צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, לפי ראש הממשלה. צה"ל רצח בטעות שבעה בני משפחה שהלכו לחוף הים, ומכיוון שהוא אינו עושה זאת בכוונה, זה אינו פוגע במוסריותו. לפני עשר שנים צה"ל רצח בטעות מאה נשים וילדים בלבנון, ומכיוון שהוא עשה זאת כתגובה לירי של אנשי חזבאללה שירו מקרבת מקום, זה כמובן לא פגע במוסריותו. למעשה, כמעט כל חודש נהרגים אזרחים פלסטינים שנמצאים ברחוב לידי מכונית של מבוקש, או גרים בדירה מתחת למבוקש, או שסתם הולכים לים, ואפילו לא לוקחים אתם מבוקש לעשות צל. אבל הרמטכ"ל המוסרי ביותר של הצבא המוסרי ביותר ישן לו טוב בלילה. טועים, טעות, טעינו, ועל מה משפחת ע'לייה מתלוננת בכלל, בסך הכל נפל לנו פגז מהיד.

לפני כשבוע, נסע איתי חבר של בת משפחה, שהשתחרר לא מזמן ושירת כמ"מ בשטחים. הוא דיבר על מוסריותו של צה"ל, ועל כך שחייליו לעולם לא לקחו סיגריות לפלסטיני או השפילו אנשים במחסום. כאילו העובדה שאיש בן חמישים צריך לחכות ארבע שעות לעבור בין כפר אחד לכפר שני בתוך הגדה (בגלל שזוג פסיכים משיחיים הקימו בין הכפרים מאחז) אינה השפלה מספיקה, ועצם לקיחת הסיגריה שלו היא מה שהופכת את כל המחזה ללא מוסרי.

נכונה העובדה, כי הצבא הרוסי היה פחות מוסרי בצ'צ'ניה, וכי האמריקאים ביצעו ומבצעים מעשים מתועבים באפגניסטן ובעיראק. ייתכן בהחלט שבסקאלה הזו, אשרינו ויש לנו את הצבא המוסרי ביותר. נשאלת השאלה, האם זה המדרג שבו אנחנו רוצים להימדד בו?

יש עובדה שרוב עמנו מסרב עדיין להכיר בה. צה"ל הוא צבא כיבוש. כיבוש מלוכלך, מזוויע ומדמם, כלומר "נאור". ייתכן שהוא צבא הכיבוש המוסרי ביותר בעולם, אבל זה לא משנה את העובדה שהוא צבא כיבוש. כשנרצחו מאה נשים וילדים בלבנון, בטעות כמובן, זה היה על רקע העובדה כי היינו צבא כיבוש בדרום לבנון. כשנהרגים אזרחים חפים מפשע בעזה, זה על רקע העובדה שבמקום לקחת אחריות לכך שהיינו שליטי עזה במשך שנים כה רבות, בחרנו ל"התנתק" ולקוות שמרגע זה ישכחו הפלסטינים את כל שנות הכיבוש ויחליפו אתנו משלוחי מנות בפורים. התהדרנו בכך שאנחנו לעולם לא בוחרים לפגוע בנשים ובילדים, בניגוד לפלסטינים, ושכחנו שאנשים שעשו זאת מהצד שלנו קיבלו חנינה אם הם בכלל נשפטו (ושכאשר כבר דווח על ילד בן ארבע עשרה שנורה על ידי חייל משועמם, זה היה בדרך אגב). פתחנו לדרגת אומנות את הנימוק "אבל אצלנו זה אחד ואצלם זה כולם", כאילו שיש סימטריה בין כובש לנכבש.

הגיע הזמן להסתכל במראה ולשאול: האם המדרג המוסרי שלפיו אנחנו מודדים את עצמנו צריך להיקבע על ידינו או על ידי אנשים המוכנים לפוצץ את עצמם בין ילדים ובין נשים? האם באמת כל שאיפותינו צריכות להיות ניצחון בתחרות "מי פחות חרא?". אבל אלו שאלות קשות, ויותר קל להפציץ תוך כדי שירת מאנטרת ה"אין פרטנר" מאשר להכיר בעובדה שהדבר דומה למוסריותו של גנב שגונב את כל כספו של קשיש אבל משאיר לו את תרופותיו.

(עופר רון)