החברים של ג'ורג'

יאיר לפיד מתייחס, לצרכיו, לצה”ל כאל בהמה קדושה שאין להטיל בה ספק

מדינת ישראל החליטה, לא מעט ביוזמתו של יאיר לפיד, לכפות את השירות בצבאה גם על האוכלוסיה החרדית. אלוהים יודעת למי זה טוב; ספק אם זה מועיל לצה”ל; אבל החרדים מתנגדים לגיוס הכפוי, ופלגים קנאים ביניהם מתנגדים לו בקנאות.

עכשיו, צבא שפוי היה מודיע שהוא מכיר באפשרות של סרבנות מצפון, ומעניק םטור לכל האנשים האלה פשוט מהסיבה שחייל שממש לא רוצה לשרת, עד כדי סרבנות, גורם לצבא יותר נזק מתועלת. נוצרים מכתות קיצוניות קיבלו, מזה מאות בשנים, פטור כזה. לא היה מזיק גם לצה”ל להשתמש בו.

אבל צה”ל החליט להתעמת, והקנאים מצידם שמחים לכל עימות, שכן הוא מוכיח את צדקתם מול שאר המין האנושי. אנדרסטייטמנט, או סתם מתינות, הם לא חלק מהארסנל של הקנאים. הם יכלו להשוות את הגיוס לגיוס הכפוי של צבא הצאר, אבל ספק אם יש להם את הידע או הזכרון ההיסטורי לכך. הם הלכו, כמובן, ישירות על ההשוואה לנאצים. חלק מהם תלו שלטים שהשוו בין “שריפת הנשמות” בצה”ל ובין המשרפות של אושוויץ, והודיעו שסופו של ראש אכ”א, העלוב מוטי אלמוז, יהיה כ”סופם של היטלר וחבריו.”

זה נראה לאנשים חילוניים ורציונליים כמו השוואה מופרכת, בלשון המעטה, וללא ספק סרת טעם. סביר להניח שמוטי אלמוז לא יצטרך לירות בעצמו באיזה בונקר, כמובן, אבל בואו לא נפסול את ההשוואה כל כך מהר. קודם כל, הרבה חילוניים בעיני עצמם בישראל גם מזדעזעים מהתבוללות ומקבלים את תפיסת “השואה השקטה”, שבה כביכול כל יהודי ש”מתבולל” משתתף במאמץ הנאצי להשמיד את העם היהודי. והתפיסה הזו, מה לעשות, כלל איננה חילונית: היא מתבססת סביב ההנחה היהודית-קבלית שליהודי יש נשמה, נשמה יתרה, ושהנשמה הזו אובדת כשהיא מתערבבת בגויים. זרע זר מטמא את הנשמה היהודית הקדושה.

התפיסה של קנאי החרדים דומה. היא אומרת שלאדם חרדי יש יעוד, היעוד הזה הוא לימוד תורה, וכל מה שמסיט אותו מהיעוד הזה פוגע בנשמתו הנצחית. על אחת כמה וכמה, אם הוא נקלע למקום כמו צבא, שכל מהותו היא גסות: גסות רוח, הרגלים גסים, הרגלים של אלימות וגניבה, ואילוץ האדם לעשות את הרע בעיני אלוהיו.

אנחנו לא חייבים להסכים עם התפיסה הזו – בואו נאמר בעדינות שהבסיס ההיסטורי שלה רעוע – אבל לא מסובך להבין אותה. הצבא רואה לעצמו תפקיד לשבור את המגויס הטרי כדי להפוך אותו למשהו שלא חושב יותר מדי ומגיב לפקודות בלי מחשבה. החייל, על פי האמירה הקלאסית, צריך לפחד מהמפקד יותר מאשר מהאויב. כדי לעשות את ×–×”, צריך לחסל את התפיסות הקודמות של האדם ביחס לעצמו. צריך לחסל את הפרטיות שטיפח לעצמו, את תחושת המרחב הפרטי, את ההכרה שלו כאדם שאי אפשר לפגוע בו בלי סיבה, את העצמאות שלו מול אחרים. הסמל שמתקרב לטווח אפס וצורח עליך כשפרצופו נוגע כמעט בשלך, האילוץ להתקלח בפומבי, לישון עם אחרים באוהל, המצב שבו קצינים ונגדים מרשים לעצמם לגדף את החייל וזה יודע שאם יגיב אלא ב”כן, המפקד” הוא צפוי לעונש, המנהג הרווח שבו כשלון של היחיד הופך לעונש של הכלל – כל אלה מיועדים לשבור את האדם ולעשות ממנו חייל.

יתכן שאי אפשר לעשות זאת אחרת. זו בדיוק הסיבה שבגללה צבא הוא, במידה והוא הכרחי, רע הכרחי. החרדים, שלא מקבלים את האתוס הציוני – כל העולם קם עלינו לכלותנו ואנחנו נראה לו מאיפה משתין הדג, או, כפי שקוראים לכך החרדים, “כוחי ועוצם ידי” – מסרבים לקבל שהרע ×”×–×” הוא הכרחי, והם מסרבים לו ומשלמים את המחיר. בקרב אנשים חושבים, זו עמדה שצריכה לעורר הערכה, לא סלידה.

המערכת הפוליטית, שסוגדת לצה”ל, יצאה כמובן מדעתה. המילה שעלתה שוב ושוב היתה “הסתה.” לא היו בכרזות מול ביתו של אלמוז הסתה; הסתה היא קריאה אקטיבית לביצוע פעולה. “בדם ואש את רבין נגרש” היא הסתה. הטענה שאלמוז יגמור כמו היטלר איננה כזו. זו הבעת דעה לא סימפטית.

