החברים של ג'ורג'

סגן אדם מלול, שהורשע לאחרונה בבית דין צבאי בתקיפה בנסיבות מחמירות של פלסטינים, לא מבין איך זה קרה לו. את מררתו הוא שופך בראיון ב-"7 ימים".

מלול, נזכיר, הוא הברנש שמשפטו גרם לשערוריה זוטא, שנשכחה במהרה, כאשר המפקד שלו, מח"ט כפיר אל"מ איתי וירוב, הודה שכוחותיו מפעילים עינויים דרך שגרה כנגד פלסטינים רנדומליים, על פי שיקול דעתו של הקצין הזוטר בשטח.

הראיון עצמו שווה בהחלט קריאה, כדי להבין כיצד פועל מוחו של מנהיג קבוצת חמושים ישראלית. ראשית, הוא חושב כמו מנהיג כנופיה: החייל שהסגיר אותו הוא מבחינתו בוגד ומלשין, מי ש"בגד בערך הרעות" (כך!). חובת הנאמנות של החייל, אליבא דמלול, היא קודם כל לכנופיה הפרטית שלו ולמנהיגה, כלומר לו עצמו. אם הוא חושב שמשהו לא בסדר, הוא רשאי ללכת למפקד שמעל מלול, אבל לפנות למצ"ח? זו כבר בגידה. מלול ממהר לומר שהוא "לא אומר 'בואי נוציא את מצ"ח מהתמונה', אבל זה לא היה מעשה חברי".

כלומר, מלול – כמו חלק ניכר מחמושי צה"ל – סבור ש"מה שקורה במועדון הקרבי, לא יוצא מהמועדון הקרבי". מלול לא מאמין שהוא צריך להיות כפוף לאיזושהי מערכת חוקית; כמו ראש כנופיה, הוא מנהיג אבסולוטי. מי שלא מסכים עם כך, הוא בוגד. יש לציין שבניגוד למנהיג כנופיית חמושים מן השורה, מלול קיבל סוג של השכלה פורמלית במוסדות צה"ל. לא משהו, כמסתבר. אני לא יודע אם אל"מ וירוב, שבא להגנת הקצין שלו, חושב כמוהו על אנשים שמעיזים לשבור את קוד השתיקה, אבל זה לא יפתיע אותי. וירוב לא יצא להגנתו של החייל תובל רמות, שהעיד כנגד מפקדו ושלדברי מלול היה נתון בסכנה. לא, הוא יצא להגן על מלול.

שנית, רמת הפראנויה הממוסדת. כפי שראינו כבר בפרשת רצח איימאן אל המס, הקשר בין המציאות שבה פועלים חיילי צה"ל ובין המציאות כפי שהם רואים אותה רופף למדי. במקרה של אל המס, מוצב שלם פתח באש על ילדה לא חמושה, בת 13 (ועשרה חודשים), אחרי שמישהו צרח "מחבל במוצב". לא היה מחבל, והוא לא היה במוצב – כלומר, לא היה שום קשר למציאות – אבל הם ירו בילדה ואחר כך המפקד שלהם רצח אותה מטווח אפס ("וידוא הריגה", בלשון הצבאית).

מלול חי באותה מציאות נפרדת. "מה שיקרה מעכשיו", הוא מתאונן על הרשעתו, "זה שמפקד ייכנס לשטח, יעמוד מול מי שנראה לו ומתנהג כחשוד, כי האינסטינקט של הלוחם, תחושות הבטן שלו ושיקול הדעת של המפקד בשטח הם 95% מההצלחה במשימה – אבל הוא לא יעשה לו כלום, וברגע שיסובב את הגב, הוא יחטוף!".

אוי. כמה עובדות. קודם כל, מלול בעצמו נאלץ להודות שבסופו של דבר, למרות שהוא עינה והשפיל מספר פלסטינים בנסיון למצוא נשק, הוא לא מצא אותו. כלומר, האינסטינקט שלו-עצמו לא משהו, ונופל בטווח חמשת האחוזים של הטעות. שנית, אף אחד לא אסר על מלול או על חמושי צה"ל לעשות חיפוש על חשודים. אם הוא חושב שמישהו נושא נשק, אף אחד לא יעמיד אותו לדין אם הוא יחפש עליו, יחרים את הנשק ויעצור אותו. מלול עושה כאן את מה שחמושי צה"ל עושים דרך קבע – לוקח מקרה היפותטי עתידי, לא קשור לעבירה שביצע, ומנפח ממנו כלל אוניברסלי שמאשר את הפשע שביצע. מלול לא ערך חיפוש – הוא היכה והשפיל אנשים רנדומליים, לא קשורים לדבר, על סמך "תחושות הבטן" שלו. הוא לא היה שרוי בשום סכנה. אף חמוש עוין לא היה בקרבתו והוא היה מוקף בחמושים ידידותיים, שסרים למשמעתו. ובכל זאת, הוא מתהלך בתחושה שאם רק יפנה את גבו, יירו בו.

לפראנויה הזו יש משמעות: לגיטימציה של התפיסה של כל פלסטיני, מה"ילד בן שלוש" של ר. ברפיח ועד זקנים, כסכנה מיידית לחמושי צה"ל המסכנים. העובדה שמספר חמושי צה"ל שנהרגו בקרבות בגדה וברצועה הוא אפסי, ביחס למספר ההרוגים האזרחים הפלסטינים, לא מפיגה את ×”×”×–×™×” הזו; וכשהדרגים הגבוהים של כנופיית החמושים מעניקים לגיטימציה לטשטוש של ההבדל בין סכנה מיידית וסכנה פוטנציאלית, הם מעודדים – לעיתים, כמו במקרה של וירוב, במודע ובמפורש – פגיעה באזרחים.

שלישית, מספר התקריות האלה. לאדם מלול קרתה תקלה ואחד החמושים שלו העיד נגדו. מלול עצמו מעיד שהוא היה נוכח בעשרות תקריות דומות ושככה חונך לפעול על ידי מפקדיו. הוא דובר אמת, ועדותו של וירוב תוכיח – כמו גם הנסיון המהיר של צה"ל לטייח את הפרשה. התקרית הזו היא אחת; יש להניח שעשרות, אם לא מאות, ממנה מתרחשות בגדה מדי יום. מלול הוא לא תקלה, מלול הוא השיטה.

רביעית, אדם מלול הוא קצת מטומטם. הוא לא אשם; ככה צה"ל אוהב אותם. במשך 20 שנה ויותר, ההנהלה הבכירה של צה"ל – משר הבטחון יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין ומטה – נתנה, לעיתים קרובות ביודעין, פקודות בלתי חוקית בעליל, והתחמקה מאחריותה. כשהועמדו קצינים וחיילים ששברו, בפקודת רבין – שכמובן, ניתנה בעל פה – את ידיהם ורגליהם של עצורים פלסטינים, לעיתים קרובות כבולים, רבין לא היה שם. כשחיילי גבעתי וקציניה הזוטרים ביצעו את פקודותיו – בעל פה, כמובן – של אפי איתם, הם שילמו את המחיר, ואיתם חמק, למרות שהיו עדויות מפורשות נגדו (בין השאר, שנכח בעינויים של כמה עצירים). החיילים והקצינים הזוטרים עוד לא למדו שבבוא היום, אם המעשה הבלתי חוקי שהם מבצעים ייצא החוצה, הם יעמדו לבדם. הקודקודים לא יעמדו לצידם. אם יש בגידה גדולה מזו בערך הרעות, אני מתקשה לחשוב עליה.

אבל ככה זה: אין כבוד בין כנופים.

(יוסי גורביץ)

שמעוננו היקר ×”×™×” היום בקהיר, ככל הנראה משום שהדבר נבצר משר החוץ שלנו – הוא מקובל רק במדינות חבר העמים וקצת באפריקה – ונפגש עם שליט מצרים, חוסני מובארק. פרס ליהג כמנהגו, והבטיח ש"ברגע שיחל משא ומתן לא ייבנו התנחלויות חדשות, ואלו הבלתי חוקיות יהרסו".

