החברים של ג'ורג'

לפני כשבועיים, פרסם הבלוג הטכנולוגי גיזמודו סקופ: הוא הציג את האב טיפוס של האייפון בן הדור הרביעי, והרס בכך את ריקוד שבעת הצעיפים הקבוע של אפל, היצרנית שלו. האב טיפוס ×”×’×™×¢ לידי גיזמודו בדרך עקלקלה: מהנדס של אפל שכח אותו בגן בירה גרמני סמוך למטה החברה. אדם אחר שהיה בפאב, שזהותו לא ידועה, לקח את המכשיר, עמד על חשיבותו, וניסה להשלים את הכנסתו באמצעות מכירת המכשיר לכל המרבה במחיר. הוא פנה לכמה כלי תקשורת, שסירבו לשלם לו. גיזמודו שילמו – והסקופ ×”×™×” שלהם. לאחר מכן הצליחה אפל, כהרגלה, להתנהל יותר כמו מדינת משטרה מאשר כמו תאגיד מערבי – מה שלא צריך להפתיע אף אחד; אחרי הכל, מדובר בחברה שיש לה "גסטאפו" משלה – אבל ×–×” כבר סיפור אחר.

ב"עין השביעית", שסיקרו את התגלגלות הפרשה, ציינו שכל העסק החל מבלוג אחד, ותהו איפה העיתונים הגדולים בכל העסק. התשובה עגומה. כתב אפל של הניו יורק טיימס, דיוויד פוג? כתבלב. ג'ים גולדמן, כתב הטכנולוגיה של MSNBC? כתבלב בן כתבלב. דניאל ליונס, שלא מתחנף לאפל ולא מוכן לרקוד על פי חליל התעמולה שלה – ולעס בשעתו את גולדמן בשידור חי – הסביר היטב את הבעיה: בשל חשאיותה של אפל, הצורה היחידה לקבל ממנה מידע אמין (יש לה אנשים שמפיצים בעקביות דיסאינפורמציה) היא לשחק את המשחק שלה.

כל מי שלא מוכן להיות הכלבלב שלה, לא מוכן לכתוב ביקורות נלהבות על מוצרים פושרים (ולעיתים הרבה פחות מכך: ליונס תפס את פוג כשהוא מהלל בשם ומלכות את מערכת ההפעלה של אפל בעיתונו, אבל אומר לבלוג וונצ'רביט שמדובר במערכת מלאה בעיות) מוצא את עצמו בלי מקורות מידע בכל מה שקשור לאפל, ולפעמים נתקל בנקמנות.

אז מה יש לנו? עיתונאים שאין להם שום גישה למידע אמין ובלתי אמצעי, שנאלצים לשתף פעולה עם חברה בעלת מנכ"ל דיקטטורי, כדי שיוכלו בכלל להשתתף במשחק – כלומר, שיהיה להם מה לדווח. הם לא מעיזים לשאול שאלות קשות, כי שאלות כאלה יחסלו את הגישה שלהם, ויעמידו אותם בעמדת נחיתות יחסית לשאר הכתבלבים – ואם הם לא יהיו בין אלה שיצליחו לכתוב ראשונים מאמר מתלהב מההבל החדש של אפל, העיתון שלהם יינזק ומעמדם ייפגע.

מעבר לכך, הכתבים הם לעיתים קרובות "שותי הקולאייד" – היינו, אנשים שבאמת הפנימו את הדימוי של אפל ואת האופן שבו אפל מתארת את עצמה ומוצריה. הם מתייחסים אליהם בחוסר הביקורתיות ששמור ל"עיתונאים" בצפון קוריאה בעת פגישה עם "המנהיג היקר".

קל מאד ללגלג על פוג, גולדמן ודומיהם, אבל אפל היא רק דוגמא. אותה הבעיה קיימת בכל תחום העיתונות הכלכלית. MSNBC של גולדמן הצטיינה גם בדיווחיה הגרועים מאד על המשבר הכלכלי, והטיפה להמונים על השקעות ושיהיה בסדר, גם כאשר תוך ימים קרס הכל. עיתונאים כלכליים, בכל עיתון וכל תחנת טלוויזיה, נשבו בקסמם של נוכלי וול סטריט והאוליגרכים שלנו: הם תיארו אותם, פעם אחר פעם, כמנהיגי תעשיה רציניים, סוג של גאונים. והיתה לכך אותה סיבה שבגללה אפל מסוקרת על ידי מעריצים נרצעים ולא על ידי עיתונאים חוקרים: גישה. מי שהיה מסובב את יצחק תשובה על הגחלים, לא היה זוכה לראיון שני – והיה מוצא את עצמו תחת מכבש גדול שמיועד למנוע את הפרסום שלו.

כת המנכ"ל פשתה בכל העיתונות הכלכלית. אנשים ממוצעים ביותר תוארו כנפילים, גם כאשר קיבלו את כספם בדרך הישנה והטובה, קרי ירשו אותו. כאשר חלקם התבררו כמטורללים קלות – שרי אריסון צריכה לתפוס את הקולות שלה לשיחה קשה, כי מסתבר שהם שיקרו לה לפחות לאורך השנתיים האחרונות – התקשורת הרימה גבה. אבל הבעיה של אריסון היתה שהיא תיארה את עצמה כמתעלת חיזרים: העובדה שנוחי דנקנר מתייעץ באובות ובידעונים זוכה להרבה, הרבה פחות הבלטה. וכשהיא מתוארת, לעיתים קרובות היא נצבעת כ"נסיון להתקרב למסורת".

רק כשקרסו הענקים בקול רעם, העיתונות פנתה נגדם – וגם אז, לאיטה. מעטים העזו לכתוב שדינה של אפריקה ישראל לפשוט רגל, כי איננה מסוגלת לשלם את חובה לבעלי אג"ח ט'. למה להסתבך עם אוליגרך? לך תדע מתי תצטרך אותו, מתי תהיה לו ידיעה בלעדית להדליף לך. מעטים שאלו שאלות קשות בזמן הבועה הגדולה, כי אם תצא נגד המבנים המסובכים להחריד שבנו העילויים של גולדמן סאקס, הם לא ידברו איתך יותר – ובניגוד לתחקירי שחיתות או פשיעה, יהיה קשה מאד למשוך את הקוראים לנושא. למה לך? וזה עוד לפני שדיברנו על שליטה של בעלי הון בתקשורת.

אז, כמו במקרה של גיזמודו ואפל, יש צורך בבלוגים שיעשו את העבודה. יש להם חסרונות רבים: קל יותר להשתיק אותם באיום של תביעת דיבה, אין להם כמעט מקורות, מתייחסים אליהם בפחות רצינות – אם כי זה משתנה – ובהרבה מקרים אין להם גב כלכלי. מצד שני, לבלוגים יש כוח עצום: בלוגרים כמעט וחיסלו את הקמפיין של הילארי קלינטון אחרי שקר ה"נחיתה תחת אש" בבוסניה, הם חיסלו קריירה של כמה וכמה פוליטיקאים. יש המון מהם, וחלק מהם קשובים מספיק כדי לקלוט הערה לא זהירה, מידע שנפלט – וכשהם עולים עם סיפור, לעיתים קרובות יותר ויותר העיתונות הממסדית מרימה אותו ורצה איתו. מאחר והעיתונות הכלכלית מועלת לעיתים קרובות בתפקידה ומעדיפה לסגוד לטייקונים ומנהלי השקעות, מישהו צריך לעשות את העבודה במקומה.

ולהתחיל ללמוד את רזי הכלכלה. זה, לעיתים קרובות, החלק הקשה. אבל צריך לעשות אותו.

למד את האלף-בית. אין היא מספיקה,

אבל למד אותה! אל במורת רוח,

פתח את הספר! עליך לדעת הכל!

עליך לקחת בידך את ×”×”× ×”×’×”. […]

אל תתבייש להקשות קושיות, חבר!

אל תתפתה ללהג, חקור בעצמך!

מה שלא תדע בעצמך, אינך יודע!

בדוק את החשבון. עלייך לשלם – –

שים את האצבע על כל פרט, ושאל:

מאין זה בא לכאן?