הגדיל לעשות האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד. הלז כתב בעמוד שלו ש”ההשוואה בין צה”ל למשרפות אושוויץ היא לא רק מטורפת, היא גם פלילית. מי שתוקף כך את אלופי המטכ”ל צריך להשלח לכלא.” ובכן, אין לי ספק שהדוקטור למשפטים לפיד יוכל להאיר את עינינו ולהראות לנו את הסעיף בחוק הפלילי שאוסר על השוואת צה”ל למשרפות. אני לא מכיר כזה. היה נסיון לפני מספר שנים להעביר חוק שאוסר על השוואה לנאצים בכלל, אבל למרבה המזל הוא לא עבר.

ברור למה הראש של לפיד מתפוצץ. לדת הישראלית הנוכחית יש שני עמודי תווך: צה”ל והשואה. צה”ל הוא מה שאמור למנוע את השואה, שהיא כידוע אירוע יחידאי בהיסטוריה האנושית שאי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר ושעומד להתרחש שוב בכל רגע נתון. מכאן המסעות המטופשים של חיילים וקצינים לאושוויץ: וואי, וואי, מה היינו עושים לרומל ופון מאנשטיין. שומע אותנו, גודריאן? אל תחשוב על זה אפילו. יאנוש ורפול מחכים.

ומה שהחרדים עושים הוא להנגיד את שני עמודי התווך האלה. מבחינתם, שירות בצה”ל שווה להליכה למשרפות. ×–×” משהו שלפיד ודומיו לא עומדים בו – וטראח, דיבור מרגיז, מרגיז מאד, הופך במחי מקלדת לעבירה פלילית שצריך ללכת עליה לכלא בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה במזרח התיכון.

התגובה של לפיד לטיעון ×”×–×” צפויה מראש: “לחופש הביטוי יש גבולות.” נכון, יש לו. כלשונו של השופט אוליבר וונדל הולמס, אדם איננו רשאי לצעוק סתם כך “אש” בתיאטרון עמוס כדי לעורר מהומה (אני מודע לאירוניה שבכך שהולמס כתב את המילים האלה כשדחה ערעור על פגיעה בזכות הביטוי של מתנגד גיוס). ההגבלות צריכות להיות מינימליות ככל האפשר. לאדם מותר להעלות כל טענה – חריפה ככל שתהיה, שקרית ככל שתהיה (לפיד לא בוחל בשקרים) – והתגובה לו צריכה להיות בדיון ציבורי, לא על ידי הפעלת כוחה הגס של המדינה, לא על ידי הפיכת המחאה לעבירה פלילית.

גם כשהיא מערערת על יסודות האמונה של יאיר לפיד. אחרי הכל, הוא מערער הרבה יותר על יסודות האמונה של החרדים; והוא לא מסתפק בערעור על אמונתם, אלא גם כופה עליהם את אורחות חייו. צה”ל איננו קדוש. זכרון השואה ודאי איננו קדוש. הפטישיזציה שמבצע לפיד בזכרון השואה ראויה לעיון: מצד אחד, הוא רוצה להפציץ את המשרפות בסוריה – ×›×™ “בטווח הפעולה של צה”ל שורפים בני אדם.” ובכן, שורפים גופות. את בני האדם הורגים כבר שנים. ×–×” לא כל כך הפריע ללפיד. מה שהפריע לו הוא הקישור הישיר לדימוי השואה: אותו, לא את הטבח ההמוני, הוא רוצה למחוק. במקביל, הוא הודיע שאם לטראמפ אין חצי שעה לביקור ביד ושם, צריך לבטל את הביקור שלו בכלל. כלומר, לטענת לפיד, מדינאי זר שלא רוצה להכנס למוזיאון על אירועים שאירעו מחוץ לגבולות ישראל ולפני שהוקמה, אין להתיר לו לבקר בישראל.

הנקודה האחרונה היא, אפילו בקנה המידה של לפיד, דמגוגיה זולה – וקשה מאד להאמין שהוא איננו יודע זאת. זו בדיוק הבעיה עם הטקסטים של לפיד: הם הגיעו לשלב חוק פו, שבו אתה כבר לא יכול לדעת אם מדובר בפרודיה על פוליטיקאי לאומן עם פטיש צה”ל ושואה או הדבר האמיתי.

בהנחה, כמובן, שיש הבדל.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד מאירועי יומיים בגדה על הטענה ש”אבנים הורגות”

ביום שישי הרגו חמושי צה”ל את סבא נידאל עובייד, בן 23, בהפגנה בנבי סלאח. על פי העדויות, צלף של הדיקטטורה הצבאית הישראלית ירה שוב ושוב לעבר צעירים שידו אבנים ולא היוו סכנה לחמושים בנשק מסוג רוגר. על פי נתוני בצלם, עובייד הוא ההרוג הפלסטיני השביעי בשנתיים האחרונות מירי של רובה רוגר.

×–×” לא מקרה, ×›×™ לפני שנתיים בערך שינה פושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי את פקודות הפתיחה באש, והתיר שימוש בכוח חריג לפיזור הפגנות של פלסטינים. בהתאם להנחיות, הרוגר – רובה בקוטר קטן, אבל עדיין רובה – הפך לאמצעי לפיזור הפגנות. זו בחירה של צה”ל, שהתחיל להגדיר את ידוי האבנים כ”טרור עממי.”

אלא שיממה לאחר מכן הדגים לנו צה”ל שאבן יכולה להיות נשק קטלני, שמגיבים עליו באש ×—×™×” – אבל רק בתנאי שמי שמיידה אותה הוא פלסטיני. תחקירן שטח של ארגון יש דין צילם אתמול (ז’) בבורין קבוצה של פורעים יהודים מיידים אבנים לעבר פלסטינים, בעוד חמושי צה”ל מהלכים ביניהם בנחת ולא מנסים לבלום אותם.

פרעות השבת האלה הפכו להתנהלות קבועה, במיוחד – אלוהים יודעת למה – באזור יצהר. גם ההתנהלות של החמושים קבועה למדי. יש לתופעה הזו שם: עמידה מנגד. אפשר לקרוא עליה דו”ח כאן. ויש גם סרטון.

