החברים של ג'ורג'

26 בדצמבר 2009

קינתו של מנהיג כנופיה זוטר

סגן אדם מלול, שהורשע לאחרונה בבית דין צבאי בתקיפה בנסיבות מחמירות של פלסטינים, לא מבין איך זה קרה לו. את מררתו הוא שופך בראיון ב-"7 ימים".

מלול, נזכיר, הוא הברנש שמשפטו גרם לשערוריה זוטא, שנשכחה במהרה, כאשר המפקד שלו, מח"ט כפיר אל"מ איתי וירוב, הודה שכוחותיו מפעילים עינויים דרך שגרה כנגד פלסטינים רנדומליים, על פי שיקול דעתו של הקצין הזוטר בשטח.

הראיון עצמו שווה בהחלט קריאה, כדי להבין כיצד פועל מוחו של מנהיג קבוצת חמושים ישראלית. ראשית, הוא חושב כמו מנהיג כנופיה: החייל שהסגיר אותו הוא מבחינתו בוגד ומלשין, מי ש"בגד בערך הרעות" (כך!). חובת הנאמנות של החייל, אליבא דמלול, היא קודם כל לכנופיה הפרטית שלו ולמנהיגה, כלומר לו עצמו. אם הוא חושב שמשהו לא בסדר, הוא רשאי ללכת למפקד שמעל מלול, אבל לפנות למצ"ח? זו כבר בגידה. מלול ממהר לומר שהוא "לא אומר 'בואי נוציא את מצ"ח מהתמונה', אבל זה לא היה מעשה חברי".

כלומר, מלול – כמו חלק ניכר מחמושי צה"ל – סבור ש"מה שקורה במועדון הקרבי, לא יוצא מהמועדון הקרבי". מלול לא מאמין שהוא צריך להיות כפוף לאיזושהי מערכת חוקית; כמו ראש כנופיה, הוא מנהיג אבסולוטי. מי שלא מסכים עם כך, הוא בוגד. יש לציין שבניגוד למנהיג כנופיית חמושים מן השורה, מלול קיבל סוג של השכלה פורמלית במוסדות צה"ל. לא משהו, כמסתבר. אני לא יודע אם אל"מ וירוב, שבא להגנת הקצין שלו, חושב כמוהו על אנשים שמעיזים לשבור את קוד השתיקה, אבל זה לא יפתיע אותי. וירוב לא יצא להגנתו של החייל תובל רמות, שהעיד כנגד מפקדו ושלדברי מלול היה נתון בסכנה. לא, הוא יצא להגן על מלול.

שנית, רמת הפראנויה הממוסדת. כפי שראינו כבר בפרשת רצח איימאן אל המס, הקשר בין המציאות שבה פועלים חיילי צה"ל ובין המציאות כפי שהם רואים אותה רופף למדי. במקרה של אל המס, מוצב שלם פתח באש על ילדה לא חמושה, בת 13 (ועשרה חודשים), אחרי שמישהו צרח "מחבל במוצב". לא היה מחבל, והוא לא היה במוצב – כלומר, לא היה שום קשר למציאות – אבל הם ירו בילדה ואחר כך המפקד שלהם רצח אותה מטווח אפס ("וידוא הריגה", בלשון הצבאית).

מלול חי באותה מציאות נפרדת. "מה שיקרה מעכשיו", הוא מתאונן על הרשעתו, "זה שמפקד ייכנס לשטח, יעמוד מול מי שנראה לו ומתנהג כחשוד, כי האינסטינקט של הלוחם, תחושות הבטן שלו ושיקול הדעת של המפקד בשטח הם 95% מההצלחה במשימה – אבל הוא לא יעשה לו כלום, וברגע שיסובב את הגב, הוא יחטוף!".

אוי. כמה עובדות. קודם כל, מלול בעצמו נאלץ להודות שבסופו של דבר, למרות שהוא עינה והשפיל מספר פלסטינים בנסיון למצוא נשק, הוא לא מצא אותו. כלומר, האינסטינקט שלו-עצמו לא משהו, ונופל בטווח חמשת האחוזים של הטעות. שנית, אף אחד לא אסר על מלול או על חמושי צה"ל לעשות חיפוש על חשודים. אם הוא חושב שמישהו נושא נשק, אף אחד לא יעמיד אותו לדין אם הוא יחפש עליו, יחרים את הנשק ויעצור אותו. מלול עושה כאן את מה שחמושי צה"ל עושים דרך קבע – לוקח מקרה היפותטי עתידי, לא קשור לעבירה שביצע, ומנפח ממנו כלל אוניברסלי שמאשר את הפשע שביצע. מלול לא ערך חיפוש – הוא היכה והשפיל אנשים רנדומליים, לא קשורים לדבר, על סמך "תחושות הבטן" שלו. הוא לא היה שרוי בשום סכנה. אף חמוש עוין לא היה בקרבתו והוא היה מוקף בחמושים ידידותיים, שסרים למשמעתו. ובכל זאת, הוא מתהלך בתחושה שאם רק יפנה את גבו, יירו בו.

לפראנויה הזו יש משמעות: לגיטימציה של התפיסה של כל פלסטיני, מה"ילד בן שלוש" של ר. ברפיח ועד זקנים, כסכנה מיידית לחמושי צה"ל המסכנים. העובדה שמספר חמושי צה"ל שנהרגו בקרבות בגדה וברצועה הוא אפסי, ביחס למספר ההרוגים האזרחים הפלסטינים, לא מפיגה את ×”×”×–×™×” הזו; וכשהדרגים הגבוהים של כנופיית החמושים מעניקים לגיטימציה לטשטוש של ההבדל בין סכנה מיידית וסכנה פוטנציאלית, הם מעודדים – לעיתים, כמו במקרה של וירוב, במודע ובמפורש – פגיעה באזרחים.

שלישית, מספר התקריות האלה. לאדם מלול קרתה תקלה ואחד החמושים שלו העיד נגדו. מלול עצמו מעיד שהוא היה נוכח בעשרות תקריות דומות ושככה חונך לפעול על ידי מפקדיו. הוא דובר אמת, ועדותו של וירוב תוכיח – כמו גם הנסיון המהיר של צה"ל לטייח את הפרשה. התקרית הזו היא אחת; יש להניח שעשרות, אם לא מאות, ממנה מתרחשות בגדה מדי יום. מלול הוא לא תקלה, מלול הוא השיטה.

רביעית, אדם מלול הוא קצת מטומטם. הוא לא אשם; ככה צה"ל אוהב אותם. במשך 20 שנה ויותר, ההנהלה הבכירה של צה"ל – משר הבטחון יצחק "לשבור להם את הידיים והרגליים" רבין ומטה – נתנה, לעיתים קרובות ביודעין, פקודות בלתי חוקית בעליל, והתחמקה מאחריותה. כשהועמדו קצינים וחיילים ששברו, בפקודת רבין – שכמובן, ניתנה בעל פה – את ידיהם ורגליהם של עצורים פלסטינים, לעיתים קרובות כבולים, רבין לא היה שם. כשחיילי גבעתי וקציניה הזוטרים ביצעו את פקודותיו – בעל פה, כמובן – של אפי איתם, הם שילמו את המחיר, ואיתם חמק, למרות שהיו עדויות מפורשות נגדו (בין השאר, שנכח בעינויים של כמה עצירים). החיילים והקצינים הזוטרים עוד לא למדו שבבוא היום, אם המעשה הבלתי חוקי שהם מבצעים ייצא החוצה, הם יעמדו לבדם. הקודקודים לא יעמדו לצידם. אם יש בגידה גדולה מזו בערך הרעות, אני מתקשה לחשוב עליה.

אבל ככה זה: אין כבוד בין כנופים.

(יוסי גורביץ)

22 בנובמבר 2009

לחיי המדינה שבדרך

שמעוננו היקר ×”×™×” היום בקהיר, ככל הנראה משום שהדבר נבצר משר החוץ שלנו – הוא מקובל רק במדינות חבר העמים וקצת באפריקה – ונפגש עם שליט מצרים, חוסני מובארק. פרס ליהג כמנהגו, והבטיח ש"ברגע שיחל משא ומתן לא ייבנו התנחלויות חדשות, ואלו הבלתי חוקיות יהרסו".

לכנות את ההבטחה הזו "כתיבה על הקרח" יהיה עלבון למסורת ארוכה של קליגרפיית קוטב, ובכלל לא ברור שלפרס היתה סמכות לתת אותה – שר החוץ המעיק מיהר להודיע, עוד קודם לנסיעתו של פרס, שהוא לא מודע לשום תכנית מדינית חדשה – אבל זה לא העניין. העניין הוא שפרס מנסה למכור את אותו סוס צולע פעם שניה.

נזכיר: פרס היה אדריכל הסכם אוסלו. זה היה ב-1993. גם אז התחמקה הממשלה, שפרס היה בה שר החוץ, מצעדים רציניים לפינוי התנחלויות – היא לא הצליחה לפנות אפילו את המורסה מחברון לאחר הטבח שביצע שם, למצהלות "פורים שמח, יהודים", ברוך גולדשטיין – אבל היא הודיעה שהיא מפעילה שורה של צעדי הקפאה. המתנחלים צרחו, צווחו, מרטו את שערות ראשיהם, רצחו את ראש הממשלה – וכעבור 15 שנים, ראה זה פלא, מספרם יותר מהוכפל. כשפרס אומר עכשיו לפלסטינים שהוא רוצה משא ומתן ובתמורה הוא יקפיא התנחלויות, הם לא מאמינים לו ובצדק. מעמדו, אחרי הכל, חלש הרבה יותר משהיה אז. בעצם, בכלל לא ברור מדוע הוא עוסק במשא ומתן, זה כלל לא תפקידו – אבל זה שימון, התרגלנו. ונזכיר עוד עובדה, כזו שמעדיפים לשכוח, לגבי שימון: הוא זה שהיה אחראי לגל ההתנחלויות. החתירה הבלתי נלאית ההיא תחת רבין בסבסטיה ושאר מקומות.

למה, בעצם, מדבר פרס על משא ומתן עם הפלסטינים? מאותה סיבה שהוא ונתניהו דיברו עליו לפני שבוע: קרב עליהם מר המוות. הפלסטינים תפסו, סופית, שמשחקים בהם, והם רוצים להפסיק את סיבוב הרולטה. יותר ויותר הם מדברים על כך שתוך זמן קצר, עם התפטרותו של אבו מאזן מתפקיד נשיא הרשות, תפנה הרשות לאו"ם ותבקש להכיר במדינה פלסטינית בגבולות הארבעה ביוני 1967.

