אם קראתם את אתרי החדשות בסוף השבוע, ואת העיתונים שפורסמו אתמול (א'), אי אפשר יהיה להאשים אתכם אם אתם חושבים שההתקפה על חיילי צה"ל לפני שלושה ימים (התקפה ולא "פיגוע"; חיילי צה"ל הם מטרות לגיטימיות) בוצעה בחסות פליטים אפריקאיים.

עלוב פיקוד הדרום, טל רוסו, מיהר להודיע ש"חוליית המחבלים ירתה אל חיילי צה"ל בעת שטיפלו בקבוצת מסתננים מאפריקה והגישו להם מים." רוסו גם הבטיח ש"נגיע לכל מי ששלח את המפגעים ונבוא עמו חשבון," הערה לא חכמה במיוחד, בהתחשב בכך שהיא אומרת בפועל שצה"ל מתכוון לפעול בסיני.

ההערה של רוסו פשתה כאש בשדה קוצים, והפכה לכותרות ראשיות. יש רק בעיה אחת: אין לה בסיס. המח"ט שהיה אחראי על הגזרה הכחיש כל קשר בין ה"מסתננים" (לאיפה הם הסתננו, בדיוק?) ובין הפיגוע. אפילו דובר צה"ל הכחיש קשר כזה: "אני לא יודע לומר שהמחבלים הגיעו בחסות המסתננים, אין לנו מידע כזה." כמובן, הילד המפגר של דובר צה"ל, מיודענו פטר לרנר, מיהר להודיע ש"חקירת צה"ל מצאה שהחיילים הותקפו בזמן שסייעו למסתננים זרים." מישהו צריך להודיע לדובר צה"ל שהאיש שלו בפיקוד מרכז מגלה עצמאות חריגה, במיוחד במבנה צבאי, ממשרד האב. ושהאנגלית שלו בעייתית משהו: היש "מסתננים" שאינם זרים?

אז מה קרה פה? למה מיהר עלוב הפיקוד רוסו להכתיב את הכותרות ולקבוע ש"מסתננים" היו מעורבים בהתקפת טרור, כשזה לא היה המצב? למה דובר צה"ל אומר לשם שינוי אמת אבל דובר פיקוד מרכז מתעקש להמשיך לשקר? שימו לב לתמה: חיילי צה"ל נפגעו "בזמן שהגישו מים למסתננים." מזכיר לכם משהו? כמו כולם, רוסו ולרנר עדיין זוכרים את אסון היח"צ שפקד את צה"ל אחרי שהוא נתן פקודה להעביר לפליטים שבין הגבולות 214 מיליליטרים מים ליום, ואחר כך גירש אותם למצרים. המטרה כאן פשוטה מאד: לומר לישראלים שאסור לחיילים להיות הומאניים – לתת מים למסתננים – כי זה חושף אותם לאש אויב. כמובן, לצורך כך אנחנו מתבקשים להאמין שחיילי צה"ל עזבו את כל תפקידיהם כדי לספק מים לפליטים – ובואו נאמר שלאור ההיסטוריה האחרונה, זה לא נשמע סביר במיוחד.

האגדה הזו היא החוליה האחרונה בשורה של צ'יזבטים צה"ליים שמטרתם להעביר את המסר שאסור לגלות חמלה כלפי לא יהודים, כי הם מתגלים כאויבים או כסייעני אויבים. זה מתחיל מהמיתוס על הזקן שהל"ה לא הרגו, ושאחר כך הזעיק את לוחמי האויב שהרגו אותם, עובר בסיפורים על מחבלים שהעמידו נשים וילדים בפתח מערות בימי "ארץ המרדפים," ומגיע עכשיו לסיפור שבו חיילי צה"ל, רחמנים בני רחמנים, בסך הכל רצו לתת קצת מים לפליטים, כשמתוך התמסרות למלאכה ההומניסטית הם לא שמו לב שאויבים מתקרבים אליהם.

בקיצור, כשבוחנים את ההצהרות של רוסו וחלקים אחרים בצה"ל, המסקנה המתבקשת היא שצה"ל – או לפחות חלקים מרכזיים בו – רוצה להעביר את המסר שמסתננים מסוכנים לחיילי צה"ל, במיוחד כשהם עצמם לא מהווים לו סכנה. צה"ל, בקצרה, מכשיר את הקרקע לצעדים חריפים יותר כנגד הפליטים.

ואכן, המסר נקלט במהירות: אלי ישי, שעוקף במהירות את בנימין נתניהו כמסית הלאומי, אמר ש"בכוונתנו לבקש מבכירי הצבא לקדם נוהל האוסר יצירת מגע עם מסתננים. אם בעבר היה מותר לחיילי צה"ל לעשות שימוש בטרמפים עד שהובהר כי הדבר עלול לעלות בחייהם, כך יש לנהוג כלפי המסתננים. על צה"ל לקדם הוראה ברורה האוסרת על חיילים יצירת מגע עם מסתננים. צעקותיהם של ארגוני זכויות האדם עדיפות על פני צעקותיהם של משפחות השכול." מיכאל בן ארי, שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, מיהר לקדם את הצ'יזבט של רוסו ולרנר על "תחקיר צה"לי" שקבע שיש קשר בין הפליטים ובין הפיגוע, ותבע ש"מסתננים שרוצים מים שישתו בסודן או מצרים, מי שיתקרב לגבול יחטוף כדור בראש."

זכרו את זה בפעם הבאה שחיילי צה"ל, מפוחדים – זה המצב הטבעי שלהם – יסרבו לסייע לפליטים, זכרו את זה כשתבוא ההסלמה הכמעט בלתי נמנעת במצב תודעתי כזה, והם יפגעו בפליטים אקטיבית. הדם יהיה אז לא רק על ידיהם של ישי ובן ארי, אלא גם על ידיהם של רוסו ולרנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פייסבוק יצאה להנפקה ציבורית ראשונה לפני כשלושה שבועות, בהערכת שווי מופרכת של כ-104 מיליארדי דולרים. מחיר המניה הראשוני היה 38 דולרים למניה, אבל הוא קרס במהירות מפתיעה. תוך זמן לא רב התברר מדוע: הבנקים הגדולים שקידמו את ההנפקה ידעו שהכנסותיה של פייסבוק טובות פחות מכפי שהיא טוענת. הם ידעו כי בכירים בפייסבוק רמזו להם על כך. הבנקים דיווחו על כך, בשיחות סגורות, ללקוחות המועדפים שלהם, והם לא נפלו בפח. יומיים לפני ההנפקה, משקיעים גדולים הכפילו את מספר מניות פייסבוק שבכוונתם למכור. במהלך מוזר עוד יותר, פחות משלושה ימים לפני ההנפקה, פייסבוק עצמה העלתה בשיעור של 25% את מספר המניות שהיא מתכוונת להנפיק – זאת לאחר שנטען שבהתחשב בקניות של הגופים הגדולים, משקיעים קטנים לא יוכלו לקנות את המניה. על פניו, פייסבוק עשתה כאן תרגיל מכוער במיוחד: הוסיפה עוד מניות כדי למשוך את הלקוחות הקטנים, תוך שהיא מקפידה לאותת למקורביה למכור, למכור, למכור. אחד הדירקטורים של פייסבוק, פטר תיל, מכר כ-50% ממניות פייסבוק שלו; גולדמן סאקס מכרה 50%; DST, משקיעה מוקדמת, מכרה כ-40%.

בפייסבוק טוענים עכשיו שההחלטה להגדיל את מספר המניות למכירה שלושה ימים לפני ההנפקה התבצעה ללא ידיעת המנכ"ל מארק צוקרברג או המספר שתיים שלו, שריל סנדברג. הם מנסים להפיל את התיק על סמנכ"ל הכספים, דיוויד אברסמן. אם אתם קונים את זה, יש לי גשר למכור לכם. החקירות כבר החלו, והוגשו התביעות. לא הייתי בונה על יותר מדי. כל הסיפור, כתבתי, היה נדחה על ידי מפיק סרטים קומוניסטי כפשטני מדי, מרקסיזם גס מדי. אבל הוא אמיתי.

[]

בתחילת השנה, מונה סקוט תומפסון למנכ"ל יאהו. כל החברות הכושלות אומללות בדרכן שלהן, וליאהו יש היסטוריה מעונה במיוחד שלא נכנס אליה. תומפסון נכנס ברעש לתפקידו, פיטר כ-2,000 עובדים – ריטואל כניסה שגרתי בקרב מנכ"לי יאהו – ונכנס לסכסוך משפטי מיותר לגמרי עם פייסבוק, שיורשו כעת מנסה לפתור. לפני כשלושה שבועות, התחוור שתומפסון שיקר ברזומה שלו וטען שיש לו תואר במדעי המחשב שאין לו.