בתוך יומיים, אם כן, הרגו חמושי צה”ל צעיר פלסטיני בשל ידוי אבן ולא עשו שום דבר למתנחלים שביצעו אותה העבירה עצמה. אחת מן השתיים: או שחמושי צה”ל לא באמת מפחדים מאבנים והם משתמשים בידוי שלהן כתירוץ להריגת פלסטינים, או שאבן היא אכן נשק קטלני – אבל לחמושי צה”ל אין בעיה שמפעילים נשק קטלני בנוכחותם כנגד פלסטינים.

אגב, צה”ל טוען שעצם העמידה מנגד היא עבירה על פי הנהלים שלו.

מספר החיילים שהועמדו לדין על העבירה הזו? ניחשתם נכון. אפס.

כלומר, חייל יכול לעמוד לדין אם הוא לא צחצח את הנעליים, אבל לא אם הוא איפשר למתנחלים לתקוף פלסטינים במה שצה”ל טוען שהוא נשק שמצריך תגובה שעשויה להיות קטלנית. ידענו שחיי פלסטינים שווים פחות מחיי גמל, אבל פחות משפריץ של משחת נעליים?

עוד יום בצבא המוסרי בעולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

וזה היה מביך אלמלא הכרנו את דו”צ

בפסטיבל הסרטים שערך השבוע ארגון בצלם (לצערי לא השתתפתי) כיכב סרטון, שזכה לפרסום גם בטורה של עמירה הס. רואים בו קצין צה”ל עוצר באלימות פלסטיני, אחמד זיאדה, שלא עשה דבר, שהיה על אדמתו הפרטית, ושנעצר כי לא בא לקצין טוב בעין. הקצין נובח שוב ושוב את המילים הבודדות שהוא יודע בערבית: “לך הביתה”. זיאדה שוב ושוב עונה לו: אני בביתי. מה אתה עושה פה? החמוש לא מבין, מתעצבן, ובשלב מסוים צועק “אמרתי לך ‘רוח’, נכון?” כאן מתחילה האלימות. מצד החמושים, כמובן. המטרה שלה, כרגיל, היא להגן על מתנחלים.

הסרטון, והטור של הס, גרמו מבוכה לצה”ל. אפשר ×”×™×” לטפל בה בכל מיני צורות. אפשר ×”×™×” לומר שהקצין הפעיל אלימות לא ראויה ועל כן הוא יועמד למשפט. רק שזה ×”×™×” כנראה מוליד עוד מרד נוסח “דוד הנח”לאווי” ואלאור אזריה; החמושים של צה”ל מזמן לא חושבים שהם צריכים לתת דין וחשבון על מה שהם עושים לפלסטינים. אפשר ×”×™×”, אם צה”ל אכן חשב שהאלימות כלפי זיאדה היתה מוצדקת, לנצל את הסרטון של החמושים עצמם: הקצין נושא על הקסדה שלו מצלמה. צה”ל בחר, מסיבותיו שלו – כנראה משום שהמצלמה של החמוש מתעדת את האלימות כלפי זיאדה אחרי שהמצלמה שלו נפלה – שלא לעשות זאת. אפשר ×”×™×” להודיע שהנושא בבדיקה, ולסמוך על כך שאף עיתונאי ישראלי לא יטרח לברר מה קורה עם הבדיקה. זוכרים, אגב, את השופט הירדני שחמושינו המאוימים-תמיד הרגו? שמעתם משהו על החקירה בנושא? לא? וואלה.

וכמובן, דו"צ יכול היה לבחור לשתוק. אבל משום מה, צה”ל החליט להכנס בבצלם ראש בראש. העלוב מוטי אלמוז, דובר צה”ל, פרסם תגובה כאן. שווה לפרק אותה.

“לכל מוציאי דיבתנו רעה שלום.” לא ברור איך צילום בפני עצמו הוא הוצאת דיבה. האם אלמוז טוען שהאירוע לא התרחש? התרחש אחרת? מה?

“לא תמיד אנחנו מגיבים כיוון שלעיתים כל מבוקשכם הוא קמפיין ופרסום בחינם גם באמצעות פרובוקציה והחלטה שסרט או התבטאות חשובים יותר מכל, גם מהאמת.” ובכן, אם זה המצב, התפקיד שלך הוא להציג את האמת. בשביל זה משלמים לך. מהי האמת בתקרית הזו? אה, ובאותה הזדמנות, שפר את העברית שלך. אתה בתפקיד רשמי. זה מביך.

“בשבוע האחרון הופצו צילומים של קצין צה״ל במהלך פעילות מבצעית באזור הישוב יצהר.” כן, ו? אני לא רואה כאן הכחשה של המתועד.

“מפקדי צה״ל וחייליו עושים לילות כימים להגנה על אזרחי ישראל וימשיכו לעשות כך.” מה באירוע הזה קשור להגנה על אזרחי ישראל? נשמח לקבל פרטים. נזכיר לך שיש מצלמה של הקצין במקום. רוצה לחשוף את התוכן שלה, כדי שנדע יותר על מהות האיום? אה, לא?

“יש הבדל מהותי בין צילום אירוע בעודו מתרחש, לבין יצירת אירוע בעקבות הגעה לנקודה בשטח עם מצלמה.” תשמע, אתה אידיוט.

מצטער, אבל אין דרך אחרת לומר את זה. אתה שולף לי תירוץ משנות השמונים, שגם אז לא היה משהו, וזורק אותו 30 שנה קדימה, לתקופה שבה אין לו שום רלוונטיות. מכמה סיבות.

קודם כל, התיעוד הוא תיעוד של אירוע. הוא מתעד עימות בין חמוש ובין אדם. העימות הזה הוא אירוע בפני עצמו והוא ראוי לתיעוד.

