הקלות הבלתי נתפסת של קלות הדעת. בתכנית "מועצת החכמים", אמר טומי לפיד את הדברים הבאים על יצחק בן אהרן: "אני פחדתי מהאיש הזה. אם הוא היה רוסי בתקופת סטלין הוא היה אחד הקומיסרים, כמו כגנוביץ".

כגנוביץ' מתואר על ידי "הארץ" כ"מדינאי יהודי שהיה עוזרו הקרוב של סטלין". קרוב, אבל לא נכון. לזר מוישיביץ' כגנוביץ' לא היה "מדינאי", אלא אם במילה "מדינאי" רצונך לומר "רוצח המונים".

כגנוביץ' אכן היה יד ימינו של סטאלין – וארגן בשבילו את הרעב המאורגן באוקראינה; הוא היה עוזר קרוב – וככזה, חתם על צווי הוצאות להורג. בין השאר, הוא חתם על הצו להוצאתו להורג של אחיו-שלו. חטאו של האח, גנרל בכיר בצבא האדום? סטאלין האשים אותו בריגול עבור היטלר. ההוצאה להורג הזו היתה סבירה בדיוק כמו כל שאר ההוצאות להורג שכגנוביץ' – ששרד את סטאלין כמעט חמישים שנים, ומעולם לא הביע חרטה – חתם עליהן. מדובר, על פי ההערכות, במיליונים. והמספר הזה לא כולל את 5-7 המיליונים שנרצחו בהרעבה מכוונת באוקראינה.

(אמרו פעם לרוברט קונקווסט, מראשי חושפי הזוועות הסובייטיות: "תפסיק כבר לדבר על חמשת המיליונים האלה!", בהתייחס לקורבנות הרעב באוקראינה; והוא ענה "אם אתה לא רוצה שאדבר על החמישה האלה, אני יכול לדבר על החמישה ההם, ועל החמישה ההם…".)

טומי לפיד לא היה מעז להצמיד לבן אהרן שם של גאולייטר גרמני; כל כך קל לזלזל במקומותינו בעשרות המיליונים שנרצחו על ידי הסובייטים. נקודה אחרת: בשעתו, התהדר טומי לפיד בטיהורים שביצע ברשות השידור. אני מקווה שהוא היה מתקומם אם היו משווים אותו לז'דאנוב.

הסתערות מיותרת. שר הגימלאים, רפי איתן, הלך לקושש כמה זלוטס עבור חולי סרטן המעי הגס. הוא הלך לשם כך אל המיליארדר סמי עופר. הוא ביקש ממנו שלושה מיליוני שקלים, כדי לספק תרופות לחולים במשך חודש; בתוך החודש, אמר, הוא ישכנע את הממשלה להעביר את הכספים. עופר הסכים.

המעשה של איתן חמור. כה חמור, שבמדינה מתוקנת הוא היה נאלץ להתפטר. היה עדיף לו היה מצית את עצמו בפומבי לאות מחאה, בטרם הלך אצל גביר כדי לקבל כמה מיליונים, שהמדינה צריכה לתת. אבל הפאשלה של איתן אינה הבעיה של עופר: שר בממשלת ישראל ביקש ממנו נדבה, והוא נתן. איזה פרצוף היה לו אילו לא היה נותן?

ההסכמה הזו הולידה הסתערות תקשורתית מכוערת ומיותרת. היא לא התמקדה באיתן, האשם האמיתי בפרשה, אלא בעופר. שלי יחימוביץ' היתה בוטה במיוחד. חבל. יש הרבה דברים שליליים לומר כנגד סמי עופר. לא הפעם. התרומה שלו מצילה חיים. זה עדיין משהו, במיוחד כשהממשלה נכשלת בתפקידה.

אין נביא בעירו. השר לשעבר, זבולון אורלב, התראיין למוסף השבת של "ידיעות אחרונות". הוא סיפר שם כי גילה, לתדהמתו, שיש "חלקים בציבור שלנו שהם אוטיסטים"; הוא גילה ש"הנוער בישיבות מורעל על ידי הרבנים". בוקר טוב, זבולון.

לפני שמונה שנים יצא לאור "חמורו של משיח". ספי רכלבסקי חזה בו בדייקנות את התנהלות הציבור הלאומני-דתי, ואת התוצאות של נסיגה צפויה מחלק מהשטחים. הוא גם נתן דיאגנוזה מדוייקת לבעיה: הישיבות התיכוניות, שבהן לומדים נערי המגזר בתנאי פנימיה, תחת רבנים קנאים, וללא השגחת הוריהם. התוצאה, כמתבקש, היא נתק בין המבוגרים – שהם בורגנים לכל דבר – ובין בניהם.

כשיצא הספר, הוא עורר סערה איומה. המפד"ל תקפה אותו בשצף-קצף. והנה, שמונה שנים ומרד כתום אחד אחרי, מודה אורלב בלשון רפה שרכלבסקי צדק. ראוי לשאול את אורלב איפה היה כל השנים, כשהרבנים הרעילו את הנוער; ראוי לשאול אותו מה עשה בתחום זה, כשהיה מנכ"ל משרד החינוך.

ראוי עוד יותר לשוב ולקרוא ברכלבסקי, כי המאבק הזה רחוק מלהסתיים, ויש לו מה ללמד אותנו.

(יוסי גורביץ)