החברים של ג'ורג'

2 במרץ 2009

בשולי החדשות

Filed under: כללי — תגיות: , , — yossi @ 19:19


ברביעי באוקטובר 2006 ביצעו ז'נדרמי מג"ב חיפוש שגרתי אחרי שוהים בלתי חוקיים בתל אביב. באתר בניה ביפו עצרו הז'נדרמים שלושה שוהים בלתי חוקיים. הם היכו אותם, בין השאר באמצעות אלה. אחר כך הורו לשלושה לשבת בגבם אל הקיר, והותירו את אחד הז'נדרמים, אברהם תומר, לשמור עליהם.

כאן קרה אירוע חריג: תומר ירה באחד העצורים, איעד תאופיק אבו רעיה – תושב תרקומיה בן 33 – קליע אחד בצווארו, והרג אותו. מאחר וישראל היא מדינת חוק, הועמד ×”×–'נדרם מיד לדין באשמת הריגה, ונמצא אשם… בערך. ההורג טען להגנתו שהוא לחץ על ההדק "בהיסח הדעת", ושקודם לכן כיוון ודרך את נשקו לעבר אבו רעיה. השופט הרחמן עודד מודריק קיבל את טענתו של תומר.

מה אני אגיד לכם, אני אמנם לא שופט, אבל זו פעם ראשונה שאני שומע על ירי "בהיסח הדעת". לחיצה על הדק דורשת כוונה. היא לא מתרחשת לעצמה. יש צורך בהפעלת כוח מסוים. אפשר לומר שתומר לא רצה להרוג את אבו רעיה אלא רק להפחיד אותו, אפשר לומר שהוא רצה לירות לידו ולא בו, אבל לומר שמישהו לחץ על הדק "בהיסח הדעת"?

מודריק הרחמן, שופט צבאי בעברו, לא רק קיבל את הטענה: הוא גם גילה הבנה רבה למצבו של הנאשם האומלל. הוא התחשב בכך שתומר חזר בתשובה (למה?), בכך שהוא רוצה להמשיך ולשרת בצבא (האם צה"ל באמת זקוק לחיילים חסרי משמעת אש כמו תומר?), ובכך שהוא מתנדב בבית תמחוי. הוא אף טען ש"הנאשם אינו עבריין ואיננו בריון או אלים מטבע ברייתו". הראיה לכך, יש להניח, היא העובדה שזמן קצר לפני שתומר הרג את אבו רעיה, הוא השתתף בתקיפתו באמצעות אלה. זו, איך לומר, ראיה בעייתית למדי. אי לכך ובהתאם לזאת, שלח מודריק את תומר לשנת מאסר אחת בלבד.

זה היה קצת יותר מדי לפרקליטות, שערערה, והיום פסק בית המשפט העליון לטובתה – והאריך את מאסרו של תומר בשנה. שנתיים מאסר; זה עונשו בישראל של ז'נדרם שהרג עציר לא חמוש, לא מסוכן, שהיה נתון למשמרתו; אדם שקודם לכן הותקף על ידי משרת הציבור הנאמן. קיפוח חייו של אדם אחר הופך, בבתי הדין שלנו, לדיון על הנוהל הנכון להפעלת נשק.

במקום להשית על מעשים כאלו את העונש החמור ביותר – העונש על הריגה יכול להגיע ל-20 שנות מאסר – כדי לדכא את הפחד הגדול מכולם, זה שמגולם באנשים שהפקדנו בידיהם נשק והמפעילים אותו להנאתם או לרווחתם; במקום לדכא את הסאדיזם המבקש תמיד להתפרץ, כשלאדם אחד ניתנת מרות, ולו זמנית, על אדם אחר – אנחנו מעודדים אותה. הז'נדרמים הבאים שילכו בדרכו של תומר – ולמשמר הגבול היסטוריה ארוכה של אצבע קלה על ההדק, מכפר קאסם והלאה, שלא רוסנה מעולם – יוכלו להתנחם בכך שמחירה של חוויה נדירה כזו, קיפוד חייו של אדם מפוחד, גוררת מחיר נמוך מאד בישראל; נמוך מזה של שוד.

והציבור שותק. והתקשורת מעבירה את הידיעה לעמודים האחוריים. מה כבר קרה, ז'נדרם הרג ערבי. כלב נשך אדם. אין כאן מה לקרוא. ככה זה.

————————————————————

(הערה: אני זקוק לסיוע טכני בהעלאת קבצי הקול של ההרצאה מהשבוע שעבר. מי שמבין בתחום מתבקש לפנות אלי במייל, ygurvitz בשירות הדואר של גוגל. תודה מראש).

(יוסי גורביץ)

24 בפברואר 2009

הטרול הטראומטי מכה שנית

Filed under: כללי — תגיות: , , , — yossi @ 16:21


בפרפרזה על האמירה הידועה ההיא של גולדה, לעולם לא אסלח לעמוס גלעד על כך שאילץ אותי לכתוב דברים חיוביים על לולמרט. עד כמה זה נלעג, לשמוע את אהוד "ראשונטורס" לולמרט מדבר על מנהל תקין; אבל אין מה לעשות, במקרה הזה הוא צודק.

ומאחר ולכל הקלחת הזו נדחפה הקבוצה התמוהה– אם לא הקנויה – ההיא, המכונה "מטה החברים למען גלעד שליט", צריך קודם כל להבהיר לאסופת הלוזרים הזו שעמוס גלעד לא בצד שלהם. לחלוטין לא. גלעד ניסה לגרור אותנו לעוד תהאדייה מפוקפקת עם החמאס, במסגרתה היתה ישראל אמורה להפסיק את המצור על הרצועה, והחמאס, בחסדו, היה נמנע מפשעי מלחמה. אולמרט, בצדק, לא הסכים לשידור החוזר של סרט שכבר היינו בו, ודרש שאם החמאס רוצה את הסרת המצור – יואיל נא להחזיר את השבוי.

בתגובה, פצח גלעד בהתקפה הפרועה ביותר שנראתה בשנים האחרונות מצד פקיד על נבחר ציבור. תחת האמתלה השקופה שביותר שבאפשר (לכאורה, "מקורב" של גלעד השפריץ 700 מילים מתוסכלות שכביכול אמר לו גלעד לבן כספית) תקף האיש שלא צדק מעולם, האיש שהבטיח שהעולם יעמוד המום כשיתבררו היקפי הנשק להשמדה המונית בעיראק, האיש שהבוס שלו אמר בגלוי שסילף את עמדת אמ"ן, האיש שהגיש תביעת פיצויים כי הוא סובל מטראומה בגלל מלחמת לבנון אבל בו זמנית רוצה לשמש בתפקיד מדיני בכיר (טענה שאלוף הפיקוד דאז דחה בבוז כאווילית, שלא לומר שקרית), את ראש הממשלה הנבחר.

לולמרט, עם כל הלעג שזכה בו ביושר, הוא ראש הממשלה הנבחר. עד שיוחלף. לגלעד יש החוצפה להודיע שהוא מסרב להתנצל על הדברים שאמר. במדינה מתוקנת היה הטרול שטוען שהוא בטראומה עף על טיל מהשירות הציבורי, בלי הפנסיה שלו; אבל בישראל, שהיא מדינת קסרקטין, הקצין – וקצינים, יש להזכיר, הם בסך הכל פקידים ממונים – תמיד יגבר על נבחר העם. וכמובן, אהוד ברק – תחת שם הקוד "גורמי בטחון" – העניק פיקוד לאיש שלו, שניסה לתחמן את ראש הממשלה. מברק אף אחד לא ציפה לשום דבר, ודאי לא לשמירה על כללים בסיסיים של ממשל תקין – מדובר, אחרי הכל, בגנרל שהוצנח לפוליטיקה לאחר שהיה מעורב בכיסתו"ח כושל של מעורבותו באימונים רבת נפגעים, ושבאופן שעדיין לא הוסבר צבר הון עתק בתוך שנים ספורות – אבל התגייסותם של עיתונאים להגנתו של גלעד דווקא כן. עד לרגע שבו זוכרים שגלעד ידוע בנדיבותו בראיונות רקע, ומבינים שהעיתונאים האלה פועלים כבעלי עניין ומתגייסים להגנתו של מקור.

ברק – וראוי לציין גם הוא אזרח שלא נבחר לשום תפקיד; כשר בטחון הוא לא ×”×™×” חבר כנסת – וגלעד כעוטפים את עצמם בגלעד שליט כדי לנגח את אולמרט, ולעזאזל העובדות. ×–×” מגעיל אך צפוי מקצינים בכירים, שכבר התרגלו שחפ"שים הם בשר התותחים שלהם. ישנה נקודה שקשורה בעקיפין לנושא, שבכל זאת ראוי להעלות: שאין לנו שום סיבה להאמין שגלעד שליט בחיים. החמאס טען לאחרונה שהוא נפצע במהלך התרגיל הצה"לי הגדול ברצועה ("עופרת יצוקה"), וזה נשמע כמו ×”×›× ×” לקראת ידיעה על כך שהוא מת, כנראה נרצח על ידי שומריו. גם העובדה שהחמאס רוצה לפתע לשנות את נוהל השבתו – פעם הם הסכימו שהוא יועבר למצרים ורק אחר כך הם יקבלו את העצורים שלהם, עכשיו הם רוצים שזה יקרה בו זמנית – עשויה להצביע על כך שיש להם בידיים רק גופה, ושהם מנסים לחזור על התרגיל שעשה לנו החיזבאללה לפני כחצי שנה. גם כך אין שום הגיון בעסקה של מאות עצורים תמורת גלעד שליט; יש לקוות שלא יתברר לנו שבשביל קצת פופולריות ופאתוס מזכך של "שבו גופות לגבולן", ינסה ברק לבצע את העסקה מבלי לוודא ששליט אכן ×—×™.

הערה: הערב, אעביר הרצאה במסגרת "הרצאות ההם" על מלחמת האזרחים האמריקנית. פרטים כאן. בואו בהמוניכם! (הפוסט, וההזמנה, היו אמורים להתפרסם מוקדם יותר, אך השרת קרס)

(יוסי גורביץ)

20 בפברואר 2009

ללמוד לחיות עם הפצצה

Filed under: כללי — תגיות: , , , — yossi @ 21:02


ארי שביט חזר אתמול לשטיק החביב עליו: הצדקת עמדתו המופרכת תוך נפנוף באיום הגרעיני האיראני. ב-2006 הוא יצא חוצץ כנגד תכנית ההתכנסות, והתקפה אמריקנית מדומיינת על איראן ב-2007 היתה התירוץ שלו; ראוי לציין שהוא התנגד להתכנסות קודם לפרסום המאמר המוזר ההוא. ביוני 2008, הוא קבע שיש להקדים את הבחירות, כדי להיות ערוכים לאפשרות שממשל בוש יתקוף, בימיו האחרונים, את איראן. זה היה סתם תירוץ עלוב להפסקה מוקדמת של כהונתו של לולמרט, מטרת התקיפה הקבועה של שביט.