שנית, אני לא יודע מתי בפעם האחרונה עברת קורס בתקשורת מודרנית, אבל כל בנאדם בעולם המערבי יוצא היום מהבית עם מצלמה ומצלמת וידאו. תבקש מפקידת הלשכה שלך להסביר לך איך עובד הסמארטפון שלך ומה הוא מסוגל לעשות. בקש מאחד הקצינים שלך להכין לך מצגת זריזה על תנועת Black Lives Matter ועל המושג של “האח הקטן” כדי להבין שמצלמות ניידות הפכו אלמנט מרכזי של כל עימות עם חמושים או כוחות בטחון לפני פאקינג חמש שנים. אולי כדאי שתעבור רענון כלשהו בתחום שאתה אמור להיות אחראי עליו.

“אתם לרוב בוחרים באפשרות השניה וגורמים לחיכוך שלא היה נוצר קודם לכן.” בצלם מתעדים על בסיס יומיומי את ההתנהלות של מתנחלים וחמושים ישראלים בגדה המערבית. לעתים קרובות הם יוצרים מבוכה לצה”ל, ובצדק. אגב, אם אתה רוצה למנוע חיכוך, אולי כדאי שלא תשלח חמושים לאדמות פרטיות של פלסטינים אלא אם יש סיבה מבצעית דוחקת לכך.

יתר על כן, היחידה שלך-עצמך מתחננת בפני חיילים, כבר 30 שנה, להתנהג כראוי מול מצלמות. הם לא מסוגלים לזה, ומכמה סיבות. קודם כל, הם לא מקצועיים. שנית, הם לא מודעים למשמעות החוקית של תפקידם. שלישית, הם כוחות כיבוש, קלגסים. זה מה שקלגסים עושים. והם אמרו במפורש שמצלמות הן ה”קריפונטייט” שלהם. אגב, הם אמרו את זה לפני חמש שנים. אולי באמת כדאי שתצא לרענון.

מצלמות, בקצרה, הן בדרך כלל המחסום היחיד בין פלסטינים ובין אלימות בלתי מוצדקת מצד חמושים. לא תמיד המחסום הזה עומד: הקצין בסרטון שלפנינו אומר שהמצלמה “לא מטרידה אותו יותר מדי”, ומיד לאחר מכן אכן מתחיל להפעיל אלימות כלפי זיאדה, תוך שזה מציין שוב ושוב שהוא מצולם. אפילו בן דרור ימיני נאלץ להודות ש”אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-Hasbara אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.” זה היה לפני שנתיים, אגב. אולי כדאי להפסיק להפנות את הזעם לאנשים שמתעדים את החמושים שלך ולהתחיל לנסות לחנך את החמושים? אה, רגע. אתה בעצם תומך בהם.

“הקצין המופיע בסרט פעל כמצופה בגיבוי מלא של מפקדיו.” וואלה. באמת? זה ממש מפתיע. אותם מפקדים שמיהרו להודיע, בתקרית השופט הירדני, שהוא ניסה לחטוף נשק? אותם המפקדים שלא העלו שום שאלות, כשחמוש צה”ל רצח את בני הדודים קוואריק, במה שתואר תחילה כ”פיגוע קלשון” ושונמך במהירות ל”פיגוע מזרק”? אותם המפקדים שגיבו את החיילים שהרגו את מחמוד מוחמד דראגמה, כי הוא החזיק בקבוק שתיה? אותם המפקדים שאמרו שהכל בסדר, כשהחמושים שלהם הרגו את עומאר אל קוואסמה בן ה-66 במיטתו, כי הוא הזדקף בה? אותם המפקדים, שבמשך חודש התעקשו שנדים נווארה ומוחמד סלאמה מתו סתם כך, ולא מירי של החמוש בן דרי? ה”גיבוי המלא” של המפקדים שלך הוא לא תעודת כבוד; הוא אישור טיוח.

“אתם תמשיכו לעשות סרטים כאילו בשם חופש הביטוי למרות שהביטוי מנותק מהמציאות ואנחנו נמשיך להגן על תושבי מדינת ישראל ולהבטיח את שלום אזרחיה בלי להכניס את צה״ל לויכוחים פוליטיים.” הבנתי שאתה בונה על להיות המירי רגב הבאה. לסרטון הזה אין, בפני עצמו, קשר רב לזכות הביטוי. הוא קשור הרבה יותר להפרת הזכויות היומיומית שהחמושים שלך מבצעים. הוא תיעוד של פשע ודרישה לצדק.

אבל רגע, שניה, באמת אמרת משהו על “ויכוחים פוליטיים”? מה פוליטי בקלגס שמכה אדם שלא עשה לו דבר, אלא רק התווכח איתו? אפילו אנשי ימין הגונים – אני יודע, בריה מיתולוגית כמו שלגיה, תא”ל חכם ורובי ריבלין – יאמרו שאף שצה”ל צריך לשלוט בשטחים, אין מקום לאלימות שרירותית כלפי אנשים שרק עומדים על זכויותיהם בדרכי שלום. מה שאמור להיות פה הוא לא “ויכוח פוליטי”: אין הצדקה לאלימות של נציג שלטון החוק (כן, תתעדכן, ×–×” הג’וב של חיילים בגדה) כלפי אדם לא אלים. בשום מערכת פוליטית.

אז למה דובר צה”ל יצא לכל הטררם הזה? קודם כל, כי הוא מזמן הפסיק לנסות להשפיע על דעת הקהל הלא ישראלית. הוא מכוון לישראלים אובר-פטריוטים בלבד, והוא מיישר את עצמו לימין. יש לציין שבעוונותי, כמו כל משלם מסים ישראלי, גם אני משלם את המשכורת של אלמוז, והייתי מצפה לאיזושהי אובייקטיביות. אבל על זה אין מה לדבר בצבא שהכיבוש הוא מזמן המשימה העיקרית שלו.

ושנית, הזעם פה יוצא ככל הנראה על הפנים החשופות של החייל, על הקלוז-אפ עליהם. יש לקוות שלחייל הזה אכן יהיה קשה לצאת לחו”ל. אין, הרי, שום סנקציות אחרות שיוטלו עליו. צה”ל לא יעמיד אותו לדין, כמו שהוא לא מעמיד לדין את הרוב המוחלט של אנשיו שפוגעים בפלסטינים. מצד שני, צה”ל התרגל מזמן למצב שבו הוא יכול לומר ש”מצ”ח בודקת”, ולסמוך על זה שאף אחד לא יזכור שהיא “בודקת” כבר חמש שנים. המעבר לפעולה ישירה, לחשיפה של תמונות המעוולים עצמם, מטרידה אותו. היא מקלפת מעט את שכבת העוול החסין (impunity) שצה”ל מעניק לחמושיו מזה חמישים שנה.