עלייך לקחת בידך את ההנהגה!

(שבחי הלימוד/ברטולד ברכט)

(יוסי גורביץ)

בן כספית, ששימש מתחילת השנה כשופר של "אם תרצו" ופרסם כעובדות את שני הדו"חות שלהם – זה המלא שקרים וזה הטאוטולוגי – פרסם פוסט תמוה במיוחד בבלוג שלו (אגב, לכספית מומלץ לקבל עצות מרביב דרוקר על האופן שבו עיתונאי צריך לנהל בלוג. זה של כספית הוא פשוט מקום לטקסטים שמקומם לא בעיתון).

בטקסט שלו, מעלה כספית שתי נקודות. ראשית, הוא מודה שהוא ביקש תגובה מהקרן החדשה לישראל, ואחר כך, כשהקרן שלחה לו תגובה שלא מצאה חן בעיניו – לדבריו, "היה בה מעט מאד רלוונטיות לשאלה שנשאלה" – הוא נמנע מלפרסם אותה בכתבה שלו. עכשיו, בבלוג, הוא פרסם אותה.

פיסת המידע הזו – מובלעת לא רע – מגיעה אחרי השתלחות משונה במיוחד של כספית בקרן. לדבריו, כשהוא פנה לפני כשבועיים עם ה"דו"ח" השני של אם תרצו לקבל תגובה מהקרן– אתם זוכרים, ההוא שבו נאמר שיש שמאלנים ושהם רעים – האנשים שם ביקשו ממנו לקבל את כל החומר, כולל הנספחים של הדו"ח. כספית סירב והתעקש שהם יענו רק על השאלות שלו. בתגובה, לטענת כספית, שלחה הנהלת הקרן מייל לפעיליה, שבו נשקל להקדים את היחצ"נות של כספית לאם תרצו ולצאת בתגובה מקדימה.

כאן מגיע הקטע המשונה ביותר. כספית טוען, במלוא הרצינות, ש"הסעיף הזה עורר בי חלחלה. למי שלא מתמצא באתיקה של עבודה עתונאית, מדובר במעשה שלא ייעשה. כשעתונאי פונה לבקשת תגובה על עניין מסויים, פרטי העניין אמורים להשאר חסויים וכמוסים בינו לבין המגיב. זהו חסיון מקודש, שווה ערך מוסרית ליחסי עורך דין ולקוח, ליחסי עתונאי ומקור. ההגינות הבסיסית מחייבת שלא תסגיר את האינפורמציה שהגיעה לידי העתונאי לידי צד ג' ותחבל בעבודתו. אל"ף-בי"ת של יושר, של כללי התנהגות בסיסית. במשך 25 שנות עבודה עיתונאית אינטנסיבית, שכללה, אני מניח, אלפי בקשות לתגובה, לא נתקלתי בדבר כזה. לא מצד פוליטיקאים, לא מצד עבריינים, לא מצד יהודים, ערבים, אנשים רעים או טובים. פשוט לא עושים דבר כזה."

יש רק מילה אחת שתתאר את הפסקה הזו: בולשיט. אין, ולא היה אף פעם, "חסיון" למושא כתבה כפי שיש בין עיתונאי ומקורו או בין עורך דין ולקוח. בשום מקום. אף פעם. למה, לעזאזל, חושב כספית שאם הוא עומד לפרסם עוד כתב פלסתר כנגד הקרן, היא חייבת לו משהו? אם אני יודע שכספית, נניח, עומד להאשים אותי ברצח – אסור לי להקדים את פרסום הדיבה שלו? האם ברגע שהוא התקשר אלי, פי חסום עד שהוא יפרסם את הכתבה שלו? מאיפה נשלפה הטענה הזו? מה, כספית לא מכיר את המנהג המכוער הנוהג במקומותינו, כאשר עיתון א' מגלה שעיתון ב' עומד לצאת בידיעה אקסקלוסיבית, לפרסם משהו קצר יממה קודם במגמה להרוס את הבלעדיות?

אגב, באיזו עבודה עיתונאית מדובר? כספית פשוט העתיק – כמו בפעם הראשונה – את הטקסט של אם תרצו, בלי לחקור יותר מדי או לשאול שאלות בנושא. העובדה שהדו"חות של אם תרצו זכו לביקורת קטלנית מצד ידי כמה וכמה אנשים שבדקו אותם לא הובלטה, בלשון המעטה, על ידי כספית. שלחתי לו לפני שבוע את מה שכתבתי כאן על מקורות המימון של אם תרצו, ושאלתי אותו אם הוא עדיין סבור שזו תנועת מרכז. לא קיבלתי תשובה.

כספית מעלה טענה משונה נוספת: שההתעקשות שלו להגן על הדו"ח של אם תרצו, ולא להעביר אותו לידי הקרן כדי שתוכל לנסח תשובה, נבעה מכך ש"עיתונאי לא צריך להעביר מסמכים שקיבל לרשותו". לפני שכספית מתחיל לתאר את עצמו כאורי בלאו החדש, נזכיר שמדובר בדו"ח פומבי לגמרי, שפורסם על ידי אם תרצו באתר שלהם כמה שעות אחרי הסטנוגרפיה של כספית. ההתייחסות למשהו שאמור להיות דו"ח פומבי כאל מסמך חשאי מעוררת תהיות, בלשון המעטה. כספית ודאי רשאי לחפוץ בבלעדיות – אבל בלעדיות איננה אמורה לבוא במקום זכותו של מושא הכתבה להגן על עצמו.

חמתו של כספית בערה בו, כאשר מנכ"לית הקרן העזה לומר לו שהוא בחר צד, כלומר שהוא נטול אובייקטיביות. זה לא הפריע לכספית לסיים את הפוסט שלו ב"כי בסוף, צריכים להיות קווים אדומים. מי שמנסר את הענף שכולם יושבים עליו, לא יכול לבוא בטענות כשהעץ מנסה להגן על עצמו." כלומר, הקרן לא צריכה להתפלא שכספית בוחר צד נגדה.

שזו כמובן זכותו. אבל, במחילה, אם הוא בחר צד עד כדי כך שהוא מתעלם מעקרון בסיסי של האתיקה העיתונאית ומרשה לעצמו לא לפרסם תגובה שקיבל, יואיל ויסתום את הפה בנושא.

השאלה המעניינת באמת היא מדוע בחר כספית, בסופו של דבר, לפרסם את התגובה, ולו בבלוג שלו. הניחוש שלי הוא שהתחוור לו שהקרן אכן עומדת להגיש את תביעת הדיבה שבה היא מאיימת מזה זמן, ושהתחוור לו שהוא חשוף לתלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות. פרסום מאוחר כזה, בכלי עם תפוצה נמוכה הרבה יותר, הוא לא תחליף ראוי, אבל הוא עשוי להקל על כספית בדיון במועצת העיתונות, אם יהיה.

יש לקוות שתביעת דיבה אכן תגיע, ושכספית יצטרך להגן על פעולותיו בכל הפרשה האומללה הזו, שבה הזניק תנועת שוליים פאשיסטית למרכז הבמה הציבורית, בבית משפט. אפשר לומר, בהתחשב בכך שהוא מודה שהעבודה העיתונאית קודם הפרסום הסתכמה ב"בדקתי מה שיכולתי לבדוק, הטענות שהועלו שם נראו לי טענות ששוות פירסום וגם דיון" – כלומר, פחות מתשומת הלב שהקדישה הבלוגוספירה הישראלית, במיוחד נמרוד אבישר – שהגנת "תום לב" כנראה לא תעמוד לו.

(יוסי גורביץ)

ביום שישי האחרון נקלעה כיתה של צה"ל למארב של החמאס, 500 מטרים בשטח רצועת עזה. שני חיילי צה"ל, קצין וחייל, נהרגו; עוד שני חיילים נפצעו; בתקרית הזו ובתקרית אחרת נהרגו באותו היום ארבעה פלסטינים. בתגובה, התקפלה ישראל לתנוחה האהובה עליה, זו העוברית, וזעקה צעקה גדולה ומרה.