אתמול שוב השתמש שביט בתירוץ של האיום הגרעיני האיראני כדי לקדם אג'נדה פוליטית. הפעם הוא רוצה ממשלת אחדות בין קדימה והליכוד. הוא צריך לעקוף החלטה ברורה למדי של הבוחר, והוא משתמש בדחליל הקבוע כדי לנסות ולשכנע את פרס "להיות נאמן לממלכתיות" על חשבון "נאמנותו לדמוקרטיה", ומבקש ממנו להטיל את הקמת הממשלה על נתניהו – תוך דרישה ממנו שיקים אותה עם לבני.

לא ברור מדוע רוצה שביט, בהתחשב במה שכתב לפני שבועיים על לבני, את נוכחותה בממשלה; הוא מוסיף שממשלת לבני-ליברמן "לא תוכל להתמודד עם האתגר האיראני מפני שתהיה חסרת כישורים וצינית". אז מה, בעצם, מוסיפה לבני לממשלת נתניהו, חוץ משכפ"צ כלפי חוץ, מראית-עין של ישראל לא-לגמרי-פסיכית? לתרגיל המסריח מס' 2 הזה, אגב, קורא שביט "לפעול במסגרת החוק כדי להקים ממשלת אחדות לאומית".

בינתיים כבר נפל הפור; כצפוי, המליץ ליברמן על נתניהו כראש ממשלה. לפרס לא נותרה ברירה: לבני לא הצליחה להציג אפילו תומך אחד בה מחוץ למפלגתה. בהתחשב ברומן הלוהט שניהלה לבני עם ליברמן בשבוע האחרון – חושי הארכי של המפלגה, חיימון איש הלשון, הודיע שיש הסכמה של 90% בין קדימה ובין ליברמן; קדימה אפילו הבטיחה, כותב הבוקר ב. מיכאל, להקים "יחידה לבירור היהדות", כדי להחליט מי מתושבי ישראל אכן יהודי – ×–×” גם ×”×™×” צפוי.

נתניהו, אם כן, יהיה ראש הממשלה. ונתניהו הוא האיש שטבע את הסיסמה "השנה היא גרמניה ואיראן היא 1938", או משהו כזה. על ההפחדה הגרעינית הזו חי האיש כבר יותר משנתיים, והגוף השולט בישראל – הבהמה הירוקה – מתפרנס ממנה כבר שני עשורים. ראוי, אם כן, לבחון שוב את שאלת סכנתה של איראן.

שביט מציין בקצרה שלוש אפשרויות: האחת, בניית קואליציה בינלאומית שתפעיל לחץ עצום על איראן, כדי שזו תפסיק את תכנית הגרעין שלה. הוא מודה שהסיכוי לכך נמוך במיוחד. השניה היא התקפה ישראלית על איראן – אפילו הוא כבר הבין שהתקפה אמריקנית לא תהיה. נתייחס, אם כן, לשאלה הזו.

איראן למדה את לקחו של פרויקט אוסיראק העיראקי, ותכנית הגרעין שלה לא מרוכזת בנקודה אחת אלא מפוזרת בין 70 מתקנים שונים, מה שמקשה מאד על התקפה אווירית. אפילו אם × × ×™×— שלישראל יש מודיעין מדויק על כל אחד מהמתקנים הללו, שלחיל האוויר יש את היכולת לתקוף את כולם בגל אחד ולפגוע בכולם – הנחות לא סבירות – ההתקפה הזו עדיין תסב לישראל נזק בל ישוער.

כדי לתקוף את איראן תצטרך ישראל לטוס בשמי עיראק; אפילו ממשל בוש אמר שאם ישראל רוצה אישור לכך, היא תצטרך לתאם את זה עם הממשלה העיראקית – שבלשון המעטה, ידידותית יותר לטהראן מאשר לתל אביב. היא תצטרך לטוס גם בשמי ירדן, וזאת צפויה להיות פרובוקציה אחת יותר מכדי שהירדנים יוכלו לבלוע.

התקפה על איראן תעורר לא רק את זעמה של איראן; היא צפויה להצית את המזרח התיכון כולו. הסכמי השלום עם ירדן כנראה יקרסו, ויתכן שזה יהיה הזרז שיעביר את מצרים לשליטת האחים המוסלמים. רוב מוחלט של העולם השפוי לא יתמוך במתקפת-מנע ישראלית: מתקפות מנע יצאו מהאופנה אחרי כיבוש עיראק על ידי ארה"ב. גם ארה"ב לא תתמוך בהתקפה כזו, והתוצאה שלה תהיה שברגע חולשתה הגדולה של ישראל, מגינתה הקבועה לא תעמוד לצידה. ישראל פשוט לא שווה את זה, אפילו לא לידידיה הגדולים ביותר בארה"ב.

צה"ל, אגב, כבר מיילל שהוא לא יוכל לעמוד במשימה. הנה עוד אחד מנזקיה של מלחמה מתמדת כנגד מתבגרים חמושים למחצה: ברגע האמת, ב-40 השנים האחרונות, צה"ל תמיד נכשל. טייסינו האמיצים, שהתרגלו להפציץ אזרחים או חמושים שלא מסוגלים להפיק נגדם אש יעילה, מתבכיינים על כך שבמשימה הזו הם אשכרה יסתכנו באש נ"מ. שר צבאנו, שנהדר בשפיכת דמם של ילדים וקצת פחות בכל דבר אחר, טען שהעובדה שאיראן שיגרה לאחרונה לוויין לחלל היא עוד סיבה לסנקציות עליה. לוויין איננו נשק, ושיגורו אינו הפרה של שום אמנה – אבל הממסד הצבאי הישראלי פאבלובי בכל מה שקשור לאיראן. ואולי המטרה היתה לקושש עוד כמה קולות לקראת הבחירות?

בקצרה, כלל לא בטוח שיש לישראל אופציה צבאית נגד איראן, וגם אם יש – סביר שנזקה גדול מתועלתה. מה הלאה? שביט מעלה אפשרות שלישית – ראוי לציין שזו הפעם הראשונה שהיא עולה אצלו, מה שעשוי להעיד על כך שהאמת על יכולותיו של הצבא-המוסרי-יותר-מהחמאס מתחילה לחדור לקודקודו – ופוסל אותה מיד: "השלמה עם איראן גרעינית פירושה לקחת את הסיכון שישראל תלך ותדעך תחת החרדה מהפצצה".

ולמה תדעך ישראל? בשנות החמישים והשישים, חי המערב כולו תחת חרדה מהשמדה גרעינית קרובה. לפחות בשני מקרים, הסיכון למלחמה גרעינית היה ממשי. אבל בשנות השבעים חלה התנערות: העובדה שהאיום תמיד יהיה שם הובנה, הופנמה – והמערב עבר הלאה. הוא התחיל לחיות כאילו אין איום גרעיני. איום קבוע חדל, בשלב מסוים, להיות איום: לומדים לחיות איתו. ויום משמח אחד הוא חדל. הוא, ולא המערב.

צה"ל מאיים על ישראל בנשק גרעיני איראני כבר 20 שנה. יש מתאם מובהק בין רמת האיום ותאריכו ובין עונת התקציב הישראלית. הגיע הזמן שישראל, במיוחד ישראל של נתניהו, תתחיל להבין שישראל איננה מרכז היקום, אפילו לא מבחינתם של האיראנים, אותם טיפחנו כנאצים החדשים; שגם אם תהיה לאיראן פצצה, היא לא תמהר להשתמש בה, ודאי לא כנגד ישראל – משום שתפקידו של נשק גרעיני הוא הרתעה, ומדינה שתשתמש בו ללא פרובוקציה מספקת תחשב לכה משוגעת, כה לא יציבה, עד ששאר העולם ימהר למחוק אותה.

אירוני הוא שמר "השנה היא 1938" נכנס לתפקידו דווקא כשהדחליל הקבוע של המנטרה הזו, מחמוד אחמדניג'אד, מסיים את שלו. יהיה אשר יהיה נשיאה הבא של איראן, הוא ודאי יפעל להוציא את ארצו מעמדת המצורע העולמי, ומנוף התעמולה הישראלי העיקרי יאבד. אז גם אולי נזכור שלנשיא האיראני יש אולי יכולת לנהל מערכת תעמולה גרועה במיוחד, ולהקריב את האינטרסים של ארצו לשם אינטרסים פוליטיים פנימיים בדיוק כמו ברק, נתניהו או אולמרט – אבל סמכויות צבאיות אין לו. בנאומיו, הצליח אחמדינג'אד להסתיר בדיוק את זה, בסיוע ישראלי נמרץ.

בחירתו של אובמה אומרת שהתקפה ישראלית על איראן לא תזכה לתמיכה אמריקנית, ותהיה על כן התאבדותית. מה שנותר לעשות הוא מה שעשו האירופים: לנשום עמוק, ולהמשיך לחיות. ציטטתי בעבר את תשובתו השקולה בנושא של סי. אס. לואיס; ראוי לצטט אותה שוב.

"If we are going to be destroyed by an atomic bomb, let that bomb when it comes find us doing sensible and human things — praying, working, teaching, reading, listening to music, bathing the children, playing tennis, chatting to our friends over a pint and a game of darts — not huddled together like frightened sheep and thinking about bombs. They might break our bodies (a microbe can do that) but they need not dominate our minds."

(יוסי גורביץ)

15 בפברואר 2009

הכלב שלא נבח

Filed under: כללי — תגיות: , , — yossi @ 20:02


קשה להגן על היחסים בין ישראל וטורקיה; בהחלט יתכן שהם הכרחיים. השותפות האסטרטגית עם בעלת הבית לשעבר, הכוח המודרני המוביל בעולם המוסלמי, מועילה לישראל במגוון דרכים. אבל היא באה עם תג מחיר בעייתי במיוחד: כדי לשמור על הברית השבירה, נאלצת ישראל להעמיד פנים כאילו טורקיה איננה מכחישה את השואה הארמנית (ולשתף פעולה עם הכחשת השואה הזו), וכאילו איננה מנהיגה דיכוי ברוטלי כלפי מיעוטים בתחומה.

הלחץ מגיע לשיאו מדי שנה, כשבקונגרס האמריקני עולה הדרישה להכיר ברצח הארמנים כרצח עם, למרות דעותיו של שמעון פרס. אז מפעילה טורקיה לחצים על ישראל כדי שזו תלחץ על סוכני ההשפעה שלה שם – סליחה, על הלובי היהודי – כדי שאלו ילחצו על הקונגרס כדי שזה לא יהפוך את האמת ההיסטורית להצהרה רשמית שלו. משנה לשנה, כוחה של ישראל להכחיש שואה מתמעט; הדור הצעיר של יהודי ארה"ב לא מוכן לקבל עוד את תפיסת השקר האציל הזה.