הקריפטונייט צורב, כמסתבר. תנו לנו עוד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ידיעות אחרונות משתתף במסע הדמוניזציה נגד בצלם, ולעזאזל העובדות

בז’רגון העיתונאי “ידיעת יה בה יה” היא ידיעה שמכילה מידה של פלצות ופאניקה מוסרית על שום דבר: בדרך כלל היא מתייחסת למישהו שמעז לחרוג מקונסנסוס קדוש כלשהו, או לטרוניה הקבועה של קשישים נרגנים על בורותו ושטחיותו של הנוער. ידיעות אחרונות פרסם כזו הבוקר.

לטענת ידיעות, ארגון בצלם קיטלג שלושה מחבלים ידועים – כאלה שאף אחד מכם לא שמע עליהם קודם – ככאלו שלא ידוע האם השתתפו בלחימה. הכתבה מתארת את זוועתם של שורה של חמושים אמיצים בדימוס, כל כך אמיצים שהם מתראיינים בעילום שם, כשגילו שמי שתואר להם כהתגלמות השניה של קרלוס התן קוטלג על ידי בצלם כ”לא ידוע אם השתתף בלחימה.”

מי שלא אסף קלשון ושעט אל משרדי בצלם הקרובים ואשכרה הגיע לסוף הידיעה מצא שם תגובה ממצה של בצלם: “"'בצלם' לא טוען ששלושת ההרוגים האמורים לא היו מעורבים בלחימה, אלא שאין בידינו מידע לגבי שאלת מעורבותם במהלך התקרית בה נהרגו.” ומוסבר גם למה זה חשוב.

יש בעולמנו משהו שנקרא משפט הלחימה הבינלאומי; זה ודאי יפתיע את חמושי צה”ל. החוק הזה מגביל משמעותית את היכולת לפגוע באזרחים; ספציפית, שאזרחים אינם יכולים להיות יעד להתקפה צבאית “אלא אם ולמשך אותו הזמן שבו הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה.” כלומר, אזרח שהרים רובה כדי לירות בחמוש ישראלי שפלש לעיירה שלו לא ייחשב כחלק מכוח לוחם אלא במהלך אותה הפעולה עצמה. משתמה התקרית, הוא שב למעמדו ולהגנותיו כאזרח.

בשנת 2008 – חמש שנים אחרי האירועים שעליהם מייללים החמושים – שינה הצלב האדום את ההגדרה בנושא. הוא מבחין בין אדם הממלא “תפקיד לחימה מתמשך”, קרי אנשים שמעורבים שיטתית בפעילות לחימה, בין אם בלחימה עצמה ובין אם בסיוע לה, ובין אדם שאיננו ממלא תםקיד ×›×–×”. הקבוצה הראשונה, מהיות חבריה בפועל חברים בארגון לחימה, מותרת בפגיעה בכל עת; ×”×”× ×—×” היא שכמו חייל, הם עלולים בכל רגע להוות איום. אדם שאיננו עוסק בפעילות לחימה מתמשכת – מישהו שמשתתף בלחימה באופן זמני או אקראי – מותר בפגיעה רק בעת הפעולה עצמה. בהתאם, שינה גם בצלם את ההגדרות שלו. אפשר לקרוא על כך כאן, באתר של בצלם, משהו שחבל שהכתבים של ידיעות לא טרחו לעשות.

יתר על כן, המשמעות של “לא ידוע אם השתתף בלחימה” היא בדיוק זו: לא ידוע. בצלם חוקר את התקריות בעצמו. הוא לא השתכנע, לכאן או לכאן, שהאדם הספציפי הזה השתתף בלחימה. יש לציין שבצלם הפסיק להשתמש בקטגוריה של “השתתף בלחימה” בשנת 2012, כי למיטב הבנתו אין יותר בעצם אירועי לחימה בגדה המערבית. זה, שוב, עשוי להפתיע את הקלגסים שסיפרו להם שהם לוחמים, אבל בעסה.

שוב ושוב מתרעמים החמושים האמיצים עם האות במקום שם על כך שבצלם לא מקבל את הגרסה של צה”ל והשב”כ באשר לכמה מסוכנים היו האבו ג’ילדות שהם הרגו. ובכן שוב, בעסה: ארגוני זכויות אדם הם לא חותמת גומי של כוח הדיכוי של פלסטין והמשטרה החשאית הישראלית. העובדה שהשב”כ אומר משהו, לא אומרת שהוא גם נכון. אחרי הכל, החבר’ה האלה לא באמת נותנים לנו לראות את הראיות שלהם. הם אומרים, ואנחנו צריכים להצדיע. מצטער, לא עובד ככה מחוץ לצה”ל.

יכול להיות, כמובן, שכל הג’נטלמנים שהחמושים הרגו אכן היו מחבלים מסוכנים בעברם. ×–×” לא רלוונטי: כפי שבצלם ציינו, הם מתייחסים לשאלה האם הם היו מעורבים בלחימה באירוע שבו נהרגו. יש לציין שאם חמושי צה”ל הורגיפ מישהו שלא מהווה להם סכנה, × × ×™×— אדם לא חמוש שיושב בארוחת ערב עם משפחתו, ×–×” הרג בעייתי גם אם שבוע קודם לכן הוא ארגן פיגוע. הנחת היסוד במצב של לחימה, ועל אחת כמה וכמה במצב של שיטור – שזה מה שעושים חמושינו בפועל – היא שיש לאפשר ליעד להכנע. יש חריגים, אבל ספק אם המצב של חמושי צה”ל – שפועלים בחיפוי מסיבי, כולל חיפוי אווירי, נגד כוחות שספק אם אי פעם עלו על כיתה – נכנס אליהם.

