אחד המסלולים המקצועיים הגרועים ביותר – אם לא הגרוע שבהם – שיכול אדם לבור לעצמו בישראל הוא המסלול האקדמי. כיום, הבחירה להיות אקדמאי בארץ הזו אינה שונה בהרבה מהבחירה לשמור מצוות. בשני המסלולים, משליך אדם מאחורי גוו את שנותיו הטובות ביותר תמורת הבטחה מעורפלת, שהתגשמותה מוטלת בספק.

כהתחלה, עליך לשלם. לשלם שכר עושק כדי לסיים תואר ראשון (יותר מ-30 אלף שקלים כשכר לימוד לשלוש שנים), לשלם שכר עושק נוסף כדי לסיים תואר שני, ואז לשלם עוד קצת כדי לסיים דוקטורט. אבל התשלום אינו נמדד רק בכסף, אלא גם, ובעיקר, בזמן. כל תואר דורש השקעת זמן עצומה, שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם, ואחרים מרשים לעצמם בדוחק רב.

בכדי לסיים תואר ראשון במדעי הרוח עליך להשיג בין 110 ל-120 שעות סמסטריאליות. מאחר שהמל"ג (מועצה להשכלה גבוהה) והות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) דורשות מן הסטודנט לסיים תואר ראשון בשלוש שנים, מתפרשות שעות אלה על פני 6 סמסטרים. כלומר, על הסטודנט התקין ללמוד בין 18 ל-20 שעות בשבוע בכל סמסטר. אבל לימודים, כמובן, אינם רק הימצאות בכיתה, הם גובים גם זמן נוסף – מטלות, מטלות קריאה ומבחנים, שלא לדבר על נסיעות. כדי להשלים תואר בשלוש שנים, ולנסות לעשות זאת בהצטיינות, עליך להיות עשיר או בן להורים עשירים. כאן לא מספיק להיות מבוסס, אלא אם יש לך אפשרות לגור אצל ההורים. אתה צריך מישהו שיממן את שכר הלימוד שלך, יממן לך דירה ויממן לך אוכל.

לחילופין, אתה יכול לחיות כמו כלב. לעבוד וללמוד, ולעבוד וללמוד, ובמקומות מסוימים לעגל פינות, בתקווה שלא ישימו לב. ויהי ערב, ויהי בוקר, תואר שני.

אולי עכשיו יעשו ממך מתרגל או עוזר הוראה או עוזר מחקר (ה"אתה" כאן הוא היפותטי, כמובן, ומתייחס גם למין השני). תזכה להכניס את הרגל למפתן דלתות השיש של האקדמיה, הפנים שלך יוכרו תחת אצטלת החוג, שמך יכנס לידיעון. העבודה שלך, עכשיו, היא באקדמיה, גם אם אתה רק סגל זוטר. לפחות את הנסיעות חסכת.

איני יודע כמה מרוויחים עוזרי הוראה או מתרגלים, ואני חושד שהמספרים משתנים בהתאם לחוג. השכר, עם זאת, אינו גבוה. ידידה שלי, למשל, שמתרגלת בחוג לספרות אנגלית, קיבלה לפני זמן מה, בהתפרצות מרושעת של מקריות ושררה, תלוש משכורת על סך 200- שקלים. ושוב, היא קיבלה שכר שלילי. השכר, כאמור, אינו גבוה.

אולם גם החסד הזה אינו מובטח. ב-2004, מבלי לספר דבר לארגון הסגל הזוטר או לסטודנטים, כינסה אוניברסיטת ת"א ועדה לבדיקת מעמד הסגל הזוטר. הוועדה, בראשות פרופסור יאיר אורגלר, המליצה, בפשטות, שלא להעסיק תלמידי מחקר חדשים ב-2005, ולהעסיק את כל הדוקטורנטים כ"מורים מן החוץ". "מורים מן החוץ" הוא שם נהדר לעובדי קבלן. אנשים שיעבדו עבור האוניברסיטה, יפוטרו כל קיץ, ולא יזכו לזכויות סוציאליות. כך יכולה האוניברסיטה לחסוך כ-50 אחוזים משכרם.

האוניברסיטה ראתה בחיוב את ההמלצות. וזה לא מפתיע, בעצם. אורגלר היה אחראי לאותה מדיניות בדיוק ב-1987 וב-1994. בשתי הפעמים נאלצה האוניברסיטה להתקפל. הסגל הזוטר, משום מה, לא מצא את המדיניות חיובית. תוצאות הוועדה היו ידועות מראש.

כאז כן עתה, אגב, האוניברסיטה נסוגה לאחר עיצומים של הסגל הזוטר, הבטיחה להעסיק דוקטורנטים חדשים, ולפצות כמה מהישנים. אבל זה היה רק הסיבוב הראשון. במסמך התגובה לוועדת אורגלר, שנכתב לאחר בדיקה של דו"ח הוועדה, נטען כי הוועדה לא רק שטעתה בהמלצותיה, אלא גם בחישובים שערכה, לעתים תוך התעלמות מנתונים מכריעים. במלים אחרות, האוניברסיטה החליטה לקצץ, והוועדה המליצה לקצץ, בסדר זה. ואם לא יקצצו עתה, יקצצו מחר. ככה זה. ואם תמצא את עצמך מלמד סטודנטים, אל תתפלא אם יהיה עליך לעבוד בעבודה נוספת, זמנית כמובן, לא רצינית, אולי במק'דונלדס, איפה שאפשר לעבוד במשמרות.