כמה טוב, אם כן, שיש במקומותינו אחד, אלוף אבי מזרחי, שקוטם את כל הלבטים הללו באבחה אחת מהירה, משל היה אלכסנדר מוקדון והם הקשר הגורדי. מזרחי, שעלה לתודעה הציבורית כאשר המליץ בחום לחיילים הישראלים המנותקים בלבנון לבזוז מזון – הוא היה, שלא במקרה, מי שהיה אחראי לכך שלא היה להם מזון – לא היה יכול לשאת את העלבון שהטיח ראש ממשלת טורקיה בנשיא שמעון פרס, והוא הראה לטורקים מאיפה משתין הדג.

הוא קרא לארדואן "לקשוט עצמו תחילה", שלח רמיזות ברורות לרצח הארמנים ולדיכוי הכורדים, ועד לכיבוש צפון קפריסין הגיע. הוא קרא לאו"ם, אם הוא כבר מגרש את ישראל, לבעוט גם את טורקיה החוצה. המטרה הושגה: הטורקים יודעים עכשיו למי יש יותר ארוך, ויחסי ישראל-טורקיה עלו על עוד שרטון.

פשר להבחין כאן בשלושה דברים מעניינים. ראשית, שבניגוד להערכות השחצניות בישראל, הצבא הטורקי לא הבליג על עלבונות כלפי ראש הממשלה שלו. שנית, בקרב בכירי הבהמה הירוקה נהוג להלעיג על שיקול הדעת של בכירי הפוליטיקאים. מסתבר ששיקול הדעת שלהם לא הרבה טוב יותר, והוא מסוגל להעלות בעשן מאמצים דיפלומטיים של שנים.

ושלישית, וחשוב מכל, שהבוקר נכנס מזרחי למשרדו כאילו לא קרה שום דבר. הוא לא הועמד לדין על התנהגות שאיננה הולמת קצין, הוא לא הודח מתפקידו, ושר הבטחון לא הוציא אותו לחופשה עד שיתברר למה, לעזאזל, קצין בכיר לוקח לעצמו את תפקיד מנכ"ל משרד החוץ והשגריר בטורקיה. יתר על כן, השאלה הזו כלל לא עלתה על סדר היום. כל כך התרגלנו לאופן שבו הצבא – או אף בכירים בלתי מתואמים בצבא – עושים ככל העולה על רוחם, עד שעצם השאלה מעלה תמיהה: מה אתה רוצה, בעצם? הרי דובר צה"ל אמר שהדברים אינם מייצגים את עמדת צה"ל.

מדוע, אם כן, משמיע קצין בכיר דברים שאינם מייצגים את עמדת צה"ל – ויתר על כן, גורמים נזק מדיני ניכר? מדוע מזרחי עדיין בתפקידו? מדוע לא התכנסה הממשלה והורתה לרמטכ"ל להדיח אותו?

כי בישראל הצבא נמצא מעל לממשלה, בכל תחום. אין ממשלה שתהיה פופולרית כמו גנרל, גם כשלון מהלך כמו מזרחי. ולממשלה אין אומץ. ומאחר ומזרחי אמר את שאמר וזה עבר, זה ימשיך לקרות. ונמשיך לא להבין למה זה לא בסדר.

(יוסי גורביץ)

6 בפברואר 2009

מי יתלוש את דרגותיו של שטרן, ילקוט הכזבים של צה"ל, למה בכל זאת להצביע למרצ (ולא למתנדנדות), וקריקטורה קדם זמנה: ארבע הערות על המצב

Filed under: כללי — תגיות: , , , , , , — yossi @ 20:22


מי יאלץ את הבהמה לבעוט באתון? בשקט-בשקט, הרחק מאור הזרקורים, הסתיים לאחרונה משפט בעל חשיבות. כתבתי במאי על החשיפה במשפט הדיבה של המתנחל חננאל דיין, ההוא שזכה ל-15 דקות פרסום כשסירב ללחוץ את ידו של חלוץ כשהלז עוד היה רמטכ"ל, על פיה האלוף – מאז במיל' – אלעזר שטרן הדליף ליאיר לפיד מסמכים מתיקו האישי של דיין.

בתגובה הגיש דיין תביעה אזרחית כנגד שטרן, והלז הסכים השבוע להשליש לידיו 31.5 אלפי שקלים כדי לסגור את התביעה. כלומר, שטרן מודה במשתמע שהוא הוציא מסמכים מסווגים מרשות הצבא והדליף אותם לעיתונאי, כדי לנהל מלחמה תקשורתית כנגד אחד מפקודיו. מדברי אביו של דיין מתקבל הרושם ששטרן מצפה שצה"ל ישלם את הסכום הזה.

יש חשש אמיתי שזה מה שיקרה, שאני ואת נשלם את מחיר פשעיו של שטרן. יתר על כן, לא נראה שצה"ל יעמיד את שטרן לדין. אם אני הייתי מדליף מסמכים סודיים של הבהמה לקידום מטרותי האישיות לאיזה כתבלב, הייתי מוצא את עצמי בכלא צבאי לאחר הליך מסחרר במהירותו. מסתבר שהבהמה איננה סבורה שדין האלוף כדין הטר"ש. האם – זו שאלה המופנית לקוראי בעלי ההשכלה המשפטית – יש אפשרות לאלץ את צה"ל להעמיד את שטרן לדין, אולי באמצעות פניה לבג"צ? יהיה צדק פואטי אם היבבן המוסרני הזה יסיים את הקריירה שלו בהורדת דרגה.

צ'יזבטי 120 מילימטר: הבהמה מסרה השבוע את גרסתה הסופית, בינתיים, לתקרית שבה הרגו חיילי צה"ל את בנותיו של דר' עז א-דין אבו אל עיש. היא מעלה תמיהות קשות.

אליבא דבהמה, על בניין סמוך לביתו של אל עייש שכן לו צלף פלסטיני והטריד את כוחותינו. כוחותינו האמיצים, שאינם מצטיינים בזיהוי מקורות ירי, גילו בקומות העליונות של ביתו של אל עייש – שוב: לא הבית שממנו נורתה האש – "דמויות". הם הגיעו למסקנה שיתכן שמדובר באנשים שמכווינים את אש הצלפים. אי לכך ובהתאם לזאת, ולאחר דיון מיוסר שנמשך כ-20 דקות, הוחלט לירות פגז לעבר ביתו של אבו אל עייש דווקא. הפגז היה אמור לפגוע בגג. הוא פגע כמה קומות נמוך מדי, בחדר מגורים, וההמשך ידוע.

כלומר, הבהמה מצפה שנאמין לה שלמרות שאנשיה ירו ביודעין על הבית הלא-נכון, ולמרות שהם ידעו שהבית ×”×–×” מאוכלס, ולמרות שלא היתה שום סיבה הגיונית להאמין שפעילות עוינת מתבצעת מתוכו, הכל בעצם בסדר. שני דברים ראויים לציון: ראשית, שצה"ל לא מציין שבסופו של דבר הוא חיסל את הצלף ההוא, כלומר שהפעולה הסתיימה בהרג אזרחים אבל לא בהרג החמוש; ושנית, שצה"ל מצפה מאיתנו שנאמין שבמשך 20 דקות, תחת אש צלף, התלבטו אנשיו אם לירות. אם ×–×” מה שהיה, ואני חד וחלק סבור שצה"ל משקר כאן בפה מלא, צריך ×™×”×™×” להודות שהצלף – אם ×”×™×” צלף – לא היווה סיכון ממשי לחיילים. הבהמה הגדירה את האירועים "לחימה קשה" – אבל, ראה ×–×” פלא, לא ספגה נפגעים בה.

בוויכוח עם הצבא המוסרי יותר מהחמאס, ניצח אל עייש, שאמר לאזרח ישראלי כבר לפני שבועיים: "היו צלפים? למה לא ירו בהם? איפה הגופות שלהם? זה שקר! מרמים אתכם, באמת!".

בינתיים, מטשטשים קציני הצבא המוסרי שלנו את שמותיהם, מחשש שמא מעשיהם יתבררו כבעצם לא כל כך מוסריים. רצוי שכל זה יגיע לבית הדין בהאג: אם הבהמה אומרת אמת כשהיא טוענת שהכל היה בסדר גמור, הנה הזדמנות מצוינת להפגין לעולם כולו, כמו אחרי שקרי "טבח ג'נין" של הפלסטינים, שהצדק עימנו.

אבל הבהמה יודעת, ככל הנראה, שטענותיה נשענות על כרעי תרנגולת. אם יזומנו קצינים להאג, מן הראוי יהיה לזמן לשם לא איזו קצינה שאישרה הפצצתם של אנשים חמושים – החמאס לא בדיוק מקפיד על ההבדלים בין שוטרים לחיילים – אלא את פרופ' אסא כשר. בכתבה מדהימה היום ב"הארץ", אומר כשר שהוא אישר לצה"ל להתעלם מחוקי המלחמה הצודקת, בטענה שהם ארכאיים, ושהוא אישר גם לצמצם דרסטית את ההבחנה בין אנשים המותרים בפגיעה ואנשים האסורים בפגיעה. דמם של שכני הטרוריסטים, אליבא דכשר, מותר. מעניין. אני משוכנע שחמאס יאמץ בשמחה את דוקטרינת הלחימה המוסרית החדשה, על פיה השגת המטרה תוך פגיעה מינימלית באנשיך מתירה לפתע פגיעה באזרחים. כשר התקרב ב-20 השנים האחרונות, מאז מות בנו, לצה"ל; הבהמה הצליחה להשחית גם אותו.

למה מרצ, למה לא תי"מ: בחקותו את הפרסומות המסלידות בהתנשאותן של אפל, יצא הפלג התל אביבי של חד"ש (אתם יודעים, "תומכי חד"ש ודב חנין") בסדרת פרסומות המנגידות "שמאל" ו"שמאל חדש". נעזוב עכשיו את העובדה שהשמאל של חד"ש הוא הכל חוץ מחדש, שהוא המשך השמאל הפציפיסטי ה-fellow traveller של שנות השישים והשבעים, נתמקד בלעג לתפיסה שמלחמה זה "דבר מורכב".

אבל, מה לעשות, מלחמה היא אכן דבר מורכב. מה לעשות, יש מלחמה שתחילתה צודקת ואחריתה פשע מלחמה. חד"ש ותומכיה לא הצליחו מה, בעצם, הם מציעים לעשות כדי להפסיק את ירי הרקטות על ישראל. הם גם לא הצליחו להביא את עצמם לומר שירי הרקטות על ישראל הוא פשע מלחמה. התנגדות, אתם יודעים. חד"ש מצליחה גם להצניע את תמיכתה בזכות השיבה, אף שהיא מופיעה במצע שלה.

ההבדלים בין מרצ ובין חד"ש בתחום החברתי ובתחום הירוק אינם רבים. חברי הכנסת של מרצ אינם מוצלחים פחות מאלה של חד"ש. כפי שהדברים מסתמנים, אף אחת משתי המפלגות לא תשב בקואליציה בכנסת הקרובה. אני לא אנסה לטעון שאני מגיע לקלפי באיזושהי התלהבות, אבל אם יש עתיד לשמאל בישראל, הוא צריך להיות מחובר למרכז הציבור הישראלי. מרצ עומדת במבחן הזה. חד"ש, עם כל ההייפ – לא ממש. אם השמאל הישראלי רוצה להיות אי פעם בעמדת השפעה, ולא רק לעמוד בצד, עטוי באצטלת הצודק-תמיד, בעוד כל המקום הולך לעזאזל, אז מרצ היא הבחירה הנכונה. למרות כל מגרעותיה.

