החברים של ג'ורג'

7 בדצמבר 2009

להפסיק את הקומבינה

אם יש משהו טוב בפארסה שברק ונתניהו מבשלים לנו, הרי שהוא הדיון הציבורי במעמדן של ישיבות ההסדר. אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, קרא לאחרונה לפירוקה של ישיבת ההסדר "הר ברכה", שראש הישיבה שלה הוא אחד היהודיסטים הקיצונים ביותר, אליעזר מלמד. הלז היה בין ראשי המסיתים שקראו לחיילי הסדר לסרב פקודה. מסתמן שגם ישיבת ההסדר באלון מורה, בהנהגת אליקים לבנון – ההוא שהחזון שלו הוא השתלטות "אמונית" על מדינת ישראל – נמצאת על הכוונת.

לא שצפוי שמשהו כזה אכן יקרה; מזרחי והרמטכ"ל אשכנזי אמנם המליצו על הפסקת ההסדר עם "הר ברכה", וכך עשה גם השב"כ, אבל שר הבטחון, כרגיל, משתפן. אהוד ברק לא יקבל החלטה פוליטית שעשויה לפגוע בעתידו הפוליטי – כמסתבר, הוא עדיין חושב שיש לו עתיד כזה. פירוק ישיבות ההסדר היא עמדה שנויה במחלוקת, ומשום כך ברק לא ינקוט בה, לא מבלי להשתכנע שהציבור כבר הכריע בנושא (כפי שעשה בהחלטה לסגת מלבנון).

אבל בינתיים סוגרים רבני ההסדר שורות מאחורי מלמד. דובר ארגון ישיבות ההסדר אמר ל-Ynet ש"מישהו פה כנראה מתבלבל ולא מבין שאי אפשר להגביל אזרחים מלחשוב או לדבר. מה זו משטרת המחשבות הזו? פה זה לא רוסיה. יש דרכי ענישה והעמדה לדין אם רב או כל אדם אחר עשה משהו לא חוקי, אבל לסגור ישיבות כי הם אמרו משהו שאנשי הצבא לא אוהבים? נראה אותם עושים את זה לאוניברסיטה שמרצים שלה מעודדים סרבנות". הוא אמר עוד ש"קצינים בכירים לא יתנו ציונים לאזרחים על מה שהם עושים".

הבה נפרק את הטקסט. ראשית, זו לא "משטרת מחשבות". מלמד, כמו כל רבני ההסדר, הוא עובד ציבור שמקבל משכורת מהמדינה. לעובדי ציבור, כפי שלמדה לאחרונה על בשרה אחות ערביה שהפגינה נגד פעולות צה"ל ברצועה, אין זכות להפגין נגד הממשלה שמשלמת להם את משכורותיהם. זה כלל בסיסי של התקשי"ר; התוודעתי אליו לראשונה לפני יותר מ-20 שנים. מלמד, כמובן, יזדעזע מעצם הרעיון של ההשוואה בינו, זכר יהודי גאה, ובין גויה, ועוד אשה. אבל חוקי ישראל עדיין לא קיבלו את מלוא ההגיון ההלכתי.

שנית, אף אחד לא מדבר על סגירת הישיבה. מלמד יוכל להמשיך ולשמש כראש ישיבה; הוא פשוט יהיה ראש ישיבה "גבוהה". אמנם, הוא לא יוכל עוד למשוך משכורת ממשרד הבטחון, להכניס גיס חמישי לשורות הצבא, לטעון שהוא ותלמידיו מייצגים את הקרם דה לה קרם של החברה הישראלית, ולהטיף תוך כדי כך כנגד קציני הארגון שמשלם לו, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים. אולי זה יהפוך אותו לאדם ישר יותר; מצד שני, הוא רב אורתודוקסי, אז לא הייתי בונה על זה.

שלישית, מה הקשקוש הזה על חופש אקדמי? רבנים אינם אקדמאים. לאקדמאים יש חופש משום שתפקידם הוא מחקר, שממנו נגזרת גם האפשרות שהמחקרים שלהם, שמטרתם קידום החברה, יערערו על מוסכמות חברתיות; אנחנו לא רוצים לסתום לאנשים האלה את הפה. באיזה מחקר עוסקים מלמד או תלמידיו? תפקידם הוא להטיף לדת.

רביעית, ההשוואה האווילית בין ראש ישיבה ובין מרצה אקדמי מזכירה בטיפשותה ובחוסר היושרה שלה את ההשוואה בין יעקב טייטל ובין רוצח מן השורה. במשך שנים הטיפו לנו הרבנים שרב איננו "סתם" מרצה, תפקידו איננו מסתכם ב"הוראה" אלא ב"חינוך". פתאום המחנכים הדגולים יורדים לדרגת מרצה מן המניין? פתאום האנשים שהתיימרו "לבנות" את תלמידיהם, לשמש להם כמורי דרך, הם המקבילה של מדריך בתרגיל אינפי למתחילים? וכן, אגב – אם הרקטור של אוניברסיטת תל אביב היה קורא לסטודנטים לסרב פקודה, בהחלט היה סביר שצה"ל יפסיק את כל פעילותו מול המוסד.

חמישית ואחרונה, פתאום הם נהיו לנו תומכי החברה האזרחית. פתאום "קצינים בכירים לא יחלקו ציונים לאזרחים". אבל מלמד, אף שרשמית הוא אזרח, הוא לכל דבר ועניין עובד צה"ל. הוא מקבל את המשכורת שלו ממשרד הבטחון. ומה לעשות, מי שמשלם את המשכורת רשאי גם להעביר ביקורת.

בקצרה, הרבנים – כרגיל – משקרים ומקווים שלא נשים לכך לב. יעל משאלי היתה, כרגיל, ישרה יותר, ואמרה בבוטות שלא מתאים לאליטה הסרוגה לשרת באותו צבא עם העם הישראלי. לדבריה, חובשי הכיפות ישרתו בצבא "בתנאים שלהם", ולא בשום מצב אחר.

במשך שני דורות מפמפמים אנשי ההסדר את האגדה שלהם-עצמם, כמיטב החיילים הישראלים. בפועל, הם סיפרו יותר צ'יזבטים מכל הפלמ"ח. הם סיפחו לעצמם, בין השאר, את רועי קליין – אבל קליין למד במכינה, לא בישיבת הסדר. חיילי הסדר, הזכיר אלעזר שטרן בסוף השבוע, מועילים לצה"ל הרבה פחות מכל חייל קרבי אחר: הם משרתים בקו בסך הכל שישה חודשים. סך כל שירותם הוא 16 חודשים, ארבעה מהם במילואים. בשביל זה, הם דורשים תנאים שאף אחד אחר לא מקבל: לשרת ביחידות לפי בחירתם, ועם החבר'ה מהישיבה.

מילא זה. יכול להיות שיש לצה"ל מה לעשות עם חטיבה של מפונקים שחייבים טיפוח לאגו. הבעיה היא, והיה מי שאמר את זה כבר כשהחלו להקים את המסגרת הזו, שיש לה שדרת פיקוד כפולה. מצד אחד, במשך 12 חודשים, היא נאמנה למפקד צה"לי; במשך ארבע שנים היא תחת פיקודו של רב. עד לאחרונה לא היו חיכוכים ישירים בין שתי שדרות הפיקוד הללו. עכשיו יש.

נקודה שלישית, וקריטית, היא שבחורי ישיבות ההסדר הם ראש הנחש. הם המוסתים ביותר שבקרב חובשי הכיפות. יש שיעור גדול של חובשי כיפות בצבא. רובם, ודאי הקצינים, יצייתו לפקודות שיקבלו מלמעלה. אם יש גרעין של מרד צבאי, הוא נמצא בקרב בחורי הישיבות. החיילים חובשי הכיפות הפשוטים אינם נמצאים באווירה "משיחית גבוהה" רוב הזמן; רבים מהם גם מסירים את הכיפה במהלך השירות.

ההסדרניקים מטופחים כאליטה – יותר ויותר, כאליטה "אמונית", שתחליף את המשטר; ח"כ יעקב כ"ץ, תלמיד מוצהר של מלמד, אמר זאת כמעט במפורש היום – והם מאורגנים בפלוגות הומוגניות. הסכנה שהם מייצגים היא חריגה לא רק לצה"ל, אלא גם לדמוקרטיה הישראלית. ראוי גם לציין שכמעט כל מחתרת לאומנית שהוקמה כאן נשענה על חיילי הסדר, לצרכי פיגוע או לצרכי השגת נשק ואמצעי לחימה.