תומפסון המשיך להסתבך. הוא טען שזו לא אשמתו, כי הוא פשוט לא קרא את הרזומה שחברת ההשמה שלו הכינה עבורו. הוא גם לא ראה, לדבריו, את קורות החיים שפורסמו באתר החברה בהסתמך על הרזומה הזה. כשנשאל מדוע לא תיקן עיתונאית שציינה את הפרט השקרי הזה בראיון, הוא השיב שזה לא מנומס לקטוע מראיינת. כשהדירקטוריון של יאהו התכנס כדי לדון בנושא, תומפסון הודיע לאחד החברים שהוא סובל מסרטן, ושלאחרונה עבר ניתוח כדי לטפל בו, אשר על כן הוא רוצה להפסיק את תפקידו. זה הפתיע את חברי הדירקטוריון, כי להם הוא סיפר שמדובר בניתוח פשוט, לא מסובך ולא חשוב.

אז, בתמורה לכל שירותו המצוין, הם שלחו אותו הביתה עם שבעה מיליוני דולרים.

[]

אילן בן דב, טייקון אביון, קנה לפני שלוש שנים את פרטנר באמצעות הלוואות ענק. בן דב לא מסוגל להחזיר את החובות שלו, אז הוא מעדיף לגלגל אותם על הציבור. השבוע הוא ניסה להגיע לעסקה מסובכת להחריד, שהקו התחתון שלה הוא שהוא יוותר על השליטה בפרטנר לטייקון אחר, לי קא שינג, תוך שהוא מקבל כל מיני בונוסים אבל בעלי אגרות החוב של סקיילקס – חברת העל של פרטנר – יאבדו בין 15% ל-30% מערך אגרות החוב שלהם. לשם שינוי, משרד האוצר מתחיל להתנער.

עכשיו, כפי שאומרת יפה הקריקטורה הזו, בן דב לא מפסיד כלום. מי שיפסיד יהיה הציבור. אגרות החוב של החברות השונות של בן דב נכללות בחבילות של פנסיות. התספורת של בן דב תבוא על חשבונכם. הזכויות לרעיון הזה, אגב, שמורות לבנימין נתניהו, שחשב שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרן פנסיה הוא שהיא תהמר בבורסה. שם, כפי שמעיד המקרה של פייסבוק, כל המידע נגיש לכולם והשקיפות היא הכלל; שם, כפי שמעיד המקרה של תומפסון, יעילות מקבלת את שכרה הראוי.

אשר לבן דב, לא צריך לדאוג לו. בשנת 2010 הוא חילק 1.22 מיליארדים מתוך 1.2 הרווחים של פרטנר כדיבידנד לבעלי המניות. כלומר, לעצמו. בסך הכל, על פי תביעה שהגיש משקיע נגד בן דב, גייסה פרטנר חוב של 2.2 מיליארדים ופיזרה דיבידנדים בשווי 3.5 מיליארדים. בן דב טען בתגובה שחברה לא חייבת להשתמש בכסף שלה כדי להחזיר חובות ושהיא יכולה לתת דיבידנדים גם כשהיא עמוק בבוץ. בהחלט יכול להיות שהחוק איתו.

חלוקת הדיבידנדים של בן דב לוותה, כמקובל, בפיטורי עובדים. גם תומפסון שלח הביתה 2,000 עובדים לפני שחגר את מצנח הזהב.

[]

הביטו-נא בטבלה הזו. לא, היא לא ערוכה טוב. התעלמו מהגרף, שימו לב למספרים: מס החברות בישראל בשנת 2003 עמד על 36%. שר האוצר נתניהו גילח ממנו שליש: ב-2011, הוא עמד על 24%. נתניהו אמר שלשום שאסור למסות את המעסיקים "יותר מדי." במקביל, הוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%.

מס החברות בארה"ב, אגב, דיקטטורה קומוניסטית ידועה, עומד על 39.2%. יש שם גם מס ירושה ניכר. בישראל אין. העדר מס הירושה הזה הוא, למשל, מה שהביא לפה את תד אריסון, שהוריש לנו את שרי אריסון, שאחרי רווחים של מיליארד פיטרה 900 עובדים כ"התייעלות." זכרו את זה כשיגידו לכם שאם נעלה עליהם את המסים, האוליגרכים יברחו. לאן יברחו? לארה"ב? איך יברחו? תשובה ישאיר את החברות שלו מאחור? אריסון תוותר על הבנק?

[]

ואלה רק דוגמאות מהחודש האחרון. אם מישהו חושב שהקפיטליזם עובד לרווחת כולם, שמגרש המשחקים שווה, שיש לך סיכוי הוגן להצליח, שמה שהשוק צריך הוא פחות רגולציה, שהשוק מסוגל לאזן את עצמו, שהממשלה צריכה לזוז הצידה, שלנתניהו אכפת מהציבור שאיננו מבני המאיון העליון, או בקצרה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, איכשהו יפעלו לטובת הכלל – שיחשוב על זה שוב.

ועוד דבר אחד: מיכאל בן ארי נאם לאחרונה באוניברסיטת תל אביב. רוב מה שהוא אמר לא ראוי לציטוט. שווה, עם זאת, להתייחס לדקה 3:29. בן ארי אומר שם "פה זה לא שכונת התקווה. פה זה לא עמך, פה זה אנשים אינטליגנטיים." אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה נתפס כך דמגוג, כשהוא לועג לאנשים שהוא מסית.

הערה מנהלתית: אתמול (ד') יצאה מהדורת קינדל של אסופת מאמרים, Israeli Dissidents, שהיה לי הכבוד להמנות בין כותביה. הספר מכיל מאמרים של שלום בוגוסלבסקי, הילה בניוביץ', רחביה ברמן (שגם ערך), ליסה גולדמן, נעמה כרמי, עידן לנדו, ליהי רוטשילד, נועם רותם ונועם שיזף. אפשר לרכוש אותו כאן, במחיר שווה לכל נפש. מי שאין ברשותו מכשיר קינדל (אני ממליץ מאד, אם אתם קוראים הרבה אנגלית), יכול לקרוא את הספר באמצעות אפליקציות קינדל למכשירי אנדרואיד ולמחשבי PC.

(יוסי גורביץ)

"ילדים ישראלים", ארגון שמסייע לילדי הפליטים וזרים בישראל, ביקש אתמול (ד') מכל מי שיכול לבוא לסייע לו ללוות ילדים מגני הילדים שלהם בדרום תל אביב לביתם. הבקשה נבעה מכך שמיכאל בן ארי וחבר מרעיו ערכו אמש עוד הפגנת שנאה בדרום. הצטרפתי.

הבהירו לנו מלכתחילה שהמשימה שלנו פשוטה מאד: להביא את הילדים הביתה. זה הכל. לא למשוך תשומת לב, לא להכנס לוויכוחים, בטח שלא להפגין. להחזיר ילד הביתה. זה הכל. זו היתה תחושה מוזרה. פתאום יש לך אחריות על ילד, לא רק על עצמך. אתה הולך ברחובות לא מוכרים ופתאום אתה מוצא עצמך שוב בסמטאות של עזה, בסוף שנות השמונים. המוח עובר למצב טקטי. מאיפה הם יכולים להגיע? מה אתה עושה אם אתה נתקל ביהודי גאה אחד? שניים? שלושה? מה אם ההתעלמות מקריאות הגנאי רק תגרום להם לחשוב שאתה פגיע, שיש כאן הזדמנות תקיפה? באיזה שלב אתה אומר לילד לברוח ונשאר שם כדי לעכב אותם?

לא קרה כלום, אבל היה הרבה פחד באוויר. ליד אחד הגנים, הצביעה הגננת עלינו – היינו לא מעט – ואמרה לילדים "אל תדאגו, תראו כמה אנשים באו לעזור לנו." אחרי זה, כבר העדפתי שיירו עלי גז.

כשסיימנו את המטלה הזו, הלכנו לגינת לווינסקי, מזהירים בדרך את הפליטים שאנחנו פוגשים מכך שיש מצב שפוגרום נע בכיוונם. מאוחר יותר שמעתי מקומי מעיר בשביעות רצון "איפה הסודאנים? לא ראיתי סודאני אחד מאז שהגיעה ההפגנה!" התלבטות: האם ההתרעות האלה לא עשו את העבודה של הכהניסטים? הרחיקו את הפליטים מהמרחב הציבורי? מצד שני, האם זה לא עדיף על פצועים?