לכנות את ההבטחה הזו "כתיבה על הקרח" יהיה עלבון למסורת ארוכה של קליגרפיית קוטב, ובכלל לא ברור שלפרס היתה סמכות לתת אותה – שר החוץ המעיק מיהר להודיע, עוד קודם לנסיעתו של פרס, שהוא לא מודע לשום תכנית מדינית חדשה – אבל זה לא העניין. העניין הוא שפרס מנסה למכור את אותו סוס צולע פעם שניה.

נזכיר: פרס היה אדריכל הסכם אוסלו. זה היה ב-1993. גם אז התחמקה הממשלה, שפרס היה בה שר החוץ, מצעדים רציניים לפינוי התנחלויות – היא לא הצליחה לפנות אפילו את המורסה מחברון לאחר הטבח שביצע שם, למצהלות "פורים שמח, יהודים", ברוך גולדשטיין – אבל היא הודיעה שהיא מפעילה שורה של צעדי הקפאה. המתנחלים צרחו, צווחו, מרטו את שערות ראשיהם, רצחו את ראש הממשלה – וכעבור 15 שנים, ראה זה פלא, מספרם יותר מהוכפל. כשפרס אומר עכשיו לפלסטינים שהוא רוצה משא ומתן ובתמורה הוא יקפיא התנחלויות, הם לא מאמינים לו ובצדק. מעמדו, אחרי הכל, חלש הרבה יותר משהיה אז. בעצם, בכלל לא ברור מדוע הוא עוסק במשא ומתן, זה כלל לא תפקידו – אבל זה שימון, התרגלנו. ונזכיר עוד עובדה, כזו שמעדיפים לשכוח, לגבי שימון: הוא זה שהיה אחראי לגל ההתנחלויות. החתירה הבלתי נלאית ההיא תחת רבין בסבסטיה ושאר מקומות.

למה, בעצם, מדבר פרס על משא ומתן עם הפלסטינים? מאותה סיבה שהוא ונתניהו דיברו עליו לפני שבוע: קרב עליהם מר המוות. הפלסטינים תפסו, סופית, שמשחקים בהם, והם רוצים להפסיק את סיבוב הרולטה. יותר ויותר הם מדברים על כך שתוך זמן קצר, עם התפטרותו של אבו מאזן מתפקיד נשיא הרשות, תפנה הרשות לאו"ם ותבקש להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967.

ישראל הרשמית צרחה וצווחה ואיימה בווטו. בולשיט. דיון כזה, אם יהיו לפלסטינים ביצים, ייערך לא במועצת הבטחון – שגם בה, יש לומר, הווטו רחוק מלהיות אוטומטי – אלא במליאה. שם יש להקמת מדינה פלסטינית רוב בטוח של יותר מ-150 חברות. אולי אפילו הרבה יותר. קשה לראות אפילו את ארה"ב מצביעה נגד. אולי, כמו בריטניה בהצבעה במליאה בנובמבר 1947, היא תמנע. אבל סביר למדי שתצביע בעד. אחרי הכל, הקמתה של מדינה פלסטינית היא מדיניות אמריקנית רשמית.

ישראל איימה שהיא תפסיק מיד את הסכם אוסלו. בזזזזזזזזזזזזט. הסכם אוסלו היה הסכם מסגרת למשא ומתן, שאמור היה להמשך חמש שנים. הן תמו במאי 1999 – עוד זכור החשש של ממשלת נתניהו הראשונה ממהומות פלסטיניות קשות תוך כדי מערכת הבחירות – והפלסטינים יכולים לומר ביושר שהסכם אוסלו הסב להם רק אסונות. הוא היה, מרצון או לא, במכוון או לא, נסיון ליצור בנטוסטנים בגדה המערבית. ממשלת רבין לא פינתה אפילו את עזה. הפלסטינים השיגו את הפינוי ההוא בנשק.