צה"ל פירק את הפלמ"ח, וחיסל את האצ"ל והלח"י כמסגרות חמושות נפרדות. אין שום סיבה עלי אדמות שלפלג פוליטי כלשהו יהיו פלוגות. את ישיבות ההסדר צריך לפרק. צה"ל הוא ממילא מיליציה יהוויסטית: חייל נכלא לאחרונה משום שהעז לבשל לעצמו אוכל בשבת, הכשרות נשמרת, בפקודה – שאמנם, לא תמיד מצייתים לה – בכל היחידות שבהן רוב החיילים יהודים, טקסים יהודיים (קידוש בערב שבת, סדר פסח) נערכים בפקודה, שהחיילים הלא יהודים אינם פטורים ממנה, ולרבנות ניתן היתר להשחית חיילים ולהחזירם בתשובה (אירועי "התעוררות"). יש בו די דת גם בלי בחורי הישיבות של הקומבינה.

(יוסי גורביץ)

4 בדצמבר 2009

לערוף את “מלכת הראיות”

הצבא המוסרי יותר מהחמאס מצא את עצמו מעורב, בשבוע אחד, בשתי שערוריות מביכות: מצד אחד, יש לנו את הקמ"ן המחורמן, קצין מודיעין שהודיע למפקדיו שהוא ביצע מעשים מגונים בקטינים שעליהם היה מופקד. הקטינים מכחישים, הבוקר התפרסם שחיל המודיעין ידע על המעשים המגונים-לכאורה קודם ששלח את החייל לקורס קצינים. מה יש לומר, מיטב בחורינו. ואם זה לא היה מספיק, התירוץ של הקמ"ן הוא, בלשון המכתם, גרוע יותר מהעבירה: הוא אומר שהוא הפליל את עצמו במעשים שלא עשה, כדי להפסיק את החוזה שלו עם צה"ל. נו, ידענו שעתודאים רבים נופלים כמו זבובים לרשת שהם מגלים שהיא מאוסה הרבה יותר משחשבו, אבל עד כה לא ידענו שחלק מעדיפים להיות מוכתמים כבזויים שבעבריינים ובלבד שיוכלו לפשוט מדים.

השערוריה השניה, והמבוססת יותר, היא זו של המאבטח של הרמטכ"ל, המכונה א'. הלז חשוד במעשה סדום ונסיון אונס של צעירה באזור הנמל. אתמול (ה'), כפי שאי אפשר היה שלא לדעת, הודיעה המשטרה שערכה בדיקת DNA ומצאה התאמה מלאה בין ה-DNA של א' ובין זה שנמצא על הצעירה.

כמובן, העובדה שהמשטרה אומרת משהו, לא אומר שהוא גם נכון. גם לא ברור איך, בדיוק, הצליחה המשטרה לשים יד על ה-DNA של א'. האם הוא היה טמבל מספיק כדי לתת להם דגימה? האם היא הוצאה ממנו בעורמה? האם המשטרה פשוט שמה יד על הדגימה שהוא אולץ לתת לצבא? הנה שאלות שצריכות להתעורר, בפעם הבאה שהמאגר הביומטרי יעלה לדיון. גם העיתונות זקוקה לניעור, במיוחד אם נפלה קורבן לתרגיל משטרתי (ואז צריך לשאול אם היתה קורבן או שותף מרצון), אבל גם אם לא. חברים, את אף אחד לא צריך לעניין מה חושבת ארוסתו של א', ואין שום סיבה שניחשף אליה. אלה חדשות, לא תכנית מציאות.

אבל אם נצא מנקודת הנחה שהמשטרה אומרת אמת – שיש לה דגימת DNA של א' והיא גם תואמת ל-DNA שנמצא על הקורבן – עדיין יש נקודה אחת לא ברורה. המשטרה אמרה אתמול, פעם אחר פעם, שהיא עדיין מנסה לשבור את א' (הביטוי שלהם) ולהוציא ממנו הודאה במעשה, ושהוא מסרב להודות למרות שיש להם ראיות חותכות נגדו.

למה, לעזאזל? הרי אתם טוענים שיש לכם DNA. אין ראיה חותכת מזו. היא מדויקת הרבה יותר מכל עד והיא אמינה עשרות מונים על הודאה. הביטוי "לשבור" מעיד על המנטליות המשטרתית: שם מזמן שכחו שהתפקיד שלהם הוא לפצח תיקים, לא לשבור חשודים.

למה הם מתעקשים על הודאה? משום שהראיה הזו היא עדיין "מלכת הראיות" בבית המשפט הישראלי. הוצאת ממישהו הודאה, והעסק פחות או יותר נגמר; נשארה רק עסקת הטיעון. כתוצאה מכך, לאורך ההיסטוריה של משטרת ישראל, היא – כמו ארגונים אפלים הרבה יותר – התעסקה בעיקר בצורך לארגן הודאות. בשורה של מקרים, כשהפושע החצוף סירב להודות במיוחס לו, היא נקטה בעינויים.

כך קיבלנו הודאות משונות, כמו במקרה של עמוס ברנס; כמו במקרה של "כנופיית מע"צ" (שלפי התיאורים, המשטרה תלתה את אחד החשודים מעל בריכת התנינים בחמת גדר כדי לסחוט ממנו הודאה); כמו במקרה של רוצחי דני כץ (שבו הודו חמישה חשודים בכך שהם לוקים בסטיה נדירה שבנדירות – נקרופיליה פדופילית); כמו במקרה של סלימאן אל עביד, שהואשם ברצח חנית קיקוס, הודה במעשה אבל הודאתו היתה כל כך רשלנית שהוא ציין מקום לא נכון כמקום קבורתה של הגופה; ומי יודע עוד כמה אנשים יושבים בכלא בשל הודאה במעשה שלא עשו.

בחלק מהמקרים אפשר להפוך את ההודאה – במאמץ ניכר. עמוס ברנס ישב שנים ארוכות בכלא, ושוחרר רק אחרי שאחד השופטים שלו, חיים כהן, שוכנע שהורשע שלא בצדק והפך עולמות כדי לשחררו. מורשעי "כנופיית מע"צ" ריצו מאסר של שנים ארוכות, תבעו לאחריהן וזכו. במקרה של אל עביד, נכנסה מערכת המשפט לפארסה; במשפט חוזר, הוא נמצא אשם באונס אך לא ברצח של קיקוס. המשפט חזר לבית המשפט העליון, שם הורשע שוב ברצח. מערכת המשפט הישראלית מתקשה להודות בטעויות, ועוד יותר לתקן אותן. עינויים, כמובן, לא מוגבלים למשטרה; השב"כ עוסק בהם גם הוא. מקרה הדוגמא הקלאסי כאן הוא זה עיזאת נאפסו, שבשל עינויים שעבר בידי יוסי גינוסר (לימים, יקירו של השמאל הציוני) הודה במעשים שלא עשה. לנאפסו היה מזל ועורך דין נשכני. לרוב הנחקרים של השב"כ אין אף אחד משניהם.

מבחינת המשטרה, הצורך בהודאה הוא כל כך אוטומטי, שהיא מתעלמת מהעובדה שיש לה ראיות חזקות הרבה יותר. הגיע הזמן לרענן את דיני הראיות בישראל, שהתוצאה שלהן היא שישראל היא מדינה עם שיעורי הרשעה שדיקטטורות היו יכולות להתגאות בהם: 99.98%, מתוכן 91% הרשעות בעסקאות טיעון.

אשר לא', אם הוא יורשע במיוחס לו, מן הראוי יהיה להחמיר בעונשו. אין מקום להקלות בעונש בעבירות אלימות, ולחובתו של א' נזקפת נקודה נוספת: הוא היה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה. דינם של אלה שאכלו את לחמו של הציבור ושפשעו נגדו צריך להיות חמור יותר.

(יוסי גורביץ)

24 בנובמבר 2009

עסקה באפלה

צריך לפתוח באזהרה המקובלת: שום דבר לא בטוח. בהחלט יתכן שגם הסיבוב הנוכחי של השיחות, כמו עשרות אם לא מאות הסיבובים הקודמים, לא יניב עסקה לשחרורם של מאות אנשי חמאס, חלקם פושעים נגד האנושות, תמורת שחרור של גלעד שליט. אבל אין ספק שתופי הטם-טם מהדהדים הרבה יותר מבעבר, וגרוע מכך – נראה שמסתירים מאיתנו חלקים קריטיים של העסקה.