זה היה ביום שישי, כזכור. חלפו חמישה ימים מאז התקרית, והתקשורת ממשיכה לבוסס בה. היום הוקדש מקום נרחב לסרטון מקרטע של החמאס בנושא, שמיועד להבהיר שהוא ולא אחר היה אחראי לנצחון האסטרטגי הגדול.

מה, אתם אומרים, זה לא היה נצחון אסטרטגי גדול? זו היתה רק תקרית גבול שולית, שלא תזכר? זו לא התמונה שמשדרת התקשורת הישראלית. אפשר היה לחשוב שמישהו ריסק מטוס לתוך עזריאלי או שהפיגוע במלון פארק חזר על עצמו. פרשן צבאי מוביל כתב שהפשיטה הכושלת הזו של צה"ל לתוך הרצועה היתה "האתגר הבטחוני הראשון של בנימין נתניהו".

אתה מסתכל על זה ולא מבין מה קורה פה. אנשים, אתם החלטתם שאתם רוצים מלחמה עם הפלסטינים. אפשר להתווכח על ההגיון הזה, אבל זו ההחלטה הישראלית: סרבנות שלום בגדה ולוחמה ברמה נמוכה בעזה, שכוללת מצור. מה חשבתם שיקרה? חשבתם שיש מלחמות בלי נפגעים? מה פשר ההיסטריה הזו?

חלק ניכר מהרעש נגרם בגלל שאחד ההרוגים, מתנחל מעלי, ×”×™×” בנה השני של אם שכולה שמת במהלך פעולה צבאית של צה"ל. הפריטה על המיתר ×”×–×” היתה צורמת במיוחד, מכל הכיוונים: המתנחלים, כהרגלם, מיהרו – ימי השבעה עוד לא חלפו – להתלות במותו של המתנחל וטענו שמותו הוא תואנה הולמת שלא לפנות את המאחז שבו ×—×™. אבל מי שהתרגל למראות הנקרופיליים מהגבעות, על גוויות מטולטלות ממקום למשנהו כאמצעי פוליטי, לא ממש התרשם. כתיאטרון מקברי, ×–×” ×”×™×” חלש מהצפוי.

מצד שני, התקשורת הישראלית יצאה מדעתה. הצהובונים הסתערו על המחזה הזה – אם שאהידים יהודיה, שממשיכה לקרוא לילדיה לשרת שירות קרבי – בתאווה שהזכירה אסכולת ברקודות שטרף נפל לשיניה. הפרס הצהוב, ללא עוררין, שייך לידיעות, על הכותרת השקרית והמתבהמת שלו ביום ראשון, "אם כל המלחמות". אם היה בית דין לפשעים כנגד העיתונות, ואולי צריך להיות, זו היתה עילה לתביעה. זה היה שבוע תקשורתי של רגש התקרבנות נטול ביקורת או חשיבה.

מעטים טרחו לציין את העובדה שלא, זה לא היה "פיגוע"; אלו היו חיילים שפלשו לטריטוריה לא-להם, שנתקלו בכוח המקומי וספגו אבידות. עלוב הפיקוד מיהר להודיע שהפעולות של חייליו ברצועה – בשלב זה היה מדובר כבר בפעולות תגמול; דחפורים משוריינים של כוחותינו האמיצים הרסו כמה בתים של קשי יום באזור, כדי שלא נצא פראיירים בעיני העלובים הללו – מיועדות "לאפשר לעם ישראל לחגוג את הסדר בשקט". ואף אחד לא ציין שהפעולה היתה פעולה יזומה של צה"ל, ואף אחד לא אמר שאם יש משהו שהיה מסוגל להשבית את שמחת החג, הרי זו הפעולה הזו – שהיתה בהחלט עלולה להביא את החמאס להוציא כמה קסאמים מהמחבוא ולירות אותם לישראל.

להיסטריה הזו, מעבר להשלכות שיש לה על דעת הקהל, יש גם השלכות מסוכנות באמת. זכור המעשה בארי שביט, במאמר שהאשים את אולמרט בתבוסתנות, ובהרוגים המיותרים של שתי היממות האחרונות של המלחמה. היסטריה ופמפום רגשות יכולות לשכנע גופים בצבא שהשעה כשרה להתחיל עוד סיבוב לוחמה בדרום, ויכולים לשכנע פוליטיקאים שהעם רוצה במלחמה. מכאן עד ועוד הרוגים, ביניהם הרוגים אזרחיים, קצרה הדרך.

התקשורת הישראלית נהגה, ברובה, בחוסר אחריות מדהים. אבל יאמרו לזכותה שני דברים: ראשית, שהיא ניחשה וככל הנראה ניחשה נכון את נפש בהמתה; זה מה שצרכן התקשורת הישראלי הממוצע רוצה.

שנית, שיש לנו, כתרבות, בעיה של חום-יתר. כל אדם, משפגשת בו, הופך בהרף עין ל"אחי". הוא לא וגם אתה לא אחיו. אבל החמימות המזויפת הזו, הדביקות שאיננה מניחה מקום לפרטי ולאישי ולמוצנע, זו שדורשת השתפכות רגשות כאן ועכשיו, היא זו שמאפשרת את לקיחתם של שני חיילים שאיש אינו מכיר והפיכתם, תוך דקות, לדמויות נוכחות בכל בית. פתאום הם אנשים שכולם צריכים להכיר ולהוקיר.

בסופו של דבר, האבל המזויף הזה – שהוא פשוט רגש מפומפם מבחוץ שעולה על גדותיו – אינו מביא כבוד לאיש, ודאי לא להרוגים עצמם. עוד שבוע – מה שבוע, יום – התקשורת והאספסוף ימצאו לעצמם צעצוע חדש להתרגש עליו, ומשפחות החללים, שחשבו שכאבן הוא אכן כאב לאומי, שהם אכן במרכזו של רגש אמיתי, יגלו שהן לבדן. שאת שהלך אין להשיב ושבסופו של דבר רק הן מבינות את משמעותו של חדר ריק, של כסא שאדם מוכר לא יישב עליו עוד. הקרקס כבר נסע הלאה.

האמריקנים והבריטים נוהגים לפרסם הודעה קצרה על נפילתו של חייל, המציינת את המקום בו נפל, את המבצע בו השתתף במותו, ואת היחידה שבה שירת. ההלוויה נערכת בעירו – לעיתים קרובות, בעיירתו – של המנוח. ביטויי הרגש נשמרים לאנשים הזכאים להם באמת, קרוביו של החייל ההרוג וחבריו ליחידה. זה הרבה יותר קר, הרבה יותר רשמי, ובסופו של דבר הרבה יותר הוגן: מותם של חיילים לא צריך להיות צעצוע תקשורתי. אם יש משהו סוחט דמעות בהוויה החיילית האמריקנית, הרי זה החייל השב הביתה. להוציא חריגים – החייל האחרון בלבנון ב-2000, למשל – התקשורת הישראלית מתעלמת מרגעים כאלה; אולי בגלל שהחייל הישראלי נמצא בבית הרבה, הרבה יותר מחיילים אחרים.

ואולי בגלל שהשיבה הביתה, מאודיסאוס והלאה, מציינת את סוף המלחמה; ובישראל לעולם אין המלחמה נגמרת. לכל היותר, מתכוננים למלחמה הבאה. ומאחר ומתכוננים אליה, היא גם באה.

(יוסי גורביץ)

זוכרים איך יצאה מערכת הבטחון בתרועות וחצוצרות לפני כחודש, והודיעה לנו שמערכת "כיפת ברזל" – זו שמסוגלת לכאורה ליירט רקטות קסאם הנורות לשדרות – עשתה שורה של ניסויים מוצלחים? איך אמרו שהיא "תוצב בשטח כבר השנה?"

אז זהו, שלא. צה"ל יאפסן את המערכת באיזה מחסן ולא יפעיל אותה בשטח. למה? "בכיר במטכ"ל" מפליג בחוצפת שקריו: "הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה "כיפת ברזל" ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. "זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג'ר 5."

