הודאה שקטה בתבוסה. הדחתו-למחצה של האלוף אודי אדם אמש עוררה זכרונות, בקרב מי שעוד זוכר, ממלחמת יום הכיפורים: לאחר כשלונו של גורודיש להשתלט על המתרחש, מונה מעליו הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב. גורודיש לא הודח רשמית – הוא נשאר, מנוטרל מסמכויות, עד הסוף – כי בישראל לא מדיחים גנרל באמצע קרב. זה לא נראה טוב.

גם אז, סיפרו הצבא והממשלה אגדות לציבור: הרמטכ"ל טען אז ש"צה"ל שובר לערבים את העצמות", והיום הופכות הודעות דובר צה"ל להודעות תעמולה, שלא היו מביישות את אנשי פנפילוב. תחילה כינה דובר צה"ל את החיזבאללה 'ארגון החיזבאללה', אחר כך עבר ל'ארגון הטרור חיזבאללה', ומסוף השבוע שעבר, הוא מכונה "חיזבאללה", במרכאות כפולות. כל הודעת דובר צה"ל – המעידה על עוד אסון, עוד חיילים שלא יחזרו הביתה, עוד פצצה צה"לית שהרגה אזרחים, ועכשיו מגייסת בשביל החיזבאללה – מסתיימת בהודעה בטון צווחני במיוחד, המזכיר לנו שצה"ל נלחם למעננו ובשבילנו, ושהוא נלחם נגד טרור, ושבכלל – מאבקו צודק. The lady doth protest too much.

הדחתו של אדם מעידה על כך שבמטכ"ל לא קונים את הלוקשים שהם מוכרים לציבור, ושהם יודעים שיש להם בעיה ממשית. על כך מעידים, אולי, גם מיחושיו הגוברים של דני חלוץ; הוא כנראה מבין שראש ממשלה, הוא כבר לא יצא מהמלחמה הזו.

איש לאוהליך ישראל. הולכים וגוברים הקולות המדברים על הברדק, הבלבול, החלמאות שבטיפול בעורף. המלחמה הזו הפכה לסופה קתרינה שלנו. המדינה התפוגגה. המעבר מאזרח לצרכן הושלם: הממשלה מתעקשת שלא להכריז על מלחמה, משום שלכך יש תו מחיר גבוה – ורק כמה עשרות בעלי עסקים שנפגעו הפגינו נגדה.

האסון בצפון הוא אסון למדינה כולה. אבל, על פי תפיסת השבטים שהשתרשה כאן מאז ימי נתניהו, אין ישראלים: יש חובשי כיפות וצפונים ודרומיים ותל אביבים וחרדים ועולים אתיופים ועולים רוסים וחרדים. איש איש לשבטו ולדגלו. רק הצבא טרם הופרט, רק הצבא הוא לאומי: ולכן הכתומים מנופפים בהרוגיהם, ולכן עושים זאת – בטון שקט יותר – גם הקיבוצניקים. ולכן המיעוטים שאינם משרתים בצבא, חרדים וערבים, הם מחוץ לקונסנסוס. לכן נשכחה לערביי ישראל העובדה שהם ספגו 40% מההרוגים האזרחיים, וזוכרים להם רק את התלהמותם המטומטמת של נבחרי הציבור שלהם.

המלחמה הזו פרצה גבולות נדירים של התבהמות וחוסר אחריות. האוליגרך גיידמק, שעסוק בהלבנת שמו והונו, פתח מחנה פליטים פרטי; הממשלה הודיעה, אחרי חודש, שהיא "תוציא את תושבי הצפון להתרעננות", אבל רק ליומיים-שלושה; האוצר החליט לממן את המלחמה, לא באמצעות העלאת מיסים או הטלת מיסים חדשים – נניח, על בנקים וחברות המשתמשים במלחמה לצרכי פרסום – אלא באמצעות צמצום חד עוד יותר ברשת החברתית, המלאה חורים גם כך.

המלחמה הזו, יותר מכל אירוע אחר, הפגינה את חלוקתה של ישראל: אלה שיש להם נמצאים בקהילות מגודרות, עם משטרה פרטית, מנותקים בבועה משל עצמם; אלה שאין להם, צריכים להתמודד עם היומיום הנורא של מדינה שרוב שירותיה לא מתפקדים, ודאי לא במצב חירום.

השאלה היא כמה זמן יכול מבנה חברתי כזה להחזיק, והאם יש אפשרות לתקן אותו, או שסופו יבוא בהתפרצות זעם איומה.

(יוסי גורביץ)

האינסטינקט הראשון שלי, בראותי פוסט חדש של בני ציפר, הוא להתרחק. אני יודע, מנסיון מר, ששום דבר טוב לא יצא מזה; שבמו ידי אני מפרנס דור חדש של חוקרי אולקוס צעירים. ובכל זאת, ככלב השב אל קיאו, כאדם המביט מהופנט בתאונת דרכים, אני מוצא עצמי קורא אותו.