אז, בקיצור, עוד ידיעת ×™×” בה ×™×” של ידיעות, שיוצאת כנגד אחד הארגונים האחרונים שעדיין מותחים ביקורת אפקטיבית על ממשלת ישראל. האם ×–×” קשור לעובדה שלפני כשבוע שר החוץ הגרמני השפיל את ראש ממשלתנו הנערץ והעדיף להפגש עם בצלם – בעל מוניטין לאמירת אמת ודייקנות – על פני השקרן הידוע לשמצה ביותר במזרח התיכון? האם בידיעות רוצים לפמפם כמה קליקים באמצעות ליטוף בלוטת הפטריוטיות של הישראלי המצוי, ולעזאזל העובדות? ארור החושב אוון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

גזר דינו של אלאור אזריה לא צריך להפתיע איש: הציבור רוצה כנופיה

פרשת אזריה הגיעה היום (ג’) לקיצה: הרוצח אלאור אזריה ירצה 18 חודשי מאסר על הרג של אדם חף מפשע. בכך גווע בקול ענות חלושה הנסיון של צה”ל לטעון שהוא צבא. לפני כחצי שנה, העמיד הרמטכ”ל איזנקוט את הברירה באופן חד: “אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד.” היום הכריע צה”ל שהוא כנופיה. הערב כבר מיהר שר הבטחון לשעבר והגיבור לשניה של השמאל הציוני, בוגי “משה” יעלון, להודיע שהוא בעד חנינה לרוצח ושההתבטאויות שלו נגד אזריה היו משהו שהוא “נאלץ” לומר “מתוך דאגה לבטחון המדינה וכדי למנוע התלקחות.”

אחרי התוצאות המביכות של משפט דמיאניוק – הוא הורשע ונידון למוות בבית המשפט המחוזי, רק כדי שיתברר אחר כך שהוא ×”×™×” פושע מלחמה בסוביבור ולא בטרבלינקה, כלומר ×”×™×” זכאי מהאישום שבו הורשע – ישראל הפסיקה לנסות להעמיד לדין פושעי מלחמה נאציים. מותר להניח שיותר לא ×™×”×™×” פה משפטי “טוהר הנשק.” גזר הדין במשפט אזריה מגיע על רקע פסק הדין במשפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא שניסה להסוות את הרצח שלו כירי כדורי גומי: על פי הסכם הטיעון שנחתם עם דרי, הוא יורשע רק ב”גרימת מוות ברשלנות.”

שני המקרים האלה חריגים מאד: על אף שרצח של פלסטינים על ידי חמושי צה”ל הוא דבר תדיר ביחס, העמדה לדין על רצח לא אירעה כבר 20 שנה בערך, והעמדה לדין על הריגה היא דבר נדיר מאד. בשני המקרים האלה, היו ראיות מצולמות שאי אפשר היה לערער עליהן. במקרה של דרי, אגב, הוא הועמד לדין רק על מקרה אחד של הריגה, אף שרצח שני אנשים וככל הנראה פצע עוד שניים.

כלומר, בפועל אין אםשרות להעמיד היום לדין חיילים על רצח בבית דין צבאי. גם לא על הריגה. את המילה המכוערת “פשעי מלחמה” אף אחד לא מזכיר, למרות שזה בדיוק מה שהם: החוק הישראלי לא מאפשר בכלל העמדה של חיילים על פשעי מלחמה.

מה קרה פה? מה גרם לאיזנקוט להזהיר מהסכנה של הפיכת הצבא לכנופיה ולמה החליט הצבא להפוך בכל זאת לכנופיה? מה שמבדיל בין צבא ובין כנופיה הוא ההקפדה הנוקשה על משמעת אש: על ירי רק כשצריך לירות ורק בכמות הנדרשת. צבא שמאבד את היסוד הבסיסי ×”×–×” של משמעת, שמתיר לחייליו לראות באזרחים או לוחמי אויב שאינם מהווים סכנה כמטרות מותרות, הופך במהירות לכנופיה. ברגע שהפיקוד מעלים עין מרצח והריגה, נוצר עליו לחץ מלמטה להמשיך ולעשות זאת – ×›×™ החמוש שהורג היום ומועמד לדין יתמרמר, בצדק, על כך שהוא מופלה לרעה לעומת החמוש שרצח אתמול ולא הועמד לדין. יצירת מתח ×›×–×” בין הפקודות הרשמיות ובין הפקודות בפועל מערערת את מבנה הפיקוד: קצינים שמסתכלים הצידה כשהחיילים שלהם מבצעים “וידוא הריגה” (מושג נפשע כשלעצמו), יידרשו תוך כמה זמן להעלים עין מביזה – ×›×™ אחרת החמושים שלהם יאיימו לפתוח את הפה במצ”ח או בתקשורת. מי שעוקב אחרי העליה במקרי הביזה בצה”ל (ב-2015, 26% מתיקי החקירה של מצ”ח שעסקו בפגיעה בפלסטינים דנו בביזה או בפגיעה אחרת ברכוש) עשוי לשים לב שזה כבר קורה.

איזנקוט רצה את הצבא שלו כצבא מתפקד. הוא עדיין מגיע מתפיסה שאומרת שיום אחד צה”ל אשכרה עשוי להצטרך להתמודד עם צבא אחר, וזה יצריך צבא שיודע להלחם. אבל רוב הקצינים שלו מכירים רק לוחמת בט”ש, שאיננה כלל לוחמה אלא שיטור-דיכוי. והצבא השתנה, משום שהחברה הישראלית השתנתה: רובה לא רואה עוד בעיה בהרג פלסטינים, מסוכנים או לא. איזנקוט התייחס שוב ושוב לאזריה כאל חייל, כלומר אדם שהוא חלק מארגון, שחייב במשמעת, שלוקח על עצמו סיכונים מודעים ומוכן לסכן את חייו כדי לעמוד במשימות ובנהלים שנדרשים ממנו; הציבור היהודי בישראל רואה באזריה ילד. אבל זה ילד עם נשק, ילד עם נשק ובלי משמעת, ילד שפועל מתוך רצון נקמה ולא מתוך פקודות או משימה.

או, במילים אחרות, חבר כנופיה מצוי.

המשפט הראה את ההתפלגות בצורה חדה: הפיקוד, כלומר קציני הקבע, מהמ”פ ועד הרמטכ”ל, נתחחצבו לצד האתוס הצבאי והעידו כנגד אזריה. רוב החיילים הפשוטים, אחד המ”פים וכמה קצינים בכירים לשעבר – אם אי פעם ×”×™×” לכם כבוד לדרגות, עוזי דיין הוא סיבה להפטר מהשאריות שלו – התייצבו לצד אזריה. פרשנים בכירים, כמו בן דרור ימיני, טענו שהפיקוד מנותק מהחיילים וצריך “להבין” אותם יותר. שלי יחימוביץ’, שמעמידה מדי פנים שהיא אשת שמאל, העניקה לגיטימציה למעשה של אזריה ודרשה להעניק לו ×—× ×™× ×”. ×”×™×” לה אפילו תקדים: ×”×—× ×™× ×” השערורייתית ביותר בתולדות ישראל, זו של אנשי השב”כ בפרשת קו 300 – הרוצחים, המטייחים של הרצח, והאנשים שניסו להעליל על יצחק מרדכי כאילו הוא הרוצח. ×–×” ×”×™×” המופת של יחימוביץ’. וכשככה נראה ה”מרכז” הישראלי, כשמה שמבדיל בינו ובין החוליגנים של כהנא הוא לא הטיעון אלא הטון, קצינים כמו איזנקוט וסגנו צריכים להבין שהקרב אבוד; שהציבור הישראלי בחר להפוך את הצבא שלו לכנופיה. ובסופו של דבר, משום שהצבא מבוסס גיוס חובה, אין לצבא אפשרות ממשית להתייצב מול הציבור.

ומאחר וגנרלים לא אוהבים להפסיד בקרבות, ומאחר והיום הם הובסו, סביר להניח שהם לא יבחרו בשדה הקרב הספציפי הזה שוב.

נחזור אליו רק אחרי שהמשטר הנוכחי יקרוס.

ועוד דבר אחד: הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, התייחס היום להריגתו של יעקוב מוסא אל קיאען באום אל חיראן כאל “האירוע הקשה והמצער באום אל חיראן […] שבו לצערנו גם נהרג שוטר וגם נהרג אזרח.”  לפני כחודש התייחס ארדן לאל קיאען כאל “מחבל”, זמן קצר לאחר שבדה ממוחו הקודח “פיגועי הצתה” שעד ×›×” לא נמצאו להם כל ראיות. העובדה שהוא ממשיך בתפקידו כאילו כלום מבהירה את הנקודה המרכזית של הפוסט ×”×–×” – ומעידה מה חושבת החברה היהודית בישראל על פלסטינים בכלל, ללא קשר לאזרחותם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עם כל הבעיות, הפסיקה בתיק אזריה חשובה – משום שהיא משיבה סטנדרטים שאבדו

בית המשפט הצבאי הרשיע הבוקר (ד’) את אלאור אזריה בהריגה, ומדברי השופטים עולה הרושם המובהק שמדובר ברצח ולא בהריגה, ושאלמלא השתפנה התביעה הצבאית והעמידה לדין את אזריה בפשע הנכון, הוא גם היה מורשע בו.

קל לזלזל בפסיקה הזו, ולא חסרות לכך סיבות. הפסיקה הזו היא למרבה הצער החריג ולא הנורמה. אזריה הוא החמוש הישראלי הראשון שהורשע בהריגה מאז תייסיר אל היב, שרצח את תום הורנדל ביריה בראשו בזמן שהאחרון ניסה לסוכך על ילדים. אל היב הורשע ב-2005. עונשו הקצר גם כך קוצר עוד יותר.

בימים אלה מסתיים משפטו של בן דרי, חמוש מג”ב שרצח את נדים נאוורה בן ×”-15 וככל הנראה גם את מוחמד אבו טאהר בביתוניה. כפי שציין הבלוג ×”×–×” בזמן אמת, הירי ×”×™×” רצח ולא הרג  ×›×™ היורה החליף קליעי גומי בקליעים חיים – בזמן שצה”ל טען שטכנית ירי ×›×–×” בלתי אפשרי, ושכנע כתבים צבאיים לחזור על השקר ×”×–×”. ובכן, אף שדרי החליף את קליעי הגומי שלו בקליעים חיים, הוא לא הועמד לדין באשמת רצח אלא באשמת הריגה – והוא צפוי להיות מורשע ב”גרימת מוות ברשלנות”, כשבכתב האישום המתוקן ייכתב ש”כדור ×—×™ השתרבב למחסנית כדורי הגומי.”

אבל דרי הוא עדיין חריג: המקרה שלו נחקר והוא הועמד לדין. מנתוני יש דין לשנת 2015 עולה שכוחות הכיבוש הרגו 116 פלסטינים באותה השנה, אבל נפתחו רק 21 חקירות – בניגוד לעמדה הרשמית של הפרקליטות הצבאית, על פיה היא חוקרת כל הרג אלא ב”נסיבות מבצעיות.” מקרה דוגמא הוא מותה של סמאח עבד אללה, צעירה בת 18 שחייל צה”ל הרג אותה ביריה אחת לראשה כשישבה ברכב בין אחיה, אף שלא היתה מעורבת בשום תקרית. החמושים טענו אחר כך שהיא “נשאה סכין.” לאחרונה הודיעה הפרקליטות הצבאית, רק שנה וחודשיים אחרי התקרית, שהיא החליטה שלא לפתוח בחקירה. לא להמנע מהעמדה לדין – לא לחקור. (גילוי נאות: הח”מ מספק שירותי בלוג בתשלום ליש דין.)