הקולות שמדברים כנגד העסקה כמעט שלא נשמעים בישראל. בצה"ל מעדיפים שזה יישאר כך. לאחרונה נשמעו קולות, בעיקר בעיתון "הארץ", על שימוש בצנזורה כדי למנוע מהציבור הישראלי ידיעת פרטים עליה, לכאורה בשם "בטחון המדינה" ובפועל כדי להחניק את המחאה באיבה.

צה"ל רוצה את העסקה. שם לא יודעים לאכול את הצעירים ששואלים אותם "אם אתם לא משחררים את שליט, למה שאתגייס?". הם לא מסוגלים לומר שבמלחמה יש קורבנות: יש הרוגים ויש פצועים וכן, יש גם שבויים שלא חוזרים. כולם מכורים לשיח השקרי של "שלחנו ילד לצבא", כשהמציאות היא שאף אחד לא שלח אף אחד – הצבא לקח אותם מכוחו של חוק גיוס כפיה. אם ישראל צריכה צבא, ובינתיים למרבה הצער מתקבל שיש צורך בכזה, אז זה צריך להיות צבא שמסוגל לספוג אבידות כדי להשיג את מטרותיו, לא להקריב את המטרות כדי להציל את החיילים.

צה"ל לא אשם בכך. הפוליטיקאים שלנו בדרך כלל אינם מסוגלים לומר דברים לא נעימים כאלה. כולם תקפו לפני מספר חודשים את אהוד ברק, שאמר מילים דומות מאד לנער ששאל אותו את השאלה. כמעט אף אחד לא זכר שברק עצמו תקף את ציפורה לבני כשאמרה בדיוק אותו הדבר.

אין טעם להשחית מילים על צביעותו של אהוד ברק. אבל הישראלים צריכים לדעת שזו עסקת רוצחים תמורת שבוי. שבקרוב, תשחרר ישראל עשרות מגדולי הרוצחים שחיו כאן: המוחות שמאחורי פיגועי ההתאבדות. הרוצחים עצמם, כמובן, נהרגו במהלך הפיגוע; האנשים שתכננו אותו, שבמזיד שלחו אותם לטבוח בנערים ונערות שאכלו בפיצריה, שרקדו במועדונים, באנשים קשי יום שסתם ניסו להגיע לעבודה וממנה באוטובוסים – אלה, בין השאר, האנשים שלא רוצים שנדע שבקרוב יתקבלו בחגיגות נצחון. וזה יהיה, ללא ספק, נצחון.

וגלעד שליט הוא חייל אחד. יהיו עוד חטופים. הם כבר חטפו בעבר וימשיכו לחטוף. החטוף הוא הנשק האולטימטיבי שלהם. שלוש שנים ויותר, וכל המדינה עוסקת בגורלו של שליט. שני החיילים שמתו לצידו באותו התקפה בגבול עזה – שמותיהם אינם מוכרים לאיש.

העלמת שמותיהם של הרוצחים המיועדים לשחרור – הנושא כבר עלה לבג"צ – תקשה על השרים להצביע בעד. הם יצטרכו להסביר את עצמם. על שרי הימין – ומדובר בממשלת ימין, כזכור – יופעל לחץ כבד. יש חלקים ניכרים בציבור, שקולם כמעט ולא מושמע, שמתנגדים לעסקה. השקט, אותו דורש גם שר החוץ הגרמני, מיועד להפוך את המחאה לבלתי לגיטימית.

נזכיר: בעשור האחרון ביצעה ישראל שורה של עסקאות כאלה, כולן כושלות ומנוגדות לאינטרס הציבורי. לאחר "אסון השייטת" באנסרייה, החזירה ישראל אנשי חיזבאללה חיים בתמורה לגופתו של חייל השייטת רס"ל איתמר אליה. בתחילת העשור, ישראל שחררה שבויים תמורת העבריין אלחנן טננבאום ושלוש גופות החיילים שנהרגו בתקיפת חיזבאללה. לפני שנה וארבעה חודשים שחררנו, בעסקה הבזויה מכולן, עצירים תמורות גופות – והממשלה, כמסתבר, לא טרחה אפילו לברר מה היא מקבלת.

בכל העסקאות הללו ניסו להשתיק את ההתנגדות. ההשתקה הגיעה לשיא בפרשת עסקת טננבאום, כששרון הפיץ מידע שקרי על העינויים שעבר טננבאום ובין השאר טען שעקרו את כל שיניו. הוא לא שילם מחיר ציבורי על השקרים הללו. עכשיו אומרים לנו שצריך לסתום את הפה, אחרת החמאס ייעלב ולא יסכים לבצע את העסקה.

אולי, לשם שינוי, יהיה פעם אחת דיון ציבורי נרחב בעסקה לפני שהיא מתבצעת? בסופו של דבר, אנחנו עומדים לשחרר עשרות רוצחים מיומנים ומפעילי חוליות בעלי יכולת. כרגע, שורר שקט בינינו ובין החמאס. הוא יופר מתישהו; יהיה זמן שבו הם ינסו לשלוח שוב מחבלים מתאבדים לישראל. יתר על כן, האנשים האלה, שכל תהילתם על מעשי הרצח שלהם, הם לא הטיפוסים שיסתגלו לחברה האזרחית; הם נרקומנים של דם, אבק שריפה ותהילה. יש רק דבר אחד שהם יודעים לעשות – והם ינסו לעשות אותו שוב. אם יהיה דיון פנימי בחמאס בשאלת חידוש הפיגועים, הם יהיו בין אלו שידחפו לביצועם.

מותר גם לשאול מדוע מתבצעת העסקה דווקא עכשיו: עקיבא אלדר ציטט הבוקר את ד"ר מתי שטיינברג, שלהערכתו העסקה מיועדת למיטוט סופי של הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית. הענקת נצחון גדול לחמאס, זמן קצר אחרי שברשות החלו לדבר בגלוי על הפסקת משחקי המשא ומתן והכרזה על מדינה פלסטינית, היא משהו שצריך לעורר תהיות גם בקרב אנשי שמאל.

אבל זה בסדר, לא יהיו תהיות. כולם יסתדרו בשורת מקהלה אחידה. אחרי הכל, גלעד שב הביתה.

הערה מנהלתית: ב-11 בדצמבר ייערך מצעד זכויות האדם הראשון בישראל. נראה לי שמן הראוי יהיה להגיע לשם. פרטים על המצעד אפשר למצוא כאן.

(יוסי גורביץ)

18 בנובמבר 2009

פוסט אורח: גבול פרוץ

בעקבות אירועי ההמרדה האחרונים בצה"ל, קרא איגוד ישיבות ההסדר "לקיים שיח עמוק בחברה הישראלית על שימוש בצבא למשימות בעלות אופי של שיטור ואכיפת חוק". והקריאה צודקת ונכונה. רוצים שיח? קבלו.

השימוש בצבא ל"שיטור ואכיפת חוק" זה סימפטום לפריצת גבולות. למעשה, כל דבר שמאיים כרגע על החברה הישראלית הוא סוג כזה או אחר של פריצת גבולות. והראשונים שפרצו את החומה הם המתנחלים, כל השאר זה אפקט הדומינו בפעולה. יום אחרי מלחמת ששת הימים, לשטח שנמצא תחת ריבונות ישראלית נוסף שטח בשליטה צבאית ישראלית. יותר מארבעה עשורים של טשטוש ההבחנה הזאת עשו את שלהם והנושא נמצא לחלוטין מחוץ לשיח המתנחלי, ובקושי קיים בשיח הציבורי בכלל.

אבל ישראל מעולם לא סיפחה את יהודה ושומרון, לא העניקה אזרחות לתושביהם ולא החילה את ריבונותה על השטח הזה. לפי החוק הישראלי, אלו שטחים "מוחזקים" והריבון בהם הוא צה"ל. לפי התפיסה הדתית-לאומנית, העם, התורה והארץ-חד הם, מה שלא משאיר הרבה מקום למי שלא הם. לכן, הם שוברים בשיטתיות את כל הקווים שתוחמים, במדינה דמוקרטית, בין דת למדינה, בין אזרחות ללאום, בין הצבאי לאזרחי, בין הפרטי לציבורי, בין האישי לממלכתי, בין משפט ופוליטיקה, בין אמצעי למטרה ובין רצוי למצוי, כדי להפוך את המבנה המורכב של מדינה דמוקרטית, שכולו איזונים ובלמים בין אינטרסים מתנגשים של בני אדם אמיתיים, לאידיליה אחדותית אוטופית מגוייסת.