למה לא תי"מ, או דע"מ? שתיהן מפלגות שנראות ראויות מאד, דע"מ יותר מתי"מ. למה לא? בגלל ששתיהן לא צפויות לעבור את אחוז החסימה. נמרוד אבישר כתב באריכות וברהיטות מדוע הצבעת "אנטי" היא לא מה שאנחנו אמורים לעשות; אנחנו אמורים לבחור ברשימה מסוימת, לא להצביע נגד אחרת.

הכל נכון. יש רק בעיה אחת קטנה: חוק באדר-עופר. למי ששכח את שיעורי האזרחות, החוק הזה קובע שיתרת-מנדט – מספר הקולות שלא הספיק למפלגה כדי לקבל מנדט – תועבר למפלגה הקרובה ביותר לקבלת מנדט. כלומר, אם תי"מ לא תעבור את אחוז החסימה – ועל כך מיד – הקול שלי לא יהיה הצבעה נגד ליברמן; הוא בהחלט עשוי להיות הצבעה בעד ליברמן. וזה בעייתי טיפה יותר מדי.

למה אני מעריך שתי"מ לא תעבור את אחוז החסימה? משום שכך אומרים הסקרים. ודוק: הסקרים. לא סקר אחד. מצבור של סקרים. כן, סקרים יכולים לטעות. כן, אחוז החסימה נמוך יותר מאחוז סטיית התקן הממוצע. ועדיין, אלא אם יקרה כאן "יום הכיפור של הסוקרים", לא תי"מ ולא דע"מ ייכנסו לכנסת. יש לי רק קול אחד, והוא לא יגיע, גם אם בעקיפין, לאביגדור ליברמן.

ואם כבר אנחנו ב"די ליברמן"... קבלו את פרה-הקריקטורה של עדיגי. הפיצו אותה בין מכריכם.

(יוסי גורביץ)

4 בפברואר 2009

בעיר האובות

Filed under: כללי — תגיות: , , , , , , , — yossi @ 19:34

התחושה הראשונה, עם ההגעה לחברון – למעשה, כשהשפה בשלטים התחלפה בערבית – היתה הדריכות הישנה ההיא, התחושה ששוב אתה נוסע בג'יפ סופה, עם קנה מחוץ לחלון, ששוב משהו אורב, בלתי נראה, מאחורי עיקול או עץ. בקצרה, שוב אותה תחושה של עזה, חמוצה ועזה כמעט כאילו עדיין הייתי ב-1991.

היא לא לגמרי התפוגגה, אבל היא הוגחכה עד מאד זמן קצר לאחר שהגענו, יאיר ואני, לעיר. הוא נהג, אני ניווטתי-למחצה, צפיתי-למחצה. ברחוב המקביל למערת המכפלה, עשרה מטרים בקו אווירי מהעמדה הסמוכה של מג"ב, הבחין ילד צעיר ברכב עם המספר הצהוב ובו שני לא-מתנחלים-בעליל. הוא היסס, ואז, במהירות, התכופף-הרים-השליך. פגע.

"חטפנו את האבן הראשונה,” אמרתי ליאיר.

"אתה בטוח?”

"חצץ, אבל אבן.”

[…]
בצמוד למערת המכפלה, אולי המבנה הדתי המכוער ביותר בעולם – עמדות ממוגנות הצליחו להרוס גם את המבנה המרשים nמתקופת הצלבנים, ופנימיותו הפגינה בעיקר את האתוס האנטי-אסתטי האורתודוקסי – ניצב מבנה גבוה, שמשמש כמסעדה, מזנון, חנות מזכרות ובעיקר כקוץ בעיניהם של התושבים המקומיים.

מהבניין, שנקרא על שם החב"דניק גוטניק – אותו גוטניק מ"ביבי טוב ליהודים" – מושמעים ללא הרף שירים עילגים במיוחד, שהמסר החוזר ונשנה שלהם הוא "חברון בידינו". הם מושמעים במערכת כריזה בעוצמה מחרישת אזניים. גירסא רכה ביחס לטרור המוזיקלי שהפעילו בגוואנטנמו כלפי עצירים, אבל בתוספת מנה קטנה של השפלה והתרסה.

שומעים אותם היטב במערת המכפלה עצמה.

[…]
בשנות השמונים התעורר לרגע רעש גדול, כששלח יגאל תומרקין מכתב לאליקים העצני ומיען אותו ל"אליקים העצני, KZ קרית ארבע”, כשהכוונה לקונצנטרציונלאגר, מחנה ריכוז. העצני תבע את תומרקין על הוצאת דיבה, בטוענו שהלה רמז שהוא נאצי. אני חושב שהוא גם ניצח. תומרקין טען להגנתו שהביטוי "מחנה ריכוז" התייחס לכך שקריית ארבע נראית כמו מחנה ריכוז.

היא לא השתנתה בהרבה.

[…]
בשיטוטנו, שהיו נסיון מהוסס בפוטוג'רנליזם – תוצאות ראשוניות כאן – אנחנו נתקלים באדם שמציג את עצמו כדובר הישוב בחברון. אדם מנומס, שקט. הוא מציע לארגן לנו ליווי לשכונת תל רומיידה. אנחנו אומרים בנימוס שאנחנו מעדיפים ללכת לבד. הוא, קצת נבוך, מזהיר אותנו ש"לחלק מהתושבים יש טענות לתקשורת".

יהיו בעיות, אנחנו שואלים?

לא, לא בעיות, הוא ממהר לומר. לא בעיות. אבל חלק מהתושבים לא אוהבים תקשורת. כדאי שמישהו משלנו ילווה אתכם. לקחנו את כרטיס הביקור שלו והלכנו.

[…]
ביציאה ממערת המכפלה, שני בטלנים בבגדי בחורי ישיבות מתווכחים אם אנחנו חיים בתקופת החיה השלישית של דניאל, או שמא הרביעית. זה מטיח בזה שהוא לא הבין נכון את הרמב"ם, והשני משיב לו שהוא לא עיין דיו ברשב"א. הוויכוח מתלהט בדיוק כשאנחנו עוזבים.

[…]

לומר שיהודי חברון מייצגים את הפסיכים שבפסיכים – זה כבר מובן מאליו. אבל צריך להיות שם כדי להבין במה מדובר.

חברון הזכירה לי מאד את ×¢×–×”. לא רק בגלל האדרנלין והפחד, אלא בגלל הגרפיטי. אין קיר שאין עליו כתובת או ציור. אלא שהפעם אלה אינן סיסמאות לאומניות או פסוקי קוראן; ×–×” מגן דוד או ציור של לפיד – אני לא יודע בוודאות, אבל להערכתי מדובר באזכור לרצח שלהבת פס, שהוא קריאה לנקמה – והכתובות הן, כמעט תמיד, “מוות לערבים", “להרוג ערבים", נקמה.

כמו חברי כנופיות מן השורה, מתנחבלי חברון מסמנים טריטוריה, מציירים את סמלי הכנופיה שלהם על הקירות והדלתות.

[….]
בשונה מעזה, כאן התחלתי להבין איך יכולים חיילי צה"ל להיראות כאויב. ב-1991 החיילים היו בצד שלי, אלה שהייתי אמור לסייע להם והם לי. את המשטרה ואנשי מג"ב אני רגיל לראות כגורמים עוינים מהפגנות ומסתם שוטטות כצלם.

בפעם הראשונה חשתי, משום שלא לבשתי מדים, משום שהייתי שם על דעת עצמי, עוינות גם כלפי החיילים. היה קל כך להבין איך הם משמשים ככלי שרת של המתנחלים, אחרי שחזית בצמד מתנחלים מתדרך מחלקת חיילים. היה ברור לי שבמקרה ויתפתח עימות בינינו ובין המנחלים, החיילים לא יסייעו לנו, ושהם רואים אותנו כמטרד במקרה הטוב. קל היה להזכר פתאום שלובש המדים הממוצע איננו חייל במקצועו אלא ילד בן 19 עם נשק, שמפקדיו הרגילו אותו לכך שאלא אם יעשה משהו חריג במיוחד – למשל, לירות באדם כפות מול מצלמות – הוא יכול לעשות כרצונו. ושהרגש העיקרי של חיילים הוא שעמום, שעמום שצריך לפרוק.

זה נגמר בלי תקריות כלשהן, אבל אני לא בטוח שאוכל להסתכל שוב על חיילים – חיילים חמושים, על כל פנים – באותו האופן. הצורך להזדהות בכל פעם שנתקלנו בקבוצת חיילים היה מעט מזעיר ממה שוודאי חשים תושבי המקום.

[…]
חברון שבשליטת המתנחלים היא כמעט עיר רפאים. אפשר לשוטט ברחובותיה, בשוק ההרוס שלה, מבלי להתקל בנפש חיה. הבניינים מוזנחים; חלק מחלונותיהם שבורים. נראה שנשברו באבנים.

לפני 15 שנים, בחג הנקמה היהודי המועד לפורענות, רצח ברוך גולדשטיין 29 פלסטינים במערת המכפלה. במקום לפנות את חנן "פורים שמח, יהודים" פורת וחבר מרעיו, פינתה הממשלה את הפלסטינים – מחשש שינקמו, כך אמרה. הרצחת וגם ירשת? מסתבר שבחברון, בהחלט כן.

[…]

אחרי כמה שעות, צמאתי מאד. העדפתי לחכות עד שנמצא חנות פלסטינית. המחירים זולים להפתיע: חמישה שקלים קונים לך שני בקבוקי מיץ. בישראל, חמישה שקלים לא היו מספיקים לאחד. כדי שלאיהיו אי הבנות, אני שואל את המוכר אם זה מחירם של שני הבקבוקים או אחד. שניהם, הוא אומר.

[…]

באזור תל רומיידה אנחנו מבחינים בשני ילדים פלסטינים על אחד הגגות. הם מתבוננים בנו. אנחנו לא מתנחבלים ולא חיילים, אבל מדברים עברית. אנחנו גם עמוסים בציוד צילום. הילדה משרבבת את ראשה מעל מעקה הגג – היא מצלמת אותנו. אני מנסה לצלם אותה בחזרה. היא מצחקקת, נעלמת.

[…]
יאיר שומע צעקות: “שמאלנים, שמאלנים". אם היינו בפתח תקווה, הייתי הולך לראות מה קורה, אולי להצטרף לוויכוח. פה זה נשמע כמו הזמנה ללינץ'. כבר מחשיך. אנחנו מחישים את צעדינו לכיוון הרכב, מבטים עצבניים לאחור.