כך שאי אפשר אפילו לטעון שמערכת הצדק הצבאית מתפקדת. ואף על פי כן, פסק הדין בפרשת אזריה חשוב.

[…]

ומכמה סיבות. קודם כל, פסק הדין מפרק את ×”×”×’× ×” העיקרית של חמושי צה”ל לדורותיהם – “תחושת הסכנה.” לכאורה, עצם העובדה שחמוש חש בסכנה די בה כדי להביא להריגה מצידו, ושעל ההרג ×”×–×” אי אפשר להעמיד אותו לדין. בית המשפט הצבאי ציין שתנאי לירי הוא סיכון “ממשי ומיידי” – בדגש על ממשי. העובדה שאזריה לא ×–×™×”×” מטען על גופו של האיש שרצח – אפילו לא לטענתו-שלו, השקרית בעליל – שומטת את ×”×”×’× ×” שלו. כלומר, כדי שחייל יוכל לא רק “לחוש מאוים” אלא גם לפעול על סמך התחושה הזו, הוא צריך ראיות.

שנית, הדברים הנכוחים מאד של הרמטכ”ל איזנקוט אמש (ג’), על פיהם חיילי צה”ל אינם “ילדים.” אני חושב שהפעם האחרונה ששיבחתי רמטכ”ל היתה כשדיברתי על השתיקה המתמשכת של גבי אשכנזי, ואני מקווה שלא אקלל את הרגע הזה, אבל בפרשה הזו איזנקוט נהג היטב לאורך כל הדרך. הישראלים רגילים לראות בחיילים שלהם “ילדים”, וההתיילדות הזו מתירה לחמושים, מצד אחד, לעשות ככל העולה על רוחם ומצד שני מרגילה את הציבור הישראלי לתפיסה של פושעי מלחמה: התפיסה שכדי למנוע פגיעה בחיילים מותר לפגוע באזרחים לא מעורבים. התפיסה הזו חוזקה על ידי טיפוסים כמו אסא “פושט טלפיו ואומר ראו” כשר.

ושלישית, וכנראה חשוב מכל, תחושת “רוח הרפאים.” חמושים ישראלים מבצעים פשעים על בסיס יומיומי. רובם כמובן לא מגיעים לרצח או הריגה, אבל כולם מתודלקים בתפיסה שאין להם באמת ממה לפחד. התחושה הזו מאותגרת על ידי החשש מ”רוח הרפאים המתבוננת” – הפחד שדווקא אותך תתפוס מצלמה, שדווקא את הפשע שלך יראו בפריים טיים, והידיעה שברגע שזה יקרה הצבא יזרוק אותך לכלבים, שהקצינים שלך יעמדו מאחוריך עד לרגע שבו ×”×”×’× ×” עליך תסכן את הקריירה שלהם.

ולאור העובדה שמצ”ח והפרקליטות הצבאית לא עושים את העבודה שלהם – ואני מאד נדיב פה – בהרתעה של חמושים ישראלים בגדה; ולאור ההערה הנכונה כל כך של ציון נאנוס – שאלמלא הסרטון, אזריה ×”×™×” חופשי ושחייל שהיה חושף את התקרית ×”×™×” מוקע כמי שמכפיש את הצבא – רוח הרפאים הזו חשובה. היא בעליל עושה את העבודה שלה הרבה יותר ברצינות מאשר הפרקליטות הצבאית.

בדיוק מהסיבה הזו צריך לדחות על הסף את הרעיון של ×—× ×™× ×” לאזריה – רעיון שמדהים בעיני ששלי יחימוביץ’ תמכה בו היום. המסר של ×—× ×™× ×” ×™×”×™×” הפוך: גם את יתפסו אותך, גם אם יהיו מצלמות, גם אם תגיע לבית המשפט עם ערימה של שקרים מטומטמים וחצי אפויים, גם אם תורשע – אתה לא תשב יום בכלא. להיפך, אתה תוכל לצאת מהצבא כגיבור של הימין היהודי.

וזה ×™×”×™×” כנראה המסר הרצחני ביותר. חמושים, כפי שצריך להזכיר, הם חיות טרף. כדי לתפקד, צבא צריך לעבוד על הסרת המחסומים שיש לאזרחים טובים מפני רצח. אחרי הכל, הג’וב של צבא הוא השגת משימה באמצעות אלימות, לעתים קרובות מאד אלימות קטלנית (לאלימות פחות קטלנית יש לנו משטרה.) בו זמנית, הצבא חייב לוודא שכאשר הוא משחרר את ×”×—×™×” שבאדם, היא לא תסתובב ותנגוס בו. ×–×” לא סנאריו בלתי סביר: דמוקרטיות או דמוקרטיות למחצה מחוסלות בדרך כלל על ידי הצבא שלהן. צבא חייב גם לוודא שהוא לא יהפוך לכנופיה – ולאור תרבות ה”רעות” הרעילה שלו, הוא מלכתחילה נמצא מרחק קצר משם.

מה שמונע מצבא להפוך לכנופיה הוא משמעת פלדה, שאומרת שכן, אנחנו מתירים לך להרוג אבל בתנאים מסוימים מאד; ואם תחרוג מהם, תחטוף, ותחטוף הרבה. בלי ×–×”, אנחנו נשארים עם הדבר המסוכן ביותר למין האנושי – בן 19 שטוף הורמונים עם נשק ואפס אחריותיות (accountability). כשתומכי אזריה קוראים לחנון אותו, הם קוראים בעצם להפוך את צה”ל לכנופיה – אפילו לארגון טרור יש יותר משמעת.

כך שפסק הדין הזה הוא דבר חיובי, ועכשיו נשאר לראות איך סייעני פשעי המלחמה בכנסת, מלפיד עד בנט, ינסו למסמס אותו. וכשזה יקרה, וכשיגיע הרוצח הבא, צריך יהיה לזכור מי התיר מעליו את הרסן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)