לזה שפוליטיקאים עוטפים את עצמם בדגל, כבר התרגלנו. פוליטיקאי ישראלי מצוי לא יכול לסיים נאום בלי להשבע בירושלים, בירתנו הנצחית. אין קליפ בחירות שלא כולל חיילים – מן העבר, כמובן: בחיילים הנוכחיים אוסר החוק להשתמש, ואלה של פעם עדיין נחשבים ליעילים וראויים לחיקוי. משום מה, מרבים להשתמש בתמונות ממלחמת ששת הימים.

במסגרת ההפרטה, התחיל טרנד מדאיג של ניכוס נכסי האומה על ידי אנשי עסקים או סתם עסקים. על פי חזונו של בנימין נתניהו על הפרטת הרווחה, סמי עופר מממן לנו תרופות לסרטן; עלובי החיים נשלחים לתכנית "הקניית הרגלי עבודה" המנוהלת על ידי חברה עסקית, שמעייניה, כמו כל חברה, ב-bottom line שלה; ואפילו את בתי הכלא כבר החלו להפריט.

Defenceless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.
 
– W. H. Auden, “1st September, 1939”
רק לפני שלושה חודשים וקצת הלכנו לבחירות, ובחרנו ממשלת מרכז-שמאל. בחרנו עורך דין כראש ממשלה ונציג ועדי עובדים כשר ביטחון. עורך הדין אמר בגלוי שהוא מתכוון לוותר על רוב השטחים הכבושים, בניגוד לעצת הספינרים שלו, ועדיין זכה לעמוד בראש הסיעה הגדולה ביותר. שרת החוץ זכתה לכבוד והערכה, במקום הקריקטורה שהחליפה. אם בעבר איישה בריונית בורה את תפקיד שרת החינוך, היא הוחלפה בשרה המעוררת בעיקר הערכה והערצה. בריוני הימין גורשו אל החושך החיצון, אשר שם היבבה וחרוק השיניים. הממשלה החדשה חרתה על דיגלה את שיקום החינוך והבטיחה להעלות את שכר המינימום. 
 
אפילו השחיתויות הקרינו נורמליות: שר האוצר עסק באיזו עמותה מפוקפקת, אבל שלא כקודמו לא שלח 100,000 ₪ בהוצאות הובלה לממשלה, לא בזז את בית ראש הממשלה ולא עישן 10,000 ₪ מכספי הציבור מדי חודש. וכשהסתבך הנשיא, האפרורי באדם, במה שנראה כמו שערוריית מין, אנשים הריצו בדיחות קלינטון. לחודשיים, בערך, אפשר היה בקלות יחסית להעמיד פנים שאנחנו באירופה. 
 
ופתאום, תוך שלושה שבועות, היינו במזרח התיכון הישן והרע. 




אפשר שהממשלה החדשה היתה מחזיקה מעמד, אילו היתה מתמודדת עם משבר בטחוני אחד. כאשר על הפרק היתה רק חטיפת גלעד שליט, אולמרט העז לזרוק את ראשי הצבא מהלשכה שלו ולומר להם לחזור עם תכניות טובות יותר 
אבל שני משברים בטחוניים – קרי, שתי השפלות לצבא "הטוב ביותר בעולם" – היו יותר מדי. הכבוד של הצבא היה מושלך בסימטאות ג'בליה ודאחיה, והיה צריך להרים אותו משם. ובישראל, נגד צבא מושפל, לממשלה אין באמת אופציות.



 
העדות הנוקבת מכל להצלחת השתלטותו של הצבא על הפוליטיקאים היתה המטמורפוזה של עמיר פרץ. האיש שבנובמבר 2005 הצהיר על חלומו, ובו ילדים ישראלים ועזתים משחקים יחדיו בין בית חאנון ושדרות – חזון שמעולם לא היה פופולרי בישראל, מעולם לא היה מושך קולות – הפך למאשר סיטוני של "סיכולים ממוקדים", שמעולם לא היו כה בלתי ממוקדים. השינוי הושלם בשבוע שעבר, כאשר הכריז עמיר – בפרץ מאצ'יזמו ששאול מופז לא היה נגרר אליו – ש"הוא יגרום לנסראללה לזכור את השם עמיר פרץ, ולא לטובה". 
 
לא חסרו מתלהמים אחרים בממשלה, אבל מהאופורטוניסטים הוותיקים חיים רמון ושמעון פרס איש לא ציפה לדבר, ורוני בר און – ובכן, הציבור עדיין מנסה לעכל את העובדה שהאיש שר. 
 
אהוד אולמרט, האיש שהבטיח להפוך את ישראל לארץ שכיף לחיות בה, החזיר אותנו ללבנון.
 

קל, ולא בלתי מוצדק, להאשים את הגנרלים. אין ספק שדן חלוץ, כשטרח להדליף את המלצותיו לפעולה נרחבת לפני שעדכן בהן את שר הביטחון, הקשה עליו מאד את החיים. אבל מגנרלים אנחנו מצפים לחדוות קרב. ציפינו מהפוליטיקאים שלנו ליותר.
 
הבעיה היא שהפוליטיקאים, בבוחנם את מה שנראה כרחשי לב הציבור, מגלים תקשורת מתלהמת וציבור מוטרף-דעה. הישראלי הממוצע רצה למחוק את עזה, רצה להעלות באש את ביירות. ואולמרט ופרץ, שניהם חדשים בתפקיד, גילו שהם ניצבים לא רק מול החונטה הצבאית, אלא שאיפוק יהיה מנוגד מאד לרגשי העם. כה מנוגד, עד שבליכוד נשמעו קולות – אמנם, בעיקר מצד אותה קריקטורה, סילבן שלום – המדברים על ממשלת אחדות, משום שנראה היה שממשלת אולמרט מטה ליפול.
 
במשך שנים טיפחנו שיח מתלהם דו כיווני. מצד אחד, התפיסה הרווחת ברוב הציבור שהפתרון הוא תמיד הפעלת כוח, ואם אפשר – כוח מופרז. התפיסה של המדינה המשוגעת, ששרון התאהב בה, הפכה לנחלת הכלל. 
 
מן הצד השני, השיח השמאלני הצדקני, הגובל באנטי-ישראליות, שמייצגים היום יוסי ביילין ואנשי "יש גבול", מעדיף להתמקד בתגובת-היתר הישראלית ולהתעלם מן העובדה שאין עליה עוררין שישראל הותקפה, וללא פרובוקציה. בעשותו כן, הוא מקטין עוד יותר את הסיכוי שעמדותיו – השפויות ברובן – יהפכו בשלב מסוים לעמדת הרוב. 

אבל היאוש האמיתי הוא מן הפרטנרים-בכוח שבצד השני. תגידו, יא דפוקים, כל כך כאבה לכם היציאה הישראלית מעזה ומלבנון? כל כך רציתם אותנו בחזרה? פעם בארבעים שנים אנחנו מצליחים לבחור ממשלה שמעוניינת לסיים את רוב הכיבוש, ודווקא אותה אתם מנסים להפיל תוך חודשיים? 
 
מילא הפלסטינים. הם תמיד הוכיחו יכולת לפוצץ את רכבת ההזדמנות. אבל מה קרה ללבנונים? איך הרשו האנשים האמיצים האלה, שעמדו מול מכוניות התופת של הקצב מדמשק, שחירפו נפשם בהפגנות, לנסראללה להפוך את כולם לבני ערובה? האם באמת המילה "ישראל" היא מילת-קסם, המכשירה כל תועבה?
 
השבוע מתה תכנית ההתכנסות. הכיבוש זכה עכשיו לעוד 20-30 שנות לבלוב. איש לא יעז לסגת מהשטחים הכבושים, כאשר אלה הן תוצאות הנסיגות. וכשבעפרה יוולדו הנינים הראשונים, לא תהיה עוד ממשלה שתאזור את הכוח לפנות אותה. האיסלמיסטים, בדמות פרצופם המחויך של נסראללה ומשעל, ניצחו השבוע. 
 
בהחלט יתכן שנסראללה יהפוך לשליט דה-פקטו של לבנון. בהחלט יתכן שאנחנו נגררים לסיבוב סופי של מלחמת תרבויות. בהחלט יתכן שכאשר ישראל תנצח ותגרש או תשמיד, פיזית, את הפלסטינים ואת השיעים הלבנונים, לא ישאר מי שימחה. 
האביב היה כה קצר. כמו תמיד כאן. 
 
(יוסי גורביץ)
				

אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות בספה ולא אזוז למשך זמן רב. אולי אעשן כדי להירגע מעט. האמת, ידעתי שזה הולך לקרות, ההלם שלי ברגע זה איננו נובע מהפתעה. זהו ההלם של מי שהרשה לתקווה לקחת את ההגה התודעתי שלו, מחוסר אונים.

אחר כך אוכל משהו, אעשה כמה תרגילי נשימה בודהיסטיים שאני מכיר או אולי איזו קאטה או שתיים- דברים כאלה תמיד הכניסו אותי למצב רוח נכון יותר- ואתחיל לארוז. בשלב כלשהו יתקשרו אלי ההורים שלי שכבר קיבלו את הצו גם לכתובת שלהם, הרשומה אצל יחידתי, ואנחנו נדבר מעט.

אני אתקשר לאקסית שלי, הרחוקה ממני מאוד ומקפידה לדבר עמי בכל יומיים בשבוע האחרון. היא נמצאת בארה"ב והחדשות מלאות בנו עד להקיא שם. נדבר מעט, ואני אשתה עם זה קפה שחור חזק. שתיים סוכר.

צו שמונה הוא רגע נורא. גרסה קיצונית וחריפה של צו המילואים הרגיל. זהו הרגע שבו הסיפור העצוב והמכוער שנפרש ללא רחמים על העמודים הרקובים של המזרח התיכון, דורס באלימות את הסיפור שהתאמצת כל חייך לבנות. הסיפור הפרטי שלך, שאותו ניסית בעקשנות לטעון ברגש, יופי ומשמעות. הסיפור הזה נמעך עתה ואיש לא יודע מתי או אם בכלל תוכל שוב לקבל לידיך את העט.

אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות ולא אזוז זמן רב. אני אדבר עם כל מי שסבלנותי תתיר לי לדבר עימו, תוך כדי סידור התיק. הנעליים האדומות שלי כבר מוכנות מזמן. אני שומע אותן שורקות לעצמן מארש צבאי עליז בארון. אינני יודע בדיוק היכן הדיסקיות שלי מונחות – תמיד הייתי רשלן בקשר אליהן – אבל אני יודע שבמקום בו הן נמצאות, הן רוטטות עכשיו בהתרגשות מתכתית כסופה. אינני מאשים אותן, כל דבר אוהב לשרת את תכליתו.

וכשאצא מהדלת, המוח שלי יפזם תפילה פזורת נפש. שלא ישתמשו בי בחוסר זהירות, הוא מבקש. שלא ישתמשו בי לשטויות, שלא יובילו אותי לביירות בגלל איזה גנרל שאפתן. אני שם את עצמי בידיכם לא מתוך אמונה בסיפורים שאתם מספרים לנו, הוא משדר מנטאלית לחלוץ, לא מתוך אמונה בטוהר מדינת ישראל, או בצדקת דרכה, או בעם היהודי, או בכם.

אני שם את עצמי בידיכם משום שכמעט כל מה שאני אוהב באמת נמצא במקרה בצד הזה של הגדר. אנא, אל תהפכו את המחווה הזו לנלעגת. ממילא לא מגיעה לכם המסירות שאני ועמיתיי לגורל ממלאים בה את תפקידנו, לפחות הואילו להשתמש עתה במעט תבונה ואנושיות, ככל שאתם מסוגלים לגייס מלבכם המקומט, ולא לבזבז את חיינו היקרים לנו מאוד, לשווא.

סוף שדר.

(אסא וולפסון)

הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא זה, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

פוסט זה פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)

שתי תופעות שונות, כאשר שתיהן מייצגות פאסיביות ממאירה ומכעיסה:

• כל יום ראשון בשעה 13:00, משודרת בגלי צה"ל פינה שבה מקריאים את שמותיהם וגילם של כל ההרוגים בתאונות הדרכים בשבוע החולף. פינה זאת מסתיימת תמיד במילים "חייבים לעצור את זה". ניסוח זה סתמי ומכעיס. מי חייב לעצור את זה? האזרחים? הממשלה? המשטרה? חייזרים? לא סתם לא מצויין במשפט מי "חייב לעצור את זה". זה פשוט מאפשר מעבר חלק לפריט הבא, וניצול העובדה שלאזרחים ולשדרני הרדיו יש זכרון של דג זהב בערוב ימיו. זה משתלב בדיוק עם מנהלי פרלמנט הסלון, המצקצקים בלשונם על ,תאונות הדרכים הנוראיות, בעוד שחלק ניכר מהם עשה כל עבירה אפשרית בדרך לאותו סלון. זה משתלב בהכרזות התקופתיות של המשטרה על יישום שיטה חדשה למלחמה בתאונות הדרכים, שתמיד מתמצות בדיווח חד פעמי על נתינת כך וכך דו"חות, ובניידות שמתמקמות אחרי ירידות תלולות בכבישים ישרים לחלוטין כדי לתת דו"חות על מהירות מופרזת (זאת למרות שמהירות מופרזת היא מהסיבות השוליות לתאונות קטלניות, לפי דיווחי אותה משטרה). לו רצו אנשי "גלי צה"ל" לעשות מאמץ רציני בנושא, היו עושים תחקירים נשכנים כל שבוע. הרי ניתן לבדוק מדוע אין כספים לתשתיות חדשות, ומדוע שר תחבורה כושל ממשיך לכהן בתפקידו. ניתן גם לברר את מצב משטרת התנועה, ולברר מדוע אין הרבה יותר ניידות סמויות בכבישים מסוכנים. ניתן לברר מדוע אין אכיפה נאותה, ולחקור בנעשה ברמת החינוך. ניתן לעשות את כל אלו, אבל קל יותר לשים מוזיקה עצובה, להקריא שמות בטון מלנכולי, ולעבור לדיווח על המונדיאל. הרי מישהו "חייב לעצור את זה", ואולי הוא במקרה מקשיב לרדיו.
• מפאסיביות תקשורתית נעבור לפאסיביות אזרחית. הייתי וראיתי מספר ארועים בשנים האחרונות שבהם שרו את השיר המתועב "אנחנו הילדים של חורף שנת 73". בעוד שבגיל 12 התקווה לשלום עלולה להיות חיננית, ובתור חיילים יש עוד זכות לפאסיביות כלשהי, הגיע הזמן לספר משהו לילדי חורף 73: תתבגרו כבר, אתם תהיו בני 33 השנה. אז מה אם הבטיחו לכם פעם ולא קיימו, תמשיכו לשבת בפינה ולבכות לנצח? מאז גיל 18, יש לילדי חורף שנת 73 פריבלגיה גדולה. הם יכולים ללכת לקלפי ולהצביע, וכך להעניש את מי שמבטיח ולא מקיים. הם יכולים לארגן הפגנות, אבל יותר קל לשבת, לקטר, להתלונן על המצב, ובסוף להצביע לגימלאים. אבל ילדי חורף 73 מעדיפים את התנוחה העוברית במקרה הטוב, ובמקרה הרע מוחאים כפיים לעומדים ברשות הממשלה מאז אותה שנת 1973, כאשר רובם מנסים לשחזר את הישגה המרשים של גולדה שהגיע לשיאו באותו חורף.

העצוב הוא, שיש יותר דומה מאשר שונה בין שתי תופעות אלו לבין מדבקת "אבא תרחם". לפחות אצל החרדים ברור ממי הם מצפים לפעול.

הערה קטנה ונדושה: כרגע דיווחו על "נס" בבית חולים רמב"ם, שבו הצליחו להציל את חייו של פעוט מהצפון שננעצה בראשו יתד מתכת בתאונה ביתית, לאחר מספר שבועות של ניתוחים אינטנסיבים וטיפול רפואי צמוד. שאלה לי, וכמו שאמרתי זו אינה שאלה חדשה או מקורית: מדוע טיפול רפואי מדהים מוגדר כ"נס" ונזקף לזכות אלוהים ולא לזכות הרופאים, אך רשלנות רפואית היא לחובת הרופאים בלבד?

(עופר רון)

אחד הסיפורים החמים ביותר בארצות הברית כרגע, הוא החשיפה של הניו יורק טיימס שממשל בוש מבצע מעקב אחרי חשבונות בנק, כחלק מהמאבק בטרור. אנשי הימין האמריקני השתוללו, והאשימו את הני"ט בבגידה, בסיכון חיי אדם, ומה לא. הנשיא בוש ניצח על החגיגה, ואמש האשים את הני"ט בהתנהגות "מחפירה".

כמובן, אנשי הימין העדיפו להתעלם מהעובדה ששני עיתונים נוספים – הלוס אנג'לס טיימס והוול סטריט ג'ורנל – פירסמו גם הם את אותו הסיפור, באותו יום וכמעט באותה שעה. הניו יורק טיימס הוא מטרה נוחה לימנים: הוא ליברלי. הוול סטריט ג'ורנל הוא מנושאי הדגל השמרני. להתחיל לתקוף גם אותו – זה יערבל את המסר. וממשל בוש הוא מאמין גדול באחדות המסר.

עורכו של הניו יורק טיימס, ביל קלר, עמד על שלו ואמר בפשטות: אנחנו עיתונאים. אותנו צריך לשאול לא "למה פרסמתם" אלא "למה לא פרסמתם". ואכן, זה בדיוק מה ששמאלנים אמריקנים עשו, כשהתברר שהני"ט דחה את פרסום הידיעה על האזנות הסתר הלא-חוקיות שמנהל ממשל בוש.

היום, בטוויסט משעשע, התחיל להסתובב הדבר הבא:

המקור הוא בלוג ימני, Sweetness & Light. שמתייחס אל הני"ט כאל Treason Times, כמקובל היום. בעגה האמריקנית, הוא מנסה לגרום לני"ט "לאכול את העורב" – לבלוע את מילותיו-שלו. שזה, יש להודות, שטיק רטורי מוצלח תמיד.

אם נסתמך על סו"ל, הסיבה לכך שהניו יורק טיימס תוקף את הממשל, כשהוא מבצע את מה שהני"ט עצמו הציע לפני חמש שנים, היא שהני"ט "שכח מה זה להיות תחת התקפת טרור" (אם להתעלם מהצווחות הבלתי פוסקות על "בגידה ליברלית"). ואין ספק שיש בזה משהו.

אבל בחמש השנים הללו לא רק התרחקנו מהתמונות של המגדלים הבוערים והאנשים הקופצים מן הקומות העליונות; במהלכן למדנו הרבה מאד דברים על ממשל בוש. למדנו שיש בו שרידים של ממשל ניקסון, שמנסים להעביר דוקטרינה מסוכנת מאד של "עליונות הזרוע המבצעת", מסוכנת מאד משום שלשיטתה, בעת מצב חירום הנשיא גובר על שאר זרועות הממשל. היופי שבדוקטרינה הזו הוא, שב-11 בספטמבר הוכרז מצב חירום – והוא לא הולך להסתיים בעתיד הנראה לעין.

על פי השיטה הזו, ג'ורג' וו. בוש הוא למעשה עריץ שלשלטונו יש הגבלת זמן. בוש עצמו נוהג לצרף לחתימתו על חוקים הצהרות – בהן הוא אומר, בדרך כלל, שאין לו כל כוונה לציית לחוק. הדברים הגיעו לשיאם בפרשת העינויים, כשאחד מיועציו המשפטיים של הנשיא – ג'ון יו – טען בעקשנות שאם הנשיא נותן הוראה למעוך את אשכיו של ילד, בנו של חשוד בטרור, כדי לאלץ את האב למסור מידע, הרי שההוראה הזו חוקית.

כתוצאה מן הדוקטרינה הזו, הרשה לעצמו ממשל בוש לעבור על החוק פעם אחר פעם. לא רק במתן גושפנקה לעינויים – דבר המנוגד לחוק הפדרלי ולהוראות הצבא – אלא גם בהוראה למעקב אחרי שיחותיהם של מיליוני אמריקנים, ואלוהים יודע מה עוד. אם להשתמש במילותיה של אן קולטר, יש כאן "פשעים ועוונות חמורים", המצדיקים הדחה – ודאי כאשר הנשיא מצהיר על הפרת החוק כאידיאולוגיה.

מעבר לכך, בחמש השנים האחרונות הוכיח ממשל בוש, בפשטות, שאי אפשר לסמוך עליו. הוא הלעיט את הציבור במידע שקרי על עיראק, נשק להשמדה המונית וקשרים בין אל קאעידה לעיראק; הוא ערך קנוניה להכפשת שמו של מתנגד המשטר ג'וזף ווילסון, והדליף את שמה אשתו, ואלרי פליים, ובכך סיים את הקריירה שלה כסוכנת סי.איי.איי.; והוא היה מעורב במאות, אם לא אלפי, שקרים קטנים ויומיומיים.

הממשל הזה, מלא בחבריו הטובים של ג'ורג' בוש, הוא המושחת והכושל ביותר שנראה, הממ, מאז ממשלו של גראנט, לפני 140 שנים. קתרינה היא דוגמה בולטת; כך גם הפרטת שיקום עיראק; ולאחרונה, למדנו שתקציב ההגנה מפני טרור של ניו יורק וושינגטון קוצץ לטובתה של קנזס – שאמנם, לא נמצאת ברשימת 10 המטרות הבולטות של בן לאדן, אבל מצד שני, יש בה חברות-ענק המתמחות באבטחה, שהממשל רוצה בטובתן. העובדה שבעיסקה סיבובית, החברות הללו מממנות את מסע הבחירות של חברי הקונגרס הרפובליקניים – "פרוייקט רחוב קיי", קוראים לזה במפלגה הרפובליקנית – ודאי לא הזיקה גם היא.

על הממשל הזה אסור לסמוך. לממשל הזה אסור לתת סמכויות. ואם הוא לוקח אותן, ללא אישור, צריך לפרסם את זה – גם אם הסמכויות מועילות במלחמה בטרור וגם אם לפני חמש שנים, אתה-עצמך תמכת בהענקת הסמכויות האלה. אסור לעשות שום הנחות לממשל הזה – ולא לכל ממשל שיתמוך בעתיד בתפיסת "עליונות הזרוע המבצעת".

כי אם נצחון במלחמה הזו דורש שארצות הברית תהיה דומה לסוריה יותר מלשוודיה, הטרוריסטים כבר ניצחו.

(יוסי גורביץ)

גם מי שהבין מזמן כי היהדות היא תנועה-אחות לנאציזם, וכי "ימות המשיח" היהודיים המדומיינים מחרידים לא פחות מעידן ה"ליבנסראום" ההזוי של ההיטלריסטים, עמד נדהם מול מאמרו האחרון של הרב ישראל רוזן.

רוזן, שהשווה בעבר את הציות לראש ממשלה נבחר כחוק לציות לנירון קיסר, ושקרא לצאן מרעיתו לעזוב את גוש קטיף "ולצאת לגלות", קרא לפגיעה מכוונת ומודעת באוכלוסיה הפלסטינית הלא-חמושה, ואף טען כי "המוסר מחייב זאת".

לדברי רוזן, אישי הרוח המתנגדים להפצצה העיוורת על עזה ולהריגתם המכוונת של 24 אזרחים בחודש האחרון – והיא היתה מכוונת, משום שהיא בוצעה על אף ידיעתם של האחראים לה כי היא סבירה – "תוקעים סכין בגב האומה".

רוזן מבלבל בין דמוקרטיה ובין זכות ההגנה העצמית, בין הומניזם ובין "התחשבות הומניטרית ביושבי שדרות" (מה זה?), אבל מעמיד מעל לכל את המוסר היהודי: "התנ"ך כולו והספרות היהודית לדורותיה – בהלכה, באגדה ובמחשבה – רוויים בהתייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – "זקנים נשים וטף".

אבל כל מהלך התרבות – אמנם, זהו מהלך נוצרי בעיקרו, שכן יהדות, איסלם ואנושיות אינן גרות בכפיפה אחת – הוא התרחקות מן התפיסה שאפשר לקחת אדם, לכפות אותו בהגדרה כוללנית של שייכות לקבוצה, ואז להרוג אותו בשם אותה השתייכות. משפט העמים ומשפט המלחמה, כפי שהתפתחו מימי הביניים ועד אמנות ז'נבה, עושה בדיוק את מה שרוזן מגנה: מגביל את הלחימה "ליחידים נושאי נשק", ומגן על הלא-חמושים.

רוזן צווח ש"מדינת חמאס הטרוריסטית הכריזה עלינו מלחמה וממטירה פצצות מוות ללא הרף על אזרחינו, מתוך ריכוזי אוכלוסיה תומכת ומעודדת. האם לנו אסור להשתמש בנשק דומה?" אם נתעלם מן העובדה שממשלת החמאס מעולם לא הכריזה מלחמה על ישראל, מן העובדה שכל אותם "טילי מוות" הרגו חמישה בני אדם בחמש שנים (לעומת הפצצות ההומניות של ישראל, שהרגו 31 לא-לוחמים בחודש האחרון), הרי שהתשובה היא פשוטה: כן, אסור לנו להשתמש בנשק דומה. אם הפגזת שדרות היא אקט של טרור – וזה מה שהיא – למדינת ישראל אסור להדרדר למדרגתה של כנופיית טרוריסטים.

המוסר היהודי, שרוזן הוא מייצג נאמן שלו, הוא אכן מוסר ייחודי: ההלכה היהודית אוסרת על ריפויים של לא-יהודים, גם בזמן שלום, ומצווה על הריגתם במידה והדבר איננו מעורר "איבה", כלומר – במידה וניתן להסתיר את הרצח. לשיטתם של קבליסטים רבים – והתפיסה הזו רווחת משנוטים להניח אנשים שנחשפו למשנתו של ישעיהו ליבוביץ' – "גויים" כלל אינם בני אדם, אלא צאצאיהם של שדים.

חובשי הכיפה משתדלים, כמיטב יכולתם, להעלים את המידע הלא-סימפטי הזה מעין הציבור, ובדרך כלל גם מצליחים. רוזן עשה לכולנו טובה, כשהוציא את היודו-נאציזם מן הארון, והציג את המפלצת לעין כל.

(יוסי גורביץ)

אורלי אזולאי, כתבת "ידיעות אחרונות" בארה"ב, הקדישה כפולה במגזין סוף השבוע של העיתון לפרובוקטורית הימנית אן קולטר. אזולאי זיהתה נכון את מקור המשיכה של קולטר – היא אישה מושכת שמצטלמת בבגדים חושפניים ומצהירה שהיא כותבת את טוריה כשהיא לבושה בחזיה ותחתונים בלבד.

אני מתעלם עכשיו מהשאלה מדוע בחר "ידיעות" לכתוב דווקא על קולטר (האם זה קשור לכך שהיא אישה מושכת, שמצטלמת בבגדים קצרים ומצהירה על כך שהיא כותבת את טוריה בחזיה ותחתונים?), משום שהכתבה, כפי שהיא, מעידה על רשלנות וחובבנות.

ספרה החדש של קולטר לא נקרא "כפירה" (ואם כבר, אז "כופרים") אלא Godless, ביטוי חזק יותר ושלילי יותר מ"כופר" (Heretic או Apostate). מילא. זה עניין ללשונאים או לעורכים. הנפילה הגדולה של אזולאי מגיעה כשהיא מתייחסת לאחד מספריה הקודמים של קולטר, High Crimes and Misdemeanors.

אזולאי מתרגמת את השם כ"פשע חמור והתנהגות פרועה", וזו שגיאה: התרגום הנכון יהיה "פשעים ועוונות חמורים". המושג misdemeanor, שיש לו משמעות במערכת המשפטית האמריקנית גם היום, לא מוכר ככל הנראה לאזולאי.

מילא. הבעיה היא שאזולאי מודעת לכך שהספר קרא להדחתו של הנשיא קלינטון, אבל אין לה מושג מה הכותרת אומרת. ובכן, היא לקוחה מסיומו של הפרק השני של החוקה האמריקנית, העוסק בסמכויות הנשיא: "The President, Vice President, and all civil officers of the United States, shall be removed from office on impeachment for, and conviction of, treason, bribery, or other high crimes and misdemeanors.".

קולטר, כמובן, ידעה את זה: זה כל הפאנץ' שבכותרת שלה. כך גם כל קוראיה. כך גם העיתונאי האמריקני הממוצע. לא הכתבת של "ידיעות אחרונות" בארצות הברית. אוקיי; יש להניח שלימודי החוקה האמריקנית בלשון המקור לא תפסו חלק נכבד מהשכלתה הפורמלית של אזולאי. לגיטימי.

אבל, רבאק, אם היא כבר נתקלה במשפט אנגלי שמריח כמו המאה ה-18, כאב לה להכניס אותו לגוגל ולראות מה יצא?

כמה זמן זה היה גוזל ממנה? פחות מדקה.

ולהמנע מהקדשת הדקה הזו, זו חובבנות.

(יוסי גורביץ)

אחת הסיסמאות הרווחות בהפגנות לפני הפלישה לעיראק היתה "No blood for oil": לא לשפיכות דמים עבור נפט. ההנחה הרווחת היתה שמטרת המלחמה בעיראק היתה השתלטות אמריקנית על שדות הנפט. את ההתנגדות למלחמה הובילה צרפת.

מאז, כידוע, מחירי הנפט רק האמירו. המלחמה בעיראק לא הוזילה את מחיר הנפט, ולא העבירה אותו לידיים אמריקניות: אם נפט היתה מטרת המלחמה, היא היתה כשלון מוחלט.

אבל ישנה מלחמה אחרת בה משחק הנפט תפקיד – אם אפשר לקרוא לרצח עם מלחמה. מזה שלוש שנים, מבצעת ממשלת חרטום המוסלמית רצח עם בתושבי חבל דארפור השחורים. בדארפור פועלות מיליציות רצחניות, הג'נגאוויד, המצוידות על ידי ממשלת חרטום והנתמכות על ידי חיל האוויר שלה. במאמר קורע לב לפני שנתיים בניו יורק טיימס, תיאר ניקולאס קריסטוף את הברירות שבפני הפליטים: לסכן את הילדים או את עצמם? וכשהילדים נאנסים – האם להגן עליהם?

כ=200,000 בני אדם נרצחו; כ-2,500,000 הפכו לפליטים; והעולם שותק. כלומר, לא בדיוק שותק: מועצת הביטחון הורתה לסודאן ביולי 2004 לפרק את הג'נג'אוויד, ודרשה שהדבר יתבצע תוך 30 ימים, ולא – תנקוט בסנקציות. הסנקציות לא ננקטו מעולם. ואשר לג'נג'אוויד – הם הפכו למשטרת דארפור, כלומר – הפכו לכוח רשמי. האו"ם איים להעמיד את האחראים לדין – Human Rights Watch קובע כי נשיא סודאן היה מעורב אישית במתן הוראות הטבח – אבל הסודאנים הקימו "בתי דין" משלהם, וצחקו צחוק חלול: אי אפשר להעמיד אדם לדין על פשעי מלחמה, אם נשפט במדינתו.

למה לא נעשה דבר? למה לא יושמה החלטת האו"ם? שלוש מדינות בולמות החלטה בעלת שיניים: רוסיה, סין וצרפת. צרפת הודיעה כי לא תתמוך בהחלטה על סנקציות "כל עוד נמשכת האלימות בדארפור"; סין ורוסיה התנגדו לכך מלכתחילה. לכל שלוש המדינות זכות ווטו במועצת הביטחון.

רוסיה מתנגדת אוטומטית לכל הצעה אמריקנית, מאז שוולדימיר פוטין החל לבנות מחדש את אימפריית-הפח הסובייטית. לסין אין כל עניין בזכויות אדם. אבל מה עם צרפת? הבה נביט במפה הזו, המשרטטת את זכיונות הנפט בסודאן.

לסין יש שני זכיונות גדולים – מס' 4 ומס' 6; מספר 6 נמצא בדארפור עצמה. נו, טוב: מסין לא ציפינו לשום דבר. אבל מי מחזיק בזכיון הגדול מכולם, מס' 5? חברה בשם TotalFinaElf. וראה זה פלא, TFE היא חברה צרפתית. ברור, אם כן, מדוע מתנגד שיראק לכל פעולה בדארפור, או להפלת השלטון בחארטום: זה השלטון שהעניק לחברה צרפתית חוזה נפט שמן במיוחד. הבה לא נזעזע את הסירה.

וזכויות האדם? והחוק הבינלאומי? והאו"ם? ומועצת הביטחון? ואלפי הורים שאינם יודעים אם לסכן את עצמם, או את ילדיהם? ילדים שנאנסים ונרצחים לעיני הוריהם? נו, אל תהיה כה פשטני. את המוסר הזה, את הטיעונים האלה, יש להפנות לכיוון אחד בלבד.

(יוסי גורביץ)