החברים של ג'ורג'

המיתוס הישראלי המקובל, מימי שרון והלאה, הוא שישראל עזבה את רצועת עזה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם. דו"ח של עמותת גישה שיצא השבוע (זהירות, PDF) מעמת את התפיסה הזו, שחביבה כל כך על היבבנות הישראלית ("יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו") עם המציאות הבעייתית הרבה יותר.

לעזתים, כולם יודעים, אין שליטה על התחום האווירי שלהם. ישראל השמידה את שדה התעופה הקטן שהיה שם בתחילת העשור הקודם, ומאז הוא לא נבנה מחדש. אי אפשר לצאת או להכנס לרצועה בדרך האוויר, וכלי טיס ישראלים נמצאים בתחום האווירי ללא הרף – תושבי הרצועה מתלוננים דרך קבע על רעש הטרטור של המל"טים.

על חופש התנועה הימי של תושבי הרצועה מיותר, בעקבות המרמרה והמשטים האחרים, להרחיב את הדיבור. מה שמעניין בכל זאת היא העובדה שהמצור הימי הנוכחי דומה באופן חשוד לזה שכבר היה על הרצועה קודם לנסיגה הישראלית ממנה (עמ' 12), שאז תורץ ב"תפיסה לוחמתית."

ישראל שולטת על המעברים הקרקעיים לרצועה, ומונעת קשר בינה ובין הגדה המערבית. על מניעת העברת הסחורות לרצועה, מהכוסברה המפורסמת עבור בקיווי וכלה בשוקולד, נכתב המון. מה שלא מקבל תשומת לב ראויה הוא העובדה שישראל מונעת את היצוא העזתי – וכאשר היא מחליטה אילו סחורות יצאו מעזה (ובעיקר לאיחוד האירופי וישראל, לא לשוק הטבעי של הרצועה, הגדה) היא בעצם קובעת אילו סחורות יש טעם לייצר בעזה. העובדה שההחלטה הזו יכולה להשתנות שרירותית גם היא מהווה שיקול, מבחינת היזם העזתי המתחיל: האם היית נכנס לחובות כדי להקים מפעל, כשיש סיכון של ממש שבהחלטה חד צדדית של עמוס גלעד כל ההשקעה יורדת לטמיון?

תאמרו, שיעבירו סחורות מהצד המצרי. לא מעשי, מכמה סיבות. קודם כל, השוק בסיני קטן מלהכיל את התוצרת העזתית, שבשל השליטה הישראלית מאז 1967 היא בעיקרה חקלאית. יתר על כן, לישראל יש שליטה מוחלטת במאגר האוכלוסין הפלסטיני: פלסטיני לא יכול לקבל תעודת לידה, או אישור נישואין, אלא אם ישראל הסכימה לכך. וחלק מהסכם המעברים שעליו חתמה ישראל עם מצרים, קובע שאיש אינו יכול לעבור מהרצועה לשטח המצרי אלא אם הוא מצויד בדרכון – ודרכון הוא יכול לקבל רק בהסכמה ישראלית. הסכם המעברים גם אוסר בפועל על יצוא סחורה מהרצועה למצרים (עמ' 14) ועל יבוא ממצרים לרצועה. אם המצרים יפרו את ההסכם, ישראל – בצדק – תתלונן על כך שהיא מפירה אותם; אבל כנגד הפלסטינים, היא מנסה לנופף באלה המילולית הזו: לכו למצרים, ולא משנה שאסרנו על זה.

ישראל שולטת גם על החשמל לרצועה, כחלק ממדיניותה רבת השנים – מאז 1967, פחות או יותר, מדיניות שהופעלה גם בגדה – למנוע תיעוש של השטח הכבוש, כדי שלא יוכל להתחרות בישראל. לשליטה הישראלית על אספקת חשמל (שמתבטאת גם בהפצצת מתקן יצור החשמל היחיד ברצועה) יש השלכה ניכרת גם על טיהור השפכים ברצועה; המתקנים הללו זקוקים לחשמל, ויש סיבות להניח שהם לא מקבלים מספיק (עמ' 18-19). ישראל שולטת גם על התקשורת העזתית (כמו גם על זו של הגדה), משום שהתקשורת שם עוברת דרך הרשת הישראלית בכבל התת מימי (עמ' 20). ישראל שולטת גם על התדרים שמקבלות חברות סלולר פלסטיניות.

הנקודה הגרועה מכל היא העובדה שישראל עדיין שולטת, פיזית, על חלק ניכר משטח הרצועה: היא הקימה "אזור חיץ", ברוחב של 300 עד 1.5 קילומטרים אל תוך תחום הרצועה, שכל הנכנס אליו מתחייב בנפשו. בין ינואר 2009 לאוגוסט 2010, הרגו חמושים ישראלים 22 עזתים ופצעו 146 מהם בשל כניסה ל"אזור החיץ" הזה (עמ' 16). מי שחושב שכל מעשי ההרג האלה מוצדקים, מוזמן להתבונן בתקרית הירי אתמול בבוקר, בה צדו חמושי צה"ל מתנחל מפני ש, אה, היה נדמה להם שהוא עשוי היה להוות להם סכנה, וזאת מבלי שטרחו להעמיד מחסום כמו שצריך. כשזה קורה לישראלים, קמה זעקה – וכשזה קורה לפלסטינים, דובר צה"ל מוציא הודעה שהם "פרצו מחסום" והנושא יורד מהתקשורת. יש יסוד טוב להניח שההרוגים ב"אזור החיץ" הם חקלאים בחלקם הניכר – משום שהוא תופס 17% משטח הרצועה, ובכלל זה שליש מהשטח החקלאי שלה (עמ' 16). נאמר זאת שוב: ישראל הקפידה לוודא שרצועת עזה תשאר כמעט ללא תעשיה וכמעט רק עם חקלאות – והיא הפכה את הכניסה לשליש משטחי החקלאות ברצועה לעבירה שעונשה מוות. לא שזה צריך להפתיע מישהו: לישראל יש היסטוריה ארוכה של ירי על חקלאים שמנסים לשוב לאדמה שהיא החליטה שהיא כבר לא שלהם. פעם היא קראה להם "מסתננים", היום היא מנסה לשכנע אותנו שמדובר במחבלים.

אז כן, אין מבני שלטון ישראלים במרכז רצועת עזה, ואין – בדרך כלל, אלא אם עולה הרצון בפני צה"ל – כוחות ישראליים ברצועה, אבל לטעון ששליטה ברמה כזו כזו היא "סוף הכיבוש", זה ישראבלוף במיטבו.

(יוסי גורביץ)

זוכרים איך לפני חודשיים ומשהו אמרו לנו ששורה של מחבלים, אנשי הוועדות העממיות, ביצעו התקפה מקצועית למדי באזור הגבול עם מצרים, ואשר על כן אנחנו צריכים לתקוף את עזה – ותקיפה כזו בוצעה, והרגה גם ילד, תוך כדי הקרב עצמו? זוכרים איך חודש אחר כך, אמרו לנו בצנעה שבעצם, כל התוקפים היו תושבי סיני, לא עזתים?

אז בסוף השבוע, בלי יותר מדי הבלטה, פרסם אלכס פישמן עיקרים מתוך התחקיר הצה"לי על האירוע. המסקנות הן חד משמעיות: תחת הכותרת "טעות באויב", מביא פישמן את הנתונים האמיתיים. כל התוקפים היו מסיני, חברי חוליית ג'יהאד עולמי שמערכת הבטחון מכנה "סינאווים." המערכת טעתה לחשוב, אומר פישמן, שמדובר באנשי הוועדות העממיות, שעל פיגוע שלהן באותה גזרה התריע השב"כ. אופס. זו הגרסה החצי רשמית החדשה, זו שצה"ל מעביר לציבור דרך כתבים צבאיים. אתם הרי לא באמת חושבים שאלכס פישמן פרץ לקריה וגנב משם מסמכים חסויים, נכון?

והם חסויים. ביקשתי אתמול את תגובתה של סא"ל אביטל לייבוביץ' מדובר צה"ל, שנכשלה בשעתו בלשונה בנושא ואחר כך התעקשה שמדובר בעזתים, על הפרסום של פישמן. הבוקר חזרו אלי מדובר צה"ל ומסרו שעל כל החקירה הזו הוטל אמברגו, כלומר הוראת איסור פרסום פנימית של צה"ל. שאלתי, על כן, האם בכוונת צה"ל לפתוח בחקירת הדלפה במקרה של פישמן, כדי למצוא את המדליף של המסמך הסודי ולהעמיד אותו לדין – ענת קם, כזכור, הועמדה על פעולה דומה לדין בשל ריגול חמור. הם אמרו לי שאני צריך לדבר עם משרד הבטחון.

כלומר, לפני חודשיים צה"ל התעקש, בפומבי, שההתקפה הגיעה מרצועת עזה. עכשיו הוא מנצל ערוצים פרטיים כדי להדליף מידע אחר, ומסרב להגיב בנושא. לפני החקירה, הוא יכול היה לומר בפסקנות שמדובר בעזתים. אחריה, הוא מדבר על אמברגו. משונה הפסקנות הזו שלפני והשתקנות שאחרי, לא?

עידן לנדו מדבר על קונספירציה רחבה ביחס. אנחנו לא יודעים מספיק. בהחלט יתכן שמדובר בקונספירציה מצומצמת, שמנסה לחפות על ההאשמה המהירה שפלט שר הבטחון תוך כדי ההתקפה ועל ההתקפה על ×¢×–×”, שהתגובות עליה הביאו גם למותו של אזרח ישראלי. כלומר, כסת"×— מהסוג שהורגלנו בו. תשמעו, אמנם תקפנו את ×¢×–×” ללא סיבה, והבאנו להדרדרות המצב, אבל היתה לנו סיבה לחשוב ש…. לא סיבה טובה, חטאנו בקונספציה, אבל…

מה שמטריד במיוחד הוא שנסיון הספין הזה מגיע בזמן של עירנות שיא של התקשורת הישראלית, או לפחות החלקים האלטרנטיביים שלה. מפחיד לדעת כמה מההודעות הפסקניות של דובר צה"ל, על איזו התקפה שבעקבותיה לא היתה לנו ברירה אלא להגיב נחרצות (ההודעות שהוא מעדיף להכתיב כ"ידיעה בשם הכתב," כלומר שהוא יהיה אחראי על הניסוח אבל כתב צבאי יהיה חתום עליהן) התגלגלו בדרך זו ממש, בלי שאף אחד ישים לב. זוכרים את להקת המעודדות של צה"ל, שצווחה תחת כל עץ רענן שאין סוכות אבלים בעזה כי החמאס לא מרשה, מה שמוכיח שהמבצעים יצאו מעזה, בהנהגת הלל גרשוני? זכרו אותם גם בסיבוב הבא. גם אז הם יאמרו אותו הדבר: שקט, יורים ובכל מקרה מדובר רק בערבושים.

ועוד דבר אחד: קולה של ראש האופוזיציה, ציפי לבני, נאלם במהלך השבועיים האחרונים בכל מה שקשור לעסקת נתניהו. מקורביה של לבני אמרו לכמה כתבים שהיא סתמה את הפה כי נועם שליט ביקש ממנה לא להפריע להצבעה בממשלה. עכשיו, כשהסוסים כבר ברחו מהאורווה הבוערת, מודיעה לבני שהיא התנגדה לעסקה נחרצות. בשביל זה אנחנו צריכים ראש אופוזיציה: כדי שתשתוק בעת דיון ציבורי סוער. אני חושב שכבר אפשר לומר שמדובר בראש האופוזיציה הגרועה ביותר מאז שכיהן בתפקיד חבר מפלגתה, שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

על העובדה שצה"ל מזמן הפך את הפירמידה שעל פיה ×”×™×” אמור לעבוד – כלומר, מארגון שמטרתו היא ×”×’× ×” על אזרחים, תוך סיכון הכרחי לשם לשם כך של חייליו, הפך לארגון המסכן את ×—×™×™ האזרחים כדי לשמור על חייליו – נכתב הרבה מאד בעשור האחרון. למשל, בסיסי צה"ל בדרום מוגנו, בעוד שהממשלה התעקשה שלא למגן את האזרחים. למשל, הנכונות מצד הממשלה להניח לאזרחים לספוג אבידות מחשש לפעולה צבאית – בגדה לפני חומת מגן, סיפורי הבלהות שסיפרו לנו על ההתנגדות האיומה המצפה לצה"ל קודם לעופרת יצוקה. נקודה שפחות התייחסו אליה, והיא פועל יוצא של התפיסה שפגיעה בחייל פירושה אפריורית תבוסה, היא העדפה להעביר את העימות אל האוכלוסיה של הצד השני. אחרי הכל, אם לא ×™×”×™×” עימות חמוש אלא רק התקפה על אוכלוסיה חסרת מגן, הילדים המתוקים שלנו – אלה שפעם קראנו להם חיילים – לא יהיו חשופים להתקפה.

גם השיטה הזו לא חדשה. צה"ל השתמש בה כמעט מתחילתו. כל הרעיון של פעולות התגמול היה גרימת נזק לאוכלוסיה של האויב, לא פחות מאשר לכוחות הצבאיים שלו. כשצה"ל לא הצליח למצוא פתרון להתקפות המצריות העקשניות במהלך מלחמת ההתשה, הוא פשוט עבר לכתישת ערי התעלה מהאוויר בנסיון לגרום למצרים להסס, בגלל החשש לפגיעה באוכלוסיה שלהם. שני מבצעים גדולים בלבנון – דין וחשבון וענבי זעם, שניהם מבית היוצר של אהוד ברק – התבססו על ההגיון הזה במפורש: צה"ל לא הצליח לשבש את פעילות החיזבאללה על ידי התמודדות עם הלוחמים שלו, ועל כן פתח באש על האוכלוסיה האזרחית של דרום לבנון, כדי שזו תזעק לעזרה.

פרשת גלעד שליט הביאה לשיאה את התפיסה של החייל כילד חסר ישע. כדי להחזיר הביתה את מי שנשבע למסור את נפשו על הגנתה של מדינת ישראל, העבירה ישראל לחמאס 1,027 איש. אפילו בניכוי משוחררי החלק השני של העסקה, מדובר בשווה ערך של גדוד. מי שישלם על כך, כשתגיע עת התשלום, יהיו קרוב לוודאי אזרחים.

ומה נעשה בפעם הבאה שארגון טרור כלשהו יצליח ליישם מתקפה אסטרטגית חסרת תקדים, ולשבות חייל ישראלי? ובכן, כתבה במוסף של ידיעות עוסקת בדיוק בנושא הזה. ובין השאר מראיינים שם את אושיית השמאל כביכול, אורנה שמעוני, אחת המקימות של ארגון "ארבע אמהות". ומה מציעה שמעוני? ענישה קולקטיבית, אבל חס ושלום לסכן שערה מראשו של חייל ישראלי.

בלשונה-שלה, היא אומרת כך: "[במקרה של שביית חייל] יש להחמיר את התנאים של האסירים שלהם בכלא ולשים על הכוונת את כל ראשי המנהיגות של החמאס בעזה וביו"ש. להבהיר להם שאם הם יחטפו חייל, הם ייענשו בצורה קשה ביותר […] שעה אחרי החטיפה הבאה, אם חלילה תהיה, צריך לחטוף את ראשי המנהיגות של חמאס, ובו ביום, או שבוע אחרי, להפעיל את כל מנופי הלחץ – כולל ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת. למשל: להפסיק להם חשמל, לסגור את כל מעברי הגבול ולזרוק להם אוכל מהאוויר. לפעול בסיכול ממוקד נגד המחבלים ונגד המנהיגים שלהם. אבל אני נגד פעולה צבאית שתביא לסיכון ×—×™×™ חיילים וסיכון ×—×™×™ השבוי. המוטו שלי הוא 'טוב לחיות בעד ארצנו'." ההדגשות שלי.

בלי לשים לב, מציעה שמעוני להפוך את ישראל למדינת טרור. כלומר, ליותר מדינת טרור מכפי שהיא כעת. היא רוצה להעניש קולקטיבית אסירים בשל מעשה שלא הם ביצעו. היא רוצה, במפורש, ענישה קולקטיבית כנגד אוכלוסיה של 1.5 מיליון בני אדם. אבל, ראוי לציין, היא לא חושבת שמי שצריך להסתכן לשם כך הם חיילי צה"ל. הו, לא. כשזה מגיע אליהם, אבל כמובן לא אל הילדים האמיתיים בגטו עזה, המוטו שלה הופך להיות "טוב לחיות בעד ארצנו." לא שברור על איזו ארץ מדובר ומה הקשר, בעצם.

האם יש בכלל דבר כזה, "ענישה קולקטיבית שאיננה הורגת"? ספק. בתי חולים, למשל, זקוקים לחשמל כדי להמשיך לפעול. מי שישבש את אספקת החשמל הזו, לא יוכל לטעון שהוא לא אחראי למותם של החולים. כדי להחזיק את רצועת עזה בחיים, צריך להכניס מאות משאיות של מזון לשם. צה"ל לא יוכל, גם אם מאד ירצה – ואין שום סיבה להניח שירצה – לבצע רכבת אווירית של מזון מוצנח לרצועת עזה, לא בכמויות הנדרשות על כל פנים. מה לעשות, לצה"ל אין את כלי הטיס הנדרשים למבצע בהיקף כזה. מה גם שתמיד קיימת הסכנה שהמורעבים לא יעריכו את הכוונות הטובות של המרעיבים ויפגינו את כפיות הטובה שלהם, הברברים, בנסיון להוריד איזה מסוק תובלה או שניים. התוצאה של המדיניות של שמעוני תהיה הרעבה של אוכלוסיה גדולה.

בשנים 2007-2010, עד שהגיעה המרמרה, ישראל נקטה בהרעבה כזו, בהשתמשה בשליט כאמתלה. קציני מטה ניסו לקבוע את כמות הקלוריות שילד עזתי צריך לצרוך. עמוס גלעד אסר על הכנסת שוקולד לרצועה. שורה של מוצרים אחרים לא הורשו להכנס לרצועה, בתואנה ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו לו קיווי מעל לראש." חומוס ניתן היה להכניס, אבל לא חומוס תעשייתי, שבדמיונם הקודח של הקצינים אפשר היה להשתמש בו כדי לזקק חומר נפץ, ולא חומוס קלוי – כי זה כבר חטיפים, ואלו כבר מותרות. היללות שעלו השבוע מהטוקבקים אחרי שהתברר שגלעד שליט אכל בשבי בעיקר חומוס היו צבועות מהרגיל: רוב הישראלים תמכו בהרעבת ילדי עזה, אבל "הילד של כולנו" היה צריך לקבל אוכל טוב.

התוצאה, כמובן, היתה התחזקות החמאס, שהבריח מוצרים דרך המנהרות שלו. בתי הספר של אונר"א לא קיבלו את המלט שהם נזקקו לו לשיקום אחרי חורבן עופרת יצוקה – אבל לחמאס היה את כל המלט שהיה צריך. לא ברור בכלל אם החמאס בונה בונקרים; בונקרים מעידים על לוחמה מעמדות קבועות, דבר לא חכם בלוחמת גרילה. ובעופרת יצוקה התברר שהאנשים שלו לא ניסו להגיע למגע עם לוחמי צה"ל (ואלה, מצידם, לא חתרו יותר מדי למגע).

לא ברור מה היו הנזקים של שנות המצור על עזה. לא ברור כמה נשים הפילו ממחסור בוויטמינים, לא ברור כמה ילדים מתו או סבלו מתת תזונה. לאורנה שמעוני, ולחלק גדול מהאספסוף הישראלי התומך בעמדה שלה, גם לא כל כך אכפת.

ואחר כך, כשיגיעו הפיגועים, שוב תעלה היללה: למה הם כל כך שונאים אותנו.

(יוסי גורביץ)

הנוכל הפוליטי רונן שובל, מתנחל שמוקם ברשימת הבית היהודי ועדיין הצליח לשכנע כותבים בעיתון כמו בן כספית שהוא ותנועתו, אם תרצו, ממוקמים ב"מרכז", קצת הגזים הפעם.

במאמר מבולבל מהרגיל ב"הארץ" אתמול (א'), טען שובל שהסיבה לתג מחיר היא… השמאל האנטי ציוני. שובל קונן על כך שחלק ניכר מהאוכלוסיה הישראלית לא מתייחס ברצינות לשלטון החוק, וכרגיל גם את התיק ×”×–×” הוא הפיל על השמאל. אם רק ×”×™×” כאן שלטון חוק, הוא אומר, הכל ×”×™×” טוב יותר. הכו באליטות והצילו את שלטון החוק.

נניח עכשיו לעובדה שהמתנחלים היו פורעי חוק, מההתנחלות בחברון ב-1968 והלאה, הרבה לפני שהיו פה פוסט ציונים. ב-2008, כששובל היה מועמד לכנסת מטעם הבית היהודי, הוא אמר לערוץ 7 – לא בדיוק כלי תקשורת שהחוק הוא נר לרגליו, כידוע – שהוא מתנגד "לעקירת מאחזים", ושהוא גם היה בהתפרעות הגדולה בעמונה. הוא מוסיף שהוא "אני ממש נגד אלימות אבל זה כבר סיפור אחר."

עמונה, נזכיר, היא מאחז בלתי חוקי – כמו כל המאחזים, ששובל מתנגד לפינוים – שבג"צ הורה על פינויו. קבוצה של מתנחלים אלימים התכנסה שם, שובל יחד איתם, כדי למנוע את פינויו, והתנגשה עם המשטרה. אחר כך היא פיתחה תיאולוגיה של התקרבנות. שובל מציין בראיון את השתתפותו בעמונה כדי להוכיח את נאמנותו האידיאולוגית. בקרב החוגים שבהם חי שובל, פריעת חוק היא אורח חיים. לזה התרגלנו. יבבות על אי שמירת החוק תוך תקווה שאף אחד לא יזכור שהצהרת בפומבי שגם אתה פורע חוק, זה בכל זאת קצת חריג, אפילו בקנה המידה של עיקום האמת שכבר הורגלנו בו משובל.

ישנה כמובן השאלה למה "הארץ" פרסם את המאמר הזה מלכתחילה, אבל, אם לצטט את שובל, זה כבר סיפור אחר.

ועוד דבר אחד: חשבתם שהסגר על רצועת עזה נובע מסיבות בטחוניות? פחחחחח. לאחרונה, עקב מחסור בלולבים לקראת חג הסוכות, שקלו במשרד הבטחון לייבא לולבים מעזה. פתאום, כשזה מגיע לצרכי דת, הסכנות הבטחוניות מתפוגגות. בעמותת גישה אומרים בצדק שמדובר ב(עוד) הוכחה לכך שהמצור הוא פוליטי, לא בטחוני.

(יוסי גורביץ)

למרבה השמחה, התרגיל הבטחוני האחרון של ברק ונתניהו (עדכונים בסוף) לא הצליח: המחאה החברתית לא קרסה, והיא עדיין איתנו. צפוי לה מבחן גדול נוסף בסוף ספטמבר, עם ההצבעה באו"ם על הקמתה של מדינה פלסטינית והבלגן שצפוי להתלוות לכך. אבל זה מרשים: יומיים אחרי התקפת טרור גדולה כבר נערכה עצרת מחאה גדולה ביחס. האם יכול להיות שהציבור הישראלי התנער מההתניה הפבלובית שלו, "שקט, יורים"?

על כל פנים, בקצוות האימפריה של ישראל קרו כמה דברים שלא זכו להתייחסות מספקת בתקשורת הישראלית. הנה ריכוז קצר.

להם דווקא יש מדינת רווחה: הכנסת חוקקה לפני די הרבה זמן חוק שקובע שחינוך חינם יתחיל מגיל שלוש. אז היא חוקקה. השליטים האמיתיים של המדינה, נערי האוצר, עשו בחוק מעשה חוק הדיור הציבורי של רן כהן – כלומר, קברו אותו באמצעות סעיף בחוק ההסדרים.

בשנה הקרובה, הוא יוחל חלקית. באוצר מבטיחים ליישם אותו, אולי, בהנחה שלא יהיה איזה משבר כלכלי, עד שנת 2019. איפה הוא יחול? ובכן, בישובים עניים – כאלה שההכנסה הממוצעת שלהם איננה עולה על 2,217 ₪ בחודש. המשמעות בפועל היא שהוא יחול ברוב הישובים החרדיים, בחלק קטן של הישובים הערביים – ובהרבה מאד התנחלויות.

מה? איך? מה פתאום הכסף הזה הולך למדושני ההתנחלויות לפני שהוא מגיע לעניי הערים? אה. זה פשוט. הממשלה הכריזה על ההתנחלויות כאזור העדפה לאומית, והשנה היא החליטה שהכסף הזה יילך לאזורי העדפה לאומית. ככה זה: מי שיש לו, יינתן לו. מדינת הרווחה הישראלית לא נעלמה סתם כך: היא פשוט עברה לשטחים. ימים וארכיונים יגידו אם זה צירוף מקרה משונה, האם מדובר במקבילה של ה"ההזנחה הברוכה", או שהיתה כאן מטרה ארוכת טווח להגביר את הלחץ על האוכלוסיה המתגוררת בישראל עד שזו תשבר ותעבור לשטחים – שם תוכל לקבל דיור זול מאד וכל מה שצריכה מדינת רווחה לספק, ובמקביל תמנע את פינויים של אותם "אזורי העדפה לאומית". על כל פנים, אנחנו יודעים כבר היום איזה אזורים מעדיפה ממשלת נתניהו.

כלא פתוח חדש: המלבין הגדול של הכיבוש, בג"צ – זה שבלעדיו לכיבוש לא היתה כל לגיטימציה – אישר אתמול (ג') את תוואי הגדר סביב הכפר וולאג'ה שבאזור ירושלים. הצבא הבטיח בטוב ליבו שהוא יאפשר לתושבים גישה למה שנשאר מהאדמות שלהם שלוש פעמים ביום – וכל מי שטרח ללמוד מה קורה בפועל בגדה יודע מה שוות הבטחות הצבא, במיוחד כשהן מלוות בהסתייגות שהגישה לאדמות תהיה כפופה לקבלת אישורי כניסה לישראל. דימי ריידר הגדיר היטב את וולאג'ה כ"כלא פתוח לשמיים". איך זה נראה, אפשר לראות פה.

השופטים, בהנהגת הנשיאה בייניש, קבעו כי יש לתת לעמדתו של המפקד הצבאי "משקל רב". המפקד הצבאי – שבשילוב הנדיר שנוצר כאן, אמר לי מישהו לפני כשבוע, מחזיק בכל הסמכויות של פשה טורקי וגנרל קולוניאליסטי בריטי – הוא לא יצור אמין כל כך. קודמה של בייניש בתפקיד, אהרן ברק, הודה לאחר פרישתו שהיו מקריםש בהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט.

מעניין מתי יגיע תורה של בייניש לומר משהו דומה – ומה יהיה התירוץ שלה. אחרי הכל, היא שמעה את דברי קודמה.

משהו קורה בחברון: לא ברור מה, התקשורת הישראלית לא אומרת על כך מילה, אבל מה שנראה (על פי מקורות זרים) הוא שחמושי צה"ל עצרו כ-120 מתושבי חברון במהלך הימים האחרונים. על פי מספר דיווחים מדובר אך ורק בפעילי חמאס, ושפעילי ארגונים אחרים שנעצרו שוחררו. יש דיווח בלתי מאושש על כך שהחמושים החליטו לפוצץ מטען חבלה בתוך הבית שבו מצאו אותו, וגרמו לו נזק, ושורה של שמועות על כך שיש מספר גדול של פצועים במקום. לאף אחד מהדיווחים האלה אין אישור רשמי, אבל כל העולם – במיוחד הפלסטינים – יודע עליהם, כך שלא ברור מדוע הדיווחים האלה לא מגיעים לישראל גופא.

המיתוס של אי שליטה בעזה: ישראלים אולפו לומר, כחלק מאימוני ה-Hasbara הכמעט בלתי מודעים שלהם, שישראל איננה שולטת בעזה. בולשיט. ישראל לא מחזיקה כוחות בתוך רצועת עזה – רוב הזמן – אבל היא בהחלט חולשת עליה.

ישראל שולטת במרחב האווירי והימי של הרצועה. היא מטילה עליה סגר ימי, וחיל האוויר שלה פושט לעתים תכופות על הרצועה. למעשה, אם סופרים את המל"טים שנמצאים שם (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) דרך קבע, חיל האוויר מעולם לא עזב.

ישראל שולטת אפילו על מרשם האוכלוסין של הרצועה. יש לכך כמה אספקטים. עזתים שלא מופיעים במרשם מסיבה כלשהי – למשל, כי נולדו אחרי שהמרשם ברצועה הופסק, או מסיבה ביורוקרטית אחרת – לא יכולים לצאת רשמית מהרצועה דרך מעבר רפיח. החמאס מרוויח מכל העסק הזה: הוא מבריח אותם דרך מנהרות. אספקט אחר הוא שבגדה חיים כ-35 אלף פלסטינים שעברו לגדה, חלקם לפני יותר מ-15 שנים – מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא חלק מובנה מהסכמי אוסלו. ישראל לא טרחה לעדכן את רישום האוכלוסין, והתוצאה היא עשרות אלפי אנשים שחיים בגדה ושנתונים לשרירות ליבו של כל פטרול ישראלי משוטט: עזתים שנמצאים בגדה מגורשים בימים אלה לעזה אוטומטית, לא משנה כמה שנים חיו בגדה. ישראל התחייבה כמה וכמה פעמים לעדכן את הרישומים, ומדי פעם היא מודיעה – כמחווה לרשות לרגל איזה חג – על כך שתעדכן את רישומיהם של כמה אלפי אנשים. ברוב המקרים, המחווה הזו איננה מתממשת.

אבל כל כך קל להאמין שישראל לא שולטת בעזה.

עדכון: מאז הפוסט של שלשום, על הסדקים בסיפור של ברק ונתניהו, הופיעו כמה וכמה סדקים חדשים. "ידיעות" דיווח אתמול על כך שגורמים עלומים במערכת הבטחון מטילים ספק בכך שוועדות ההתנגדות אחראיות לפיגוע באילת, ומעלים את התהיה ההגיונית: אם הן היו אחראיות, למה כל ההנהגה שלהן היתה במקום אחד? על פי מקורות מודיעיניים של ידיעות – שצריך להתייחס אליהם בזהירות, הם לא אמינים גם כשהם מזוהים, והם לא – כל הייחוס של הפיגוע לוועדות נובע מאיזו הערה בפורום ג'יהאדיסטי כלשהו. באיחור אופנתי, דיווח הבוקר הארץ שלפחות שלושה מהתוקפים באילת הם ג'יהאדיסטים מצרים. המודיעין האמריקני – שוב, זהירות וסקפטיות נדרשים – הודיע שגם הוא חושב שהאחראים הם לא אנשי הוועדות, אם כי אולי הם ביצעו איזה תפקיד מינורי. אתמול תקף צה"ל שוב ברצועה – הפסקת האש, כמובן, לא חלה עליו, היא חלה רק על הפלסטינים ורק הם יכולים להפר אותה – וחיסל מישהו שהחזיק באיזשהו תפקיד בג'יהאד האיסלמי. צה"ל טוען היום שהוא היה האחראי למימון הפיגוע באילת. לא הבנתי. חשבתי שאמרתם שוועדות ההתנגדות היו האחראיות, לא הג'יהאד.

ראוי לשים לב שאף אחת מההצהרות האחרונות לא יוצאת רשמית מדובר צה"ל אלא מכל מיני מקורות בכירים. זו הדרך של צה"ל להפריח המון עשן ואחר כך, כשחודרים דרכו, לומר בצדק שהוא לא אמר שום דבר רשמי בנושא. סא"ל אביטל לייבוביץ' התעקשה בפני בתחילת השבוע שכל המעורבים בפיגוע היו עזתים. היום צה"ל מודה שזה לא היה נכון.

אז אם ברק ניצל את הפיגוע למטרותיו, ורצה להוציא אותנו למלחמה כדי שנשכח מכל המחאה הזו וניתן לו לשבת על הכסא עוד כמה שנים, למה אנחנו לא במלחמה? שאלה מצוינת. מעריב פרסם הבוקר שמצרים הבהירה לממשלת ישראל שמבצע גדול בעזה יכול להביא ל"פגיעה אנושה" בהסכם השלום. אפילו ברק ונתניהו לא חסרי אחריות עד כדי כך, שהם יצאו למלחמה עם מצרים. להרוג כמה עזתים, זה דבר אחד. להסתבך עם צבא מסודר ועם עצבני, זה כנראה קצת יותר מדי. הנה משהו חיובי שכבר יצא מנפילת משטר מובארק: ריסונה של ישראל ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי האחרון בוצע פיגוע משולב, שיצא מסיני לעבר שטח ישראל, כנגד שורה של מטרות בישראל. שישה אזרחים נרצחו ושני חיילי צה"ל נהרגו במהלך ההתקפות. בעוד הן נמשכות, מיהר שר הבטחון, אהוד ברק, להודיע כי האחראים לפיגועים הם חברי וועדות ההתנגדות העממית ברצועת עזה, ותוך זמן קצר תקף חיל האוויר בית בו היו כמה ממנהיגי הקבוצה, והרג אותם. מאוחר יותר באותו היום אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי האחראים להתקפה בסיני נהרגו. תקיפת חיל האוויר הזו היא שהתחילה את סחרור ההסלמה הנוכחי – ורצוי לציין שחיל האוויר מחמם את גזרת עזה מזה כחודש, ללא תשומת לב מצד התקשורת הישראלית.

אלא שישראל מעולם לא סיפקה כל הוכחה לכך שההתקפה אכן הגיעה מרצועת עזה. ועדות ההתנגדות העממית הכחישו את מעורבותן בפיגוע. אחד מגופי התעמולה של ישראל, המל"מ, ייחס גם הוא את הפיגוע לוועדות ההתנגדות העממית – אבל נאלץ לומר, טאוטולוגית, "שום ארגון טרור לא נטל אחריות פומבית על הפיגוע ו'ועדות ההתנגדות העממית' הכחישו כל קשר לאירוע. אולם ראש ממשלת ישראל, וגורמים ישראלים נוספים, הצביעו על "ועדות ההתנגדות העממית" כארגון שביצע את הפיגוע." ההדגשה במקור. כלומר, אליבא דמל"מ, העובדה שנתניהו אומר משהו צריכה לשמש כהוכחה מספקת, גם כאשר הצד השני מכחיש בתוקף. האמנם? יצוין עוד כי המל"מ מדווח (זהירות, מסמך) על פעילותם של אנשי הוועדות בסיני – והיא נראית נבעכית כנדרש מארגון פלסטיני, לא דומה למה שראינו ביום חמישי.

בסוף השבוע, ראיין אתר Realnews בכירה בדובר צה"ל, סא"ל אביטל לייבוביץ', שאחראית לקשרי דובר צה"ל עם התקשורת הזרה. לייבוביץ' הכחישה שצה"ל מקשר את הוועדות לפיגוע, אמרה שהיא לא אחראית לדברי ראש הממשלה, אבל טענה שההמפגעים אכן הגיעו מעזה – והראיה שלה היתה… שהם השתמשו ברובי קלשניקוב (כך! דקה 2:28 והלאה בסרטון), שלדברי לייבוביץ' מעידים על הגעתם מעזה. לא יודע איך להגיד לכם את ×–×”, אבל קלשניקוב הוא כלי הנשק הקל הנפוץ בעולם – מתנה אחרונה מברית המועצות – והם כלי נשק קל להשגה ברחבי המזרח התיכון כולו.

בשיחת טלפון אמש (א') עם לייבוביץ', היא ציינה ש"בכירים במערכת כבר התבטאו בנושא", וסירבה למסור מידע נוסף על התוקפים, אם כי היא התעקשה שהם הגיעו מרצועת עזה. שאלתי אותה האם אפשר לקבל את זהותם של המחבלים שצה"ל הרג, דבר שהיה עד כה מקובל ובוצע תוך שעות ספורות, והיא אמרה שזה בלתי אפשרי, אבל התעקשה – שוב – שמדובר במחבלים שיצאו מעזה. תחקירני בצלם ברצועת עזה, בבדיקה שנערכה היום, לא הכירו את זהותם של המפגעים; כאן המקום לציין, שוב, שבהתקפות בעבר הם זוהו במהירות, ונפתחו להם סוכות אבלים. האנשים נהרגו ביום חמישי. אם הם היו תושבי הרצועה, סביר שמשפחותיהם כבר היו שומעות על זה.

אמש (א') פרסם העיתון המצרי אל מסרי אל יום כי כוחות הבטחון המצרים זיהו שלושה מבין המחבלים ההרוגים. למצרים, מטבע הדברים, יש סיבות טובות מאד להפיל את התיק על תושבי הרצועה – אבל שירותי הבטחון המצריים אומרים שלפחות שניים מבין האנשים שזוהו, היו מוכרים כטרוריסטים בסיני. הגופות האחרות של המחבלים, עד כמה שהצלחתי להבין, נמצאות בידי צה"ל – וצה"ל מקפיד לא לחשוף את זהותם.

והוא יודע למה. אחרי הכל, אהוד ברק ובנימין נתניהו ביצעו כאן הונאה ענקית, שהצבא – בדמותה של סא"ל לייבוביץ' – נאלץ לשתף איתה פעולה, במידה של חוסר רצון. הם הוציאו אותנו למלחמת שולל כנגד רצועת עזה. אי אפשר להאשים את לייבוביץ': היא קצינה לובשת מדים. היא לא יכולה לצאת נגד "בכירים במערכת שכבר התבטאו בנושא".

בהנחה שלא יובאו ראיות אחרות, וקשה לראות אותן מגיעות באיחור, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה ברק ונתניהו ביצעו הונאה כלפי הציבור הישראלי שמחווירה לעומת כל מה שקרה פה מאז שאנשי אבו נידאל ירו בשגריר הישראלי בלונדון, שלמה ארגוב. שרון, בגין ורפול היו צריכים אז עילה להתחיל את מלחמת השולל שלהם בלבנון – התרגיל המבריק שהיה אמור, במחסה של מלחמה באש"ף, להעלות גורם ידידותי לשליטה בלבנון. כשהודיעו לרפול שהאחראים להתנקשות הם אנשי אבו נידאל, הוא הגיב ב"אבו נידאל, אבו שמידל – צריך לדפוק את אש"ף". כך זה התחיל.

אף אחד מהאנשים שהיו אחראים לשקר ההוא, שהביא לסופה של הפסקת אש בת 11 חודשים בגבול הצפון ושהתחיל מלחמה בת 18 שנים, מעולם לא בא על עונשו. אהוד ברק, אז אלוף צעיר, למד כנראה היטב את הלקח. אחרי הכל, הוא הציע אז להרחיב את המלחמה גם לסוריה – תוך הונאת הציבור. שרון התרשם, אבל לא אימץ את ההצעה.

עכשיו נראה – שוב, אם לא יוצגו ראיות אחרות – שהוא ונתניהו מוכרים לנו שקר אחר, שקר שמפנה את האש לעזה. למה? על ×–×” הם צריכים לספק לנו תשובות. הם עדיין עובדים אצלנו, לא להיפך – וזה בדיוק סוג הספינים שמצריך ועדת חקירה ואת הפרדתו של גופו של אהוד ברק מכסאו.

(יוסי גורביץ)

אחרי שכוחותינו האמיצים חיסלו אתמול מהאוויר רופא, אחיו וילד בן חמש, הודיע חמאס שהפסקת האש מול ישראל נגמרה. מצרים מחזירה את השגריר שלה ותנזוף בשגריר הישראלי, מה שסביר לגמרי בהתחשב בכך שהרגנו – אופס! – חמישה חיילים מצרים במהלך הימים האחרונים. הסיכולים הממוקדים של צה"ל, מסתבר, היו בלתי ממוקדים מהרגיל, אם הוא הצליח להרוג גם חיילי צבא ידידותי, שחטפו פיגוע התאבדות מאותם כוחות שתקפו את ישראל ביום חמישי. הפיגוע הזה, אגב, מחזק את ההשערה שהמידע שזרועות ה-Hasbara של ישראל מפיצות לכל עבר על כך שמקור הפיגוע הוא בעזה הוא שקרי. שימוש שקרי במודיעין, כמובן, הוא לא דבר חדש בישראל: עמוס גלעד הוליך שולל את הציבור עם תזת "ערפאת אשם בהכל" שלו במשך כמה שנים, בהסכמה בשתיקה של שאר אמ"ן.

עכשיו, להוציא ההתדרדרות עם מצרים, את המהלך הזה – צה"ל תוקף בעזה, הורג אזרחים, מאלץ את החמאס להגיב ולהדליק את כל הגזרה – כל אדם שפוי יכול היה לראות באפס מאמץ. אחת משתיים: או שהמוח האנליטי המפורסם של ברק לא ראה את זה, ואז הוא (יחד עם כל הצמרת הבטחונית שלנו, שלא התריעה על כך) צריך ללכת הביתה ואתמול, או שהוא העריך שזה מה שיקרה, אבל טוב לו עם זה. בהתחשב במצב הפוליטי שמאיים על הדייר המפורסם ביותר במגדלי אקירוב, ההנחה ההגיונית ביותר היא שברק רצה בהסלמה, בהסכמה שקטה של נתניהו.

אז כאשר תקבלו את צו המילואים שלכם, עשו-נא את המעשה הפטריוטי: השליכו אותו לפח, ובמקום להגיע לבסיס צאו לרחובות. הגיע הזמן שהפוליטיקאים הישראלים יבינו שהם לא יכולים לשחק בישראלים כבמריונטות, שאנחנו לא רובוטים שאפשר להכניס לתלם על ידי לחיצה על כפתור "משבר בטחוני מפוברק", שהם לא יכולים להתעלם מבעיותיה של החברה הישראלית על ידי שיגור כמה טילים לא מדויקים לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחרת, שום דבר לא ישתנה פה אף פעם. תמיד יהיה תירוץ בטחוני, שתמיד יצדיק את שמירתה של ישראל כמדינת קסרקטין.

אני קורא לסירוב המוני לשירות בצה"ל, כל זמן שישראל לא עושה כמיטב יכולתה להחזיר את הפסקת האש מול רצועת עזה, מהלך שצריך להתחיל בריסון חיל האוויר. הקריאה הזו מופנית בעיקר לחיילי מילואים אבל גם לחיילי סדיר. אהוד ברק רוצה מלחמה? נהדר. שיעלה על אפוד, שייקח איתו את בוגר הסיירת השני בממשלה, ושילכו להלחם בעזה – לבד. המלחמה הזו, אחרי הכל, היא מלחמת שלום הטייקונים. לנו אין חלק בה.

ועוד דבר אחד: כתבתי בשבוע שעבר לכלכליסט אייטם אופטימי על מכשיר אנדרואיד בשם IDEOS, שעושה חיל בקניה. השם של המכשיר נשמע לעורך מוכר, והוא חפר ומצא שהמכשיר נמכר גם בישראל. עכשיו, ה-IDEOS בעליל לא מהווה סכנה למכירות של הגלקסי 2 או האייפון, אבל לצרכיהם של הקנייתים הוא בהחלט מספיק. העוקץ הוא המחיר: בקניה הוא נמכר ב-80 דולרים. בישראל אותו מכשיר עצמו נמכר ב-1,700 שקל, כלומר כמעט פי שש. אם מישהו היה צריך הוכחה למה שעושים לנו הטייקונים בעלי התספורת, הנה היא.

(יוסי גורביץ)

אנחנו עוד לא יודעים מי ביצע את שורת הפיגועים בדרום, אבל שר הבטחון אהוד ברק כבר מצא את האשמים – תושבי עזה – ובסגנונם של פוגרומצ'יקי הגבעות כבר הבטיח "תג מחיר". בעזה כבר נכנסים למקלטים, ומי שעוקב אחרי צייצני טוויטר משם, חש את היאוש, את הרגשת האימה, את תחושת ה"לא שוב."

הגלגל הזה מוכר לכולם: פיגוע, תקיפה, פיגוע, תקיפה, פיגוע גדול (או לא), מבצע רחב היקף, פיגוע, תקיפה וכן הלאה. אולי, פעם אחת, נעצור אותו? ומכמה סיבות:

• א. להפסיק עם הפבלוביות. ברק רוצה להוציא אותנו למבצע גדול בעזה? יואיל נא ויסביר לציבור מה הראיות שלו שהפיגוע מגיע משם (על פניו, ובהחלט יתכן שאתבדה, הוא נראה הרבה יותר כמו הפקה של אל קאעדה מכל מה שהחמאס הצליח להרים אי פעם), ושנית – מה בדיוק התכנית שלו לשינוי המצב. מספיק עם קלות הראש שבה ממשלה יכולה לצאת למלחמה/מבצע בלי לתת דין וחשבון לאוכלוסיה שלה.
• ב. כבר לא עושים את ×–×” יותר. ישראל היא בין המדינות האחרונות שעדיין נוקטות בשיטת פעולות התגמול של שנות החמישים. אהוד ברק טוען שהחמאס אחראי לרצח אזרחים ישראלים על ידי ירי טילים על אוטובוסים? יואיל נא לדרוש חקירה של האו"ם על מה שהוא פשע מלחמה לכל דבר. מה יש לישראל להפסיד, אם פעם אחת מאז 1948 היא לא תקח את החוק לידיה ותיתן סיכוי לחוק הבינלאומי? מה, המכה שהוא מתכנן עכשיו תשיג תוצאות שונות מכל קודמותיה? קחו אוויר, תנו לצבע האדום להיעלם מהעיניים, בואו נדבר על ×–×”. לא מקבלים החלטות במצב ×›×–×”.
• ×’. חשש לחיי אזרחים. צה"ל לא יודע להלחם מבלי לפגוע באזרחים – לא שהוא מעוניין בזה יותר מדי. חלק ניכר מתורת הלחימה שלו – מהפצצת ערי התעלה במלחמת ההתשה ועד למבצעי "ענבי זעם" ו"דין וחשבון", שתוכננו על ידי ברק – מיועד במכוון לתקיפת האוכלוסיה, כדי שזו תפעיל לחץ על הממשלה שלה. ספק אם אחרי עופרת יצוקה ישראל יכולה להרשות לעצמה עוד מהלך ×›×–×”.
• ד. חשד הפוטש. חלק ניכר מהאוכלוסיה הישראלית לא יאמין שליציאה למבצע נרחב בעזה יש קשר לפיגוע עצמו, אלא תראה בו נסיון לדכא את המחאה החברתית. בהתחשב בכך שאיוב קרא כבר קרא לפירוק המאהלים, ובהתחשב בכך שרק הבוקר חווינו בתקשורת אש כבדה בין משרדי האוצר והבטחון, קשה מאד ×™×”×™×” להפיג את החשד ×”×–×”. במיוחד כששר הבטחון הוא אהוד ברק, שרק הציניות שלו מתחרה בתיעוב שחש לו הציבור.

בואו, פעם אחת, ננסה לא לירות כתגובה ראשונית. אם זה לא יעבוד, תמיד נוכל לירות אחר כך.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות בזאת לתורם שהעניק לי אישית בקבוק יין, כתרומתו הצנועה לקרן הטבק והאלכוהול. מי יתן ולא תשרת במילואים תחת הגנרל ברק.

(יוסי גורביץ)

אם ×”×™×” צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, ×”×’×™×¢×” תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק ×”×–×” – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ×’'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג ×”×–×”.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)