיכה בנסיונותיה להפסיק את ההליך, שיכול לגרום לה רק מבוכה. לפרקליטות היתה פליטת פה: נציגתה אמרה שהיא בחנה את השאלה ולא מצאה אף מדינה, "כולל מדינות הומניות", שמאפשרת תביעה כזו. משתמע מדבריה שישראל לא בדיוק מדינה הומנית. השופט העליון אליקים רובינשטיין טען ש"ידוע לנו שהוא [דיראני – יצ"ג] לא יושב על המרפסת ומעשן נרגילה." לא ברור מנין "ידוע" משהו לרובינשטיין; העובדה שהמדינה טוענת משהו לא הופך אותו לעובדה. אבל מעניינת הקלות שבה שופטי העליון משתפים פעולה עם הנסיון של מערכת הבטחון – שהפרקליטות היא כאן רק שלוחתה הנאמנה – לטאטא את נושא העינויים מתחת לשטיח. בית המשפט, שאמור היה להיות אמון על זכויותיהם של נחקרים, ולחשוף את שנעשה להם, פשוט לא רוצה לדעת. כמו הציבור שבתוכו הוא חי.

(יוסי גורביץ)