פתאום אני רואה קבוצת חיילים מבצעת נוהל תרנגולת ערופה: חלקם רצים במעלה הרחוב, חלקם במורד. אני מנסה להאזין לקולות המוכרים של צרה – צעקות והיסטריה במערכת הקשר, רימוני הלם, ירי – והם אינם שם. אנחנו עדיין הולכים במהירות.

ברנש מבוגר ומזוקן חולף על פנינו בבגדי ספורט, עושה ג'וגינג. החיילים כבר אינם; חוץ מאיתנו, הוא היחיד ברחוב. “קרה משהו?”, אני שואל אותו, “ראיתי חיילים רצים.” הוא מגחך.”לא קרה כלום. חברון הרבה יותר בטוחה משאתם חושבים.”

כמה מאות מטרים מאחורינו היתה עמדה צבאית; כמה עשרות מטרים במעלה הרחוב, עמדת מג"ב. בטחון, בטחון ואין בטחון.

(יוסי גורביץ)

27 בינואר 2009

חד"ש מתחמקת, הבהמה משלבת טלפיים עם היודו-נאצים, ברק פאתטי במיוחד: שלוש הערות על המצב והערה מנהלתית-למחצה

Filed under: כללי — תגיות: , , , , , — yossi @ 16:39

שני קולות לשני עמים: ביום שישי האחרון, פורסמה ב"הארץ" כתבה ממנה עולה שמנכ"ל המפלגה הקומוניסטית ובכיר בחד"ש, מוחמד נאפא, אמר כי "אנחנו בעד ההתנגדות בכל מקום". המונח הערבי – דב חנין, הסברים בהמשך, יאמר בציניות שערבים מדברים ערבית – הוא מוקאוומה. המשמעות שלו היא "התנגדות", והוא משמש לעיתים תכופות מאד לתאר את פעולותיהם של ארגונים כמו החמאס והחיזבאללה. כמו כן ציין "הארץ" שחד"ש פרסמה ביום חמישי, בערבית אך לא בעברית, קריאה משותפת להשבת האחדות בעם הפלסטיני יחד עם החזית העממית והחזית הדמוקרטית.

 

שחר עמד, כבר לפני שבועיים, על ההבדלים החדים בין האתרים של חד"ש, זה שבעברית וזה שבערבית. התגובות מעניינות: דובי קננגיסר מציין בהן שהבאנר בראש האתר הערבי מראה רעול פנים חמוש באבן; ירדן השאיר תגובות בנושא באתר העברי, וקיבל מייל מצביקה בשור (גילוי נאות: הח"מ ובשור כותבים שניהם בכלכליסט – יצ"ג), שבו נאמר שהבאנר יוסר בקרוב (מה שאכן קרה), וש"העורך, שלא חשב בדיוק באותו רגע על יהודים שנכנסים לאתר שלו (לא נכנסו יותר מדי כאלו בשנים האחרונות, בטח לא כאלה שאינם דוברי ערבית) שם אותו מעל לאתר". הממ.

 

ביום ראשון נערכה "הרצאת ההם", שבפעם הראשונה, ויש לקוות האחרונה, סיפקה במה לא למרצה אלא לחוג בית, בהשתתפות חבר הכנסת דב חנין ונורית חג'ג', המועמדת ברשימת חד"ש במקום השישי (תמונות ראשוניות אפשר לראות כאן). שאלתי את חנין בנושא. הוא חזר על האמירה ש"מוקאוומה" משמעה "התנגדות" ותו לא, וזרק את הבדיחה על ערבים שמדברים ערבית. הוא לא התייחס לנקודה על השימוש הרווח במונח. הוא אמר עוד שחד"ש פרסמה את הידיעה על גילוי הדעת המשותף עם החזיתות גם בעברית – והשמיט נקודה חשובה, לדעתי: הפרסום בעברית הופיע רק אחרי הפרסום ב"הארץ". הידיעה ב"הארץ" פורסמה ביום שישי, ה-23 בינואר, והיא מתייחסת להודעה שפורסמה ביום חמישי, ה-22; התרגום לעברית פורסם רק ב-24 בחודש.

 

שאלתי את חנין האם חד"ש מתכוונת לנקוט בצעדים משפטיים כנגד "הארץ", במיוחד בהתחשב בהפניה הפרועה במיוחד שהופיעה בעמוד הראשון, שהקשר בינה ובין הידיעה היה רופף, בלשון המעטה. חנין אמר שנשלחה התראה. שאלתי אם תוגש תביעת דיבה עוד קודם לבחירות. הוא ענה, קצת בחוסר סבלנות, ש"יוסי, הליכים משפטיים אורכים הרבה זמן". עניתי שהגשת תביעה דווקא לא, והוא אמר שנדרש זמן כדי להגיש תביעה ערוכה היטב. Dov Henin speaking

 

יצאתי לא מסופק מדו השיח הזה. ההתרשמות שלי, אגב, היא שחנין ידע שהשאלה תעלה והתכונן אליה היטב – ועדיין לא הצליח לומר כמה מילים ברורות: "חד"ש אינה תומכת בהתנגדות אלימה". אולי אינו יכול אחרת, כפי שכתב יפה אורי סבח בתגובה בבלוג של צביקה, ועדיין.

 

 

לא פראייר, פיהרר: כנראה שמצבו של אהוד ברק בסקרים קשה משנהוג לחשוב. אפשר להניח בבטחה שפוגרום "עופרת יצוקה" יעשה לו את מה שמבצע הפגזת האוכלוסיה הקודם, "ענבי זעם", עשה לשמעון פרס: יגרום למצביעים הערבים להשאר בבית או להצביע למישהו אחר. ובלעדיהם, ראש ממשלה הוא לא יהיה.

 

על כן, כמו חד"ש, מדבר ברק בשני קולות. לציבור הישראלי הוא מוכר פרסונה רגועה-אך-נחושה, שרואה לאמת את הלבן בעיניים שניה לפני שהיא משספת את גרונה, מישהו שמתאים להיות הרבש"צ של וילה משוגעת בג'ונגל.

לקהל הרוסי, כמסתבר, הוא מוכר משהו פסיכוטי קצת יותר. "צריך לחסל אותם כשהם על האסלה", מצטט ברק את פוטין. כך. הציבור הרוסי, כידוע, פסיכוטי-ימני יותר מהמקובל במקומותינו, ופושה בו הערצת פוטין. ברק כנראה מקווה שקצת מזה יימרח גם עליו. זה לא סביר, בלשון המעטה, אבל זה מעולם לא מנע ממנהיגי מפלגת העבודה למכור את גאוותם תמורת נזיד עדשים של עליה זמנית בסקר; ע"ע שמעון פרס.   

 

רבנות פולקיסטית: את דעתי על מינויו של אבי רונצקי לתפקיד הרב הראשי של צה"ל כתבתי מיד עם המינוי: שמדובר בעוד כתם על שאריות כבודו של צה"ל. רונצקי הוא יודו-נאצי גאה: הוא כתב פסק הלכה שציין מעיקר הדין, אסור לחייל להעניק טיפול רפואי לחייל אויב פצוע, אך יש לעשות זאת משום שיתכן שהשבוי מחזיק במידע מודיעיני מועיל ומשום שאם ייודע הרצח, יש סכנה לשלומם של שבויים יהודים.

 

עכשיו מסתבר שרונצקי הלך הרבה מעבר לדרשות על "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ עולליך אל הסלע": מסמכים שהפיצה הרבנות בקרב חיילים קראו להם "שלא לרחם על אכזרים", כללו הטפה פוליטית ימנית, ומסמכים נלווים – לא רשמיים – כללו קריאות שלא לחוס על אוכלוסיה "שאיננה חפה מפשע". אלה, ראוי לציין, מגיעים מהישיבה של יצחק גינצבורג, אולי הרב המסוכן ביותר החי כעת, שכתב את "ברוך הגבר".

  

מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא אם יתעורר עם פרעושים. אלא שמתקבל הרושם שצה"ל לא רק שלא הופתע מפעולותיו של רונצקי, אלא אף מחבק אותם בשתיקה, כחלק מעסקת חבילה עם הצד הכתום של המפה. צה"ל ויתר על השמאל הישראלי, ומשתמש בו רק כשק אגרוף. בדרך נושרת שארית הלגיטימציה שלו – אבל מי שחושב במונחים של לגיטימציה, כנראה שכבר לא רצוי בצה"ל.

 

הערה מנהלתית למחצה: את קריקטורת מוחמד מחליף, עד להודעה חדשה, הבאנר החדש. הוא החמשה של המאמר הזה של קובי ניב. אני מודה לעדי, שציירה את המקור, ולאיתמר, שהפך אותו לבאנר.

 

(יוסי גורביץ)

23 בינואר 2009

המלאכית של מרדכי אליהו

Filed under: כללי — תגיות: , — yossi @ 22:08


טענה קבועה של חובשי כיפות היא ש"רוב החיילים הקרביים הם שלנו", ובכל פעם שאני שומע אתה, במקום להכנס למריבה על מספרים וססטיסטיקות, אני אומר דבר פשוט: "ותראו מה קרה לצה"ל מאז שזה קרה."

 

והנה, השמועה הלוהטת ביותר בחוגי הכיפות הסרוגות היא על רחל המקראית – הקרויה בלשון העממית "רחל אמנו" -  שנתגלתה בפני חיילים בעזה והזהירה אותם מפני מטענים ושאר מרעין בישין, ומשנשאלה מי היא אמרה "אמא רחל". לא ברור מי הקריץ את הבדותה – המתונים יאמרו "אגדה" – אבל די ברור מי מאמין בה ומי מפיץ אותה.

 

*           *            *            *            *

חיילים שרואים חזיונות מהעבר המיתולוגי של עמם אינם חזיון חדש. במלחמת העולם הראשונה תפסה לה אחיזה האגדה על "המלאכים של מון": כביכול ראו הטומי'ס במהלך הקרב הנורא הראשון ההוא קשתים מקרב אז'ינקורט, שהתייצבו לצידם לאחר שחייל וולשי נואש קרא אל סנט ג'ורג' לעזרה. על פי האגדה, הקשתים פתחו באש והשמידו את הכוח הגרמני.

 

האגדה הפכה מקובלת מאד בבריטניה, ושימשה בדרשות במהלך שנת 1915 האומללה. היה בה משהו סימטרי מאד, לדור שחזר וקרא את "הנרי החמישי" של שקספיר: חייל וולשי – שמייצג את פלולן – קורא לעזרת סנט ג'ורג', שהוא לא רק הקדוש הפטרון של אנגליה אלא גם זה שמוזכר שוב ושוב בפי הנרי החמישי במחזה; קשתים מופיעים – על אדמת צרפת – והנס של אז'ינקורט (כוח אנגלי קטן אך נחוש מביס כוח עצום ובוגדני) חוזר על עצמו.

