בימי הביניים, חילוניות הוגדרה בצורה פשוטה מאוד: אלו שאינם נזירים. בעידן המודרני, כולל מונח החילוניות את התפיסה שיושבת בבסיס זכויות האדם והאזרח, שבה אינטרסים הנובעים מדתות (sectarian) אינם זכאים לשום מעמד מיוחס ברחוב הציבורי, ואינם יכולים להכתיב נורמות חוקיות לאלו שאינם חפצים בכך. אדם חילוני אינו חייב להיות אתאיסט, אבל הוא חייב להיות אדם שמבין שאמונותיו ותפיסותיו לגבי נורמות הן שלו בלבד. אדם זכאי לקיים כל פולחן במרחבו הפרטי, כל עוד שהוא אינו פוגע באדם אחר או בזכותו לאותו חופש.

בזמן האחרון צצה לה אופנה חדשה – "היהדות החילונית".

זה מתחיל בבתי מדרש חילוניים, שבהם דנים בהיסטוריה, בציונות, בתלמוד ובשאר הנושאים, בשיתוף פעולה עם מרצים דתיים וחילוניים. לכאורה, נראה כי אין בזה שום פסול, עד שקוראים על כך שבבית מדרש זה גם נשארים בשבת אחת לשבועיים, לעשות "שבת חילונית". בשלב זה, זה נראה פחות ופחות כמו ניסיון ליצור תרבות חילונית ראויה לשמה, ויותר כמו תעתיק חיוור של היהדות הדתית. מעין "יהדות לייט" עם פחות ניקוטין.

זה ממשיך בשאר יוזמות דומות, עד שזה מגיע לפנינה הבאה (מ"הארץ" של ‏יום שישי‏, ‏16‏ ‏יוני‏ ‏2006) שמספרת על יוזמה של שני אנשי "המדרשה" של התנועה הקיבוצית בסמינר אורנים, הרוצים ליצור "הלכה חילונית". להלן מספר ציטוטים נבחרים:

• "הרעיון הוא להקים קבוצות רבות של בתי מדרש, שבהם נדונים כל תחומי החיים והדרך הנכונה לחיות אותם – ועל ידי כך לשחזר את עולמם של חכמי המשנה. "
• "יותר משאני מעוניין בתשובות, אני מעוניין בעצם העיסוק בשאלות. לא בצורה של דיונים עקרוניים על ערכים, אלא בירידה לפרטים של כל תחומי החיים – יחסי העבודה, אופי החגים והשבתות, הטקסים וכדומה."
• "לפיד וזרחי מאמינים שכמו בהלכה הדתית, כל תחום בחיים צריך להיות נדון ומעוצב על-ידי החברה ועל-ידי הקהילות השונות החיות בתוכה, ולא להיות נתון להחלטות פרטיות של השותפים בחברה, "אלא אם כן", אומר לפיד, "החברה החליטה במפורש, לאחר בדיקה, שאת התחום הזה היא משאירה להכרעת היחידים".
• "הלכה זה ההפך מהפרטה. הלכה מניחה שאנחנו לא מעוניינים לחיות איש איש לנפשו, אלא לעסוק במה שמחבר את האנשים".

לפני שאני פונה לדון בנושא באופן כללי, אני מרגיש מחויב לפרק כל אחד מהציטוטים הנ"ל לגזרים. ראשית, ההישג החשוב ביותר של המערב הוא בכך שאט אט ובבטחה אנחנו מתרחקים מעולמם של חכמי המשנה, הכמרים המוקדמים, ושאר אנשי הדת, ומגיעים לעולם שבו שום חכם אינו יכול להכתיב את אופן החיים של איש אחר, מתוקף היותו איש דת, גם אם הוא שייך לדת ללא אלוהים. אין דבר שמפחיד אותי יותר מאשר המשפט "כל תחומי החיים והדרך הנכונה לחיות אותם". אני אפילו לא מוכן להתחייב בקשר לנכונות הדרך שלי, לא כל שכן הדרך של מישהו אחר. כמוני, ישנם אנשים רבים, בינם נשים, אתאיסטים, הומוסקסואלים, או בני דתות שאינם בני הדת הרווחת באותה מדינה, הקמים כל בוקר לעולם שבו שום שמרן, שוביניסט, הומופוב, או פונדמנטליסט אינו יכול למרר את חייהם מתוקף השתייכותו לממסד דתי כלשהו. כמו כן, אין לי שום בעיה שאנשים ידונו במהות הטקסים, אבל אחד מתוצרי החילוניות המודרנית היא העובדה שכל דבר שאינו שייך לרשות הרבים נתון להחלטה בלעדית של הפרט, גם אם הדבר אינו נראה יאה בעיני חכם דת כלשהו.

בציטוט השלישי, רואים אנו כי "קהילות" יכתיבו נורמות. אישית, אין לי בעיה עם כך. אני אהווה קהילה, כל אחד מחברי יהוו קהילה, ואוסף קהילות זה, כאשר הוא עובר את גיל 18, יוכל לגרום לנורמות המקובלות על רוב הקהילות, ושאינן פוגעות בזכויות הקהילות האחרות, להתקבל כנורמות מחייבות. זה דומה באופן מחשיד לשיטה הדמוקרטית, אבל אם אדרש לשנות את מעמדי מ"אזרח" ל"קהילה", אעמוד בכך בגבורה. יש תחומים שבהם לאף קהילה אין דריסת רגל וכל ניסיון לשנות זאת בהכרח יעוות את השיטה הדמוקקטית הליברלית. וברצינות, כיצד שני אנשים המתיימרים להיות "חילוניים" יכולים להציע רעיון מעוות כל כך, שבו תידרש בדיקה של החברה לגבי העיסוקים המותרים בתחומי הפרט, ובו אינטרסים של קהילות יקבלו מעמד מיוחס כלשהו.

הציטוט הרביעי לוחץ לי על כפתור רגיש במיוחד, שהותקן בימים לאחר רצח רבין. אל תחברו אותי עם אנשים, ואל תפייסו אותי. מה שמחבר אותי עם האנשים במדינה זו הן העובדות הבאות והפשוטות: אני אזרח של המדינה, אני משלם מסים למדינה, משרת בצבאה של המדינה, ומקיים את חוקיה, ללא היותי "מחובר" לאף אחד למעט לזוגתי, משפחתי, וחברי. אני לא דוחף בתור, לא מרעיש בשעות לא סבירות, שומר על הניקיון, ומשתדל להיות אזרח טוב ולהתנהג בנימוס במרחב הציבורי. בתמורה לכך, אני דורש את הזכות לעשות ככל העולה על רוחי בשאר הזמן, ללא שום התחשבות ב"חיבור" לשאר המדינה. במידת הנדרש אני אף אהיה מוכן להלחם עבור אזרחי המדינה, ולהסתכן במוות, כדי להגן על זכויותיהם של האזרחים האחרים לעשות כמוני.

עכשיו, נסתכל יותר לעומק על הנושא. אם השניים, חסידיהם, ואנשים מבין באי בתי המדרש החילוניים רוצים להחיל את ההלכה החילונית על המדינה כולה, הרי מדובר בתאוקרטיה, גם אם היא לא אורתודוקסית. אם הם בסך הכל רוצים להקים זרם יהודי דתי רביעי, ליד האורתודוקסי, הרפורמי והקונסרבטיבי, אז שיועילו נא ויפסיקו בשימוש המטופש במונח "יהדות חילונית". האם הצעד הבא הוא "יהדות ליברלית לפי ההלכה האורתודוקסית"? הזרם הזה הוא זרם דתי לכל דבר ועניין

בהחלט ויש מקום לדון בנורמות חברתיות, במיוחד באקלים החברתי האלים שלנו. בשום פנים ואופן אין לקיים דיון זה תוך כדי קודיפיקציה של הנורמות וההסכמות, מעבר לתהליך החקיקה הדמוקרטי. הסוגיות שבבסיס הדיון מסובכות, ודורשות התמודדות עם גווני אפור. כל ניסיון לכתוב הלכה גורר הכרעות דיכוטומיות, שגם אם הן נכונות כרגע, עלולות להיות מוטעות לחלוטין בעוד חמש דקות. עד היום, כל ניסיון לעשות קודיפיקציה כזו במסגרת שלא כללה בקרות ואיזונים ונתנה חופש פרט גדול ככל האפשר (כגון החוקה האמריקאית) הפכה לדתית בצורה זו או אחרת. יש לנו קודיפיקציה של הנורמות החברתיות המהותיות במסגרת החקיקה. חקיקה זו מתבצעת על ידי נציגים נבחרים דמוקרטית, ומבוקרת על ידי רשות משפטית. יתרונה היא התפיסה שמה שלא אסור מותר, ושיש להצדיק את ההגבלות על האזרח וללא להפך, כפי שמציעים שני הליצנים.

הדבר שמטריד אותי ביותר הוא תסביך הנחיתות המבצבץ מכל היוזמות המדוברות. החיפוש המתמיד אחרי משמעות חילונית קולקטיבית ומשמעת חיים קולקטיבית, במחשבה שזה מה שיפתור את בעיותינו כאן ועכשיו. מרתיחה אותי ההסתכלות המעריצה על קידוד הנורמות והאתוסים על ידי הדת, בניסיון להקנות "כוח התמדה" לתרבות היהודית החילונית, כאשר לא נשקלת באותו זמן העובדה שבין התמדה לקפאון מפריד קו דק במיוחד.

אפשר להצהיר בצורה לחלוטין לא תקינה פוליטית: עצם העובדה ששני הליצנים הנ"ל יכולים להתוות לעצמם את דרכם נובעת מהעובדה שמערכת החיים שלנו חילונית במהותה. בשום חברה דתית עד היום לא ארעה התקדמות גדולה כל כך בנושאי זכויות אדם, מחויבות חברתית וזכויות אזרח, כמו שקרה במדינות אירופה החילוניות. העובדה כי אנשים רבים כל כך מחפשים משמעות בחייהם על ידי הדמות למערכות שהראו כבר את יכולתם להרוס כל חלקה טובה, מעידה לא על דלות הרעיון החילוני, אלא על דלותם הם. אין פסול בלימוד ההיסטוריה של העם היהודי, אבל ניתן לעשות זאת ללא הצמדות למאפיינים הפסולים המלווים כל דת באשר היא.

(עופר רון)

ברשת מסתובב לאחרונה סרטון, המתעד את הסכנה האיומה החדשה העומדת לפתחנו: התנועה הלאומית-סוציאליסטית האמריקנית. מדובר בארגון ניאו-נאצי קיקיוני למדי, שאפילו סרטון ההפחדה נאלץ להודות כי יש בו 180 חברים בלבד.

ומאחר ויוצר הסרטון הבין שקצת קשה להפחיד ישראלים קשי יום, שנאלצים להתמודד עם החמאס ועם מדיניות האוצר, ב-180 אמריקנים הזויים, הוא השתמש בכל שטיק תעמולתי אפשרי.

הטקסט המקדים – עילג למדי, יש לומר – מופיע על רקע נשר נאצי, שנמצא בעצמו על רקע שחור. הטקסט מלווה בקולות הקלדה על מכונת כתיבה, צליל לא בדיוק נפוץ בימינו, המכוון ככל הנראה להעלות מן התת-מודע את "הרוצחים הביורוקרטים" של שנות הארבעים ולקשר אותם עם יורשיהם הרוחניים הלא-יוצלחים. לדברי הסרטון, התלס"א משתמשת "בשרשרת הפיקוד המחקה את הרייך השלישי".

אין ספק ש-180 איש מצריכים שרשרת פיקוד מסועפת, המתמצה כמובן ברייכספיהרר אס.אס., אבל אתר התנועה עצמו טוען שהוא מונהג על ידי "מפקד", ואם יש שם שרשרת פיקוד שכל תואר בה מסתיים ב"פיהרר", היא חמקה מעיני. אם תורשה לי הערה ארסית, "מפקד" נאצי שכתובות האימייל שלו הן ביאהו והוטמייל – זה פשוט לא זה. לנאצים לפחות היה חוש אופנה. היטלר היה משתמש בג'ימייל, לפחות.

הסרטון מתאונן כי "התנועה פועלת תוך ניצול חופש הביטוי במדינה דמוקרטית" – ואכן, בית המשפט העליון האמריקני אישר בשנות השבעים את ההפגנות הניאו-נאציות, מתוך התפיסה שאומרת שאם אין סכנה ברורה וממשית, אין לפגוע בזכות הדיבור. בישראל זה לא היה קורה. בזעף, כותב עורך הסרטון כי ההפגנה – כמה השתתפו בה? לא נאמר, וכנראה לא במקרה – נערכה "יומיים לפני יום השואה". וואלה.

עוד נאמר בסרטון כי "ההפגנות זוכות לתיאום משטרתי מלא", נסיון נואל לרמוז לאמפתיה משטרתית לנאצנאצים, בעוד שמטרת התיאום היא לוודא שלא יבוצע לינץ' בצועדים. אגב לינץ', מצלמת המסריט מתמקדת בדוברים הנאצים – אבל הצעקות מחרישות האוזניים שהמצלמה נאלצה לקלוט, מעידה שככל הנראה היו במקום הרבה יותר אנטי-פאשיסטים מנאצנאצים, למורת רוחו של מעורר הפאניקה.

נעבור כעת למפגינים עצמם. איני זוכר באיזה קומיקס – "Preacher"? – העירו שהמצטרפים לתנועות "גאווה גזעית" הם בדרך כלל מוצגים אומללים למדי של הגזע, רחוקים מאד מ"האדם העליון". מהיטלר, שהיה "מונגולואיד" על פי הגדרותיו שלו, עבור בגבלס הנמוך, המכוער – "הרייך שלח לנו כשגריר את הנכה שחור השיער, כדי שייצג היטב את גאוות הגזע הארי", כתב בארסיות עיתון שוויצי – רוב הנאצים היו רחוקים מהאידיאל הגבוה, זהוב השיער וכחול העיניים. אירונית, נער הפוסטר של התנועה הנאצית, היידריך, היה רשמית – וסודית – בן תערובת יהודי, שקיבל אישור מיוחד מהיטלר להשתייך לאס.אס.

המפגינים במישיגן עונים היטב על הקריטריונים הללו: "זבל לבן" שלבנוניותו היא כל מה שיש לו, שעטה על עצמו מדים חומים כדי להעניק לעצמו חשיבות-יתר שנעדרת מחייו. הדוגמא הקלאסית היא האופנוען שתום-העין ומדובלל הזקן, שהכריז בהתרסה "אני נאצי אמריקני".

על הטקסטים הנבובים שבפי הדוברים, חבל להרחיב את הדברים: הבל קונספירטיבי – "היהודים הקומוניסטים", יאללה יאללה – מעורב באנטישמיות קלאסית, בחצאי אמיתות, ובטענות מוצדקות-למחצה על המלחמה בעיראק.

הפאשיזם איננו דבר משעשע, בדרך כלל; אבל הנאצנאצים הללו היו כל כך נלעגים, שלא יכולת שלא לפרוץ בצחוק בריא. זעקות הזיג הייל, הכרזות המתוחות-למחצה, ההצדעות המרושלות במועל יד שגוי, הכומר מהקו קלוקס קלאן, עם הטענה ההזויה על כך שהתנ"ך אינו ספר יהודי; זו היתה פארודיה כל כך מוצלחת על המקור, שאתה מתפתה לחשוב שאם לגרמניה היתה מסורת קומית מוצלחת, ההיסטוריה היתה מקבלת כיוון אחר לגמרי.

האיום הנורא הזה הזכיר לי פרק מהסדרה "באפי ציידת הערפדים", בה מטיל דמון-פחד אימה על העיירה, עד שמסתבר שהוא בגובה שישה סנטימטרים, ובאפי פשוט דורכת עליו. לא מכל דבר צריך לפחד; לפעמים דווקא הלעג הוא התשובה הנכונה.

(יוסי גורביץ)

ארי שביט יוצא שוב נגד הרעיון של נסיגה לקווי 67'. האיש, שלאור הראיון האחרון שעשה עם בנימין נתניהו – "בכל זאת, יש בו תכונות של מנהיגות" – אפשר להכתיר אותו רשמית כחסיד שוטה שלו, נתלה הפעם באילן נמוך במיוחד, כמעט עציץ: האלוף הפורש גיורא איילנד.

לטענת איילנד – ששביט מציין ביובש ש"אהוד אולמרט ויורם טורבוביץ הניחו לעובד מדינה חושב וחשוב לפרוש. זכותם", מבלי לחשוב שמא התגלגלה לדבריו של איילנד איזושהי מרירות, העשויה לעוות את דבריו – אין תהליכים ראויים של קבלת החלטות בישראל. לראייה, מציג איילנד – באמצעות שביט – את כל מהלכי השלום של ישראל, מבגין ועד ההתכנסות של אולמרט.

זו בחירה משונה: ישראל בחרה שלוש פעמים במהלכי שלום – מצרים, ירדן ואוסלו – ופעמיים בנסיגה חד-צדדית – הנסיגה מלבנון וההתנתקות – אך אינספור פעמים במהלכים צבאיים ובמלחמה. איילנד איננו מותח ביקורת על ראש הממשלה בן גוריון, שיצא למלחמת סיני – ואיך לומר, גם התכנון שלה לא היה משהו. הממשלה לא ידעה בדיוק מה קורה והקנוניה עם הבריטים והמצרים הוסתרה ממנה.

כשיצא – וליתר דיוק, כשאולץ לצאת – אשכול למלחמת ששת הימים, ודאי לא העלה על דעתו שהוא מכניס את ישראל לביצה בת 40 שנים לפחות. כשהחליטה גולדה לדחות את הצעות השלום של סאדאת, אף שידעה שהיא תגרור מלחמה עם מצרים, היא לא העלתה על דעתה 2,200 הרוגים. כשיצא שרון למלחמת לבנון – טוב, די ברור שאפשר להפסיק כאן. אבל על אלו – אף מילה.

יתר על כן, שביט מבלבל בין החלטה מדינית-פוליטית ובין ביצועה. ההחלטה לסגת מלבנון היתה פוליטית; ההחלטה ללכת לשלום עם מצרים היתה פוליטית; ההחלטה ללכת להסכם שלום עם ירדן היתה פוליטית; הן החלטת ההתנתקות והן החלטת ההתכנסות היו פוליטיות. שביט שוכח את האבחנה המהותית בין דרג שמקבל החלטות – פוליטיקאים נבחרים – ובין הדרג שתפקידו ליישם אותן: הפקידים, שאמורים לתכנן את ביצוע ההחלטה הפוליטית בפועל. הדרג המתכנן לא אמור להיות, ואסור שיהיה, הדרג המחליט.

הדרג הכביכול-תכנוני – שמורכב תמיד מקצינים בכירים – התנגד לכל צעדי השלום או הפחתת העימות. הרמטכ"ל מוטה גור טען שסאדאת מתכנן פלישה מצרית ושהשלום הוא מלכודת; קצינים בכירים ביכו את אובדן סיני. צה"ל עשה כמיטב יכולתו למנוע את הנסיגה מלבנון, וכשנכשל במניעתה חיבל בה והפך אותה ל"מנוסה". צה"ל גרר רגליים ככל יכולתו במהלך הסכם אוסלו, ובמהלך המלחמה הנוכחית טירפד כל החלטה על הקלות שקיבל הדרג המדיני. את התנהגותו של הרמטכ"ל יעלון – עוד אחד מחביביו של שביט – בעת ההתנתקות ובעת פינוי מאחזים, כולנו זוכרים.

עמדת-יסוד של ה"מתכננים" הללו היא ש"כל נסיגה מחלישה את ישראל", עמדה שארי שביט שמח לבלוע. האם הנסיגה מסיני החלישה את ישראל – או שהוציאה אויב חשוב מזירת העימות, והפעילה לחץ כבד על הנהגת הפלסטינים? האם הנסיגה מלבנון החלישה את ישראל – או שהיא החלישה, בעצם, את סוריה ואת החיזבאללה?

ארי שביט מציין עוד שני כשלונות של הדרג המדיני: "כשלון מדיני חמור" מול איראן ו"הפתעת-חמאס והתעלמות ממשמעויותיה". הראשון תמוה – מה ייחשב ל"הצלחה מדינית" מול איראן? – אבל השני חוצה את גבול החוצפה. הפתעת-חמאס? מי הופתע, יקירי? רק המתכננים המהוללים במדים. כותב שורות אלה חזה את נצחון החמאס שבוע בטרם קרה; כל מי שקרא את מה שאומרים הפלסטינים עצמם יכול היה לחזות זאת.

איילנד, טוען שביט, "מערער על הפרדיגמה הרעיונית השלטת". ואיך הוא עושה זאת? באמצעות הפלא הבא: הוא טוען שהפלסטינים לא יוכלו להקים מדינה בעלת-קיימא, אלא אם יוותרו המצרים על שטחים בסיני והירדנים על שטחים בירדן. עד שלא תושג הסכמה לכך, טוען איילנד – בעוד שביט מוחא כף במרץ ברקע – אסור להגיע לשום הסכם עם הפלסטינים.

כלומר, לעולם לא יהיה הסכם עם הפלסטינים, משום שירדן ומצרים לעולם לא יוותרו על שטחים ריבוניים לטובתם. ירדן, משום שהדבר יערער את עצם קיומה; מצרים, משום שלאחר שבנתה אתוס שלם סביב גאולת סיני מידי ישראל, לא תעלה על דעתה להעביר חלקים ממנו – ועוד לפלסטינים. ההצעה של איילנד – המתכנן, הנבון, החכם – היא ההצעה הצבאית הקלאסית: לא לעשות כלום, כדי שכאשר נצטרך לעשות משהו, הוא יהיה הרבה יותר קשה.

לאחיתופל הזה, קורא שביט "עובד מדינה ערכי": כביכול יורם טרובוביץ' פחות ערכי; כביכול, הפוליטיקאי אולמרט – שעבר מן הימין אל המרכז, באומץ רב; שהניח על שולחננו, בפעם הראשונה מזה שנות דור, הצעה גלויה לסיום הסכסוך – פחות ערכי. אחרי שבלבל בין הדרג המחליט ובין הדרג המתכנן ומבצע – אבחנה שהיתה אמורה להיות ברורה לכל מי שמבין מהי דמוקרטיה; אחרי שנקט בעמדה האנטי-דמוקרטית המצדדת ב"מומחים" – כלומר, בלובשי המדים – מול הפוליטיקאים הנבחרים, הוא מכתים כעת את הדרג המדיני ואת המבצעים התומכים בו ב"אי ערכיות". וכל זאת למה?

כל צורת הדיון של שביט, המעלימה עובדות לא נוחות, משדרת חוסר יושר אינטלקטואלי. לא שזה צריך להפתיע: מדובר, אחרי הכל, באדם שכתב ספר על ההתנתקות ומצא לנכון לראיין בו את "זמביש", אבל סירב בתוקף לתת פתחון פה לפוסט-ציונים. ראוי לזכור זאת בפעם הבאה שהוא כותב מאמר.

(יוסי גורביץ)

צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, לפי ראש הממשלה. צה"ל רצח בטעות שבעה בני משפחה שהלכו לחוף הים, ומכיוון שהוא אינו עושה זאת בכוונה, זה אינו פוגע במוסריותו. לפני עשר שנים צה"ל רצח בטעות מאה נשים וילדים בלבנון, ומכיוון שהוא עשה זאת כתגובה לירי של אנשי חזבאללה שירו מקרבת מקום, זה כמובן לא פגע במוסריותו. למעשה, כמעט כל חודש נהרגים אזרחים פלסטינים שנמצאים ברחוב לידי מכונית של מבוקש, או גרים בדירה מתחת למבוקש, או שסתם הולכים לים, ואפילו לא לוקחים אתם מבוקש לעשות צל. אבל הרמטכ"ל המוסרי ביותר של הצבא המוסרי ביותר ישן לו טוב בלילה. טועים, טעות, טעינו, ועל מה משפחת ע'לייה מתלוננת בכלל, בסך הכל נפל לנו פגז מהיד.

לפני כשבוע, נסע איתי חבר של בת משפחה, שהשתחרר לא מזמן ושירת כמ"מ בשטחים. הוא דיבר על מוסריותו של צה"ל, ועל כך שחייליו לעולם לא לקחו סיגריות לפלסטיני או השפילו אנשים במחסום. כאילו העובדה שאיש בן חמישים צריך לחכות ארבע שעות לעבור בין כפר אחד לכפר שני בתוך הגדה (בגלל שזוג פסיכים משיחיים הקימו בין הכפרים מאחז) אינה השפלה מספיקה, ועצם לקיחת הסיגריה שלו היא מה שהופכת את כל המחזה ללא מוסרי.

נכונה העובדה, כי הצבא הרוסי היה פחות מוסרי בצ'צ'ניה, וכי האמריקאים ביצעו ומבצעים מעשים מתועבים באפגניסטן ובעיראק. ייתכן בהחלט שבסקאלה הזו, אשרינו ויש לנו את הצבא המוסרי ביותר. נשאלת השאלה, האם זה המדרג שבו אנחנו רוצים להימדד בו?

יש עובדה שרוב עמנו מסרב עדיין להכיר בה. צה"ל הוא צבא כיבוש. כיבוש מלוכלך, מזוויע ומדמם, כלומר "נאור". ייתכן שהוא צבא הכיבוש המוסרי ביותר בעולם, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא צבא כיבוש. כשנרצחו מאה נשים וילדים בלבנון, בטעות כמובן, זה היה על רקע העובדה כי היינו צבא כיבוש בדרום לבנון. כשנהרגים אזרחים חפים מפשע בעזה, זה על רקע העובדה שבמקום לקחת אחריות לכך שהיינו שליטי עזה במשך שנים כה רבות, בחרנו ל"התנתק" ולקוות שמרגע זה ישכחו הפלסטינים את כל שנות הכיבוש ויחליפו אתנו משלוחי מנות בפורים. התהדרנו בכך שאנחנו לעולם לא בוחרים לפגוע בנשים ובילדים, בניגוד לפלסטינים, ושכחנו שאנשים שעשו זאת מהצד שלנו קיבלו חנינה אם הם בכלל נשפטו (ושכאשר כבר דווח על ילד בן ארבע עשרה שנורה על ידי חייל משועמם, זה היה בדרך אגב). פתחנו לדרגת אומנות את הנימוק "אבל אצלנו זה אחד ואצלם זה כולם", כאילו שיש סימטריה בין כובש לנכבש.

הגיע הזמן להסתכל במראה ולשאול: האם המדרג המוסרי שלפיו אנחנו מודדים את עצמנו צריך להיקבע על ידינו או על ידי אנשים המוכנים לפוצץ את עצמם בין ילדים ובין נשים? האם באמת כל שאיפותינו צריכות להיות ניצחון בתחרות "מי פחות חרא?". אבל אלו שאלות קשות, ויותר קל להפציץ תוך כדי שירת מאנטרת ה"אין פרטנר" מאשר להכיר בעובדה שהדבר דומה למוסריותו של גנב שגונב את כל כספו של קשיש אבל משאיר לו את תרופותיו.

(עופר רון)

הטבח הקטן שביצע צה"ל אמש – הרים משפחה פלסטינית שיצאה להינות קצת מהחיים בחוף של עזה, הרג שבעה – הביא אותו קצת במבוכה. בכל זאת, לא נעים. ילדים וכאלה. יצאה התנצלות מטעם אלוף הפיקוד.

ואיך שיצאה ההתנצלות, כמובן, הבינו בצבא שיש בעיה: מי שמתנצל, נתפס בדרך כלל גם כאחראי למה שהוא מתנצל עליו. אז כוחותינו המזוינים יצאו לעוד מתקפת יחסי ציבור, מהסוג שהצליח כל כך בפרשת הקסאם שהתברר כאלונקה.

קודם כל, ניסו את שיטת השקר הגס: חיל הים טען שהוא לא הפגיז בכלל בעזה. זה קצת משונה, כי מוקדם יותר באותו יום חיל הים דווקא השוויץ בכך שהוא מסייע לשאר צה"ל ומפגיז את צפון הרצועה.

אחר כך בא האסון האמיתי. בהופעה שאויבי ישראל ישמחו לשדר מחדש, התנפל מפקד אוגדת עזה, תא"ל כוכבי, דווקא על הקורבנות. מה הם עשו שם, הוא שאל בזעם, מה פתאום הם היו על החוף? ובאמת, איפה יהיו? במסגד? ברחוב? בבית? הרי אתה ואנשיך חיסלתם גם שם משפחות.

כוכבי הודה שאנשיו ירו "לאזור" שישה פגזים, והוא יודע בדיוק מה קרה לחמישה. רק השישי חסר לו. אבל הוא ניסה להתחמק מאחריותו: הוא אמר ש"יש אפשרות שמדובר בנפל שנמצא שם שבועות". אכן, יש אפשרות: אבל, גנרל כוכבי, איזה תותח ירה לשם את הנפל ההוא?

ולבסוף, באה התחמקות בלתי משכנעת במיוחד: יש, אמר הגנרל, דיווחים לא מאושרים על ירי קסאם באזור, שיתכן והוא גרם להרוגים. אהה. ארגוני הטרור כל כך לא מוצלחים, שהם יורים את הרקטות שלהם דווקא בכיוון מערב. והקסאם התיאורטי הזה, צינור מתכת חלול ממולא בחומר נפץ נחות – עלבון למילה "רקטה" – הרג, בפגיעה אחת, בשטח פתוח, מספר כפול מכל האנשים שנהרגו עד כה מכל הקסאמים כולם. אכן, משכנע.

כל זה, כמובן, תוצאה של הפקודה הנפשעת – וככל הנראה, הבלתי חוקית בעליל – לצמצם את טווח הביטחון של ההרעשות הארטילריות. האיש שנתן את הפקודה הזו ידע שיהיה לה מחיר בקורבנות אזרחיים. הוא היה מוכן לשלם אותו. הוא פשוט לא בנה על משפחה שלמה, שיצאה לפיקניק בחוף. פתאום, לסטטיסטיקה יש פרצוף של ילדה בת שבע שאיבדה את הוריה ואת רוב בני משפחתה. והפרצוף הזה לא נראה טוב: הוא מאשים. אז רוחצים את הידיים, ומשתדלים שלא להסתכל על הדם הזורם במורד הכיור.

תא"ל כוכבי התפרסם לאחרונה כשהחליט שלא ללמוד בלונדון מסיבות משפטיות. הגיע הזמן לשלוח אותו, ואת דומיו, להתארח בהאג על חשבון האו"ם. את ישראל, דמם של ילדים פלסטינים לא מעניין.

(יוסי גורביץ)

"האוניברסיטאות שמות סוף למסלול המהיר לתואר שני" נאמר בכותרת של "הארץ". "המסלול המהיר" שעליו מדובר הוא התכניות החוץ-תקציביות, שבמסגרתן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מנופח, ומקבלים תוכנית לימודים מיוחדת.

למה "חוץ תקציביות"? כי הסטודנטים בתכניות אלה אינן ממומנים על ידי המדינה. זאת יש לדעת, המדינה מעבירה לאוניברסיטאות חלק מהכסף שעולה להן להחזיק סטודנטים, ובתמורה מחייבת אותן לדרוש שכר לימוד מסוים, ואותו בלבד. כך המדינה מאפשרת לאזרחים תנאים שוויוניים, יחסית כמובן, בכניסה לאוניברסיטאות. שכר הלימוד של כל אחד, עניים ועשירים, בכל מסלול, רפואה והיסטוריה, נותר שווה.

אלא מה, שהאוניברסיטאות בגירעונות, לא מעט באשמת המדינה (להרחבה, קראו כאן), וכסף אין. מה עושים? פותחים תכנית לימוד "חוץ תקציבית", שבה המדינה לא מממנת דבר, וניתן לבקש מהסטודנטים הרבה יותר כסף.

ועכשיו החליטו בוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) להפסיק עם הנוהג הפסול הזה. הגיע הזמן, האמת. חלק ניכר מתכניות הלימוד הללו, לא רק שאינן שוויוניות (וכך הן מעצם מהותן), אלא שהן גם מעניקות תואר שני במסלול מקוצר מאוד – שנה בלבד, עם לימודים של יומיים בשבוע – ולרוב בתנאים מקלים. קל מאוד, כיום, במדינת ישראל לרכוש לך תואר.

אבל מסתבר שגם החלטה נכונה ניתן לעשות ממניעים שגויים. אם תקראו את הכתבה עד הסוף, תגלו שההחלטה התקבלה לאחר שבות"ת קיבלו תלונות מהמכללות, שטענו כי התכניות החוץ תקציביות "מציבות תחרות לא הוגנת כנגדן". כלומר, לות"ת אין בעיה עם חוסר השוויון או עם תכניות לימודים קלות במיוחד, שנועדו רק לספק תואר. לות"ת כואב הלב על המכללות, שנגזלה פרנסתן.

וכך בדיוק התקבלו החלטות אחרות בות"ת, שהובילו את האקדמיה למשבר שבו היא נמצאת היום. בשנים האחרונות חל גידול במספר הסטודנטים שלומדים במכללות, שנתמך במדיניות ממשלתית מכוונת מצד אחת, לימור לבנת. אותה אחת גם עשתה לא מעט כדי לשנות את הרכב המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), ולהכניס אליה יותר נציגים מהמכללות על חשבון נציגי אוניברסיטאות המחקר.

המהלך הזה הצליח, והמכללות זכו ליותר כוח במל"ג ובות"ת גם יחד, שכן חברי הות"ת נבחרים בהצבעה של המל"ג. כך או כך, כאשר החליטה הועדה לתכנון ותקצוב להעניק לסטודנטים פרק זמן של שנתיים בלבד כדי לסיים את התואר השני, לא מחו נציגי המכללות. להיפך. משמעות ההחלטה היא שכל סטודנט שלא מסיים את התואר השני שלו בשנתיים, לא מקבל תקצוב מהמדינה, ולכן עולה לאוניברסיטה כסף. למכללות זה התאים מאוד. מאחר שמטרתן אינה מחקר והכשרת חוקרים, אלא לימוד, האילוץ של ות"ת אינו מהווה בעיה מבחינתן. יותר מכך, האילוץ הזה פגע קשה באוניברסיטאות, וגרם להן, בין השאר, לעודד מסלול עיוני לתואר שני, ללא תזה, ולפתוח, ראו זה פלא, "תכניות חוץ-תקציביות". המכללות, אם כן, זכו פעמיים – הן גם מותאמות מראש לדרישות הות"ת, וגם פגעו במתחרים.

על הרקע הזה התקבלה ההחלטה "לשים סוף למסלול המהיר לתואר שני". לא כדי למנוע עוול, אלא כדי להוריד את המתחרות על הברכיים. אם מודאגים בות"ת ממסלולים מהירים לתואר שני, יתכבדו ויבדקו מדוע מוצע פתאום לכל כך הרבה סטודנטים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט; יבדקו גם, אם אפשר, מדוע בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת ת"א קורא לסטודנטים לעשות תואר שני עיוני, בלי תזה; וכדאי שישאלו מדוע האוניברסיטאות דורשות פחות ופחות עבודות סמינריוניות וקורסים כדי להשלים תואר ראשון. אבל את התשובה לכל זה, אני מניח, יודעים בות"ת כבר מזמן. זה לא המסלול המהיר שחורה לחברי הוועדה, זו התחרות.

רשומה זו פורסמה גם ב"סיפור האמיתי והמזעזע של".

(איתמר שאלתיאל)

דורון רוזנבלום העיר בעבר, בשנינות האופיינית לו, על הדמיון שבין הדיווח המתלהב על טקסי מינויו של רמטכ"ל ובין הדיווח על טקסי הכתרת מלכי בריטניה. אבל יש להניח שגם הוא שפשף עיניים ביום שישי האחרון: הכתבה הראשית של "7 ימים" הוקדשה לעובדה שדן חלוץ סוגר שנה בתפקיד הרמטכ"ל.

הכתבה עצמה לא חידשה הרבה – כפי שנאלצו הכותבים להודות, את יעילותו של הרמטכ"ל יש לשפוט בסוף כהונתו, לא כעבור שנה – אבל היא היתה מלאה דברי שבח, חנופה וליקוק, ולא חסרו שם גם איומים מרומזים על הדרג המדיני, ובמיוחד על שר הביטחון. על כך כבר כתב היטב רחביה ברמן.

אלא שאת הכתבה פתח פרט מטריד, שהציג את הכתבה כולה באור נלעג. הרמטכ"ל, כך מסתבר, הגיע אישית למצור על כלא יריחו; הגעתו מתוארת כמפיצת אור יקרות. "הוא אמר לנו לירות לפינות הבניין!", מדווחים קצינים נלהבים.

אז זה מה שהרמטכ"ל עושה: הוא משמש כסמל-על. הוא מדריך אלופי משנה בפרטים שכל סג"מ צריך לדעת. עכשיו באמת אפשר לישון טוב יותר.

לא שהתופעה הזו – בה אלופים לוקחים על עצמם תפקידים של סג"מים – היא חדשה: היא תוצאתה הממאירה של המלחמה בלבנון. היא פגם מובנה של צה"ל ב-15 השנים האחרונות. ובכל זאת, הצורך להראות שהרמטכ"ל – שהוא טייס, כידוע – הוא מ"כ לא פחות טוב מהמ"כ שבשטח, הוא מגוחך. הכתבים – בהנחה שדובר צה"ל לא שלח את הידיעה "בשם הכתב" – באו לברך, אבל יצאו מקללים.

(יוסי גורביץ)

"פרשת האונס" בבסיס חיל האוויר, שבמהלכה שכבו עשרות חיילים עם ילדה בת 12-13, חצתה את הארץ למחנה הנאורים ומחנה בני שטן. הראשונים הביעו זעזוע מוחלט מכל העניין, והאחרונים טענו שזה לא אונס, זו סתם שרמוטה.

ובכן, האחרונים צודקים – זה לא אונס. אולם זו גם לא סתם שרמוטה. מבחינה חוקית, כמובן, זה אונס לכל דבר. הילדה היתה מתחת לגיל ההסכמה, ויש לשפוט ולאסור את החלאות שנגעו בה לכמה שיותר זמן. אבל חשוב להבהיר – למרות החוק, ולמרות שמדובר בחלאות – זה עדיין לא אונס.

הדברים הללו יקוממו לא מעט אנשים, רובם ככולם טובים והגונים. ובכל זאת, חשוב לכתוב זאת. לא מכיוון שזה מטהר את החיילים, ולא מכיוון שזה הופך את מה שהם עשו לחמור פחות, אלא בדיוק מכיוון שמה שהם עשו היה חמור, גם אם הוא לא נעשה בכפייה, ובדיוק מכיוון שהמילה "אונס", במקרה הזה, מסתירה את העוול, ומעלימה את משמעותו האמיתית.

כי בזה העניין – חבורת אנשים ראתה ילדה, שאמרה להם שהיא בת 16 ושהיא מסכימה, ושכבו עמה אחד-אחד. למה היא אמרה להם שהיא בת 16? ככל הנראה בגלל שמישהו שאל. למישהו היה אכפת מספיק לברר אם המעשה חוקי, ומרגע שנחה דעתו ונחה דעתם, יכלו כולם לעלות עליה.

בואו נניח לרגע שהילדה בת 20, והיא מסכימה. הייתם מסכימים? 13 איש בחדר אחד, איש איש בתורו? הייתם נהנים מזה בכלל, איש איש בתורו?

אונס, במשמעותה המקורית של המילה, הוא כפיה. וכאן לא היתה כפיה. היה ניצול, ניצול זול ומכוער, שיכול היה להיעשות בדיוק בגלל שהיא הסכימה. סביר להניח שאף אחד (או, לפחות, רוב) מהחיילים ששכבו עם הילדה הזו לא היו אונסים אותה, לו ניתנה להם הברירה. סביר להניח שהם לא תופסים את עצמם כאנסים. בסך הכל, הם רק שכבו עם השרמוטה. "נותנים לך, לא תיקח?".

כסות החוק

כותבי התלמוד טבעו את המושג "נבל ברשות התורה" כדי לתאר אנשים, שאינם עוברים על ההלכה, אולם עושים מעשי נבלה, שההלכה אינה מכסה. אין מושג מתאים מזה כדי לתאר את האנשים הללו. כי גם אם מה שהם עשו היה חוקי, גם אם היא היתה בת 16, זו עדיין נבלות.

אדם עם מעט הגינות היה מוותר על התענוג. כי אין תענוג בלנצל אדם אחר, גם אם הוא הסכים לכך, אלא אם אתה נהנה מעצם הניצול, או, לחילופין, אינך רואה בו אדם. ובזה העניין, שמרגע שנחה דעתם, מרגע שהאמינו שהחוק לא חל עליהם, לא היה עוד מעצור נוסף. אותו מעצור שקיים בלי קשר לחוק, המעצור שאמור לומר לך שהסכמתה של הילדה הזו אינה משנה דבר, שאינך משתמש באדם ככלי לזרע, ואז מעביר אותו לבא בתור.

בזה העניין, והמילה "אונס" מסתירה זאת. כאשר קראתי לראשונה את הכותרות אודות הפרשה – "30 איש אנסו ילדה בבסיס חיל האוויר" – זה הגעיל אותי. כאשר קראתי, אחר כך, שהילדה הסכימה, חשתי הקלה. ההקלה הזו לא היתה אמורה להיות שם. כיצד הפכנו לחברה שבה אמות המידה נקבעות על פי החוק, והחוק בלבד? איך זה שמעבר לאיסור החוקי, הפורמלי, יש רק מותר אחד ארוך, חסר מגבלות?

ואלו שמשתמשים במילה "אונס" כדי לנסות להשיג את אותו זעזוע, שהמילה "ניצול" בחברה הישראלית כבר לא מצליחה ליצור, ממשיכים, שלא ביודעין, את אותו קו מחשבה של החיילים. כי גם מבחינתם, ב"ניצול" יש הקלה.

(איתמר שאלתיאל)

חוליית טרור נתפסה בטורונטו. 17 חשודים, 12 מהם מעל גיל 18. תכננו להפעיל משאית תופת עם שלושה טון (!) של דשן כימי. השמות הרגילים: פאחים אחמד; יאסים עבדל מוחמד; סעד חאליד.

אבל הניו יורק טיימס עושה הכל כדי שלא לומר שמדובר במוסלמים. כלומר, כולם כבר הבינו: השמות אומרים את הכל. ובינינו, מי עוד יכין משאיות תופת בלב טורונטו? הבהאים? יוצאי ויאטנם? כורים זועמים? מבחינתו, מדובר ב"אזרחים קנדים" ותו לא.

וחוסר היכולת לומר את המילה המפורשת "מוסלמים"; חוסר הנכונות להכיר בכך שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל כמעט כל הטרוריסטים הם מוסלמים; שהטרור איננו מקרי לאיסלם אלא אינטגרלי לו – מונע על ידי צווחות ג'יהאד ולחישות של פאתוות; העמדת הפנים הזו הורגת אותנו.

בזמן שחמש חוליות טרור נלכדות בלונדון; בזמן שחגורת הנפץ הכימית של אחת החוליות חסרה, ואפשר שהיא בדרכה למונדיאל; בזמן שבאנגליה אוסרים על שימוש בדגל הלאומי – צלב סנט ג'ורג' עשוי לפגוע ברגשותיהם העדינים של המהגרים, ואנחנו יודעים מה קורה כשאלה שבשמם אסור לנקוב מחליטים שהם פגועים; בזמן הזה חובה לומר, שוב ושוב, שהבעיה איננה ב"קיצוניות" או ב"פרשנות": היא באיסלם. כל הזרמים באיסלם מצווים על ג'יהאד.

וכשהניו יורק טיימס, ופרסומים אחרים – ביניהם עיתונים קנדיים, שהגדירו את הרוצחים-בפוטנציה כ"באים מכל שכבות האוכלוסיה" – מנסים להתחמק מהמילה האסורה, השנאה שאינם מעיזים לנקוב בשמה, הם בוגדים בחובתם כלפי קוראיהם. חובתם היא לספק להם מידע, לא להגן עליהם מעולם עוין. הצנזורה העצמית הזו, הנובעת מפחד, היא כניעה מרצון המתחזה ל"רגישות תרבותית".

(יוסי גורביץ)

ארצות הברית הכריזה אמש על שינוי מדיניותה מול איראן: מזכירת המדינה רייס הכריזה כי, בניגוד למדיניות הבלימה הקודמת, ארה"ב מעוניינת במשא ומתן ישיר עם איראן. הנשיא בוש הצהיר כי בכוונתו "לנקוט בעמדת מנהיגות" ולפתוח במשא ומתן דיפלומטי עם איראן.

חדי אוזן יכלו לשמוע, בין המילים הדיפלומטיות, את הרעש הרועם של קריסת הנשיאות של בוש – ועמה, יש לחשוש, האימפריה האמריקנית כולה.

הבחירות הבאות לנשיאות ייערכו בנובמבר 2008. אלא אם יצליחו הדמוקרטים להדיח את בוש – יוזמה שאין סיבה להניח שתצליח – הוא ימשיך לנצח על שקיעתה של ארצו. תוצאות ויאטנם הן כסף קטן לעומת התבוסה הנוכחית.

מקובל לראות את תאריך תחילת הג'יהאד כנגד המערב בספטמבר 2001, עם הטבח במגדלי התאומים וההתקפה על הפנטגון. היו, כמובן, התקפות קודמות; אבל ארה"ב, ומדינות אירופה, העדיפו להתעלם מההתקפה על המשחתת קול, ומפיצוץ השגרירויות האמריקניות באפריקה. מההתקפה על מגדלי התאומים אי אפשר היה להתעלם.

כשאירעו ההתקפות, בוש היה בנקודת שפל. הוא לא זכה באמון העם בבחירות 2000, ושום דבר שקרה לאחר מכן לא שיפר את מצבו. הוא איבד את מעט האמון שהיה למדינות אירופה בו, כשסירב לאשרר את אמנת קיוטו. ה-11 בספטמבר, שהביא גל אהדה עולמי לארה"ב, חשף את פרצופם של רוב המוסלמים בעולם, ואיחד את האמריקנים סביב נשיאם, יכול היה להיות הזדמנות נהדרת לשיקום. בוש החמיץ אותה – במכוון.

הוא היה יכול לבקש מהאמריקנים הכל, ולקבל. הוא היה יכול לשאת נאום ראוי לשמו, לציין את תחילתה של מלחמת העולם הרביעית, ולבקש שורה של דברים: מס כבד על דלק, שהיה מקצץ את הכנסות מדינות הטרור ומאלץ את האמריקנים לפתח ולהשתמש בכלי רכב חסכניים; גיוס חובה, או, למצער, הרחבה משמעותית של הצבא האמריקני; סמכויות חירום מדודות.

אבל בוש, איש הנפט, לא ביקש דבר. הצבא נשאר בגודלו המקורי. האמריקנים המשיכו להשתמש בנפט, ולממן, כפי שהעיר תומאס פרידמן, את שני הצדדים של המלחמה. בוש העדיף לקצץ מיסים, הנשיא היחיד שעשה זאת בזמן מלחמה. התוצאה היתה צפויה: תחושת הדחיפות התעמעמה. המלחמה בג'יהאד – והאויב הוא האיסלם; הטרור הוא רק האמצעי, לא המטרה – הפכה מנושא מאחד לנושא מפלג. ואז באה עיראק.

העולם קיבל בשתיקה את ההתקפה על אפגניסטן. שלטון הטאליבאן היה מאוס במידה קיצונית, ואיש לא הזיל דמעה על נפילתו. עיראק היתה שונה. אף אחת מהרציונליזציות של ממשל בוש לא עמדה במבחן. לא היה נשק להשמדה המונית; הקשרים של עיראק עם ארגוני טרור לא היו פחותים מאלו של איראן או סוריה; והשקרים הגלויים שנלוו למסע המלחמה – נאום "הפטריה הגרעינית" של רייס, כל הבלגאן סביב האוראניום הניז'רי ופרשת פליים – ריסקו את אמינותו של הממשל בנקודה הקריטית ביותר, כשהיה עליו לאגד סביבו קואליציה מערבית יציבה. הצהרות הבוז של הממשל ל"אירופה הישנה" ואף לבעלת הברית בריטניה; ההתעלמות מהאו"ם וממפקחיו – כל אלה יצרו שנאה, טינה, צפיה לנפילה.

אין ספק שנפילתו של סדאם חוסיין היא חיובית – אבל הפארסה של משפטו, שבה עצרה אתמול התביעה את עדי ההגנה, מלעיגה את הפשעים המפלצתיים של משטרו. אבל העולם מלא דיקטטורים, ולא ברור מדוע נבחר דווקא סדאם חוסיין כמטרה.

יש, כמובן, מגוון תיאוריות קונספירציה סביב הפלישה לעיראק: זה בגלל הנפט; זה בגלל שער הדולר, שסדאם שאף למוטט; זה רצון ילדותי להתעלות על אבא; זו היתה המטרה הנוחה ביותר לנצחון קל; ועוד. אבל כל התיאוריות הללו יוצאות מנקודת הנחה אחת: שבוש ידע מה הוא עושה.

הטענה הזו לא עומדת במבחן המציאות.

בכל מקום שבו נגע הממשל הזה, הוא הוכיח את חוסר כשרונו ואת שחיתותו, ואת האופטימיות חסרת הבסיס שלו. הסופה "קתרינה" היא דוגמא מובהקת, אבל הביצה האמיתית היא עיראק. צ'ייני הכריז לפני המלחמה ש"נתקבל בפרחים"; רמספלד הדיח גנרלים שדרשו יותר כוחות בשטח, יותר "מגפיים על האדמה". המלחמה היתה צריכה להיות זולה. אחרי הכל, קיצצנו את המיסים.

התוצאה, והיא נחזתה מראש, היתה קריסה כמעט ללא קרב של משטר סדאם – ועלייתם של כוחות גרילה, בעת'יסטים וג'יהאדיסטים מרחבי העולם. רק יריב טיפש יעמיד עצמו מול כוח האש חסר התקדים של הצבא האמריקני – ומתכנני הג'יהאד, בניגוד ל"פצצות הטיפשות" שהם שולחים למשימות התאבדות, אינם שוטים.

האסטרטגיה של זרקאווי היתה פשוטה: להרחיב את השסעים בין סונים לשיעים בעיראק. לפרק את המדינה ולהביא אותה למלחמת אזרחים, שתבלע את האמריקנים. והחסכון של רמספלד וצ'ייני הביא למצב שבו, שלוש שנים אחרי הכרזת "המשימה הושלמה" של בוש, האמריקנים עדיין לא הצליחו להבטיח את קטע הדרך בין שדה התעופה של בגדאד ל"אזור הירוק". כאן התנקמה בממשל בוש החלטתו שלא לדרוש מאזרחיו קורבנות: עכשיו היה עליו להסביר את המספר העולה של נפגעים אמריקנים.

כיבוש עיראק והשמדת הצבא העיראקי עלו לארצות הברית ב-136 הרוגים. עד כה, נהרגו בעיראק למעלה מ-2,400 חיילים אמריקנים – כלומר, הגרילה והטרור הרגו כ-17 חיילים אמריקנים על כל חייל שנהרג בהשמדת המשטר הבעת'יסטי.

הבוץ העיראקי מתמצה בקריקטורה שפורסמה בארה"ב, בה נראה לוחם אמריקני מתרעם על טענתו של ג'יהאדיסט שהמורדים מנצחים. "באמת?", מגחך הג'יהאדיסט, "תזכיר לי, מי מאיתנו לא עומד ביעדי הגיוס שלו?". מלחמת עיראק שחקה עד דק את הצבא האמריקני. מעטים מתגייסים לשורותיו: לכל ברור שהם ייאלצו לשרת בעיראק. האם אתה היית שולח את בנך לסכן את חייו למען דמוקרטיה בעיראק?

וכלום לא היה די בכל אלה, החליט ממשל בוש לנסר את רגליו-שלו. העינויים באבו גאריב, שלא היה מקרה אלא שיטה; כלא גוואנטאנמו; החזקתם של עצירים במשך שנים, בתנאים איומים, ללא חקירה; פתיחתם מחדש של גולאגים במזרח אירופה, כדי שישמשו כמתקני חקירה סודיים לחשודים; העברתם של חשודים בטרור למדינות המשתמשות בעינויים; הודאתו של אחד מפרקליטיו של בוש, ג'ון יו, שלדעתו הנשיא יכול להורות על עינוי ילדים, אם הדבר יקדם את המלחמה בטרור; כל אלה שיחקו היטב לידיהם של הג'יהאדיסטים והאנטי-אמריקנים. ואכן, גם תומכים מובהקים של ארה"ב, שרואים באנטי-אמריקניות הרווחת באירופה גזענות, יתקשו להגן על ממשל בוש.

וזה המצב בו פנה בוש לטפל במשבר האיראני.

אף שאיראן הוזכרה בנאום "ציר הרשע" של בוש בתחילת 2002, היא לא היתה בראש סולם המטרות. יש דיווחים, שלא אוששו, שאיראן אף סייעה במאבק באל קאעידה – שהוא, כזכור, ארגון סוני המאמין בטביחתם של שיעים.

איראן לא עניינה את בוש יתר על המידה. אבל לפני כשנה הפך מחמוד אחמדניג'אד לנשיא, והחליף בכך את מוחמד חת'אמי המתון. אחמדניג'אד הצהיר עשרות הצהרות פרובוקטיביות, ביניהן קריאות להשמדת מדינת ישראל, הכחשת שואה, ומה לא. גרוע מכך, מבחינת ממשל בוש: הוא האיץ את הפרויקט הגרעיני האיראני.

מבחינת איראן, יש בפרויקט הזה רציונל ברור: ארצות הברית לא העזה להתעסק עם מדינה מטורפת אחרת, צפון קוריאה, משום שאפשר שהיא מחזיקה בנשק גרעיני. נשק גרעיני מבטיח, בראיה אסטרטגית שקולה, שאיראן לא תהיה הבאה ב"מסע השחרור" של בוש.

במארס 2006, איראן הגדילה את סכום ההימור: היא הצהירה, בחגיגה מפוארת, על כך שהעשירה אוראניום. ובאיחור משמעותי, הבין ממשל בוש שהסכנה האמיתית איננה עיראק של סדאם, על צבא הסמרטוטים שלה, אלא המדינה המוסלמית שכבר ביצעה אקט של מלחמה כנגד ארצות הברית, ושמתקדמת במהירות לקראת נשק להשמדה המונית – והפעם, לא מדובר באנתרקס.

עד אז, שללה ארצות הברית את הפתרון הדיפלומטי כלפי איראן: בוש אף סירב להתחייב שלא יפעיל נגדה נשק גרעיני. אבל אז הסתבר לו שהוא משחק פוקר בקלפים פתוחים: אין לו אופציה צבאית נגד איראן, משום שהצבא האמריקני קורס בעיראק, וכלל איננו במצב לתקיפה באיראן; משום שפלישה לאיראן תגרום להתקוממות רבתי בקרב השיעים בעיראק; משום שהקונגרס לא יאשר זאת; משום שהזעם העולמי כנגד ארצות הברית יגיע למימדים חסרי תקדים. נותרה רק האופציה הגרעינית, ואפילו בוש יהסס להשתמש בה.

נואשות, פנה הממשל למסלול דיפלומטי – אבל גם כאן, הקלפים הטובים נמצאים בידי איראן. רוסיה וסין, צמד הדיקטטורות היושבות במועצת הביטחון, יבלמו כל החלטה מעשית נגד איראן – כפי שהן בולמות כל החלטה מעשית בנושא דארפור. יש להן זכות וטו והן לא יהססו להשתמש בה. סין זקוקה לנפט; רוסיה מנסה לחזור לתפקידה כמעצמה, ובינתיים שמחה לתקוע מקלות בגלגלים האמריקניים.

בעיראק אבד הסיכוי למנוע, דיפלומטית או צבאית, את התגרענותה של איראן. האופציה היחידה שנשארה היא אופציית הכוח הרך – להביא שינוי מתוך איראן, לשכנע את המוני המובטלים שלה שהמשטר חייב ללכת, שטילים לא מספקים מזון או תעסוקה.

אבל עצם הזכרת משטר בוש בנשימה אחת עם "כוח רך" מעלה לעג, ובצדק. כפי שהדברים נראים כעת, בוש יסיים את נשיאותו כאשר בידי אויבת מוצהרת של ארצות הברית, שכבשה את שגרירותה והשפילה אותה, מחזיקה בנשק גרעיני ומונהגת על ידי פנאט שפוי-למחצה, המאמין שהימים הם ימי הקץ ושהופעתו של "האימאם הנסתר" צפויה לבוא בקרוב.

נראה אותו מסביר את זה באוטוביוגרפיה שלו.

(יוסי גורביץ)