ודרך אגב, אל תשכח לכתוב את התזה. בתוך שנתיים, זוכר? כך הוחלט מלמעלה, מהמועצה להשכלה גבוהה. אולי, אם תשתדל אצל הפרנסים, ותסביר שאתה עובד בשתי משרות, תקבל עוד שנה. אולי. ואחר כך הדוקטורט, 4.5 שנים על פי הוראות מל"ג, ובאותם התנאים. לפעמים זה קשה, אבל חשוב על הגמול.

אלא שהגמול, כמובן, לא מובטח מעולם. לא כל מתרגל נעשה מרצה, ופחות ופחות מרצים מקבלים קביעות. האקדמיה (ואין הכוונה רק לאוניברסיטת תל אביב) בקיצוצים. יתכן שתהיה "מרצה מן החוץ", אבל אולי, אם תשתדל, יהיה בסדר.

כך מתקצבים את האוניברסיטאות. מתוך דו"ח על מצב ההשכלה הגבוהה של "עמותת שופר".

כאשר אומרים לנו שעל האוניברסיטאות להתייעל, זו, בין היתר, המשמעות. כאשר ב"הארץ" כותבים שאוניברסיטת תל אביב הצליחה לצמצם את הוצאות השכר בכ-15% מ-1999 ועד 2005, כך הדברים נעשים. כך, ועל ידי החזקת פחות ופחות מתרגלים. הצפיפות בכיתות, שאוהבים לדבר עליה, אין פירושה כיתות קטנות, כי אם פחות מתרגלים.

ובמצב הזה, רק מעטים בוחרים להישאר בארץ. זו פשוט אינה תעסוקה משתלמת, ואקדמיה ניתן לעשות גם בחו"ל, בתנאים טובים יותר ובשכר גבוה יותר. ובעצם, זה אפילו לא עניין של שכר. זה עניין של פחד. פחד מעתיד, שכרגע אף אחת מהבטחותיו אינה נראית חיובית.

באוניברסיטת ת"א יש כרגע, אם להאמין לד"ר דניאל מישורי, שמלמד אתיקה סביבתית, כ-450 מורים מן החוץ על כל אלף חברי סגל בכיר. באוניברסיטת חיפה מספר המורים מן החוץ גבוה כמעט פי שניים ממספר חברי הסגל הבכיר. ועדת אורגלר לא המציאה את עובדי הקבלן האקדמיים, היא פשוט דורשת הקצנה רדיקלית של התהליך. ד"ר מישורי אמר את הדברים בישיבה של ועדת החינוך של הכנסת.

הישיבה הזו מעניינת משום שהיא מראה את הסד, שאליו הוכנסו האוניברסיטאות. כי אוניברסיטת תל אביב, בכל הכנות, אינה יכולה לשאת בכל נטל האשם. האוניברסיטאות בארץ צריכות להתמודד עם גירעונות, שקשה לטעון כי הן היחידות האשמות בו.

משנת 2000 ועד 2004 קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה בכ-18%, שהם כמיליארד שקלים. זאת, מבלי לדבר על החלטת המדינה לקצץ בשכר הלימוד של הסטודנטים (על פי המלצות ועדת וינוגרד). המדינה קיצצה את שכר הלימוד – אמנם לא בשיעור שהובטח – אולם לא החזירה לאוניברסיטאות את הכסף שקוצץ. הסטודנטים, אם כן, שילמו פחות עבור אוניברסיטאות צולעות יותר, ועכשיו אנו גם משלמים את המחיר.

כדאי לתת על זה את הדעת. האוניברסיטאות בארץ אינן קובעות את גובה שכר הלימוד. המדינה עושה זאת. יתרה מכך, שכר הלימוד אינו גבוה מספיק כדי לשלם את עלות אחזקתו של סטודנט ממוצע. המדינה, שקובעת שכר לימוד אחיד לכל החוגים והפקולטות, אמורה להביא את יתרת הסכום לאוניברסיטאות. למעשה, המדינה מממנת באמצעות ות"ת 66 אחוזים מתקציב האוניברסיטאות, ו-21 אחוזים מגיעים משכר הלימוד. שאר הכסף מגיע מתוכניות מיוחדות של האוניברסיטה ומגיוס כספים מנדבנים.

יצויין כי הות"ת אינו מעביר סתם כספים. כפי שהוזכר קודם, לוועדה לתכנון ותקצוב יש דרישות. אם כסטודנט לתואר שני אתה מושך את התואר שלוש שנים, האוניברסיטה אינה מקבלת ממנה החזר על אותה שנה "מיותרת". דרישות המל"ג והות"ת, אם כן, אינן הצהרת כוונות נטולת תוכן, יש להן השפעה כלכלית ממשית.

וזו, אגב, אחת הסיבות שבאוניברסיטת ת"א מעודדים פתאום אנשים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט או תואר שני נטול תזה. מעטים בלבד יכולים לסיים בשנתיים תואר שני עם תזה, ורוב האנשים הללו אינם עובדים. התוצאה נראית גם בשטח: בתחילת שנות התשעים 72 אחוזים ממסיימי תואר שני סיימו עם תזה. כיום המספר עומד על כשליש. וכן, יש לכך השפעה על טיב הלימודים.

וזו, אגב, אחת הסיבות לכך שהאוניברסיטאות פותחות "תוכניות לימוד חוץ תקציביות", שבהן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מופקע (בתוכנית קלוג-רקנאטי, אם להשתמש בדוגמה קיצונית, מגיע שכר הלימוד לכ-200 אלף שקלים), ומקבלים תוכנית ייחודית, לרוב קלה יותר. וזו גם הסיבה שאוניברסיטת ת"א מפסיקה את עבודתן של נשים בהריון. כאשר מקצצים בשכר הלימוד מכאן ובתקציב האוניברסיטאות משם, אין לאוניברסיטאות הרבה ברירה.

יש גם בעיות נוספות. פנסיות המרצים אוכלות בתקציב האוניברסיטאות, והמגמה הזו צפויה להתגבר עד 2025, ורק אז להתחיל לרדת (בשל המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת).

אבל לא בזה העניין. האוניברסיטאות יכולות היו לקום על רגליהן האחוריות, ולהילחם. במקום זאת, הן העדיפו לקצץ, לקצץ עד יעבור זעם. בשנה הבאה יוחלפו 6 דיקנים באוניברסיטת ת"א. הדיקנים נבחרו בהתאם לתמיכתם בתכנית הקיצוצים.

"בראש ובראשונה לטעמי הדברים ופרטי התוכנית שהצגנו לא הובנו נכון", אמר נשיא אוניברסיטת ת"א, איתמר רבינוביץ', בריאיון לעיתון ת"א בזמן מאבק הסטודנטים. "הדבר היחיד שעניין את המפגינים ואת התקשורת היה שטחי וקליט – איזה חוגים סוגרים, כמה חברי סגל יפוטרו וכו'. אף אחד לא נכנס לעומק. הרי למעשה מדובר בתוכנית חומש שעיקרה אקדמי ולא כלכלי, מתוך הסתכלות על האוניברסיטה כפי שתיראה בשנת 2010".

כן, תכנית שעיקרה אקדמי.

(איתמר שאלתאל)

אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע, התראיינה לנרג יהדות, והצליחה – שוב – לדחוף את רגלה לפיה.

על תכנית ההתנתקות אמרה זו שהוכתרה כ"מלכת המגזר" ש"או שמדובר בגנים יהודיים עם מנגנון להשמדה עצמית, או שיש כאן הרבה הרבה ערב רב". וזה מעניין מצד אחד ומעודד מצד שני.

מעניין, כי עמרוסי – נציגת המתנחלים פר אקסלנס – מבהירה שמה שמבדיל בין המתנחלים ובין מתנגדיהם אינה דעה: אין כאן מחלוקת על אסטרטגיה, מוסר, ועתידה של מדינת ישראל. כלל וכלל לא: ההבדל הוא גנטי, ואולי אף יותר מכך.

"ערב רב" הפך, בספרות הקבלית-משיחית, למושג המתאר שדים ורוחות רעות שנשמותיהם התגלגלו באנשים שנראים יהודים, אך אינם כאלה. הם המעכבים את הגאולה, הם שליחיו הישירים של השטן, ועל כן אין כלל על מה לדון איתם. אינך נכנס למשא ומתן עם שד. עכשיו קיבל הביטוי הקבלי הזה גושפנקא מאת מועצת יש"ע.

לפני כעשור, כשציבור חובשי הכיפות געש בשל הסכמי אוסלו, נאלץ הרב אבינר להוציא פסק הלכה האומר שאנשי שמאל בכלל, וראש הממשלה יצחק רבין בפרט, אינם "ערב רב". כידוע, סירב אבינר להעניק למרגלית הר-שפי, שלוחתו של יגאל עמיר, פסק הלכה הקובע כי על רבין חל דין רודף. עמיר השיג את פסק ההלכה שלו מרב אחר.

העובדה שתוך עשור הצליח הרב אבינר, בשל מתינותו כביכול, להפוך למוקצה מחמת מיאוס בקרב המחנה שהקים; העובדה שהכינוי "ערב רב" מוצמד כעת לכל מי שאינו תומך במתנחלים על ידי דוברתם הראשית – אלה צריכים להדליק עוד כמה נורות אזהרה מפני הציבור חובש הכיפה הסרוגה.

וזה מעודד מאד, מצד שני, כי תמיד טוב לדעת יש הבדל גנטי של ממש בין הלווינגרים, העמרוסים, הזמבישים, החנן פורתים ושאר המרעין בישין, ובינך.

(יוסי גורביץ)

היום, לאחר שנגמרה הסאגה מסביב לסל התרופות ב"פשרה" שבה הועברו תקציבים על סמך תקציבי "השנה הבאה", נזכרו העיתונאים לדון בהיבט השכלתני של הארועים.

עיתונאים רבים בילו בשבועיים האחרונים שעות רבות בשיחות עם נתן זהבי ועם חולי הסרטן, כאשר הם מזדהים איתם בצורה כמעט מוחלטת. בו זמנית הם תקפו כל רופא או מומחה אחר שהעז לטעון כי אי אפשר לבנות תעדוף ציבורי על סמך דמעות.

היום, לאחר שראש הממשלה החליט להעביר תקציבים לנושא, נזכרו העיתונאים לדון בשאלה הבאה: האם ראוי כי כל קבוצה מאוגדת תוכל לשבות רעב ולקבל תקציבים, ומהי כמות הדמעות המינימלית שיש לבכות כדי שהאג'נדה של הבוכה תובא לדיון ציבורי.כשמסתכלים על זה מהצד, נראים עיתונאים אלו כבובה חשמלית שלה שני מצבי פעולה בלבד: הזדהות מוחלטת, או אחריות ממלכתית. באופן תמוה, נראה כי עיתונאים אלו אינם מסוגלים לעשות את הקישור בין הדרך הרגשנית שבה הוצג העניין בתקשורת, לבין הפתרון הרגשני שהתקבל. הם אינם מסוגלים להפנים שתרומתם לרדידות השיח הציבורי ולעובדה שאיש ציבור אינו יכול להציג עמדה מורכבת ללא שיותקף על ידי המראיין, היא שגורמת לכך שעניינים חשובים רבים מוכרעים לפי התדמית התקשורתית בלבד. זה כמובן לא מונע מעיתונאים אלו לתקוף את אותה רדידות שהם יצרו.וקל להתנבא שבשנה הבאה, כאשר ידרשו תקציבים חדשים לסל התרופות, ושוב יעלה הבכי (המוצדק שלעצמו, גם אם לא בתוצאותיו) של החולים לדיון הציבורי, תחזור הבובה למצב ההזדהות המוחלטת.אין לי ספק כי מבחינת פוליטיקאים רבים נוח המצב הקיים, וכי הם אינם מצפים בכיליון עיניים ליום שבו ידרשו להסביר ולנמק את ססמאותיהם. בשום פנים ואופן איני טוען כי העיתונאים אשמים בלעדית לרדידות השיח הציבורי אלא רק בכך שהם משמרים את המצב ולא מנצלים את העובדה כי המיקרופון כבר בידיהם ולכן ביכולתם לדרוש את התשובות הקשות לשאלות הקשות.

(עופר רון)

במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", יש שלושה כותבי ימין, כולם בשם אורי: פורת, אליצור, ואורבך. כל השלושה, ראה זה פלא, הקדישו השבוע את טורם, או חלק ממנו, לסרטה של ענת גורן, "כל אנשי הקמפיין".

סרטה של גורן עוסק במתרחש מאחורי הקלעים של הקמפיין של קדימה; המראות שלכדה מצלמתה היו מביכים, ככל הנראה (לא צפיתי), שכן ראובן אדלר טרח היום לפרסם מאמר תגובה מבולבל ב"הארץ".

אין לי אף מילה טובה על אדלר או העוסקים במקצועו, המזכירים לי יותר מדי את הסופיסטים שכנגדם יצא אפלטון. כמוהם, הם משרתים את העשירים והחזקים, ומשתמשים בטכניקות של רטוריקה ותעמולה, שלא לומר שטיפת מוח, כנגד רוב האוכלוסיה; כמוהם, הם שכירי חרב, המשכירים את שירותיהם יום לזה, יום לרעהו; כמוהם, אין להם אמונות משלהם – או, במידה ויש להם, הן מעולם לא עמדו בדרכם אל עוד חוזה. גם "קדימה" רחוקה מלהיות מציאה גדולה בעיני: כל מפלגה ששמעון פרס, צחי הנגבי, דליה איציק וחיים רמון נמצאים בה, לא יכולה להיות טובה.

אבל ההסתערות של אבירי הימין מרתיעה. קודם כל, העובדה ששלושה כותבים שונים מאותו מחנה בחרו לעסוק באותו נושא בדיוק מצביעה על חשיבה קבוצתית מטרידה-משהו במחנם. מעבר לכך, מדובר בצביעות גרידא.

כל שלושת הכותבים המבכים את מצבה של האמת, לא אמרו דבר כאשר מחנה המתנחלים – ששניים מהם משתייכים אליו, והשלישי תומך בו – עסק בכחש, רמיה והונאה במשך כל שנות קיומו. הם לא קרעו את בגדיהם, או כתבו טור, כאשר עוד "עמדת מחקר ארכיאולוגית" הפכה להתנחלות, או כאשר עוד מאחז בלתי חוקי הולבן. אורי אליצור אף הודה בזמנו, בראיון ל"עין השביעית", שהוא כותב לחילונים קוראי "ידיעות" אחרת משהוא כותב לבני המאחזים.

ומי שהאמת היא כלי למטרותיו, כלי משומש ומועיל פחות מן השקר, ראוי לחשדנותנו, כאשר הוא מקונן על הפגיעה בה. הזהרי לא מן הצדוקים וגו'.

(יוסי גורביץ)

בעוונותי, רק היום הגעתי אל מוסף "תרבות וספרות" מן השבוע שעבר. כרגיל, התהדר המוסף במאמר של יצחק לאור, ובניגוד לכל אינסטינקט בריא, קראתי אותו. חוששני, אגב, שאאלץ גם אתכם לקרוא אותו, למרות שלא עושים דברים כאלה לחברים.

מאמרו של לאור דן בפרופ' נועם חומסקי, שהתחנף לאחרונה לאנשי החיזבאללה ולשליטי סוריה. ייאמר לזכותו שבניגוד לאותו אליל אחר של השמאל האקדמי, אדוארד סעיד, הוא לא טרח להשליך אבנים לכיוון ישראל.

לאור מציין בעוקצנות שבישראל, נוטים לייחס כל מפנה לכיוון דמוקרטיה לטובת ארצות הברית, כולל את הדמוקרטיזציה בלבנון – אבל אז משאיר אותנו תלויים באוויר ועובר לנושאים אחרים. וטוב שכך: מנהיגים בכירים בהתנגדות הלבנונית לכיבוש הסורי ציינו במפורש שנוכחות הכוחות האמריקניים בעיראק היתה גורם מדרבן. סוריה, אחרי הכל, כבר רצחה בעבר ראשי ממשלות בלבנון, ושום דבר יוצא דופן לא קרה.

אבל לא: לאור מעדיף להתעלם מרצח רפיק אל חרירי, מההמונים שבאומץ נדיר – תחת התקפות טרור יומיות – גירשו מלבנון כוח כובש ורצחני. הוא מעדיף להתמקד בנסיון החיסול שביצעו אנשי הסי.איי.איי. כנגד מנהיג החיזבאללה ב-1985.

בלשונו הנקיה של חומסקי, שלאור מצטט בהערכה, מכונה ראש החיזבאללה "כוהן דת מוסלמי"; ולמי שלא יודע, או למי ששכח, החיסול היה מיועד כתגובה לשני פיגועים קטלניים – האחד כנגד השגרירות האמריקנית בביירות, האחד כנגד מפקדת המארינס – ולחטיפתו, עינויו ורציחתו של ראש סוכנות הסי.אייי.איי. בביירות, ויליאם באקלי, על ידי החיזבאללה. חומסקי אף טוען שמכונית התופת שהפעיל הסי.איי.איי. היתה "הנוראית ביותר בביירות" – אבל משאית התופת שהפעיל החיזבאללה כנגד מפקדת המארינס הביאה למותם של 241 חיילים, והיא כלל איננה נזכרת.

לאור טוען עוד שמכונית התופת של הסי.איי.איי. "איננה מופיעה בהיסטוריה המערבית". בולשיט. בספר Veil של בוב וודוורד, שיצא בסוף שנות השמונים, מוקדשים עמודים ארוכים לתיאור האירוע. וודוורד, מחושפי פרשת ווטרגייט, איננו עיתונאי שוליים – אבל יכול להיות שלאור וחומסקי פשוט לא קראו את ספרו. אחרי הכל, הוא עיתונאי לא חתרני, ששומר על האינטרסים של הממסד.

עיוורון דומה – פעולות קרביות של המערב וישראל מגונות בזעם קדוש, תוך התעלמות מפעולות הצד השני, בין אם הוא סובייטי או איסלמיסטי – נוגע להפצצה הישראלית באותה שנה בטוניסיה. זו היתה פעולה מיותרת, יש שיאמרו מטומטמת – אבל חיל האוויר "לא הפציץ רובע בטוניס", ולא "רצח באכזריות קיצונית" 75 בני אדם. המטרה המותקפת היתה מפקדת אש"ף, שעדיין היה אז ארגון טרור, אם כי דועך. משום מה, העובדה השולית הזו לא מוזכרת.

מכאן מפליג ליאור על כנפי זכרונו לימים הטובים ההם של המלחמה הקרה, כשכולם ידעו באיזה צד נמצאת הדיקטטורה הקפיטליסטית ואיפה נמצא גן העדן הסוציאליסטי. הוא מבכה את ההתערבות האמריקנית באינדונזיה – אבל שוכח את המעורבות הסובייטית שם. לאור מעלה מן האוב את הקונטראס בניקרגואה, שהסי.איי.איי. מימן באופן בלתי חוקי – אבל שוכח את מעורבתם הפעילה מאד של כוחות קובניים במדינה, ואת העובדה שיריביהם הסנדניסטים עפו מהשלטון, ברגע שנערכו בחירות דמוקרטיות במדינה.

אבל כשלאור נוגע בהפיכה המפורסמת בצ'ילה ב-1973, ובאירועי אבו גאריב בעיראק, אתה חייב לשפשף עיניים ולתהות מה הוא לקח. מי לא יודע שהסי.איי.איי. תמך ועודד את הצבא הצ'יליאני באותה הפיכה? סרט פופולרי בנושא נעשה עוד בסוף שנות השבעים. מי לא יודע על מעשי הזוועה בעיראק? הם לא ירדו מהכותרות העיתונים האמריקניים בשנתיים האחרונות, מאז נחשפו.

כשלאור מדבר על אלה כעל סודות גנוסטיים, שהוא וחומסקי חולקים עם קומץ יודעי דבר, אתה חייב לתהות אם הוא חוצפן או בור. היה גם מקום לתהות מיהו העורך שאישר את דברי ההבל האלה – אבל אז אתה נזכר שמדובר בבני ציפר, והכל מתחיל להתבהר.

לאור וחומסקי ממשיכים את מסורת "האידיוטים המועילים" שטבע לנין ושעליה עמד אורוול: הם דורשים פציפיזם מן המערב, אבל שותקים לנוכח הזוועות שמבצעים יריביו. לאור מכנה את עיראק "בית מטבחיים" – אבל מתעלם משתי עובדות קריטיות: שקודם לפלישה האמריקנית, שלט במדינה עריץ רצחני במיוחד; ושרוב ההרוגים העיראקיים נובעים מפיגועים בלתי פוסקים מצד איסלמיסטים. הוא מצא לנכון לבכות את הפיגוע שהיה אמור לחסל את ראש החיזבאללה, וחיסל עשרות חפים מפשע; אבל אם הוא כתב ולו מילה אחת בגנות עשרות הפיגועים שבוצעו בשנתיים האחרונות כנגד מסגדים שיעיים, אני לא ראיתי אותה.

ג'יימס ג'ויס אמר פעם שהאנטי-קתוליות היא האנטישמיות של האינטלקטואלים. בשנים האחרונות, החליפה אותה האנטי-אמריקניות: התפיסה שכל מה שעושה ארצות הברית הוא רע, רע בהכרח, רע מעצם זה שהוא אמריקני. במקרה של לאור, כל מה שעושה ארצות הברית הוא רע – מפני שהיא תומכת בישראל.

והתשפוכת הזו, בישראל, מתפרסמת במוסף שכותרתו היא "תרבות וספרות".

(יוסי גורביץ)

אילנה דיין יכולה להרשות לעצמה חיוך קטן בימים האחרונים: הסערה סביב מכתבי האזהרה של ועדת זיילר החזירה לכותרות, ובגדול, את התחקיר שערכה על נצ"מ יורם לוי. התחקיר שלה על לוי הביא לפתיחת ועדת חקירה משטרתית, שמצאה את לוי זכאי – בהסתמכה על בדיקת הפוליגרף המפורסמת ביותר בהיסטוריה של המדינה. ועדת זיילר הבהירה היטב מה היא חושבת על לוי, על החברים שלו, על האופן בו מונה ועל האופן בו מתנהלת המשטרה בכלל. דיין, שחשפה את הפרשה העגומה ביותר בתולדות המשטרה, יכולה לסמן עוד איקס על המצלמה שלה.

אבל העיתונאית האמיצה הזו, שנכנסה ראש-בראש באהוד ברק ערב בחירות 2001, והעבירה אותו זובור מתבקש מאד, מתמודדת בקרב נוסף; והפעם היא נערכת מול כל צה"ל. סרן ר' הודיע לפני כשבוע כי יתבע את דיין על הוצאת שם רע. הוא תובע שלושה מיליוני שקלים.

סרן ר', כזכור, היה מפקד הפלוגה שחייליה ירו למוות באימאן אל המס, ילדה בת 13 מרפיח שכל חטאה היה שהתקרבה, בלתי חמושה, למוצב שלהם. דיין שידרה תחקיר על הפרשה שריכז את האשמה בר', שנשמע אומר בהקלטה "הרגנו אותה. אני גם וידאתי את ההריגה".

צה"ל נאלץ לערוך לר' משפט. כאשר הסתבר שחייליו של ר' שנאו אותו, ושכמה מהם העידו עדויות שקר נגדו, הוא זוכה. הוא נתפס כמנצח הגדול, דיין כשטן הגדול.

אבל ר' לא נתן תשובה לנקודות הבאות:

א. מדוע פתחו חייליו באש לעבר אימאן אל המס?

ב. מדוע המשיכו החיילים לירות לעברה, גם לאחר שהשליכה את תיקה, וגם לאחר שנמלטה מן המקום, תפסה מחסה ותוארה בקשר כ"ילדה בת עשר, מתה מפחד"?

ג. מדוע ניהלו החיילים מרדף, בהנהגת ר', אחרי אימאן אל המס? אם, כפי שטענו לאחר מכן, חשבו כי היא "פתיון" של ארגוני טרור, מדוע יצאו מן המוצב המוגן אל המלכודת?

ד. מדוע היא נורתה למוות?

ה. מי, בדיוק, ירה בה?

ו. בהוראתו של מי?

ז. מדוע ירה ר' צרור מנשקו לעבר מה שתואר כגופתה של אל המס?

ח. מדוע אמר בקשר "הרגנו אותה, אני גם וידאתי את ההריגה", אם לא וידא הריגה?

ט. מדוע הורה, דקות ספורות לאחר מכן, "לירות בכל אחד, גם בילדה בת שלוש"?

עדים מסוגלים לשקר. הקלטות – קצת פחות. ראוי לזכור שבמשפטו של ר', הוא לא הואשם בוידוא הריגה – הוא הואשם בירי לעבר הגופה. הצבא עשה כאן שטיק מאד מעניין – ר' לא זוכה מווידוא ההריגה בילדה בת 13, משום שלכתחילה לא הואשם בכך. הוא הואשם, אם כבר, רק בחילול הגופה. מסך העשן של שקרי החיילים איפשר לצבא להסתתר מאחוריו, לטהר את ר' ואף לקדמו.

אבל האמת היא גדולה, והיא תנצח.

(יוסי גורביץ)

הקלות הבלתי נתפסת של קלות הדעת. בתכנית "מועצת החכמים", אמר טומי לפיד את הדברים הבאים על יצחק בן אהרן: "אני פחדתי מהאיש הזה. אם הוא היה רוסי בתקופת סטלין הוא היה אחד הקומיסרים, כמו כגנוביץ".

כגנוביץ' מתואר על ידי "הארץ" כ"מדינאי יהודי שהיה עוזרו הקרוב של סטלין". קרוב, אבל לא נכון. לזר מוישיביץ' כגנוביץ' לא היה "מדינאי", אלא אם במילה "מדינאי" רצונך לומר "רוצח המונים".

כגנוביץ' אכן היה יד ימינו של סטאלין – וארגן בשבילו את הרעב המאורגן באוקראינה; הוא היה עוזר קרוב – וככזה, חתם על צווי הוצאות להורג. בין השאר, הוא חתם על הצו להוצאתו להורג של אחיו-שלו. חטאו של האח, גנרל בכיר בצבא האדום? סטאלין האשים אותו בריגול עבור היטלר. ההוצאה להורג הזו היתה סבירה בדיוק כמו כל שאר ההוצאות להורג שכגנוביץ' – ששרד את סטאלין כמעט חמישים שנים, ומעולם לא הביע חרטה – חתם עליהן. מדובר, על פי ההערכות, במיליונים. והמספר הזה לא כולל את 5-7 המיליונים שנרצחו בהרעבה מכוונת באוקראינה.

(אמרו פעם לרוברט קונקווסט, מראשי חושפי הזוועות הסובייטיות: "תפסיק כבר לדבר על חמשת המיליונים האלה!", בהתייחס לקורבנות הרעב באוקראינה; והוא ענה "אם אתה לא רוצה שאדבר על החמישה האלה, אני יכול לדבר על החמישה ההם, ועל החמישה ההם…".)

טומי לפיד לא היה מעז להצמיד לבן אהרן שם של גאולייטר גרמני; כל כך קל לזלזל במקומותינו בעשרות המיליונים שנרצחו על ידי הסובייטים. נקודה אחרת: בשעתו, התהדר טומי לפיד בטיהורים שביצע ברשות השידור. אני מקווה שהוא היה מתקומם אם היו משווים אותו לז'דאנוב.

הסתערות מיותרת. שר הגימלאים, רפי איתן, הלך לקושש כמה זלוטס עבור חולי סרטן המעי הגס. הוא הלך לשם כך אל המיליארדר סמי עופר. הוא ביקש ממנו שלושה מיליוני שקלים, כדי לספק תרופות לחולים במשך חודש; בתוך החודש, אמר, הוא ישכנע את הממשלה להעביר את הכספים. עופר הסכים.

המעשה של איתן חמור. כה חמור, שבמדינה מתוקנת הוא היה נאלץ להתפטר. היה עדיף לו היה מצית את עצמו בפומבי לאות מחאה, בטרם הלך אצל גביר כדי לקבל כמה מיליונים, שהמדינה צריכה לתת. אבל הפאשלה של איתן אינה הבעיה של עופר: שר בממשלת ישראל ביקש ממנו נדבה, והוא נתן. איזה פרצוף היה לו אילו לא היה נותן?

ההסכמה הזו הולידה הסתערות תקשורתית מכוערת ומיותרת. היא לא התמקדה באיתן, האשם האמיתי בפרשה, אלא בעופר. שלי יחימוביץ' היתה בוטה במיוחד. חבל. יש הרבה דברים שליליים לומר כנגד סמי עופר. לא הפעם. התרומה שלו מצילה חיים. זה עדיין משהו, במיוחד כשהממשלה נכשלת בתפקידה.

אין נביא בעירו. השר לשעבר, זבולון אורלב, התראיין למוסף השבת של "ידיעות אחרונות". הוא סיפר שם כי גילה, לתדהמתו, שיש "חלקים בציבור שלנו שהם אוטיסטים"; הוא גילה ש"הנוער בישיבות מורעל על ידי הרבנים". בוקר טוב, זבולון.

לפני שמונה שנים יצא לאור "חמורו של משיח". ספי רכלבסקי חזה בו בדייקנות את התנהלות הציבור הלאומני-דתי, ואת התוצאות של נסיגה צפויה מחלק מהשטחים. הוא גם נתן דיאגנוזה מדוייקת לבעיה: הישיבות התיכוניות, שבהן לומדים נערי המגזר בתנאי פנימיה, תחת רבנים קנאים, וללא השגחת הוריהם. התוצאה, כמתבקש, היא נתק בין המבוגרים – שהם בורגנים לכל דבר – ובין בניהם.

כשיצא הספר, הוא עורר סערה איומה. המפד"ל תקפה אותו בשצף-קצף. והנה, שמונה שנים ומרד כתום אחד אחרי, מודה אורלב בלשון רפה שרכלבסקי צדק. ראוי לשאול את אורלב איפה היה כל השנים, כשהרבנים הרעילו את הנוער; ראוי לשאול אותו מה עשה בתחום זה, כשהיה מנכ"ל משרד החינוך.

ראוי עוד יותר לשוב ולקרוא ברכלבסקי, כי המאבק הזה רחוק מלהסתיים, ויש לו מה ללמד אותנו.

(יוסי גורביץ)

לפי ynet, "צה"ל הרג מחבל, שתי נשים וילד". טיל ששוגר מכלי טייס פגע במכונית המחבל, וכתוצאה מכך נהרגו סבתא, בתה, ונכדה בן החמש, שעברו באזור.

ונשאלת השאלה, האם הכוונות המותקנות במטוסים אינן יכולות לכסות שטח גדול יותר ממכונית אחת? האם אמנו את הטייס או מפעיל המל"ט להתעלם משלושת הכתמים שנראים באופן חשוד כמו שלושה דורות של משפחה שכל פשעם היה ללכת קרוב למכונית של מומחה לרקטות?

ידברו בתקשורת על פצצות מתקתקות. יסבירו לנו כי בסיכול ממוקד לפעמים יש טעות, ולא יתהו על כך שלמרות המיקוד נגרם נזק נלווה של 300%. אם יקרה משהו מאוד יוצא דופן אפילו ישאלו קצת שאלות קשות. אף אחד לא יגיד שכאשר יש ילד בן חמש ליד המכונית, והטיל עדיין משוגר, אז אולי הרגנו מחבל, אבל רצחנו בדם קר שלושה אנשים אחרים?

וכאשר מישהו יעיז לעשות את הקישור בין מפקדים שישנים היטב בלילה לבין ה"הצלחה" הנוכחית, נזכה להתרעמות על הפגיעה בחיילנו הקדושים וברמטכ"ל המהולל, שיש לנשק את נעלו ללחוץ את ידו, פן יבולע לך, וכתבים צבאיים חמורי סבר יסבירו לנו כי לא הייתה ברירה וכי פיגוע הנקמה (שיבוא תוך מספר ימים) היה מתוכנן בכל מקרה, ורק במקרה אביו של אותו הילד הוא זה שבא לפגע.

כל מה שנשאר לתהות עליו הוא אם הטייסים הפכו למחוסנים למכות קלות בגוף המטוס, או שפשוט עברו לשימוש במל"טים כדי להקטין עגמת נפש.
(עופר רון)

בני ציפר הוא, אולי, עורך ספרותי טוב – ויש החולקים על כך – אבל אין ספק שההיכרות שלו עם עובדות היא, איך לומר, שטחית.

ציפר הצליח כבר לכתוב פעם ש"רכבות ההשמדה יצאו גם מדנמרק" ולטעון שיהודים אולצו ללבוש טלאי צהוב כבר ב-1936. למרות שתי השגיאות הגסות הללו, ממשיך ציפר להחזיק מעצמו מומחה לגרמניה.

מומחה לישראל הוא לא. אולי אלה "הזקנות הישראליות העקומות" שמפריעות לו להתמקד בנעשה כאן. בטורו היום, תחת הכותרת "ד"ר פרץ ומר תכל'ס", טען ציפר שמצד אחד פרץ מדבר בטון רגוע יותר ומבטיח הקלות לפלסטינים, אבל מצד שני "רשויות הבטחון" (מה זה?) תפסו מאות פלסטינים, שוהים בלתי חוקיים בישראל, וגירשו אותם חזרה לגדה.

ציפר טען שהדבר מוכיח שפרץ אומר דבר אחד ומבצע אחר. האמנם? האחריות על מציאתם וגירושם של שב"חים איננה שייכת לצה"ל, אלא למשטרה. וזו עונה למרותו של שר אחר, אבי דיכטר, שכלל לא שינה לאחרונה את נוסח דיבורו.

האמנם ציפר איננו יודע את שיודע כל קורא עיתונים, על חלוקת העבודה בין צה"ל ובין המשטרה ומג"ב? לא שהעובדה שהוא מבלשט תהיה חדשה למישהו. אבל אין לפסול גם את האפשרות שציפר איננו מנותק לחלוטין, שהוא מכיר את ההבדלים, אבל בחר להתעלם מהם לטובת הטיעון.

כך או כך, התוצאה לא מוסיפה כבוד לאכסניה של ציפר.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד נוהג להציג עצמו כבן תרבות וכמומחה לתרבות האמריקנית. על ההבנה שלו בתרבות האמריקנית כבר הערתי פעם. היום, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", הצליח לפיד להביך את עצמו שוב.

הוא מצטט את האגדה הידועה, המייחסת ליהודי בכיר כלשהו את האמירה לאיזשהו גוי ש"בזמן שאבות-אבותיך קיפצו בין העצים, אבות-אבותי כתבו את התנ"ך". האמירה הזו מיוחסת לאנשים רבים; לפיד מייחס אותה לבנג'מין ד'יזראלי.

יש לו שתי טעויות. האחת, הוא קורא לד'יזראלי "ראש הממשלה היהודי". ד'יזראלי לא היה יהודי; עוד אביו התנצר. ד'יזראלי הוא יהודי רק אם אתה אנטישמי או ציוני, כלומר סבור שיהדות היא משהו שעובר בדם.

אבל זו הטעות הקטנה, המובנת. לפיד הוא הרי ציוני. אלא שבטקסט יש משהו מוזר: לפיד כותב "כשארבעת אבותיו של הציר המכובד… ארבעת אבותי היו…." ארבעה אבות? על מה, לעזאזל, הוא מדבר?

ואז האסימון נופל. ואתה מבין שהאמריקנופיל המושבע לא הבין את משמעות הביטוי forefathers, היינו "אבות אבותי", וחשב שמדובר בשיבוש של four fathers, ארבעת אבותי.

אוי.

(יוסי גורביץ)