 

דא עקא שאף חייל לא ראה את "מלאכי מון". העדויות שלכאורה טענו כך היו מזויפות. "מלאכי מון" הם תוצאה של סיפור – "הקשתים" – שפרסם ארתור מאכן זמן קצר לפני הקרב, שמתאר פחות או יותר את אותו הסיפור. מאכן, שהופתע מאד מהפרסומים על "המלאכים", מיהר להבהיר שהוא כתב בדיון. יתר על כן, הסיפור הפך לפופולרי כחצי שנה אחרי הקרב, ויש חוקרים שטוענים שלמודיעין הצבאי הבריטי היתה יד בכך. המוראל היה שפוף והיה צריך להרים אותו.

 

לא חסרה גבורה במון. "המקלען האחרון", טוראי סידני גודלי, גרם לגרמנים נזק משמעותי הרבה יותר, בחפותו על נסיגת חבריו, מאשר יכלה חולית קשתים לגרום להם. אבל הוא היה בשבי, והוא כנראה היה מרתק פחות מקשתי-רפאים.

 

*           *            *            *            *

הסיפור של "אמא רחל" סימטרי לא פחות, וגם כאן לא מסובך לגלות מי מושך בחוטים. נתחיל בשם "אמא רחל", שנשמע באופן חשוד כמו ביטוי ברסלבי, ויכול להעיד מאיפה התחילה הבדותה: מאסופת המקפצים ההוזים גם כך.

 

בגרסאות הראשונות של הסיפור שראיתי – זה היה בטוקבקים, לפני שהוא פרץ לידיעה משל עצמו – החיילים נתקלו ב"אמא רחל" בין הריסות אחת ההתנחלויות בצפון הרצועה, אלי סיני; בסיפור אחר זה היה בין הריסות ההתנחלות נצרים. זה לא מקרה.

 

המשפט הידוע ביותר הקשור לרחל הוא "ושבו בנים לגבולם"; חיילים כתומים, אם הפיצו את האגדה או רק רכבו עליה, יראו בהופעתה של "רחל" בסמוך להריסות התנחלות את האות לכך שאכן אין נסיגה בגאולה, שאכן בקרוב ישובו ויקימו את ההתנחלויות ברצועה, שתחזור להיות "בגבולנו". יעל משאלי דיברה על התופעה המטרידה הזו, אלכס ליבק תיעד אותה בצילום. היו מתנחלים שתכננו להתגנב לרצועה עם הצבא ולהחזיר את הקוץ לעכוז. הפעם זה לא קרה. זה יכול בהחלט לקרות בעתיד.

 

ובעוד רבנים אחראיים-ביחס כמו יובל שרלו תוקפים את הבדותה בשצף קצף, נמצא מי שטען שלא רק שהיא אמת לאמיתה, אלא שהוא אחראי לה: המדובר בחומץ בן החומצה, שמואל אליהו. הלז טען  – יש וידאו – שאביו, הטרוריסט המורשע והרב הראשי הספרדי בדימוס, מרדכי "×”×™×” לא תהיה" אליהו, עלה לקבר רחל והתפלל לפני המלחמה, ובהיותו קבליסט מדופלם, דיבר ישירות עם רחל והוציא לה צו שמונה.

 

כלומר, גם כאן לא מדובר כלל וכלל באגדה תמימה, וגם כאן יש אנשים אינטרסנטיים מאד – ×”'×”×™×” לא תהיה' של אליהו די דפק את מעמדו בקרב מאמיניו, והפצת הידיעה שהוא שלח מלאכית כדי להציל חיילים בהחלט יכולה לסייע לשיקומו – שמפיצים אותה. כל כך חשוב ×”×™×” ההבל ×”×–×” בעיני אליהו ×’'וניור, שהוא התעמת בנושא עם שרלו וטען ש"אף שהסיפור איננו יסוד האמונה" – באמת תודה – מי שלא מאמין בו "שקוע בחומריות".

 

*           *            *            *            *

 

צה"ל נשטף במלחמה האחרונה בהבל יהודיסטי חריג, מבית מדרשו של אבי רונצקי. רב היחידה מסתובב עם ספר תורה ונוגע בו בראשיהם של חיילים, טליתות מחולקות להם, ודרשות של רבנים מופצות באמצעות נגני אמ.פי3. בין הרבנים שהגיעו "לחזק" את החיילים היה איזה רב פנדל, שציטט באוזניהם את "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ את עולליך אל הסלע" – וכן אחד, שמואל אליהו, שקרא אחרי הפיגוע בישיבת מרכז הרב לנקמה בערבים. וזה הצבא שמכינים לנו חובשי הכיפות: צבא של מנפצי עוללים אל הסלע, אחוזי הזיות על ביקורי מלאכים ודיני נקמה – בהדרכתם של הטרטופים הקבועים שלנו, שיוצרים מיתולוגיה חדשה של דם ואדמה.

 

ואחרי זה, כמובן, יתהו באכ"א מדוע המוטיבציה של חילונים ואנשי שמאל לשרת בצבא ההגנה ליהוה יורדת. באמת משונה.

 

(יוסי גורביץ)

22 בינואר 2009

הערות, לא בהכרח סדורות, על התבהמות

Filed under: כללי — תגיות: , , — yossi @ 22:09

צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן אדם זה רק בן אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי. זה נורמלי. אבל לא! אני קמה בבוקר, ו – הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת. הופס! – וצודקת.

 

חנוך לווין, "מלכת אמבטיה"

 

בישראל, כתב פעם דורון רוזנבלום – אולי העדין והמדויק שבהיסטוריונים שלנו – שום פרשה לעולם איננה מסתיימת. תמיד היא חוזרת. תמיד יש עוד גילוי, עוד איזה קשיש שמחליט לפתוח פתאום את הפה – או, לחילופין, לרדת אלי קבר עם סודו, מה שיגרור מיד כותרת בהתאם. הכל כאן דה ז'וו. חלק מהתופעות הן עונתיות: ויכוחים על קרבות גבעת התחמושת יופיעו בתקשורת ביוני, וקרבות אגו-באגו על אירועי החווה הסינית – באוקטובר. אחרות הן פרשיות נודדות: עסק הביש, והפרשה, והטראומה של הדחת בן גוריון – שאין לדעת מתי יגיחו, כקרוסלה בלתי נלאית, שהילידים הצעירים, שאיבדו מזמן את כוח הקריאה, מביטים בה בתערובת של תמיהה והלם.

 

ובימים אלה ממש, מסתבר, אנחנו חווים מחדש את תקופת "מלכת אמבטיה": הפרץ הפטריוטי המשתפך, הצדקני, שרואה בכל ביקורת איום ובכל מחאה סכין בגב האומה. אספסוף לאומני, מותסס הממשלה והתקשורת, התפרע בחדווה בהצגות "מלכת אמבטיה", ותיאטרון הקאמרי – שהממשלה איימה להפסיק לתקצבו – הסיר אותה אחרי 19 הצגות בלבד. המקבילה הנוכחית היא התפרצויות ארס פסיכוטיות כמעט בטוקבקים – לטוב ולרע, בעיקר לרע, הם הופכים למדד דעת קהל – כנגד תכנית הסאטירה "ארץ נהדרת". לא ראיתי, אבל אומרים שהיא מעיזה לשים ללעג את הקונסנסוס המנופח. וזה לא נעצר שם.

 

*           *            *            *            *

מישהו הלך ורשם על אחד מקירות אוניברסיטת תל אביב, מעוז הליברליות הישראלית – כל זמן, כמובן, שלא מדובר בעובדי הקבלן שלה – פרודיה על אחת מסיסמאות הבחירות של אהוד ברק: "לא סחבק, רוצח".

 

נו. חנוך לוין הוא כבר לא יהיה. אבל זה ביטוי סופר לגיטימי כלפי אדם שאחראי למותם של מאות ילדים בתוך שלושה שבועות. אלא שהקומיסר המקומי, איזה עבד-כי-ימלוך שמחזיק בתפקיד כלשהו באגודת הסטודנטים הקיקיונית, התנפח כקרפדה, הודיע שמדובר ב"ביטויי שנאה ושטנה" ואפילו "הסתה" (הסתה למה, בעצם?). הקומיסר, חבר בתנועה שמסונפת לתנועת העבודה, הודיע שלא רק שהכתובת תמחק, אלא שהוא והקומראדים האחרים "יפעלו בימים הקרובים באופן נחוש" כדי "לאתר את המרססים ולהעמידם לדין משמעתי". קצת משונה, לא? מתקבל הרושם שהקומיסר גיל גולדנברג רותם את העגלה לפני הסוסים, ומכריז מראש – קודם חקירה ודרישה – שמי שריסס את הכתובת הוא דווקא סטודנט. הקומיסר גולדנברג, כמובן, מקפיד לומר שהוא תומך בחופש הביטוי; כשמישהו בישראל אומר שהוא "תומך" במשהו כעקרון, הוא מקפיד מיד להסביר מדוע הוא מתנגד לו פרטיקולרית.

 

*           *            *            *            *

צבאנו הצודק-תמיד, הצבא המוסרי אפילו יותר מהחמאס, הודיע, בשקט בשקט, שהוא יורה על פלסטינים שמניפים דגלים לבנים. במהלך הפוגרום האחרון – קשה להתייחס לפעולה צבאית חסרת מטרות, שבה נהרגים יותר חיילים מאש ידידותית מאשר מאש אויב כ"לחימה" – התקבלו שורה של תלונות מפלסטינים על כך שגם כאשר הם יוצאים מבתיהם תחת דגל לבן, חיילינו האמיצים קוטלים בהם.

 

דובר צה"ל לא הכחיש את הידיעה, ומקורות צבאיים אמרו ל"הארץ" ש"מחבלים הסתייעו רבות באוכלוסיה שעברה בין הבתים לצרכי העברת אמל"ח ומודיעין, וכן שהמחבלים עצמם עברו מבית לבית בחסות דגלים לבנים ולאחר מכן ירו מתוך הבתים שאליהם עברו". וזו, כמסתבר, סיבה מספיק טובה לצבא היותר-מוסרי-מהחמאס לירות על אזרחים נושאי דגל לבן.

 

דובר צה"ל הוסיף, כרוח הטובה עליו, שלחיילים ניתנה "הנחיה חד משמעית" "להמנע מתקיפת צוותים ומתקנים רפואיים", להוציא כמובן "מקרים שבהם ברור כי נעשה בהם שימוש למטרות טרור". כמו, למשל, באותו מקרה שבו היה ברור כשמש לדובר צה"ל שאלונקה היא בעצם רקטת קסאם.

 

והאספסוף מריע לגיבורים היורים בילדים.

 

*           *            *            *            *

בדיונים בבלוג הזה אמר מישהו מתומכי הפוגרום, שהוא מוכן להרוג גם 500 אזרחים פלסטינים כדי להמנע ממותו של חייל ישראלי אחד. זו גם התפיסה הנפוצה בקרב האספסוף: ימותו כמה שימותו מהם ובלבד שלא תיפול שערה מראשו של אחד ה"ילדים", ועל כן רצוי ומומלץ להשתמש בירי חסר הבחנה. אלה אותם אנשים עצמם שאומרים לנו שאין בעצם שום הבדל בין אזרחים ולוחמים, ושגם חיילים "חסרי אונים" כנגד התקפה אווירית, ולכן על ההבדלה היסודית הזו בחוק הבינלאומי להתבטל.