ברגע שהוקמה ההתנחלות הראשונה והיהודי אזרח ישראל הראשון עבר לגור בה, גבול הריבונות הישראלית נפרץ, שכן פתאום נוצר מצב אבסורדי לפיו על שטח שמחוץ לריבונות ישראל חי אזרח שכן נמצא תחת ריבונות ישראל, ובמרחק יריקה ממנו, על אותה קרקע, לא-אזרח של שום-מדינה שכפוף לא לממשלה נבחרת אלא לצבא זר. ומרגע שהגבול נפרץ, טיבו של הקרע להתרחב ולהסתעף, ולמוטט את הגדרות שתוחמות את חיינו.

פתאום אזרחים מתחילים להסתובב חמושים ברובי סער צבאיים, אנשים שאינם אזרחים מקבלים גישה לבית המשפט העליון הישראלי, ישובים אזרחיים יהודים משמשים כבסיסים צבאיים, וישובים ערבים משמשים כמתקני אימונים לצבא. כשפרקטיקות אזרחיות מישראל הריבונית זולגות לשטח שבשליטתה הצבאית, דברים זולגים גם בכיוון השני. פרקטיקות משפטיות של צבא כובש מוצאים את דרכן למערכת המשפט האזרחית, הקו המפריד בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים שאינם אזרחים מתמוסס, המשטרה מתחילה להתייחס אליהם כאל אויב והם, מצדם, מתנתקים ממוסדות המדינה או קוראים תיגר על הגדרתה הלאומית. גופים אזרחיים, ישיבות הסדר, ארגוני זכויות אדם ומיסיונרים יהודים ונוצרים מתחילים להסתובב בצה"ל. רבנים מחלקים פקודות ותעמולה פוליטית לחיילים, הרבנות הצבאית קובעת מטרות משל עצמה למלחמה (דבר שרק הממשלה מוסמכת לעשותו), צה"ל מתחיל להתעסק בלייהד עולים שאינם יהודים עפ"י ההלכה כדי לפטור את המדינה מחוסר היכולת שלה להתמודד עם הסתירות של עצמה, בית המשפט העליון גולש לקבלת החלטות פוליטית והפוליטיקאים מנסים להשתלט על הרשות השופטת, עולים מקבלים תעודות זהות לא במשרד הפנים אלא בכותל, קצינים נכנסים לבתי ספר כמחנכים וכל המדינה הופכת למיש-מש אחד גדול שבו כולם דוחפים ידיים לעסקים של כולם ואף אחד לא אחראי על כלום. אהוד בנאי, בדיאגנוזה קולעת על מצבה של ישראל, כתב כך:

הוא לגמרי לא שקט, חי על הקצה.אף פעם לא יודע מה הוא בעצם רוצה.

מקלל ומתנצל, משתולל ומתקפל, הוא בוכה לבד בלילה כשאף אחד לא מסתכל.

קם כל בוקר ורואה, שהלילה מתמשך. לא זוכר מאיפה בא ועכשיו לאן ילך.

מתהפך מצד לצד, קרוע מבפנים. מבולבל ומפוצל, הוא חי על כדורים.

אין לו זמן לשבת לאכול כמו בן אדם, את הכל הוא שם בפיתה, טס בכביש לפני כולם.

עוקף מהימין, ואחר כך שובר לשמאל, רוצה להתיישר, אבל כבר לא ממש יכול.

ביני לבינך, בינינו לבינם, בין חושך לאור, בין יבשה לים.

בין קודש לחול, בין המתוק למר, בלי גבולאין גבול לשום דבר.

ואכן, שום אורגניזם לא יכול להתקיים בלי גבולות. בינו לבין כל מה שלא הוא, ובין החלקים שמרכיבים אותו. אורגזינם שגבולותיו נפרצו הוא לא אורגניזם חי אלא המבורגר, ולשם לוקחת אותנו האידיליה המתנחלית של "הכל אחד". במציאות, אי אפשר לירות וגם לבכות, אי אפשר לדרוש נאמנות מאזרחים ערבים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, אי אפשר לערב את יהודי הפזורה במדיניות שלנו בלי שישנאו אותם על מה שאנחנו עושים, אי אפשר להחרים את גולדסטון וגם להתלונן שהוא לא שמע את הצד שלנו ואי אפשר ליישב אזרחים בשטח צבאי ואז לטעון שהצבא לא אמור להתעסק אתם.

לכל דבר יש השלכות. מי שרוצה לחיות בשטח שבשליטת הצבא יהיה כפוף לצבא. רוצים להיות אזרחים כמו אלה שבקו הירוק? שיספחו את השטחים ויתנו אזרחות גם לפלסטינים שחיים בהם. לא רוצים לתת אזרחות לפלסטינים? תחיו כאזרחי פלסטין ושמשטרת פלסטין תתעסק אתכם. לא רוצים להיות כפופים לממשלת פלסטין? תתכבדו ותעברו לצד הזה של הקו הירוק. אלה האפשרויות ואין בלתן. מישהו צריך להגיד שאי אפשר לתת למדינה הזאת להתפרק רק כי כמה אנשים רוצים לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה.

(שלום בוגוסלבסקי)

17 בנובמבר 2009

סוס טרויאני, צבוע כתום

בפעם השניה בתוך חודש בוצע מיני-מרד בצה"ל על ידי חיילים כתומים. בשני המקרים היה מדובר בחטיבת הקלגסות הייעודית, כפיר, וזו הנקודה שהתקשורת התמקדה בה. כביכול נולדה לנו כאן חטיבת גולני שניה, שהמרידות בה אינן על רקע מפונקות של חיילים "ותיקים" אלא על רקע פוליטי.

×–×” לא המצב, ובצה"ל התחילו באיחור ניכר לקלוט במה מדובר: מרד של בני ישיבות. מרד של חיילים שהנאמנות שלהם היא לרב ולא למפקד. לראש אכ"א היוצא, אלעזר שטרן, היו חסרונות רבים – בין השאר, הוא הדליף מסמכים פנימיים של הצבא כחלק מוונדטה פרטית כנגד חייל, ולא נענש על כך כלל – אבל הוא הבין איזו סכנה יוצרות יחידות עם מבנה כפול, והוא קידם את פירוק ישיבות ההסדר. עם עזיבתו את התפקיד, הנושא ירד מהפרק. עכשיו גועים כל הפוליטיקאים-בשקל שלנו, מנתניהו ועד ברק, נגד "סרבנות"; אבל, מעבר לעובדה שמילה של שניהם אין כל ערך – האמינות של ברק, צריך לומר, נמוכה אפילו מזו של נתניהו – הנושא איננו סרבנות, הוא המרדה של חיילים חמושים.

אחד מראשי הממרידים הוא אליקים לבנון, ראש ישיבת ההסדר אלון מורה. הוא מקדם מאז ההתנתקות תוכנית להשתלטות "אמונית" מבפנים על ישראל. קודם כל הצבא, אחר כך התקשורת, אחר כך כל השאר. הוא מאמין שישראל של החופים ריקנית ורקובה, ושיהודה ההררית תוכל למוטט אותה במאמץ קל בלבד. היום, כשנודע לו שצה"ל מנפנף באיומים כנגד הישיבה שלו וישיבות אחרות, הוא נחר בבוז. הוא מאמין, בצדק, שאף אחד לא יעז לפרק את הפלנגה שלו. לא זו אף זו: הוא קרא לרמטכ"ל לסרב פקודה. לבנון הפליג בחוצפת שקריו, ואמר שהחלטת המרד של החיילים היתה "ספונטנית" – כל כך ספונטנית, שהם חיקו אחד לאחד את אירוע המרידה בגדוד שמשון, כולל כרזה ותיעוד שלה. אתם מכירים הרבה חיילים שמסתובבים בשטח עם כרזת מחאה, על כל צרה שלא תבוא?