אם תוכר מדינה פלסטינית, והיא תוכר, ישראל תמצא את עצמה במצב הדיפלומטי הקשה ביותר בתולדותיה: ה"תפיסה הלוחמתית" שלה בגדה תהפוך סופית לבלתי מוכרת מבחינת החוק הבינלאומי. היא תצטרך, תוך פרק זמן סביר, לפנות את כל כוחותיה וכל מתנחליה מהגדה המערבית, או שתמצא את עצמה בבידוד חסר תקדים.

הדבר יביא באבחה אחת קץ לוויכוח שמנהלים הישראלים בינם לבין עצמם כבר שנות דור, ויאלץ את ישראל להחליט איפה היא רוצה להיות: בעולם המערבי או עוד מדינה קולוניאליסטית, שמאחר והוקמה על ידי אירופאים – פליטים אירופאים, אבל היי – לא מתייחסים אליה באותה סלחנות שמוקנית לקלגסי העולם השלישי, רוסיה בכלל זה.

זה יפסיק, בנוסף, את משחק האשליות הישראלי, שהגיע השבוע לשיאו בפרשת גילה. ודאי ששכונת גילה היא התנחלות: אף אחד חוץ מישראל לא חושב אחרת. גילה נמצאת מעבר לקו הירוק, ואידך זיל גמור. יתר על כן, רצוי לציין שהיא לא "סתם" שכונה ירושלמית: יש לה תפקיד אסטרטגי, למנוע רצף טריטוריאלי בין בית צאפאה בעיבורי ירושלים ובין בית לחם. זו התנחלות פר אקסלנס.

הקו הירוק, נזכיר, הוא הדבר הכי קרוב שיש להסכמה בינלאומית על גבולות ישראל. המדובר בקווי הפסקת האש, כפי שנחתמו ברודוס ב-1949. ישראלים יכולים לומר זה לזה ש"גושי ההתנחלויות יישארו בידינו", אם ממש בא להם, אבל אף אחד אחר לא מכיר בכך. ישראל יכלה, אולי, להשאיר אותם בידיה במשא ומתן תמורת חילופי שטחים – אבל כולנו יודעים מה היא עשתה ב-16 שנים של משא ומתן.

הפתרון שמציעים אנשי הפתח הוא לא אידיאלי – רחוק מכך – אבל הוא הרע במיעוטו. עוד כמה שנים הפתרון של מדינה דו לאומית ייחשב ללגיטימי; הם פשוט יבקשו זכות הצבעה לכל התושבים בין הנהר לים, ואף אחד לא יתן לנו לבצע את השטיק שעשינו במזרח ירושלים – לתת להם רק תושבות. חלק מההנהגה הפלסטינית כבר מדבר על כך בגלוי. מדובר בהבל מוחלט – זה יהיה סיבוב שני של מלחמת הבלקנים, רק מתודלקת בהרבה יותר דת ובהרבה יותר אידיאולוגיה רצחנית.

הפתרון הזה, הצלת רעיון שתי המדינות מלוע התבוסה, יהיה הרע במיעוטו גם אם המדינה הפלסטינית תסתמן כנפל, מה שמאד יכול להיות. הפלסטינים הם עדיין הרבה יותר אסופת חמולות מאשר אומה. הם הפגינו עד כה יכולת מועטה מאד לשלוט בחמושים שלהם, ואפס יכולת למשמעת לאומית שאומרת שלפעמים, כדי להשיג מטרה לאומית, צריך לדעת לרסן, באלימות אם אין מנוס מכך, אלמנטים פרועים בציבור שלך. בהחלט יתכן, כמו במקרה של מלחמות שחרור קודמות – אלג'יריה, ויאטנם, פחות או יותר כל אפריקה – שהעריצות הישראלית על הפלסטינים תוחלף בעריצות תוצרת בית, גרועה יותר. ודאי כשמדובר בפתח, שמחזיק בהישג הנדיר של שחיתות קודם ששלט.