 

הבה ננסה דוגמא אחרת. נניח ששגריר ארה"ב שהגיע לרצועת עזה כדי לתווך נחטף על ידי חמושים. זו לא דוגמא תלושה: שיירה של השגרירות האמריקנית הותקפה בעזה לפני מספר שנים. נניח שהחוטפים מחזיקים את השגריר בבית הסמוך לגבול הישראלי, וממנו הם ממטירים שלל אמל"ח לא מדויקים לעבר הילדים המסכנים בחאקי, המוסריים יותר מהחמאס, שנמצאים לא רחוק.

 

האם האנשים שהביעו זלזול כה רב בחייהם של אזרחים יסכימו להעלות גם את שגריר ארה"ב השמיימה, ועמו את היחסים בין ישראל לארה"ב, באיזה פגז לא מדויק – או שהפעם, לשם שינוי, הם יחשבו שאולי רצוי שצה"ל ישתמש בכלי עדין יותר? צלף, נניח? חוליית קומנדו?

 

אם התשובה של חבר-האספסוף היא שיש מקרים שבהם עדיף שחיילים יספגו אש ולא ישיבו אש ארטילרית לעבר מטרה עדינה, אז עמדתם במהלך הפוגרום הופכת אותם לתומכים מן השורה ברצח ילדים, ואנחנו פשוט מתווכחים על המחיר. אם הם חושבים שגם תרחיש כזה מצריך תגובה בקוטר 155 מ"מ, אולי כדאי שיוציאו את עצמם מהדיון הציבורי.

 

*           *            *            *            *

החמאס, באופן בלתי מפתיע, השתמש בתושבי הרצועה כמגנים אנושיים, ורצה שצה"ל יירה עליהם. צה"ל, באופן מפתיע מעט יותר, עשה בדיוק מה שהחמאס רצה.

 

*           *            *            *            *

רצוי שבמלחמה הבאה, שוב נצא לטבוח באזרחים שלצידם יהיו מיליציות חמושות-למחצה בלבד. אחרי הכל, לא בטוח שנעמוד במאבק מול אויב שאשכרה יודע להשיב אש מדויקת. זה מה שקורה כשהצבא שלך מתמחה בהריגת אזרחים: הוא מתמחה בהריגת אזרחים, לא לוחמים. עם זאת, מתקבל הרושם שהמחיר עבור צבא שיודע להרוג אזרחים – מחצית מכל שקל במיסים, עבדות לשלוש שנים לחלק ניכר מהמשק – גבוה משהו.

 

*           *            *            *            *

 

ירון עולמי הוא איש מילואים שהיה עם כוחות צה"ל בעזה, וגם תיעד במצלמת וידאו את מה שהתרחש שם. עולמי מסר את הסרט שלו לערוץ 2, לאחר שיצא מהרצועה. ערוץ 2 שידר את הסרט. המשטרה הצבאית הגיעה לביתו של המילואימניק ועצרה אותו. הוא נשפט ל-21 יום על תיעוד חוויותיו. הוא לא שידר בזמן אמת, הוא לא סיכן אף אחד, והטוקבקים קוראים לו מרגל ובוגד, ודורשים להעמיד לדין, לא ברור על מה, גם את ערוץ 2. אנחנו לא רוצים לדעת מה קורה שם. עצם הידיעה היא כמעט בגידה.

 

*           *            *            *            *

צביקה בשור פשוט לא הצליח להבין איך זה, שלמרות שאפשר היה לקבל ברשת את כל המידע שדוברי צה"ל השונים בתקשורת הסתירו, המוני בית ישראל החליטו לא לעשות את זה.

 

השאלה הזו, במחילה, לא חכמה במיוחד. הנחת היסוד הסמויה שלה היא משיחיות-רשת ישנה, התפיסה שהרשת תשחרר את כולנו, תהפוך את כולנו לאזרחי העולם, וברגע שאחמד מעזה ידבר עם דורית משדרות, הם יבינו זה את זה והכל יסתדר.

 

המציאות מראה שבדרך כלל זה עובד להיפך: הכרות עם האחר הנמצא בסכסוך מחריפה את הסכסוך. יתר על כן, הרשת לא יוצרת עולם אחד: היא יוצרת מיליוני מונאדות. כל אחד יכול לברוא לעצמו, באמצעות בחירה מושכלת של צריכת מידע, בועה שאליה לעולם לא יחדור מידע שיפריע את שלוות נפשו. מיליוני אמריקנים עשו בדיוק את זה במהלך ממשל בוש; מיליוני ישראלים עשו את זה במלחמה האחרונה. וגם בזו שלפניה. וגם בזו שלפניה. אני ממליץ לצביקה לקרוא גם אתרים שמרניים ואת אנשי הימין הקיצוני. זה בריא נפשית: טוב לדעת שיש עולם מחוץ לבועת האר.אס.אס. שלך.

 

*           *            *            *            *

אביגדור ליברמן קרא השבוע לעבר חבר כנסת אחר "נטפל בך כמו שטיפלנו בחמאס". אביגדור ליברמן אמר השבוע, לאחר שבג"צ יירט את החלטת ועדת הבחירות לפסילת המפלגות הערביות, ש"העליון נתן רשיון לערבים להרוג את ישראל". כך. כך ממש.  והאדמה לא זעה. התרגלנו. אחרי הכל, מדובר במי שהמליץ על שימוש בנשק גרעיני כנגד רצועת עזה, ומי שהמליץ להפציץ את סכר אסואן במצרים, מדינה עמה יש לנו חוזה שלום, הפצצה שתביא למאות אלפי הרוגים. כן, הוא גם המליץ להפציץ את טהראן, אבל זה כבר לגמרי בקונסנסוס.

 

התרגלנו. הגדרת בית המשפט, שעומד על משמר החוק, כמי שמניח להשמיד את ישראל, עברה ללא מחאה. מרצ הודיעה שלא תשב עם ליברמן בממשלה אחת, אבל זה בסדר – מרצ לא תשב בשום ממשלה בקרוב. קדימה לא אמרה מילה. העבודה לא אמרה מילה. שתי מפלגות, רצוי לציין, ששיתפו פעולה בתרגיל ציני – כפי שהן מודות כעת – שהיה מיועד לקרב אותם קצת לליברמן בדעת הקהל, ושסמך על כך שבית המשפט יוציא עבורן את הערמונים מהאש, ויכווה עוד קצת. והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח.

 

*           *            *            *            *

יש בישראל, כמסתבר, אנשים חשובים יותר מילדים יהודים פצועים, ואפילו יותר מחיילינו המוסריים-יותר-מהחמאס. המדובר, כמובן, ביורדי הדומה שקבריהם נמצאים מתחת לבית החולים ברזילי, ובעצם נוכחותם מונעים את בנייתו של חדר מינוי ממוגן. כי בישראל למוות תמיד יש ממשלה, וכבוד המתים תמיד דוחה את זכויותיהם של החיים.

 

*           *            *            *            *

"מלכת אמבטיה" נכתב במהלך מלחמת ההתשה, כשהזיית הנצחון של מלחמת ששת הימים החלה להתפוגג, והישראלים התחילו להבין שלאימפריה שלהם יש מחיר. ההיסטריה הציבורית באה בשיאה של מלחמה שגבתה 721 הרוגים. ההיסטריה הנוכחית נובעת מאובדנה של כיתת חיילים, שרוב אנשיה מתו מידי חבריהם. כמה התקדמנו מאז.

 

(יוסי גורביץ)

17 בינואר 2009

לילה וערפל

Filed under: כללי — תגיות: , , , — yossi @ 22:15

אמר הרשע: אבי, אבי,
אינני חפץ לרחם,
כי יבשה דמעתי, ויקשה לבבי
בראותי מה עשו לכם.
בראותי את בתך הקטנה בדמה
מקמצת אגרוף פעוט,
וריסיה נוגעים בעפר-אדמה,
ועינה משוועת: למות!

בראותי להקות של כלבים משוסים
בתינוק כחוש-בשר בן חמש;
בראותי הנסים מבתים הרוסים
אל השחור, אל הבור, אל האש.

ונדרתי להיות ערירי וחופשי,
אכזרי וצונן וזר, –
עד שבאו אלי מבקשי-נפשי
ודיני, גם דיני, נגזר.

אין מתום בנפשי, אין מתום בבשרי,

השיגתני נקמת אדוני.
והגעתי אליך בודד ונכרי.
ואתה הקהה את שיני

 

לאה גולדברג, כנגד ארבעה בנים

ביום שלישי, טנק צה"ל החנה את עצמו מול ביתו של דר' אזאלדין אבו לייש מרצועת עזה, והתחיל לצודד את הקנה שלו אל ביתו של הדוקטור, שהיה עמוס בהרבה מאד בני משפחה ומעט מאד מזון.

 

אבו לייש, לשעבר רופא בתל השומר, הוא מרואיין מקובל בתקשורת הישראלית. יש לו עברית טובה, והוא יושב היטב על תקן "הערבי הטוב" שהמראיינים צריכים: הוא היצור הנדיר הזה, עזתי שהתנגד לחמאס. הוא סיפר בשידור חי לגבי גזית שהוא מסתכל לתוך לוע של תותח. גבי גזית ניסה בתחילה להתקשר לדובר צה"ל, התייאש, ועבר לדובר צה"ל האמיתי: רוני דניאל. הלה הרים כמה טלפונים – והטנק התרחק.

 

כשקראתי את זה אתמול, תהיתי מה עולה בגורלם של עזתים מן השורה, שאין להם מכר שיכול לשנע את רוני דניאל. כמה שעות אחר כך קיבלתי את התשובה: צה"ל הפגיז את ביתו של אבו לייש, והרג שלוש מבנותיו – איה, בת 14; מאיאר, בת 15; וביסאן, בת 20 -  ואת אחייניתו נור, ופצע כמה וכמה אחרים, בין השאר את בתו שאדאר, בת 17. יש וידאו. הוא לא לבעלי קיבות רגישות. הטוקבקים, מצד שני, לא ראויים למאכל אדם.

 

דובר צה"ל מצץ מהאצבע איזה סיפור לא אמין, על כך שהיה צלף על גג ביתו של אבו לייש. אם צה"ל רוצה שיאמינו לו, יואיל נא לספק תיעוד מצולם. הוא די טוב בזה, לאחרונה. למעשה, גם אם היה שם צלף, צריך לתהות מי החיה חסרת המצפון שאישרה ירי ארטילרי לתוך בית שצה"ל ידע שיש בו אזרחים. יש עוד כלים פרט לתותחים – צלף אחר, למשל. אבל זה דורש מינימום של סיכון. עוד יכול להיות, אחרי הכל, שצה"ל יספוג אבידות שלא מאש כוחותיו.