איגוד ישיבות ההסדר כבר החליט איפה הוא עומד: בצד של לבנון. האיגוד פסק שהוא "מתנגד למחאה" – אבל גם לתגובת צה"ל. כמובן. גלגול העיניים שהורגלנו בו לעייפה. הם סבורים שהדחה והורדה בדרגה הם עונש לא מידתי. אלא מה.

הטענה – השקרית, כרגיל – של המתנחבלים היא שפינוי התנחלויות איננו תפקידו של הצבא אלא תפקידה של המשטרה, וש"אסור לערב את הצבא בפעולות פוליטיות". ובכן, ראשית כל, שמירה על התנחלות היא פעולה לא פחות פוליטית מאשר פינויה, וכאשר אנשי שמאל סירבו לשרת בשטחים ולשמור על התנחלויות, הם הגדירו אותם כבוגדים. שנית, כלל לא ברור שיש למשטרה בכלל סמכות לפעול בשטחים; הללו, כידוע, אינם חלק ממדינת ישראל והחוק הישראלי לא חל עליהם. החוק בשטחים הוא צבאי, והוא נשען על צווי אלוף.

ושוב, חשוב להדגיש: הבעיה היא לא סרבנות. הבעיה היא המרדה. יש בצה"ל מסגרות חמושות שפעם אחר פעם מוכיחות שהן אינן כפופות להנהגה הפוליטית הנבחרת של ישראל, שהן נשענות על תמיכה מפלגים שמזמן חצו את קו אי הנאמנות. יתר על כן, המסגרות הללו – ישיבות ההסדר – הן למעשה גדודים פוליטיים של צד אחד. בניגוד ליחידות האחרות, שגם בהן משולבים מורדים חובשי כיפה, יחידות ההסדר הן על טהרת חובשי הכיפות. המצב הזה מזמין פוטש.

לפני כארבע וחצי שנים, בעיצומם של ימי ההתנתקות, כתב צביקה עמית את הספר "קוד כחול", שעוסק בהפיכה צבאית של מתנחלים ועוזריהם בישראל. חברת הכנסת מהמפד"ל, גילה פינקלשטיין, ניסתה להביא לצנזורו של הספר. היא דרשה ממזוז לאסור על הפצת הספר, בטענה שהוא "מוציא דיבה ומסית" (תמיד אני תוהה, כשעולה הצווחה על "הסתה": הסתה למה?), ודרשה להעמיד לדין את עמית.

קודם לכתיבת הספר, שוחח עמית עם מספר אלופים – דני יתום, דני רוטשילד, ואורן שחור – שהסכימו שהתרחיש שלו מציאותי. מכרים שלו בציבור חובשי הכיפה – הוא חוזר בשאלה – הביעו התלהבות מרעיון ההפיכה. הרב הראשי לצה"ל באותה שעה, תא"ל ישראל ווייס, אמר כי אילו היה מקבל הוראה מאברהם שפירא, שנחשב אז לרב החרד"לי המוביל, הוא היה פושט את מדיו. לא ננקטו נגדו שום צעדים.

ארבע וחצי שנים חלפו. יחידות ההסדר הפכו לפוליטיות מאי פעם, מאוישות על ידי מי שהיו קטינים מוטרפים בזמן ההתנתקות. אם לא יפרקו אותן עכשיו, וזה דורש יותר אומץ אזרחי משיש לנתניהו, ברק ואשכנזי גם יחד, המרד המתהווה יקבל זריקת מרץ. יש לפרק את הישיבות ולכפות על בחוריהן שירות צבאי כמו כולם – או פטור כמו בחורי ישיבות. אם יחליטו לשרת, יש לפזר אותם בין היחידות השונות ולמנוע מצב שבו נוצרת הומוגניות של קבוצת מוצא או קבוצה פוליטית ביחידה צבאית. אם לא, "הפוטש הצבאי מרצון" – כפי שהגדיר דורון רוזנבלום את ישראל של האינתיפאדה השניה – יוחלף בפוטש צבאי שלא מרצון תוך זמן לא רב. ספרו של עמית מסתיים בפלישה אמריקנית שמטרתה למוטט את התיאוקרטיה הישראלית ולשחרר את רוב הציבור הישראלי, שמאס בדיקטטורה אך לא יכול היה להתאחד; זה היה אמור להיות שחרור נוסח עיראק, והוא היה, פחות או יותר, החלק האופטימי היחיד בספר. לא סביר שהוא יחזור על עצמו במציאות.

(יוסי גורביץ)

15 בנובמבר 2009

ספרא וסייפא

אומרים שבחו של אדם בפניו ושלא בפניו: יואל בן נון הוא מתנחל שמזה יותר מעשרים שנים, המפלצת שנולדה מעבר לקו הירוק מחרידה אותו. ולו, שהיה בין הפרנקנשטיינים שבנו אותה, אי אפשר למכור שמדובר במפלצת ערכית, כזו שעל כל פנים לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול אז מה אתה רוצה מהחיים שלה. הוא מכיר אותה מקרוב, אדומת שן וטלף.

בן נון צץ בתודעה הציבורית כשנקב בשמותיהם של הרבנים שקידשו את רצח רבין – אתם יודעים, אלה שחובשי הכיפות מכחישים את קיומם למרות עדותו המפורשת של הרוצח עצמו – ובכך סימן את עצמו כ"מוסר". זמן קצר לאחר מכן החל בן נון – הוא ולא דב ליאור, הוא ולא נחום רבינוביץ' – להסתובב עם שומרי ראש ושכפ"צ.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה התחכך בן נון עם המפלצת. הוא כמעט והתמוטט כשנחשפה המחתרת הראשונה – עשביה השוטים היו כה משובחים, עד שהם כללו אושיות-התנחבלות כמו זמביש, חגי סגל ויהודה עציון – וזמן קצר לאחר מכן הודיע על פרישה מכל מוסדות "גוש אמונים" הכוללים את נוכחותו של משה לוינגר. הוא מנסה נואשות להיות, בו זמנית, מתנחל ואדם הגון. שני אלה, למרבה הצער, לא יכולים לחיות בכפיפה אחת, אבל לזכותו ייאמר שהוא מנסה, ולא ויתר על אנושיותו בשל יהדותו.

בניגוד לשורה של פחדנים – אני מדבר אליכם, יובל שרלו ושי פירון, ואני כמסתבר לא לבד – לבן נון יש די אומץ כדי לעמוד פנים מול פנים מול המפלצת, ולהטיח בה דברים לא נעימים, עד כדי השוואתם לאנשי הג'יהאד האיסלמי. אני חולק עליו – ממה שפורסם בתקשורת, אני חושב ש"תורת המלך" הוא חיבור הלכתי למהדרין – אבל אין חולק על האומץ שלו. הוא רומס לעפר את עידוא אלבה, מחבר "הלכות הריגת גוי" המקורי, וקורא לספר שבו פורסם, קונטרס ההלל לברוך גולדשטיין, "ארור הגבר".

נקודה מעניינת עולה מהמאמר של בן נון הבוקר. הוא מצטט שיחה עם "פוסק ידוע", שלטענת אלבה תמך בספרו. הפוסק הכחיש זאת מכל וכל, אבל הפטיר ש"כבר אי אפשר לקרוא דברי רמב"ם כצורתם באוזני אנשים, מפני שהם מסיקים מהם מסקנות חמורות ומסוכנות."

פסקי ההלכה האנטי-אנושיים של העיט הגדול צוטטו לעייפה בבלוג הזה, והם כתובים בלשון מדויקת, שלרוב איננה מאפשרת את המחול ההלכתי סביב הלכה לא נעימה שיש לעקר מן השורש. "לקרוא דברי רמב"ם כצורתם", פירושו לקרוא את מה שכתוב שם.

ואם היינו צריכים עוד הוכחות לקשר בין הרמב"ם ובין "הלכות הריגת גוי", בא תא"ל אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, וביצע את החיבור. הוא טען שחיילים דתיים הם חיילים טובים יותר, בין השאר משום "מבינים מדוע הם נלחמים". לצורך העניין, הוא טען – בצטטו על הרמב"ם – שעל חייל החס על האויב "חלה קללת 'ארור מונע חרבו מדם'".