המשטרה מנעה מההפגנה להגיע לאזור לווינסקי. בדצמבר שעבר דווקא נערכה שם הפגנה דומה מאד, שוב בהנהגת בן ארי, והמשטרה טיפלה בה היטב: היא יצרה חיץ בין הגזענים ובין הפליטים וסיימה במהירות את הקטטות המועטות שפרצו. עכשיו, שבעה חודשים מאוחר יותר, זה כבר מסוכן מדי, מי יודע איך זה ייגמר.

בחיפוש אחרי ההפגנה, תעיתי עם גלינה ברחובות שכונות שפירא. המשטרה בלמה נסיונות להתקרב לאזור, מה שלא הפריע לנו להתקל בגזענים משוטטים. אחד מהם, באופן חדשני, איחל לא רק לגלינה שתיאנס, אלא גם לי; אחר כך הוא איחל אותו הדבר לפעילה בינלאומית מודאגת למראה. בדרך חזרה, נתקלנו באם ובתה, שכנראה זיהו אותנו כשמאלנים בשל המראה שלנו או המצלמה. שתיהן איחלו לגלינה אונס, והאם צווחה בכיווננו ש"אלוהים יעניש אתכם." לא, ענתה לה הבת: קודם כל יעניש אותם העם, אחר כך אלוהים. אין מה לומר, מופת של חינוך יהודי טוב. בתחנה המרכזית שלושה בטלנים התחילו לצווח "שמאלנים" בכיווננו.

אז אולי טוב שהחזרנו את הילדים מוקדם הביתה.

[]

תושבי דרום תל אביב, מתודלקי הסתה, הם במידה רבה סימפטום לבעיה, לא הבעיה עצמה. הבעיה היא הלגיטימציה של השנאה הגזענית, שמגיעה ישירות מהשלטון. אחרי הפוגרום של יום רביעי האחרון, ראש הממשלה גמגם משהו רפה על כך שזה לא בסדר. הבוקר פורסם קדימון לראיון עם שר הפנים שלו, אלי ישי, שאמר שידוע לו על מקרים רבים של נשים שנאנסו על ידי פליטים, ושנמנעו מלהתלונן על כך מחשש שיחשבו שיש להן איידס.

עכשיו, אלי ישי צריך להחליט אם הוא שקרן נלוז, שמפיץ שנאה כדי לקדם את עצמו, או שהוא מועל בתפקידו כשהוא, מצד אחד, לא מדווח למשטרה על פשעים רבים שהוא "יודע עליהם", ומצד שני מסכן את בריאות האוכלוסיה בכך שהוא לא מדווח לשירותי הבריאות על נשאיות איידס פוטנציאליות. אל תדאגו: ישי הוא שקרן.

השקר שלו הוא שיא חדש במערכת הסתה שהעבירה להילוך גבוה בשבועות האחרונים. מירי רגב, שבתחרות בין הטמטום, העילגות והשנאה שלה תצטרך לשפוט מצלמת מהירות, קראה לפליטים "סרטן," ואחר כך ניסתה להעמיד פנים שזה לא מה שהיא אמרה. בנסיון הפאתטי ביותר שלה עד כה, היא אמרה שהיא "לא השוותה את הפליטים לבני אדם." דוברת צה"ל לשעבר – זה מסביר המון גם עליה וגם עליהם, לא? – ניסתה מאז להעלים את הסרטון שהעלתה, ללא הצלחה.

רגב, כמובן, לא בודדה במערכה. יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שנמצאת בשורות האחרונות של קדימה, מפלגה שהסקרים האחרונים מעניקים לה שלושה מנדטים, קראה לכלוא את חברי ארגוני זכויות האדם במחנות. אנחנו מדברים על הפטריוטית הגדולה שהשתמטה משירות צבאי וביצעה תפקידי מזכירות בשירות לאומי, ועל הוגת הדעות החריפה, שהגיעה למסקנה שהתפרצות של הר געש איסלנדי היא נקמה של יהוה על השואה. טוב לה בכנסת, היא רוצה להמשיך. על דני דנון, שניהל השבוע עוד קרקס הסתה בכנסת, מיותר להרחיב את הדיבור.

רגב ודנון הם חברים במפלגת השלטון. ישי הוא ראש מפלגה ומחזיק באחד התפקידים הבכירים בישראל. שמאלוב-ברקוביץ' היא חברת קואליציה. כשהם אמרו את מה שהם אמרו, דברים שהיו מחסלים את הקריירה של כל פוליטיקאי במערב או בארה"ב, הם ידעו שהם לא יספגו שום נזק כתוצאה מכך. הם ידעו שראש הממשלה או ראשי המפלגה שלהם לא יתקפו אותם – משום שהדעות האלה פופולריות מאד בציבור היהודי. ולא רק בדרום תל אביב, שמחזיקה מנדט וחצי בקושי. נתניהו, מותר לחשוד, סותם את הפה מכמה סיבות: קודם כל, כי הוא מעולם לא נקט עמדה שמצריכה אומץ ציבורי והתייצבות מול הציבור שלו, שנית משום שהוא נשען תמיד על ארגוני שנאה (חב"ד, המערך של המתנחלים) כדי להבחר, ושלישית משום שקמפיין שנאה כזה מסיח את העובדה לא רק מהגזירות הכלכליות שהוא עומד להנחית עלינו, אלא גם מכך שכפי שהדברים נראים כעת אובמה תמרן אותו הצידה והוא יתקשה מאד לצאת למלחמה באיראן. אז אם האיום האיראני נראה פחות מפחיד, תמיד יהיו לנו סודאנים.

הסתה גלויה לשנאת זרים היא, לדעת שורה של פוליטיקאים בעלי מעמד, המפתח לקידום מעמדם. קשה להאמין שרגב, דנון וישי (שמאלוב-ברקוביץ' הגיעה לכנסת בטעות) לא יודעים שדיבורים כאלה רק מקדמים אותם. קשה גם שלא להאמין שהשנאה הזו לא פורחת על רקע הפיכתה של ישראל ליהודית יותר.

ככל שאדם מגדיר את עצמו, בישראל, כיהודי יותר, כך הוא שונא אדם יותר. ויש מתאם בין חוסר השכלה ועוני ובין יהדות-יתר. ובסופו של דבר, הבעיה נובעת מעצם הפרויקט הציוני, כפי שהוא נתפס היום: מדינה ליהודים בלבד, עם התחייבות מן השפה ולחוץ לדמוקרטיה. ההתעקשות של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית – מהלך שהם מסרבים לו, בצדק, משום שהוא יהפוך 20% מתושבי ישראל לכאלה שהאזרחות שלהם מוענקת להם בחסד ולא בזכות – אומרת לאספסוף היהודי כל מה שהוא צריך לשמוע: שלמי שאיננו יהודי אין מקום בישראל.

לפני כשלושים ומשהו שנה מחתה ישראל בתוקף על החלטת האו"ם שהציונות היא גזענות; היא היתה גזענית כבר אז. הצורה החדשה של הציונות, הרבה יותר יהודית משהיתה פעם, גזענית הרבה יותר, והיא חסרת סובלנות לא רק כלפי זרים, אלא גם כלפי מי שמסרב להכפיף את עצמו למפלצת היהודית-ציונית החדשה. חברת כנסת כבר קראה לכלוא את מתנגדי המשטר במחנות ריכוז, והאדמה לא זעה, ציפור לא צייצה, וראש הממשלה לא געה. הקונסנסוס, מפחיד גם כך, זז עוד קצת – לא ימינה, כי לא הוגן להאשים את השמרנות בצורת החשיבה הזו; שמרנים היו מתעבים את עצם הרעיון של בן אספסוף חסר תוחלת שמנפץ ובוזז את חנותו של פליט אפריקאי שבנה את עצמו בשתי ידיו – אלא למטה, אל תפיסה פולקיסטית, אנטי-מערבית ואנטי-דמוקרטית.

ועוד דבר אחד: היועמ"ש, יהודה וינשטיין, החליט להעמיד לדין את אורי בלאו. כאן המקום להזכיר שהמדינה שינתה את ההסכם שלה עם בלאו תוך כדי תנועה, ודרשה ממנו לא רק את המידע שקיבל מענת קם, אלא את כל המידע שקיבל בעשור האחרון. אין כתב שהיה מסכים לעשות דבר כזה. אם בלאו אכן יורשע, והסטטיסטיקה נגדו, אפשר יהיה לומר "אל מלא רחמים" על הסיקור העצמאי של צה"ל. אין כתב צבאי, אלא אם הוא מעלה כתבות ששלח לו דו"צ לפרסום "בשם הכתב", שלא השתמש במידע מסווג שהגיע אליו שלא בצינורות המקובלים. מי שהחליט להעמיד לדין את בלאו, החליט שאת המידע שלנו על צה"ל נקבל בלעדית מדובר צה"ל. המקרה של בלאו הוא תקדים: כל מי שיקבל מעתה מידע על צה"ל, יסתכן בכך שיואשם בהחזקת מידע סודי ללא אישור, והסיכון יגבר ביחס ישיר לפגיעה של הכתבה במערכת הבטחון. לעיתונות עצמה, כמובן, יש חלק בכך. כפי שכתב אתמול יפה נועם שיזף, "העיתונאים שהרשו שיקראו לענת קם 'חיילת מרגלת' בצהובונים שלהם, שלא יזדעזעו היום שמעמידים אותנו לדים בתור מפעילי סוכנים."