 

ואם צה"ל חשב שזה אסון יחסי הציבור העיקרי שלו – רופא מדבר עברית, עם רקורד של פעילות למען השלום, שצה"ל הורג דווקא את בנותיו בבית שהוא יודע שיש בו אזרחים – במשרד החוץ כנראה דפקו את הראש בקיר כשהגיע ההמשך. אבו לייש נשא דברים אציליים ואמר ש"הלוואי שהילדים שלי יהיו הקורבן האחרון, שיהיו קורבן של שלום." ואז, אבוי, התפרצה לדבריו בהמה ישראלית מצויה, העונה לשם לבנה (בגימטריא: "נבלה") שטרן.

 

וכך געתה הבהמה: "הבן שלי בצנחנים, מי יודע מה היה לך בתוך הבית, מי יודע מה היה לך בתוך הבית, אף אחד לא אומר את זה. אף אחד לא מדבר. מי יודע איזה נשק היה לך בתוך הבית. אז מה אם הוא רופא? החיילים ידעו בדיוק. היה להם נשק בתוך הבית, אתם יכולים להתבייש לכם. שלושה חיילים יש לי, למה הם יורים עליהם? אתם יכולים להתבייש לכם כולכם".

That's it

 

בעקבות הגעיות הללו, הצטרפו בהמות ישראליות אחרות למקהלת הצווחות, וקראו לאבו לייש "זבל", "מחבל", וטענו ש"אם הפגיזו את הבית שלך – היתה לזה סיבה מוצדקת." לבנה הצדקנית אמרה אחר כך שהיא "שלחה שלושה ילדים לצבא", וגם שאר הבהמות הזדהו כ"הורים לחיילים".

 

שטרן, כמובן, לא שלחה שום ילד לצבא. בישראל יש חוק גיוס חובה, שאומר שהצבא חוטף את הילדים בגיל 18. לאמהות אין שום אמירה בנושא: גיוס, פטור, או סרבנות הם עניינו של כל מלש"ב בפני עצמו. מעבר לצדקנות האוטומטית הזו, ברור מה חטאו של אבו לייש: הוא הציב מראת-גורגונה מול הבהמה הישראלית המצויה, ופתח לה לרגע קט סדק אל שגרת יומו של צה"ל ברצועה. והתמונה היתה יותר מכדי שהבהמה הממוצעת תוכל לשאת; הדיסוננס הקוגניטיבי היה יותר מדי. ועל כן היה מתנגד החמאס שביכה את בנותיו חייב להפוך ל"מחבל", ל"זבל", למי שהסתיר בביתו מחבלים. שאם לא כן, לבנה שטרן, שהתגאתה בכך שלא מנעה מהמדינה להפוך את ילדיה לקלגסים, לא יכולה היתה לומר שאין דם על ידיה.

 

ויש הרבה יותר ממנו מכפי שאנו מוכנים להודות, או יודעים.

Dismantling the Reign of Evil

 

*           *            *            *            *

הלאומן, כתב אורוול, "לא רק שאינו סולד ממעשי זוועה שבוצעו על ידי הצד שלו, הוא אף ניחן ביכולת מרשימה שלא לשמוע עליהם". הפעם, הלאומנים היהודים מקבלים סיוע חריג בתחום החרשות הסלקטיבית מדובר צה"ל.

 

הלז, משלמד את הלקח של המלחמה הקודמת – שבה ניתנה לעיתונאים אפשרות נרחבת להסתובב באזור הקרבות, והתוצאה היתה תמונה מדויקת למדי של הברדק, כולל מח"ט שמלעיג על האוגדונר שלו – פשוט סגר את השיבר. אין מידע מעזה אלא זה שמופץ על ידי אל ג'זירה, שהיא הרבה יותר זרוע תעמולה מאשר כלי תקשורת. אין עיתונאים ישראלים בעזה. בג"צ אישר את כניסתם של שמונה, אבל בג"צ קטן על הבהמה; את זה היא למדה כבר בבירעם ואיקרית.

 

יודע צה"ל נפש בהמתו: הציבור הישראלי לא רוצה לדעת מה קורם שם. כלומר, סביר מאד שיש לו ניחוש טוב מה קורה, אבל הוא לא רוצה לדעת. הוא לא רוצה שיעמתו אותו עם העובדות. העיתונאים עצמם הבינו שהפעם יש לנו עסק עם בהמה בקריזה קשה, ושזה "לא הזמן" להציק להמוני בית ישראל עם עובדות מעיקות. הוא מקבל סיוע ארטילרי מעיתונאים כמו קלמן ליבסקינד, שקרא השבוע "להוריד את השאלטר בגלי צה"ל" לאחר שקודם לכן, בטוב טעם, השווה אותה לתחנת השידור של החיזבאללה, ומלהגנים מקצועיים כמו אייל גפן – מישהו יכול להסביר לי, פעם אחת ותמיד, מי זה? – שצווח ש"לא ייאמן באיזו חופשיות מסתובבים עוכרי הארץ הזאת ומקבלים חופש עיתונאות מלא". תמיד יש כאלה, כמובן, וכל פעם הם מגעילים מחדש.

 

ומה קורה בעזה? מהן העובדות? עמדתי השבוע לכמה שעות על התלולית שממנה מרשה צה"ל, ברוב טובו, לעיתונאים לצפות על עזה. ראיתי בעיקר עשן. אבל שמעתי, ללא הרף, את הבומים העמוקים של תותחי 155 מ"מ של צה"ל.  בפרק הזמן הקצר שעמדתי שם, נורו לפחות עשרות מהם.

לעבר מה?

 

*           *            *            *            *

 

עד כה נהרגו כ-1,100 פלסטינים מאז החלה התקפת צה"ל. לא ברור כמה מהם חמושים מאנשי החמאס: ביום הראשון הודו הפלסטינים כי מתוך כ-220 הרוגים, כ-200 היו אנשי חמאס.

 

מאז נוספו עוד כ-900 פלסטינים הרוגים. צה"ל מפציץ בהודעות מעורפלות – הוא טוען ש"השמיד את גדוד חמאס של ג'בליה" ואת "הפלוגה האיראנית" – אבל לא אומר כמה אנשי חמאס הרג. הפלסטינים טוענים שמספר ההרוגים האזרחיים עומד על כ-600, מהם כ-350 ילדים. כלומר, בהנחה – הבעייתית, אכן, בהתחשב בכך שהמקורות הם פלסטיניים, שהאמת היא נר לרגליהם עוד פחות משהיא לרגלי דובר צה"ל – שהמספרים הללו נכונים, צה"ל הרג 200 חמושים ו-20 אזרחים ביום הראשון, וב-20 הימים שבאו לאחר מכן הרג עוד כ-300 אנשי חמאס, וכ-600 אזרחים. כלומר, היחס התהפך: במקום להרוג שבעה אנשי חמאס על כל אזרח, צה"ל הרג מאז היום הראשון שני אזרחים על כל איש חמאס. 

 

זה גם הגיוני. המהלומה של היום הראשון, התרברבו בצה"ל, התבססה על מודיעין שנאסף במשך חצי שנה. אחרי ההפצצה ההיא, כל המודיעין הפך ללא רלוונטי. רק מדי פעם השב"כ עוד מצליח לאסוף מידע לאיזו פיגוע איכותי כנגד החמאס, שמרים את "קצין הארטילריה הראשי" שלו, או דמות חשובה אחרת בסדר גודל דומה. גם כשהצליח צה"ל להוריד את ניזאר ריאן – שרוב הישראלים שמעו עליו רק לאחר מותו, כך שהבהמה נאלצה לפמפם את חשיבותו – הוא השתדל להצניע את העובדה שיחד עם ריאן, הוא העלה בסערה השמימה את ארבעת נשותיו, 11 מילדיו, ועוד כמה אזרחים באותה הזדמנות. הוא השתמש בפצצה במשקל טון, מתוך ידיעה ברורה שעכשיו אף אחד לא ישאל את השאלות שנשאלו בזמן האירוע הדומה-מאד של חיסול סלאח שחאדה.

 

האם צה"ל נלחם בחמאס? כנראה שאין יותר מדי קרבות קרקעיים, ויעיד מספר הנפגעים הנמוך של צה"ל, שחלק גדול ממנו הוא תוצאה של ירי דו צדדי. צה"ל מדווח שאנשי החמאס "מתחמקים מלחימה", והוא, כמה משונה, אינו כופה אותה עליהם.

 

לפני הפלישה הקרקעית, הפיצה הבהמה שמועות-בלהים על הלחימה הקרקעית האיומה המצפה לה, על "אוגדת חמאס" ב"אימון איראני". בפועל, כפי שכתב היום עופר שלח, צה"ל נתקל ברמת הלחימה הפלסטינית הרגילה: לכל היותר חוליה של שניים-שלושה איש, חמושה למחצה. 20,000 איש כאלה אינם אוגדה, הם 8,000 חוליות.

 

מה שקורה הוא שצה"ל, מתוך סירוב לסכן את לוחמיו, הורג מספרים גבוהים להדהים של אזרחים – לעיתים קרובות כתוצאה משימוש בירי ארטילרי, הפחות יעיל שבכלים הצבאיים. הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כתב בשבוע שעבר שצה"ל מדבר על "אש מרחיבה", שם קוד, לדבריו, ל"אין הגבלות אש, תקרעו אותם"; הוא כתב גם שעם כניסת יחידות המילואים לקרב, "האש המרחיבה תהפוך לאש מרחיבה מאד".

 

וכדי לחסוך בדמם של חיילים, הרגה הבהמה הירוקה את איה, מאיאר, ביסאן ונור אבו לייש. זה המחיר, שאין לחמוק ממנו, כשאש ארטילרית באה במקום אומץ לב והפצצות מכסות על פחדנות. כדי להמנע ממותם של חיילים, אותם אנחנו מכנים בצביעות "ילדים", אנחנו שופכים, במודע ובמכוון,  את דמם של ילדים אחרים, את אלה שהפכנו לשדים. זו המשמעות של "אש מרחיבה", השם החדש של "צמצום טווחי בטחון" הישן והרע; זו האמת המסמאת שלבנה שטרן לא יכלה לשאת, זו האמת המסוכנת כל כך, שדובר צה"ל מקפיד ללוות אותה במשמר של שקרים.

 

"זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם": זו היתה תגובתו של אחד מהורי הרוצחים בטבח מיי לאיי שבוויאטנם. זו גם היתה תגובתה של שטרן. והאמת האומללה היא שבכך שטרן מעידה שעדיין לא איבדה צלם אנוש – מה שאי אפשר לומר על מאות הטוקבקים שהביעו את שמחתם על מותן של ארבע נערות שלא הכירו, זן שלמרבה החלחלה הוא ייצוגי לישראליות מודל ינואר 2009 לא פחות משטרן, תרכובת של פחד, שנאה ובורות שמצליחה להתחרות היטב בזו של הצד השני. זה, אתם זוכרים, שהיינו אמורים להיות טובים יותר ממנו.

 

(יוסי גורביץ)

« Newer Posts — Older Posts »

Powered by WordPress