הדמיון לאנשי הג'יהאד עולה כמעט מאליו, אבל הדימוי הראשון שלי היה דווקא הטמפלארים, אותו מסדר נזירים צבאי, שכותב הרגולה שלו, ברנרד מקלרוו, כתב שכאשר שופך הטמפלאר את דם האויב, הוא מבצע את שליחות האלוהים. עד אז, אף אחד לא העז להעניק חשיבות תיאולוגית בנצרות לשפיכת דמים; היו סיבות ארציות, כמובן, והגנה תמיד עמדה למותקף, אבל שפיכות דמים נחשבה חטא שיש להנקות ממנו. שם נוצר רצח מותר הלכתית. כמו ברנרד, רק עם הרבה פחות גראוויטאס והרבה יותר בורות, מגדיר רונצקי את החרב כמכשיר של קדושה, שהמסרב להשתמש בה "ארור". זהו, כמובן, היפוכו הכמעט מוצהר של אתוס "טוהר הנשק", התפיסה שהשימוש בכוח צריך להיות מוגבל לצרכי המשימה; המנעות מאלימות היא, אליבא דרונצקי והקריאה ההגיונית למדי שלו ברמב"ם, פסולה מוסרית.

אין בכך הרבה חדש, כמובן, אבל לעיתים נדירות ראינו את הסמיכות בין החשש מהשימוש בטקסט הרמב"מי כמעודד רצח לשימוש המעשי בו קרובה כל כך. מן הראוי לציין שגם לרונצקי, כמו לבן נון, יש עבר. רונצקי כתב בשעתו פסק הלכה הקובע שמעיקר הדין אין לטפל בחייל אויב שבוי, וכי יש לטפל בו רק משום חשש לשלומם של פצועים יהודים בשבי אויב ומשום שיתכן שיש לו מידע מודיעיני מועיל. לנגד עיניו של רונצקי ודאי עמדה גם דוגמתו של ברוך גולדשטיין, שעמד על הלכת הרמב"ם וסירב לטפל בפצועי צה"ל דרוזים. לפני "עופרת יצוקה", רונצקי שיסה את החיילים באזרחי האויב, ומבחינת רונצקי אין לא-יהודים שאינם אויבים; בעולם הפנטזיה שלו, האפיפיור מקיים סמינרים לאנשי חיזבאללה במחנות השמדה. בשעתו נתן מחסה למתנחל המבוקש אברי רן.

יש הרבה יותר מדי רמב"ם בחיים שלנו. הוא מת לפני יותר מ-800 שנים, אבל הוא חי יותר מן הראוי. רוחו מבעתת את בן נון ומפיחה חיים ברונצקי. היא מהדהדת מאולם המשפח של משה דרורי. והיא לוחשת מילים ברורות, ברורות מאד. דבריה הם נשק שחושל במאה ה-12 ומונף כעת שוב, בידיים שמאמינות שסוף סוף יש בהן הכוח לכונן מלכות שמים עלי אדמות. כראוי לרוח רפאים, היא רוצה דם; כראוי לחסידי המשיח, הם שמחים לשפוך את דמם של אחרים – כל האחרים – בדרכם אל גן העדן המובטח. ואנחנו, עסוקים בסגידה לפולחן "חכמת היהדות", לא יודעים כיצד לעמוד מולה; לעיתים קרובות, ולמרות העובדות, אנחנו מכחישים את קיומה.

(יוסי גורביץ)

12 בנובמבר 2009

חרפת אל"מ תמיר; רשמית: מערכת המשפט מפלה ערבים; פפה מתבכיין, ונתניהו בעקבות שמיר: ארבע הערות על המצב

חונטה: בית דין צבאי החליט להחזיר לאל"מ משה תמיר את דרגתו האבודה. את כבודו לא יוכל להשיב לו, ובפסק הדין הזה איבד גם את שלו-עצמו.

משה תמיר הוא שקרן. כך קבע בית המשפט לערעורים, שהוסיף ש"המערער כשל בהפרת ערכי היסוד של דמות המפקד ודמות הקצין – אין המדובר בתקלות שניתן לעבור עליהן לסדר היום." מיד לאחר מכן, כמובן, עבר בית הדין לסדר היום.

תמיר, נזכיר, אישר לבנו הקטין לנהוג בטרקטורון בניגוד לחוק ולתקנות, למרות התנגדותו של נהגו, ומשגרם הקטין תאונה זייף מסמכים צבאיים וטפל את אשמת התאונה על פקודו הנהג. בכך עבר תמיר על כל נורמה אפשרית המצופה מקצין.

מאנשים שהאינסטינקט הראשון שלהם הוא כסת"ח וזיוף אין לצפות להרבה. מבית הדין, עם זאת, ניתן היה לצפות שיבין שפשר ההחלטה הוא שכל חייל וקצין יידע, רשמית וחוקית, שדין אחד לחפ"ש ודין אחר לאנ"ש. צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל מודחים אם הם נתפסים בשקר; אבל קצינים בכירים, אלה שאמורים לשפוט קצינים זוטרים, שנתפסים ברשת שלמה של שקרים, טופלים אשמה על פקודיהם, ומשתמשים בפקודים אחרים כדי לשלם דמי לא יחרץ – הם יזכו לטפיחה קלה.

מסר נוסף ששלח בית הדין הוא שיושר לא משתלם: כשתא"ל עימאד פארס שיקר על נסיבות נהיגה ברכב של אשתו – שלפחות איננה קטינה – הוא התפטר במקום להכנס למבוך המשפטי. תמיר התבצר מאחורי סוללה של עוכרי דין, על חשבוננו ככל הנראה, ויצא כמעט בלא פגע. כשנפסיד במלחמה הבאה, הפער הזה בין זוטרים ובכירים יהיה אחד הגורמים.

אור בעלטה: מרקוס טוליוס קיקרו היה מדינאי רומאי קטן ועורך דין גדול. כשהצליח לזכות את אחד מלקוחותיו, והלז לקח לעצמו את התהילה, התעצבן קיקרו ואמר לו שהאחריות לנצחון שייכת לו-עצמו, "שהטיל אפלה בטיעוניו על בית המשפט".

בתי המשפט בישראל מורגלים באפלה. אהרן ברק ציין בתמיהה נבוכה לא מזמן שהיו מקרים שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט. לשופט אמיץ אחד, יובל שדמי, נמאס שמהתלים בו כסומא.

שדמי נמנע הבוקר מלהרשיע קטין ישראלי-פלסטיני שהועמד לדין בשל חשד לחבלה ברכב משטרתי, וזאת לאחר שקיבל את טענת ההגנה מן הצדק של פרקליטו. האחרון טען שהפרקליטות נוהגת, שיטתית, איפה ואיפה ותדירות מעמידה לדין קטינים ישראלים-פלסטינים על עבירות שבהם קטינים יהודים כלל אינם עומדים לדין. שדמי לא רק קיבל את הטענות, הוא קבע שבישראל יש שני מסלולי אכיפה מקבילים, אחד ליהודים ושני לערבים. היג"עים, כמובן, זחלו אל מתחת לסלעים שלהם וצווחו, וסביר שפסק הדין הזה יקשה על שדמי להגיע למחוזי, אבל לפחות זה.

אכלו לו, שתו לו: פרופ' אילן פפה רצה להרצות את משנתו במינכן, מה שלא מצא חן בעיני "האגודה הישראלית-גרמנית של מינכן", מה שזה לא יהיה. אנשי האגודה הפעילו לחץ ניכר על העיריה, וזו אסרה על פפה להרצות במבנה ציבורי, בטענה המופרכת – לדברי משטרתה-שלה – של "חשש לעימותים אלימים". מנסיון, העימות האלים היחיד הצפוי היה בין בריונים יג"עים ובין פפה עצמו. ההרצאה התקיימה בסופו של דבר במבנה פרטי.

לא סימפטי, כן, אבל גם לא בדיוק עליה על המוקד או ביקור במרתפי האינקוויזיציה. אנשי אופוזיציה, במיוחד כאלה שמגדירים את עצמם כמהפכנים, צריכים להביא הצקה נמוכה כזו בחשבון. העיריה לא אסרה על פפה לנאום בשטחה, אלא לא רצתה – משיקוליה הפוליטיים – לתת לו קורת גג משלה. היא כנראה חשבה שיהיו מי במחנה הציוני שזה יזכיר להם דברים שקרו במשטרים מסוימים בשנות השלושים.