הערה מנהלתית: מאז פרסום הפוסט הקודם, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה מבוסס בחלקו על פוסט שפרסמתי אמש בעמוד של הבלוג בפייסבוק, שכרגע לא מוצג שם – אם כי אחרים אומרים שהם רואים אותו.)

הגעתי להפגנה של בן ארי בשכונת התקווה היום. הצטרפה אלי החברה שלי, גלינה. בן ארי הסית והסית והסית, בסגנון שקשה להחליט אם הוא יותר היטלראי או יותר שטרייכרי – מוטיבים של עשיית צרכים חזרו בדברים שלו ללא הרף – ובאיזשהו שלב גלינה התפוצצה וצעקה בתגובה משהו משלה. תוך דקות ספורות היא היתה מוקפת באספסוף זועם של כעשרים איש שקילל אותה, שהורכב בחלקו הניכר מנשים. מישהי שלפה תרסיס גז מדמיע, וקללות גזעניות ומיניות הוטחו בכיוון שלה ללא הרף. שוב ושוב איחלו לה שסודאנים יאנסו אותה, שאלו אותה אם היא שוכבת עם סודאנים. ילד בן 10-11 צרח עליה מטווח אפס שמה שהיא צריכה זה "זין של כושי." דיוויד שין צילם את כל העסק בווידאו, נראה מה יצא מזה.

מצדי, הייתי עסוק בעיקר בנסיונות לגרור אותה החוץ משם, ובהדיפת הידיים שנשלחו לכיוונה – היו המון מהם. היו גם יריקות. בשלב מסוים, כשבן ארי והקרקס הנודד שלו הלכו הלאה, הגיע שוטר לגלינה ולחש לה שהם מסתלקים משם וכדאי שגם היא תסתלק.

ניסינו לצאת, האספסוף צהל שעוצרים אותה, היו עוד יריקות וקללות. מישהי ניסתה לכוון בעיטה לראש של גלינה, מאחוריה, ואני בלמתי את הבעיטה בנהמה. היא חייכה. בדרך לתחנת הרכבת הותקפנו, פיזית ממש – מהלומות – על ידי איזה בריון, ואני, שניסיתי לעמוד בינו לבין גלינה אחרי שהוא הכניס לי איזו לאטמה בגב, החלטתי שאם הוא מנסה להוריד עלי עוד מכה, אני מכניס לו את החלק המתכתי של המצלמה ללסת ולוקח את הצ’אנסים שלי עם המשטרה.

זה לא קרה, הוא הסתלק, אנחנו המשכנו ללכת במהירות לעבר תחנת הרכבת, כשבכל כמה מטרים מישהו מקלל את גלינה. קבוצה של בני תשחורת צעירים המתינה לנו ליד התחנה, הרבה קללות מיניות, אחת מהן ניסתה להפיל את המצלמה של דיוויד. די ברחנו משם.
אז ככה נראה אספסוף יהודי גאה ועילג. גלינה חשבה שהיא תוכל להתווכח איתם, וניסתה, אבל אי אפשר להתווכח עם עשרים אנשים שצורחים עליך ללא הרף. בהתחלת ההפגנה, היתה איזו פסיכית שצרחה בכל פעם שעברו פליטים באזור "הנה הם, הנה הם, למה אתם נותנים להם ללכת."

זו הפעם הראשונה שראיתי המון מוסת וזועם מאז 1988, ואז הייתי צעיר וטיפש. זה מפחיד, מפחיד מאד. אין עם מי לדבר: אין מקום לטיעונים. הגזענות מפעפעת, והיא חוסמת כל דבר אחר. המפחיד ביותר היה שבעצם עשו לגלינה מה שהם טוענים שהפליטים עושים להם – ואף אחד, חוץ מאדם אחד, לא קם להגן עלינו. היינו בשוק התקווה, לעזאזל. מקום פומבי לגמרי, ואם מישהו רצה להגן עלינו, ואני רוצה להאמין שהיו כאלה, הוא פחד.

מאוחר יותר חשבתי שאיזה מזל שאף אחד מאיתנו לא נפל. זה היה יכול להיות אות להסתערות כללית, ואז אני לא יודע באיזה מצב היינו יוצאים משם. נאמר זאת כך, יונית: אחרי אתמול, אני מעדיף פליטים סודאנים על פני יהודים גאים. הם מפחידים אותי פחות.

[***]

ואחרי ההלם והפחד, כמה נסיונות להבין מה בעצם קרה שם. את הטענה שמהגרים אפריקאים הביאו עמם גל פשע לשכונת התקווה והטילו עליה טרור אפשר לפטור ב"כלבתא, במטותא." הסטטיסטיקה מוכיחה שוב ושוב שגל הפשע הזה קיים רק בדמיונם של הפוליטיקאים המלבים את השנאה, שבן ארי מנסה להתבלט ביניהם. ושאף אחד לא יספר לי כאילו התקווה היתה גן עדן של עניים צנועים ושמחים בחלקם לפני שהפליטים הגיעו לשם: חייתי שם שנתיים, ב-2005-2007. ראיתי את האנשים, את המצוקה, את הפחד בלילה, את היעדר התשתיות, את השטפונות עם כל חורף.

קודם כל קיימת המצוקה הכלכלית, שלא מאפשרת לאנשים ללמוד או למצוא את הדרך לצאת מהחיים האלה. מעליה קיימת הגזענות היהודית: התפיסה של עם נבחר מכל העמים – "כל יהודי הוא בן של מלך." יהודים גאים הם, במקרים רבים, אנשים שהדבר היחיד שהם יכולים להתגאות בו הוא יהדותם, שמבחינתם מצטמצמת באלמנטים שמצהירים על עליונותם. את המכה חטפתי אחרי שעניתי בשלילה על השאלה אם אני יהודי.

הנאומים של בן ארי, ושל אחרים, שלהבו את הקהל. בן ארי דיבר על סודאנים שמשתינים, לטענתו, על בתי כנסת, כלומר מחללים את קודשי היהדות במיוחד מבחינת אנשים שלא זוכרים איך נראה בית כנסת מבפנים. נואם אחר, לא קלטתי את שמו, צווח שהסודאנים לא מגיעים לכאן במקרה: זו מזימה שטנית של מדינות ערב שמטרתה להכניס גיס חמישי לישראל, שיקום לסייע להם במלחמה הבאה.

גזענות, במיוחד גזענות פעילה, רווחת בקרב אנשים שהחיים דפקו אותם. זו תיאוריית קונספירציה מועילה מאד: אתה לא אחראי לכשלונך, מישהו אחר אחראי לו. הגיע לך יותר, מגיע לך יותר, אבל כוחות אפלים מונעים ממך את מה שמגיע לך. יהודים, בונים חופשיים, קומוניסטים, צבאות נסתרים של מוסלמים, הקרן החדשה לישראל (שם שחזר שוב ושוב על ידי האספסוף.)

והשילוב של כל זה פוטנטי מאד. קל מאד – אפילו מיכאל בן ארי, שאיש מעולם לא טען שהוא הגבינה החדה במזווה, מצליח – לשכנע גזענים שזרים שנכנסים לשכונה שלהם באים לגזול את העבודות שלהם, לתפוס את מקומם ולנשל אותם ממה שבכל זאת היה הבית שלהם במשך עשרות שנים, לבעול את נשותיהם. זה קל, וזה קורה.

זה קורה כי ההסבר האמיתי מסובך יותר, והוא מצריך חשיבה כלכלית. בן ארי נאק אתמול שלא מדובר ב"שכבות מוחלשות", משום שיש להן מסורת עתיקה וחינוך מוצלח מבית. הביטוי "מוחלשות" מיועד להחליף את הביטוי "חלשות", כדי לציין את העובדה שהחולשה הזו איננה מקרית, איננה גזירת גורל, אלא תוצאה של פעולה אנושית – על מידת הכוונה שבה אפשר להתווכח, אבל זו פעולה אנושית. לא עיריית תל אביב ולא ממשלת ישראל מעולם לא השקיעו בשכונות העוני שלהן את המשאבים הנדרשים כדי לשפר אותן. פעם, מזמן, מנחם בגין הוביל את פרויקט שיקום שכונות, שלפני שהפך למחלבת כספים עבור אנשי הון-שלטון כמו דודי אפל היתה בו הבטחה גדולה.

