החברים של ג'ורג'

בשנת 1979, קשר אדם בשם רב סרן אמנון שאשא קנוניה כנגד הפלסטינים, או “מקומיים” בלשונו, תושבי הכפר דורא אל קרע. שאשא קיבל צו תפיסת קרקע שעליו היה חתום תת אלוף בנימין “פואד” בן אליעזר, והוא היה אחראי ליישומו. הוא הוציא את המסמך הבא:

החלקים המעניינים מבחינתנו במסמך הם סעיף 6א’ וסעיף 8. בסעיף 6א’ נכתב “אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים.” בסעיף 8, תחת הכותרת “פרסום,” כותב שאשא ש”לא יינתן פרסום לצו.” למה אסר שאשא, פעמיים, על פרסום הצו? משום שאם היו הפלסטינים מודעים לצו, הם היו יכולים לעתור נגדו לבג”צ, והצו של שאשא, שיצא בתאריך 19.7.1979, נכתב בתקופה רגישה מאד.

ב-20 ביוני 1979, הוציא בג”צ צו ביניים בבג”צ דויקאת ואח’ נגד ממשלת ישראל, שלימים יהיה מוכר יותר כבג”צ אלון מורה; צו הביניים אסר על הפקעת קרקע משום שלא באמת היה בה צורך צבאי. כארבע חודשים לאחר צו הביניים, ב-22.10.1979, קיבל בג”צ פסיקה בתיק, שאסרה על הפקעת קרקע אלא לצורך צבאי. הצו של שאשא, מה-19.7.1979, יוצא בין צו הביניים ובין פסק הדין. שאשא היה מודע לאפשרות שבג”צ דן בנושא, ידע שעתירה יכולה לחסל את הצו שלו, ועל כן קשר להסתיר את הצו מפני האנשים שנפגעו ממנו. שאשא ידע היטב שלצו שלו אין כל תכלית צבאית: הכותרת של הצו היא “צו תפיסה 23/79 הרחבת בית אל.” הוא יודע היטב שמדובר בשטח פרטי: “בעלות השטח הנתפס פרטית.” הוא מבין היטב שבאמתלה של צו לצורך צבאי, הוא מעביר שטח פרטי פלסטיני לידי תושבים יהודים.

למה אני מטריח אתכם באירועים שסטטיסטית, אירעו לפני שרובכם נולדתם ומתקופה שבה רוב האנשים היו משוכנעים שימותו בשואה גרעינית? ×›×™ השבוע העניק בג”צ גושפנקא לקנוניה העתיקה של שאשא. בג”צ פסק השבוע בעתירה שהוגשה על ידי ארגון יש דין, עליה כתבתי כאן. (כאן יש להביא את הגילוי הנאות הרגיל: אני כותב עבור יש דין ומקבל על כך תשלום. הפוסט ×”×–×” איננו מייצג את ארגון יש דין.) הוא קיבל את הדרישה הפרטית – הריסת המבנים שבנו המתנחלים שם – אבל דחה את הדרישה הכללית, שהיא ביטול צו התפיסה השקרי של שאשא.

צו תפיסה צבאי מיועד לצרכים בטחוניים מיידיים: אם יש צורך לתפוס עמדת הגנה, להקים מגדל שמירה, וכו’, כוח כובש יכול להוציא צו תפיסה. אבל רשמית, מדינת ישראל לא עשתה כל שימוש בשטח שגנב שאשא בכוח סמכותו במשך יותר מ-30 שנה. רק ב-2010, אחרי שבנימין נתניהו הבטיח לשחד את המתנחלים בשל פינוי ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה,” וראו הפוסט שעסק בה), החלה הבניה שם. וגם עליה אין מחלוקת שהיתה בלתי חוקית. איך יכולה להיות תפיסה צבאית שאיננה מיידית? פרקליטות המדינה, שתמיד מזדרזת להגן על כל דבר תועבה, הגיעה לבית המשפט עם הביטוי האומלל “צורך צבאי שקפא”: היא טענה שאמנם, הצבא לא עשה שום דבר עם השטח שתפס במשך 34 שנים, אבל אין משמעות הדבר שאין בתפיסת השטח “צורך צבאי.” לכל היותר הוא “קפא.”

אז בג”צ, כהרגלו, החליט להקטין ראש ולהעלים עין. הנשיא גרוניס הורה על הריסת המבנים הבלתי חוקיים – ובו זמנית כתב ש

”יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה כי אין הכרח לדון בעניין המרכזי שהועלה בעתירה זו, והוא תוקפו של צו התפיסה השני. בהקשר זה יוער כי העותר התייחס בבקשתו לביטול צו התפיסה גם לעובדה שצו התפיסה השני לא פורסם מעולם. לצו התפיסה השני צורף מכתב מיום 19.7.1979 בו צוין, בין היתר, כי "אין לפרסם את תיקון הצו בפני מקומיים" (סעיף 6(א)), וכי "לא יינתן פרסום לצו" (סעיף 8). אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בהנחיה זו נפל פגם.”

אתם הבנתם מה קרה פה? גרוניס לקח את הקנוניה של שאשא, את ההוראה האקטיבית שלו להמנע מפרסום הצו (עליה חזר, כזכור, פעמיים), והפך אותה ל”פגם.” לא עוול; פגם. מין משהו לא תקין כזה, באמת לא נעים, אבל אין מה לעשות. לא פשע מכוון, שמיועד לסמא את עיני בית המשפט, אלא פגם מנהלי. בכך מצטרך גרוניס, 35 שנים אחרי הצו של שאשא, אל הקנוניה שלו: הוא עוצם את עיניו מרצון.

עוד כותב גרוניס ש

“מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בנסיבות המקרה יש להבחין בין הפגם לבין תוצאתו. זאת, בהתחשב בכך שהעותר ידע, לדבריו, על התפיסה של אדמותיו ובשים לב להשלכות הרוחב הנובעות מביטול צו התפיסה השני, עשרות שנים לאחר הוצאתו. “

אין שום מחלוקת על כך שהעותר ידע שגנבו את אדמותיו: הרי נאסר עליו להכנס אליהן. אבל הוא לא יכול היה להוכיח את זה. הוא לא יכול היה להציג את המסמכים שהובילו לתפיסת האדמות, ובהתאם לא יכול היה לערער על התפיסה, כי המסמכים היו סודיים.

ולגרוניס, כמסתבר, אין עם זה בעיה מיוחדת.

שימו לב מה עוד קורה פה: בגלל “השלכות הרוחב” שנובעות מביטול צו התפיסה, גרוניס לא מבטל אותו – אף שהוא יודע שמדובר בצו לא חוקי. הוא מאשר גזל של המדינה מחשש שמא המדינה תצטרך להחזיר את הגזל. ×›×™ הפסיקה של גרוניס, כלל אין משמעה שהאדמות שנגזלו מתושבי דורא אל קרע תחזורנה לבעליהן: כל מה שהיא קובעת הוא שאסור לבנות עליהן בניה פרטית, ושמותר לבצע בהן רק צורך צבאי. כלומר, האדמות ישארו בחזקתה של ההתנחלות בית אל – עד שיבוא הרכב בית משפט נוח יותר למתנחלים.

גרוניס נחשב לשופט שמרן, שזכות הקניין עומדת אצלו מעל הכל – אלא אם, כמסתבר, ×–×” קניין של פלסטינים. אז, צו מזויף ולא חוקי גובר. הרי אם זכות הקניין היתה גוברת, גרוניס ×”×™×” צריך להורות על ביטול צו התפיסה המזויף, ולהחזיר את השטח לבעליו החוקיים – ואם ×–×” יוצר בעיות להתנחלות בית אל, אז שתפתור אותן על חשבונה.

אבל בית המשפט העליון בחר לשלוח, בפרשת דורא אל קרע, מסר אחר לגמרי לפקידי משטר הכיבוש: רמו, שקרו, גזלו, קשרו קנוניות, זייפו מסמכים. אם וכאשר נאלץ לדון בנושא, שנים רבות לאחר מעשה, נקבע שמדובר היה ב”פגם” ונסב ממנו מעדנות את מבטנו. לכם, כמובן, לא יקרה דבר.

זה לא שלטון חוק, זה ישראבלוף.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נסה לדבר עם איש ימין יהודי על פשעי המלחמה היומיומיים שלנו, ותגלה תוך זמן קצר שהוא עבר ליקום מקביל

שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין – הגילוי הנאות הרגיל: אני מספק ליש דין שירותי בלוגינג כפרילאנסר – פרסמו היום (ב’) הצהרה משותפת, שקובעת שישראל לא מעוניינת לחקור פגיעות בפלסטינים. מצ”ח ומשטרת ישראל לא יודעים ולא רוצים לחקור פשעים, שחלקם עולים לכדי פשעי מלחמה, כנגד התושבים המוגנים של השטחים הכבושים. בצלם, שהתבקש על ידי הפרקליטות הצבאית לספק לה נתונים על פשעים שבוצעו במהלך “צוק איתן,” סירב לשתף פעולה: אף שפשעי צה”ל ברורים כשמש, ההחלטה עליהם – והפשעים האלו היו מדיניות, לא מקרה – התקבלה בסיוע הפרקליטות הצבאית. לטעון שיש אפשרות שהפרקליטות הצבאית תחקור את עצמה ותנסה לברר האם ההחלטות שלה היו, בפני עצמן, פשע מלחמה – ×–×” לקחת את תיאטרון האבסורד הרגיל של החקירות של צה”ל צעד אחד יותר מדי.

טענה קבועה של הימין היהודי – “אם תרצו” ובן דרור ימיני התמחו בכך – היא ש”השמאל” מאשים את צה”ל בפשעי מלחמה. הם, כמובן, לא טורחים להתמודד עם ההאשמות: עצם ציון העובדה כבר הופך אותך לעוכר ישראל.

אבל רגע, תאמר להם, רגע. ודאי שצה”ל מבצע פשעי מלחמה: הוא מבצע אותם כל יום. עצם השמירה על התנחלות היא פשע מלחמה; עצם ההפקעה של אדמות עבור התנחלויות היא פשע מלחמה. אמנת ג’נבה הרביעית אוסרת במפורש על העברה של אוכלוסיה לשטח כבוש.

וברגע שאמרת את ×–×”, מתחיל מסע משונה במורד מחילת הארנב. מה זאת אומרת, יאמר לך איש הימין היהודי, אין בכלל כיבוש. הוא יוכל לעשות את ×–×” בכמה דרכים: אם הוא דתי יותר, הוא יגיד לך ש”העם היהודי לא יכול להיות כובש בארצו” – ובמחי תנועת יד יבטל את קיומם של יותר מארבעה מיליוני אדם. הם, הרי, לא מתאימים לפנטזיה על “עם השב לארצו” – הם אף פעם לא התאימו.

אבל הם פה. אז מה עכשיו? עכשיו יודיע לך איש הימין שהשטחים בכלל לא כבושים, אלא “שנויים במחלוקת,” ואם אתה לא מאמין לו, לך תקרא את דו”ח אדמונד לוי.

ופה אנחנו כבר באמת נכנסים לעולם פנטזיה. קודם כל, התפיסה שהשטחים אינם כבושים אלא “שנויים במחלוקת” לא מקובלת כמעט על אף אחד בעולם, מלבד ציונים ותומכיהם. שורה של החלטות בינלאומיות מתייחסות לשטחים ככבושים – לעזאזל, עשרות פסיקות של בג”צ לאורך כמעט 50 שנים מתייחסות להם ככבושים. ולא רק פסיקות בג”צ: הצווים הצבאיים, שהם מקור החוק בשטחים הכבושים, מתייחסים אליהם כאל “מוחזקים”, קרי כבושים, ושהם מוחזקים מכוח דיני הלחימה – כלומר, מכוח החוק הבינלאומי. אם כל העולם, ובתי המשפט שלך, והמחוקקים הצבאיים שלך, אומרים לך שאתה שיכור, כנראה שאתה שיכור.

ואז אנחנו מגיעים לדו”ח אדמונד לוי. אוי. איזו חרפה אינטלקטואלית. לא ש”אינטלקטואלים ימנים” מסוגלים להפתיע אותי יותר. אם לתמצת את לוי, אין כיבוש בגדה, משום שהשטח הובטח ליהודים על ידי איזה לורד בלפור, ואחר כך כמה מדינות קולוניאליסטיות אישרו את ההבטחה שלו בוועידת סן רמו. כדי לעקם את המציאות עד כדי כך, צריך לוי לשקר. הוא צריך לטעון שבלפור הבטיח מדינה – בעוד שכל תלמיד בית ספר (עדיין) יודע שבלפור דיבר על “בית לאומי”, ולא על מדינה, ולא משום שהוא לא הכיר את המושג. לוי צריך גם להתעלם מהאמירה המפורשת של בלפור, שחוזרת על עצמה בוועידת סן רמו, על כך ש

“מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות.”

אופס! אם אין כיבוש, אז, בהנחה שאיש הימין היהודי הוא אדם ישר – ×”× ×—×” שבצדק שנויה במחלוקת ברוב מוחלט של המקרים – הוא צריך להעניק שוויון זכויות אזרחי ודתי לקהילות הלא יהודיות. או, במילים אחרות, לסיים את המיזם הציוני ולהקים מדינה דו לאומית.

אבל אם היינו צריכים לעמוד על הרגע שבו החסידים השוטים של אדמונד לוי התנתקו לחלוטין מהעולם, הרי ×–×” הרגע שבו לוי קובע שלאו”ם לא היתה סמכות לחלק את פלסטינה. יש לנו שופט – איש ימין שמונה כדי לרצות אנשי ימין, נזכיר – שמבטל בהבל פיו את כל הסדר הבינלאומי בעולם מאז 1945 ושומט את ההצדקה המשפטית העיקרית לקיומה של ישראל. כלומר, כדי לומר שלוי צודק, צריך לומר שכל העולם טועה ושהוא מתנהל בצורה שגויה באופן מחריד כמעט 70 שנה. בדרך, אגב, לוי מבטל את כל פסיקות בג”צ – או, למעשה, נמנע מלהתייחס אליהן. ומאחר וכל הסיבה שמישהו בכלל מתייחס לדו”ח לוי היא העובדה שלוי מונה לבג”צ, צריך לתהות מדוע ממשיכים להתייחס אליו, אחרי שהוא שמט בעצמו את הקרקע מתחתיו.

זה לא מקרה שהאנשים שיוצאים למסלול הזה הם בדרך כלל אנשי ימין דתי: הם ממילא חיים בעולם פנטזיה, שבו הדרך שבה אתה שורך את הנעל יכולה לברוא שדים או להביא הגאולה, שלא לדבר על מה שקורה לעולם כשאתה מאונן.

צריך מדי פעם להוציא את הראש מהיקום המקביל ×”×–×” ולראות איפה אנחנו חיים. והמציאות היא שיש כיבוש, יש אנשים שחיים תחת כיבוש, יש חיילים שמבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומי, יש צבא שלא מסוגל ולא רוצה לחקור את הפשעים הללו, ויש עורכי דין (במדים ושלא במדים) שמספקים להם תירוצים – ומסתכנים בכך בביצוע פשעי מלחמה בעצמם.

×›×›×” ×–×”.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה, למרות כל ההתלהמות, צה”ל לא יכבוש את עזה

קציני צה”ל כבר רוטנים, כרגיל בפחדנות האלמונית שלהם. לא נותנים להם להשלים את העבודה, הם אומרים. הסוסים נושפים ורוצים להסתער, אבל הממשלה הבוגדנית מרסנת אותם. הצליל הקבוע ×”×–×” – צליל תחיבת הסכין הצבאית בגבו של הדרג המדיני – מעיד שעוד מבצע צבאי מתחיל לחשב את סופו לאחור, וכרגיל ביבבה ולא במפץ.

הו, יהיה מפץ. צה”ל יארגן לנו איזו התקפה פנומנלית שתהרוג המון אזרחים חפים מפשע ולא תשנה כלום. אבל הוא לא יכבוש את עזה. היללות של הקצינים מיועדות רק להעביר את האשמה לממשלה. כמו תמיד.

למה, בעצם, צה”ל לא כובש את ×¢×–×”? מבחינה צבאית, זו לא משימה מורכבת. כזכור, צה”ל ניהל לוחמה בעומק הרצועה במהלך עופרת יצוקה, ושילם מחיר ×–× ×™×— – חמאס הצליח להרוג רק חמישה מחמושיו. חמשת האחרים נהרגו מאש ידידותית, מה שמבהיר איזו עוצמת אש הפעיל צה”ל נגד כל דבר שזז. ובכל זאת, צה”ל לא כבש את לב הרצועה.

הוא יכול. יש לו חיפוי אווירי מושלם. יש לו את השריון ואת החי”ר. הוא יכול לנחות מהים, ולהתקדם משם למרכז העיר ×¢×–×”. הוא יכול לנחות גם בחופי הדרום, תוך כדי תקיפה מהצפון. לחמאס אין כוח סדיר שיכול לבלום אותו. כן, ×–×” ידרוש אבידות – ×›×›×” ×–×” במבצעים צבאיים – אבל אלה יהיו אבידות קטנות ביחס לכיבוש אוכלוסיה . פעם, צה”ל × ×”×’ לנפח את מספר האבידות ×”×–×” וטען שמדובר ×™×”×™×” במאות אם לא אלפים; עופרת יצוקה הוכיחה שהצבא שקרן במקרה הרע, פאניקרי במקרה הטוב. אם ×–×” המקרה הטוב.

אז למה, בעצם, צה”ל לא כובש את עזה?

כי הבלגאן לא יהיה הכיבוש עצמו; הבלגאן יהיה מה שיבוא אחר כך. אף אחד בתקשורת הישראלית לא מדבר על זה, כולה עסוקה בחיקוי בלתי מודע של קול הרעם מקהיר, אבל לא צריך להיות סאן צו או הגלגול השני של פון קלאוזוביץ כדי להבין את זה.

שתי דקות אחרי שישראל תסיים את כיבוש רצועת ×¢×–×”, היא תהיה אחראית לתושבים שלה. גם עכשיו היא בפועל אחראית עליהם – היא שולטת על מרשם האוכלוסין, היא קובעת מה ייכנס לרצועה ומי ייצא – אבל היא מעדיפה להעמיד פנים שמישהו אחר אחראי. ברגע שיהיה כיבוש, העמדת הפנים הזו תגמר.

ולא, אבו מאזן לא יעזור לה. הוא גם כך חשוד במשת”פיות. הוא לא יוכל לקבל לידיו את הרצועה מצבא ישראלי בלי לפחות העמדת פנים של בחירות. ואחרי שישראל תכבוש את הרצועה מידי החמאס ומי שנראה כמשת”פ מחכה בפינה, די ברור מה יהיו תוצאות הבחירות (אירונית, יש סיבות טובות להאמין שאם היו נערכות בחירות בעזה קודם למבצע “פאלוס זקוף,” החמאס היה מפסיד בהן.)

אז אחרי שצה”ל יסיים את הכיבוש, הוא ×™×”×™×” אחראי למים, לחשמל, לתשתיות, לסעד של כל תושבי הרצועה, ×›-1.7 עד 1.8 מיליוני בני אדם. כן, הוא עשה עבודה מחורבנת בזה גם בסיבוב הכיבוש הקודם שלו – עבדכם הנאמן שתה את המים המלוחים של ×¢×–×” עד תחילת 1991, כשבמקורות נזכרו לספק לדיר אל בלאח מים מתוקים, 24 שנה בלבד אחרי הכיבוש – אבל הפעם, בגלל הכיבוש המחודש, הוא ×™×”×™×” תחת הרבה יותר ביקורת בינלאומית. אין ספק שזה יעשה פלאות למשק הישראלי.

אה, כן: הביקורת הבינלאומית. זו רק תתגבר, אחרי שישראל תכבוש מחדש שטחים שהיא נסוגה מהם. ישראל תתבקש או לאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ודחוף – “פאלוס זקור” הצליח להעלים זמנית את העובדה ש-17 מדינות אירופאיות המליצו לפני מספר ימים על החרמת ההתנחלויות, החברות שעושות איתן עסקים, ובפועל חלק הארי של כלכלת ישראל – או להקמת מדינה אחת. איש אחד, קול אחד. רעם התותחים משתיק זמנית את העובדה שישראל נמצאת במלכוד מדיני, אבל לא פותר אותו. יותר ויותר אנשים מדברים על פתרון המשבר לא מזווית של הסכם מדיני חלול כלשהו – לכולם די ברור שישראל לא מסוגלת לפנות התנחלויות – אלא מהכיוון של הענקת זכויות אזרח שוות לכל האנשים החיים בפלסטינה המנדטורית. כיבוש של רצועת ×¢×–×”, כלומר החזרת הכיבוש הנראה לעין על 1.7 מיליוני בני אדם, רק יחדד את הקולות האלה.

ומעבר לכל ×–×”, תהיה לוחמת הגרילה. בישראל אולי שכחו, הרבה בזכות תעמולת הימין הנמרצת, את העובדה שהפינוי הישראלי של ההתנחלויות מרצועת ×¢×–×” ×”×’×™×¢ הרבה בזכות ההתקפות של חמאס על החמושים הישראלים ברצועה. הח”מ זוכר היטב את הימים שבהם זחלו חמושי צה”ל בחול של רפיח וסיננו אותו, בחיפוש אחרי חלקי גופות. הימים האלה יחזרו, ולישראל שוב ישובו גופות של חיילים מרצועת ×¢×–×”. יתר על כן, מותר להניח שכפי שירי הרקטות מרצועת ×¢×–×” החל תחת הכיבוש הישראלי שם – עוד נקודה שהימין הישראלי הצליח להשכיח – כך הוא יימשך אחרי הכיבוש הישראלי החדש.

מכל הסיבות האלה, צה”ל לא רוצה לכבוש מחדש את הרצועה. הוא לא יאמר את זה לתקשורת, וזו לא תשאל את השאלות, אבל אלה התשובות. לצבא נוח מאד עם המצב החדש, בו החמאס לא יכול בפועל לאיים על רוב המדינה בשל מערכת “כיפת ברזל.” התוצאה של המערכת היא מצב חסר תקדים בתולדות המלחמה: צד אחד יכול להרוג באזרחי הצד האחר כאוות נפשו, מבלי שיסבול כל תוצאה צבאית בשל כך.

כשהתחיל השימוש במל”טים לצרכי חיסול מהאוויר, לפני כעשור, עלתה התהיה מה תהיה ההשלכה של שימוש רחב בהם; האם היא לא תוביל לכך שהמחיר הפוליטי של יציאה למלחמה יצנח – שהרי גופות אינן חוזרות בארונות מתים, ואף אחד לא יושב שבעה על רובוט שהופל – עד כדי כך שהקלות של יציאה אליה תהיה בלתי נסבלת. העובדה שממשל אובמה מנהל מלחמה מלוכלכת מאד בקרן אפריקה, תוך אפס דיון ציבורי בארה”ב, מעידה שהתשובה על כך היא חיובית.

ישראל לקחה את המשוואה הזו צעד אחד הלאה. היא לא רק הורגת בעזתים מבלי לחשוש לגורל טייסיה, היא גם הורגת בהם מבלי לחשוש שמא הם יצליחו להגיב באש אפקטיבית. לא היתה מערכה כזו בהיסטוריה שאני יכול לחשוב עליה.

אלא שלמערכה כזו יש מחיר פוליטי. גם אם נצא מנקודת ×”× ×—×” שהחמאס לא ישוב ויחדש את פיגועי ההתאבדות מהגדה המערבית – פשע מלחמה בלי שום ספק, אבל איזו אפשרות תגובה נותרה לו? – ישראל מצטיירת בעולם יותר ויותר כגוליית, וגוליית יהיר; עם של בני אלים, שהורג באדישות עד חדווה בבני האדם, נשען על טכנולוגיה בלתי נתפסת. לכך ×™×”×™×” מחיר, והוא אולי בלתי ניתן לכימות, אבל ישראל תשלם אותו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ומחשבות אחרות אחרי רצח נערים

אז זה נגמר כפי שכל אדם חושב יכול היה לנחש שזה ייגמר: בקבר תחוח. העובדה שחוטפיהם של שלושת הנערים לא העלו כל דרישה היתה צריכה להבהיר לנו שמה שהתרחש כאן היה רצח ולא חטיפה כבר לפני שבועיים. לא במקרה, יש להניח, לא חשפו לנו את הקלטת של השיחה האחרונה של אחד החטופים, וכעת לוחשים שברכב השרוף נמצאו תרמילי כדורים. כלומר, שהממשלה והצבא שיקרו בגסות לציבור כשאמרו לו שהמטרה של מבצע “שובו בנים” הוא השבת החטופים.

אבל זה יהיה נושא לפוסט עתידי, כשיהיה יותר מידע ברור. בינתיים, כמה תהיות. העיקרית שבהן היא על הטענה, שנשמעה מצד כמה כתבים צבאיים, ש”השב”כ נכשל.” הוא נכשל, נטען, הן משום שלא מנע את החטיפה והן משום שלא הגיע אל החוטפים.

בואו נחשוב רגע מה המשמעות של הדרישה הזו. הדרישה היא ששירות מודיעין ישראלי יהיה מסוגל לאתר חוליה בת שני אנשים או שלושה, שפועלת בתחכום ומידור ניכר, עוד לפני שהיא מבצעת את פעולתה, או למצער זמן קצר לאחר מכן. המשמעות של הדרישה הזו היא שהשב”כ ינטר את פעולותיהם של כארבעה מיליוני בני אדם בגדה וברצועה, עד הרמה שקשירת קשר בין שני אנשים תהיה בלתי מעשית.

אני לא יודע אם אפשר בכלל להגיע לרמה כזו של ניטור. אני יודע שהשטאזי, אולי ארגון ביון הפנים הנודע ביותר לשמצה בהיסטוריה, לא הצליח. והוא, נחשף לאחר קריסתו, גייס בשלב מסוים רבע (!) מאוכלוסיית הבית שלו כמודיעים. צריך לציין שזה לא עזר: מזרח גרמניה לא קיימת יותר.

מה שחמור כאן הוא שמי שדורש מהשב”כ להגיע לרמה כזו של ניטור, אומר אבל לא אומר, רומז אבל לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים, שעל השב”כ לפורר את החברה הפלסטינית לרמה שבה אדם איננו יכול לבטוח באשתו, או אם בילדיה. הוא רוצה שנקים בגדה המערבית את אם כל המדינות הטוטאליטריות – רוצה, אבל לא מוכן לומר את המילים. ×›×™ הישראלים מעדיפים לחשוב שהכיבוש הוא משהו שקורה, משהו שפשוט נמצא שם, שאין לו מחיר.

אז אחרי כמה שנים טובות שבהן ניהלנו כיבוש ללא מחיר, או ליתר דיוק כמעט ללא מחיר, התחלנו שוב לשלם. מי ששילם את המחיר היו האנשים הפגיעים ביותר. וככה זה: החטיפה והרצח הם פשע מלחמה, אבל כשאתה לא מאפשר לאויב שלך להלחם בכל דרך אחרת, כשאתה מגדיר הפגנות כ”טרור עממי” וקריאה לחרם כ”טרור כלכלי,” כשקריאה למאבק במשטר האפרטהייד הישראלי בגדה היא “טרור קוגניטיבי,” אתה לא מותיר ליריב שלך כל דרך מאבק פרט לטרור.

ולא, הוא לא ישחק לפי הכללים. הנה ספקולציה: החוטפים שמרו על דממת אלחוט מוחלטת עד כה. הם לא אמרו כלום. הם אפילו לא לקחו אחריות על ההרג. בנימין נתניהו וארגוני ה-hasbara של צה”ל טוענים שהחוטפים הם אנשי חמאס. הם מצביעים על כך ששני פלסטינים שנעדרים מאז יום לפני החטיפה הם אנשי חמאס לשעבר.

אבל. זמן קצר אחרי החטיפה, לקח עליה ארגון אחריות. הארגון הזה היה “דאע”ש פלסטין,” ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם, ושבעליל הושפע מההצלחות של דאע”ש בעיראק וסוריה. רוב כלי התקשורת פסלו את הטענה שארגון כזה אכן קיים ושהוא אכן אחראי לחטיפה, וקברו את הידיעה.

בוא נצא מנקודת הנחה שהטענה הזו אמיתית. היא מסתדרת עם העובדה שדממת אלחוט, והמנעות משימוש בתקשורת אותות, היא אחת מסימני ההיכר של דאע”ש. שימוש בתקשורת אותות חושף אותך ליכולת יוצאת הדופן של צבא מערבי מודרני לערוף ארגונים. הוא צריך בסך הכל סלולר שהוא יכול לאתר. משם הדרך קצרה. אם אין שימוש בסלולר, והנהגת דאע”ש מקפידה הקפדה קיצונית לא להשתמש בהם ולא להשאיר חתימה ברשת, אתה צריך מודיעין אנושי, וזה נהיה הרבה יותר מסובך. השב”כ, נאמר לנו, עבר בשנים האחרונות להשענות-יתר על מודיעין אותות.

נצא מנקודת ×”× ×—×” שהחוטפים מודעים לכך – ×–×” לא ממש סוד, ומרוואן ברגותי ידע כבר ב-2004 לפרק את הטלפון הסלולרי שלו כדי להמנע ממעקב; הוא ×›×™× ×” אותו “המרגל הקטן” וידע שהוא מכוון אליו את המל”טים של צה”ל. אם הוא ידע את ×–×” לפני עשור, מותר להניח שכל מי שנכנס למשחק המסוכן של מאבק חמוש בישראל מכיר את העובדה הזו. מי שלא מכיר אותה, כנראה כבר מת.

יתר על כן, אם מישהו ×”×™×” בחמאס לפני שמונה שנים, ×–×” לא אומר שהוא בחמאס היום. בהחלט יתכן שהוא החליט להקים ארגון משלו. אחרי הכל, דאע”ש הוא במידה מסוימת תולדה של אל קאעדה, שבתורה היא תולדה של ארגוני הג’יהאד האיסלמי, שבתורם התפצלו מן האחים המוסלמים בשנות השישים. וב-1943, אנשים שהיו אנשי אצ”ל מובהקים היו שמונה שנים קודם לכן אנשי ×”×’× ×” – ואנשי לח”י מובהקים היו ארבע שנים קודם לכן אנשי אצ”ל.

אז למה לא מדברים על ×–×”? ×›×™ לראש הממשלה נוח לדבר על חמאס. מתאים לו לתפוס טרמפ על החטיפה לצרכים פוליטיים. וכי אף אחד לא רוצה לדבר על העובדה שדאע”ש, בניגוד לגל ההיסטריה והמיתולוגיזציה, היא בסך הכל עוד ארגון, שאפשר להצטרף אליו או לעזוב אותו ושהחברים שלו, אבוי, עשויים להיראות בדיוק כמו אנשים רגילים, נטולי קרניים. ואף אחד לא רוצה לדבר על האפשרות המצמררת שאחרי שעברנו על הכלל הספרטני הישן, שקבע שאסור לצאת למלחמה שוב ושוב על אויב משום שאתה מלמד אותו להלחם, לימדנו את הפלסטינים – או, למצער, את חלקם – איך להביס את השיטה שעבדה נהדר בעשור האחרון.

מכרו לנו שלוחמת התקשורת, יחד עם לוחמת המל”טים, תחסל את הטרור. במקום אל קאעדה, שמנהיגיה נהרגו מהאוויר כמו זבובים, קיבלנו את דאע”ש, שהיא יריב קשה יותר. עכשיו יש סיכוי שבמקום חמאס, קיבלנו משהו אחר, משהו שהתאים את עצמו ליריב, משהו שאנחנו עוד לא יודעים איך להרוג ושהולך לגבות מאיתנו מחיר דמים. חשבנו שנוכל להרוג מהאוויר על סמך אותות בלתי נראים, בני אלים שהורגים בני אדם כאילו היו מקקים, ושלא יהיה לזה מחיר או שלא תהיה תגובת נגד. אז יש.

ומעל לכל, האשליה שאפשר “להדביר את חמאס” או את ההתנגדות הפלסטינית. ההתנגדות היא עממית; חמאס היא תנועה עם שורשים עממיים רחבים. אי אפשר להדביר אותן אלא בשינוי התנאים שהצמיחו אותן, אבל ×–×” בדיוק מה שישראל לא מוכנה לשקול: קץ לכיבוש. במקרה של חמאס, שהוא פשוט האחים המוסלמים/התנועה האיסלמית, הדיבורים על “הדברה” שלה נלעגים במיוחד. היא שורשית, היא היתה כאן לפני ישראל. היא לא הולכת לשום מקום, היא ריאקציה לכשלון של הלאומיות הערבית – כשלון שדאע”ש חשפה עד כמה הוא עמוק. אין יותר סוריה או עיראק; ספק אם היתה אי פעם לבנון; המדינות האורגניות של המזרח התיכון, כלומר כאלה שיש להן קיום היסטורי ותרבותי ארוך – מצרים, טורקיה, איראן – קיימות. כל השאר מסתחרר, נמצא בתנועה. הכיבוש המערבי של המזרח התיכון, על הסכמי סייקס-פיקו, על פירוק האימפריה העות’מנית, על ביטולה של הח’ליפות, נמוג – והוא מעלים קווים שאף פעם לא ×”×™×” להם קיום. בלב המערבולת הזו, חמאס נראית הרבה יותר שורשית מהלאומיות הנבובה של הבעת’ הסורי או העיראקי – ואנחנו עושים הכל כדי שהיא תראה אלטרנטיבה טובה יותר לפתח.

או, במילים אחרות, החשש הגדול שאין נוקבים בשמו הוא שהמזרח התיכון הקולוניאליסטי, שישראל היא יצירתו המובהקת, מתפרק לנגד עינינו – אבל ישראל לא הצליחה לנצל את הזמן כדי לסיים את הסכסוכים שלה איתו; שהיא נשארת מובלעת פסוודו-אירופאית – אירופאית בעיקר בעיני עצמה – בלב אזור שמעלים אקטיבית כל שריד של הכיבוש האירופי, ובזמן שארה"ב נכנסת לבדלנות ברוכה.

נגד מצב כזה, ספק אם אפילו משטרת המחשבות שהשב”כ נדרש להיות תהיה מסוגלת לספק מענה, על כל פנים לא לאורך זמן.

ועוד דבר אחד: בג”צ אישר היום – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – את הריסת בית משפחתו של זיאד עוואד, שנאשם בהריגתו של נצ”מ ברוך מזרחי. עוואד לא הורשע, אבל באופן שבעיני אדם מן השורה הוא בלתי נתפס, בג”צ הכיר בעצם הגשת כתב האישום נגדו כ”ראיה מנהלית”, ואישר – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – להרוס את בית משפחתו גם בלי הרשעה. בין השאר, כתב בית המשפט ש”ההלכה הפסוקה קבעה ×›×™ תכליתה של הריסת הבתים אינה להעניש ×›×™ אם להרתיע.” במילים אחרות, להשליט טרור על אוכלוסיה שאיננה מעורבת. יש לקוות שעל הסיוע הקבוע ×”×–×” לטרור של מדינה, יתנו גם השופטים את הדין יום אחד. הם מכירים את התקדימים לא פחות טוב ממני.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אנחנו לא יודעים כלום: הדברים האלה נכתבים אחרי כיומיים של האפלה תקשורתית כמעט מלאה. על הטמטום בהאפלה הזו כבר כתבתי כאן. ובכל זאת – צריך לזכור שהיכולת, במצב ×›×–×”, לבצע בנו מניפולציה מודיעינית היא יוצאת דופן.

ומניפולציה כזו אכן מתבצעת: ראש הממשלה נתניהו ניצל את הימים האחרונים להתקפות בלתי פוסקות על הרשות הפלסטינית, אותה האשים באחריות למה שמתואר כחטיפה. נתניהו שכח לציין עובדה מעיקה: כפי שדיווח אתמול (ז’) הארץ, בפסקה שכבר נמחקה מהידיעה המתגלגלת שלו על האירוע, “צה”ל הנחה את מנגנוני הבטחון הפלסטיניים שלא לצאת לשטח ולהשתתף בחיפושים אחרי הנעדרים.” זה לא הפריע לנתניהו להתגולל על הרשות הפלסטינית.

אחרי הכל, אם כולם מדברים על הרשות הפלסטינית, אף אחד לא מזכיר את העובדה שנתניהו לא עמד בהתחייבות בינלאומית לשחרור אסירים ושבימים אלה שובתים רעב עשרות עצירים מנהליים. קל יחסית להעמיד פנים שהחטיפה היא רעם ביום בהיר, לא פעולה שמגיעה אחרי א. שנים של התחמקות של ממשלת נתניהו מפתרון הסכסוך והמשך מדיניות הסיפוח הזוחל שלה, וב. אחרי שנתניהו הבהיר לפלסטינים, בעסקת שליט, שאם הם רוצים משהו, הם צריכים לכפות אותו על ישראל – ושהסיכוי שלהם להוציא ממנה משהו גדול יותר אם הם לא פועלים דרך הרשות הפלסטינית.

נתניהו האשים היום את החמאס. זה, כמו שנהוג לומר, סיפור טוב מדי. יכול להיות, כמובן, שהוא נכון. עד שנקבל ראיות, צריך לגלות ספקנות. אחרי הכל, נתניהו מיהר לטפול את ההתקפה באילת ב-2011 על עזתים, בעוד שהיא בוצעה על ידי ג'יהאדיסטים מסיני, ואת ההתקפה בבורגוס על איראן, אף שמעולם לא הוצגו ראיות לכך והרשויות בבולגריה תלו את האשמה בקולר החיזבאללה דווקא (כן, מדובר בשתי ישויות עצמאיות, שמשפיעות זו על זו אבל לא ניתנות להחלפה.) לנתניהו יש רקורד של משחק במודיעין. בינתיים, עד שיוצגו ראיות, אין להאמין לו.

שובו של הכיבוש: היעדרם של פיגועים גדולים בשנים האחרונות איפשר לממשלת נתניהו למכור לציבור הישראלי את אשליית ה”אין כיבוש,” את הטענה שאפשר “לנהל את הסכסוך,” ושהפלסטינים רוצים בסך הכל “שלום כלכלי,” קרי את המשך הכיבוש והדריסה על ידי ישראל, אבל עם משכורת טובה יותר. שזה לא יעבוד, שזה לא יכול לעבוד, ידע כבר אחד העם, אבל ישראל של נתניהו ממשיכה לנסות. אם יש משהו שיישאר מהמעשה המחריד והנפשע של חטיפתם ואולי רציחתם של שני קטינים ובגיר – כאמור, אנחנו לא יודעים כלום – שאינם מעורבים בלחימה, הרי שהוא שבירת האשליה המרוצה מעצמה של “ניהול סכסוך” מתוך תפיסה שתמיד ×™×”×™×” טוב. הכיבוש שוב על השולחן. רוב הישראלים ימשיכו שלא להתבונן בו, יטענו שמדובר באכזריות חייתית ערבית טיפוסית, ויתעלמו מהעובדה שאין מלחמות נקיות ושמלחמות שחרור מגואלות בדם במיוחד. הם, כמובן, יתעלמו מהעובדה שישראל חוטפת מדי לילה שני קטינים פלסטינים.

הקלות של הענישה הקולקטיבית: אתמול הודיע צה”ל שהוא יאסור על יציאתם של תושבי חברון לירדן דרך מעבר אלנבי, כשהוא מתרץ את המהלך ×”×–×” בצורך בטחוני. כבר הורגלתי בנשיאת שם ה”בטחון” לשווא – עוד על כך, בתקווה מחר – אבל ×–×” שימוש בזוי במיוחד.

בחברון גרים ×›-160,000 איש. מעבר אלנבי הוא המעבר היחיד שלהם לחו”ל – הם אינם רשאים להשתמש בנתב”ג ללא אישור כניסה לישראל. ההחלטה של צה”ל, שאין בה כל תועלת בטחונית – מישהו באמת ינסה להבריח שלושה חטופים, או שלוש גופות, דרך מעבר אלנבי? – ויש בה רק ענישה קולקטיבית של יותר ממאה אלף איש שלא חטאו.

לשם השוואה, האם מישהו היה מעלה על דעתו, במידה והיה נחטף ילד בפתח תקווה, למנוע מכל תושבי פתח תקווה לצאת מישראל? האם מישהו היה מעלה על דעתו פריצה של שוטרים, ללא עילה, למאות ואלפי בתים בעיר? האם מישהו היה מעלה על דעתו הטלת עוצר? סגר? לא. אבל בחברון אפשר, וזה אכן קורה. כי הם לא יהודים, רק פלסטינים. והציבור הישראלי אפילו לא מבין מה לא בסדר כאן. והנה הכיבוש, עם ההשחתה שלו, בדוגמא אחת.

מועצת יש”ע בעד BDS: מועצת יש”ע קראה אתמול להתנחלויות שלא לאפשר כניסת פלסטינים אליהן עד שהחטופים יוחזרו, כדי ליצור לחץ כלכלי על הפלסטינים להחזיר אותם. חברתי, גלינה ווקס, שלחה לדוברת של המועצה האזורית שומרון מספר שאלות:

1. מה הם הצעדים שנקטה מועצה אזורית שומרון כדי להביא להסגרתם של הפורעים במוצב צה”ל בשטחה, בתחילת חודש אפריל השנה?

2. מה היו התוצאות של צעדים אלו?

3. האם מועצה אזורית שומרון אוסרת כניסת פועלים פלסטינים לשטחה, ככלי לחץ כלכלי בתקווה להביא להסגרתם של מבצעי פעולה אלימה?

4. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בלחץ כלכלי המביא להסגרת חשודים בפעולות אלימות?

5. האם מועצה אזורית שומרון תומכת בהחרמת תוצרת ישוביה כדי להביא להעמדתם לדין של הבודדים שהשחיתו את מוצב צה”ל ופצעו קל חיילים שנמצאו בו?

הדוברת סירבה לענות לה – מי שכזכור משלמת את המשכורת שלה – בטענה שהיא “לא מתוקצבת” לשיחות עם סתם אזרחים. על כן שלחתי לה את המסרון הבא:

“בהמשך לשיחתנו, ובעקבות דיון שהתעורר בטוויטר: א. האם מ.א. שומרון אכן אסרה על העסקת פלסטינים הבוקר בעקבות החטיפה? ב. באם כן, איך מתיישבת ההילטה עם התנגדותה של מ.א שומרון לחרם כלכלי מסיבות פוליטיות, כגון חרם על תוצרת ההתנחלויות? בתודה, יצ״ג.”

טרם התקבלה תשובה. אתם מוזמנים לשאול את הדוברת, אסתר, בעצמכם. מספר הטלפון שלה הוא 0523211364. עד לתגובה אחרת, אנחנו צריכים להניח שלמועצת יש”ע ולמועצה האזורית שומרון אין, ולא היתה אף פעם, בעיה כלשהי עם חרם ככלי פוליטי. הבעיה שלהם היתה כאשר החרם הופנה נגדם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה”ל הרגו פלסטיני חף מפשע, המג”ד שלהם שינה גרסאות, וזה נגמר בכך שהוא הופך לאלוף ואף אחד מהם לא עומד לדין

(למיכאל ספרד)

באוקטובר 2001, חשד מ”פ צנחנים בשם אופיר שפלסטיני שמגיע דרך קבע לגזרה שלו מתצפת על היחידה שלו; הסיבה לכך היתה שהאיש × ×”×’ לעשות מדי פעם שיחות טלפון. העובדה שהוא עשה זאת מבלי להסתיר את עצמו כנראה לא נקלטה במוחו של המ”פ. הוא ביקש – כפי שיאמר אחר כך בחקירתו – מהמג”ד שלו, סא”ל דאז רוני נומה, אישור להרוג את הפלסטיני. הוא העלה את הבקשה מספר פעמים, ובסופו של דבר היא אושרה.

יום לאחר מתן האישור, ×”×’×™×¢ הפלסטיני – עבדאללה ג’רושה – ברכב עם מספר קרובי משפחה למקום הקבוע. נגמ”ש חסם את מסלול הרכב שלו. כשפנה ג’רושה לאחור, פתחו החמושים, בהוראת אופיר, באש לעבר הרכב. שני צלפים ירו לעבר הרכב. הירי בוצע ללא אזהרה, כפי שיעידו הצלפים אחר כך לעבר אדם לא חמוש, שלא היווה כל סכנה, מכלי נשק שלדברי אחד הצלפים “ירי שלי לא יכול להיות על מנת לפצוע, ×›×™ אני יורה מכלי שיכול רק להרוג” (זהירות, מסמך); כלי הנשק האמור הוא רובה צלפים כבד מדגם Barret M82A1, שיורה קליעים בקוטר חצי אינץ’, או במילים אחרות פגזים קטנים.

כפי שעולה מעתירת המוקד להגנת הפרט (זהירות, מסמך) החמושים מנעו סיוע רפואי מג’רושה במשך זמן, ואחר כך סירבו לאשר את פינויו באלונקה. הם גם בזזו ממנו ארנק עמוס בכסף, שלא הוחזר מעולם. זמן קצר לאחר הגעתו המאוחרת לבית החולים, מת ג’רושה מפצעיו.

על פי נוהל הלילה והערפל שהפעילה אז הפרקליטות הצבאית, לא נפתחו חקירות במקרה של ירי “מבצעי.” עם זאת, משפחתו של ג’רושה פנתה, באמצעות המוקד להגנת הפרט, לפרקליטות ודרשה חקירה. זה היה במארס 2002.

מה שקרה אחר כך, כפי שפרסם הבוקר “הארץ,” מאפשר לנו לקבל תמונה טובה של האופן שבו מתנהל צה”ל כשפלסטינים מתים. כולם כבר מכירים את ה”נושא בבדיקה” של דו”צ; ככה נראית הבדיקה. ובכן, חקירות מצ”ח לא מתחילות סתם כך; הפרקליטות הצבאית צריכה להגיע למסקנה שיש מקום לחקירה. זה לקח לה רק שנה. אחר כך התחילה מצ”ח למסמס את החקירה. החוקרים שלה נדרשו לשנה וחצי (!) רק כדי לאתר את היחידה שהיתה מעורבת בתקרית. בסוף 2004, כלומר שלוש שנים אחרי התקרית, זימנה מצ”ח את האנשים הראשונים לחקירה. שני החמושים שביצעו את הירי כבר שוחררו מצה”ל.

בחקירה, טען המ”פ אופיר, כאמור, שהוא ביקש אישור ירי ובסופו של דבר גם קיבל אותו. נומה, שבניגוד לאופיר התכוון להמשיך בקריירה צבאית, הסתבך בעדותו. בחקירה הראשונית שלו, הוא הכחיש שנתן פקודת הרג, וטען שנתן פקודה “ליירט” את הרכב, קרי לירות לעבר הגלגלים; נומה לא הסביר מדוע, אם כן, לא נקט בשום צעדים כלפי הכוחות שחרגו מהפקודות שלו. יתר על כן, מהעדות שלו (הוא מכונה כאן “רוני”; זהירות, מסמך) עולה שהוא כלל לא חקר את התקרית (!). בחקירה השניה שלו, שבה עומת עם גרסת המ”פ אופיר, שינה נומה גרסה ואמר שהוא לא יכול לשלול את דברי המ”פ. בחקירה השלישית שלו, הוא חזר לגרסה המקורית שלו: לא היתה הוראת הרג.

ב-2008, כלומר שבע שנים מזורגגות אחרי התקרית, החליט הפרקליט הצבאי הראשי דאז, אביחי מנדלבליט – שנחקר בימים אלה באזהרה בפרשת אשכנזי, ושניסה להתחמק מחקירה בטיעון המדהים שעל השיחות שלו עם הרמטכ”ל חל חסיון עורך-דין לקוח; הוא מזכיר הממשלה היום – לסגור את התיק. הוא הורה על סגירת התיק משום שעתירה לבג”צ אילצה אותו לקבל החלטה, אחרת ×”×™×” מן הסתם משאיר את התיק פתוח עד קץ כל הדורות. מנדלבליט כתב שהוראת הירי היתה בניגוד לפקודות, וש”מראש לא ניתן ×”×™×” לאשר את הירי כפי שאושר,” אבל באותה נשימה החליט שלא להעמיד לדין את המפקדים. כולה פלסטיני, וחלף כל כך הרבה זמן. מה אתם מתעקשים?

המוקד להגנת הפרט הגיש ערר. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בדיונים בו, רק שלוש שנים, ובתשובה שלה כתבה התובעת הצבאית הראשית, ז’אנה מודזגברשווילי, ש”מניתוח פעולות הכוחות נראה כי התגבשה בלבם ההבנה שאותו אדם שבוצע ירי לעברו היה מי שהוציא את עצמו ממעגל המוגנים,” אשר על כן המנוח “הוציא את עצמו ממעגל האנשים המוגנים והפך יעד לגיטימי לפגיעה.”

הסיפור לא נגמר כאן – הוא נמשך עוד שנתיים וחצי, עד החודש שעבר – אבל צריך להתעכב על הדברים של התובעת הצבאית הראשית. לשיטתה, ברגע שחמושי צה”ל מאמינים שמישהו “הוציא את עצמו ממעגל המוגנים”, הרי שהוא אכן הוציא את עצמו בכך ממעגל המוגנים. לשיטת התובעת הצבאית, אי אפשר להעמיד חיילים לדין פלילי אם הם הורגים משהו מתוך מחשבה כזו, שכן עבירה פלילית מצריכה יסוד נפשי. אם אכן ×–×” ×”×™×” המצב, הרי שהוא מעלה תמיהות: אם החמושים ירו בג’רושה, כשהם חושבים שהוא מסייע להתקפה עליהם, מדוע לא לקחו עליו אחריות, עצרו אותו ופינו אותו לבית חולים צבאי? מדוע הסתפקו בלקיחת הארנק שלו, שהכיל את המסמכים המזהים שלו?

אבל זו לא הבעיה העיקרית כאן. הבעיה היא, כפי שציין “המוקד” בעתירתו, השארת הקביעה של מודזגברשווילי על כנה משמעה “רשיון להרוג אזרחים רק בגלל חשד למעורבותם בפעילות עוינת גם בשעה שאינם מסכנים בפועל חיי אדם.”

×–×” ניסוח משפטי מנומס. צריך לומר משהו ברור יותר: כאשר הפרקליטות הצבאית מניחה לשנה לחלוף בטרם תורה על חקירה; כשהיא סוגרת את התיק אחרי שבע שנים, כשהיא מאולצת לכך, שנים ארוכות אחרי שהחשודים השתחררו; כאשר היא קובעת שעצם השכנוע של חיילים שמישהו מסכן אותם הופך את אותו האדם למותר בפגיעה; כאשר המערכת הצבאית כולה מאפשרת לטיפוס כמו סא”ל רוני נומה, שמורה לדבריו על “ירי לפגיעה ברכב, אבל לא טורח לחקור איך הפקודות הללו מתורגמות להרג, להמשיך בקריירה שלו ולהפוך לאלוף – כאשר היא עושה את כל ×–×”, היא שולחת לחמושים שלה מסר פשוט מאד.

אלה רק פלסטינים, אומר הצבא לחמושיו. אל תדאגו. לא יקרה לכם כלום. אלה רק פלסטינים. רק, בבקשה ממכם, הקפידו נא לא להתפס מול מצלמות, כן? כל זמן שאין מצלמות, אתם רשאים לעשות כרצונכם ואנחנו לא נעשה לכם כלום. יכול להיות, כן, שיהיו כמה חקירות מלחיצות – אבל אל תדאגו, עד שתגיעו לחקירה אנחנו כבר נוודא שאי אפשר ×™×”×™×” להעמיד אתכם לדין, ×›×™ כבר השתחררתם וחלפה שנה מאז השחרור. אתם יכולים לשקר לנו; ×–×” בסדר, אנחנו מבינים למה. הקידום שלכם לא יתעכב. לא בגלל איזה עבדאללה ג’רושה. הוא, הרי, רק פלסטיני. הוא לא באמת בן אדם.

ואל תדאגו: העם ימשיך לא לרצות לדעת. ימשיך לדקלם שצה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם מצד אחד של פיו, ו”תנו לצה”ל לכסח” מצידו השני.

הערה מנהלית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. עוד פוסט אחד למנאייק.

(יוסי גורביץ)

הנסיונות לשבש את האירוע של “שוברים שתיקה” מעידים על הפחד של הימין היהודי מחשיפת האמת – ומשבירת קוד השתיקה של הכנופיה

השתתפתי אתמול (ו’) באירוע לציון עשור לקיומו של ארגון “שוברים שתיקה,” אירוע שבמהלכו הקריאו כ-300 אנשים קטעים מהעדויות שאסף הארגון לאורך השנים. האירוע היה פשוט: אנשים עלו לבמה והקריאו את העדות שהם קיבלו מראש. דרגה, יחידה, גזרה, שנים, ואחר כך העדות עצמה.

במקום היתה הפגנת נגד קטנה, של כשלושה עד חמישה משתתפים. הם הניפו שלט שאומר שהעדויות שמוקראות הן שקרים. גלינה, שלא מוותרת על הזדמנות להטרלה טובה, ניגשה אליהם, פעמיים, עם הספר של “שוברים שתיקה,” פתחה אותו וביקשה מהם להצביע על השקרים. הם לא ידעו מה לומר. אחד הודה שהוא כלל לא קרא את העדויות. גלינה הציעה את הספר למפגין שני. הוא אמר שהוא אפילו לא מוכן לגעת בו. משלא נותר להם מה לומר, אחד מהם התחיל בתרגיל הישן – נראה לכם שהיו יכולות להיות הפגנות כאלה ברמאללה ועזה? במילים אחרות, “לכו לעזה” הישן והרע. כנראה שלא עדכנו אותו שזה שודרג ל”לכו לסוריה.”

במהלך ההקראה שלפני וזו שלי, עלוב נפש כלשהו, עטוף בדגל ישראל, התייצב מול הבמה והתחיל לצעוק ולנסות לשבש את ההקראה. זו לא טקטיקה חדשה. “אם תרצו” נקטו בה שורה של פעמים. ככה זה בימין היהודי: הוא לא מוכן לתת למי שלא חושב כמוהו לדבר. אחר כך בא שוטר ולקח אותו הצידה.

אבל הבעיה היא לא הנסיון הכושל לסתימת פיות: הבעיה היא הדרישה לעצימת העיניים. הימין היהודי יודע היטב שמה שהוקרא על הבמה אינו שקר. הוא יודע היטב שיש עשרות ומאות תקריות, על בסיס יומי, של התעמרות של חמושים בפלסטינים. הוא יודע את ×–×” – אבל הוא לא מוכן שידברו על כך.

הקוד שלו, כפי שאמר אחד המפגינים לגלינה, הוא “למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?” זה קוד השתיקה של המאפיה. זה הקוד שכופים אנסי ילדים על קורבנותיהם: אל תדבר, אחרת יהיה רע לכולנו. סותמי הפיות ועוצמי העיניים רואים בשוברי השתיקה בוגדים בדיוק בגלל שהם העזו לשבור את האומרטה. הזעם כלפי מי שהיה פעם חלק מהקבוצה ויצא מהשורה, תמיד גדול מהזעם כלפי מי שאף פעם לא השתייך לכנופיה.

הזעם הוא על חשיפת האמת, ×›×™ הימין היהודי רוצה שנחיה בשקר. הוא לא רוצה שנדע מה המחיר של הכיבוש. הוא רוצה שנמשיך לחשוב שזה משהו זמני ×›×–×”, לא נעים אבל יעבור, ושלא קורה שם משהו יוצא דופן. כשמאות אנשים שוברים את קוד השתיקה ומספרים מה עבר עליהם ומה הם עשו, × ×”×™×” קשה הרבה יותר להעמיד פנים שלכיבוש אין מחיר ושהנכבשים בעצם רוצים להיות כאלה (דוגמא לטמטום מהסוג ×”×–×” נרשמה לאחרונה בטמקא – “אתה תופס את הראש ומבין שאיכשהו אנחנו גם צבא ×”×”×’× ×” לפלסטין, ואיך ×–×” שאנחנו כל כך גרועים בלשווק את ×–×”?”.)

לכיבוש הבלתי פוסק יש מחיר. משלמים אותו, קודם כל ובשיעור בלתי נתפס על פני כל השאר, הפלסטינים; אחר כך, מגויסי הכפיה שנאלצים לשבור את נפשם כדי לדכא אותם; אחר כך, המתנחלים; ובסופו של דבר, שאר החברה הישראלית. מה שכופי השתיקה רוצים הוא את המשך ההדחקה. הם יודעים היטב שיש מה להדחיק. הם יודעים שיציאתו של המודחק תאלץ את החברה הישראלית להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות לזהות שלה: מה עשינו לאחרים ולעצמנו ב-47 השנים האחרונות; ומה דמותו המוסרית של הצבא שלנו.

אלו שתי השאלות שהחברה הישראלית ברובה לא רוצה לראות. לכן היא מתעקשת לנפץ את המראות, לכנות את חושפי האמת, “חיילי החורף” שלנו, בוגדים. לכן המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה הראשונה של “שוברים שתיקה.” לכן השנאה, הגידופים, האשמות השווא.

קשה להגדיר רבים משוברי השתיקה כגיבורים. הם מדברים על פשעים או מעשי עוול שהם היו עדים להם, לעתים שותפים להם; במקרים רבים, בזמן אמת הם הגיבו בשתיקה. אבל צריך לזכור את טיבו המצמית של השירות הצבאי: את הדרישה הבלתי פוסקת לציות, את ה”רעות” הרעילה, שהיא בפועל קשר שתיקה. כדי לשבור אותו אדם נדרש, אם לא לגבורה, אז לפחות לאומץ לב אזרחי חריג.

ומול הפחדנות המוסרית הכללית, אומץ הלב הזה בוהק למרחקים. יום יבוא וישראל החופשית עוד תודה לכם.

ועוד דבר אחד: הפרשן המדיני שמעון שיפר כינה היום בתכנית רדיו את שלי יחימוביץ’ “שלי חרמנוביץ’.” הוא צריך להיות מפוטר, ושלשום. מעבר לשובניזם הדוחה, שיפר מסגיר גם את חוסר היכולת שלו לשמש ברצינות כפרשן מדיני. מי שממשיך לשתף עם שיפר פעולה, צריך לדעת שהצרעת של שיפר תדבק גם בו ושמהכתם הזה הוא לא יינקה בקלות.

(יוסי גורביץ)

דובר מג”ב אומר שהשוטר שהיה מעורב בהריגת עלאא עודה בצומת תפוח, ירה גם בפלסטיני אחר באותה הצומת בנובמבר. מה הסבירות של זה?

כלי התקשורת הישראלים תיארו את מה שהתרחש בצומת תפוח בליל שני כפיגוע: על פי התיאור שלהם, עלאא מוחמד עוואד עודה, בן 29 מעוורתא, התקרב למחסום, היה בו משהו חשוד, מתנחל הפנה את תשומת ליבם של חמושי צה”ל ומג”ב אליו, וכשהם התקרבו אליו התפתח קרב יריות. בסופו, שכב עלאא מת על האדמה ושוטר (”לוחם,” בעגה הצבאית) מג”ב נפצע.

הגרסה הפלסטינית שונה לחלוטין. עודה, הם אומרים, כלל לא ירה לעבר החמושים. הוא נורה על ידיהם ללא פרובוקציה. בכלל, הם אמרו, הוא ×”×™×” אב לילדים ובעל לחנות סלולר מצליחה ביחס – לא הפרופיל של מחבל. והוא בכלל ×”×’×™×¢ למחסום כדי לאסוף משלוח של מכשירי סלולר. הגרסה הזו לא מסבירה כיצד נפצע שוטר מג”ב מירי.

עמדנו לפטור את הסיפור הזה, כשצצו כמה עובדות. קודם כל, הגרסה הישראלית ביחס לתקרית השתנתה. בגרסה המקורית של הדיווח, עודה ירה שני כדורים לעבר החמושים; בגרסה המאוחרת יותר, הוא ירה שישה. שום דבר שלא יוסבר על ידי התופעה המוכרת של ערפל קרב. אבל.

אתר “חדרי חרדים” דיווח שהשוטר שנפגע מהירי, א.ד., כבר ×”×™×” מעורב בהריגת פלסטיני חמוש – בשיר חבנין, שנורה למוות בנובמבר 2013 בצומת תפוח לאחר שחמושי צה”ל טענו שירה לעברם באקדח זיקוקים מאולתר. שיחה קצרה עם דוברות מג”ב אישרה את הדיווח של “חדרי חרדים”: השוטר שנפצע בערב ×”×—×’ ×”×™×” מעורב בהריגתו של חבנין.

וזה כבר צירוף מקרים שגורם לגבות להתרומם. בין נובמבר 2013 ויוני 2014, נהרגו שמונה פלסטינים בגדה, שצה”ל או מג”ב טענו שהם ביצעו ירי לעברם. בהנחה שבגדה יש ×›-10,000 חמושי צה”ל ומג”ב, הסיכוי ששוטר אחד ×™×”×™×” מעורב בהרג של שניהם הוא אפסי – בערך 3:1000. ×–×” צירוף מקרים שבעולם סביר יותר, ×”×™×” גורר חקירת מצ”ח.

אבל לא תהיה כזו. גם אחרי שהפרקליטות הצבאית נאלצה לסגת, באפריל 2011, מהפקודה שלה שקבעה שלא תהיה חקירת מצ”ח אחרי מות פלסטינים אלא במקרים חריגים – פקודה שמשמעה התרת דמם של פלסטינים – היא השאירה לחמושים פרצה. היא קבעה שבמקרים של “אירועים בעלי אופי לחימתי”, למשל חילופי אש, לא תהיה חקירת מצ”ח אלא תיערך בדיקה לאחר תחקיר מבצעי.

כלומר, אם חמוש ישראלי רוצה להסוות הרג של פלסטיני ולהמלט מחקירת מצ”ח, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לטעון שהיו חילופי ירי. וזהו, לא תהיה חקירה אלא אם השקר היה מביך ואלא אם האירוע נתפס במצלמות. ולמצלמות של צה”ל יש נטיה פלאית להתקלקל באירועים שמביכים אותו. עד כה, למשל, צה”ל לא פרסם את הסרטון של התקרית בליל שני. מעניין למה.

יכול להיות שצה”ל אומר אמת בתקרית הזו – אנחנו לא יודעים, למשל, ממה נפצע א.ד.. יכול להיות גם – אל תפלו מהכסא – שצה”ל משקר. מה שברור הוא, שצה”ל לא יחקור את התקרית; מה שכבר צריך להיות ברור הוא שאי אפשר לסמוך יותר על אמירה של חיילי צה”ל.

חשוב להדגיש: אם אכן נורתה אש לעבר חמושי צה"ל ומג"ב, יש להם זכות מלאה להשיב אש קטלנית אל מקור הירי. חשוב להדגיש שאנחנו לא יודעים מה קרה בצומת תפוח באותו הלילה – ובאותה הנשימה, שאי הידיעה שלנו זהה לזו של הכתבים הצבאיים שדיווחו על התקרית כפי שמסר להם דובר צה"ל. בניגוד אליהם, אנחנו מסרבים לפרסם טענות בעייתיות של צה"ל ללא בדיקה.

המלך הנרי השני מאנגליה ייסד, באמצע המאה ×”-12, את מוסד חוקרי מחקרי המוות, שתפקידו ×”×™×” בין השאר לוודא שפקידי המלך אינם רוצחים את נתיניו. ×”×”× ×—×™×” של הפרקליטות הצבאית שלא לחקור כל מקרה מוות מחזירה את הפלסטינים שתחת שליטת צה”ל לימים שקדמו להנרי השני. ×”×’×™×¢ הזמן לחקור כל מקרה מוות שחמושים ישראלים מעורבים בו – ובהתחשב באוזלת היד של הרשויות הישראליות, באיטיות הממארת שלהן, בנטיה שלהן לסגור תיקים, החקירה הזו צריכה להיות בינלאומית. אי אפשר יותר להעמיד פנים שצה”ל ורשויות החקירה שלו הן גוף שראוי לתת בו אמון.

(הפוסט יפורסם בקרוב גם בבלוג o139.)

(יוסי גורביץ, נועם רותם)

הפרוייקט הגדול ביותר של ישראל חוגג היום 47. מה כבר נשאר לומר

פעם, כשהתחלתי לעמוד על דעתי הפוליטית, היתה קבוצה בשם “השנה ה-21.” האינתיפאדה הראשונה עוד לא התחילה. הם חשבו שאפשר יהיה לסיים את זה עוד השנה.

הכיבוש הישראלי של הפלסטינים מציין בימים אלה בשקט 47 שנים לקיומו. כלומר, הציבור היחיד בישראל – שרידי השמאל – שעדיין חושב שזה חשוב עושה זאת. כמה אפשר לדפוק את ראשך בחומה של איזה פסיכי, תהו פינק פלויד. ולאט לאט, מספר המוחים מתמעט. עוד קשישה שאכפת לה הולכת לעולמה, ואין כמעט מי שימלא את מקומה.

מה כבר יש לומר. מה עוד לא נאמר. כמה אפשר לכתוב על זה. כמה פעמים עוד אפשר להסביר כמה זה נורא. אי אפשר. מה שלא נקלט כבר לא ייקלט. אז מדברים על תקריות מבודדות, כל אחת חברבורה שיחדיו יוצרות נמר. אבל למי יש כוח לראות את הנמר כולו.

כאן ירי בצווארו של ילד, פה רצח. שם התעללות, פה גזילת אדמה. שם פריצה לבית באישון לילה כדי לצלם את הילדים הישנים, שם הריגת צאן והרעלת בארות. מדי פעם מעשה זוועה חריג מחריד את אמות הסיפים, עד שהן שבות לעצמן.

אבל הכיבוש הוא לא בחריגים, הוא בשגרה.

בידיעה שאין טעם לתכנן לטווח ארוך, כי מי יודע אם אדון גורלך, החייל במחסום, יהיה במצב רוח טוב. בידיעה שבכל מקום, גם בביתך, אתה רדוף, מוכה, מושפל. הידיעה של האב שאיננו יכול להגן על בנו; של הבן, שאין לו מפלט מעלבונו של האב; הידיעה של כל אם פלסטינית שגורל ילדיה נתון בידיו של יהודי בן 19 עם רובה ופרקליטות צבאית מגוננת. האימון התמידי לא להישיר מבט, לא למשוך תשומת לב, להתחמק; אולי מישהו אחר יעלה בגורל. הידיעה שכל אשר שלך, יכול להיות לאויבך בהרף עין, ואין לך מושיע.

הידיעה שלכל זה אין קץ ולא יהיה קץ; ההבנה שמצפים ממך ללכת, להיעלם. הידיעה שיום אחד, היאוש יגבור על הפחד; ההבנה שגם אז, לא יהיה טוב, כנראה רע יותר.

פעם דיברו על כיבוש נאור. היום כבר לא מדברים.

(יוסי גורביץ)

כל מה שרציתם לדעת על מה שקרה בחומש ולא שמעתם מכתבי הצבא וההתנחלויות

אם לשפוט על פי התקשורת הישראלית, הרי שאמש (ד’), במפתיע, הודיע צה”ל למתנחלים שבניגוד למנהגו בשנים האחרונות, הוא לא יאשר ולא יאבטח את העליה לשרידי ההתנחלות חומש במהלך חול המועד, זאת למרות שהמועצה המקומית שומרון – זו שהביאה לכם את “תג מחיר” – כבר פרסמה מודעות שבהן מובטח בדיוק סיוע צבאי ×›×–×”. מדוע נקט הצבא בצעד ×”×–×”? ובכן, אם תשאלו את התקשורת הממסדית הישראלית, זו שניזונה מדוברי הצבא, התשובה שתקבלו תהיה פשוטה למדי: זו פעולת תגמול על פשיטת המתנחלים על מוצב צה”ל ביצהר. לא, לא, אומרים אחרים: זו פעולת תגמול על פעולות המתנחלים בחומש עצמה, והתמיכה שלה זכו פעולות אלה מגרשון מסיקה, המוח שמאחורי יוזמת “תג מחיר.”

או שלא. ארגון “יש דין” (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג. הפוסט ×”×–×” איננו נכתב מטעם “יש דין”) הבחין במודעה של המועצה המקומית שומרון, והתריע בפני הצבא שאבטחה של העליה לחומש היא עבירה על החוק. כשהצבא לא הגיב, שלחנו להם איום בפניה לבג”צ. אז הם התקפלו במהירות – ורצו לעשות ספין. ספין מטומטם, ואל ×–×” × ×’×™×¢ מיד, אבל ספין.

ממה היה לצבא לפחד? לשם כך אנחנו זקוקים לכרונולוגיה קצרה של ההתנחלות חומש. השארו איתנו: זה יתן לכם מבט לא שגרתי על ההיסטוריה של ההתנחלויות.

* * *

השנה היא 1978. הממשל הצבאי מוציא צווי תפיסה, צו ת/78/4, כדי להחרים חלק מאדמותיו של הכפר הפלסטיני בורקה. מאחר והחרמת קרקע לצרכים שאינם צרכים צבאיים דוחקים אסורה באמנת ז’נבה הרביעית – במילים מנומסות פחות, היא פשע מלחמה – שיקר הצבא, כמקובל באותן שנים (הימים שלפני פסיקת בג”צ אלון מורה), וטען שהוא זקוק לקרקע המוחרמת לצרכים צבאיים.

כדי לשמור על העמדת הפנים הצבאית, הוקמה במקום היאחזות נח”ל, שנקראה בשם היצירתי “מעלה נח”ל”. שנתיים לאחר מכן, אחרי שכולם – חוץ מהפלסטינים – שכחו מהתירוץ הבטחוני, “מעלה נח”ל” הפכה לישוב אזרחי בשם חומש. והצורך הצבאי? ×–×” שבשמו הופקעו האדמות? הוא התפוגג אל האוויר הריק שממנו בא.

ב-26 באוקטובר 2004, העבירה הכנסת את חוק ההתנתקות. הוא קבע שישראל נסוגה מחומש, ושהחל מביצוע תהליך ההתנתקות, כניסת ישראלים למקום אסורה. קבוצה של מתנחלים, לא מתושבי המקום, פלשה אליו אחרי שהתושבים אספו את הפיצויים שלהם ונסעו. הם ניהלו התנגדות בלתי אפקטיבית מול כוחות צה”ל והמשטרה.

ההתנתקות הפכה את הגישה להתנחלויות לשעבר ברצועת עזה לבלתי אפשרית לפטישיסטים של רגבי אדמה שחיים בגדה. במקומן, הם הפכו את חומש לסמל להתנגדות. הם הקימו במקום ישיבה בלתי חוקית, וצה”ל לא עשה יותר מדי כדי לפנות אותה. מדי שנה, בפסח, הפטישיסטים ארגנו צעדה גדולה למקום. היא אובטחה על ידי צה”ל. היא נערכה לעתים קרובות בנוכחות פוליטיקאים בכירים. לפני ארבע שנים, למשל, נכח במקום אחד בוגי “משה” יעלון. האבטחה הזו, למותר לציין, היתה בניגוד לא רק לפקודות הצבא עצמו, אלא גם בניגוד לחוק ההתנתקות, כלומר לחקיקה ראשית של הכנסת. בבחירה בין המתנחלים ובין שמירה על החוק בחר הצבא, כמו תמיד, במתנחלים.

בשנת 2011, היינו שש שנים אחרי ההתנתקות, פנו עורכי הדין של “יש דין” – מיכאל ספרד, שלומי זכריה, מוחמד שקיר, ואנו לוסקי – בשם הבעלים המקוריים של אדמת חומש, ודרשו שהמדינה תבטל את צו התפיסה ההוא מ-1978. הנימוק ×”×™×” פשוט: התפיסה התבצעה לצרכים צבאיים. צורך צבאי הוא זמני. הצורך הזמני חלף מזמן. הדיונים התנהלו בקצב המקובל בבג”צ, ×›×™ בסך הכל אנחנו מדברים על אדמות של כמה פלסטינים, ושנתיים אחר כך, במאי 2013, הודיעה המדינה במפתיע שהיא מבטלת את צו ת/78/4. זו היתה הפעם הראשונה ב-30 שנים ויותר, שבה אולצה ממשלת ישראל לירוק את טרפה. היא העדיפה לוותר עליו מרצונה כביכול, מאשר שבג”צ ייאלץ אותה לוותר עליו.

אבל הסיפור לא נגמר שם. העובדה שממשלת ישראל נאלצה להחזיר לחקלאים הפלסטינים את אדמתם הגזולה בתואנות שווא, אין משמעה שמותר להם להכנס אליה. המדינה ויתרה על צו התפיסה, אבל הצו שסוגר את תחומי חומש – תחומי התנחלות הרפאים חומש, שלא עמדה על תילה כבר שמונה שנים – נותר בתוקפו גם אחרי החלטת המדינה במאי 2013. ×”×™×” צורך בעוד חמישה חודשים מייגעים ובאיום נוסף בבג”צ, לפני שהמדינה נסוגה מהעמדה האבסורדית – משמעה ×”×™×” שהקרקע חוזרת לבעליה אבל נאסר עליהם לגשת אליה – והסירה גם את צו הסגירה. בשלישי באוקטובר 2013, עלו עובדי “יש דין” עם חקלאי חומש אל האדמות האבודות, וצפינו כאשר הם גאלו אותן.

* * *

ההיסטוריה הקצרה הזו מבהירה את פשר ההודעות המשונות של צה”ל. מה שקרה פשוט למדי: צה”ל התרגל לתת את האישורים לעלייה לחומש אוטומטית מדי שנה (כזכור, בניגוד לחוק ובניגוד לפקודותיו), והלמך שהיה אחראי למתן האישורים הללו לא ידע, או שכח, שבניגוד לשנה שעברה, השנה האדמה כבר הוחזרה לבעליה.

משהוחזרה האדמה לבעליה, לצה”ל אין שום סמכות ללוות אליה אף אחד. הוא לא מוסמך לאבטח פלישה של מתנחלים לאדמה פלסטינית פרטית יותר משהוא מוסמך לפלוש לגינה הפרטית שלכם. כש”יש דין” איים בבג”צ דחוף בנושא, התוצאה היתה ברורה לצבא מראש.

אבל הוא בחר שלא לומר את האמת. הוא בחר לצאת לספין. במקום לומר “האדמה פרטית, אתם לא יכולים לעלות עליה, המשחק נגמר,” הוא ניסה לצאת גבר-גבר ולומר שהוא דווקא היה מאשר למתנחלים לצאת לחינגה השנתית שלהם, אבל הם התנהגו לא יפה אז הוא מקרקע אותם בבית.

זו היתה החלטה אומללה מבחינת יחסי ציבור. צה”ל נתפס כעת כשווה ערך לאנשי “תג מחיר”: הוא ביצע פעולת תגמול כנגד מבצעי פעולות התגמול. הוא נתן להם קובלנה לגיטימית נגדו.

צריך לזכור: המריבה בין הצבא למתנחלים, כפי שמראה ההיסטוריה של חומש, היא בסך הכל מריבה בין שותפים לפשע. אין כאן אידיאולוגיה. הצבא דיבר אתמול גבוהה-גבוהה על חשיבות השמירה על החוק, אבל כפי שמעידה ההיסטוריה של חומש, הוא רימה את החוק בתהליך הקמתה והיה אדיש להפרת החוק בשנים שלאחר הסרתה. שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך. אלמלא החשש מתגובת נגד פראית של צה”ל, הפוגרומצ’יקים חובשי הכיפות היו חוטפים מכות רצח או מחוסלים בעת הפוגרום. הם גיבורים גדולים, כי מאחוריהם ניצבים חמושי המיליציה החזקה ביותר במזרח התיכון. מה הם שווים בלי חיפוי צבאי, ראינו בקוסרא. (הצעת שיפור צנועה לצה”ל: נראה שתושבי קוסרא יודעים להתמודד עם המתנחלים. אולי תשכרו אותם ככוח שמירה על בסיסים מפניהם?)

הספין של צה”ל, בקצרה, הוציא אותו טיפש. כנראה שזה המצב העדיף מבחינת הצבא: אחרת, הוא היה צריך לצייר את עצמו כעבריין וכחלש, כמי שמצד אחד עובר על החוק ומצד שני מפחד לעבור עליו כשהשופטים מסתכלים.

לתפארת מדינת ישראל.

ועוד דבר אחד: ארגון “גישה” מחזיק בתפקיד כפוי טובה במיוחד: להסביר לישראלים מה דפוק במדיניות של ממשלתם כלפי רצועת עזה, זאת בזמן שרוב הישראלים היו מעדיפים, בלשון הזהב של יצחק “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” רבין, שעזה תטבע בים. הסרטון הקצר והמרטיט הזה מדגים את משמעות “מדיניות הבידול” היטב. מי שמעוניין בעוד פרטים בנושא, יוכל לקבל אותם כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)