אם רצתה העיריה להתחמק מהשוואות מופרכות, היא נכשלה. פפה הגדיר את עצמו מיד כז'אן ד'ארק, והודיע לעיריה שב"שנות השלושים אבא שלי, יהודי גרמני, הושתק בצורה דומה". יחי ההבדל הקטן.

נתניהו בעקבות שמיר: יצחק שמיר כינה פעם את בנימין נתניהו "מלאך חבלה", מה שלא מפריע לראש ממשלתנו שהאמת לא רק שאיננה נר לרגליו, היא אפילו לא גחלילית, להעתיק את שיטות הפעולה של שמיר. קרי, אמירת "כן, אבל" ומסמוס כל משא ומתן.

בביקורו המשעשע עד דמעות בארה"ב, נאם נתניהו בפני איזשהו ארגון ציוני, שם מכר למקומיים את הטענה שהוא "רוצה במו"מ, לא במשא ומתן לקראת משא ומתן". זה היה יכול להיות נחמד, אלמלא תקע לעצמו נתניהו בשקט מקל בגלגלים, ותמך בשבוע שעבר בהצעת חוק של ש"ס – שעושה כל מאמץ כדי להפוך למפלגה הגזענית המובילה בישראל – ועל פיו ממשלת ישראל לא תחתום על שום הסכם שלום מבלי לוודא שרכושם של הפליטים היהודים ממדינות ערב ב-1948 יוחזר, או יתקבל עבורו פיצוי.

ההצעה הזו היא מקל, משום שהיא אומרת שאם ישראל, למשל, תרצה לחתום על הסכם שלום עם סוריה, היא לא תוכל לעשות זאת עד שעיראק (למשל) תשלם פיצויים. התרגיל חמוד במיוחד במקרה של הפלסטינים, שעל פי הצעת החוק יצטרכו לסבול את הכיבוש הישראלי עד שהמדינה הערבית האחרונה תקיא את טרפה. כל דיון בשאלה על פיצוי לרכוש פלסטיני גזול – אה, בערך שני שליש ממדינת ישראל – לא יתחיל, עד שכל ממשלה ערבית תשלם את שלה. בקיצור, חוק סיכול שלום.

אולי רצוי שמישהו יתרגם את הסיפור הזה וישלח אותו לרם עמנואל, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות בקשר לשיטות הפעולה של נתניהו.

(יוסי גורביץ)

31 באוקטובר 2009

שוב נופלים לאותו הבור

המתנחלים, חקיינים שקדנים של הפלסטינים, הפעילו נשק בלתי קונוונציונלי במהלך ההתנתקות: קטינים שהפרו את הסדר ותקפו שוטרים, פעם אחר פעם, כשהם מסרבים להזדהות בעת מעצרם. במקרים רבים, הוריהם של הקטינים סירבו לזהות אותם. המטרה היתה אחת: השמצתה של מערכת המשפט וטענה ל"רודנות". זה היה, כזכור, מיד אחרי שהמתנחלים הפסיקו להתייחס לאריאל שרון כאב המייסד והתחילו לתאר אותו כרודן. משטרה שעוצרת ילדים – זה בדיוק מה שהם היו צריכים.

המערכת לא ידעה מה לעשות עם ילדות שהתפרעו בתאי מעצר והחריבו אותם, ושבסירובן להזדהות מנעו בעצם את שחרורן. היא עדיין לא יודעת. התוצאה, בדרך כלל, היתה קשיחות מופרזת כלפי הקטינים – שחלקם ישבו חודשים ארוכים במעצר – ולעיתים גם התעמרות מטומטמת, תוצאת תסכול. מקרה מובהק הוא זה שבו נעצרה בתו של ברוך מרזל בתואנה ש"שפכה מים על בית פלסטיני".

זה לא נגמר אז. ילדות הן כלי נשק יעיל, שתמיד מוציא את המערכת מעשתונותיה. שש בובות פוליטיות קטינות הפגינו מול ביתו של תא"ל נועם תיבון, וחילקו פלאיירים בהם הוא מתואר כ"רשע". שתיים מהן מואשמות, בנוסף, בכתיבת גרפיטי עוין לתא"ל האומלל. הן מואשמות גם במפגע רעש – הן שרקו במשרוקיות. הן, כמובן, סירבו להזדהות.

בפעם האחרונה שבדקתי, הפגנה היא עדיין זכות חוקית בישראל. אם אפשר היה להפגין מול ביתו של חלוץ בזמן מלחמת לבנון, מן הראוי שאפשר יהיה להפגין מול ביתו של תיבון בגלל העובדה שפינה מאחזים. גם כתיבת גרפיטי איננה, בדרך כלל, עבירה שגוררת מאסר.

ובכל זאת, הפרקליטות רוצה להשליך את שש שטופות המוח הקטנות למאסר בפועל. ולא סתם משפט: התביעה תשען על ראיות סודיות – אהוד ברק כבר הוציא את הצו – של השב"×›. כלומר, לא רק שעל פניו יש כאן רדיפה על ידי הצדק – ענישה חמורה מהמקובל על מה שבדרך כלל אפילו לא מוגדר כעבירה, או, במקרה של הגרפיטי, לא מגיע לבית משפט – מצפים שנקבל בשוויון נפש שאפשר להרשיע קטינים במקרה ×›×–×” על סמך "עדויות חסויות".

עדויות חסויות, כאלה שלנאשם אין כל אפשרות להתגונן נגדן, הן דבר בזוי ופסול בכל הליך משפטי. אף פעם לא מיותר להזכיר שהסיבה לכך שדרייפוס הורשע היתה תיק "סודי" מזויף נגדו, ושכאשר מוגש תיק "ראיות" כזה, שהנאשם כלל לא רואה ושאיתן איננו יכול להתמודד, לא רק שאין אפשרות לדעת מה אמיתותן של הראיות, אלא שהמשפט מתקרב באופן מסוכן להליך אינקוויזיטורי. העובדה שהמערכת המשפטית שלנו התרגלה לשימוש ב"ראיות" סודיות – וראו הפוסט הזה של נעמה כרמי – עד כדי כך שהיא נדרשת להן במשפט שבו העבירה החמורה ביותר היא כתיבת גרפיטי, צריכה להדאיג כל אחד. מה שמפחיד עוד יותר הוא העובדה שהשב"כ היה מעורב במעקב אחרי הקטינות.

החונטה לחוצה מאד, כמסתבר. קצינינו האמיצים הופכים לשלוליות זיעה קרה כשמישהו – מימין או משמאל – מנסה לקשר בינם ובין המעשים שהם עשו. אבל פחדיהם של הקולונלים והגנרלים שלנו, רצונם שמה שהם עשו בעבודתם לא ירדוף אותם במנוחתם, לא צריכים לגרור את הנהלים שהם מפעילים בצד הלא נכון של הקו הירוק לישראל גופא.

אשר לילדות עצמן, ברור לכל מי שעיניו בראשו שלא הן הבעיה אלא הוריהן. ומאחר והן מתגוררות בשטחים הכבושים, הפתרון צריך להיות פשוט מאד: לעשות להוריהן מה שנהוג לעשות להורים פלסטינים במצבים דומים, היינו להשית עליהם קנס ענק במשפט צבאי זריז (כמובן, רק במקרה של עבירה ממשית, לא של פגיעה בשלוות נפשו של קלגס בכיר). אחרי הכל, אין שום סיבה ששני קטינים שמתגוררים במרחק כמה מאות מטרים יישפטו בשתי מערכות משפט שונות; בדרך כלל קוראים לזה אפרטהייד.

(יוסי גורביץ)

24 באוקטובר 2009

הפוטש כבר בגרסת הרצה

קבוצה של חובשי כיפה במדי צה"ל ביצעה ביום חמישי נסיון ראשוני לפוטש. עד כה, יש לציין, התגובות חיוביות למדי.

קבוצה של טירונים באחד מגדודי חטיבת כפיר – חטיבת הקלגסות הייעודית של צה"ל, שמפקדה תומך מפורשות בעינויים – הניפה כרזה במהלך השבעתה, שבו הודיעה שאין בכוונתה לבצע פקודה חוקית ולפנות את הפולשים למה שהיה פעם ההתנחבלות חומש. את המילה "חומש" הם צבעו בכתום, כדי שלאף אחד לא יהיו אשליות באשר לעמדתם הפוליטית. הפעולה, מדווח נרג', בוצעה תוך תיאום מוקדם עם הוריהם של הסרבנים לעתיד, ששלפו גם הם שלטים משלהם.

שהמורדים-לעתיד נתמכו – ואולי, כמו קטיני ההתנתקות, גם דורבנו – על ידי הוריהם, לא צריך להפתיע אף אחד. גם לא העובדה שאיזה ארגון קקיוני כבר הודיע שהוא יחלק להם פרסים. מה שמפתיע – בעצם, זה לא צריך להפתיע, ואולי מה שצריך להפתיע היא העובדה שאני עדיין מופתע – היתה התגובה הרפויה של צה"ל. לא רק שהחיילים לא נעצרו במקום, בנימוק המשונה ש"היו עסוקים בפגישה עם משפחותיהם", הם גם לא נעצרו אחר כך. המח"ט הודיע שהוא רואה את האירוע ב"מורת רוח", ודובר צה"ל הודיע ש"המח"ט אף ישקול את המשך שירותם של החיילים בחטיבה".

עם כל הכבוד, ואין, זה לא עובד ככה. קבוצה של חיילים חמושים הודיעו שהם מסרבים לקבל את סמכותה של הממשלה. הם היו צריכים להיעצר מיד, לבלות את הסופ"ש באיזה תא, וביום ראשון להגרר לבית דין צבאי באשמת מרד והמרדה. החוק הצבאי קובע כי "חייל שהשתתף במרידה, או עורר מרידה, או קשר קשר עם אדם לעורר מרידה, דינו – מאסר חמש עשרה שנה" (סעיף 46א'). אפילו לפי סעיף המרי הפחות יותר – "חייל שעשה מעשה בניגוד למשטר או למשמעת או לסדר הטוב בצבא, והתכוון במעשה זה לעורר או להפגין התנגדות או מחאה נגד הוראה המחייבת בצבא או נגד דין כל שהוא, וכן חייל שנתן יד למעשה כזה, דינו – מאסר שלוש שנים"; שם, 48 – אין מדובר בדין משמעתי אלא בדין צבאי פלילי. הפרקליטות ממעטת, ובצדק, להפעיל את סעיף ההמרדה בחוק העונשין, אבל כאן מדובר במקרה חריג, בו ראוי לאתר את ההורים האחראים ולתבוע אותם.

אני תומך בסרבנות משירות צבאי. אני חושב שגיוס כפיה הוא פשע ושלשום חברה אין סמכות לכפות אותו על חבריה, אפילו לא בעת פלישה צבאית, ודאי לא בעת "מצב חירום" שנמשך כל ימיה של המדינה. אם מישהו היה מסרב לשרת בצה"ל בתואנה שמדובר ב"צבא גירוש", הייתי חושב שהוא יהודיסט גזען, אבל מכיר בסירובו – כמו בכל סירוב. גיוס חובה, ודאי לצה"ל שעיקר פעילותו היא כיבוש עם אחר, הוא פסול מוסרית.

אבל כל זה נגמר בכניסה לבקו"ם. סרבנות היא דבר אחד, מרד ביחידה חמושה דבר אחר לגמרי, ודאי כשמדובר במרד אידיאולוגי; כאן אנחנו חוצים את הקו ממרד במובן mutiny, שהוא חמור דיו, למרד במובן rebellion. אם צה"ל יעבור על זה לסדר היום, מה שסביר שיקרה, ואם הרטוריקה שלו כלפי המרידה הזו תמשיך להיות רגועה יחסית, למשל, ל"השתמטות", הוא ינחיל למורדים נצחון. זו היתה עוד אחת מהצורות שבה חובשי הכיפה בודקים את גבולות הגזרה של צה"ל. הם הצליחו לאחרונה להסיג את גבולן של הנשים בצבא, או על כל פנים לגרום לצה"ל שלא להגן עליהן. המרידה הנוכחית נסובה על נושא חשוב לא פחות, מבחינת הכתומים, ואם הם יצליחו כאן – הפעם הבאה, והיא תבוא, תהיה גרועה הרבה יותר.

ובאותה הזדמנות, צריך לומר שוב שהגיע לפרק את המסגרות האידיאולוגיות בצה"ל, במיוחד ישיבות ההסדר, שהן פצצת-מרד מתקתקת, שבנויה על ציות לשני מקורות סמכות – כשרק אחד מהם, ולא מדובר בממשלה הנבחרת, זוכה לציות מלא.

(יוסי גורביץ)

9 באוקטובר 2009

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

חיילינו הנועזים פשטו באישון לילה על הכפר בילעין, והשאירו את החורבן המקובל. שלא כרגיל, אחד החיילים אשכרה נעצר בגלל התעללות בפלסטיני, וזה מה שהביא את האירוע לכותרת.

הסרטון הבא ראוי לצפיה, ולא רק בגלל החייל המטומטם שגורם נזק לישראל בעצם קיומו, כשהוא מתווכח עם מתנדבת זרה ש"בילעין היא בישראל". היא לא; אליבא דכולי עלמא, אפילו אליבא דממשלת ישראל, בילעין איננה חלק מישראל. היא שטח כבוש. אילו היתה חלק מישראל, תושביה היו זכאים לאזרחות ישראלית, והטיפול בהפרות סדר לא היה מתבצע על ידי חיילים אלא על ידי שוטרים. אמנם, הצבא עושה הכל כדי שתוך כעשור או שניים לא תהיה לנו ברירה אלא להעניק להם זכות הצבעה או להעביר את ישראל מן העולם, אבל לא זה הסיפור הפעם.

 

"בבית סחור", כתב לפני עידן אהרן בכר, "ראיתי את פניה של ישראל, 1981. לא טלית, לא מגן דוד, לא טרקטור, אפילו לא מגן וחרב. אלה. חייל עברי בן 19 חמוש באלה. ידו האחת אוחזת ברובה וידו השניה באלה. אפשר להתווכח עד מחר בבוקר על טוהר הנשק. על טוהר האלה – אי אפשר להתווכח."

מאז זרמו מים רבים בירדן. האלות התרבו, התעבו, הצמיחו כתובות נוסח "מה שלא ילך בכוח, ילך ביותר כוח." אמצעים חדשים לפיזור הפגנות, קטלניים יותר ופחות, זרמו לכאן בכמויות. החייל העברי שפעם לא היסס לשאת אלה בפומבי, מסתיר היום את פניו. החיילים הפושטים על בילעין מגיעים בלילה, רעולי פנים.

מי מסתיר את פניו? מי שיש לו מה להסתיר. מי שיודע שמה שהוא עושה ראוי לעונש. הפלסטינים הסתובבו רעולי פנים – פיתחו כת שלמה סביב הרעלה – כדי להסתיר את זהותם מקלגסי הכיבוש. הפוגרומצ'יקים מן ההתנחלויות אימצו, כפי שאימצו את כת המוות הפלסטינית, גם את הרעלה.

עכשיו מאמץ אותה גם הצבא המוסרי יותר מהחמאס. אולי תציל הרעלה את מי שמבצע פקודה בלתי חוקית מאיזה בית דין בינלאומי. אולי היא תאפשר לו לצאת, עם סיום תקופת העבדות שלו, אל מחוץ לגבולותיה של ישראל.

ראוי לתהות איך זה קרה. באיזה דרג התקבל האישור לחיילים לצאת לפעולה כשהם רעולי פנים. מי החליט, למה החליט, בעצתו של מי. מתי חלחלה ההבנה גם לשורות הצבא שמה שהוא מבצע, אם אינו פשע מלחמה, הריהו לפחות מעשה שמן הראוי להסוות, לטשטש. אילו ניתן היה להאמין שהרעלה תהפוך את החיילים להומניים יותר, ראוי היה אולי לברך על כך; ספק. סביר הרבה יותר שהפנים המכוסות יהפכו לכסות לפשעים רבים עוד יותר.

אבל הפחד מתחיל לחלחל בשורות הקלגסים, ועל כך יש לברך גם לברך. אולי, אם המדינה לא תקרוס קודם, יבוא הקץ לתועבה של הכיבוש הזמני כל כך, שימי המדינה שקדמו לו כבר הפכו לזכרון רחוק. אולי.

הערה מנהלתית: בשבוע הבא הבלוג יעודכן עוד פחות מבדרך כלל, משום שאני יוצא לחופשה. אשוב ביום שני, ה-19 לחודש, בתקווה נואלת שלא יהיה על מה לכתוב.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress