החברים של ג'ורג'

מול הטענה של נתניהו שהפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום, צריך להזכיר את המציאות

ראש הממשלה לשלשת עופות תקף לאחרונה את יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וטען ש”הפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום.” הם משלמים למחבלים, התלונן, והם קוראים לבתי ספר על שם מחבלים. וואלה.

ישראלי שיפתח מפה, ימצא בנקל רחובות לא מעטים שנקראים על ידי מרזוק ועזר, או רחוחות הנקרים על שם “קדושי קהיר.” משה מרזוק ושמואל עזר היו שני יהודים מצרים, שהיו חברים בחוליית טרור שהפעיל אמ”ן במצרים. החוליה הפעילה מטענים בספריות האמריקניות בקהיר ואלכסנדריה ונלכדו כשמטען התלקח על גופו של אחד המחבלים, שניסה להטמין אותו בבית קולנוע. למה הספריות האמריקניות? אה, ×–×” ×”×™×” נסיון לשכנע את האמריקאים שמשטר הקצינים במצרים עוין אותם. הפרשה, שנודעה כ”עסק הביש”, גרמה לזעזועים בישראל – אבל לא בגלל העובדה שהיא הפעילה טרור מובהק נגד מטרות אזרחיות, אלא סביב השאלה מי נתן את ההוראה.

יש לא מעט רחובות גם על שמו של דוד רזיאל, מי שפיקד על האצ”ל כשזה יצא למסע טרור רצחני בשנים 1938-1939, תוך בחירה במטרות אזרחיות מובהקות כמו שווקים. בשיא גל הטרור, התגאה האצ”ל בכרוז שהוציא שהוא הרג יותר אזרחים פלסטינים משהפלסטינים הרגו יהודים. רזיאל מת לאחר מכן בשליחות בריטית בעיראק. הוא נחשב היום לגיבור לאומי. נהרות הדם ששפך לא מוזכרים. על שמו של רזיאל יש לא רק רחובות, אלא גם כפר נוער והמושב רמת רזיאל.

הגיבור הלאומי הראשון של האצ”ל, וכזה שגם על שמו יש לא מעט רחובות בישראל, הוא שלמה בן יוסף, מחבל יהודי איש האצ”ל שהשליך רימונים על אוטובוס של פלסטינים. הוא הוצא להורג בתליה על ידי המשטר הבריטי והפך לגיבור לאומי. במקום הפיגוע שניסה לבצע יש אנדרטה לזכרו.

ואשר ביחס לחינוך לשלום – נו. נתניהו הודיע כבר שהוא לא מתכוון לאפשר מדינה פלסטינית, כך שהדיקטטורה הצבאית בגדה המערבית תמשך עד קץ כל הדורות או עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים (אולי כדאי לשאול את הצבא האדום מה קורה כשמעצבנים פינלנדים). יש בישראל גיוס חובה, החינוך בישראל מוכוון לעבר גיוס החובה ×”×–×”, ותלמידים מתחנכים לכך שהם צריכים להיות חיילים. מי שמסרב, אלא אם כמובן הוא מהמגזר המיוחס של הכיפות הסרוגות, מוקע כבוגד ובדרך כלל יושב בכלא – זאת למרות שעיקר פעולתו של הצבא ב-40 השנה האחרונות היא דיכוי של אוכלוסיה אזרחית.

לישראל יש חטיבה יעודית לדיכוי פלסטינים, חטיבת כפיר. היא מפעילה דרך קבע נוהל של ענישה קולקטיבית, שנקרא “לבנת שיבוש.” החמושים מגיעים לכפר פלסטיני ומעירים את תושביו באמצעות רימוני הלם ורימוני גז, גם כשאין כל סיבה להשתמש בהם. כל חייל מכיר את הנוהל הזה, ופושע המלחמה איתי וירוב, בשעתו מפקד חטיבת כפיר, העיד על קיומו; אבל כשמצ”ח באו לרחרח, במפקדת האוגדה העמידו פנים שהם לא מכירים נוהל כזה.

על בסיס קבוע, שולח צה”ל את חייליו למשימות “מיפוי”: פולשים לבית של פלסטיני באמצע הלילה, מעירים את כולם, מצלמים אותם ורושמים איפה כל אחד ישן. כפי שיודעים בשוברים שתיקה, כל המידע הזה שחיילים מלאי התלהבות חושבים שיש בו צורך אמיתי נזרק אחר כך לפח. המטרה היא לא “מיפוי”: המטרה היא הטרדה והטלת אימה. משימות כאלה, כמו משימות “לבנת שיבוש”, מתבצעות מדי לילה.

וזה עוד המצב הטוב, כשחמוש צה”ל לא הורג פלסטטיני בלי שום סיבה. בשנה האחרונה הרג צה”ל למעלה מ-100 פלסטינים, רובם, כרגיל, בלתי מעורבים. המספר גדל מאז שפושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי שינה את הוראות הפתיחה באש כך שיאפשרו ירי חי כנגד מפגינים. איכשהו, אף אחד לא טורח לבדוק איזה מין חינוך קיבלו החמושים שמבצעים את הפקודות הללו; איכשהו, איש לא תוהה האם החינוך ל”שלום” שראש הממשלה מתגאה בו בכלל חודר את העור של החמוש.

אדם שלא בטוח אפילו בביתו, שחמושים יכולים לפרוץ אליו כאוות נפשם, מבלי לתת דין וחשבון לאיש, ושאם ינסה למחות על כך עשוי למצוא את עצמו ירוי – החמושים יגידו אחר כך שהם “חשו בסכנה” – לא צריך “הסתה” של הרשות הפלסטינית כדי לשנוא חיילים ישראלים ואת אלה ששולחים אותם. הוא גם, סביר להניח, לא מעוניין ב”שלום”: הוא מעוניין בהרחקת הכובש, בכל דרך אפשרית. שלום? שיהיה. אבל אם במילה “שלום” ישראל מתכוונת להמשך הסטטוס קוו ולכך שהיא תקרא לעבאס בתואר מפוצץ בזמן שאין לו סמכות אפילו של ראש עיר ישראלי, אז מאבק.

וכן, מאבקי שחרור הם מלוכלכים מטבעם. הם, כמעט בהכרח, מערבים אוכלוסיה מתקוממת נגד צבא סדיר. השיטה העיקרית של כוחות גרילה לנצח צבא סדיר היא לגרור את הצבא לפעולות זוועה נגד האוכלוסיה; זה אמצעי הגיוס שלהם וזה הכלי לליכוד האוכלוסיה מאחוריהם. הצד המדכא תמיד מיילל על האלימות של המתקוממים, בזמן שהוא מנסה להציג את האלימות שלו כדרך הטבע.

פעם נהגו לשיר כאן שירי שלום נוגים, והשמאל הרדיקלי ציין שהשירים הללו מציגים את השלום לא כמשהו שניתן להשגה בפעולה אלא כמין משאת נפש בלתי מושגת, ובהתאם מרחיקים את השלום; הרי אנחנו כה רוצים בו ואם לא השגנו אותו, סימן שמישהו אחר אשם. בינתיים, הפסקנו לשיר אותם. המילה “שלום” הפכה לסיסמה ריקה שראש הממשלה פולט במאמץ לא להיחנק מצחוק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלית ב': השבוע הסתיימה ההתקשרות ביני ובין ארגון "יש דין." תמיד השתדלתי לבצע הבחנה חדה בין מה שנכתב פה ובין מה שנכתב בבלוג של יש דין (כאן אפשר לקרוא את הפוסט האחרון בו); מעתה אין כל עוד קשר בין השניים, ולמותר לציין שכל מה שנכתב כאן לא מייצג את יש דין.

(יוסי גורביץ)

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

×›×›×” נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור ×”×–×” יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע ×”×–×”, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד לא מוצלח אפילו בתור קריקטורה של פוליטיקאי. שתי תמונות מהשבוע האחרון

אם יישאר מבוז’י הרצוג זכר, דבר שיש לפקפק בו, זו תהיה כנראה קללת עולם פוליטית: זה היה האיש שהצליח להיות יותר אפס מיאיר לפיד וסלל את דרכו.

על פי הסקרים, יאיר לפיד צפוי לגרוף הרבה מאד קולות בבחירות הקרובות, זאת למרות שהוא רשם לעצמו אפס הישגים, והוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע והציני ביותר אחרי בנימין נתניהו ב-20 השנים האחרונות. ב”פוליטיקאי גרוע” הכוונה שלי היא שהוא, כמו נתניהו, בונה את עצמו על חורבנו של הציבור. על הציניות – ובכן, השבוע סיפק לנו שתי דוגמאות.

בתחילת השבוע, נרשם כרגיל זעם בימין: בעקבות פעילות דיפלומטית מוצלחת של הפלסטינים, שינה משרד החינוך של צ’כיה את מדיניותו והתאים אותה למדיניות של האיחוד האירופי, בכך שהגדיר את תל אביב כבירת ישראל ולא את ירושלים. לפיד החליט לרכב על הגל הפטריוטי בשנקל הזה בכל הכוח.

כמה מילים על מעמדה של ירושלים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שטוענת שירושלים היא בירתה. אף מדינה אחרת בעולם לא מכירה בכך. השגרירויות הזרות נמצאות בתל אביב ולא בירושלים בגלל המעבר, בתחילת שנות השמונים, של חוק ירושלים. מעמדה של ירושלים על פי החלטת האו”ם 181 הוא corpus separatum, גוף נפרד שאיננו נמצא בשליטה יהודית או פלסטינית, והמעמד ×”×–×” אושש שוב בהחלטה 194. יש קונסנסוס בינלאומי שירושלים צריכה להיות בירת הישראלים והפלסטינים – אבל ישראל חותרת בעקביות תחת המימוש האפשרי של המהלך ×”×–×”. כל ×–×” לא מסובך במיוחד וזה שיעור א’ בלימודי הסכסוך. לפיד, שלא טרח להוציא תעודת בגרות, כמסתבר לא לקח את השיעור ×”×–×”. ×–×” לא מפריע לו לחשוב שהוא יכול להיות שר החוץ.

מה עשה מומחה ה-Hasbara בעיני עצמו, זה שמעמיד את ה-habara מעל לכל ושולח ווטסאפים לראש עיריית לונדון כשעולה שם שלט תומך ב-BDS? כתב על הנושא לעדר שעוקב אחריו, הגדיר את ההתנהלות הפלסטינית כ”הסתה”, ושלח את העדר לכתוב מסר בצ’כית מגוגל טרנסלייט על עמוד הפייסבוק של נשיא צ’כיה. זה יראה להם!

בטוב טעם אופייני, הישראלים המכוערים של לפיד בחרו להשחית את העמוד של נשיא צ’כיה בדיוק ביום שבו העלו שם פוסט התייחדות עם הגיבורים הצ’כים שסיכלו ממוקדות את ריינהרד היידריך. ישראלים עילגים האשימו שם את נשיא צ’כיה בכל דבר אפשרי, עד וכולל תמיכה בטרור. אירונית, כפי שציין ברק רביד, נשיא צ’כיה דווקא ניסה לשנות את העמדה האירופית ביחס למעמדה של ירושלים. אופס.

טוב, נו. בשנה הבאה לפיד יוכל לקונן על עליית האנטישמיות בצ’כיה.

האם לפיד חשב שהסתערות של מזילי הריר שלו על העמוד של נשיא צ’כיה תשנה משהו? תשנה את ההחלטה הצ’כית? לא. הוא פשוט רצה המון משולהב ולהצטייר כפטריוט. האם לפיד שקל את הנזק שייגרם לישראל כתוצאה מכך? למשל, שנשיא צ’כיה יחליט שאתם יודעים מה, בעצם לא כל כך חשוב אם ירושלים לא תוכר כבירת ישראל? אם אתם חושבים שכן, אתם לא מעריכים נכון את הציניות שלו.

[…]

המקרה השני הוא השבתת הרכבת. ראש הממשלה נתניהו, שמנהל מאבק נלוז נגד שר התחבורה שלו, אדם מאוס בפני עצמו, הורה דקות ספורות לפני תחילת השבת (אמש) על הפסקת העבודות ברכבת. חוקיותה של ההחלטה הזו בספק ומרצ הגישה עתירה דחופה לבג”ץ, ובמדינה נורמלית אפשר היה לחשוב שמי שיגיש את העתירה הזו יהיה דווקא מנהל חברת הרכבת, אבל בינתיים נוצרו שיבושים קשים.

למה? כי נתניהו החליט לסנדל את כ”ץ על ידי מכירת אזרחי ישראל לחרדים. זולל השרצים והחזירים מעמיד פנים שהשבת יקרה לו והוא מוכן לתת לחרדים זכות וטו על התנהלות המדינה בשבת. הוא עשה את זה בדרך מתוחכמת: דרש מהם לאשר עבודות בשבת שהיה ברור שהם לא יכולים לאשר.

בדרך, נחשפה העובדה שאי אפשר בעצם לקיים מדינה יהודית אורתודוקסית מתפקדת, אבל כרגע כולם עסוקים בפקק הנוראי שצפוי מחר ומחרתיים. ומה עשה יאיר לפיד? ובכן, לפני כמה שנים, כשהוא ×”×™×” שר אוצר, או אפילו בבחירות האחרונות – כשהוא רצה לשקם את אריה דרעי – ×”×™×” ברור מה הוא ×”×™×” עושה: מנצל את הגל ומאשים את החרדים בחורבן המדינה.

אבל ×–×” לא אותו יאיר לפיד. האיש שפעם הכריז על עצמו כרפורמי (לפחות רב רפורמי אחד הגדיר אותו כ”רפורמי גרוע”), ופעם הכריז על עצמו כמאמין בכך שנשמות מתגלגלות בציפורים, מתעטף לאחרונה בטלית ושולח את אשתו לטקסי הפרשת החלה הרשמיים של יש עתיד (כן, יש כאלה.) החרדים לא קונים את ההצגה – הם מזהים חזיר שפושט טלפיים מקילומטרים – אבל לפיד ממשיך לנסות.

אז מה היתה התגובה של לפיד לבלגאן הרכבת? הוא העלה סטטוס שבו הוא קרא לתומכיו לתת מחר טרמפים לחיילים. אה, וגם לקשישים. האוכלוסיה שבין גיל 21 ל-65 – יוק.

מספר החמושים בצבא הסדיר של ישראל הוא כ-100,000. מספר האנשים שאמורים להתקע מחר בדרך לעבודה, ללימודים, ולשאר ענייני החיים הוא כ-250,000, ואם התקלות יימשכו (וכרגע נראה שהם יימשכו) כנראה שמספרם יהיה גדול הרבה יותר. אבל אלה רק אנשים שבסך הכל מנסים לחיות את החיים שלהם, והם לא מעניינים את יאיר לפיד. אלוהים יודעת מתי היתה הפעם האחרונה שהוא אשכרה פגש מישהו שנוסע בתחבורה ציבורית. לפיד מבצע כאן את היפוך הפירמידה הרגיל ביחס לצבא בישראל: לא החמושים הם אלה שאמורים לשרת את האזרחים, אלא האזרחים את החמושים. זה לא חדש אבל זה עדיין דוחה.

ובדרך, לפיד הקפיד לא לומר כלום על החרדים, על מעמדה של השבת, על השאלה האם צריך תחבורה ציבורית בשבת (כן, סתם תחבורה ציבורית בסתם שבת). כי, כמו מנהיגי העבודה בשנות ה-80 וה-90, הוא אוחז באמונת השווא שהחרדים יעלו אותו לראשות הממשלה מתישהו. שהזכרון שלהם מחיק כמו שלו וכמו של מצביעיו.

איזה אפס.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

התקשורת הישראלית חזרה בלי למצמץ על עלילה שהפיץ יואב אליאסי, כי היא הפנימה את העלילה

יואב אליאסי, הידוע בשם הפשע שלו “הצל”, התפקד השבוע לליכוד. הגיוני, כשחושבים על זה. מי שפקד אותו היה אורן חזן. בליכוד נאלמו דום. אף אחד שם לא רוצה להסתבך עם האספסוף של אליאסי, שמונה כ-250,000 איש. לך תדע כמה מהם יצביעו, לך תדע כמה מהם יתפקדו בעקבותיו, לך תדע כמה מהם תפגוש בשביעיות. היחיד שהעז לומר משהו, בנוהל, היה בני בגין. אליאסי הפעיל מיד את הנוהל שלו, שפעם היה מכונה “ויקום המלפפון ויכה את הגנן”, והודיע שמי זה בכלל בני בגין, שהרי הוא שמאלן ידוע שהבן שלו זורק אבנים על חיילי צה”ל בבילעין והבת שלו התאסלמה.

שתי האמירות הללו היו שקריות, אבל התקשורת היהודית התייחסה רק לשניה שבהן כשקרית. אחרי הכל, כאמונה על טוהר הגזע, היא נרתעה מהאפשרות של האשמת בתו של חברת כנסת בחילול הגזע ללא ראיות, אבל את העלילה על ידוי אבנים על חמושי צה”ל מצד פעילי שמאל היא בלעה כמו כלום.

למה? כי מאז שהחלה, לפני יותר מעשור, ההתנגדות העממית בכפרים הפלסטיניים לכיבוש הישראלי בגדה, ההתנגדות הזו זכתה לסיוע של פעילי שמאל ישראלים. הם התייצבו לצד פלסטינים, חטפו את הגז שהם חוטפים, לעתים נורו גם הם על ידי חיילי צה”ל. הם נתפסו אוטומטית, מעצם ההתייצבות מול החיילים, כאויביהם. ואם אתה אויב, אם חצית את הקווים, מה, לא תרים אבן?

אבינדב בגין מיהר לציין שהוא מעולם לא יידה אבנים על חיילי צה”ל. את זה ציטטה התקשורת היהודית באיחור, כמשהו חריג. הליכוד נאלם דום אחרי הדברים של הצל, ונאמר על כך לא מעט; הועלתה גם הטענה שמי זה בכלל הצל, שיפתח את הפה על אב שכול. לשטות הזו נניח עכשיו.

ההליכה להפגנה מול חיילי צה”ל, מבחינתי ומבחינת כמעט כל מי שדיברתי איתו, היתה חוויה משנה מציאות. הרבה מהאנשים שעומדים מול החמושים בירוק עמדו פעם ביניהם. הם בלעו במשך שנים את כל האמירות על כך שזה צבא מוסרי, שלא יורה סתם, לא יורה בלי סיבה.

והנה, הוא יורה עליהם. בלי סיבה. אתה עומד במרחק, מתעד את מה שאתה רואה, אולי מניף שלט, אולי צועק איזו סיסמה. אתה לא מעורב בשום צורה באלימות – ומישהו יורה בכיוון שלך רימון ×’×–. למה? ×›×™ הוא יכול. ×›×™ ×›×›×” עושים. ×›×™ הוא יודע שהוא לא ייענש. גם אם הוא יהרוג פלסטיני. גם אם ההרג ×”×–×” יתועד בכמה מצלמות.

אבל המפגינים הישראלים לא מיידים אבנים. למרות העלילה. לפני כמה שנים, ב-2012 אני חושב, הייתי בנאבי סלאח. עמדתי על גג של בית וצילמתי איך הבואש מציף בתים בנוזל מסריח ואיך יורים גז מדמיע לתוך בתים. אחר כך, כשהחמושים הסתלקו וירדתי מהגג, השבאב התחילו להתגרות בי: אם אתה גבר, בוא איתנו לזרוק אבנים. אמרתי להם שאני לא יכול להגיד כלום בנושא, אבל אני לא יכול לידות אבנים. למה, שאל אחד. כי אני ישראלי ולזרוק אבן על הצבא זה סוג של בגידה. הם התקשו לבלוע את זה, אבל ככה זה.

מי שהתחיל עם העלילה הזו, כמובן, הוא צה”ל. הוא טען בשנים המוקדמות של ההפגנות שמפגינים ישראלים מיידים אבנים ושחמוש איבד את עינו כתוצאה מכך. כמקובל כשצה”ל רוצה לשקר, הציטוט היה מפי “קצין בכיר.” לא משהו שאפשר יהיה אחר כך להצמיד לו כתובת. למה התקשורת בלעה את זה בלי לברר? בלי לשאול, רגע, מה הראיות שלכם? יש עצורים? הגשתם כתב אישום? אין עצורים? אין כתב אישום? אז על מה זה מתבסס?

כי התקשורת ברובה המכריע היא מיליטריסטית. היא תומכת בצבא. היא לא אוהבת לדווח על כל הבלגאן הזה של הכיבוש. הוא משבש את התמונה שבה אנחנו צודקים. במידה רבה זה נובע מפחד: אתה יכול למתוח ביקורת פחות או יותר על כל חלק של הממשלה בלי לקבל ריקושטים מהציבור, אבל אם תמתח ביקורת על מה שהצבא עושה, תקבל התקוממות עממית. והתקשורת גם ככה מפרפרת. אז בוגדים במקצוע ונותנים לאספסוף לקרוא את מה שהוא רוצה לקרוא. הנה, עוד כתבה על עיוורת מלידה שהגשימה את חלומה להיות מדריכת צליפה למרות הכל. יש בתחום גבולות גזרה מעורפלים: הציבור אוהב את האידיאה של צה”ל ודי מתעב את המציאות; אתה יכול לכתוב בלי יותר מדי בעיה על כך שקצינים מקבלים משכורות מוגזמות ושצה”ל הוא בור שומן, אבל לא למתוח ביקורת (אלא אם זו ביקורת זהירה על כשלון טקטי) על פעולות מבצעיות, גם כאשר שמן, במקרה, רציחה.

האם הפעילים שהולכים להפגנות הללו לא עוברים רדיקליזציה? ודאי שכן. המקרה שאולי ידוע לשמצה מכולם הוא זה של נועה שיינדלנגר, שלפני מספר שנים הביעה שמחה על מות שני חמושים מעופפים של צה”ל בתאונה. היא הותקפה מכל עבר, בעיקר משמאל. שבמידה מסוימת חש שהוא צריך לשאת עכשיו עוד צלב שהוא בכלל לא ביקש.

ויש ימים, צריך להודות, שאני מרגיש כמו שיינדלינגר. אתה קורא את חומר הגלם של הדבר ×”×–×”, למשל, והדם עולה לראש. ואז צריך להירגע. אבל צריך לזכור: אלימות של ישראלים כלפי חמושי צה”ל מגיעה רק מימין. רק מתנחלים מרשים לעצמם לידות אבנים על חמושים ישראלים. רק ביצהר הרשו לעצמם לשרוף מוצב של צה”ל ורק יצהר ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר את הפורעים היהודים לצה”ל (והחליטה שלא). רק מתנחלים נהרו באוטובוסים והסתערו באופן מאורגן על בסיס של צה”ל, תוך שהם רוגמים באבנים את המח”ט. נועה שיינדלינגר משכה הרבה אש – אבל הדברים שאמר הלל וייס, דמות בעלת משקל בקהילת המתנחלים, למח”ט (”אנחנו נעלה לשלטון ונשפוט אותך בדיוק כמו במשפטי נירנברג. אנחנו נהרוג אותך ונתלה אותך על ×¢×¥ גבוה, שכולם יראו. אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים”) פשוט נעלמו מהזכרון הציבורי. זאת למרות שהמשטר עשה הכל כדי שיזכרו אותם, בכך שהעמיד לדין את וייס בסעיף נלעג של איומים והעלבת עובד ציבור.

למה האלימות הממשית של מתנחלים כלפי חמושי צה”ל לא נמצאת בתודעה שלנו, בעוד שהאלימות המדומיינת של שמאלנים כלפיהם נוכחת מאד? למה זוכרים היטב את נועה שיינלדינגר, אבל לא את וייס? ×›×™ צד אחד מתאים לנראטיב שמקודם בכל הכוח, גם על ידי התקשורת השמאלנית-לכאורה, הנראטיב של “שמאלנים בוגדנים”, בעוד הצד האחר יבהיר שהבוגדים מגיעים, כמו כמעט תמיד, מצד ימין; ×›×™ הפניית הזרקור אל המתנחלים האידיאולוגים תראה שהם בכלל לא פטריוטים ישראלים, שהם רוצים להחליף את המשטר הדמוקרטי במשטר אחר. שמתם לב, אני מקווה, שהם אף פעם לא מדברים על ישראליות ואזרחות – אלא אם אפשר להשתמש במושגים האלה כדי לנגח את חברי הכנסת הפלסטינים?

וכך התקשורת היהודית, מפחד מפני האספסוף של אליאסי ודומיו, משתפת פעולה עם קו מחשבתי שחותר תחת עצם קיומה שלה. כשהיא עושה זאת, היא בזויה אף יותר מחברי הליכוד שמילאו את פיהם מים אחרי ההתקפה של אליאסי על בגין.

ועוד דבר אחד: צחוקים. תחקיר של גדעון דוקוב חשף את העובדה שמומחה ה-hasbara בעיני עצמו, “ווילהלם רוט”, הוא בעצם מתחזה ישראלי בשם משה טל חרותי; שהמכון שלו לא באמת קיים ושהפגישות שערך לכאורה עם פוליטיקאים אירופאים לא התקיימו. כפי שציינה יפה טל שניידר, פעם אנשים היו מתחזים לטייסים; היום הם מתחזים לאנשי hasbara. אתר מידה, שבעבר נתן במה למצדיקי שואה, נתן לו במה רחבה ובסוף השבוע מחק בעליבות את כל המאמרים שלו. העורך שפרסם את כתביו של “רוט” בלי לברר שאדם כזה בכלל קיים, רן ברץ, מונה לאחרונה לתפקיד הסברה בכיר במשרד ראש הממשלה למרות שנציבות המדינה מצאה שהוא איננו כשיר לתפקיד. אם היו חסרים לנו סימני שאלה ביחס לשיקול הדעת של ברץ, הפרסום של כתבי “רוט”, שההתמחות שלו היתה בקידום המפלגה הניאו נאצית האוסטרית של שטראכה, מציב סימן שאלה גדול במיוחד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה ילדים הרגו חמושי צה”ל, כמה חמושים הועמדו לדין, ועל הדמגוגיה הנאלחת של יאיר לפיד

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף אתמול את עיתון הארץ במילים קשות. הוא השתמש במאמר של גדעון לוי כדי לתקוף את הארץ. יש פה כמה נקודות שצריך להעלות:

א. האפס שהתגלם בבשר הוא חשוד בפשעי מלחמה. ועדה של האו"ם מצאה שהוא אחראי, כחלק מהקבינט הבטחוני, למעשים חשודים כפשעי מלחמה שבוצעו במהלך צוק איתן. בכל פעם שהוא יוצא ליילל על המוסריות של חמושי צה"ל, צריך לזכור: זה לא רק הרצון להתחבב על האספסוף, זה גם הצורך להרחיק את עצמו מהאג. יש לו, אחרי הכל, דם של 500 ילדים על הידיים.

ב. חסר פה לא רק הגילוי הנאות הזה, אלא העובדה שלפיד הסתבך עם "הארץ" כמה פעמים בשנים האחרונות. כפי שציין הבוקר אלוף בן, הארץ חשף את תוכנית הדוקטורט הפיקטיבית שהיתה אמורה להעניק תואר שלישי לאדם שלא סיים בגרות ושלא מסוגל להציב נכון את קופרניקוס בזמן ובמרחב. כמו כן, לפני מספר שבועות חשף הארץ את העובדה ש"המלחמה בחרם" של לפיד בלונדון התבטאה בהודעת ווטסאפ שנשלחה לראש העיר, שלא התייחס אליה יותר מדי.

ג. הבעיה העיקרית של לפיד, יש לציין, היא לא עם הדיווח של הארץ על מה שחמושי צה"ל עושים, אלא על הדיווח על כך באנגלית. הבעיה היא שהגויים יודעים מה אנחנו עושים. כמובן, אלה בדיוק אותם הגויים שעשויים לגרור את לפיד להאג. כל זמן שהפרסום היה בעברית, אומר לפיד, היינו יכולים פשוט להתעלם ממנו. הוא לא מוסיף: היינו מתעלמים ממנו ואז מצביעים על ההתעלמות הזו לגויים כהוכחה לכך שאנחנו דמוקרטיה למופת. אבל לחקור את מה שהארץ כותב? לדעת מה האמת בגדה המערבית? מה פתאום.

ד. ולשאלה הקרדינלית: האם חיילי צה"ל משחרים לטרף של ילדי פלסטינים? נצא מנקודת הנחה שזה מה שאמר המאמר של לוי, ולא ביקורת על מערכת המשפט הצבאית שנותנת להם לחמוק מעונש כאשר הם רוצחים.

התשובה היא שכן, חיילי צה"ל הורגים ילדים והם לא נענשים על כך. יש לא מעט מקרים שהגיעו לתקשורת (עביר עראמין בת ה-10, שנורתה בדרך חזרה מחנות ממתקים; אימאן אל המס, הילדה בת ה-13 ועשרה חודשים שנרצחה על ידי סרן ר' ברפיח) והמון, המון מקרים אחרים שפשוט לא הגיעו לתקשורת היהודית.

על פי נתוני בצלם, בין השנים 2000-2016, הרגו חמושים ישראלים 1,110 קטינים פלסטיניים בגילאי 1-16. הנתונים האלה לא כוללים את נתוני מבצע צוק איתן, שבו הרגו חמושי צה"ל עוד כ-500 קטינים. כלומר, בערך 1,600 קטינים ב-16 שנה; צה"ל הורג 100 קטינים פלסטינים בשנה בממוצע, קטין פלסטיני כל שלושה ימים.

האם הם חומקים מעונש על כך? כן. חמושי מג"ב שירו בעביר עראמין לא הועמדו לדין למרות שבית המשפט מתח ביקורת חריפה בצורה יוצאת דופן על התנהלות המשטרה והפרקלטות. סרן ר' זוכה מסעיף האישום שלו, שימוש בלתי חוקי בנשק. עכשיו בוא נסתכל על נתוני ההעמדה לדין שיש לנו.

על פי נתוני יש דין, מאז ספטמבר 2000 הרגו חמושי צה”ל 9,200 פלסטינים. בכל התקופה הזו, פתח מצ”ח ב-262 חקירות בלבד של מקרי הרג. רק שבעה חיילים הורשעו. היחיד שהורשע בהריגה הוא חייל בדואי, תייסיר אל היב, שרצח את טום הרנדל ברפיח. כפי שאפשר להבין משמו של אל היב, הוא לא בדיוק יהודי, והרנדל ×”×™×” אזרח בריטי. אל היב נידון לשמונה שנות מאסר ולאחר מכן עונשו קוצר. ששת החיילים האחרים הורשעו בהתרשלות או גרימת מוות ברשלנות. נתוני יש דין מראים בעקביות ש”חקירת” מצ”ח בשל פגיעה בפלסטינים – אם כזו בכלל נפתחת – נכשלת באחוזים גבוהים מאד: למעלה מ-90%.

כמה מילים על חקירת מצ”ח: עד שנת 2011, מצ”ח בכלל לא פתחה בחקירת הרג אלא אם תפסו חייל על חם. אחרי שורה של עתירות של בצלם, נאלץ הפצ”ר – קוראים לו אביחי מנדלבליט, אולי שמעתם עליו – להורות על פתיחה בחקירה בכל מקרה של הרג ש”איננו מבצעי.” כלומר, צה”ל שומר לעצמו את הזכות לא לפתוח בחקירה אם, × × ×™×—, הוא מוריד ילד פלסטיני בזמן שהוא רודף אחרי מבוקש. גם אם נפתחת חקירה, קודם כל יש שלב בדיקה של הפרקליטות שלוקח חודשים. חודשים של השתהות בחקירה הורגים את החקירה. אחר כך מגיעה החקירה עצמה, שנמשכת לעתים קרובות שנים. רוב הזמן היא מסתיימת בכלום ומצ”ח נדרשת לעתים לשנים של חקירה רק כדי לברר איזו יחידה בכלל פעלה באזור. ברקע, מתקתק שעון: על פי חוק השיפוט הצבאי, אם חייל משתחרר משירותו וחולפת שנה מיום השחרור, אי אפשר להעמיד אותו לדין צבאי. צריך להתחיל הליך העמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה. בפועל, אם הגעת לקו ×”×–×”, אתה חופשי.

נחזור שוב על הנתונים: בין 2000 ל-2016 הרג צה”ל, בחסות נוהל הלילה והערפל של הפרקליטות הצבאית ועצימת העיניים של בג”ץ, 1,600 ילדים. 100 בממוצע בשנה (כמובן, ממוצעים הם כלי לא מדויק – 500 הילדים שעל הריגתם אחראי לפיד אירעו תוך חודשיים והם מעוותים את הממוצע). שיעור החיילים שישבו בכלא על הריגה של ילד פלסטיני הוא אפס (יש לציין שבימים אלה החל משפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא, שחשוד בהריגה של נדים נווארה בן ×”-15; הוא חשוד בהריגה. אם יורשע, הנתון ישתנה).

אז האם חיילי צה”ל הם צמאי דם ילדים פלסטינים? לא יודע. אני חושד שכמו תמיד, כמה סאדיסטים (כמו בן דרי) מתחבאים מאחורי המצב הכללי של אדישות להרג פלסטינים.

האם חמושי צה”ל (בכלל זה חמושי מג”ב, שבשטחים הם ת.פ. של צה”ל אבל לצרכי שיבוש חקירה נחשבים ליחידה עצמאית) הורגים ילדים פלסטינים במספרים עצומים? כן.

האם הם חומקים מעונש על הריגתם? כן.

האם יאיר לפיד הוא דמגוג נאלח וחשוד בפשעי מלחמה? שקרן שהנתונים זמינים לו אבל מעדיף לכזב? כן. אבל זה, למרבה הצער, לא באמת חדשות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שר הבטחון יעלון פלט לאחרונה מידע שסותר את עמדת ה-hasbara הישראלית, ואף אחד לא שם לב

במציאות שבה נפתלי בנט ואיילת שקד הם שרים בכירים, וחברי הכנסת המובילים של הליכוד הם ענת “פה פה פה” ברקו ומיקי “המוח” זוהר, בוגי יעלון – מהאנשים המסוכנים ביותר בישראל – מתחיל להצטייר כאחד השפויים והמתונים שבהם. בשנים האחרונות, מקדם יעלון את התפיסה שהפלסטינים ממילא שולטים בעצמם ושאין בעצם בעיה של כיבוש ישראלי על הפלסטינים. הוא אמר את הדברים לראשונה ב-2010, עד כמה שידיעתי מגעת, ומאז הוא חוזר עליהם מדי פעם. אשפי hasbara כמו בן דרור ימיני כבר החלו להפוך את הטענה הזו – הפלסטינים שולטים בעצמם, אין כיבוש – למנטרה שהם חוזרים עליה בעקביות.

לא מסובך מדי להתמודד עם הטענה הזו. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם יכולת להחליט איזה דיפלומט ייכנס לגבולם. הם כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם שליטה על כספי המסים שלהם וישראל נהנית להתעלל במקבלי המשכורות הפלסטינים על ידי הקפאת משכורות – שיטה מובהקת לבניית האמון שלהם. הם כל כך שולטים בעצמם, שצה”ל חולש על רישום האוכלוסין של הפלסטינים וברצונו מגרש מהגדה פלסטינים בתואנה שהם בעצם גרים בעזה ×›×™ כך נכתב פעם – ומדי פעם, מואיל בטובו לעשות מחווה לפלסטינים ולהכיר בכמה מהם שמרכז חייהם בגדה למרות שפעם גרו בעזה ככאלה. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שהדווחים המיוחדים של האו”ם שעוסקים בעניינם לא יכולים להגיע לגדה המערבית ולדווח על המצב בעצמם. כל כך שולטים בעצמם, שגם נציגים של בית הדין הבינלאומי בהאג לא יכולים להגיע לגדה (ואחר כך, כמובן, כשהם נשענים על דו”חות של ארגוני זכויות אדם ישראלים, הללו מואשמים בבגידה.) כל כך שולטים בעצמם, שמדי לילה – שימו לב לדיווחי דובר צה”ל בנושא – עוצרים חמושים ישראלים עשרות פלסטינים ומעבירים אותם למתקני חקירה וכליאה ישראלים. כל כך שולטים בעצמם, שלפני מספר שבועות הטילה ישראל מצור על רמאללה וקבטיה.

בקיצור, אין לפלסטינים שליטה על הגבולות שלהם, על המסים שלהם, על פאקינג רישום האוכלוסין שלהם, על התחום האווירי שלהם, על התחום האלקטרו-מגנטי שלהם, על המים בגדה המערבית, והם חשופים לפשיטות ישראליות יומיומיות – ולזה קוראים התועמלנים הישראלים “שליטה עצמית.”

ואז בא בוגי ובלי לשים לב ירה לטיעון הזה בראש. “הפלסטינים ביהודה ושומרון תלויים בנו, הם לא יכולים לשרוד יום אחד בלי תיאום בטחוני,” הצהיר השר לפני כשבוע. הוא אמר עוד ש”אנחנו עושים 80% מהעבודה כדי למנוע מהחמאס והג’יהאד האיסלמי להשתלט על הגדה.”

מותר לפקפק באמינות ההצהרה הזו. יעלון הרי לא יוכל לאמת אותה: הוא יתחמק ויאמר שמדובר ב”סוד בטחוני.” אבל אם ניקח את דבריו של השר כפשוטם, אז אפילו אליבא דישראל הרשמית, הפלסטינים לא שולטים בעצמם.

לדברי יעלון, רוב הפלסטינים רוצים להפיל את המשטר שלהם. הם כל כך רוצים להפיל אותו, שבלי סיוע של חמושים ישראלים הוא לא ישרוד יממה. מדובר במשטר נעדר לגיטימיות, ששנוא על עמו, ושמוחזק בכוחם של כידונים ישראלים. אין “שליטה עצמית” פלסטינית: יש דיקטטורה פלסטינית חלשה, שנשענת לקיומה על בוגי וחמושיו.

בוגי אומר איפוא, כנראה בלי לחשוב על ×–×” יותר מדי – אומרים שאריאל שרון אמר עליו ברשעות החיננית שלו שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא חייב להיות אינטליגנט – שבגדה יש דיקטטורה ישראלית, אבל כזו שמופעלת על ידי שליח, והיא ממש לא טובה בזה ולא תשרוד בלי תמיכה ישראלית.

כמובן, העובדה שהרש”פ היא משת”פ ישראלי היא בדיוק מה שמערער את הלגיטימיות שלה בעיני הפלסטינים. כאן המקום להזכיר שישראל טירפדה בעבר בחירות בגדה, כשלא הסכימה להשתתפותו של חמאס בהן – וצריך לתהות האם בכך היא לא עשתה בעצם את מה שרצה המשת”פ הפלסטיני שלה. יש לציין עוד את המקרה של שובת הרעב מוחמד אל קיק: הוא נעצר על ידי חמושים ישראלים ברמאללה (השטח שלכאורה נשלט על ידי הרשות הפלסטינית) ומקורות פלסטיניים ציינו שהמעצר שלו על ידי ישראל ×”×’×™×¢ מיד אחרי מעצרו הרביעי על ידי הרשות. כלומר, נרמז שישראל מחזיקה אדם במעצר מנהלי כדי לרצות את המשת”פ שלה. כמובן, לעולם לא נראה את הראיות לכאן או לכאן, ×›×™ אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ושקופה.

נקודה נוספת שיש לעיין בה בדברי בוגי הוא הטרוניה שלו על כך שאבו מאזן לא הסכים להעברת נפט קטארי לרצועת ×¢×–×”, ×›×™ הוא רצה לקבל על כך מסים וישראל העדיפה שלא לתת לו אותם. אבו מאזן, האיש החולה מהמוקטעה, ניסה במילים אחרות להראות סממנים של עצמאות ולקחת אחריות על גביית מסים. ישראל העדיפה שלא לאפשר לו את ×–×” – ×›×™ לישראל בסופו של דבר הרבה יותר נוח עם משטר חמאס בעזה.

למה? כי כל זמן שחמאס שולט בעזה, קשה הרבה יותר לדבר על מדינה פלסטינית וישראל יכולה להמשיך וללעוס את הגדה, ולהפוך את המצב שם למצב של סיפוח בפועל.

לישראלים כל כך לא אכפת ממה שנעשה בשמם, ששר הבטחון שלהם יכול להגיע בפומבי למצב של doublespeak, קרי לומר (וכנראה להאמין) לשני דברים סותרים בו זמנית: שהפלסטינים שולטים בעצמם ושהם לא יחזיקו יממה בלעדינו.

וכמובן, כשהישראלים תוקעים את הראש בחול ולא מתייחסים לסתירה בדבריו של בוגי או למצב בגדה בכלל, הם מקדמים את הפיצוץ שחייב לבוא. ובפיצוץ הזה, הם ולא בוגי יהיו הקורבנות.

לבוגי יש שומרי ראש ורכב משוריין. לכם אין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני מוליך שולל את קוראיו ביודעין – ומציב בכך את התשתית להפעלת טרור כלפי ארגוני זכויות אדם

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, פרסם מאמר שקרי מהמקובל במוסף לשבת של “ידיעות אחרונות” אתמול (ו’) (תמונה מלאה שלו מופיעה בסוף הפוסט הזה.) אחד השקרים הללו היה קל במיוחד להפרכה: הטענה של ימיני ששוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל דרשה ממני עבודה של רבע שעה.

למרבה הצער, העיתון הגדול ביותר במדינה נתן לימיני להפיץ לקוראיו שקרים חמורים הרבה יותר, שאותם אני רוצה לפרק כאן. נתחיל מהגדול שבהם, שאותו אפרק לנקודות:

א. לטענת ימיני, יש ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב.

ב. הנציג הזה נקרא ערן אפרתי.

ג. אפרתי טוען שכל השוטרים בארה”ב עוברים אימונים בישראל.

ד. הוא מדבר “בלהט של מטיף אנטישמי.”

ובכן, העובדות:

א. אין ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב או בכל מקום פרט לישראל.

ב. ערן אפרתי אכן עבד בשוברים שתיקה, אבל כבר כארבע שנים שאיננו עובד בארגון.

ג. בן דרור ימיני יודע את זה ובכל זאת חוזר על השקר.

שימו לב: אפרתי מכונה על ידי ימיני, פעמיים, “נציג של שוברים שתיקה”: פעם אחת כותב ימיני “לארגון יש נציג בארצות הברית,” ופסקה אחר כך הוא כותב על “הנאומים של נציג שוברים שתיקה.” אבל, בסוף הקטע, כותב ימיני ש”גם אם שוברים שתיקה יתנערו מאפרתי, האיש ייצג אותם במשך שנים.” ייצג. כלומר, ימיני מודע היטב לכך שאפרתי כבר לא עובד בשוברים שתיקה.

איך אנחנו יודעים שימיני יודע את זה? כי הוא ממחזר כאן דברים שכתב ב-2014, כשעוד עבד במעריב:

והוא בעליל מתייחס להרצאה של אפרתי שמופיעה כאן. מי שיילך לדקה 31 של ההרצאה, יוכל לשמוע איך אפרתי מתאר את הפרידה שלו מ”שוברים שתיקה”, שמתרחשת ב-2010.

אז, שוב: ימיני יודע שאפרתי הוא לא נציג של “שוברים שתיקה,” אבל מציג אותו ×›×›×–×” לקוראי “ידיעות אחרונות,” תוך שהוא דוחף הסתייגות שהמשמעות שלה ברורה ליודעי ח”ן – הסתייגות שהוא כנראה כבר יודע שהעורכים שלו לא יבדקו.

אגב, אם אני הייתי עורך בעיתון גדול ומישהו היה עושה לי תרגיל כזה, מסכן ככה את האמינות שלי ככלי תקשורת, זו היתה הפעם האחרונה שהוא היה כותב אצלי משהו, וכנראה שהייתי מערב את המחלקה המשפטית.

זה היה שקר גדול אחד. בתוכו מובלע שקר קטן יותר: ימיני צריך לדעת ששוטרים אמריקאים מתאמנים בישראל, כי הארגונים שאיתם הוא מסתובב כל הזמן משתבחים בכך שוב ושוב: הנה הליגה נגד השמצה, הנה ה-JINSA מתפארים בכך שהם שולחים שוטרים אמריקאים להשתלמויות בישראל, הנה מעקב של ה-Jewish Virtual Library על התכניות הללו, עדכני לספטמבר 2015. מה יש לימיני לומר על כך? הוא אומר שהדברים הם “סיפור מדהים”, טוען שאפרתי אומר שכל השוטרים האמריקאים מתאמנים בישראל (הוא לא, הוא מצטט שוטר שאומר את זה), ואז מביא את דברי משטרת ישראל: אין אימונים כאלה.

וואלה. שמישהו יעדכן את הליגה נגד השמצה ואת JINSA.

ובהתחלת הטור, יש לנו שקר גדול ראשון. שוב, נפרק אותו לנקודות:

א. ימיני מצטט איזה איש ימין שאומר שנציג שוברים שתיקה אומר למבקרים זרים שצה”ל מבצע ירי במקלעים כבדים בתוך העיר.

ב. ימיני יוצר את הרושם שמדובר ב”הרג מסיבי,” למרות שאנשי הארגון מעולם לא טענו זאת: הם טענו שמדובר בירי בכלי עם רדיוס הריגה מסיבי לאזור אזרחי.

ג. אז הוא שואל “מתי היה הרג מסיבי כזה,” כשאף אחד לא טען שהיה כזה.

ד. ואז הוא שואל “איך קרה שאף אחד לא צילם את הירי המטורף הזה?”

אז הנה צילום, מעמוד הפייסבוק של שוברים שתיקה.

אחר כך, ימיני פונה לערפל את העובדות עוד יותר: יכול להיות שהיה ירי (שפטו בעצמכם, שימו לב ליללות השמחה בדקה 4:06), אבל יכול להיות גם שנציג “שתיקה משקר”, ואז צריך להעמיד אותו לדין על הסתה, פשע שנאה, ופשעים נד האנושות. כדי לערפל את זה עוד יותר, חוזר ימיני על “לא היו הרוגים, ודאי שלא המוני הרוגים, כלום”, ושוב יוצר מצג שווא כביכול “שוברים שתיקה” טענו לטבח.

למה כל הערפול ×”×–×”? כדי להמנע מלהסגיר את העובדה שאין לו מושג מה קורה בחברון וכדי לעבוד על הקורא – וקודם כל על הקורא הראשון, העורך. אחרי הכל, ×™×—×™× ×™ מפרסם את המאמר שלו ב-27.11; “שוברים שתיקה” פרסמו את תיעוד הירי ב-20.11, קרי שבוע קודם לכן. או שימיני לא טרח לבדוק את העובדות, או שהוא רצה לטשטש אותן.

אז, בסופו של יום, העורך של המוסף לשבת נתן לימיני לעבוד עליו בשני שקרים גדולים (הטענה על אפרתי כנציג שוברים שתיקה, הטענה על טענות על טבח) ושני שקרים קטנים (שוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל, לא היה ירי מקלעים בחברון). זה די מרשים לטקסט של 800 מילה בערך. זה צריך לחסל סופית את האמינות של גנרל ה-hasbara ימיני.

אבל רגע, יש פה עוד משהו.

[…]

בתחילת השבוע, פנתה משטרת ישראל לבית המשפט בבאר שבע והוציאה צו שאוסר על “שוברים שתיקה” לערוך אירוע בפאב מקומי. המשטרה טענה שהיא לא תוכל להגן על המקום מפני אספסוף ימני זועם. בסופו של דבר, נאלצו אנשי “שוברים שתיקה” לערוך את האירוע שלהם בשלוש דירות פרטיות ובהסתר. כלומר, ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” נכנעה לטרור ימני.