אבל מסתבר שאין מנוס. ישראל לא יכולה לנתק את עצמה מהקולוניות שלה. חייבים לנתק אותה משם, לטובתה ואולי גם לטובתם; אולי סלאם פיאד יצליח. אולי הם למדו משהו. זה או זה, או לתת לאיסמעיל הנייה תפקיד בכיר בממשלת ישראטין (הזכויות שמורות למועמר קדאפי).

ישראל, כמובן, יכולה לנסות לטרפד את המהלך. היא השולטת בשטח. היא יכולה להטיל מצור כבד ולמנוע הכנסת מזון ותרופות. היא כבר עשתה את זה בעבר. אם זה הכיוון שישראל תלך אליו, רצוי שמישהו יעלה מחדש לדיון את הצעה 181, זו של הכט' בנובמבר, ויזכיר שהיא הקימה לא את ישראל – כמקובל לחשוב כאן – אלא שתי מדינות: יהודית וערבית. אם ישראל לא מכירה במדינה הערבית, שזוכה להכרה בינלאומית, אז אולי הגיע הזמן לבטל את החלטה 181 ולהפסיק את לגיטימיות קיומה של ישראל.

נשארת בעיית המתנחלים. עידן לנדאו הציע, בבלוגו, לא לפנות את המתנחלים, אלא פשוט להודיע להם על תאריך העזיבה, שמגיע להם מענק אם הם יואילו לשנע את עצמם עד אותו תאריך ושום דבר אם לא יעשו זאת, ופשוט לסגת. לדעתי הרעיון הזה לא מעשי, ולו מנסיון הפייה-נואר באלג'יריה: משעה שתודיע ישראל על הנסיגה, המתנחלים הקנאים – עם תמיכה שקטה ושקטה פחות ממתנחלי-איכות החיים – יתחילו בשורה של פיגועים כנגד פלסטינים, במטרה להפוך את האזור לעוד יותר גיהנומי מכפי שהוא ולגרור פיגועי נקם פלסטינים, שימוטטו את הנסיגה. זה, צריך להזכיר, היה ההגיון שמאחורי הפיגוע של גולדשטיין, והפלסטינים הוכיחו שהתרגיל הזה עובד היטב. יהיה צריך לפנות אותם, את כולם – ויש להתחיל דווקא מהגרעין הקשה, אותו ראשית כל יש לפרוק מנשקו. אם הם מרגישים לא בטוחים בלעדיו, הם תמיד רשאים לחזור הביתה, לישראל.

צריך יהיה אומץ פוליטי נדיר כדי לעשות את זה. בהחלט יתכן שיהיה צורך בתותח קדוש, או בסוללה של הוביצרים מבורכים, כדי להשלים את המהלך. אומץ פוליטי איננו בנמצא, כידוע; ניאלץ, על כן, להסתפק ביאוש פוליטי, בתהום שבסופה ממתין גורלה של רודזיה. ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבינה רק כוח, ולפלסטינים יש הזדמנות ייחודית להפוך חולשה לכוח. סלאם פיאד, הכט' בנובמבר חל בעוד שבוע; נצל את התאריך ההיסטורי והכרז על מדינה פלסטינית.

מספיק ליהגנו; יוטלו נא הקוביות.

הודעה מנהלתית: ביום חמישי הקרוב ארצה על היסטוריה אלטרנטיבית יהודית. ההרצאה תיערך בשעה 20:30, ברח' מסילות ישרים 7 בירושלים. המעוניינים להגיע מתבקשים לאשר מראש את הגעתם במייל לכתובת[email protected] , ולהצטייד בחמישה שקלים לצרכי מימון מזון ומשקה.

להלן הטיזר:

ההיסטוריה היהודית המקובלת בנויה על תפיסה תלמודית: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אף מילה בפסוק הזה איננה נכונה. לא היתה גלות, והחורבן המדיני לא נבע מחטאים אלא מסגידה רבה מדי.

העליה הגדולה מבבל שלא היתה, הבור ההיסטורי בין הפרסים לחשמונאים, מלחמות האזרחים ומשיחי השקר, הבגידה הגדולה של כותבי התלמוד, המלחמה חסרת הסיכוי נגד הרומאים, משיח השקר בר כוזיבא, המיתוס של עם יהודי שתמיד נרדף – כל אלה אינם היסטוריה עתיקה, הם מיתוסים חיים ונושמים, והם מרעילים את סיכויי השרדותה של מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

אחת הטענות המופרכות ביותר שמושמעות שוב ושוב היא הטענה על "שמאליותה" של מערכת המשפט הישראלית. מדובר בבתי משפט שבמשך 40 שנים ויותר בונים את התשתית להתנחלויות ולכיבוש, ובפרקליטות שתמיד מיישרת קו עם עמדת מערכת הבטחון. הן הפרקליטות הן בתי המשפט מפגינים עוורון מפליא: כל טמבל יכול לראות שהצבא משקר להם בפרצוף, פעם אחר פעם – המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות הוא כמובן גדר ההפרדה – חוץ מהם עצמם. יתר על כן, השוואה בין רוצחים אידיאולוגים יהודים ורוצחים אידיאולוגיים פלסטיניים, מבחינת העונשים שמשיתים עליהם בתי המשפט (ועוד יותר מכך, העונשים שהם מרצים בפועל) צריך לעורר תהיה איך בכלל נוצרה האגדה הזו.

בשבוע שעבר אירע משהו שצריך להדליק נורה אדומה: הפרקליטות החליטה לסגור תיק חקירה כנגד שוטרי מג"ב שהואשמו בתקיפת פלסטינים. ראוי לציין שהפרקליטות לא חלקה על כך שבוצעה תקיפה: כל העסק תועד במצלמות. אבל עמדתה של הפרקליטות היתה שמאחר והמכות שחילקו השוטרים לא גרמו נזק, אין מקום להליך פלילי נגדם – אלא רק להליך משמעתי. בלשונה של הפרקליטות, "אכן מדובר בהתנהגות לא נאותה. עם זאת מדובר במכות קלות ביותר, שלא גרמנו נזק של ממש".

אני מניח, מקווה ליתר דיוק, שאילו אותה הפרקליטה שחתמה על דבר התועבה הביורוקרטי הזה – נחמה זוסמן – היתה נתפסת על ידי איזה קלגס שהיה מאלץ אותה להצדיע לו, מכה אותה בראשה ובעורפה, בועט בעכוזה ומרים את חולצתה, היו לה מחשבות שניות על ההחלטה שלה.

מה שזוסמן לא תפסה הוא שברשעותה או טיפשותה – היא מוזמנת לבחור, אני אהיה נדיב ואניח שמדובר בטמטום – היא בעצם הפכה את אזרחי ישראל כולם לשפוטיהם של קלגסיהם. היא העניקה, למעשה, סמכות לכל שוטר לסטור לכל אזרח שהתנהגותו איננה מוצאת חן בעיניו, ולחמוק מעונש פלילי. לכל היותר, אם יעמוד לאזרח המזל ותהיה מצלמת וידאו באזור, ואם השוטר לא יבחין בה, הוא עשוי לאבד את מקום עבודתו. לשוטרים גם כך יש כוח עצום בידיהם (בסדרה הסמויה, אומרים לי, הוגדר שוטר המקוף כ"שליט האבסולוטי האחרון באמריקה"): הם יכולים לטרטר ולעצור, ולהכתים אדם ברישום פלילי, שבישראל כמעט ואינו ניתן להסרה, על לא עוול בכפו. גם כך הם נוטים לאלימות; להגביר את הפיתוי הזה, לומר לשוטר שהוא יכול להכות אזרחים – אבל שלא יגרום נזק ולא ישאיר סימנים – וכמעט בטוח לצאת מזה, פירושו להבטיח עליה חדה באלימות משטרתית.

ואולי נחמה זוסמן בכל זאת מרושעת; אולי היא משלה את עצמה שהאלימות הזו תמשיך להיות מופנית רק כלפי פלסטינים, ככה שזה בסדר. אם זה המצב, מומלץ לה לצאת החוצה ולהריח את הגז המדמיע: המשטרה אלימה כלפי כל מגזר.

ולמה כמעט בטוח שהשוטר ייצא מזה? כי בקרב שוטרים, כמו בקרב חיילים, יש תרבות כסתו"ח והגנה על חברים ליחידה. בתי המשפט מצאו בשנים האחרונות פעם אחר פעם ששוטרים משקרים שקרים בלתי סבירים – ולמרות שהשקרים הם לעיתים קרובות מעוררי תמיהה בלשון המעטה, עדיין מעדיפים בתי המשפט את עדותם של השוטרים על זו של אחרים.

ואם היה צורך בהמחשה, באותו היום שבו התפרסמה הידיעה על החלטתה של נחמה זוסמן, התפרסמה גם ידיעה אחרת. נגזר דינו של פעיל השמאל עזרא נאווי, שהורשע בהגנה על תושבי דרום הר חברון – אולי הקבוצה האומללה ביותר מבין הפלסטינים – מפני הקלגסים, כמו גם בתקיפת הקלגסים. הוא נידון לחודש מאסר ונדרש לפצות כספית את שני השוטרים שבתקיפתם הורשע.

המקרה ההוא הוא אחד הבודדים שאכן תועדו בווידאו. וכפי שמציין עידן לנדו, השופטת לא מהססת להשען על הסרטון כחלק ממסכת הראיות שלה – אבל היא נמנעת במפורש מלעשות זאת כאשר הדבר עשוי לסייע לנאווי. התקיפה, אם היתה, התרחשה הרחק מעין המצלמה. זו היתה המילה של נאווי מול המילה של השוטרים, כפי שהעירה השופטת עצמה. והיא העדיפה את זו שלהם. היא הניחה ששוטרים אינם משקרים, אינם מבשלים תיקים, ושאפשר לסמוך על מילתם מול מילתם של אחרים ללא כל ראיה אחרת.

למותר לציין שבמקרה הזה, ולמרות שבניגוד למג"בניקים של זוסמן נאווי לא תועד תוקף את השוטרים, לא קבעה השופטת שמאחר ולא נגרם לשוטרים כל נזק, אפשר להסתפק בקנס או אף בעונש על תנאי. זה, כנראה, עובד רק בכיוון אחד.

(יוסי גורביץ)

חיילינו הנועזים פשטו באישון לילה על הכפר בילעין, והשאירו את החורבן המקובל. שלא כרגיל, אחד החיילים אשכרה נעצר בגלל התעללות בפלסטיני, וזה מה שהביא את האירוע לכותרת.

הסרטון הבא ראוי לצפיה, ולא רק בגלל החייל המטומטם שגורם נזק לישראל בעצם קיומו, כשהוא מתווכח עם מתנדבת זרה ש"בילעין היא בישראל". היא לא; אליבא דכולי עלמא, אפילו אליבא דממשלת ישראל, בילעין איננה חלק מישראל. היא שטח כבוש. אילו היתה חלק מישראל, תושביה היו זכאים לאזרחות ישראלית, והטיפול בהפרות סדר לא היה מתבצע על ידי חיילים אלא על ידי שוטרים. אמנם, הצבא עושה הכל כדי שתוך כעשור או שניים לא תהיה לנו ברירה אלא להעניק להם זכות הצבעה או להעביר את ישראל מן העולם, אבל לא זה הסיפור הפעם.

"בבית סחור", כתב לפני עידן אהרן בכר, "ראיתי את פניה של ישראל, 1981. לא טלית, לא מגן דוד, לא טרקטור, אפילו לא מגן וחרב. אלה. חייל עברי בן 19 חמוש באלה. ידו האחת אוחזת ברובה וידו השניה באלה. אפשר להתווכח עד מחר בבוקר על טוהר הנשק. על טוהר האלה – אי אפשר להתווכח."

מאז זרמו מים רבים בירדן. האלות התרבו, התעבו, הצמיחו כתובות נוסח "מה שלא ילך בכוח, ילך ביותר כוח." אמצעים חדשים לפיזור הפגנות, קטלניים יותר ופחות, זרמו לכאן בכמויות. החייל העברי שפעם לא היסס לשאת אלה בפומבי, מסתיר היום את פניו. החיילים הפושטים על בילעין מגיעים בלילה, רעולי פנים.

מי מסתיר את פניו? מי שיש לו מה להסתיר. מי שיודע שמה שהוא עושה ראוי לעונש. הפלסטינים הסתובבו רעולי פנים – פיתחו כת שלמה סביב הרעלה – כדי להסתיר את זהותם מקלגסי הכיבוש. הפוגרומצ'יקים מן ההתנחלויות אימצו, כפי שאימצו את כת המוות הפלסטינית, גם את הרעלה.

עכשיו מאמץ אותה גם הצבא המוסרי יותר מהחמאס. אולי תציל הרעלה את מי שמבצע פקודה בלתי חוקית מאיזה בית דין בינלאומי. אולי היא תאפשר לו לצאת, עם סיום תקופת העבדות שלו, אל מחוץ לגבולותיה של ישראל.

ראוי לתהות איך זה קרה. באיזה דרג התקבל האישור לחיילים לצאת לפעולה כשהם רעולי פנים. מי החליט, למה החליט, בעצתו של מי. מתי חלחלה ההבנה גם לשורות הצבא שמה שהוא מבצע, אם אינו פשע מלחמה, הריהו לפחות מעשה שמן הראוי להסוות, לטשטש. אילו ניתן היה להאמין שהרעלה תהפוך את החיילים להומניים יותר, ראוי היה אולי לברך על כך; ספק. סביר הרבה יותר שהפנים המכוסות יהפכו לכסות לפשעים רבים עוד יותר.

אבל הפחד מתחיל לחלחל בשורות הקלגסים, ועל כך יש לברך גם לברך. אולי, אם המדינה לא תקרוס קודם, יבוא הקץ לתועבה של הכיבוש הזמני כל כך, שימי המדינה שקדמו לו כבר הפכו לזכרון רחוק. אולי.

הערה מנהלתית: בשבוע הבא הבלוג יעודכן עוד פחות מבדרך כלל, משום שאני יוצא לחופשה. אשוב ביום שני, ה-19 לחודש, בתקווה נואלת שלא יהיה על מה לכתוב.

(יוסי גורביץ)

הגז נורה, הפעם, עוד קודם שהחלה ההפגנה.

ביום שישי נסעתי בפעם השניה לבילעין. זה היה לאחר שהתברר שלצבא יש שיטה ייחודית לטפל בתביעות משפטיות: בשבועות האחרונים, אחרי שתושבי הכפר הגישו תביעות כנגד החברה הצרפתית שאחראית לבניית ההתנחלות שאמורה להיבנות על שטחיהם הגזולים, החל הצבא בפשיטות על הכפר ובמעצרים שיטתיים. דובר צה"ל שיקר כהרגלו, ואמר שאין שום קשר בין המקרים. זה מה שהם אמרו, גם כשמיהרו לעצור את אביה של זו שצילמה את עמרי בורברג ול' יורים בעציר כפות.

באו הרבה מאד אנשים. הרבה ישראלים, הרבה בינלאומיים, הרבה מצלמות. אולי בגלל ×–×” – אפקט "האח הקטן" – האלימות הפעם היתה מוגבלת הרבה יותר. בפעם שעברה, התקבל הרושם שהחיילים שיחקו איתנו: ירו ×’×– לשלוש נקודות, כך שנוצר משולש של חנק שממנו קשה ×”×™×” להמלט. הפעם הם היו רגועים יותר. הם ירו פחות ×’×–, אם ×›×™ ירו אותו עוד קודם לפתיחת ההפגנה ומטח מאוכזב אחרון אחרי שהוכרז על סיומה. הגאדג'ט החדש של הבהמה הירוקה, "הבואש", ירק מטח של משהו מסריח במיוחד על ערימה של מפגינות בינלאומיות, בעיקר צרפתיות וספרדיות אם הבנתי נכון, ועשה עוד קצת כדי להבאיש את ריחה של ישראל בעולם.