אתם מבינים? זו התקשורת שאשמה. היא זו שבנתה ציפיות. לא משנה שבמשך שלוש השנים שבהן נבנתה המערכת המיותרת הזו, אמרו לנו חזור ושוב שהיא מסוגלת "לתת מענה לכל קסאם שיירה לעבר ישראל."

עכשיו, לאחר שלוש שנים ואיזה מיליארד שקל, מתחילים בצה"ל לבצע תמרון מהיר לאחור מהטענות הללו. השקר הזה היה ברור מזמן למי שהקפיד לקרוא עוד דברים חוץ מההודעות הרשמיות של מערכת הבטחון: ראובן פדהצור, מ"הארץ", הקפיד לתקוף את השקרים הרשמיים בכל הזדמנות. הסיבה לאי יכולתה של "כיפת ברזל" ליירט קסאמים פשוטה למדי: הקסאם מגיע לשדרות, וגם לאשקלון, מהר יותר מכפי שהמערכת מסוגלת לזהות אותו – שלא לדבר על שיגור טיל לעברו.

זה לא מסובך. כדי להאמין שבמערכת הבטחון לא ידעו את זה, צריך להאמין שיושבים שם טמבלים מוחלטים. עד כמה שההסבר הזה מפתה, נראה שבמקרה הזה התשובה לא טמטום אלא רשעות.

הצנזורה מטילה על כך איפול, כמובן, אבל מתקבל הרושם שפיתוח "כיפת ברזל", שמומן חלקית על ידי "מדינה זרה באסיה" (טיוואן?), מיועד גם למכירה לאותה מדינה. ומאחר ואין אף מדינה בעולם שנאלצת להתמודד עם איום נכה כמו הקסאם, סביר שמלכתחילה המערכת לא היתה מיועדת לפתרון הבעיה הזו.

ולמרות העובדה שהיו מומחים שזעקו מלכתחילה שמדובר בכשלון, אם לא בתרמית, הכתבים הצבאיים רקדו על פי חלילה של מערכת הבטחון, לא בדקו את הנושא, לא טרחו לברר את הפרטים הפשוטים כעפר, ושימשו – כהרגלם – כשופריה של המערכת. אחרי הכל, אם היו עושים רעש, המערכת היתה מונעת מהם את ההדלפות הרגילות שלה, והם היו מתקשים להתחרות בעמיתיהם, שהמשיכו לקבל מידע "לפרסום בשם הכתב" מעטיניה של הבהמה.

כלומר, מה שהיה לנו פה היה העברת מיליארד שקלים מכספי משלם המיסים, באמתלה של פיתוח פתרון לבעיה בטחונית דוחקת, לידי גוף פרטי למחצה – רפאל – כדי שיפתח מערכת שאחר כך יוכל למכור למדינה זרה. סביר להניח שכל מיני גורמים במערכת הבטחון גזרו את הקופון שלהם.

מעבר לשחיתות הבסיסית הזו, בתום הפיתוח של "כיפת הברזל" נשארו שדרות ושכנותיה חשופות כרגיל לירי הקסאמים, תלויות ברצונם הטוב של כמה כנופים בעזה וביכולת של החמאס לשלוט בחמושים שלו. הבהמה הירוקה עמדה על טלפיה האחוריים כדי למנוע פיתוח של מערכות אחרות – "נאוטילוס", למשל – וזאת, ככל הנראה, משום שהנאוטילוס מפותחת בארה"ב ועל כן ספסרינו האמיצים לא היו רואים מזה שנקל.

כלומר, אם להיות לא מנומסים, מערכת הבטחון הישראלית ספסרה בדם תושביה, בנתה במודע מערכת שידעה שלא תתאים לתפקיד, והפקירה אותם לאש האויב בעודה סופרת את הדולרים שלקחה מאותם תושבים תוך כדי שהיא משקרת במלוא יכולתה. הכינוי הראוי למעשה כזה הוא בגידה. הפתרון הראוי לו הוא משפט הוגן שיסתיים בכיתת יורים מהירה. ואם הציבור היה מבין מה קרה, היו צריכים לערוך הגרלה בין המתנדבים לירות.

למזלה של הבהמה, היא הרגילה את הציבור הישראלי לקבל כל שטות שהיא אומרת כתורה מסיני, ולגנות אוטומטית את כל מבקריה כבוגדים. הציבור מסוגל לבלוע – תוך חודש! – אמירה שהמערכת פועלת כשורה ואמירה שהיא בעצם לא תוצב בשטח. הוא מסוגל להאמין לשטויות מובהקות, משום שהמומחים המזהירים מפני ההונאה מתייצבים כנגד מערכת שמצוידת בשדה עיוות מציאות. ומאחר וההונאה והבגידה האלה משתלמות, ומאחר ואין עונש, סביר שיהיו עוד. הציבור מטומטם, כבר נאמר, ועל כן הציבור ישלם. בדם, אם צריך.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו האמיץ הזדקף אמש (ב') מול המצלמות בגרמניה, והקריא מהכתב את תגובתו המוכנה באשר לפרשה החדשה של צרתו. התגובה, כפי שכבר ציין דובי, היתה נבעכית-משהו: נתניהו אמר שאשתו הופכת אותו לאנושי יותר, ובמשתמע הוא אנושי פחות. הוא גם דחף פנימה את ילדיו – "כוונו את האש אלי, לא לאשתי וילדי" – שאף אחד פרט לו לא עירב קודם לכן בפרשה. למעשה, התקשורת הישראלית מיעטה מאד להציק לילדיו של נתניהו: בנו הבכור עלה לכותרות רק כשהסתבר שהוא הפך לחייל מאובטח מאד בדוברות צה"ל.

כשנתניהו ביקש שנתמקד בו, ולא באשתו וילדיו, הוא ביצע עוד תרגיל הטעיה, כזה שחמק מעיני רוב כלי התקשורת. תביעתה של ליליאן פרץ אמנם הוגשה כנגד שרה נתניהו, אבל היא היתה הנתבעת השניה. הראשונה היתה חברת נתניהו ב.ש. (בנימין ושרה), שהיא – ולא שרה נתניהו – זו ששילמה את משכורתה של פרץ.

כלומר, מי שוויתר על תפקיד שר האוצר של איטליה הקים לעצמו חברה, שבמשך חמש שנים שילמה את שכרה של מנהלת משק הבית שלו. זה חוקי, עד כמה שהצלחתי לברר, אבל זה קצת מסריח. זה סוג התרגילים שמצפים שיעשו אנשי עסקים ממולחים, לא פוליטיקאים שבמהלך התקופה שימשו, בין השאר, כשרי אוצר.

וגם זה לא לב הבעיה. הבוקר חשף "הארץ" – ככל הנראה בעקבות מידע שהגיע מפרץ או עורכי דינה – כי נתניהו ב.ש. שילמה לפרץ שכר הנמוך משכר המינימום, בעוד חברת כוח האדם שתחתיה ביצעה פרץ את אותם התפקידים עם בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה הקפידה על החוק ושילמה לה שכר כפול לעיתים.

כלומר, שר האוצר שהקפיד להצליף בלשונו בעניים שאינם רוצים לעבוד, וטען שאין עובדים עניים, רק בטלנים עניים, היה בין מפעילי חברה ששילמה – על פניו, בניגוד לחוק – שכר נמוך מהמותר לעובדת. נזכיר שוב: הצ'קים שקיבלה ליליאן פרץ לא הגיעו משרה נתניהו, הם הגיעו מנתניהו ב.ש. מהמעט שפורסם, החברה הזו היא שותפות של בני הזוג נתניהו.

כך שהשאלה החשובה באמת איננה אם שרה נתניהו היא הבוסית הגרועה ביותר ביקום, אשת דרקון עם הפרעות אישיות שהיו גורמות לאהוד ברק להחוויר; השאלה היא לא אם התקשורת רודפת את נתניהו; השאלה היא לא האם יש כאן מלחמה בין "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (גילוי נאות: הח"מ מקבל שכר סופרים מאימפריית מוזס); השאלה איננה האם בנימין נתניהו ניצב בגאון מול הסופה התקשורתית כדי להגן על אשתו; כמאמר הקלישאה, לא זו השאלה. אלה רק הסחות הדעת.

