היום, לאחר שנגמרה הסאגה מסביב לסל התרופות ב"פשרה" שבה הועברו תקציבים על סמך תקציבי "השנה הבאה", נזכרו העיתונאים לדון בהיבט השכלתני של הארועים.

עיתונאים רבים בילו בשבועיים האחרונים שעות רבות בשיחות עם נתן זהבי ועם חולי הסרטן, כאשר הם מזדהים איתם בצורה כמעט מוחלטת. בו זמנית הם תקפו כל רופא או מומחה אחר שהעז לטעון כי אי אפשר לבנות תעדוף ציבורי על סמך דמעות.

היום, לאחר שראש הממשלה החליט להעביר תקציבים לנושא, נזכרו העיתונאים לדון בשאלה הבאה: האם ראוי כי כל קבוצה מאוגדת תוכל לשבות רעב ולקבל תקציבים, ומהי כמות הדמעות המינימלית שיש לבכות כדי שהאג'נדה של הבוכה תובא לדיון ציבורי.כשמסתכלים על זה מהצד, נראים עיתונאים אלו כבובה חשמלית שלה שני מצבי פעולה בלבד: הזדהות מוחלטת, או אחריות ממלכתית. באופן תמוה, נראה כי עיתונאים אלו אינם מסוגלים לעשות את הקישור בין הדרך הרגשנית שבה הוצג העניין בתקשורת, לבין הפתרון הרגשני שהתקבל. הם אינם מסוגלים להפנים שתרומתם לרדידות השיח הציבורי ולעובדה שאיש ציבור אינו יכול להציג עמדה מורכבת ללא שיותקף על ידי המראיין, היא שגורמת לכך שעניינים חשובים רבים מוכרעים לפי התדמית התקשורתית בלבד. זה כמובן לא מונע מעיתונאים אלו לתקוף את אותה רדידות שהם יצרו.וקל להתנבא שבשנה הבאה, כאשר ידרשו תקציבים חדשים לסל התרופות, ושוב יעלה הבכי (המוצדק שלעצמו, גם אם לא בתוצאותיו) של החולים לדיון הציבורי, תחזור הבובה למצב ההזדהות המוחלטת.אין לי ספק כי מבחינת פוליטיקאים רבים נוח המצב הקיים, וכי הם אינם מצפים בכיליון עיניים ליום שבו ידרשו להסביר ולנמק את ססמאותיהם. בשום פנים ואופן איני טוען כי העיתונאים אשמים בלעדית לרדידות השיח הציבורי אלא רק בכך שהם משמרים את המצב ולא מנצלים את העובדה כי המיקרופון כבר בידיהם ולכן ביכולתם לדרוש את התשובות הקשות לשאלות הקשות.

(עופר רון)