לא משהו יוצא דופן. היא עושה את זה על בסיס קבוע. אבל כדי לארגן טרור כזה, צריך תשתית. מישהו צריך להלהיט את עלובי החיים ולשכנע אותם שיש איזה עמנואל גולדשטיין. מישהו צריך לגרום להם להאמין שיש דמון מפיץ שקרים. מישהו צריך לגרום למשועממים שפטריוטיותם הריקנית גאוותם לצאת לרחוב ולאיים על אנשים אחרים באלימות.

והמישהו הזה, פעם אחר פעם, הוא בן דרור ימיני. הוא אבן יסוד של תשתיות הטרור היהודי בישראל. הוא, לכאורה, “איש המרכז”, הוא הפנים המתונות, המיושבות לכאורה, שעליהן יכול להצביע החוליגן המוסת ולומר תראו, אפילו ה”מתון” הזה אומר שאנחנו צודקים. איך כתב פעם ימיני? “אלימות היא פועל יוצא של הסתה, של שקרים, של הטעיה.” הדברים הללו, אגב, נכתבו תוך התמוגגות על האלימות שהופנתה כלפי הפגנות השמאל בטבח “צוק איתן.” יש לציין שאף שימיני מפרסם את טור השנאה שלו כלפי “שוברים שתיקה” ב-27.11, הוא לא מתייחס לביטול של האירוע, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. בכל זאת, הקשר עשוי להיות ברור מדי.

אז יש לקוות שבמה שנותר מהדמוקרטיה היהודית לא יטפלו בימיני כמו שמטפלים במפיצי שנאה פלסטינים; יש לקוות שהוא לא יחוסל מהאוויר או יועלם לאיזה מעצר מנהלי. אבל כל כלי תקשורת שנותן לו במה צריך לדעת שהוא נותן פתחון פה לסייען טרור מוביל.

(הטור המלא של ימיני):

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מסתבר שהממונה המיועד על ההסברה לא מאמין בהסברה – אלא אם, כמסתבר, הוא יכול לגזור ממנה קופון

להיות ימני מודרני זה לומר שהממשלה לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך, ואז לקבל על עצמך תפקיד ממשלתי שאתה לא מאמין בו: רן ברץ כמשל.

רבי המזל ביניכם שלא היו מודעים לקיומו של ברץ עד השבוע שעבר לא הפסידו הרבה. ברץ, מתנחל מכפר אדומים – אותה התנחלות בה גר בשעתו רונן שובל ושחלק ניכר ממייסדי “תנועת המרכז” אם תרצו הגיעו ממנה – הוא דוקטור לפילוסופיה שלא קיבל קביעות, והפך את ההחלטה המוצדקת הזו (אין לו פרסומים) לקרדום לחפור בו. מסתבר שיש כסף בלהיות קורבן מקצועי ימני.

ברץ ×”×™×” ממובילי הקמפיין של אם תרצו נגד הקרן החדשה, ואחר כך הפך לעורך הראשי של מידה, לכאורה בטאון ימני אינטלקטואלי ובפועל עמותה ימנית (”אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) שמקפידה – כמקובל – להסתיר את מקורות המימון שלה. כעורך של מידה, הוא נתן במה למצדיק השואה אלון מזרחי ופרסם תוכן של מפלגה שונאת זרים עם גוון אנטישמי, ×”-English Defense League. בין לבין, הוא פרסם שורה של מאמרים מייגעים אפילו ביחס לאתר שלו, שהפגינו בעיקר את סוג האנטי-הומור שמכונה בקרב חובשי הכיפות “ויצים.”

כל זה, כמסתבר, היה מספיק ללשכת ראש הממשלה כדי למנות אותו כאחראי הלאומי על ההסברה. ואז התחילו הצרות. קודם כל, התברר שברץ חושב שהרעיון של שליחת נשיא המדינה לדאע”ש (אפילו הם לא ירצו אותו!) הוא מצחיק, ובאותה הזדמנות אמר גם שלריבלין אין ממה לחשוש כי הוא לא חשוב מספיק להתנקשות. אחר כך הסתבר שהוא אמר על אובמה שהוא אנטישמי ועל קרי שהוא בגיל מנטלי של 12. כמקובל בקרב אנשי אם תרצו שמעמידים פני ימין שפוי, תוך זמן קצר נחשפה העובדה שברץ גם פינטז על בניית בית מקדש בהר הבית. זה היה השלב שבו לשכת נתניהו התחילה להשמיע קולות שאולי בעצם הוא לא ימונה לתפקידו, ולפני כיומיים ברץ הותקף על ידי סגן הנשיא ביידן עצמו, אם כי לא בשמו. למנות אותו עכשיו, זה כנראה לא סוג ההשתנה מהמקפצה שנתניהו לא רוצה להסתכן בו.

ברץ עצמו פרסם אי-התנצלות, שבפועל מחקה לאחור את כל קריירת הכתיבה שלו: כולה הוגדרה כ”דברים שנכתבו בקלות הדעת ולעתים בבדיחות הדעת.” אז בוא נראה: אתה דוקטור לפילוסופיה בלי פרסומים, וכל מה שיש לך הוא קריירת הכתיבה שלך. הרגע מחקת את כולה למפרע. מה בעצם הכישורים שלך לתפקיד? העובדה שאתה שייך לקונספירציה הימנית הגדולה, שמשתרעת מלשכת ראש הממשלה בואכה מכון שלם עבור באם תרצו, ארגוני קש אחרים והקריקטורה האנטישמית שמממנת את כולם?

אנשי הימין התחילו מיד לצווח שפוגעים בזכות הביטוי של ברץ (הנה דוגמא של עוד “אינטלקטואל” של מידה). בחדות: בולשיט. לכל אדם יש זכות להתבטא כרצונו מבלי שהמשטר ירדוף אותו (כן, ימנונים, זה כולל גם הערות מרגיזות של חנין זועבי); לאף אדם אין זכות מולדת לתפקיד ציבורי. האנשים שדרשו לפני 22 שנים למנוע את פרס ישראל מישעיהו ליבוביץ’ בשל דבריו עומדים כעת על זכותו של אדם למלא תפקיד ציבורי אחרי שגידף את נשיא המדינה והעליב את נשיא ארה”ב ומזכיר המדינה שלה.

אבל יש פה רמה נוספת של גיחוך: אחת העמדות שמידה של ברץ קידם בעקביות (שימו לב לשם העמותה: “אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) היא ליברטריאניות. לכאורה, יש סתירה בין ליברטריאניות – התפיסה שהמדינה לא צריכה להיות נוכחת בחיינו ושיש לפרק כמה שיותר ממנה כדי להעניק כמה שיותר חירות לאזרח – ובין העובדה שרוב הליברטריאנים בישראל תומכים בעצם במדינה יהודית מאד; הסתירה הזו נפתרת אם מתעלמים מהעמדת הפנים שמדובר בעמדה אינטלקטואלית ומבינים שזו כסות אידיאולוגית של חלאנים, במקרה שלנו חלאנים יהודים. (כן, אני יודע: יש כמה ליברטריאנים שאשכרה מאמינים במה שהם אומרים. נאחל להם רפואה שלמה ונזכיר שבמקרה ×”×–×”, 99% מהליברטריאנים מוציאים שם רע לכל השאר.)

ופה יש סתירה. התפיסה הליברטריאנית אומרת שהממשלה לא עושה שום דבר נכון; הדבר המתבקש הוא להקים ארגון פרטי שיעשה את זה. מהבחינה הזו, הבחירה של ברץ לקדם את הרעיונות שלו באמצעות מידה היא הבחירה הנכונה. אז למה החליט ברץ לקחת את כספי הממשלה ולקבל ג’וב ממשלתי, אם נתון שהממשלה לא עושה שום דבר נכון?

ואז מגיע זה. אני מודה לדדי שי על החשיפה ומבקש שלשכת ראש הממשלה תשלם לו את המשכורת של האיש שאמור היה לבחון את ברץ קודם למינויו.

שזה די מדהים. ברץ לא מאמין בהסברה. הוא חושב שהיא בזבוז של זמן ומאמץ. ואף על פי כן, שנה וחצי אחרי שהוא כותב את זה, הוא מקבל מינוי ציבורי, בכספי ציבור, כדי להיות אחראי על ההסברה. כלומר, ליברטריאן לוקח על עצמו תפקיד ממשלתי שהוא יודע שלא יכול לעבוד. כי, היי, משכורת ושורה נאה ברזומה.

אז זה מה ששווה היושר האינטלקטואלי של רן ברץ. זה מה ששווה הליברטריאניזם היהודי. וזה מה ששווה יכולות הבדיקה של לשכת ראש הממשלה. אלוהים אדירים, אלה האנשים שאמורים היו להוציא אותנו למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: מדהים לגלות שכאנטי-ציוני, יש לך כבוד רב הרבה יותר למוסדות המדינה – גם המיותרים, כמו הנשיאות – מאשר לימנים גאים כמו ברץ וחוגיו. בסופו של דבר, ×–×” ההבדל: אני חושב על מדינה אזרחית, וברץ ודומיו חושבים על מדינת פולק, מדינה שצריכה להתבטל כדי לבטא את רצון העם היהודי. היינו בסרט ×”×–×”. כדאי שנצא ממנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האמירה של נתניהו, על פיה מי שאחראי לשואה הוא גולה פלסטיני, מעידה על תהליך הצרת מחשבה ארוך בימין היהודי

ראש הממשלה נתניהו, בנאום אמש (ג’) מול הקונגרס הציוני העולמי, טען שהאחראי לשואה הוא לא אדולף היטלר, אלא אחד חאג’ אמין אל חוסייני. לדברי נתניהו, היטלר כלל לא התכוון להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם. עם זאת, אחרי ביקור של חאג’ אמין אל חוסייני, החליט היטלר על השמדה. באותה הזדמנות, זרק נתניהו פנימה עוד שקר קטן: שחוסייני היה מבוקש במשפטי נירנברג.

יש בעלי טור – אני מסתכל עליך, ארי שביט – שאוהבים לתאר את נתניהו כאדם רציני ויודע ספר. אני חושב שהבולשיט של אמש צריך להרוג סופית את האגדה הזו. כפי שכתב יפה נתאי פרץ היום, “מקפיא דם איך שנתניהו משעתק את מיתוס היהודי השקרן, הנחות, הנקלה, ששולט בעולם מאחורי הקלעים, אל הערבים.”

(קרדיט: גדי אלכסנדרוביץ’.)

הנה העובדות כפי שהיסטוריונים מסכימים עליהן:

א. לא ברור מתי התקבלה החלטה רשמית על מדיניות של השמדה.

ב. עם זאת, פרקטיקה של השמדה החלה עם הפלישה הנאצית לברה”מ, שתוארה מלכתחילה כמלחמת גזעים ושהטרמינולוגיה שלה ערבבה שיטתית בין קומוניסטים, יהודים וקומיסארים.

ג. במאי 1941 החלה ההקמה של האיינזצגרופן, יחידות הרצח של האס.אס. שיתלוו לצבאות הגרמניים במהלך הפלישה לשטחי ברה”מ ויבצעו שם השמדה שיטתית.

ד. מעשי רצח כאלה אכן החלו ביולי 1941. בהנחיה של היידריך למפקדי היחידות בשמיני ביולי, הוא הורה להם להתייחס ליהודים כאל “פרטיזנים.” בפועל זו היתה הסוואה של רצח המוני בלוחמה נגד בלתי סדירים. משלב מוקדם מאד, העמדת הפנים הזו נשרה והרוצחים טבחו בנשים וילדים כמו גם בגברים בגיל צבא.

×”. ב-31 ביולי, ניצל היידריך – תמיד ביורוקרט מיומן – פקודה מגרינג משנת 1939 לתכנן את “הפתרון הסופי” של השאלה היהודית, והוציא ממנו פקודה לערוך ועידה שתארגן את ההשמדה. הוועידה אמורה היתה להתכנס ב-7 בדצמבר 1941, אבל היפנים הפציצו את פרל הארבור במפתיע באותו היום, כך שהיא נדחתה ל-20 בינואר 1942 ונערכה בוואנזה. בכירים מכל זרועות המשטר הגרמני נכחו בה, אבל אף לא זר אחד; הפרוטוקולים שלה היו סודיים והשתמשו בשמות קוד (”טיפול מיוחד” במקום השמדה, למשל.)

ו. אחרי שורה של מעשי טבח, יעיד לימים גנרל האס.אס. אריך פון דם בך-זלבסקי (Von Dem Bach-Zelewski), הוא אמר להימלר – לאחר שזה, באופן חריג, × ×›×— באחד מהם – שאנשי האס.אס. המעורבים לא יצלחו עוד לכלום; הם יהיו שברי כלי או פסיכופתים. לדבריו, ונראה שהם מגובים במסמכים נוספים, בעקבות הפגישה הזו – בספטמבר או אוקטובר 1941 – הימלר הורה על נסיונות השמדה בגז, שיסירו את הלחץ הפסיכולוגי מעל הרוצחים.

ז. באוקטובר 1941, היידריך מורה למשרד החוץ הגרמני שלא לאפשר ליהודי שנמצא בספרד להמשיך משם לארה”ב אלא לעשות מאמצים להשיבו לתחום המשטר הגרמני ולהעבירו לידי משטרת הבטחון; הוא אומר שזו מעתה המדיניות הקבועה. זה שינוי חד מהמדיניות הנאצית הדי מעורפלת עד אז, שדיברה על הגליה (שלא היתה מעשית עקב המלחמה) למדיניות של השמדה.

ח. בנובמבר 1941, נפגש המופתי הירושלמי הגולה עם היטלר, השניים הסכימו שיהודים זה דבר רע. וזו בערך כל ההשפעה של חוסייני על השואה.

כן, חאג’ אמין אל חוסייני ×”×™×” בן זונה. הוא ×”×™×” אנטישמי שעמדותיו הקצינו ובמהלך המלחמה הוא ככל הנראה תמך בהשמדת יהודים, או למצער – מותם לא הסב לו יותר מדי צער. יש יסוד סביר לחשוב שיחידות שהוא סייע להקים עבור הנאצים ביוגוסלביה היו מעורבות בפשעי מלחמה. בין ×–×” ובין אחריות להשמדתם של מיליוני יהודים – השמדה שהחלה חצי שנה כמעט קודם לפגישה שלו עם היטלר, ושההחלטה עליה נפלה בתאריך לא ידוע ובהליך לא ידוע אין ולו דבר. (ואולי, תהה ההיסטוריון יגאל עילם, אולי לא היתה פקודה כלל; אולי לא ×”×™×” בה צורך; אולי כל אחד מהבכירים הנאצים ידע בדיוק מה מצופה ממנו גם בלי פקודה; אולי האתוס הנאצי של “להתכוון לדעת הפיהרר”, ומצב המלחמה נטולת הכללים במזרח, איפשרו לקצינים הגרמנים לעשות מה שהם ידעו שרוצים מהם גם בלי צורך באישור.) כל ×–×” ×”×™×” קורה גם אם חאג’ אמין אל חוסייני ×”×™×” נרקב בכלא בריטי באותה העת.

אשר לשקר הקטן יותר של נתניהו – כל המועמדים לדין בנירנברג היו גרמנים. חוסייני ×”×™×” אז במעצר צרפתי. הבריטים דרשו את הסגרתו, כנתין בריטי ששיתף פעולה עם הנאצים; היוגוסלבים ביקשו את הסגרתו עקב פשעי מלחמה שלגמרי סביר שהוא ×”×™×” מעורב בהם שם. הצרפתים דחו את שתי הבקשות – אבל ספק אם הם היו יכולים באותה הקלות לדחות בקשה של בית המשפט הבינלאומי בנירנברג.

אז למה נתניהו, שמתהדר בכך שהוא קורא היסטוריה, מגיע עם שקרים מביכים כאלה?

×›×™ הימין היהודי התמכר ל-hasbara. הוא התמכר לצורך שלו להוציא את ישראל צודקת בכל מצב, לא משנה מה הוא. Hasbara מכוונת מטבעה אל הציבור היהודי בישראל ואל תומכי ישראל מחוצה לה. גרמניה כבר לא אויב מועיל יותר – לעזאזל, היא מחמשת את ישראל בצוללות שיכולות לשאת נשק גרעיני. הפלסטינים, מצד שני, מתעקשים על זכויותיהםץ צריך לעשות משהו בנושא ולסמא את עיניהם של היהודים בישראל. ומה טוב יותר מאשר שקר גס, שקר מדהים, שקר ענקי, שקר מוצלח דווקא משום שהוא מופרך כל כך, שבו אומר ראש הממשלה ליהודים שהם טעו – שלא היטלר הוא האויב הגדול שלהם, אלא המנהיג הלאומי הראשון של הפלסטינים?

אם השקר הזה יידבק, אפשר יהיה לעשות את הזהות הקבועה שעושים אנשי הימין בין פלסטינים ונאצים, ולטשטש את העובדה שמדובר במאבק בין ילידים ובין פולשים אירופאים מערבית של כוח מאורגן שנתמך על ידי מדינות זרות. אם הפלסטינים הם נאצים, אז ברור שאין על מה לדבר איתם. אם המנהיג הלאומי שלהם אחראי לרצח מיליוני יהודים, אז הנכבה היתה מוצדקת.

למעשה, הטיעון המובלע של נתניהו הוא הצדקה של נכבה שניה: הפלסטינים דבקים במנהיג שאחראי לרצח מיליוני יהודים, המנהיג הנוכחי שלהם הוא היורש הישיר שלו, ועל כן… נתניהו משאיר את המסקנה באוויר. האיש שהוא דחף לרשות השידור, אבישי עברי, כבר מדבר בגלוי על “נכבה עכשיו”, וינון מגל אומר ש”לא רק אינתיפאדות אפשר לספור, גם נכבות”, ומפנטז על הריגתם של 100,000 פלסטינים.

רגע, היתה נכבה? מסתבר שכמו מכחישי שואה סטנדרטיים, בימין היהודי לא היתה נכבה כל זמן שהיא משמשת כנשק תעמולתי נגדנו – אבל לגמרי היתה כזו, כשהיא יכולה לשמש כאיום על פלסטינים. ×–×” לא קרה אבל, אומר הימין היודו-נאצי, ×–×” מגיע להם. ועל כן ×–×” ×™×’×™×¢ שוב.

נתניהו צריך לאחד את הציבור היהודי למאבק שהוא מנהל נגד הפלסטינים, כי הוא יודע שאין לו פתרון. אז צריך להגביר את הפצת השנאה. וזה עובד: מי שהסתכל על המגיבים הימנים היום ברשת, יכול היה לשמוע אותם צווחים שנתניהו צודק, כי כי כי… כי המופתי הגיע לברלין חודשיים לפני ועידת ואנזה ולכן הוא אחראי עליה. אתה יכול לשמוע אותם נשבעים שהוא היה נוכח בה, ולא יעזור להביא את רשימת הנוכחים. יועז הנדל, שלא מבין למה אנשים תוקפים את נתניהו, נאלץ להודות שמדובר בקשקוש שמטרתו היא דהלגיטימציה של הפלסטינים – אבל זו מטרה הגיונית, לדעתו. כלומר, הנדל יודע שמדובר בשקר מסיבי אבל מעדיף לתקוף את חושפי השקר. כי ההגיון של ה-hasbara מעל לכל.

כל זה גורם לנתניהו להיראות, מחוץ לישראל ובעיני ישראלים שפויים, כמו מישהו שלגמרי איבד את זה. גרמניה היתה צריכה להכריז לפני המפגש של נתניהו היום עם מרקל שהיא אחראית לשואה; יש כנראה יהודים שיחשבו שזו עוד הוכחה לכך שהגרמנים אנטישמים. הדיבורים על הפלסטינים כאחראים לשואה מזיקים לישראל, לא משפרים את מעמדה.

ואף על פי כן, נתניהו ביצע חצי הכחשה, לא הכחשה, של הדברים שאמר. הוא שב ואמר שלחוסייני יש אחריות לשואה. למה? כי על פי האגדה שהימין היהודי בלע ולא נודע כי באה אל קרבו, אם רק נשכנע את עצמנו שאנחנו צודקים, הכל יהיה בסדר. אם נתאחד, ולא משנה סביב איזה שקר מופרך, אף אחד לא יוכל עלינו.

ונצטרך את האחדות הזו, ×›×™ בפעם הבאה שיגיע לפה איזה לילה וערפל, בפעם הבאה שצה”ל יצטרך לצאת למבצע גדול בגדה, בהחלט יכול להיות שצה”ל והממשלה – בלי פקודה, לא צריך פקודה, מי שצריך לדעת יודע מה מצופה ממנו – יצאו לנכבה 2.0. וכשזה יקרה, צריך שהציבור ×™×”×™×” מוכן.

×–×”, כמובן, יגרור אותנו למלחמת נצח. אבל ×–×” מה שיפה ב-hasbara: היא תאטום אותנו מהאמת, היא תכניס אותנו לתא תהודה שבו אנחנו שומעים רק את המיית ההתקרבנות שלנו, בעודנו מבצעים טיהור אתני קטן. הרי הם תכננו להשמיד את כולנו, הם לחשו על אוזנו של היטלר – אותו האיש, שבהשלכה שמבצע נתניהו הוא נטול כל רצון ומציית לאדם האחרון שדיבר איתו.

וחוקרי השואה שחיים פה ובעולם יתלשו שערות, כי את התהליך הזה הם מכירים כל כך טוב. אבל מי יקשיב להם: הם חושבים שהעולם לא נע סביב הציר של מלחמתה של הציונות בפלסטינים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התקשורת היהודית התמכרה לגמרי לנראטיב של ה-hasbara, הגרסה החדשה של העולם כולו נגדנו, והופכת במהירות למכשול לציבור

המועצה לזכויות האדם של האו”ם גינתה אמש (ו’) את ישראל בשל התנהלותה במהלך צוק איתן, בהתבסס על דו”ח דיוויס, שעליו כבר כתבתי כאן. כהרגלה של המועצה, היא דפקה לעצמה כדור תעמולתי ברגל ואימצה רק את החלקים בדו”ח שדנו בישראל ולא הזכירה במילה אחת את פשעי המלחמה של חמאס, שבהם דו”ח דיוויס דווקא דן באריכות.

אבל מבחינת התקשורת הישראלית זה כלל לא משנה, משום שמלכתחילה היא לא התייחסה לדו”ח כראוי לו. העיתון הנמכר בישראל, ידיעות אחרונות, מנהל בחודשיים האמרונים מערכת hasbara משלו, שמתחרה בזו של לשכת ראש הממשלה והבטאון שלה, ישראל היום. התוצאה היא שרוב הישראלים לא קיבלו דיווח ראוי על דו”ח האו”ם.

באופן מדאיג למדי, התקשורת היהודית בישראל אימצה את הרטוריקה של לשכת ראש הממשלה. ראו את הדברים שפרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו לפני כעשרה ימים.

נתניהו, כצפוי, משקר (אני רוצה להודות לקורא אסף רזון על ההפניה). מי שיפתח את הדו”ח (סעיפים 107-108), יגלה שהוא אכן כותב שאין לוועדה יכולת לברר מה היתה הכוונה מאחורי המנהרות – אבל שעובדתית, הן שימשו אך ורק לתקיפה של חיילי צה”ל, שהם מטרות צבאיות לגיטימיות.

זו קביעה שאי אפשר לחלוק עליה, פשוט משום שהיא עובדתית: המנהרות שימשו אך ורק לתקיפה של חמושי צה”ל. הבעיה עם העובדה הזו היא שהיא סותרת את קמפיין ההפחדה של הממשלה במהלך “צוק איתן,” כביכול מדובר ב”מנהרות טרור.” זה, כזכור, היה הקמפיין שבאמצעותו תירצה הממשלה את המבצע הקרקעי.

×–×” שנתניהו מאשים את הוועדה בכך שהיא לא מתיישרת עם עמדת ממשלת ישראל – עמדה שכמובן מוצגת לציבור כעובדה – ×–×” צפוי למדי. כמו בנט וכמו לפיד, נתניהו הוא כעת חשוד בפשעי מלחמה. אפילו אלמלא הכרנו את הנטיה הטבעית שלו לשקר, סביר שהוא ישקר בנושא ×”×–×”.

השאלה היא למה התקשורת היהודית מתיישרת איתו. הנה מה שדיווח אמש טמקא:

אפילו אם × × ×™×— כרגע לדמגוגיה של הכותרת “בזמן הירי” (אחר כך טענה מערכת הבטחון שהירי ×”×’×™×¢ בכלל מסיני), יש פה שני שקרים. קודם כל, השקר של נתניהו שצוין למעלה, ושנית – השקר שכביכול הוועדה טענה שחמאס סיפק אזהרה לירי שלו.

מי שיקרא את הדו”ח (סעיפים 92-95) יראה שהוועדה מצאה שהתראות על ירי מהרצועה הגיעו רק במקרים בודדים בלבד, ושיתר על כן, ספק אם ההתראות היו מועילות. אבל הוועדה כותבת שם שלא זו הבעיה: אפילו אם ההתראות של חמאס היו מספקות, העובדה שהוא הפעיל כלי נשק בלתי מבחינים כלפי ריכוזי אוכלוסיה אומרת שהוא ביצע פשע מלחמה. לזה, משום מה, אין זכר בטמקא.

יש עוד טענה של תועמלני הממשלה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב גם בכלי התקשורת: כביכול, מלחמתה של ישראל בחמאס היתה מוצדקת, ועל כן אין מקום לביקורת על האמצעים שבהם נקטה. זה בלבול קלאסי, ומכוון, בין שני ענפים של משפט המלחמה הבינלאומי: ius ad bellum, כלומר ההצדקה ליציאה למלחמה, ו-ius in bello, לחימה צודקת. אלה שני דברים שונים מהותית: יכולה אומה לצאת למלחמה שלא בצדק, אבל לנהל את המלחמה כראוי; והיא יכולה לצאת למלחמה בצדק מוחלט ולבצע פשעי מלחמה מחרידים במסגרתה. ברור למה הממשלה רוצה לבלבל בין השניים: טענת צדקת המלחמה שלה (שלא נכנס כרגע לשאלה האם יש בה ממש) מאפשרת לה להסוות את האמצעים הנפשעים שבהם ניהלה את המלחמה. וכך אפשר בקלות ליצור מצב שבו, אם מישהו מצביע על פשעי המלחמה שביצעה ישראל, לזעוק שהוא טוען שהחמאס צודק!!!!!1!, ולהשתיק אותו.

האמת פשוטה למדי: שני הצדדים פושעי מלחמה ומנהיגי שני הצדדים צריכים לעמוד לדין כפושעי מלחמה. בוגי יוכל לחלוק את התא בהאג של מוחמד דף, ונתניהו – את ×–×” של ×”× ×™×™×”. האחרון כנראה יוכל לטעון שאיבד שליטה על הזרוע הצבאית שלו, אבל ×–×” כבר טיעון לעונש.

למה שום דבר מכל זה לא מופיע בתקשורת היהודית? למה טמקא, לכאורה אופוזיציה לנתניהו, פשוט מעתיק את הרטוריקה הממשלתית בנושא צוק איתן? מפני שהתקשורת היהודית מפוחדת ואיבדה את הצפון. היא שכחה שהתפקיד שלה הוא לא לעשות לקוראים שלה נעים בגב, אלא לאתגר אותם. היא צריכה היתה להיות המתריע בשער, אבל אין לה את האומץ. היא חוששת להיות מוקעת כ”שמאלנית.”

אז היא מעדיפה למכור לציבור את השקרים של נתניהו ולפיד, להעלים את העובדה שהשקרנים האלה הם חשודים בפשעי מלחמה, ולעבור לנושא הבא. בדרך, היא מגבירה את הניתוק של הציבור היהודי מהנעשה סביבו, בונה לו קונכייה נעימה ומנותקת – ושוקדת על טיפוח המיתוס של “העולם כולו נגדנו.”

תקשורת כזו הופכת במהירות, ומרצון, למקבילה של התקשורת בדרום אפריקה של האפרטהייד ושל מדינות אחרות שהתדרדרו לדיקטטורה. כשנצא מזה, אם בכלל, נצטרך לשפוט לא רק את הגנרלים והמדינאים; גם העורכים יצטרכו לתת דין וחשבון. וכמו השופטים, גם הבגידה שלהם היא מהגרועות שבהן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)