השאלה היא זו: מה ידע שר האוצר נתניהו, ומתי ידע, שחברה שהוא מבעליה שילמה, בניגוד לחוק, שכר הנמוך משכר מינימום למי מעובדיה? בשעתו, אחרי שהתפטר מתפקיד שר האוצר בנסיון להחזיר אליו את הימין ערב ההתנתקות (אבל מאוחר מכדי שאפשר יהיה לעשות משהו), ייבב נתניהו שהוא מקבל פנסיה של אלף דולר בלבד ושאי אפשר לחיות משכר כזה. באותה שעה ממש שהוא פלט את השקר הזה, חברה שהוא מבעליה שילמה לאחת מעובדותיה שכר נמוך הרבה יותר. מה ידע על זה נתניהו, ומתי ידע זאת? מי חתם על הצ'קים שהוציאה נתניהו ב.ש.? מי עבר על הספרים? מה היתה מידת השליטה של נתניהו בחברה? האם שר האוצר פעל כאחרון המעבידים המתעלמים מהחוקים להגנת העובד?

זו השאלה. עכשיו נראה מה תעשה התקשורת כדי למסמס אותה. אחרי הכל, סביר שהיא לא תגביר את המכירות.

(יוסי גורביץ)

שוקי טאוסיג פרסם טקסט מקומם למדי ב"עין השביעית", בו תקף מאמר מערכת של "הארץ" כנגד השתוללותה החדשה של ש"ס. קראו אותו: הוא קצר. מפתיע כמה טעויות אפשר לדחוס לטקסט בן שתי פסקאות.

טאוסיג כותב שהצעד האחרון של אלי ישי – דרישה לשמירת שבת כחלק מהליך רישוי עסק – היא "התעקשות על אכיפה של חוק סוציאלי של הכנסת". הוא ודאי מתלוצץ, ולא רק מתוך התפיסה שש"ס תלמד אותנו אכיפת חוק מהי, שאנחנו נלמד מהו צדק מאלי ישי, שהתערב באופן גס בהליכי משפט ושלח מכתב לשופטו של האברך הדורס איתמר ביטון, בנו של רב מקורב לש"ס.

חוק שעות העבודה והמנוחה מתיר לשורה של עסקים, בין השאר מוסדות תרבות, לפעול בשבת. יתר על כן, מאז 1981 נושא פתיחת עסקים בשבת הוא עניינה של כל מועצה מקומית. רובן מתירות את פתיחתן של מסעדות ובתי עינוגים אחרים. לצעד של ישי אין דבר עם חקיקה סוציאלית; לש"ס יש היסטוריה ארוכה של התנגדות לכל חקיקה כזו. הוא מעוניין לכפות את פרשנותו לדתו על רוב האוכלוסיה היהודית ולהחזיר את הגלגל 30 שנה לאחור. מעתה, מי שירצה לפתוח מסעדה בישוב שמתיר זאת, יגלה ששר הפנים מנסה למנוע זאת ממנו. יתר על כן, בהתחשב בהיסטוריה של התנכלותו של אלי ישי לערביי ישראל, בהחלט יתכן שהוא ישתמש בסמכות הזו כדי למנוע רשיון עסק מלא-יהודים; בג"צ ודאי יפסול זאת אחרי איזה שנתיים, אבל שנתיים הן נצח בפוליטיקה הישראלית – ובאספסוף שאליו מדבר ישי, זה רק יוסיף לו נקודות.

טאוסיג שוגה גם בנושא חוק החמץ. החוק שמנסה אלי ישי להעביר שונה מהותית מהחוק שהעבירה הכנסת בשנות השמונים. חברי הכנסת הדתיים של אז ידעו שהם לא יוכלו להעביר איסור מכירה, ולכן הסתפקו באיסור הצגה בפומבי. פסיקתה של השופטת צבן לא יצרה "מצב חדש"; היא השיבה את המצב שאליו התכוון החוק מלכתחילה. עסקים שבחרו לא למכור דגנים בפסח עשו זאת כתוצאה מבחירתם שלא לאבד לקוחות חובשי כיפה – או מחשש לבריונות. החוק התיר את המכירה. קשה שלא לקבל את הרושם שהשטיק הזה של אלי ישי מיועד פשוט לחדד את המאבק מול הציבור הרוסי, החילוני ברובו המוחלט ושהמעדניות שלו הן קוץ בעיני חובשי הכיפה.

אבל השגיאה החמורה ביותר של טאוסיג היא בנושא המועצות הדתיות. הוא מתעלם במפגיע מהעובדה שהרעש סביב הנושא נובע משתי נקודות: נסיונה של ש"ס לכפות מועצות דתיות על ישובים שאינם רוצים בהן, והדרישה למימונן על ידי ישובים מבוססים.

במקרה הראשון, נוצר רעש רב סביב העובדה שהשר מטעם ש"ס, יעקב מרגי, כופה על שוהם מועצה דתית – למרות שהישוב כלל איננו רוצה במועצה כזו, ודמות מובילה במאבק כנגד המועצה הוא רב הישוב. קשה להניח שטאוסיג, שעיסוקו סקירת עיתונות, לא שמע על כך.

הנושא השני שערורייתי עוד יותר: החלטה של ועדת הכספים של הכנסת קובעת שישובים מבוססים, כאלה שיש להם עודף תקציבי, יממנו את המועצות הדתיות של ישובים לא מבוססים. כלומר, אם אני ראש עיר שעשה עבודה מצוינת, אני צריך להעביר כספים לישובים כושלים, ולא נניח לקידום החינוך שם – אפשר היה, אולי, להבין את זה – אלא למועצות הדתיות שם.

כפי שהוכיחו שוהם ואלעד, אפשר בהחלט לקיים ישוב שיש בו גם תושבים אורתודוקסיים בלי שום צורך במועצה דתית. כל קיומן של המועצות הדתיות הוא בור שומן שמיועד לממן תפקידים למלחכי הפנכה של המפלגות הדתיות השונות. הן הפכו מזמן למשל ושנינה לשחיתות. מועצות מקומיות בהחלט מסוגלות למלא את תפקידן של המועצות הדתיות ביתר יעילות – אבל ש"ס, בתמיכה בשתיקה של שרידי המפז"ל והמפלגות החרדיות האשכנזיות שגם להן יד בקלחת, רוצה את הג'ובים.

כל זה, ועוד לא דיברנו על השחיתות הגדולה מכולן – שתקציבי הדת בישראל מפלים לרעה במובהק את הקבוצות שאינן יהודיות-אורתודוקסיות. ב-2009 קיבלו מוסדות אורתודוקסיים 1.6 מיליארד שקלים; ההקצאה לצרכי דת של הלא-יהודים, המהווים כ-20% מכלל האוכלוסיה, עמדה על 65 מיליונים בלבד. האפליה לרעה של לא-אורתודוקסים הגיעה אפילו לדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית.

האם טאוסיג לא יודע את כל זה? סביר שהוא יודע. הוא לא טיפש וכלל איננו בור. הוא אפילו מפטיר ש"יכול להיות שיש משהו בתלונות של 'הארץ'". מה שהוא מפגין, נראה לי, הוא סוג מיוחד של תקינות פוליטית שפושה בקרב ליברלים ישראלים: התפיסה שלמרות שמולם עומדת מפלצת, המפלצת הזו לגיטימית משום שהיא "אחר" ועל כן ההתקפות עליה הן, במעורפל ובאופן בלתי ברור, אפליית "אחרים".

ש"ס איננה לגיטימית. כלומר, היא לא לגיטימית אם אתה רוצה לחיות במדינה מערבית. זו המראה שאלי ישי ועובדיה יוסף מעמידים מול עינינו בתדירות שבועית בערך. ש"ס היא מקבילתה של תנועת האחים המוסלמים, ללא הפלג הטרוריסטי של זו האחרונה. היא שואפת "להחזיר עטרה ליושנה", כלומר לגולל אחורה את המודרניות. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שזכותה לכפות על אחרים את האמת שלה. כמו האחים המוסלמים, היא מתודלקת בשנאת זרים יוקדת. כמו האחים המוסלמים, היא מקדמת במפורש לימודים מסורתיים על חשבון לימודים מודרניים. כמו האחים המוסלמים, היא מאמינה שמה שמגיע לעניים בישראל זו צדקה, לא החלצות ממעגל העוני.

מי שמאמין בערכים דמוקרטיים לא יכול לתמוך בתנועה שתשלול את זכויותיהן של הנשים, תדרדר עוד יותר את מעמדם של לא יהודים ("נושאי מחלות" בפי אלי ישי) ותדחוק את הגאים חזרה לארון – במקרה הטוב, במקרה הרע היא תכין להם מחנות "חינוך מחדש" או פשוט תטבח בהם; זה מה שקורה כעת להומוסקסואלים בעיראק – ולא יוכל לתמוך בתנועה שחרטה על דגלה את הבורות ושאם תצבור די כוח תגרור את ישראל עוד יותר עמוק אל העולם השלישי. נראה שבלהט הפולמוס מול המילים החריפות – והאכן חריגות – של 'הארץ', טאוסיג שכח את זה.

(יוסי גורביץ)

צפו בתמונה הזו.

זו היתה הכותרת הראשית של וויינט, אתר החדשות הגדול בישראל, במשך רוב הערב אמש. שימו לב לניסוח. הוא לא מקרי. אין מקריות במשנה של הכותרת הראשית. מיטב העורכים עבדו עליה, ומישהו בכיר יותר עבר, הנהן, אולי תיקן משהו, ואישר.

אני לא יודע איך תגמר הגרוטסקה של עסקת שליט. אולי לא תהיה עסקה. אולי נתניהו – שנהג לקשור לעצמו כתרים ×›"מר טרור" לא כל כך מזמן – ייבהל ברגע האחרון. ואולי תהיה: אולי שליט יחזור הביתה, והשעון יתחיל לתקתק אחורה, לציין את מותם המתקרב של כמה עשרות ישראלים. אולי אני באיזה אוטובוס, אולי אתם באיזו מסעדה, אולי אחיינית שלי באיזה ביקור מולדת. יש בינינו אנשים שלא יודעים זאת, אבל גורלם – מי בשריפה, מי בירי, מי בחנק, מי שלא בקיצו – נידון אתמול ב"שביעיה", גוף חורץ גורלות שאין לו שום סמכות חוקית. העיתונות, שהתגייסה כמעט כולה לקידום העסקה, לא משמיעה את הקול ×”×–×”. הוא נדחק לבלוגים.

למה? קודם כל, בגלל שזה מה שהאספסוף רוצה. זה מוכר עיתונים. דמעות וריגוש, כתב מפרסם כלשהו השבוע בכלכליסט (גילוי נאות וכו'), תמיד יביסו את הגאדג'ט החדיש ביותר. אז איזה סיכוי יש לעובדות קרות על הרצידיביזם של משוחררי העסקאות הקודמות? לעובדה שהמוג'אהידין של אפגניסטן בשנות השמונים הפכו לטרוריסטים מקצועיים, שייצאו את הטרור האיסלמי לרחבי העולם? אפילו הטרוריסטים שלנו לא תמיד בויתו. שמיר הלך למוסד, יהושע כהן – האיש שירה בברנדוט – הפך למאבטח של בן גוריון, בגין פלירטט עם התנקשות באדנאואר בעת הסכם השילומים, שילנסקי ניסה לפוצץ את משרד החוץ. ככה זה: מי שהתמכר לאבק שריפה ולריגושי השושו והדם, מתקשה להיגמל. והחברה הפלסטינית הרחק, הרחק מאחורינו בתחום.

אבל לא זה הנושא הפעם. הנושא הוא התקשורת. למה היא עטה כל כך על פרשת שליט? למה היא מסקרת, בעקביות, רק צד אחד של הוויכוח? ולא, זה לחלוטין לא מוגבל לוויינט. התשובה היא התמכרות לרייטינג. וויינט מסקר את הדיון ב"שביעיה" על העסקה המתגבשת כאילו היה הגמר של "כוכב דועך" או ערב הדחה באיזו תכנית "ריאליטי" בגלל שזה פעמון-פאבלוב שהאספסוף למד לרייר לצלילו.

השניים שלובים זה בזה, כמובן. הח"מ לא ראה מעודו פרק של "כוכב דועך", "הצרדות", "אח מתיילד" או כל תכנית ריאליטי אחרת – למעשה, אין כאן כלל טלוויזיה – ועדיין גיליתי לזוועתי שאני יכול במאמץ מועט, ובלי להעיק על גוגל, להזכר מי היו שלושת הזוכים הראשונים ב"כוכב" ומי הביס את מי ב"אח הגדול". ההצפה הבלתי פוסקת, הכותרות שזועקות גם אם אתה עושה הכל כדי לא להקליק עליהן, עושות את שלהן. המדיה מאלצת אותך להיות שותף להבליה.

ועסקת שליט הפכה לעוד הצבעת הדחה. שימו לב לניסוח של וויינט: "נתניהו ושריו הבכירים יכולים לשים הערב קץ ל-3.5 שנים בשבי, אבל שאלת המחיר ממשיכה להקשות על סיכום סופי…צפו כעת ב-ynet בשידור הישיר מלשכת ראש הממשלה." ההדגשות שלי. מה יש לנו פה? הנדנדה הקבועה של מתח. מי יודח? מי יישאר? מה תהיה ההחלטה הדרמטית? וכמובן, השורה התחתונה: "צפו כעת."

ומה כבר היה להם להראות שם, בשידור הישיר הזה? את הדיונים הרי הם לא יכלו להראות. מה הם רצו? הם רצו כניסות והם רצו תגובות. כניסות זה כסף, ותגובות (שמכניסות עוד כניסות) הן אמצעי להשגת כסף. לא היה להם מה להראות, הם ידעו שאין להם מה להראות, ולעזאזל – אני מוכן לחתום שגם מי שנכנס בכל זאת, ידע זאת גם הוא. לכן עטפו את הכלום הזה במלל דרמטי וריגושי. הכותרת אפילו לא מתייחסת לאפשרות שגלעד שליט מת (וזו אפשרות קיימת, אם כי קלושה), לאפשרות שישראל תסכים והחמאס דווקא לא (אפשרות לא כל כך קלושה), והיא לא מסתירה את מה שהיא רוצה ששביעיית הגמדים תעשה: תממש את היכולת שלה "לשים קץ ל-3.5 שנים בשבי". וכמובן, אף מילה על המחיר הסביר מאד של עסקת שליט – כמה עשרות הרוגים ישראלים. למה להרוס את המלודרמה סוחטת הדמעות, למה לשבש את השמחה.

וכאשר יתרחשו הפיגועים האלה, התקשורת תחגוג גם עליהם. היא תפרסם את תמונות הקורבנות ותראיין את קרוביהם, תסחוט כל טיפה של חמלה וכל אפשרות של קיטש. כי זה מכניס, וזה גורר תגובות, ושניהם אומרים כסף.

עכשיו, צריך שניים לטנגו הזה. התקשורת מוכרת סחורה נמוכה – רגש נקי כמעט, קתרזיס בהמשכים – אבל היא עושה את זה כי זו החלטה עסקית נבונה. אין מה לעשות, עיתון שיטפל בפרשת גלעד שליט בקור הנדרש ממקבל החלטות, למשל, ימכור פחות מצהובון שימרח תמונות של אביבה שליט. ויצוין שאין לי שום דבר נגד אביבה שליט: במקומה, גם אני הייתי מחלץ את בני, ושייפלו השמיים. אבל בדיוק בשל כך אסור לה לקבל את ההחלטות, ובדיוק בשל כך אסור לעיתונות – שמתיימרת, או לפחות אמורה להתיימר, לאחריות ציבורית – להפוך את עצמה לשופרה.

תמיד היו סמרטוטנים. לצד הטיימס הלונדוני תמיד היו כמה עשרות עיתונים שמכרו סיפורי נפלאות. לצד היצירות הגדולות של התקופה הוויקטוריאנית היו רומנים למשרתות בשני פני. הבעיה היא המינון, ומאז עליית הטלוויזיה המינון השתנה בבירור ובחדות לטובת הבידור. רצינות פשוט לא עוברת מסך. אולי זה הריצוד. אולי זה משך הריכוז היורד והולך. אני לא יודע מי הביצה ומי התרנגולת בחביתה הזו, אבל עיתונות שהפסיקה לראות את תפקידה כיידוע הציבור – וכן, מדי פעם גם בחינוכו – ושיותר ויותר הופכת לעוד אמצעי בידור, לא רק מועלת בתפקידה: היא מקדמת את חיסולה של הדמוקרטיה, שאמורה קודם כל להיות שלטונם של האזרחים השקולים, ואת החלפתה באוליגרכיה חדשה. היא יוצרת, בפרפרזה על אייזנהאואר, תשלובת בידורית-עסקית: המבדר מחליף את החשוב משום שהחשוב לא רווחי.

התוצאה היא יצירת ציבור בוחרים מתיילד, שטועה לחשוב שהצבעה ב-SMS שוות ערך להצבעה בקלפי, ושרואה (כפי שקרה לאחרונה בבריטניה) בהבסה של שיבוט-כוכב-נולד כלשהו בתכנית מסחרית לעילא הישג בעל חשיבות. ישראל, כמו כמעט כל מדינה אחרת, היא רפובליקה; מקור המילה הוא הביטוי הלטיני res publica, "ענייני הציבור". התקשורת, במובן הקלאסי של המילה – ואנחנו תמיד חוזרים לרפורמיסטים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כשמגיע השלב הזה – היתה אמורה לאפשר לציבור לכלכל בתבונה את ענייניו; לספק לו את המידע ההכרחי. זה רחוק מלהיות המצב כעת.

כשהציבור פורש מענייני הציבור, הוא משאיר אותם לבעלי עניין ולאקטיביסטים. כשהתקשורת הופכת ממקדמת ענייני הציבור למשכיחה שלהם, צריך לתהות אם יש בה עוד צורך, או שהיא ממשיכה את קיומה מכוח האינרציה וכספיהם של בעלי עניין, ואז צריכים האזרחים החופשיים להתחיל להתייחס אליה כאל עוד זרוע עוינת של האוליגרכיה.

(יוסי גורביץ)

הצבא המוסרי יותר מהחמאס מצא את עצמו מעורב, בשבוע אחד, בשתי שערוריות מביכות: מצד אחד, יש לנו את הקמ"ן המחורמן, קצין מודיעין שהודיע למפקדיו שהוא ביצע מעשים מגונים בקטינים שעליהם היה מופקד. הקטינים מכחישים, הבוקר התפרסם שחיל המודיעין ידע על המעשים המגונים-לכאורה קודם ששלח את החייל לקורס קצינים. מה יש לומר, מיטב בחורינו. ואם זה לא היה מספיק, התירוץ של הקמ"ן הוא, בלשון המכתם, גרוע יותר מהעבירה: הוא אומר שהוא הפליל את עצמו במעשים שלא עשה, כדי להפסיק את החוזה שלו עם צה"ל. נו, ידענו שעתודאים רבים נופלים כמו זבובים לרשת שהם מגלים שהיא מאוסה הרבה יותר משחשבו, אבל עד כה לא ידענו שחלק מעדיפים להיות מוכתמים כבזויים שבעבריינים ובלבד שיוכלו לפשוט מדים.

השערוריה השניה, והמבוססת יותר, היא זו של המאבטח של הרמטכ"ל, המכונה א'. הלז חשוד במעשה סדום ונסיון אונס של צעירה באזור הנמל. אתמול (ה'), כפי שאי אפשר היה שלא לדעת, הודיעה המשטרה שערכה בדיקת DNA ומצאה התאמה מלאה בין ה-DNA של א' ובין זה שנמצא על הצעירה.

כמובן, העובדה שהמשטרה אומרת משהו, לא אומר שהוא גם נכון. גם לא ברור איך, בדיוק, הצליחה המשטרה לשים יד על ה-DNA של א'. האם הוא היה טמבל מספיק כדי לתת להם דגימה? האם היא הוצאה ממנו בעורמה? האם המשטרה פשוט שמה יד על הדגימה שהוא אולץ לתת לצבא? הנה שאלות שצריכות להתעורר, בפעם הבאה שהמאגר הביומטרי יעלה לדיון. גם העיתונות זקוקה לניעור, במיוחד אם נפלה קורבן לתרגיל משטרתי (ואז צריך לשאול אם היתה קורבן או שותף מרצון), אבל גם אם לא. חברים, את אף אחד לא צריך לעניין מה חושבת ארוסתו של א', ואין שום סיבה שניחשף אליה. אלה חדשות, לא תכנית מציאות.

אבל אם נצא מנקודת הנחה שהמשטרה אומרת אמת – שיש לה דגימת DNA של א' והיא גם תואמת ל-DNA שנמצא על הקורבן – עדיין יש נקודה אחת לא ברורה. המשטרה אמרה אתמול, פעם אחר פעם, שהיא עדיין מנסה לשבור את א' (הביטוי שלהם) ולהוציא ממנו הודאה במעשה, ושהוא מסרב להודות למרות שיש להם ראיות חותכות נגדו.

למה, לעזאזל? הרי אתם טוענים שיש לכם DNA. אין ראיה חותכת מזו. היא מדויקת הרבה יותר מכל עד והיא אמינה עשרות מונים על הודאה. הביטוי "לשבור" מעיד על המנטליות המשטרתית: שם מזמן שכחו שהתפקיד שלהם הוא לפצח תיקים, לא לשבור חשודים.

למה הם מתעקשים על הודאה? משום שהראיה הזו היא עדיין "מלכת הראיות" בבית המשפט הישראלי. הוצאת ממישהו הודאה, והעסק פחות או יותר נגמר; נשארה רק עסקת הטיעון. כתוצאה מכך, לאורך ההיסטוריה של משטרת ישראל, היא – כמו ארגונים אפלים הרבה יותר – התעסקה בעיקר בצורך לארגן הודאות. בשורה של מקרים, כשהפושע החצוף סירב להודות במיוחס לו, היא נקטה בעינויים.

כך קיבלנו הודאות משונות, כמו במקרה של עמוס ברנס; כמו במקרה של "כנופיית מע"צ" (שלפי התיאורים, המשטרה תלתה את אחד החשודים מעל בריכת התנינים בחמת גדר כדי לסחוט ממנו הודאה); כמו במקרה של רוצחי דני כץ (שבו הודו חמישה חשודים בכך שהם לוקים בסטיה נדירה שבנדירות – נקרופיליה פדופילית); כמו במקרה של סלימאן אל עביד, שהואשם ברצח חנית קיקוס, הודה במעשה אבל הודאתו היתה כל כך רשלנית שהוא ציין מקום לא נכון כמקום קבורתה של הגופה; ומי יודע עוד כמה אנשים יושבים בכלא בשל הודאה במעשה שלא עשו.

בחלק מהמקרים אפשר להפוך את ההודאה – במאמץ ניכר. עמוס ברנס ישב שנים ארוכות בכלא, ושוחרר רק אחרי שאחד השופטים שלו, חיים כהן, שוכנע שהורשע שלא בצדק והפך עולמות כדי לשחררו. מורשעי "כנופיית מע"צ" ריצו מאסר של שנים ארוכות, תבעו לאחריהן וזכו. במקרה של אל עביד, נכנסה מערכת המשפט לפארסה; במשפט חוזר, הוא נמצא אשם באונס אך לא ברצח של קיקוס. המשפט חזר לבית המשפט העליון, שם הורשע שוב ברצח. מערכת המשפט הישראלית מתקשה להודות בטעויות, ועוד יותר לתקן אותן. עינויים, כמובן, לא מוגבלים למשטרה; השב"כ עוסק בהם גם הוא. מקרה הדוגמא הקלאסי כאן הוא זה עיזאת נאפסו, שבשל עינויים שעבר בידי יוסי גינוסר (לימים, יקירו של השמאל הציוני) הודה במעשים שלא עשה. לנאפסו היה מזל ועורך דין נשכני. לרוב הנחקרים של השב"כ אין אף אחד משניהם.

מבחינת המשטרה, הצורך בהודאה הוא כל כך אוטומטי, שהיא מתעלמת מהעובדה שיש לה ראיות חזקות הרבה יותר. הגיע הזמן לרענן את דיני הראיות בישראל, שהתוצאה שלהן היא שישראל היא מדינה עם שיעורי הרשעה שדיקטטורות היו יכולות להתגאות בהם: 99.98%, מתוכן 91% הרשעות בעסקאות טיעון.

אשר לא', אם הוא יורשע במיוחס לו, מן הראוי יהיה להחמיר בעונשו. אין מקום להקלות בעונש בעבירות אלימות, ולחובתו של א' נזקפת נקודה נוספת: הוא היה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה. דינם של אלה שאכלו את לחמו של הציבור ושפשעו נגדו צריך להיות חמור יותר.

(יוסי גורביץ)

צריך לפתוח באזהרה המקובלת: שום דבר לא בטוח. בהחלט יתכן שגם הסיבוב הנוכחי של השיחות, כמו עשרות אם לא מאות הסיבובים הקודמים, לא יניב עסקה לשחרורם של מאות אנשי חמאס, חלקם פושעים נגד האנושות, תמורת שחרור של גלעד שליט. אבל אין ספק שתופי הטם-טם מהדהדים הרבה יותר מבעבר, וגרוע מכך – נראה שמסתירים מאיתנו חלקים קריטיים של העסקה.

הקולות שמדברים כנגד העסקה כמעט שלא נשמעים בישראל. בצה"ל מעדיפים שזה יישאר כך. לאחרונה נשמעו קולות, בעיקר בעיתון "הארץ", על שימוש בצנזורה כדי למנוע מהציבור הישראלי ידיעת פרטים עליה, לכאורה בשם "בטחון המדינה" ובפועל כדי להחניק את המחאה באיבה.

צה"ל רוצה את העסקה. שם לא יודעים לאכול את הצעירים ששואלים אותם "אם אתם לא משחררים את שליט, למה שאתגייס?". הם לא מסוגלים לומר שבמלחמה יש קורבנות: יש הרוגים ויש פצועים וכן, יש גם שבויים שלא חוזרים. כולם מכורים לשיח השקרי של "שלחנו ילד לצבא", כשהמציאות היא שאף אחד לא שלח אף אחד – הצבא לקח אותם מכוחו של חוק גיוס כפיה. אם ישראל צריכה צבא, ובינתיים למרבה הצער מתקבל שיש צורך בכזה, אז זה צריך להיות צבא שמסוגל לספוג אבידות כדי להשיג את מטרותיו, לא להקריב את המטרות כדי להציל את החיילים.

צה"ל לא אשם בכך. הפוליטיקאים שלנו בדרך כלל אינם מסוגלים לומר דברים לא נעימים כאלה. כולם תקפו לפני מספר חודשים את אהוד ברק, שאמר מילים דומות מאד לנער ששאל אותו את השאלה. כמעט אף אחד לא זכר שברק עצמו תקף את ציפורה לבני כשאמרה בדיוק אותו הדבר.

אין טעם להשחית מילים על צביעותו של אהוד ברק. אבל הישראלים צריכים לדעת שזו עסקת רוצחים תמורת שבוי. שבקרוב, תשחרר ישראל עשרות מגדולי הרוצחים שחיו כאן: המוחות שמאחורי פיגועי ההתאבדות. הרוצחים עצמם, כמובן, נהרגו במהלך הפיגוע; האנשים שתכננו אותו, שבמזיד שלחו אותם לטבוח בנערים ונערות שאכלו בפיצריה, שרקדו במועדונים, באנשים קשי יום שסתם ניסו להגיע לעבודה וממנה באוטובוסים – אלה, בין השאר, האנשים שלא רוצים שנדע שבקרוב יתקבלו בחגיגות נצחון. וזה יהיה, ללא ספק, נצחון.

וגלעד שליט הוא חייל אחד. יהיו עוד חטופים. הם כבר חטפו בעבר וימשיכו לחטוף. החטוף הוא הנשק האולטימטיבי שלהם. שלוש שנים ויותר, וכל המדינה עוסקת בגורלו של שליט. שני החיילים שמתו לצידו באותו התקפה בגבול עזה – שמותיהם אינם מוכרים לאיש.

העלמת שמותיהם של הרוצחים המיועדים לשחרור – הנושא כבר עלה לבג"צ – תקשה על השרים להצביע בעד. הם יצטרכו להסביר את עצמם. על שרי הימין – ומדובר בממשלת ימין, כזכור – יופעל לחץ כבד. יש חלקים ניכרים בציבור, שקולם כמעט ולא מושמע, שמתנגדים לעסקה. השקט, אותו דורש גם שר החוץ הגרמני, מיועד להפוך את המחאה לבלתי לגיטימית.

נזכיר: בעשור האחרון ביצעה ישראל שורה של עסקאות כאלה, כולן כושלות ומנוגדות לאינטרס הציבורי. לאחר "אסון השייטת" באנסרייה, החזירה ישראל אנשי חיזבאללה חיים בתמורה לגופתו של חייל השייטת רס"ל איתמר אליה. בתחילת העשור, ישראל שחררה שבויים תמורת העבריין אלחנן טננבאום ושלוש גופות החיילים שנהרגו בתקיפת חיזבאללה. לפני שנה וארבעה חודשים שחררנו, בעסקה הבזויה מכולן, עצירים תמורות גופות – והממשלה, כמסתבר, לא טרחה אפילו לברר מה היא מקבלת.

בכל העסקאות הללו ניסו להשתיק את ההתנגדות. ההשתקה הגיעה לשיא בפרשת עסקת טננבאום, כששרון הפיץ מידע שקרי על העינויים שעבר טננבאום ובין השאר טען שעקרו את כל שיניו. הוא לא שילם מחיר ציבורי על השקרים הללו. עכשיו אומרים לנו שצריך לסתום את הפה, אחרת החמאס ייעלב ולא יסכים לבצע את העסקה.

אולי, לשם שינוי, יהיה פעם אחת דיון ציבורי נרחב בעסקה לפני שהיא מתבצעת? בסופו של דבר, אנחנו עומדים לשחרר עשרות רוצחים מיומנים ומפעילי חוליות בעלי יכולת. כרגע, שורר שקט בינינו ובין החמאס. הוא יופר מתישהו; יהיה זמן שבו הם ינסו לשלוח שוב מחבלים מתאבדים לישראל. יתר על כן, האנשים האלה, שכל תהילתם על מעשי הרצח שלהם, הם לא הטיפוסים שיסתגלו לחברה האזרחית; הם נרקומנים של דם, אבק שריפה ותהילה. יש רק דבר אחד שהם יודעים לעשות – והם ינסו לעשות אותו שוב. אם יהיה דיון פנימי בחמאס בשאלת חידוש הפיגועים, הם יהיו בין אלו שידחפו לביצועם.

מותר גם לשאול מדוע מתבצעת העסקה דווקא עכשיו: עקיבא אלדר ציטט הבוקר את ד"ר מתי שטיינברג, שלהערכתו העסקה מיועדת למיטוט סופי של הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית. הענקת נצחון גדול לחמאס, זמן קצר אחרי שברשות החלו לדבר בגלוי על הפסקת משחקי המשא ומתן והכרזה על מדינה פלסטינית, היא משהו שצריך לעורר תהיות גם בקרב אנשי שמאל.

אבל זה בסדר, לא יהיו תהיות. כולם יסתדרו בשורת מקהלה אחידה. אחרי הכל, גלעד שב הביתה.

הערה מנהלתית: ב-11 בדצמבר ייערך מצעד זכויות האדם הראשון בישראל. נראה לי שמן הראוי יהיה להגיע לשם. פרטים על המצעד אפשר למצוא כאן.

(יוסי גורביץ)