והאולקוס (המטאפורי, כמובן: האולקוס נובע מחיידק, לא מלחץ) לא מאחר לבוא. בתור עורך ספרותי בעיתון הנחשב במדינה, המתהדר בהיותו אדם מתורבת, ציפר מצליח לצייר את עצמו שוב ושוב כאדם נעדר כל רצינות. על השגיאות הגסות שלו בהיסטוריה גרמנית, כבר כתבתי כאן. וטורו האחרון הוא עוד נדבך בליצנות המוסרית שהוא מקדם.

הוא מתחיל בטענה ש"שמלחמה לא נעשית צודקת יותר או צודקת פחות על פי מספר האזרחים שנפגעים בה. לפי קנה המידה הזה… בעלות הברית היו צודקות פחות מגרמניה הנאצית בעת מלחמת העולם השנייה, כי הן הפציצו את דרזדן והרגו מאות אלפי אזרחים, שלא לדבר על כך שהם הטילו פצצות אטום על הירושימה ונגסקי".

באמת? בוא נראה: דרזדן היתה מטרה צבאית – בהחלט יכול להיות שהאריס, מפקד חיל המפציצים הבריטי, היה מחריב אותה גם אחרת, אבל היא היתה מטרה צבאית: שכנו בה מפקדות וחטיבות שהיו מעורבות בלחימה בחזית המזרחית – ונהרגו בה כ-30,000 עד 35,000 בני אדם, אזרחים וחיילים. האומדנים המנופחים, המעלים את מספר ההרוגים שם ל-50,000 ומעלה, הם פרי עטו של דיוויד אירווינג; לא בדיוק מקור מהימן.

הירושימה היתה מטרה צבאית: היא היתה הנמל הגדול ביותר שנותר ליפן. כ-70,000 מתושביה נהרגו מיד עם הפיצוץ, ועוד כ-30,000 מתו בשנים לאחר מכן בשל הקרינה. מניין הרוגיה של נגסקי – מטרה אזרחית מובהקת, נטולת כל ערך צבאי, שלהפצצתה אין כל הצדקה, אם כי יש לה תירוץ – נאמד בכ-100,000. כלומר, בהפצצות הללו נהרגו כ-235,000 בני אדם. שזה מחריד, ללא ספק. אבל האם זה מעניק "נצחון מוסרי" לחבר'ה הטובים ממעצמות הציר?

כמובן שלא. כי ציפר שוכח עובדה קטנה ולא נוחה: בעלות הברית לא היו היחידות שהפציצו ערים. הן גם לא היו הראשונות שעשו זאת. הלופטוואפה התאמן על גוארניקה שבספרד ב-1937; היפנים הפציצו את ננקינג. עם תחילת המלחמה, פתח הלופטוואפה בהתקפה איומה על ווארשה; ב-1940, הוא התקיף את רוטרדם שבהולנד והחריב אותה.

מעצמות הציר גם כבשו שטחים רבים, ורצחו רבים מתושביהם. הגרמנים רצחו כ-16,900,000 מאזרחי ברית המועצות (וגם למעלה משלושה מיליון שבויים, אבל נניח לכך לרגע; זו קטגוריה אחרת של פשעי מלחמה); הם השמידו בין שישה מיליון לשמונה מיליון מתושבי פולין; בהולנד הקטנה הם טבחו ב-236,000 אזרחים; היפנים, לפני שהספיקו לחטוף את "האיש השמן", טבחו כ-10 מיליוני סינים. הטבח שביצעו היפנים בננקינג, בראשית המלחמה בסין, גרם לשגריר הגרמני (!) להגיש מחאה רשמית. בסך הכל, רצחו מעצמות הציר כ-30 מיליוני אזרחים – יותר ממאה אזרחים על כל אזרח שהרגו בעלות הברית. "צודקות פחות," ציפר?

באפיפות הרגילה לו, ציפר ממהר לתמוך בפגיעה באזרחים; לדבריו, הדבר מותר משום ש" איזו דרך אחרת יש לעמים מדוכאים להתקומם ולנסות לשנות את גורלם אם לא דרך פגיעה באזרחים?". כלומר, אליבא דציפר, הכללים החלים על כל העמים לא חלים על עמים משועבדים: להם מותר להתעלם מההבחנה בין לוחמים ולא-לוחמים. הוא ממהר לציין שסארטר תמך בטרור. ובכן, מבזק לציפר: סארטר, מהאוהדיה הנרצעים של הרודנות הסובייטית, תמך גם בגולאגים. סארטר כבר מזמן לא מאור גדול, והעובדה שהוא תמך במשהו היא סיבה טובה מאד להיות ספקן כלפיו.

ציפר מצליח לעוות את האמת באופן מרשים, כשהוא מציין שבזמנו גם נלסון מנדלה תמך בטרור. ובכן, לא מדויק: הוא תמך בהתנגדות אלימה לכוחות משטר האפרטהייד. אבל כשציפר מגייס את מנדלה לשורות הטרוריסטים, הוא מתעלם מכך שמנדלה הפך לדמות מופת בדיוק בגלל שדחה את הטרור והטיף להתנגדות לא אלימה במשך עשרות שנים, בהן היה כלוא. אבל למה לבלבל אותו עם עובדות?

לעומת החריגות האלה, שאר המאמר שומר על רמת האיוולת המקובלת בטיעוניו של העורך הספרותי המשפיע ביותר בארץ. ציפר ממהר להצהיר שהחיזבאללה תקף את ישראל בגלל אירועי עזה. הוא לא מגבה את הטענה הזו – משום שאי אפשר לגבות אותה. נסראללה לא הזכיר את עזה בנאומיו: הוא דיבר על שחרור האסירים הלבנונים. סביר להניח שהמתקפה של החיזבאללה החלה כנסיון להרחיק את תשומת הלב מאיראן, אבל לנסראללה לא אכפת מהפלסטינים יותר מאשר לתל אביבי הממוצע.

ציפר מצליח גם לגנות איש שמאל שחתם על עצומה. לטעמו, העצומה וההפגנות נגד המלחמה הן פעולות של "שמאל ענוג", בלתי ראויות וקונוונציונליות מדי. במוסרניות, הוא כותב "אני חושב שחתימה על עצומה נגד המלחמה היא דבר בנאלי ומובן מאליו ועל כן קצת מיותר. הייתי רוצה לראות את אותו חותם-עצומות מכריח את עצמו לקום בשבת בבוקר וללכת להפגין נגד גדר ההפרדה בבילעין ולהתעמת שם באמת עם כוחות צה"ל, או לעמוד במחסומים ולהשגיח ולפקח – כדרך אנשי תנועת "מחסום ווטש" – על ההתנכלויות היומיות לפלשתינאים תושבי השטחים".

שאלה לציפר: האם צעדת עם מתנגדי המלחמה? ספגת יחד איתם את היריקות ואת הקללות? האם אכן עמדת בבילעין בימי השישי ההם? האם עמדת במחסום עם נשות "מחסום ווטש"? אם לא – וחוששני שהתשובה לשאלה הזו היא ברורה מאד – באיזו זכות אתה מטיף מוסר לאדם, שאפילו למעלתו הנמוכה-לטעמך אינך מגיע?

לא חסרים בלוגרים גרועים בארץ, ולרובם המכריע אינני טורח להתייחס. התסכול שלי נובע מכך שציפר רחוק מלהיות כותב טוב, או בעל תובנות מרשימות. איש לא היה טורח לקרוא אותו, אלמלא היה מי שהוא. ציפר משתמש במעמדו כעורך ספרותי מוביל כדי לקדם חשיבה מתיילדת ומתפנקת, פסוודו-שמאלנית ומזיקה. הוא מציג לנו שילוב שלילי במיוחד בין כתיבה בלתי אחראית בנוסח הבלוגים, הנשענת בו זמנית על סמכותה של העיתונות הישנה ועל שמו הטוב של "הארץ".

(יוסי גורביץ)

פער האמינות מתרחב, תוספת #1. צה"ל ביצע הלילה פשיטה תמוהה-משהו בבעלבק. מטרתה איננה ברורה: יש טענות שמדובר בנסיון לחטוף בכיר חיזבאללה; אחרים טוענים שהפשיטה היתה אמורה להביא לחילוצם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב; ואל ג'זירה פרסמה ידיעה, על פיה התבלבלו הלוחמים וחטפו את החסן נסראללה הלא-נכון.

הטענה הפחות סבירה הושמעה על ידי הרמטכ"ל: דן חלוץ טען כי מטרת המבצע היתה "הצגת תכלית", הפגנת יכולתה של ישראל לפעול בעומק לבנון. מוזר. מעניין אם זו היתה הטענה שלו, אם מישהו היה נפגע שם.

פער האמינות מתרחב, תוספת #2. ראש ממשלתנו, אהוד אולמרט, התראיין הבוקר לסוכנויות הידיעות, ואמר שם ש"צה"ל השמיד את תשתית החיזבאללה", וש"במידה רבה, הפעולה הצבאית פירקה את החיזבאללה מנשקו". מעשה שטן, זמן קצר לאחר הראיון, החל החיזבאללה בהרעשה הכבדה ביותר עד כה.

ניתן, כמובן, לתהות מה הטעם בכוח רב-לאומי, אם צה"ל כבר פירק את החיזבאללה מנשקו; מותר גם לשאול אם מי שמסר לאולמרט שהושמדו "700 עמדות פיקוד" של החיזבאללה היה רציני. רצוי לקוות שאולמרט לא האמין למה שהוא אמר לרויטרס, כי אם כן – מצבנו חמור משחשבנו.

למי מותר לבגוד. קיתונות של שופכין הוטחו באנשי השמאל שהפגינו נגד המלחמה ושקראו לסרבנות. כשקרא ח"כ צרצור לעבר שר הבטחון "רוצח" הוא הוצא מן המליאה. אחמד טיבי מסתובב עם שומרי ראש. אבל, כשאולמרט קושר בין ההתכנסות ובין המלחמה, הודעה על סרבנות המונית מצד מתנחלים היא לגיטימית, ומותר ליו"ר מועצת יש"ע לומר ש"אולמרט יורה בגב החיילים".

כלומר: אחדות, אבל בתנאי שהיא לימין. התייצבות לצד הממשלה, כל זמן שהיא עושה מה שהימין ההזוי רוצה. ביקורת על הממשלה אסורה בזמן מלחמה – אם היא באה משמאל. הקונסנסנוס הישראלי מעולם לא נראה מאוס יותר.

(יוסי גורביץ)

לומר שנועם חומסקי הוא אדם לא-ישר, זה אנדרסטייטמנט. על שרוול אחד מספריו האחרונים, הוא ציטט את הניו יורק טיימס על עצמו: "נועם חומסקי הוא אחד האינטלקטואלים המבריקים והחשובים של זמננו". הציטוט לא היה שגוי, אבל הוא היה מטעה: חומסקי נמנע מלציין שהוא נכתב לפני 40 שנים, והוא השמיט את שארית המשפט: "אז איך הוא יכול לכתוב שטויות כאלה על מדיניות החוץ של ארצות הברית?"

דוגמא נוספת לחוסר היושר – ולשטויות על מדיניות החוץ של ארצות הברית – העניק לנו חומסקי השבוע. יחד עם שורה של סופרים נחשבים, הוא כתב מנשר על "ישראל, לבנון, ופלסטין", שכולו דברי הבל, שטות, ורעות רוח.

חומסקי מתחיל בטענה ש"הפרק הנוכחי בעימות בין הישראלים לפלסטינים החל כאשר ישראל חטפה שני אזרחים, רופא ואחיו, מעזה; תקרית שכמעט ולא הוזכרה, אלא בעיתונות הטורקית".

נניח לשאלה מדוע הסיבוב הנוכחי מתחיל דווקא אז, ולא, נניח, במטחי הרקטות הבלתי פוסקים על שדרות. הרושם העולה מדיווחו של חומסקי שזוג אחים יצאו להם לטיול בעזה הפסטרולית, כשלפתע הגיחו כוחות האופל הישראליים וחטפו אותם, אזרחים תמימים.

הטענה שלו, על פיה הנושא הוזכר רק בעיתונות הטורקית, היא שקרית. הנה, למשל, אזכור בעיתונות הישראלית. וראה זה פלא: בעיתונות הישראלית, מצוין כי זוג האחים חשודים בביצוע מעשי טרור, ועל כן נעצרו. אפשר, כמובן, להניח שמדובר בתעמולה ציונית זולה, וכי מדובר באזרחים תמימים. אז יצטרך חומסקי לענות על השאלה מדוע מבזבז הצבא הישראלי את מיטב משאביו בחטיפתם של רופאים עזתים ואחיהם.

כלומר, לטענת חומסקי, מעצרם של שני חשודים בטרור הוא שהביא עלינו את כל הקדחת של החודש האחרון, כולל זה שבלבנון. דא עקא, יגעתי אך לא מצאתי ולו אזכור אחד של לבנון בכל הטקסט הזה, אף שהיא מופיעה במקום מכובד בכותרת.

בשאר הטקסט, חומסקי שב ומבכה את גורלם של הפלסטינים המדוכאים, הכבושים על ידי ישראל. אכן, גורלם נורא; והוא ימשיך להיות נורא בעתיד הנראה לעין, משום שהם הוכיחו סופית לציבור הישראלי שאין עם מי לדבר. ישראל נסוגה מעזה, אבל עזה ממשיכה לרדוף אחריה. זכותם, כמובן, של הפלסטינים לדבוק בצדק ולומר שכל זמן שלא שוחררה הגדה, תמשיך הלחימה גם מן הרצועה; חובתם לדעת שכל רקטת קסאם הנורית לעבר שדרות מרחיקה את שחרור הגדה. אף אחד כאן לא מטומטם די הצורך כדי לאפשר להם להפגיז גם את פתח תקווה ונתניה.

חומסקי מתייחס, למעשה, לרקטות הקסאם: הוא מדבר על "טילים מאולתרים החוצים את מסלולם של טילים משוכללים". אבל ראה זה פלא: אף ששני סוגי הטילים "קורעים לגזרים גופים באופן מזעזע", מתקבל הרושם שהטילים המתוחכמים – היינו, אלו שבהם משתמשת ישראל – מכוונים "אל העניים והמנושלים, החיים בצפיפות".

וזו כבר חוצפה. במשך שש שנים, חוטפת שדרות רקטות קסאם. לא מי יודע מה קטלניות, אבל מוחצות-שיגרה, מטילות אימה, מעוררות טראומה: נשק טרור, פשוטו כמשמעו. הציבור בשדרות הוא, יופתע מר חומסקי לדעת, "עניים, מנושלים, החיים בצפיפות". דברים דומים ניתן לומר על תושבי קרית שמונה, כרמיאל, נצרת, ועשרות ישובים שהותקפו על ידי החיזבאללה: מי שנותר בהם היה מי שלא היה חזק דיו כלכלית כדי להימלט.

חומסקי, כאמור, לא מתייחס למלחמה בלבנון. אילו עשה כן, היה עליו לגנות את החיזבאללה, שגרר את האזור לעוד סיבוב דמים בשירות אדוניו האיראניים. אבל חומסקי התארח אצל החיזבאללה לא מזמן – יש לאינטלקטואלים רדיקליים פטיש לא מוסבר עם מוסלמים פסיכים במיוחד; פוקו, כזכור, התרפס לרגליו של חומייני – וזה לא מנומס להעליב את המארחים שלך.

ההתעלמות הזו מן החיזבאללה ומחלקו בהסלמה, הטענה חסרת הפשר שמטרת המלחמה היא "השמדת האומה הפלסטינית" (אילו היו הפלסטינים אומה ולא אתנוס, חלק גדול מבעיותיהם היו נפתרות) = הופכים את המניפסט הזה לאחד הדברים השקריים והנקלים ביותר שנכתבו לאחרונה.

אפשר היה להתעלם מחומסקי ומהשטות שכתב. גם סאראמאגו הוכיח עצמו כמאור קטן למדי בתחומים פוליטיים. לנביחה האנטי-אמריקנית האוטומטית של הרולד פינטר כבר התרגלנו. אז למה, בעצם, להתייחס לפלקט השטוח הזה?

משום שהוא מתיימר להיות "שמאלי". אין בו שום דבר מן השמאל, כמובן. יש בו התרפסות עיוורת בפני העולם השלישי, גינוי מוחלט של המערב, והטחת אשמה אוטומטית בישראל ובארה"ב. אלא שבארצות הברית, וגם בישראל, שלישיית התכונות הזו מזוהה עם השמאל.

ואני לא רוצה שמישהו יכרוך אותי עם שנאת המערב הזו, המתחפשת ל"אהבת האחר" ובדרך מסירה כל מחויבות בסיסית לאמת היסטורית. אם פעם היתה שכבה מסוימת של האינטליגנציה "אידיוטים מועילים" של הרודנות הסובייטית, היום הם החליפו אדונים, ובשם ה"רב-תרבותיות", הם משרתים את האיסלמו-פאשיזם.

אם לשאול סיסמה ממתנגדי המלחמה בעיראק: לא בשמי, נועם. לא בשמי.

(יוסי גורביץ)

מלחמת לבנון סיפקה לעיתונות העברית שפע של היסטוריה מביכה. מקום ראשון, כמובן, ניתן לעיתונאים שלא העיזו לדווח על מות גוני הרניק וחבריו בבופור, משום שראש הממשלה בגין אמר שלא היו הרוגים. ולא שוברים לראש הממשלה את המילה. במחלקת מודעות האבל היו יותר חתרניים: שם אישרו לכתוב את המשפט "נפל בקרב הבופור" לצד שמות החללים.

על המקום השני מתחרים עמירם ניר, שכתב יום לאחר פתיחת המלחמה את "שקט, יורים" המפורסם, ועורך העיתון הרצל רוזנבלום, שכתב מאמר הזוי במיוחד כנגד מפגיני חד"ש שיצאו בהפגנה נגד המלחמה.

ובכן, לרוזנבלום וניר קם יורש ומתחרה.

כך נראתה אמש הכותרת שדיווחה על הפגנת אנשי השמאל בתל אביב. ראוי לזכור שהיה לא רק אדם שכתב את הטקסט הזה, אלא גם עורך שאישר אותו. אבל מי שעקב אחר התקרנפותו של "מעריב nrg" לא הופתע באמת. הזלזול בכל מה שאיננו בקונסנסוס, מתן תשומת הלב לארבעת הערסים ש"קיללו את הצועדים" – זה nrg טהור.

ההתחנפות לקהל הישראלי, שנעשה בבוני מתמיד מאז התחילה המלחמה, נמשכה גם היום. גיל לבנוני, סגן עורך, מקונן על כך ש"רק בישראל מפגינים נגד המדינה" – כאילו ההפגנה היא נגד המדינה, ולא נגד מדיניות ממשלתית; כאילו שלא נערכו הפגנות כאלו בארה"ב ובאירופה לפני המלחמה בעיראק; כאילו לא היתה מחאת מלחמת ויאטנם כלל – והולך צעד אחד הלאה, ומציע למפגינים לעבור לצד השני של הגבול. "גם סארטר הוא צרפת"? לא בישראל.

אגב, לבנוני מציע להפוך את ישראל רשמית למדינה משוגעת, ורומז בגסות שראוי לתקוף את איראן תקיפה מקדימה בנשק גרעיני. אני מניח שזה שיפור: לפני שנתיים, פרסם "מעריב" מאמר דעה שקרא להתקיף בנשק גרעיני את צרפת דווקא. יש לציין כי עורך מדור הדעות נפטר מן הכותב מיד לאחר מכן.

עוד זה מדבר וזה בא: דנה לוי, שהיתה בעבר דוברת האיחוד הלאומי, מציעה לקוראי nrg פתרון לכל המידע הלא סימפטי שהם מקבלים: פשוט לגייס את התקשורת ולאסור על שידורים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו של דובר צה"ל. תפקידה של התקשורת, היא סבורה, הוא להעלות את המוראל של העם, לא לבלבל אותו עם עובדות.

קצפה של לוי יצא על ראיון עם אזרח, שאמר ש"נסראללה יצא גבר ועשה לנו בית ספר". היא נאלצת להודות שמדובר בדעה רווחת, אך מוסיפה בצדקנות ש"בשעה שאמהות שכולות מתייפחות על אובדן יקיריהם, משפחות יושבות לצד הפצועים בבתי החולים והורים מודאגים מחכים לשמוע דיווחים על גורל בניהם החטופים, ניתן להפעיל צנזורה קטנה שתחסוך מהם את הצפייה בתשבחות חסרות טעם של גדול הטרוריסטים במזרח התיכון".

וואלה? גדול הטרוריסטים במזרח התיכון? אני דווקא חשבתי שבקטגוריה הזו נמצא זרקאווי, או בן לאדן. שיהיה. הצנזורית מטעם nrg כנראה היתה מורידה גם את וינסטון צ'רצ'יל מדוכן הנואמים בפרלמנט, לפני שהיה נושא את נאום השבח הידוע לרומל. למה העם צריך לשמוע מילים כאלה בזמן כזה, היא היתה שואלת בזעף.

ההתחנפות של נרג ושל מעריב למה שהם חושבים שהוא הטעם הישראלי איננה דבר חדש; אבל במתקפה שלו כנגד המחאה, כנגד זכות הציבור לדעת, הוא כורת את רגליו שלו-עצמו, יחד עם רגלי הציבור.

עם זאת, הדבר המפחיד באמת אירע דווקא בעיתון "הארץ". עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו ביום שישי על כך שצה"ל סירב לדחות הפצצה של רובע בביירות, שעה שראש הממשלה הצרפתי, דומיניק דה וילפן, שהה בו. "הוא לא הספיק לצאת? אנחנו מצטערים מאוד, אבל שלא יזוז מהמלון. חזרנו להפציץ", אמר גאון כלשהו במדים.

למותר לציין שמותו של ראש הממשלה הצרפתי מהפצצה ישראלית, אילו התרחש, היה אסון דיפלומטי בקנה מידה חסר תקדים. והעובדה שהידיעה של הראל ויששכרוף לא היתה כותרת ראשית, אלא נדחקה לעמודי הדעות, מעידה על צנזורה עצמית מסוכנת – מסוכנת יותר מההתחנפות לבבונים נוסח נרג.

(יוסי גורביץ)

כהמשך לפוסט על חוסר ההבנה הבסיסי של דוברת צה"ל: שלשום הפציצו מטוסי חיל האוויר את מה שנטען שהיה בונקר הפיקוד של החיזבאללה. דובר צה"ל התרברב ש-12 מטוסים הטילו 23 טונות של חומר נפץ על הבונקר, שלטענתו שהו בו בכירי חיזבאללה, ביניהם חסן נסראללה.

בקיצור, דובר צה"ל גמר מהר ורץ לספר לחבר'ה. נסראללה, שהוא גאון תקשורת, שמר על שתיקה במשך 24 שעות כמעט, נתן לדובר צה"ל להתבשל במיץ של עצמו, ואז נתן הופעה רהוטה וגינה את דברי דובר צה"ל כשקרים גסים. עוד יופי של גול עצמי. בפעם הבאה, מיריל'ה, רצוי לוודא שאכן פגעתם בשרץ הקטן, לפני שאתם רצים להוציא ידיעות מוקדמות מדי על מותו.

הפרנואידים שביננו טענו שהפרסום על ההתקפה היה מיועד להוריד מסדר היום את מותם של שני חיילים בלבנון שלשום. אם זה נכון, זה לא כל כך הלך – חיזבאללה ארגן לנו ארבעה הרוגים לאתמול, ופשלה מבצעית חיסלה שני מסוקים, טייס, ופצעה קשות עוד שלושה. הצבא "הטוב בעולם" החליט להכנס למלכודת שפרש בפניו נסראללה.

בעוד שכלי התקשורת הזרים דיווחו על נפילת הארבעה כבר אתמול אחר הצהרים, הצליח דובר צה"ל לדחות את הידיעה כמה שיותר, ועיתוני הבוקר יצאו עם דיווח חלקי בלבד. ראוי לתהות אם לא נעשה שימוש טקטי במנהג שלא לדווח על הרוגים עד ההודעה למשפחה.

והתקשורת הישראלית? האויב הטבעי של דוברת צה"ל – של כל דובר – מתפקד בינתיים על תקן גיוס מילואים, ומספק לדוברת צה"ל אש חיפוי. כן, יש סימני התעוררות, במיוחד בערוץ 10 – אבל השבוע הראשון למלחמה מזכיר מאד את השבוע הרע ההוא של יוני 82', של "שקט, יורים", כשהעיתונות הקפידה לדווח על הרוגי הבופור רק במודעות האבל, אבל לא בעמודי החדשות.

(יוסי גורביץ)

I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return. 

W. H. Auden, “1st September, 1939”

דוברת צה"ל, מירי רגב, מצאה לעצמה כמה דקות פנויות בלב התופת, וניצלה אותן כדי להשתלח ברוני אלוני-סדובניק. ברוחב לבבה, הרשתה התא"ל לאלוני-סבודניק "לחשוב ולהביע כל דעה", ו"אפילו לבחור את עיתוי פרסומן של דעותיה, יהיה תמוה ככל שיהיה". טוב לדעת שבראש מערך הדוברות הצבאי עומד אדם ליברלי כל כך.

על מה יצא קצפה של הגנרלית? ובכן, אלוני-סבודניק סבורה שמערך המודיעין של צה"ל כושל, ושההסברה הישראלית לא משהו. רגב חושבת שזה קודם כל לא פטריוטי לדבר ככה, ושנית שמדובר בעובדות לא נכונות.

לתא"ל יש יתרון מסוים עלינו, בני התמותה: הפאשלות של חיל המודיעין חסויות היטב לשלושים השנים הבאות לפחות. ובכל זאת, הטענה של רגב בעייתית. להלן רשימה חלקית של כשלי המודיעין הצבאי בחודש האחרון:

· אין לו מושג איפה נמצאים החטופים הישראלים בלבנון. שזו לא בושה גדולה – קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לחדור לחיזבאללה – אבל גם לא מי-יודע-מה סיבה לגאווה.

· מתקפת החיזבאללה תפסה אותו בלתי מוכן לחלוטין, למרות שההכנות למבצע נמשכו חודשים.

· הוא לא היה ערוך להתקפת רקטות על צפון המדינה, ולקח לו יומיים להתעורר, ולעדכן את רשימת טווחי הרקטות – שכפי שציין אמ"ן עצמו ב-2004, מסוגלות להגיע למרכז הארץ.

· המודיעין הצבאי לא ידע על טילי הקרקע-ים של החיזבאללה, וההתקפה על אח"י-חנית באה לו כהפתעה גמורה. כה גדולה היתה השאננות, שלא לומר הזלזול, עד שצוות הסטי"ל לא טרח כלל להפעיל את מכשור הלוחמה האלקטרונית שלו, שעשוי היה למנוע את פגיעת הטיל. התרגלנו להלחם בפלסטינים.

· גרוע מכל: רגב מציינת שהמודיעין הוא זה שמסמן לחיל האוויר את המטרות. ובכן, עד כה הרג צה"ל – כהודאתו – רק כ-15 אנשי חיזבאללה. חיל האוויר הרג למעלה מ-230 אזרחים לבנונים. זהו יחס עגום מאד בין מטרות לנזק סביבתי. יתר על כן, יש סיבות טובות להניח שבחלק מהמקרים, הרגו הטייסים – בשוגג, יש לקוות – פליטים, שנטשו את כפריהם בעקבות הוראת צה"ל. המודיעין סייע בכך לשמיטת הקרקע המוסרית מהמבצע, ולמעשה לסיומו המוקדם (והמתקרב). שלא לדבר על כך שהריגת אזרחים מסייעת לחיזבאללה.

אשר לתפקודו של דובר צה"ל, מוטב היה לו הגנרלית מוצאת לעצמה איזו שוחה להתחבא בה. פער כזה בין המציאות ובין הדיווח לא נרשם מאז, אררר, שקודמתה טענה בתוקף שאלונקה היא טיל, ודרשה להדיח את ראש אונר"א בשל כך.

בחלק מכך אשמה המסורת הישראלית של השהיית הדיווח על נפגעים עד להודעה למשפחותיהם. התוצאה, הבלתי נסבלת בעידן התקשורת האלקטרונית, היא השהיה של שעות רבות בין הרגע שבו כל העולם יודע שחיילים ישראלים נפגעו ובין הזמן שבו מותר גם לישראלים לדעת על כך.

ודאי שאיש אינו מציע לפרסם את שמותיהם של ההרוגים קודם ההודעה למשפחות; אבל ההתעקשות שלא לפרסם את עצם נפילתם, כשהידיעה מתנוססת ברויטרס, הבי.בי.סי. ואל ג'זירה הופכת את דובר צה"ל לגוף נלעג, החוזר כתוכי על המנטרה "לא מכיר דיווח כזה", עד שלפתע הופך המידע למותר לפרסום. יתר על כן, הסירוב לפרסם את הידיעה המוכרת לכל מעניקה אמינות=יתר לחיזבאללה, בתקופה שבה האמון בדובר צה"ל נמצא בשפל מוצדק.

בחודש האחרון, נתפס צה"ל פעמיים בשקר. בפעם הראשונה, כשהכחיש הרמטכ"ל את ההתרעה על ההתקפה על כרם שלום. ההכחשה הזו אילצה את השב"כ, באופן נדיר, לפנות לתקשורת ולהצביע על השקר. העובדה שהחייל הפצוע אמר, עם התעוררותו, כי היתה התרעה, אילצה את חלוץ לסגת לעמדה האומללה בנוסח "אני לא מתווכח עם חייל פצוע".

השקר השני נבע מאותה תרבות אי-דיווח שהוזכרה קודם. כשתקף החיזבאללה את אח"י-חנית, היתה התגובה האינסטינקטיבית של דובר צה"ל הכחשה: כן, היתה פגיעה, אבל היא היתה שולית. היתה דליקה קטנה והיא כובתה. רק לאחר מכן, הוא נאלץ להודות שהפגיעה היתה משמעותית, ושארבעה אנשי צוות נהרגו. במשך יממה, התעקש דובר צה"ל להתייחס אל ההרוגים כאל "נעדרים", למרות שלכולם ברור שאם מלח עף מספינה באמצע הלילה, גם אלוהים לא יציל אותו. רגב נתנה מתנה גדולה לנסראללה.

אבל פער האמינות האמיתי הוא זה שבין המתרחש בלבנון ובין הציבור הישראלי. כאמור, צה"ל הרג למעלה מ-235 אזרחים לבנונים (נתון זה איננו כולל את הרוגי היום, שמספרם נאמד בכ-50 אך טרם אומת). רגב יכולה להמשיך ולטעון שמדובר ב"נזק סביבתי", ולגרום נזק לשמה הטוב של ישראל בעולם; לציבור הישראלי לא אכפת.

הציבור יודע שנעשה לו עוול – וכמו תלמיד בית ספר, הוא מתעקש לגרום עוול בתמורה. מה שהוא מסרב להבין, הוא חוסר המידתיות של התגובה הישראלית. כמו ילד, הציבור הישראלי מתעקש להתעסק רק בכאב שלו. וכמו ילד מתפרע, בהחלט יתכן שהוא צריך סטירה כואבת כדי להוציא אותו מההתקף.

(יוסי גורביץ)

מלחמה בצפון. זה מה שהכותרות זועקות בכל מקום. הרמטכ"ל מזעיף פניו במסיבות עיתונאים ומדבר אלינו, בהבעה החצי משועממת הזו שלו, כאומר you're on a need to know basis, and you don't need to know, שר הביטחון צווח כתרנגול שאך עתה גילה את החדווה שבלהשתמש בציפורניו ומאשר צווי 8, חיל האוויר מפציץ, חיפה מופגזת, וכן הלאה. באוויר עומדת תחושת קטסטרופה ממשמשת, כמו תמיד בזמנים כאלה.

אינני מציע שאנחנו לא צריכים לקחת ברצינות את שמתרחש כעת. אבל אולי ראוי לזכור לרגע שמה שאנחנו קוראים לו מלחמה, הוא בסך הכול שגרת החיים במקומות כמו רצועת עזה. הפגזות לתוך מרכזים הומים אדם, חטיפות באישון לילה, ערים שהתנועה שלהם משותקת. הבניין הזה שנפל בחיפה? כמה כאלה הפלנו אנחנו לפלסטינים בניסיונותינו לסיכולים ממוקדים רק בחודשיים האחרונים?

החיזבאללה איננו עושה יותר מאשר לתת לנו טעימה מאורח החיים מעברו השני של הגדר. כך זה מרגיש כשכוח צבאי שאינך יכול להתמודד עימו מחליט להפוך את שיגרת יומך למסלול מכשולים קטלני. 70% מבתי העסק בצפון נסגרו אתמול. זה מה שקורה לכלכלה תחת מצור, לכל מי שמעוניין לדעת מדוע השטחים הכבושים הם מרכזים של עוני, דלות ורעב.

מלחמה? אולי. אבל איש לא מאיים לפרוץ את גבולותינו, יש כאן פשוט ניסיון להפוך את חיינו לנסבלים הרבה פחות. אנחנו מקבלים עכשיו טעימה, רק טעימה קטנה מאוד, של התרופה שלנו עצמנו.

מלחמה? אולי. אבל לא מלחמת אין ברירה. המלחמה הזו היא על זכותנו לשקט וביטחון, בזמן שהגופים המתיימרים לפעול בשמנו, משליטים פחד וטרור על האחרים שמעבר לגדר. גרוע מכך, זו מלחמה על זכות הציבור לא לדעת על מה שמתרחש תחת אפו. על הזכות של לובשי המכנסים הלבנים המתנפנפים לעשות מדיטציה על החוף ולומר שאין להם עניין בפוליטיקה, בזמן שבני אדם כמוהם נרמסים תחת מגפי השכן המגבניק שלהם.

זו מלחמה על זכותנו שלא לחוש את העולם האמיתי שמתרחש מתחת למעטפת היום יום המזויפת המקיפה אותנו. המעטפת העשויה סיינפלד וחברים. המעטפת הבנויה מהמשחה האחרונה נגד קמטים, ג. יפית, שיטות מין טנטריות ובאפי קוטלת הערפדים.

אינני רוצה להציע שהדברים הללו אינם דברים חשובים. אלה הדברים מהם מורכבים חיינו. אין לי התנגדות עקרונית מדי אפילו לג. יפית. אבל בתוך הקונטקסט של המציאות היום יומית באזור, המוכנות של אזרחי הארץ לשקוע כל כך עמוק לתוך החלום הפסיבי הזה בזמן שבעולם הערות, מרחק כלום נסיעה מהם, אנשים נאנקים תחת עול כיבוש דורסני, איננו דבר מובן מאליו. זהו החלום שהשקיעה לתוכו מאפשרת למנהיגינו, האזרחיים והצבאיים, לעשות כרצונם.

השבוע החיזבאללה נתן לנו קריאת השכמה, אבל אנחנו לא נישאר ערים זמן רב. האש תיכבה, אנחנו נקום להשתין בזיעה קרה, נשתה כוס מים, ונחזור למיטה בארשת שלווה מתוקה.

(אסא וולפסון)