ישראל הרשמית צרחה וצווחה ואיימה בווטו. בולשיט. דיון כזה, אם יהיו לפלסטינים ביצים, ייערך לא במועצת הבטחון – שגם בה, יש לומר, הווטו רחוק מלהיות אוטומטי – אלא במליאה. שם יש להקמת מדינה פלסטינית רוב בטוח של יותר מ-150 חברות. אולי אפילו הרבה יותר. קשה לראות אפילו את ארה"ב מצביעה נגד. אולי, כמו בריטניה בהצבעה במליאה בנובמבר 1947, היא תמנע. אבל סביר למדי שתצביע בעד. אחרי הכל, הקמתה של מדינה פלסטינית היא מדיניות אמריקנית רשמית.

ישראל איימה שהיא תפסיק מיד את הסכם אוסלו. בזזזזזזזזזזזזט. הסכם אוסלו היה הסכם מסגרת למשא ומתן, שאמור היה להמשך חמש שנים. הן תמו במאי 1999 – עוד זכור החשש של ממשלת נתניהו הראשונה ממהומות פלסטיניות קשות תוך כדי מערכת הבחירות – והפלסטינים יכולים לומר ביושר שהסכם אוסלו הסב להם רק אסונות. הוא היה, מרצון או לא, במכוון או לא, נסיון ליצור בנטוסטנים בגדה המערבית. ממשלת רבין לא פינתה אפילו את עזה. הפלסטינים השיגו את הפינוי ההוא בנשק.

אם תוכר מדינה פלסטינית, והיא תוכר, ישראל תמצא את עצמה במצב הדיפלומטי הקשה ביותר בתולדותיה: ה"תפיסה הלוחמתית" שלה בגדה תהפוך סופית לבלתי מוכרת מבחינת החוק הבינלאומי. היא תצטרך, תוך פרק זמן סביר, לפנות את כל כוחותיה וכל מתנחליה מהגדה המערבית, או שתמצא את עצמה בבידוד חסר תקדים.

הדבר יביא באבחה אחת קץ לוויכוח שמנהלים הישראלים בינם לבין עצמם כבר שנות דור, ויאלץ את ישראל להחליט איפה היא רוצה להיות: בעולם המערבי או עוד מדינה קולוניאליסטית, שמאחר והוקמה על ידי אירופאים – פליטים אירופאים, אבל היי – לא מתייחסים אליה באותה סלחנות שמוקנית לקלגסי העולם השלישי, רוסיה בכלל זה.

זה יפסיק, בנוסף, את משחק האשליות הישראלי, שהגיע השבוע לשיאו בפרשת גילה. ודאי ששכונת גילה היא התנחלות: אף אחד חוץ מישראל לא חושב אחרת. גילה נמצאת מעבר לקו הירוק, ואידך זיל גמור. יתר על כן, רצוי לציין שהיא לא "סתם" שכונה ירושלמית: יש לה תפקיד אסטרטגי, למנוע רצף טריטוריאלי בין בית צאפאה בעיבורי ירושלים ובין בית לחם. זו התנחלות פר אקסלנס.

הקו הירוק, נזכיר, הוא הדבר הכי קרוב שיש להסכמה בינלאומית על גבולות ישראל. המדובר בקווי הפסקת האש, כפי שנחתמו ברודוס ב-1949. ישראלים יכולים לומר זה לזה ש"גושי ההתנחלויות יישארו בידינו", אם ממש בא להם, אבל אף אחד אחר לא מכיר בכך. ישראל יכלה, אולי, להשאיר אותם בידיה במשא ומתן תמורת חילופי שטחים – אבל כולנו יודעים מה היא עשתה ב-16 שנים של משא ומתן.

הפתרון שמציעים אנשי הפתח הוא לא אידיאלי – רחוק מכך – אבל הוא הרע במיעוטו. עוד כמה שנים הפתרון של מדינה דו לאומית ייחשב ללגיטימי; הם פשוט יבקשו זכות הצבעה לכל התושבים בין הנהר לים, ואף אחד לא יתן לנו לבצע את השטיק שעשינו במזרח ירושלים – לתת להם רק תושבות. חלק מההנהגה הפלסטינית כבר מדבר על כך בגלוי. מדובר בהבל מוחלט – זה יהיה סיבוב שני של מלחמת הבלקנים, רק מתודלקת בהרבה יותר דת ובהרבה יותר אידיאולוגיה רצחנית.

הפתרון הזה, הצלת רעיון שתי המדינות מלוע התבוסה, יהיה הרע במיעוטו גם אם המדינה הפלסטינית תסתמן כנפל, מה שמאד יכול להיות. הפלסטינים הם עדיין הרבה יותר אסופת חמולות מאשר אומה. הם הפגינו עד כה יכולת מועטה מאד לשלוט בחמושים שלהם, ואפס יכולת למשמעת לאומית שאומרת שלפעמים, כדי להשיג מטרה לאומית, צריך לדעת לרסן, באלימות אם אין מנוס מכך, אלמנטים פרועים בציבור שלך. בהחלט יתכן, כמו במקרה של מלחמות שחרור קודמות – אלג'יריה, ויאטנם, פחות או יותר כל אפריקה – שהעריצות הישראלית על הפלסטינים תוחלף בעריצות תוצרת בית, גרועה יותר. ודאי כשמדובר בפתח, שמחזיק בהישג הנדיר של שחיתות קודם ששלט.

אבל מסתבר שאין מנוס. ישראל לא יכולה לנתק את עצמה מהקולוניות שלה. חייבים לנתק אותה משם, לטובתה ואולי גם לטובתם; אולי סלאם פיאד יצליח. אולי הם למדו משהו. זה או זה, או לתת לאיסמעיל הנייה תפקיד בכיר בממשלת ישראטין (הזכויות שמורות למועמר קדאפי).

ישראל, כמובן, יכולה לנסות לטרפד את המהלך. היא השולטת בשטח. היא יכולה להטיל מצור כבד ולמנוע הכנסת מזון ותרופות. היא כבר עשתה את זה בעבר. אם זה הכיוון שישראל תלך אליו, רצוי שמישהו יעלה מחדש לדיון את הצעה 181, זו של הכט' בנובמבר, ויזכיר שהיא הקימה לא את ישראל – כמקובל לחשוב כאן – אלא שתי מדינות: יהודית וערבית. אם ישראל לא מכירה במדינה הערבית, שזוכה להכרה בינלאומית, אז אולי הגיע הזמן לבטל את החלטה 181 ולהפסיק את לגיטימיות קיומה של ישראל.

נשארת בעיית המתנחלים. עידן לנדאו הציע, בבלוגו, לא לפנות את המתנחלים, אלא פשוט להודיע להם על תאריך העזיבה, שמגיע להם מענק אם הם יואילו לשנע את עצמם עד אותו תאריך ושום דבר אם לא יעשו זאת, ופשוט לסגת. לדעתי הרעיון הזה לא מעשי, ולו מנסיון הפייה-נואר באלג'יריה: משעה שתודיע ישראל על הנסיגה, המתנחלים הקנאים – עם תמיכה שקטה ושקטה פחות ממתנחלי-איכות החיים – יתחילו בשורה של פיגועים כנגד פלסטינים, במטרה להפוך את האזור לעוד יותר גיהנומי מכפי שהוא ולגרור פיגועי נקם פלסטינים, שימוטטו את הנסיגה. זה, צריך להזכיר, היה ההגיון שמאחורי הפיגוע של גולדשטיין, והפלסטינים הוכיחו שהתרגיל הזה עובד היטב. יהיה צריך לפנות אותם, את כולם – ויש להתחיל דווקא מהגרעין הקשה, אותו ראשית כל יש לפרוק מנשקו. אם הם מרגישים לא בטוחים בלעדיו, הם תמיד רשאים לחזור הביתה, לישראל.

צריך יהיה אומץ פוליטי נדיר כדי לעשות את זה. בהחלט יתכן שיהיה צורך בתותח קדוש, או בסוללה של הוביצרים מבורכים, כדי להשלים את המהלך. אומץ פוליטי איננו בנמצא, כידוע; ניאלץ, על כן, להסתפק ביאוש פוליטי, בתהום שבסופה ממתין גורלה של רודזיה. ישראל הוכיחה פעם אחר פעם שהיא מבינה רק כוח, ולפלסטינים יש הזדמנות ייחודית להפוך חולשה לכוח. סלאם פיאד, הכט' בנובמבר חל בעוד שבוע; נצל את התאריך ההיסטורי והכרז על מדינה פלסטינית.

מספיק ליהגנו; יוטלו נא הקוביות.

הודעה מנהלתית: ביום חמישי הקרוב ארצה על היסטוריה אלטרנטיבית יהודית. ההרצאה תיערך בשעה 20:30, ברח' מסילות ישרים 7 בירושלים. המעוניינים להגיע מתבקשים לאשר מראש את הגעתם במייל לכתובת[email protected] , ולהצטייד בחמישה שקלים לצרכי מימון מזון ומשקה.

להלן הטיזר:

ההיסטוריה היהודית המקובלת בנויה על תפיסה תלמודית: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אף מילה בפסוק הזה איננה נכונה. לא היתה גלות, והחורבן המדיני לא נבע מחטאים אלא מסגידה רבה מדי.

העליה הגדולה מבבל שלא היתה, הבור ההיסטורי בין הפרסים לחשמונאים, מלחמות האזרחים ומשיחי השקר, הבגידה הגדולה של כותבי התלמוד, המלחמה חסרת הסיכוי נגד הרומאים, משיח השקר בר כוזיבא, המיתוס של עם יהודי שתמיד נרדף – כל אלה אינם היסטוריה עתיקה, הם מיתוסים חיים ונושמים, והם מרעילים את סיכויי השרדותה של מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

25 באוקטובר 2009

עין עצומה לימין

אחת הטענות המופרכות ביותר שמושמעות שוב ושוב היא הטענה על "שמאליותה" של מערכת המשפט הישראלית. מדובר בבתי משפט שבמשך 40 שנים ויותר בונים את התשתית להתנחלויות ולכיבוש, ובפרקליטות שתמיד מיישרת קו עם עמדת מערכת הבטחון. הן הפרקליטות הן בתי המשפט מפגינים עוורון מפליא: כל טמבל יכול לראות שהצבא משקר להם בפרצוף, פעם אחר פעם – המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות הוא כמובן גדר ההפרדה – חוץ מהם עצמם. יתר על כן, השוואה בין רוצחים אידיאולוגים יהודים ורוצחים אידיאולוגיים פלסטיניים, מבחינת העונשים שמשיתים עליהם בתי המשפט (ועוד יותר מכך, העונשים שהם מרצים בפועל) צריך לעורר תהיה איך בכלל נוצרה האגדה הזו.