לא במקרה מנסה בן ארי לגרום לתושבי השכונות להתנער מהביטוי "מוחלשות." הוא עשוי לגרום להם לחשוב מעל לרמת הדם והאדמה. את פרויקט שיקום השכונות החליף פרויקט אחר, פרויקט כיבוש הגדה המערבית, שכדי לשמר אותו היו ממשלות הימין מוכנות לשמן את החרדים. השבוע הודיעה הממשלה שהיא מתכוונת להעלות את המע"מ – המס הרגרסיבי ביותר, המס שפוגע במיוחד בעניים – ל-17%, ושהיא מתכוונת להטיל מע"מ גם על פירות וירקות, מהלך שנתניהו כבר נכשל בו. כלומר, החיים של תושבי שכונת התקווה הולכים להיות יקרים יותר. תוספת למשכורת הם לא יקבלו. במקביל, באותו היום, הועבר חוק שמאשר פטור ממס על תרומה ל"התיישבות." זהבה גלאון ציינה היום שביממה האחרונה אישרה הכנסת העברת 161 מיליונים למוסדות חרדיים, 1.7 מיליונים ללשכת האנס קצב – מה, לעזאזל? – אבל סירבה להעביר 4.2 מיליוני שקלים למניעת סגירת מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית.

זו המדיניות של ממשלת ישראל כבר 35 שנה, להוציא תקופה קצרה של ממשלת רבין השניה: להקים מדינת רווחה, אבל בגדה. לממשלת ישראל הגדולה אין כסף לתקציבי רווחה בישראל הישנה, היא עסוקה כל כולה בקביעת עובדות בשטח שמעבר לקו הירוק. כדי לקבוע עובדות בשטח, צריך להביא כמה שיותר מתנחלים. המאגר האידיאולוגי, בסופו של דבר, מדולדל. צריך לפתות את האנשים לעבור לשם. רוצים מדינת רווחה? בבית אל יש.

ולכן הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות" הצליחה כל כך, כשעוד דיברו על זה. ולכן בן ארי לא רוצה שהשכבות המוחלשות יבינו שהן מוחלשות. כי אם זה יקרה, אם אפשר יהיה לדבר מעבר לשכבות השנאה והגזענות, אפשר יהיה להסביר איזה תרגיל הונאה ענקי מתבצע כאן, איך מתבצעת מחדש חלוקה מחדש של הרכוש בישראל: קודם כל, כמובן, לוקחים האוליגרכים את חלקם – אבל אחר כך מגיע תורם של המתנחלים. מיכאל בן ארי, כמו המסיתים האחרים – ראש וראשון להם המסית הלאומי בנימין נתניהו, ומחרה ומחזיק אחריו אלי ישי – לא רוצה שהשיחה תפנה לשם. טוב לו כשהיא עוסקת בהטחה החוצה של המרמור והזעם.

ויש שם מרמור וזעם. בקהל נשמעו קריאות גנאי כלפי בנימין נתניהו ואשתו. בן ארי ניצל אותן היטב, וקרא לשרה נתניהו לאמץ פליטים בעצמה. לא בטוח מה מזה יחזיק עד הבחירות, ואם המצביעים בתקווה – אלה מהם שמצביעים – לא יחזרו לחיק הליכוד. בן ארי מהמר שהוא יוכל לקושש שם כמה וכמה קולות: הוא הקים לשכה פרלמנטרית בסמוך.

[***]

ואחרי הניתוח השכלתני, נשארות הקללות וההטרדות המיניות, האיחולים לאונס, הפנטזיות על מין תוך חילול כבוד הגזע. כל אלה מעידים על שנאה גדולה, לא רציונלית, למי שמעז לחשוב מחוץ לקופסת הדם היהודי, תוך טענות בלתי פוסקות שמדובר באנשים שמונעים מבצע כסף. היכולת שמישהו חושב אחרת ממך, שיש לו ערכים אחרים, כלל לא עולה על הדעת. התקפות אלימות, שאך במקרה לא הסתיימו ברצח, כנגד פליטים, כבר התרחשו; ילדי פליטים בתקווה כבר זקוקים לליווי בימים שבן ארי ואנשיו זוחלים אל מתחת לאבנים שלהם. אל תופתעו כאשר השנאה שמופנית כלפי שמאלנים (ובמיוחד שמאלניות) תהפוך גם היא לאלימות.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בערבו של השביעי בנובמבר 1938, בעקבות הגירוש הברוטלי של משפחתו מגרמניה לגבול הפולני, נכנס צעיר יהודי בן 17, הרשל גרינשפן, לשגרירות הגרמנית בפאריס. בכיסו היה אקדח שרכש זמן קצר קודם לכן. הוא ביקש לראות פקיד, הובא למשרדו של המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פום ראת, שלף את אקדחו וירה בו חמישה כדורים. גרינשפן רצה למחות בכך על יחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. טראגית, כפי שקורה לעתים קרובות כשבני אדם הופכים למייצגים של עמים או משטרים, גרינשפן ירה באדם הלא נכון: פום ראת נחשב לבעל נטיות אנטי-נאציות והיה על סף חקירה מצד הגסטאפו.

פום ראת מת מפצעיו יומיים לאחר מכן. גבלס ניצל את המוות כדי לארגן את הפוגרום הגדול ביותר בגרמניה הנאצית עד אז, שזכה על ידי הברלינאים לכינוי הלגלגני "ליל הבדולח של הרייך", כדי לציין את מהותו הרשמית של הפוגרום. 91 יהודים נרצחו על ידי בריוני האס.אה. ואזרחים גרמנים טובים אחרים; 7,000 בתי עסק יהודים הוחרבו; כ-1,000 בתי כנסת נשרפו; אלפי יהודים ספגו תקיפות מצד פטריוטים גרמנים, לעתים קרובות שיכורים; כ-30,000 יהודים הושלכו למחנות ריכוז. כשהתפזר העשן, נקט המשטר שורה של מעשי עוול אחרים: הוא החרים את דמי הביטוח שהיו מיועדים לפצות את היהודים על הנזק לרכושם, והוא הטיל קנס של מיליארד מארקים (5.5 מיליארדי דולרים במונחי הזמן) על הקהילה היהודית בגרמניה. הם, כולם, נשאו בעוונו של גרינשפן. (הוא עצמו נעלם; אייכמן ראה אותו בסוף 1943 או תחילת 1944; גורלו לא ידוע אך קשה מאד להניח שלא נרצח לקראת סוף המלחמה.)

בשבועיים האחרונים היו דיווחים על שלושה מקרי אונס שבוצעו על ידי לא יהודים – שניים שבוצעו לכאורה על ידי פליטים סודאנים, ואחד שבוצע לכאורה על ידי שוהה בלתי חוקי פלסטיני – והממסד הישראלי והתקשורת יצאו מדעתם. מקרי האונס האלו הובלטו מאד, ומזילי הריר הרגילים יצאו מכל החורים. דני דנון כתב הערב ש"נראה שהוקמה מדינת אויב של מסתננים בתוך מדינת ישראל. הגיע הזמן להכריז מלחמה על אותה מדינת מסתננים ולהציב יעד אחד שחייב לעמוד בו- גירוש עכשיו! לפני שיהיה מאוחר מידי." מיכאל בן ארי הוביל הערב הפגנה לעבר מרכזי הסיוע בדרום תל אביב – שכבר דיווחו על שיחות איומים כלפיהם אתמול, בין השאר שיחה שכללה את המילים "אני רוצה את הכתובת שלכם כדי שאני אוכל לשרוף אתכם, לעשות לבנות שלכם מה שעושים לבנות שלנו, יא בת זונה".

זה קרה שעות ספורות אחרי שלא איזה דג רקק כמו דנון או בן ארי אלא שר הפנים בעצמו, אחד החזקים בעולם החופשי והיורש של רוב הסמכויות של הנציב העליון, קרא לעצור את כל (!) הפליטים, לכלוא אותם במתקני מעצר (הוא גם הציע לחנון אסירים שיביעו חרטה כדי לפנות מקום בבתי הכלא), ולגרש אותם. ישי טען כי רוב הפליטים הם "עבריינים", והוסיף שמי שמסייע להם הוא "יפה נפש שמנסה לפגוע במפעל הציוני." הפשע המיוחס למספר קטן של בני אדם ישמש לפגיעה בכל יוצאי אפריקה. ישי כינה את שני הפשעים הללו "איום על החזון הציוני שלנו."

לא הצלחתי לברר את המספר המדויק של מקרי האונס שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, כי המשטר הישראלי לא מאמין שהוא צריך לחלוק מידע עם האנשים שממנים אותו. אבל, על פי הרשות לקידום מעמד האישה, נפתחו בשנת 2010 4,705 תיקים בשל עבירות מין, כש-78% מהם נפתחו בשל תלונות של נשים; בעשרת החודשים הראשונים של 2011 נרשמו, שוב על פי הרשות לקידום מעמד האישה, 3,672 תיקים של עבירות מין, שמתוכם 2,919 בשל תלונות נשים. אם נניח שבחודשיים האחרונים של 2011 נשמר שיעור זהה של עבריינות מין, הרי שמספר התלונות באותה השנה עמד על כ-4,406 תיקים.

לא כולם מקרי אונס, אבל סביר להניח ששיעור מקרי האונס מבין התלונות הוא גבוה: על פי נתונים מ-2009, ישראל ניצבת במקום השמיני בעולם בשיעור מקרי האונס המדווחים, עם שיעור מקרי אונס של 17.6 ל-100,000 תושבים. רוב מקרי האונס האלה הוא של יהודים כלפי יהודיות. רוב מקרי האונס מתרחשים לא ברחוב, במקרה התקיפה הקלאסי, אלא בבתים, מצד אנסים שמכירים את קורבנותיהם. מבחינת הסכנה של תקיפה פדופילית, המקום המסוכן ביותר הוא הבית; אחר כך, בית הספר; ורק הרבה אחר כך, הרחוב.

אז למה הממסד והתקשורת מתמקדים במקרי האונס המועטים המיוחסים לפליטים? אחרי הכל, אם המטרה היא מניעת אונס, על פי אותו ההגיון של ישי היה צריך לעצור את כל הגברים תושבי קרית מלאכי, או על כל פנים כל אלה מהם שיש להם שאיפות פוליטיות, ולמצוא מדינה שתהיה מטומטמת דיה כדי לקלוט אותם. זה, כמובן, לא קורה ואף אחד לא מעלה על דעתו פתרון כזה, ובצדק. כשזה מגיע לגברים יהודים, חזקת החפות עומדת להם – ושוב, בצדק – למרות שהם מהווים קבוצת סיכון גדולה הרבה יותר מפליטים לנשים יהודיות. שיעור חובשי הכיפות בקרב האנסים – לפחות בקרב אלה מהם שמגיעים לבתי המשפט; אני עדיין זוכר בשעשוע את האנס הפדופיל שהגיע לבית המשפט עם חולצת "ה' הוא המלך" – הוא פנומנלי. בני ברק כבר זכתה לכינוי "בירת הפדופיליה". ד"ר אביעד הכהן עומד על כך שבירושלים, 95% מהתקיפות המיניות מתבצעות על ידי דתיים וחרדים, מהסיבות הידועות. האם אלי ישי יתמוך בכינוסם של הגברים החרדים והדתיים במחנות ריכוז – סליחה, מחנות מעצר? כמובן שלא.

אז מה קורה פה? מאד פשוט. כשהתקשורת הישראלית מדווחת על אונס על ידי "זרים", היא שורקת במשרוקית כלבים. היא מודיעה לקהל הקוראים שלה שקרה כאן משהו הרבה יותר גרוע מאונס, פשע שאליו הציבור כבר התרגל: הפשע הוא חילול הדם והכבוד של העם היהודי, חילול כבודה של בת ישראל.

קל לשכוח, כשרואים את ההצהרות של בן ארי, דנון ואלי ישי, שהם הסיתו כלפי הפליטים הרבה לפני שנחשפו פרשיות האונס האלה. בן ארי הוביל מסעות הסתה כלפיהם, והקים את "משמר השכונות", לפני יותר משנה – כשהסיסמה החוזרת ונשנית שלו היא שיש מגעים אסורים בין פליטים ונשים יהודיות. אלי ישי דיבר עליהם כ"מפיצי מחלות" כבר לפני שנים, ונלחם בשיניים ובציפורניים על גירוש ילדי פליטים שנולדו בישראל – שוודאי לא ביצעו שום פשע. דני דנון הוא מי שערך את מה שהוא כנראה הדיון ההזוי ביותר בתולדות הכנסת, שבו דיווח לנו שנשים יהודיות נחטפות לכפרים בדואים – למרות שהמשטרה לא מכירה שום מקרה כזה.

הפחד הקמאי מפני הגבר הזר, במיוחד הגבר הזר המושפל, מתורגם לעתים קרובות לאלימות. בדרום האמריקאי פרחה תרבות שלמה של לינצ'ים: הרצח לא היה סתם תליה, הוא היה חגיגה עממית. אנשים הצטלמו לצד התלוי; אלפי תמונות כאלה נמצאו. פליטים כבר הותקפו בישראל בבקבוקי תבערה, וגם בסכינים.

עכשיו אומר אחד השרים החזקים בממשלה לאספסוף שכל הפליטים צריכים לשאת בעוון מספר זעום שלהם – ולעזאזל עם שלטון החוק ועם העובדה הפשוטה שהאנשים האלה עוד לא הורשעו בדבר. אנחנו לא במישור החוקי. אנחנו במישור מלחמת ההגנה על הכבוד היהודי. אלי ישי, דנון ובן ארי משחקים באש. אם יפרוץ פה "ליל בדולח" ישראלי, פוגרום נגד פליטים, הם – והתקשורת, שתכה על חטא לאחר מעשה – יהיו האחראים.

ועוד דבר אחד: משרד המשפטים מגבש הצעת חוק חדשה, שתאפשר לשורה של ארגונים ממשלתיים לעקוב אחרי אזרחים מבלי להטריח שופט לשם כך. אם הצעת החוק הזו תעבור – ובקואליציה שמונה 94 ח"כים, למה שלא תעבור? – גם רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים יוכלו לקבל גישה למסרונים שלכם, למיילים שלכם, ולאיכון סלולרי. לחיי מדינת המשטרה שבדרך.

(יוסי גורביץ)

(ביקורת, סוג של, על ספרו החדש של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", כנרת, זמורה-ביתן, 2012)

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ותקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" – מבין השקרים המוסכמים של מגילת העצמאות, זה כנראה המופרך מתוכם, ועם זאת קשה לתאר את ליבת הטיעון הציוני בלעדיו. אחרי שהקדיש את ספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" להפרכת התפיסה שיש לאום יהודי והשקר של "הגליית העם מארצו בכוח הזרוע," מפנה שלמה זנד את תשומת לבו בספרו החדש, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", לחלק השני של המשפט.

נתחיל בהערה טכנולוגית. המו"לים בישראל חייבים, אבל חייבים, לארגן קורא ספרים טוב וזול בעברית. קריאה בספר אלקטרוני היא חוויה שונה לגמרי מקריאה בפורמט העץ המת. בספר אלקטרוני, אתה יכול למרקר את הטקסט ולשמור אותו, מבלי לפגום בספר עצמו. אתה יכול לצטט ממנו בקלות, ואתה יכול למצוא בכמה תנועות יד את ההערות שרשמת לעצמך בעת הקריאה. אני משתמש בקינדל כבר כשנתיים, ובכל פעם שאני פותח קודקס מן השורה אני מרגיש כאילו בעטו אותי חזרה למאה ה-19. העבודה עם קודקס קשה הרבה יותר כשאתה צריך לכתוב עליו ביקורת אחר כך. יומצא הספר האלקטרוני העברי לאלתר.

טוב, די לילל. אם הספר הקודם של זנד יצא בהוצאת רסלינג, ובהתאם היה כבד לשון ועמוס ז'רגון, הספר הנוכחי יוצא בהוצאה פופולרית, וזנד מראה את יכולת הכתיבה האמיתית שלו, והיא משובחת הרבה יותר מכפי שהובעה בספר הקודם. הוא יודע לספר סיפור והוא מספר אותו מצוין.

לב התזה של זנד היא הבלבול המכוון שיצרה הציונות בין המושג ההלכתי "ארץ ישראל" ובין התפיסה של מקום שיש בו ריבונות יהודית וערגה אל ריבונות כזו במקום כזה. "ארץ ישראל" היא, במקורה, מושג תלמודי – לא תנ"כי! – והיא מציינת מקום מותחם שעל הדרים בו חל נוסח מסוים של מצוות שהחיים מחוצה לו אינם מחויבים בהן. האגדה התלמודית מייחסת לארץ ישראל שורה של תכונות מיסטיות (חכמה, יופי והבל דתי אחר), אבל היא איננה מתייחסת לארץ ישראל כ"מולדתם" של היהודים, והיא גם איננה מחייבת אותם לגור בה.

ליהדות אין מולדת. היא תנועה דתית שיכולה להתקיים בכל מקום, שעוגניה הטריטוריאליים האחרונים נכרתו עם החרבת בית המקדש השני על ידי הרומאים ב-70 לספירה. על פניו, היהדות כפי שהציונות מציירת אותה – עם בעל מוקד טריטוריאלי מובהק – היתה צפויה לעבור טלטלה איומה. זה לא מה שקרה בפועל. אין פירוש הדבר שלא היה זעזוע גדול; מבין הקינות הרבות על החורבן, שרובן אינן מוכרות לנו שכן נכתבו ביוונית או ארמית – שפת היהודים אז – ראוי לצטט את "ברוך הסורי" (תרגום קלוזנר):

ובכל זאת, היהדות המשיכה הלאה כמעט ללא זעזוע. רוב היהודים בעולם – זנד מצטט יפה את פילון בנושא – לא ראו בירושלים או יהודה את מולדתם, שכן לא נולדו בה; ולארץ ישראל לא התייחסו כלל. הם עלו עליה לרגל – או, ברוב גדול של המקרים, שלחו אליה שליחים נושאי תרומות – והתפללו אליה, אבל לא ראו בה מוקד פוליטי כלשהו. הכהונה הצדוקית עברה מן העולם, אבל הפרושים הכינו את הקרקע היטב: לכל קהילה יהודית כבר היה "מקדש מעט", בית כנסת.

היהדות הפרושית, שהפכה ליהדות הרבנית, כרתה ברית אפלה עם הרומאים עם חורבן הבית – מעטות קבוצות האליטה שהסבו נזק רב כל כך לתומכיהן כמו האליטה הרבנית – וחלק בסיסי ממנה היה דיכוי היצר הלאומי היהודי. הרבנים הפכו את המשיח, לשעבר סתם מלך-משחרר, לדמות פלאית, על-אנושית ולא-אנושית, כדי שלא יקרה להם מקרה אומלל ואחד כזה יצוץ פתאום. המשיח, אחרי הכל, אמור להחזיר את העולם למצב שבו היה קודם לעליית הרבנים: מקדש, קורבנות, וכהנים מגחכים בסתר.

כחלק מדיכוי היצר הזה, יצרו הרבנים את "שלוש השבועות", שאסרו על היהודים לעלות במספרים גדולים חזרה לארץ ישראל ("לא לעלות בחומה," אם לדייק), שלא להתמרד באומות העולם, והשבועה השלישית מופנית דווקא לאומות העולם – "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי." (ה"יותר מדי" הזה מעניין; הרשות לשעבוד מסוים נתונה. ספק אם הרבנים שכתבו אותו יכלו לחשוב על הבדיחה האנטישמית שגורסת ש"אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מדי.") היהדות הרבנית השאירה את ארץ ישראל מאחור. זנד מצטט מספר רבנים שהתנגדו לעליה לארץ משום שהדרישות ההלכתיות של חיים בה גבוהות מאד, וכשלון לעמוד בהן יטמא את הארץ.

ובעוד עולי רגל נוצרים מציפים את הארץ, מספרם של עולי הרגל היהודים לארץ שלה לכאורה "שמר אמונים בכל ארצות פזוריו" היה זעום; נער יספרם. בועז עברון, שדומה ש"החשבון הלאומי" שלו נושם ברבים מעמודיו של זנד, ציטט בשעתו את א.ב. יהושע שכתב ביאוש שנראה שהיהודים עשו כל מאמץ כדי לא להגיע אליה. הם נסעו, לעתים קרובות, סביבה.

ואז עלתה הלאומיות, והתנועה הלאומית המזרח אירופאית היתה מהגרועות שבהן. בלתי סובלנית ורצחנית, שורה של התפוצצויות לאומניות גורמות לציבור היהודי במזרח אירופה – שעיר לעזאזל נוח תמיד – להתחיל לברוח. מיליונים מבניו עוברים לאמריקה, בעיקר לצפונה. חלק ניכר השאר מצטרפים לתנועות סוציאליסטיות או קומוניסטיות, ורבים מאד נשארים חרדים. מיעוט קטן יוצר את התנועה הציונית.

הרבנים רדפו אותה בחרון אף ברובם המוחלט, אורתודוקסים ורפורמים כאחד; הראשונים ראו כיצד מעוותת הציונות את היהדות לכדי סטיה לאומנית שדמתה מאד – ועדיין היא דומה – לתנועות שקמו במזרח אירופה. לא במקרה, האנטישמיות והציונות היו, ובמידה רבה עדיין הינן, דמות-ראי: שתיהן מקבלות את הנחת היסוד שליהודים אין מקום באירופה ושיש "להחזיר אותם למולדתם." התפיסה הזו בדיוק, שאין לה כל בסיס – לרוב מוחלט של היהודים החיים כיום אין שום קשר ליהודים שחיו בתקופת בית שני, שרובם התנצרו או התאסלמו – היא זו שהפכה את הרפורמה לאויבת הציונות; הרפורמה חזרה אל ימי פילון והצהירה שהיא נאמנת למולדת שבה חיו אנשיה וגם לדת היהודית. מהבחינה הזו, הרפורמה הרבה יותר שורשית מהציונות, שזנד מתאר היטב איך היא הופכת את "ארץ ישראל" האמורפית של היהדות הרבנית לתעתיק של הונגריה העתיקה כפי שהצטיירה בדמיונם של הלאומנים ההונגרים או פולין בזה של הפולנים.

הספר מומלץ במיוחד למי שעיקר ההיסטוריה היהודית שלהם מגיעה ממקורות ציוניים ומבתי הספר הממלכתיים. ולא, גדעון סער לא התחיל את שטיפת המוח הלאומנית: כפי שמציין זנד היטב, עצם המונח "מתייוון" הוא ציוני; המקור – ספר מכבים, שנשמר רק על ידי הכנסיה; ליהדות הרבנית לא היה צורך בספר שהילל את החשמונאים, יריביה – מדבר רק על "חוטאים." כדי להפוך את החוטא הדתי לחוטא לאומי היה צורך להמציא מושגים שלא היו אומרים דבר לבני התקופה.

זנד מציין עובדה לא נעימה: משהפכה "ארץ ישראל" לנשק בידי הציונות, היא לא תסתפק בגבולותיה הנוכחיים של ישראל. הציונים הדתיים לא יכולים, אחרי הכל, להסתפק בגבולות הצרים שלנו; חובה עליהם להגיע מנהר מצרים אל נהר פרת. זה ההגיון ההיסטורי של הוצאתה של "ארץ ישראל" מהתחומים הצרים של קביעת הלכות אל התחום הפרוע וחסר הגבול של הלאומנות הדתית.

הפרק האחרון של זנד עוסק במה שאסור לדבר עליו: הנכבה, שביום הציון שלה נכתב הפוסט הזה. הוא בוחן אותה דרך תולדות הכפר שייח' אל מואניס, ומראה איך נגזר גורלם של תושביו לגלות על לא עוול בכפם. חשוב, על כן, לקרוא את הספר בימים אלה, שבהם הבריונים בחולצות הרצל ואלה של מיכאל בן ארי שרים בקול ניחר "הבאנו נבכה עליכם" (מדהים באיזו מהירות מתחלפת הכחשת אסון בהצדקתו בגאון, לא?), שבהם המשטרה אוסרת על פעילי "זוכרות" לצאת מהבניין שלהם, ושבהם זנד עצמו מקבל איום בדמות מעטפה עם חומר לבן.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. תרומה נוספת התקבלה קודם לכן. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מחבל או מחבלים יהודים השליכו במוצאי יום העצמאות ארבעה בקבוקי תבערה על דירות שבהן מתגוררים פליטים בדרום תל אביב; אחת הדירות שימשה כגן ילדים. בבוקר היה צריך להסביר להם למה מישהו רצה לשרוף אותם.

המשטרה עצרה עד כה חשוד אחד, חיים מולה, כאחראי לכל ההתקפות. תושבים בשכונה התעמתו עם מפגינים בטענה שהללו קוראים להם גזענים. בקבוקי תבערה הם לאו דווקא דבר נדיר בדרום תל אביב: באוקטובר 2008, עצרה המשטרה שישה צעירים משכונת התקווה בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר שני בתים בשכונה. המיוחד בבתים הללו, כמו בהתקפה הנוכחית, הוא שהתגוררו בהם לא-יהודים, במקרה הספציפי ההוא פלסטינים. איומים והתנכלויות לערבים ישראלים – אחד מהם חייל לשעבר – הבריחו חמישה מהם מדרום תל אביב בסוף 2010. אחד האיומים היה הצתה של הדירה שבה גרו. התקפת הצתה כנגד פליטים סודאנים התרחשה בסוף 2010, באשדוד, ואך כפסע היה בינה ובין אובדן חיים.

כנגד הפליטים ומבקשי המקלט – ורובם הם פליטים ומבקשי מקלט, שמגיעים מסודן ואריתריאה – מעלים תכופות שתי טענות. ראשית, ש"למה הם מגיעים רק לדרום", כביכול מדובר בקנוניה של ישראל השבעה והמרוצה מעצמה כנגד תושבי שכונות שגם כך נדפקו. התשובה לכך פשוטה מאד: הם מגיעים לדרום כי רק בדרום הם יכולים להרשות לעצמם לחיות. צפון תל אביב היא כבר מזמן מעבר להישג ידם של סתם בני המעמד הבינוני, אלא אם התמזל מזלם ורכשו שם דירות לפני עשרים שנה. הפליטים מגיעים לדרום כי זה כל מה שהם יכולים להרשות לעצמם, וגם זה בקושי רב.

הטענה השניה היא שהפליטים העלו את הפשיעה באופן ניכר והתושבים המקוריים "מפחדים ללכת ברחוב." יכול להיות שהם מפחדים, אבל לפחד הזה יש מעט מאד קשר לממצאים אמפיריים: מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא בסוף 2010 (זהירות, מסמך) שהפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוכה מהפשיעה בקרב הישראלים. זה לא הפריע בשעתו למפכ"ל המשטרה, דודי כהן, לטעון שהוא חושש מגל פשיעה בקרב המהגרים.

אז מה קורה פה? זה לא באמת מסובך. זו גזענות, גזענות נקיה, שיודעת שהיא לא תבוא על עונשה, ושמתומרצת מלמעלה. אנשי כהנא, בהנהגת ברוך מרזל ומיכאל בן ארי, פועלים במקביל נגד ערבים ישראלים ופליטים. מרזל הקים את "משמר השכונות", מיליציה ויג'ילנטית שפועלת בדרום תל אביב ומקומות אחרים.

על הכל מנצח המסית הלאומי שלנו, בנימין נתניהו, שהגדיר את תופעת הפליטים כסכנה לאומית; לשכתו התרברבה (בסביבות 0:30 והלאה) בפסח האחרון ש"עם הגדר החדשה, שמושלמת בגבול הדרומי, היום זה [יציאת מצרים – יצ"ג] לא היה כל כך פשוט." על חרשות הצלילים מיותר להרחיב את הדיבור. כאן המקום להזכיר שפרט לגדרות, ממשלת נתניהו לא עשתה כלום: היא ודאי לא ניסתה לקבוע את מעמדם של הפליטים. יצוין שבהחלט יתכן שלחלק ניכר מהם לא מגיעות זכויות פליט, אבל הממשלה מתחמקת מהנסיון לברר מי מהם אכן פליט מהסיבה הפשוטה מאד שחלק מהם זכאים למעמד הזה, וישראל, מדינת עם אדונים, לא מוכנה להכיר בכך. לפני שנתיים, אחרי גל ההתקפות הקודם, מה שהיה לנתניהו לומר הוא שהממשלה "מטפלת בבעיה" ושהאזרחים "לא יכולים לקחת את החוק לידיים," כי כידוע השלכת בקבוק תבערה היא הליך חוקי מוכר.

בכל מה שקשור לזכויות לא-יהודים, אין הרבה הבדל בין בנימין נתניהו, אלי ישי ומיכאל בן ארי. ובעצם, גם לא עם המרכז הרדיקלי הישראלי. בן ארי כתב אתמול (א') בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים: "בדרום תל אביב הולך ומתפוצץ הר געש מסוכן. נתניהו וממשלתו שהביאו למציאות הזאת, צריכים להציל את המסתננים ולהעביר אותם לצפון תל אביב. שם אין גזענות וסכנה למסתננים. ואם בצפון תל אביב לא רוצים אותם. אז אנא החזירו אותם לסודן, שם מסתבר יותר בטוח מדרום תל אביב."

חשוב להתייחס לרשעות ולציניות. בן ארי, אחרי הכל, הוא אחד מאלה שהפכו את דרום תל אביב למסוכנת לפליטים. זו סחטנות מאפיונרית, מהסוג שבמדינה נורמלית היה הופך את בן ארי למוקצה מחמת מיאוס. אבל אנחנו חיים במדינת יהודים.

אבל אם בן ארי הוא איש ימין מובהק, שגזענות כזו מצופה ממנו, הרי שמה שאומר איש ה"מרכז" המובהק בן דרור ימיני דומה מאד: "בדרום תל-אביב הולכת ומתפתחת פצצת זמן. עוד מחדל ממלכתי שהולך והופך לפיגוע זוחל. אין שום סיכוי שהממשלה תצליח לפנות את עשרות האלפים שכבר נטועים במקום, והאלפים, או עשרות אלפים, שעוד יגיעו. וכאשר יש מדינה שכבר אפשר להחזיר אליה את המסתננים, כמו דרום סודן, חזקה על פעילי הקרטל שהם יעשו מהומת אלוקים, וגם ירוצו לבג"ץ, כדי למנוע את ההחזרה." ה"קרטל" של ימיני הוא ארגוני זכויות האדם: "פלנגות קרטל זכויות האדם," הוא קורא להם במשפט הראשון שלו. גם פלנגות, כלומר מיליציה פאשיסטית, גם קרטל. מבקשי המקלט הם לא מבקשי מקלט, הם "מסתננים", הם "פצצת זמן," הם "פיגוע זוחל." מסתבר שכשזה מגיע לזכויות לא-יהודים, בן ארי הפרוע וימיני הממסדי נמצאים באותו המקום עצמו.

ימיני מגונה קצת יותר, למעשה: בן ארי לא מנסה לטייח את הפשע. ימיני מנסה לטעון ש"למרות אירוע זריקת בקבוקי התבערה, התושבים הם קורבנות של אלימות המסתננים, ולא להיפך." ראו, שוב, הדו"ח של הכנסת למעלה. קשה להאמין שימיני לא מכיר אותו. קשה גם להאמין שהוא לא יודע איך נראית דרום תל אביב גם בימים כתיקונם.

אשר למדינה ש"אפשר להחזיר אליה את המסתננים" – ומה זה משנה מאיפה הם באו, הם הרי לא שייכים, הם לא באמת בני אדם, אין להם מרכז חיים שאפשר לעקור אותם ממנו – כלומר דרום סודן, ובכן, היא לא בדיוק בטוחה: היא נמצאת על סף מלחמה עם סודאן של פושע המלחמה המבוקש עומר אל באשיר, ההוא מדארפור, והאו"ם פותח מחנות פליטים חדשים לפליטים משני הצדדים.

לישראל יש בעיית פליטים חדשה. היא צריכה להתחיל להתמודד איתה. זה לא באמת מסובך: המדינה צריכה לקבוע מי נמצא פה משום שהוא פליט ומי משום שהוא מהגר עבודה בלתי מורשה. את הראשונים ישראל צריכה לקבל; זו חובתה החוקית והמוסרית של מדינה שהיתה מהדוחפות לכתיבת אמנת הפליטים אחרי מלחמת העולם השניה. גם לאחרונים יש פתרון פשוט למדי: להפסיק את ייבוא העובדים הזרים שמכניס כסף טוב לכיסיהם של כמה סוחרי אדם, ולקבוע שבעשור הקרוב המכסות לעובדים זרים ילכו לעובדים האלה, שאחרי שיוכיחו במשך מספר שנים רצון להתערות באוכלוסיה הישראלית, גם יזכו באזרחות.

זה, כמובן, לא יקרה, משום שמשמעות הדבר תהיה הכרזה שישראל היא מדינת כל תושביה, לא רק מדינת כל יהודיה. הימין היהודי – מבן דרור ימיני ויאיר לפיד ב"מרכז" לכאורה ועד פייגלין ובן ארי, שמימינם יש רק גדר תיל חשמלית – לא יתן לזה לקרות. אחרי הכל, קיומם של כמה זרים מאיים על טוהר הדם היהודי.

עוד יכולה לפרוץ פה, לא עלינו, התבוללות.

ועוד דבר אחד: שביתת הרעב של מספר אסירים פלסטיניים נמשכת, ושירות בתי הסוהר – דיווחו היום רופאים לזכויות אדם – מונע מהעצירים טיפול רפואי כדי לשבור את רוחם ואת שביתת הרעב שלהם, שהיא כזכור מחאה לא אלימה. ספק אם יש משהו המוציא את ישראל מעשתונותיה כמו מחאה לא אלימה. בין השאר, נמנע שב"ס מהעברת שובתי רעב שמצבם חמור לבתי חולים, מונע מנציגים של רל"א מלהפגש איתם, והוא מחזיק אותם בבידוד.

הערה מנהלתית: שבתי.

(יוסי גורביץ)