בשבוע שעבר אירע משהו שצריך להדליק נורה אדומה: הפרקליטות החליטה לסגור תיק חקירה כנגד שוטרי מג"ב שהואשמו בתקיפת פלסטינים. ראוי לציין שהפרקליטות לא חלקה על כך שבוצעה תקיפה: כל העסק תועד במצלמות. אבל עמדתה של הפרקליטות היתה שמאחר והמכות שחילקו השוטרים לא גרמו נזק, אין מקום להליך פלילי נגדם – אלא רק להליך משמעתי. בלשונה של הפרקליטות, "אכן מדובר בהתנהגות לא נאותה. עם זאת מדובר במכות קלות ביותר, שלא גרמנו נזק של ממש".

אני מניח, מקווה ליתר דיוק, שאילו אותה הפרקליטה שחתמה על דבר התועבה הביורוקרטי הזה – נחמה זוסמן – היתה נתפסת על ידי איזה קלגס שהיה מאלץ אותה להצדיע לו, מכה אותה בראשה ובעורפה, בועט בעכוזה ומרים את חולצתה, היו לה מחשבות שניות על ההחלטה שלה.

מה שזוסמן לא תפסה הוא שברשעותה או טיפשותה – היא מוזמנת לבחור, אני אהיה נדיב ואניח שמדובר בטמטום – היא בעצם הפכה את אזרחי ישראל כולם לשפוטיהם של קלגסיהם. היא העניקה, למעשה, סמכות לכל שוטר לסטור לכל אזרח שהתנהגותו איננה מוצאת חן בעיניו, ולחמוק מעונש פלילי. לכל היותר, אם יעמוד לאזרח המזל ותהיה מצלמת וידאו באזור, ואם השוטר לא יבחין בה, הוא עשוי לאבד את מקום עבודתו. לשוטרים גם כך יש כוח עצום בידיהם (בסדרה הסמויה, אומרים לי, הוגדר שוטר המקוף כ"שליט האבסולוטי האחרון באמריקה"): הם יכולים לטרטר ולעצור, ולהכתים אדם ברישום פלילי, שבישראל כמעט ואינו ניתן להסרה, על לא עוול בכפו. גם כך הם נוטים לאלימות; להגביר את הפיתוי הזה, לומר לשוטר שהוא יכול להכות אזרחים – אבל שלא יגרום נזק ולא ישאיר סימנים – וכמעט בטוח לצאת מזה, פירושו להבטיח עליה חדה באלימות משטרתית.

ואולי נחמה זוסמן בכל זאת מרושעת; אולי היא משלה את עצמה שהאלימות הזו תמשיך להיות מופנית רק כלפי פלסטינים, ככה שזה בסדר. אם זה המצב, מומלץ לה לצאת החוצה ולהריח את הגז המדמיע: המשטרה אלימה כלפי כל מגזר.

ולמה כמעט בטוח שהשוטר ייצא מזה? כי בקרב שוטרים, כמו בקרב חיילים, יש תרבות כסתו"ח והגנה על חברים ליחידה. בתי המשפט מצאו בשנים האחרונות פעם אחר פעם ששוטרים משקרים שקרים בלתי סבירים – ולמרות שהשקרים הם לעיתים קרובות מעוררי תמיהה בלשון המעטה, עדיין מעדיפים בתי המשפט את עדותם של השוטרים על זו של אחרים.

ואם היה צורך בהמחשה, באותו היום שבו התפרסמה הידיעה על החלטתה של נחמה זוסמן, התפרסמה גם ידיעה אחרת. נגזר דינו של פעיל השמאל עזרא נאווי, שהורשע בהגנה על תושבי דרום הר חברון – אולי הקבוצה האומללה ביותר מבין הפלסטינים – מפני הקלגסים, כמו גם בתקיפת הקלגסים. הוא נידון לחודש מאסר ונדרש לפצות כספית את שני השוטרים שבתקיפתם הורשע.

המקרה ההוא הוא אחד הבודדים שאכן תועדו בווידאו. וכפי שמציין עידן לנדו, השופטת לא מהססת להשען על הסרטון כחלק ממסכת הראיות שלה – אבל היא נמנעת במפורש מלעשות זאת כאשר הדבר עשוי לסייע לנאווי. התקיפה, אם היתה, התרחשה הרחק מעין המצלמה. זו היתה המילה של נאווי מול המילה של השוטרים, כפי שהעירה השופטת עצמה. והיא העדיפה את זו שלהם. היא הניחה ששוטרים אינם משקרים, אינם מבשלים תיקים, ושאפשר לסמוך על מילתם מול מילתם של אחרים ללא כל ראיה אחרת.

למותר לציין שבמקרה הזה, ולמרות שבניגוד למג"בניקים של זוסמן נאווי לא תועד תוקף את השוטרים, לא קבעה השופטת שמאחר ולא נגרם לשוטרים כל נזק, אפשר להסתפק בקנס או אף בעונש על תנאי. זה, כנראה, עובד רק בכיוון אחד.

(יוסי גורביץ)

9 באוקטובר 2009

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

חיילינו הנועזים פשטו באישון לילה על הכפר בילעין, והשאירו את החורבן המקובל. שלא כרגיל, אחד החיילים אשכרה נעצר בגלל התעללות בפלסטיני, וזה מה שהביא את האירוע לכותרת.

הסרטון הבא ראוי לצפיה, ולא רק בגלל החייל המטומטם שגורם נזק לישראל בעצם קיומו, כשהוא מתווכח עם מתנדבת זרה ש"בילעין היא בישראל". היא לא; אליבא דכולי עלמא, אפילו אליבא דממשלת ישראל, בילעין איננה חלק מישראל. היא שטח כבוש. אילו היתה חלק מישראל, תושביה היו זכאים לאזרחות ישראלית, והטיפול בהפרות סדר לא היה מתבצע על ידי חיילים אלא על ידי שוטרים. אמנם, הצבא עושה הכל כדי שתוך כעשור או שניים לא תהיה לנו ברירה אלא להעניק להם זכות הצבעה או להעביר את ישראל מן העולם, אבל לא זה הסיפור הפעם.

 

"בבית סחור", כתב לפני עידן אהרן בכר, "ראיתי את פניה של ישראל, 1981. לא טלית, לא מגן דוד, לא טרקטור, אפילו לא מגן וחרב. אלה. חייל עברי בן 19 חמוש באלה. ידו האחת אוחזת ברובה וידו השניה באלה. אפשר להתווכח עד מחר בבוקר על טוהר הנשק. על טוהר האלה – אי אפשר להתווכח."

מאז זרמו מים רבים בירדן. האלות התרבו, התעבו, הצמיחו כתובות נוסח "מה שלא ילך בכוח, ילך ביותר כוח." אמצעים חדשים לפיזור הפגנות, קטלניים יותר ופחות, זרמו לכאן בכמויות. החייל העברי שפעם לא היסס לשאת אלה בפומבי, מסתיר היום את פניו. החיילים הפושטים על בילעין מגיעים בלילה, רעולי פנים.

מי מסתיר את פניו? מי שיש לו מה להסתיר. מי שיודע שמה שהוא עושה ראוי לעונש. הפלסטינים הסתובבו רעולי פנים – פיתחו כת שלמה סביב הרעלה – כדי להסתיר את זהותם מקלגסי הכיבוש. הפוגרומצ'יקים מן ההתנחלויות אימצו, כפי שאימצו את כת המוות הפלסטינית, גם את הרעלה.

עכשיו מאמץ אותה גם הצבא המוסרי יותר מהחמאס. אולי תציל הרעלה את מי שמבצע פקודה בלתי חוקית מאיזה בית דין בינלאומי. אולי היא תאפשר לו לצאת, עם סיום תקופת העבדות שלו, אל מחוץ לגבולותיה של ישראל.

ראוי לתהות איך זה קרה. באיזה דרג התקבל האישור לחיילים לצאת לפעולה כשהם רעולי פנים. מי החליט, למה החליט, בעצתו של מי. מתי חלחלה ההבנה גם לשורות הצבא שמה שהוא מבצע, אם אינו פשע מלחמה, הריהו לפחות מעשה שמן הראוי להסוות, לטשטש. אילו ניתן היה להאמין שהרעלה תהפוך את החיילים להומניים יותר, ראוי היה אולי לברך על כך; ספק. סביר הרבה יותר שהפנים המכוסות יהפכו לכסות לפשעים רבים עוד יותר.

אבל הפחד מתחיל לחלחל בשורות הקלגסים, ועל כך יש לברך גם לברך. אולי, אם המדינה לא תקרוס קודם, יבוא הקץ לתועבה של הכיבוש הזמני כל כך, שימי המדינה שקדמו לו כבר הפכו לזכרון רחוק. אולי.

הערה מנהלתית: בשבוע הבא הבלוג יעודכן עוד פחות מבדרך כלל, משום שאני יוצא לחופשה. אשוב ביום שני, ה-19 לחודש, בתקווה נואלת שלא יהיה על מה לכתוב.

(יוסי גורביץ)

16 באוגוסט 2009

למה בילעין חשובה

הגז נורה, הפעם, עוד קודם שהחלה ההפגנה.

ביום שישי נסעתי בפעם השניה לבילעין. זה היה לאחר שהתברר שלצבא יש שיטה ייחודית לטפל בתביעות משפטיות: בשבועות האחרונים, אחרי שתושבי הכפר הגישו תביעות כנגד החברה הצרפתית שאחראית לבניית ההתנחלות שאמורה להיבנות על שטחיהם הגזולים, החל הצבא בפשיטות על הכפר ובמעצרים שיטתיים. דובר צה"ל שיקר כהרגלו, ואמר שאין שום קשר בין המקרים. זה מה שהם אמרו, גם כשמיהרו לעצור את אביה של זו שצילמה את עמרי בורברג ול' יורים בעציר כפות.

באו הרבה מאד אנשים. הרבה ישראלים, הרבה בינלאומיים, הרבה מצלמות. אולי בגלל ×–×” – אפקט "האח הקטן" – האלימות הפעם היתה מוגבלת הרבה יותר. בפעם שעברה, התקבל הרושם שהחיילים שיחקו איתנו: ירו ×’×– לשלוש נקודות, כך שנוצר משולש של ×—× ×§ שממנו קשה ×”×™×” להמלט. הפעם הם היו רגועים יותר. הם ירו פחות ×’×–, אם ×›×™ ירו אותו עוד קודם לפתיחת ההפגנה ומטח מאוכזב אחרון אחרי שהוכרז על סיומה. הגאדג'ט החדש של הבהמה הירוקה, "הבואש", ירק מטח של משהו מסריח במיוחד על ערימה של מפגינות בינלאומיות, בעיקר צרפתיות וספרדיות אם הבנתי נכון, ועשה עוד קצת כדי להבאיש את ריחה של ישראל בעולם.

ההתחלה היתה מדהימה: חמש דקות של נאום בעברית לחיילים, שמסביר את ההיסטוריה של הסכסוך, שמסביר את פקעת האינטרסים של בעלי הון וגוזלי אדמות, ואת העובדה שהגדר הוכרזה כבלתי חוקית לפני שנתיים. החיילים הקשיבו והחרישו. רק כשהגיעה הקריאה לחיילים לסרב לפקודה בלתי חוקית, התנער הקצין והגז התחיל לעוף.

הפלסטינים, מצידם, השתדלו הרבה יותר להקפיד על אי אלימות. בפעם שעברה, במארס, קבוצה קטנה של צעירים פלסטינים פנתה שמאלה, מהשביל עליו נערכת ההפגנה אל השדה הסמוך, והחלה בידוי אבנים לעבר החיילים. הפעם היו רק שניים מהם, כל אחד לבדו – וכל אחד מהם הורגע תוך זמן קצר על ידי משתתפים אחרים. "לא יכול להיות", אמר אמריקני אחד בנחישות, "שאדם אחד יחטוף הפגנה לא אלימה של מאות אנשים". צעירה אחרת, עטויה בשביס, הבחינה באחד ממיידי האבנים מתכופף לאסוף תחמושת, סיננה "חלאס" והלכה לשכנע אותו להפסיק. זה לקח זמן, אבל הוא הפסיק. הקהל לא היה אוהד, וכנראה שגם הצורך לנופף את הקלע בחום של אוגוסט, תוך זהירות שלא לפגוע בטעות בלהקת הצלמים שחגה סביבו, היה מעייף.

יש דברים בבילעין שאינם נעימים למשתתף הזר, ודאי הישראלי. הקריאות "ישראל היא מדינה פאשיסטית" זכו להרבה פחות תמיכה מהקהל ביחס לקריאות אחרות, וגם "מחיפה ועד בילעין – לשחרר את פלסטין" היתה להיט קטן מאד. אנרכיסטים – למרות הבלחות קופירייטריות כמו "שום דבר לא יעזור/צה"ל הוא ארגון טרור" – הופכים לדבר מעייף מאד במהירות רבה מאד.

אבל בוויכוח הזה האנרכיסטים הבודדים, שהחזיקו בשיניים את המאבק בשנים 2004-2005, תחת אלימות חריגה מצד הצבא – בכללה ירי חי במפגינים – ניצחו ללא עוררין. הם חשפו את ערוות הבהמה פעם אחר פעם: הם העמידו מכולה בבילעין והכריזו עליה כמאחז – והצבא פינה אותה תוך שניות, ללא כל התרגילים הרגילים שהוא מפגין מול מתנחלים; הם הוכיחו בבית משפט שחלק מידויי האבנים בבילעין היו פרובוקציות של מסתערבים; הם לקחו את הצבא והמתנחלים לבית המשפט העליון – וניצחו.

בספטמבר 2007 פסק בג"צ כי גדר ההפרדה בבילעין איננה חוקית, מצא שהיא מיועדת לספח קרקעות להתנחלות מתתיהו מזרח, והורה לצבא לפרק אותה. מאז חלפו שנתיים. צה"ל ומשרד הבטחון לא עשו דבר.

וזו בדיוק הנקודה שבה המאבק היה צריך לעבור מידי האנרכיסטים לידי כל מי ששלטון החוק חשוב לו. אפשר היה להתווכח, עד ספטמבר 2007, על המתרחש בבילעין; אחרי ההחלטה היה ברור לכל, או על כל פנים צריך היה להיות ברור לכל, מי פורעי החוק ומי שומריו.

הצבא הישראלי הכריז, למעשה, שפסיקות בית המשפט העליון של ישראל לא מזיזות לו. הוא הכריז, בפועל, על עליונותו על כל רשות אחרת. אין שום דבר שהוא רוצה לעשות ושאינו עושה.

להתעלמותו של צה"ל מבתי המשפט יש היסטוריה ארוכה. היא מתחילה בבירעם ואיקרית, תושבי שני הכפרים הללו, שנמצאים בשטח ישראל, גורשו מהם באוקטובר 1948 בתואנה בטחונית שקרית כלשהי, תוך הבטחה שיוכלו לשוב לכפריהם תוך זמן קצר. הצבא הרס את הכפרים, והמדינה חילקה את אדמותיהם ליישובים סמוכים. בג"צ פסק ב-1951 כי יש להניח לתושבי בירעם ואיקרית לשוב לכפריהם. הצבא התעלם בבוז מפסק הדין, והמשיך בגזל. ב-1981, בעתירה שלישית, דחה בג"צ את הבקשה לבטל את הפקעת הקרקעות; בג"צ שב על דחיה זו ב-1997.

הבהמה למדה מהר מאד שאם היא פשוט מתעלמת מבתי המשפט, ועושה כרצונה, היא יכולה לקבוע עובדות בשטח. העובדה היא שהצבא הישראלי נטול כל פיקוח מרסן, לא מצד הכנסת – שמזמן השתפנה – ולא מצד בתי המשפט. יעידו גם הדחיות החוזרות ונשנות של פינויי המאחזים שבתי המשפט הורו עליהם. בילעין צריכה לעורר את מצפונם לא רק של שמאלנים-מקצועיים, אלא את זה של כל אלו החפצים במדינת חוק. אם לא נאכוף אותו על צה"ל – ועל השפוטה הקבועה שלו, הממשלה – בבילעין, ניאלץ להיאבק על כך בתחומי ישראל.

(יוסי גורביץ)

8 ביוני 2009

כן, אפרטהייד

הפרקליטות משכה היום (שני) את כתב האישום כנגד זאב בראודה, מתנחל מאל חליל שנלכד במצלמות "בצלם" בדצמבר 2008 כשהוא מתגרה בפלסטינים ויורה בהם. הסיבה: אידיוט כלשהו הכניס לראיות "חומר סודי", ובראודה דרש – בצדק גמור – שלא להשפט על סמך ראיות חשאיות. בישראל מרבים לדבר על פרשת דרייפוס – או, ליתר דיוק, מרבים לדבר על השפעתה של פרשת דרייפוס על עיתונאי וינאי מסוים – ומשום מה שוכחים לציין שלקח מרכזי של אותה הפרשה הוא האיסור שבשימוש ב"מידע סודי", החומר השקרי שהרשיע את דרייפוס.

הפרקליטות מחתה, ואמרה שייגרם נזק בטחוני של ממש אם הראיות הללו יועברו לרשותו של בראודה. השופט אליוקים רובינשטיין דרש ממנה לחשוף את החומר או לחזור בה מכתב האישום. דרישה סבירה. אלוהים יודע מדוע החליטה הפרקליטות שלא די לה בקלטת וידאו, והיא חייבת עדות של איזה שטינקר שהושגה אלוהים יודע איך, אבל היא משכה את כתב האישום.

על פניו, הכל תקין. אפילו ראוי לשבח. אז למה זה מרגיז כל כך?

כי אם המועמד לדין היה לא בראודה אלא אחד מקורבנותיו – נניח, משום שהיה עומד על זכותו הבסיסית להגנה עצמית, והיה משיב אש כנגד הטרוריסט היהודי – כל זה היה נראה אחרת לגמרי. הנאשם היה מגיע לבית המשפט, הסניגור היה מציג שלל פירכות בכתב האישום, ובשלב זה היה הקטיגור מודיע לבית הדין (הצבאי, כמובן) שהוא רוצה להגיש לו ראיות חשאיות. כולם היו יוצאים מאולם בית המשפט, הקטיגור והשופט היו מסתודדים, ובסופו של הדיון היה השופט מרשיע את הנאשם – על סמך ראיות שלא היתה לו שום אפשרות להתגונן נגדן, על סמך שיטת משפט שהיתה גורמת אפילו לאינקוויזיציה להחוויר.

האחרונה היתה, דרך קבע, מבקשת מנאשמים למסור להם את שמות אויביהם, ואם היה מתברר שהתלונה כנגד הנאשם היתה מגיעה מאויב שלו, הנאשם היה יוצא זכאי, והאינקוויזיציה היתה גוררת לחקירה קשה במיוחד את המעליל. לעזאזל, אפילו הקיסרים הרומאים הנאורים סירבו לקבל הלשנות אנונימיות, ויוליוס קיסר התפרסם בכך שהשמיד מכתבים כאלה מבלי לראות אותם.

שני נאשמים, מאותה עיר, משני קצותיו של אותו רחוב. שניהם מואשמים בסעיפים דומים. האחד זוכה לכלל הגנתו של הצדק. השני נתון לרודנותה של הלשנה, של חומר חשאי, של צדק צבאי. זה נמשך כך כבר 42 שנה. זה אינו מצב עראי.

שני אנשים, שתי קבוצות אתניות, אותו מקום מושב, שתי מערכות צדק שונות. ואנחנו מייללים כשמדברים על ישראל כמדינת אפרטהייד, ומתעקשים לדבר עליה כעל מדינה דמוקרטית, מבלי לזכור מה קורה 40 דקות נסיעה מביתנו.

(יוסי גורביץ)

6 ביוני 2009

כשהקיצונים מחזיקים את שני הצדדים בביצים

נאומו של ברק אובאמה בקהיר שלשום (חמישי) היה נאום מרשים מאד. יש לי שורה של בעיות איתו – על כך מיד – אבל הוא לא פחד ולא נרתע. צריך להעריך את האומץ של אדם שעומד באחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, מדינה שמנסה למנות ליו"ר אונסק"ו אפרטצ'יק שהצהיר שישרוף ספרים ישראלים – ולומר להם שארה"ב תמשיך לעמוד מאחורי ישראל, שהכחשת השואה היא "בורות ושנאה", ושהחזרה הבלתי פוסקת על סטריאוטיפים אנטישמיים רק מונעת מישראלים לפעול לעבר שלום. הוא העז להזכיר את דארפור.

חבל רק שכדי להיות מסוגל לומר את הדברים הללו, הראויים מאד, × ×›× ×¢ אובאמה לגזענות הרכה שאומרת שמוסלמים הם ברברים מפגרים, ושאי אפשר לומר להם את האמת בפנים, ×›×™ הם יתפוצצו מזעם. הוא עטף את דבריו במה שנכנה בנימוס "בדיות חסודות" – התפיסה השקרית של האיסלם "הסובלני", "מקדם התרבות"; ראוי לומר שהצורה היחידה שבה הוא קידם את הרנסנס באירופה היתה החרבת קונסטנטינופול, שהובילה מלומדים יוונים להמלט לאירופה, עם ספריהם. האיסלם אולי למד על אמנות הדפוס קודם לכן – אבל סירב להשתמש בה, בשל איסורים דתיים.

אובאמה התמודד בעדינות עם הסוגיה הקשה של זכויות נשים – אף שאמר במפורש שהגיע הזמן שארצות האיסלם תתחלנה לחנך את נשותיהם (בפיגור של, הו, 200 שנים אחרי המערב), הוא אמר שאין לו בעיה עם החיג'אב. זו היתה היתממות או חוסר הבנה: נשים אינן "בוחרות" להצהיר על עצמם כאובייקט טמא, שכל מטרתו לפתות גברים תמימים. אחרים עושים זאת בשבילן, במישרין (באמצעות אלימות), או בעקיפין (באמצעות שטיפת מוח המלווה באיום באלימות). הגישה האירופית הנוקשה, מהבחינה הזו, עדיפה על הגישה האמריקנית הרכה. אבל, שוב, גם המילים הרכות שאמר היו הרבה יותר ממה שכל אדם אחר העז.

הוא גם ×”×¢×– להתמודד עם הנטיה המוסלמית לטרור – מבלי להשתמש במילה עצמה, דבר שדוברים מוסלמים קיבלו בברכה; מסיבה לא ברורה, הם רואים התקפה על "טרור" כהתקפה על האיסלם -  וגם שם דיבר על “קיצוניות”, בלי לחבר בין דת מוחמד ובין הרוצחים אנשים בשמה.

ואולי כל הנימוס הזה מיועד לעורר את הליברלים שבעולם הערבי, להפיח בהם אומץ ולגרום להם להתמודד עם הפנאטים שלהם. אולי זה גם יצליח. אין ספק שבאל קאעדה לא אהבו את הנאום, ותקפו את אובאמה עוד בטרם נשא אותו. אולי זה אפילו יעבוד.

אבל אני סקפטי. יש בעיה אחת מרכזית בתפיסה הזו: הליברלים הערבים הם חלק מהבעיה. הם אלה שמפיצים את אגדת ה"דפקו אותנו", והם אלה שמספקים את ההצדקות לאנטישמיות ולשנאת ישראל. מסקר ראשוני עולה ששלושה סטודנטים ערבים, מתוך חמישה, אומרים שאובאמה איבד אותם כשתקף את הכחשת השואה. ההבדלים ביניהם ובין האחים המוסלמים לא קיימים בתחום הזה. כל זמן שתיאוריית הקונספירציה תהיה האמצעי המוסלמי העיקרי ללימוד היסטוריה, זה לא ישתנה.

* * * * *

×–×” נכון, כמובן, גם למתחרה הבולטת של האיסלם בתחום ההתקרבנות, ישראל. הנאום – שבו הכריז אובאמה, כאמור, על ברית בל תנתק בין ארה"ב וישראל, כמו גם התקפה על הכחשת השואה והאנטישמיות – התקבל כאן בחמיצות מקיר לקיר. ב"ידיעות", כתב איתן הבר מאמר שכותרתו "יותר חוסיין מברק"; במוסף לשבת של העיתון – שיום קודם לכן דיווח בחלחלה על קיצוני הימין, שחזרו שוב על השטיק הישן ופרסמו תמונות של אובאמה עטוי כאפייה – ציירו את אובאמה כשייח' סעודי, כאפייה, פגיון והכל.

אובאמה, כפי שרואה אותו ידיעות אחרונות

ואובאמה אכן לא עשה לישראל חיים קלים. בבואו להציל את ישראל מעצמה, הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו מאז ימי ג'ורג' בוש האב: הוא מדבר על חוסר הלגיטימציה של ההתנחלויות, וקרא להפסקתן; הוא רמז בעדינות לכך שלישראל יש נשק גרעיני (פעם שניה בתוך זמן קצר שממשלת ארה"ב עושה זאת), והוא העז לדבר על הסבל הפלסטיני ועל הצורך במדינה פלסטינית. גם ג'ורג' וו. בוש דיבר שוב ושוב על מדינה פלסטינית, אבל במקרה שלו כולם ידעו שמדובר בקריצה.

זה לא נגמר שם. דובר אחר של הממשל אמר בבוטות ש"ישראל שיקרה לנו כל השנים", מזכירת המדינה הילארי קלינטון אמרה אמש שאין שום תיעוד להבטחות בעל פה של ממשל בוש שמאשרות בניה בהתנחלויות, ומתקבל הרושם שבארה"ב כבר מבינים את משמעות הבלוף של "בניה לצורך ריבוי טבעי" בגדה – השטיק שהצליח, מימי אוסלו והלאה, להכפיל את מספר המתנחלים שם.

ומיד החלו תועמלני הימין הישראלי, כאן ובארה"ב, להתרוצץ כמו ×’'וקים מסוממים בבקבוק. דב ליאור אמר ש"אובאמה הלך לעשות שלום עם מוכרי הגמלים", וקרא לגרש את הפלסטינים לסעודיה; קודם לנאום, השווה שר המדע שלנו (!) את הדרישה להפסיק את בלוף ×”"ריבוי הטבעי" לגזירות פרעה (ובמשתמע, את פתח תקווה לקרקעית הנילוס, הלוואי שיכולתי לומר במצפון שקט שהוא טועה); הליגה להכחשת השואה הארמנית – אה, סליחה, הליגה נגד השמצה – ייבבה שאובאמה לא אימץ את העמדה הציונית המלאה; ארגון בני ברית מחה בזעף על כך שאובאמה לא ציין את ההפרות הפלסטיניות של הסכמי אוסלו (על אלו הישראליות, כולל טביעת הביטוי "אין תאריכים קדושים", הוא דווקא עבר בשתיקה), ובהפגנה מרשימה של חוסר הבנת הנקרא טען ש"אובאמה פספס הזדמנות לדבר על ההסתה המתמשכת נגד יהודים" בעולם המוסלמי.

איגוד הרבנים האורתודוקסיים של ארה"ב עלה על עובדה מעניינת מאד: אובאמה דיבר על ירושלים כעל עיר יהודית, נוצרית ומוסלמית. ארצות הברית – כמו כל העולם – מעולם לא הכירה בירושלים כבירת ישראל. על פי הסכמי החלוקה של 1947, ירושלים אמורה להיות "גוף נפרד" (Corpus Seperatum), שיישלט על ידי כוח בינלאומי. ביום שישי, חתם אובאמה על המזכר הרגיל, הדוחה את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. אלא שהפעם – על פי דיווח בעיתון אמריקני ימני – הושמט מהמזכר המשפט שהופיע בו בימי בוש: "ממשלי מחויב להתחלת התהליך של העברת שגרירותנו לירושלים". רמז דק?

* * * * *

בקצרה, מתקבל הרושם שממשל אובאמה מכיר את כל השטיקים, את כל הטריקים, את כל הקריצות ושיטות סחר הסוסים – והוא לא הולך ליפול לאף אחד מהבורות האלה. אולי טוב שהיועץ הראשי של הנשיא הוא ישראלי לשעבר.

בקדנציה הקודמת שלו, הפעיל נתניהו את הקונגרס כנגד הנשיא קלינטון. הפעם, מסתבר, זה לא עובד. הקונגרס דמוקרטי וחבריו יודעים שסבלנותם של פעילי השטח שלהם כלפי שטיקים ישראלים נוספים כבר פקעה. בסופו של דבר, לארה"ב לא צריכה להיות בעיה לכופף את ישראל. היא מממנת אותה מזה שנים. ממשל אובאמה כבר רמז שהווטו האוטומטי במועצת הבטחון של האו"ם לא מובטח עוד. לא צריך להפסיק את המימון הצבאי לישראל: מספיק לעכב חלפים לחיל האוויר במשך חצי שנה, או לאסור על ישראל להפעיל ציוד צבאי אמריקני בגדה המערבית, כדי להפוך את מצבה של ישראל לקשה מאד. אולי זה יחזיר אותנו לגודל האמיתי שלנו.

המקציפים מן הימין מתייחסים לאובאמה כאל צורר. עוד שבוע הוא יהיה היטלר. אבל בהחלט יתכן שההיסטוריה תזכור אותו דווקא ככורש השני. בהנחה, כמובן, שהפלסטינים יצליחו להמנע מהדחף הבלתי נשלט שלהם לפוצץ את רכבת ההזדמנויות.

(יוסי גורביץ)

1 ביוני 2009

להפסיק את המשחק של פרקליטי קצב, ההסתייגות הלא ראויה של מזוז, ההתעוררות המאוחרת של אהרן ברק, ותועבת טופז שנשכחה: ארבע הערות בין משפט ומשפח

עד הסוף המר: פרקליטיו של הנשיא לשעבר, משה קצב, הודיעו הבוקר (ב') על התפטרותם מייצוגו. זה התרגיל האחרון בשורת תרגילים שמבצעים קצב ופרקליטיו כדי למנוע ממנו את מר הכלא.

התרגיל המסריח הראשוני היה כאשר הודיעו פרקליטיו של קצב, בבוקר שבו אמור היה להודות בפשעיו, כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון. אחר כך ניסה האיש שמעוניין להלחם על חפותו לדחות את המשפט פעם אחר פעם. השיא היה לפני כחודש, כאשר יום לפני תחילת המשפט, עתרו הפרקליטים לבג"צ כדי להעביר את המשפט לבית משפט קרוב יותר לביתו של קצב – מה שכמובן היה גורר את ההליכים הלאה. בג"צ זרק אותם מכל המדרגות. אתמול, ניסו הפרקליטים לדרוש כי הדיון בעניינו של החשוד באונס ייערך בדלתיים פתוחות, בטענה המדהימה שהללו, משום שפנו לתקשורת, ויתרו על פרטיותן – הצבעה גסה על קו הפעולה שלהם, היינו השפלת והכפשת קורבנותיו-כאורה של קצב.

עילת ההתפטרות היא דרישתו של בית המשפט לסיים את התיק במהירות ולערוך ארבעה דיונים בשבוע. הקצב הזה קצת מהיר מדי בשביל קצב ופרקליטיו, והאחרונים טוענים שלא יוכלו לעמוד בלחץ, ויש להם לקוחות חדשים. אם להתחשב במה שראינו עד כה, נראה שמטרת ההתפטרות היא לקנות לקצב עוד קצת זמן ללא סורגים. העובדה שההתפטרות היא על דעת כל עורכי הדין מחזקת את החשד הזה.

פרקליטים נוטים לשכוח כי תפקידם הרשמי איננו להגן על הלקוח שלהם. הם פקידי בית המשפט, ותפקידם הוא לסייע בהוצאת האמת לאור. בשנים האחרונות, עורכי דין הפכו גם ליועצים תקשורתיים של הלקוח, ובמקרה של קצב מתקבל הרושם הלא נעים שפקידי בית המשפט פועלים כנגד בית המשפט. ראוי, אם כן, שבית המשפט יסרב לקבל את התפטרותם של הפרקליטים, ויזהיר אותם מפני תרגילים נוספים. אם השטיקים יימשכו, יש מקום לנקוט בסנקציות, עד כדי שלילת הרשיון שלהם. הבזיון הזה חייב להפסק.

וילך מזוז מעדנות: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע אתמול (ראשון) שהוא מסתייג מעדותו של אל"מ איתי וירוב. נחמד מצידו, אבל לא נראה שזה מספיק.

וירוב – מפקד חטיבת כפיר, שהיא חטיבת כיבוש ייעודית – העיד במשפטו של אחד מפקודיו. הוא חשף שם את האמת הלא נעימה שכולנו יודעים, על האופן שבו פועלת הבהמה הירוקה בשטחים. הפקוד הואשם בכך שתקף פיזית פלסטיני. וירוב לא הבין מה רוצים ממנו. הוא מתיר אלימות פיזית "כל עוד היא משרתת את המשימה." הוא אומר ש"מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית , במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה היא בהחלט דבר אפשרי".

וירוב מסביר שהחיילים שלו מענים אנשים כחלק יומיומי מפעילותם: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה במקרים של חיכוך, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. נגיחה, לא." הוא אומר ש"הצורך באלימות בעת תשאול הוא בהחלט דבר סביר." ברור לו שרוב הנפגעים מפעילות אנשיו הם חפים מפשע: "אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".

לווירוב אין שום בעיה עם זה: "בניגוד לאמירות האוניברסליות שלפיהן שופט מעדיף שעשרה נאשמים ייצאו לחופשי ולא יישב זכאי אחד בבית הסוהר, אנחנו נפרוץ לאלף בתים כדי להוציא קלצ'ניקוב אחד". בקיצור, קולונל וירוב רואה בתושבי הגדה כולם בני ערובה שהוא יכול לעשות בהם כרצונו, במרדף אחרי קלצ' חלוד כלשהו – שב-999 מתוך 1,000 מקרים כלל איננו קיים. מותר לתהות אם חלק מהמקרים של רדיפת-שווא נובעים ממידע שנמסר תחת עינויים, שכל מטרתו היתה לגרום למענה להרפות.

ראוי להתבונן היטב בזליגה של העינויים. בהתחלה, בשנות השישים, השב"כ נהג לחקור חשודים בעינויים תוך שקרים למערכת המשפט (על כך, מיד). אחר כך, משהתפוצצה המורסה הזו בפרשת קו 300 ופרשת נאפסו, הוטלו הגבלות משפטיות על העינויים – הם הותרו (תחת הכינוי "לחץ פיזי מתון", שהיה למשל ולשנינה") רק במצב של "פצצה מתקתקת". מעולם לא תועד עד כה, ולו מקרה אחד, של "פצצה מתקתקת" – אבל במהירות, כל נחקר בעייתי הוגדר כ"פצצה מתקתקת". בג"צ ביטל את האישור ל"לחץ פיזי מתון" ב-1999.

והנה, פתאום, ב-2009, אנחנו מגלים מפי קולונל וירוב שחקירה בעינויים – וכן, מכות הם עינויים – היא לא משהו ששמור לחוקר שב"כ שמאחוריו מרחף איזה יועץ משפטי, ושהוא חב דין וחשבון לממונים עליו, אלא לכל ילד בן 19 ש"חושב" שיש צורך בהם. וכל זמן שהוא יכול לטעון שהיה בהם צורך מבצעי – וירוב טרם מצא לנכון לאשר לחייליו לפרוק את תסכוליהם על הפלסטינים סתם כך; בכך הוא מפגר אחרי דעת הקהל – המפקד שלו רואה בכך דבר סביר, הגיוני, יומיומי. כך משחיתים עינויים, תמיד, את כל מי שעוסק בהם.

בצבא נורמלי, קצין בכיר שהיה מודה בבית משפט שהוא נתן פקודות לחייליו לענות אזרחים חפים מפשע, ושהוא איננו מבדיל בפעולותיו בין אוכלוסיה אזרחית ובין האויב, היה זוכה לאחד מאלה: או שהיו מבקשים ממנו בנימוס להתכנס בחדרו, בנוכחות אקדח; או שהיו אוזקים אותו ומעמידים אותו לדין באשמת פשעי מלחמה. בישראל, הוא זכה לנזיפה צבועה במיוחד מאלוף הפיקוד. ראוי לתהות: אם הפקודות שמחלק וירוב כה פסולות, אם התנהגותו כה לא ראויה, עד שהוא ננזף – מדוע משאירים אותו בתפקידו?

אולי, עולה החשד, מתוך רצון שיישאר בתוך האוהל וישתין החוצה. אפשר שיש לו דברים מעניינים מאד לומר על שורה של בכירים בפיקוד מרכז ובצה"ל בכלל.

בוקר טוב, אהרן: נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אמר אתמול ש"היו מקרים" שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט העליון. מאליו עולה צחוק חלול: ניסוח מדויק יותר יהיה שהיו מקרים שבהם היא לא סיבנה אותו.

אולי המקרה הבולט של שקרים, שמעולם לא נחקר לעומקו, היה זה שעסק בעינויים. כפי שחשפה ועדת לנדוי, במשך עשרים שנים, טענו אלפי עצירים פלסטינים שהודאותיהם הוצאו מהם בעינויים. נציגי השב"כ נשבעו לשקר, באורח יומיומי, וכתוצאה מכך התקבלו אלפי הודאות כוזבות כראיות. הדבר בוצע בידיעתם ובעידודם של ראשי השב"כ באותה תקופה.

מקרה בולט אחר הוא השקר המוסכם, ולפיו התנחלויות הן "הכרחיות לצרכי בטחון". צה"ל משקר, כי אחרת הקמת התנחלויות אסורות על פי החוק הבינלאומי. ההתנחלויות כולן הן, במידה זו או אחרת, מוצב צבאי. גם כאן, שיקרה מערכת הבטחון על ימין ועל שמאל.

המגונה בכל הפרשה הוא דווקא אהרן ברק. מהמתנחלים, מהצבא ומהשב"כ אין לצפות להרבה: לראשונים מעולם לא היתה בעיה עם שקרים, והשב"כ הוא ארגון חוקר, שתפקידו הוא למצוא מחבלים בטרם יפעלו. ארגונים כאלה תמיד יחפשו דרכים ל"קיצור הליכים". תפקידו של השופט ברק היה לעמוד מולם כרסן. אם אכן ידע ש"סיבנו" אותו, היה עליו להפעיל את מלוא חומרת החוק האוסר על עדות שקר – גם אם זה אומר לעצור את שר הבטחון או את פקידיו הישירים. שופט עליון שמניח לפקיד מדינה ל"סבן" אותו, ובמקום לנקוט בצעדים הנדרשים, מעדיף להתלונן על כך שנים לאחר מעשה – הוא במידה רבה שותף לפשע. הוא לא קיבל את המשכורת השניה במדינה כדי שישמש כקיביצער.

התועבה הנשכחת של טופז: על האיש עצמו ומעצרו איני רוצה לומר דבר. צריך לזכור שאנחנו נמצאים תחת שטף של הדלפות משטרתיות יזומות, ושהללו לא תמיד מתגלות כאמת מוצקת. לעיתים הן רק אמצעי לחץ כנגד החשוד, או אמצעי חקירה. האמת, במצבה הנוכחי של משטרת ישראל, אם מחר כל הכותרות יאמרו שהיא סחטה את ההודאות בעינויים או איומים כדי לדוג לעצמה סלב, זה לא יפתיע אותי. גם על ההתקף המשונה שעבר על חלקים מהתקשורת (15 עמודים בידיעות אחרונות?!) כבר כתבו לפני.

אבל בכל זאת צריך לומר משהו. שורת פרשיותיו של טופז כבר גוללה בכל מקום אפשרי – משבירת משקפיו של שניצר והנשיכות של הדוגמנית ההיא. כחובש משקפיים, זכרתי בעיקר את התקיפה של שניצר, שתיאר אותה היום. טופז קרא לעברו "אתה לא צריך משקפיים, בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין".

משלל הפרשיות של טופז שצוטטו עם מעצרו נשמטה אחת. בינואר 2009, בבלוגו, שירבט טופז כתב שיטנה עילג לאחמד טיבי. זה היה במהלך המלחמה בעזה. בין השאר, כתב לו טופז: "אם אתה לא רואה את זה [את צדקתה הבתולית של ישראל – יצ"ג], אז אני אוציא לך את העיניים כדי שתראה!!! למרות שהייתי אצלך בבית ולמרות שאתה דוקטור".

נשמע מאד דומה למה שהוא אמר לשניצר. ובכל זאת, דווקא האיום לעקור את עיניו של חבר כנסת ערבי – דווקא הוא לא הוזכר. הלוואי שזה היה מקרה.

(יוסי גורביץ)

29 באפריל 2009

הצעה צנועה


בזמן מלחמת ספרד הידועה לשמצה, המלחמה שהפכה את ארצות הברית לאימפריה שלוחת זרועות ושהולדתה מפוקפקת בערך כמו הולדתן של מלחמות מקסיקו ועיראק, חלק ניכר מהאינטלקטואלים שבארה"ב פנו נגדה במרירות. המלחמה המכוערת להדהים שנוהלה כנגד הגרילה בפיליפינים – שעליה יכתוב קיפלינג את "משא האדם הלבן" שלו – הבהירה לאמריקנים לראשונה את מהותה של מלחמה קולוניאלית.

מארק טוויין, מהבולטים שבמתנגדים, כתב ש"קראנו לגברים צעירים ונקיי מצפון לכתף רובה מושמץ, לעשות מלאכת ליסטים תחת דגל שהליסטים למדו לפחד ממנו, ללא ללכת בעקבותיו; הזנינו את כבודה של ארצות הברית, והשחרנו את שמה בעולם… ואשר לדגל לפרובינציה הפיליפינית, קל לעשותו. נוכל להכין אחד מיוחד – מדינותינו עושות זאת; פשוט דגלנו הרגיל, כשהפסים הלבנים צבועים שחור והכוכבים מוחלפים בגולגולת ובעצמות הצלובות".

* * * * *
גרמניה המערבית הפכה למדינה עצמאית במאי 1955, כעשור לאחר כיבושה. שש שנים קודם לכן, כבר התירו רשויות הכיבוש את עריכתן של בחירות חופשיות במדינה. יפן זכתה לעצמאותה ב-1952. מדובר, נזכיר, במדינות שהיו אחראיות למלחמות תוקפניות שגבו את חייהם של מיליוני אזרחים חפים מפשע ומיליוני חיילים. חלק ניכר ממנהיגותן של שתי המדינות הוצאה להורג בשל פשעי מלחמה.

ישראל כבשה את השטחים – הגדה המערבית, רצועת עזה, ורמת הגולן – בשנת 1967. מאז חלפו 42 שנים. הישראלים נוטים היום לומר שהם מחזיקים בשטחים בשל מעשי טרור. התירוץ הזה ודאי לא נכון לרמת הגולן – שרוב תושביה הם דרוזים ועלאווים המסרבים לקבל אזרחות ישראלית והם אוכלוסיה כבושה – וצריך לזכור שזה אמנם תירוץ מקובל עכשיו, אבל גלי הטרור התחילו בתחילת שנות התשעים. לפניהם היו תירוצים אחרים.

היו מנהיגים ישראלים שכלל לא טרחו להסתיר את העובדה שהם נוקטים בשטיקים וטריקים שמטרתם למנוע את הנסיגה הישראלית עד למצב שבו לא תהיה עוד אפשרית, או עד לרגע המיוחל שבו לעולם יימאס מהסכסוך. יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"בשביל ארץ ישראל מותר לשקר"; יגאל אלון – גיבור מלחמת העצמאות, שבמקום שבו עברו כוחותיו לא נשאר כפר פלסטיני אחד על תילו – הגה את "תכנית אלון" מתוך ידיעה ברורה (כך הצהיר באזני מנהיגי המתנחלים) שלא יימצא מנהיג ערבי שיסכים לקבל אותה אבל שהיא תיראה כאילו ישראל רוצה בשלום; ושרון הגה את התכנית הגאונית של ה"קוורטט", שדורשת מהפלסטינים קודם כל "לפרק את תשתיות הטרור", ובאופן כללי – כפי שאמר יועץ הסתרים שלו, דב וייסגלס – מטרתה לדחות את הנסיגה הישראלית "עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים".

זו, אולי, היתה בחירה אומללה של מילים: כפי שפיראטים אחרים – חיילי הצבא האדום של סטאלין – למדו על בשרם, הפינלנדים ידעו היטב להלחם. הם גם שילמו לברית המועצות בריבית דריבית על הפלישה של 1940. סביר יותר שוייסגלס חשב על "נורווגים", במשמעות של באשיר ג'ומייל. אבל זו באמת הערת אגב.

המשמעות היא שבתירוצים שונים, ישראל שלטה במהלך רוב שנות קיומה על מיליוני בני אדם שאינם רוצים בשלטון זה. אולי ראוי, אם כן, ללכת בעקבות מארק טוויין ולהחליף את הדגל בדגל הראוי לליסטים.

* * * * *
גם הצדק הישראלי הולך ודומה לצדק של פיראטים. שוטר מג"ב, שחר בוטביקה, שהורשע בחטיפה ובהריגה של נער פלסטיני, לאחר שהתעלל בו והשליך אותו מג'יפ נוסע, יישב בכלא שמונה שנים וחצי שנים בלבד. לפני ניכוי שליש, כמובן.

הדגל החלופי כבר נראה ברחובות ישראל.

הדגל החלופי כבר × ×¨××” ברחובות ישראל.

מיכאל בן ארי, לבזיונה של הרפובליקה הישראלית מחוקק בפרלמנט שלה, אמר ש"הוא מרגיש בגידה בחיילים ובילדים שלנו. גם אם הם כשלו, הם עדיין ילדים שלנו". מילא בן ארי; אין מביאים ראיה מן החלאה. אבל מה על כבוד השופטת, אורית אפעל-גבאי?

העונש הקבוע בחוק על הריגה הוא 20 שנות מאסר. העונש על חטיפה הוא עשר שנים. הנסיבות היו מחמירות במיוחד: בוטביקה ושאר הקושרים תכננו מלכתחילה להתעלל בפלסטיני. הם גם תיעדו את המעשה בווידאו. קשה להבין מדוע לא הואשמו ברצח. אבל כבודה החליטה להשית בוטביקה רק שמונה וחצי שנות מאסר, וזאת משום שהוא "התייצב לדיונים". עכשיו, לזכותו של בוטביקה ייאמר שהוא כבר ישב במאסר בית חמש שנים, ושאפשר היה לקזז אותן מה-20 שזכה בהן ביושר. אבל מה פשר התירוץ המשונה הזה?

בבדיקה ראשונית בנושא, שערכתי בסיועה של דר' נעמה כרמי – אם יש טעות, היא כמובן שלי ולא שלה – נוכחותו של נאשם בדיוניו היא חובה ולא רשות, ואף שבית המשפט רשאי ואף צריך להתחשב בנאשם ולפטור אותו מנוכחות אם היא פוגעת בו (כל זמן שעורך דינו נוכח בדיון), מלכתחילה חלה חובה חוקית על הנאשם להתייצב לדיונים בעניינו. ראו פסק דין בנושא כאן.

כלומר, על פניו – ושוב, אינני משפטן – כבוד השופטת הקלה בדינו של הקושר העיקרי, בהרשיעה אותו בחטיפה והריגה, משום שהוא… ביצע את חובתו החוקית, וחובה חוקית שבית המשפט כנראה ×”×™×” פוטר אותו ממנה אילו ביקש זאת. זו פסיקה תמוהה, בלשון נימוסין.

* * * * *
בוטביקה לא לבד, כמובן. לפני כחודש, החליטה השופטת שרה דותן כי ג'וליאן סופיר איננו שפוי, ושעל כן אין לכולאו. סופיר יתחיל בקרוב חיים חדשים בצרפת. נחמיה שטרסלר מזכיר לנו (ויפה הוא עושה, שכן הסיפור ירד מהרדאר של רוב כלי התקשורת) שבמאי 2007 החליט סופיר לרצוח ערבי כלשהו. הוא בחר קורבן, נהג המונית תייסיר קראקי. הוא בחר בו לאחר שדחה שני נהגי מוניות אחרים, שהתבררו כיהודים. הוא נסע עם תייסיר לדירתו, ביקש מהקורבן לעלות לדירה בתואנה שישלם לו שם ושיכין לו כוס קפה, ואז דקר אותו למוות.

או, ליתר דיוק, שחט אותו. לדבריו בחקירה, הוא "לא הרגיש כלום, כמו ששוחטים בהמה, כי לבהמה אין נשמה." במילים האלה הוכיח סופיר שהוא יהודי אורתודוקסי טוב, שכן כידוע מדרגת היהודי ומדרגת האדם מדרגות שונות הן, וכמקובל – זכה לרחמי בית המשפט.

בואו נסתכל על זה שוב. הולך בן אדם ומחליט לרצוח מישהו. הוא בוחר היטב את קורבנו, ומבדיל בינו ובין קורבנות אחרים. הוא מתכנן את הרצח בקפידה ומבצע אותו, לדבריו-שלו, על רקע אידיאולוגי. יתר על כן, מדובר באדם שצה"ל פטר אותו משירות משום שהביע רצון לרצוח ערבים – כלומר, מישהו בעל רקע אידיאולוגי מובהק בתחום. אז איך, לעזאזל, מוגדר בן אדם כזה כבלתי שפוי? ואם הוא בלתי שפוי, ובעליל מסוכן לציבור, מדוע הוא לא מוחזק במתקן פסיכיאטרי עד יומו האחרון?

כי הוא שייך לצוות הפיראטים. אז אולי, שוב, הגיע הזמן להחליף את הדגל.

* * * * *
בערב חג יום הזכרון הודיעה המשטרה, בקול תופים וחצוצרות, שהיא פשטה על מאחזים של התנועה המסוכנת "פרופיל חדש", שקוראת למינות של אזרוח החברה הישראלית ומטיפה, לטענת כחולי המדים, להשתמטות משירות בצבא העבדים שלנו.

רק פתאים יאמינו שהעיתוי היה מקרי: המשטרה רצתה לעשות לעצמה קופה תקשורתית קטנה. כך, בעבר, עצרה חייל "ניאו נאצי" בדיוק בערב יום השואה. עולה מזה ניחוח לא נעים של התחלה של משפט ראווה, שלא לומר הזמנה ללינץ' ציבורי.

יתר על כן, קצת משונה שהמשטרה חוקרת אנשים שבסך הכל הביעו את דעתם. כזכור, היועמ"שים כבר קבעו שחופש הביטוי רחב ואין לצמצמו אלא כאשר יש סכנה. כך, למשל, נמנע מני מזוז מהעמדתו לדין של עובדיה יוסף שאיחל למותו של אריאל שרון. יוסף הוא "מאחל" סדרתי: הוא גם איחל למותו של יוסי שריד. הוא לא נחקר, כמובן, ואף אחד לא פשט על ביתו. כשהתנועה שהקים משה פייגלין קודם להתנתקות קראה לתקיפה של חיילים ולפריצה לבסיסים ולהשמדת רכוש צבאי כדי למנוע את הסרת הגוש, המשטרה לא פשטה על ביתו. היא גם לא פשטה על בתיהם של הרבנים החרדים המנסים למנוע את ההתנדבות לגדוד הנח"ל החרדי. המשטרה לא מתעסקת עם רבנים.

הצבא והמשטרה – מג"ב היא זרוע משטרתית, כזכור – יורים לעבר מפגיני שמאל ומפגינים ערבים דרך קבע, גם כלפי כאלו שאינם מפעילים כלפיהם אלימות. התואנה היא "שטח צבאי סגור". לאחרונה התחילו להגיע לבילעין ונעלין פעילי תנועות ימין ולהפגין בעד החיילים. באופן משונה משהו, אף שמדובר בדיוק באותו שטח צבאי סגור ובדיוק באותה עבירה, החיילים נוטים שלא לירות על המפגינים שבצד שלהם. כלומר, עולה ריח חשוד של שיקול דעת פוליטי בהפעלת הכוח.

לא שזה צריך להפתיע: כך נראה הצדק כשהוא עוטה רטיה על עין שמאל. אז אולי, בכל זאת, הגיע הזמן להחליף את הדגל?

(יוסי גורביץ)

4 בפברואר 2009

בעיר האובות

התחושה הראשונה, עם ההגעה לחברון – למעשה, כשהשפה בשלטים התחלפה בערבית – היתה הדריכות הישנה ההיא, התחושה ששוב אתה נוסע בג'יפ סופה, עם קנה מחוץ לחלון, ששוב משהו אורב, בלתי נראה, מאחורי עיקול או עץ. בקצרה, שוב אותה תחושה של עזה, חמוצה ועזה כמעט כאילו עדיין הייתי ב-1991.

היא לא לגמרי התפוגגה, אבל היא הוגחכה עד מאד זמן קצר לאחר שהגענו, יאיר ואני, לעיר. הוא נהג, אני ניווטתי-למחצה, צפיתי-למחצה. ברחוב המקביל למערת המכפלה, עשרה מטרים בקו אווירי מהעמדה הסמוכה של מג"ב, הבחין ילד צעיר ברכב עם המספר הצהוב ובו שני לא-מתנחלים-בעליל. הוא היסס, ואז, במהירות, התכופף-הרים-השליך. פגע.

"חטפנו את האבן הראשונה,” אמרתי ליאיר.

"אתה בטוח?”

"חצץ, אבל אבן.”

[…]
בצמוד למערת המכפלה, אולי המבנה הדתי המכוער ביותר בעולם – עמדות ממוגנות הצליחו להרוס גם את המבנה המרשים nמתקופת הצלבנים, ופנימיותו הפגינה בעיקר את האתוס האנטי-אסתטי האורתודוקסי – ניצב מבנה גבוה, שמשמש כמסעדה, מזנון, חנות מזכרות ובעיקר כקוץ בעיניהם של התושבים המקומיים.

מהבניין, שנקרא על שם החב"דניק גוטניק – אותו גוטניק מ"ביבי טוב ליהודים" – מושמעים ללא הרף שירים עילגים במיוחד, שהמסר החוזר ונשנה שלהם הוא "חברון בידינו". הם מושמעים במערכת כריזה בעוצמה מחרישת אזניים. גירסא רכה ביחס לטרור המוזיקלי שהפעילו בגוואנטנמו כלפי עצירים, אבל בתוספת מנה קטנה של השפלה והתרסה.

שומעים אותם היטב במערת המכפלה עצמה.

[…]
בשנות השמונים התעורר לרגע רעש גדול, כששלח יגאל תומרקין מכתב לאליקים העצני ומיען אותו ל"אליקים העצני, KZ קרית ארבע”, כשהכוונה לקונצנטרציונלאגר, מחנה ריכוז. העצני תבע את תומרקין על הוצאת דיבה, בטוענו שהלה רמז שהוא נאצי. אני חושב שהוא גם ניצח. תומרקין טען להגנתו שהביטוי "מחנה ריכוז" התייחס לכך שקריית ארבע נראית כמו מחנה ריכוז.

היא לא השתנתה בהרבה.

[…]
בשיטוטנו, שהיו נסיון מהוסס בפוטוג'רנליזם – תוצאות ראשוניות כאן – אנחנו נתקלים באדם שמציג את עצמו כדובר הישוב בחברון. אדם מנומס, שקט. הוא מציע לארגן לנו ליווי לשכונת תל רומיידה. אנחנו אומרים בנימוס שאנחנו מעדיפים ללכת לבד. הוא, קצת נבוך, מזהיר אותנו ש"לחלק מהתושבים יש טענות לתקשורת".

יהיו בעיות, אנחנו שואלים?

לא, לא בעיות, הוא ממהר לומר. לא בעיות. אבל חלק מהתושבים לא אוהבים תקשורת. כדאי שמישהו משלנו ילווה אתכם. לקחנו את כרטיס הביקור שלו והלכנו.

[…]
ביציאה ממערת המכפלה, שני בטלנים בבגדי בחורי ישיבות מתווכחים אם אנחנו חיים בתקופת החיה השלישית של דניאל, או שמא הרביעית. זה מטיח בזה שהוא לא הבין נכון את הרמב"ם, והשני משיב לו שהוא לא עיין דיו ברשב"א. הוויכוח מתלהט בדיוק כשאנחנו עוזבים.

[…]

לומר שיהודי חברון מייצגים את הפסיכים שבפסיכים – זה כבר מובן מאליו. אבל צריך להיות שם כדי להבין במה מדובר.

חברון הזכירה לי מאד את ×¢×–×”. לא רק בגלל האדרנלין והפחד, אלא בגלל הגרפיטי. אין קיר שאין עליו כתובת או ציור. אלא שהפעם אלה אינן סיסמאות לאומניות או פסוקי קוראן; ×–×” מגן דוד או ציור של לפיד – אני לא יודע בוודאות, אבל להערכתי מדובר באזכור לרצח שלהבת פס, שהוא קריאה לנקמה – והכתובות הן, כמעט תמיד, “מוות לערבים", “להרוג ערבים", נקמה.

כמו חברי כנופיות מן השורה, מתנחבלי חברון מסמנים טריטוריה, מציירים את סמלי הכנופיה שלהם על הקירות והדלתות.

[….]
בשונה מעזה, כאן התחלתי להבין איך יכולים חיילי צה"ל להיראות כאויב. ב-1991 החיילים היו בצד שלי, אלה שהייתי אמור לסייע להם והם לי. את המשטרה ואנשי מג"ב אני רגיל לראות כגורמים עוינים מהפגנות ומסתם שוטטות כצלם.

בפעם הראשונה חשתי, משום שלא לבשתי מדים, משום שהייתי שם על דעת עצמי, עוינות גם כלפי החיילים. היה קל כך להבין איך הם משמשים ככלי שרת של המתנחלים, אחרי שחזית בצמד מתנחלים מתדרך מחלקת חיילים. היה ברור לי שבמקרה ויתפתח עימות בינינו ובין המנחלים, החיילים לא יסייעו לנו, ושהם רואים אותנו כמטרד במקרה הטוב. קל היה להזכר פתאום שלובש המדים הממוצע איננו חייל במקצועו אלא ילד בן 19 עם נשק, שמפקדיו הרגילו אותו לכך שאלא אם יעשה משהו חריג במיוחד – למשל, לירות באדם כפות מול מצלמות – הוא יכול לעשות כרצונו. ושהרגש העיקרי של חיילים הוא שעמום, שעמום שצריך לפרוק.

זה נגמר בלי תקריות כלשהן, אבל אני לא בטוח שאוכל להסתכל שוב על חיילים – חיילים חמושים, על כל פנים – באותו האופן. הצורך להזדהות בכל פעם שנתקלנו בקבוצת חיילים היה מעט מזעיר ממה שוודאי חשים תושבי המקום.

[…]
חברון שבשליטת המתנחלים היא כמעט עיר רפאים. אפשר לשוטט ברחובותיה, בשוק ההרוס שלה, מבלי להתקל בנפש חיה. הבניינים מוזנחים; חלק מחלונותיהם שבורים. נראה שנשברו באבנים.

לפני 15 שנים, בחג הנקמה היהודי המועד לפורענות, רצח ברוך גולדשטיין 29 פלסטינים במערת המכפלה. במקום לפנות את חנן "פורים שמח, יהודים" פורת וחבר מרעיו, פינתה הממשלה את הפלסטינים – מחשש שינקמו, כך אמרה. הרצחת וגם ירשת? מסתבר שבחברון, בהחלט כן.

[…]

אחרי כמה שעות, צמאתי מאד. העדפתי לחכות עד שנמצא חנות פלסטינית. המחירים זולים להפתיע: חמישה שקלים קונים לך שני בקבוקי מיץ. בישראל, חמישה שקלים לא היו מספיקים לאחד. כדי שלאיהיו אי הבנות, אני שואל את המוכר אם זה מחירם של שני הבקבוקים או אחד. שניהם, הוא אומר.

[…]

באזור תל רומיידה אנחנו מבחינים בשני ילדים פלסטינים על אחד הגגות. הם מתבוננים בנו. אנחנו לא מתנחבלים ולא חיילים, אבל מדברים עברית. אנחנו גם עמוסים בציוד צילום. הילדה משרבבת את ראשה מעל מעקה הגג – היא מצלמת אותנו. אני מנסה לצלם אותה בחזרה. היא מצחקקת, נעלמת.

[…]
יאיר שומע צעקות: “שמאלנים, שמאלנים". אם היינו בפתח תקווה, הייתי הולך לראות מה קורה, אולי להצטרף לוויכוח. פה זה נשמע כמו הזמנה ללינץ'. כבר מחשיך. אנחנו מחישים את צעדינו לכיוון הרכב, מבטים עצבניים לאחור.

פתאום אני רואה קבוצת חיילים מבצעת נוהל תרנגולת ערופה: חלקם רצים במעלה הרחוב, חלקם במורד. אני מנסה להאזין לקולות המוכרים של צרה – צעקות והיסטריה במערכת הקשר, רימוני הלם, ירי – והם אינם שם. אנחנו עדיין הולכים במהירות.

ברנש מבוגר ומזוקן חולף על פנינו בבגדי ספורט, עושה ג'וגינג. החיילים כבר אינם; חוץ מאיתנו, הוא היחיד ברחוב. “קרה משהו?”, אני שואל אותו, “ראיתי חיילים רצים.” הוא מגחך.”לא קרה כלום. חברון הרבה יותר בטוחה משאתם חושבים.”

כמה מאות מטרים מאחורינו היתה עמדה צבאית; כמה עשרות מטרים במעלה הרחוב, עמדת מג"ב. בטחון, בטחון ואין בטחון.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress