החברים של ג'ורג'

די למנגנון החושך: השב"כ השתמש בחותמת הגומי שלו, אלוף פיקוד מרכז, והוציא צווי הרחקה מהגדה המערבית לכתריסר מתנחלים. בשב"כ טוענים שמדובר בנבלות מהשורה הראשונה, שהיו מעורבים גם בטרור. וואלה. אז למה אתם לא עוצרים אותם, גוררים אותם לבית משפט, מגישים נגדם כתבי אישום, מרשיעים אותם, משליכים אותם לאיזה תא וזורקים את המפתח – או, במקבילה של מדינת הרווחה שממזרח לקו הירוק, נותנים להם שלושה חודשי עבודות שירות?

מה אתם אומרים? זה בגלל שאין לכם הוכחות? הבנתי. אבל, אדונים יקרים מהמשטרה החשאית, אנשים שכנגדם אין ראיות מוגדרים בדרך כלל בשם הטכני "חפים מפשע". המצב שבו אנשים אינם מועמדים לדין, ואינם יכולים להתגונן מפני האשמות, איננו מצב שמדינה דמוקרטית יכולה לסבול. תומכי השב"כ נוהגים לטעון שאי אפשר לקיים מדינה מודרנית בלי שירות שכזה, וזה כנראה נכון. אבל הסמכויות שלו רחבות מדי – וכאן המקום להזכיר שלעציר באינקוויזיציה היו יותר זכויות. הוא יכול היה לדעת מי האשים אותו, בתור התחלה, ואם היה מדובר באויב שלו, העציר היה מושחרר.

אז, בקיצור: אם יש לכם ראיות, הציגו אותן. אם אין לכם כאלה, לכו וחפשו אותן ותשובו אלינו כשיהיו. אבל המצב שבו אתם באים לעוד פקיד שאין עליו שום ביקורת, ואומרים לו שתסמוך עלינו, הם נבלות, וזכויותיהם של בני אדם נשללות – זה קיים רק במדינות שמזכירות תקופות אפלות ™.

ועוד הערה: יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, אמר בתגובה ש"צווי הרחקה מנהליים סיטונאיים כאמצעי ענישה על דברים שאולי נעשו ואולי לא נעשו בעבר, הם כלי אסור בחברה דמוקרטית. חתימה של אלוף הפיקוד וענישה מנהלית, אינן יכולות לשמש תחליף לאיסוף הראיות, הוכחת האשמה בבית משפט וכיבוד ההכרעה השיפוטית." זה ודאי נכון, אבל קשה להתעלם מהמחשבה המדכאת שלא שמענו את ה"ה דיין מתבטא בצורה כזו כאשר כמה משכניו – אמנם, לא בני הגזע הנבחר – נעצרו במעצר מנהלי. כנראה שיש כלים, אליבא דדיין, שהשימוש בהם אסור כלפי יהודים טובים ומותר כלפי פלסטינים ויהודים רעים.

להלאים את משרד האוצר: יום ראשון התחיל טוב, עם התפטרותו של מנכ"ל משרד האוצר. אתמול חשף הלז לסבר פלוצקר את הסיבות להתפטרותו: הוא לא יכול היה לעמוד יותר ב"הסתה" של נתניהו כלפי הטייקונים.

וואלה. כלומר, מנכ"ל משרד האוצר נאמן יותר לקבוצה של ברונים שודדים בלתי נבחרים מאשר לראש הממשלה ושר העל הכלכלי שלו. ההסתה המדוברת, אחרי הכל, לא תביא להסתערות על מתחמיהם של תשובה, דנקנר ואריסון – לכל היותר היא תגרע כמה אחוזים מרווחי העוול שלהם.

על כל צריך להזכיר שוב את המנטרה הוותיקה: יש להלאים את משרד האוצר. כלומר, להחזיר אותו לשליטת הציבור. המשרד הזה פועל כנגד האינטרס הציבורי לפחות מאז אמצע שנות השמונים. נזכיר, למשל, שבשנות התשעים הצליחה מרצ, בהובלת רן כהן, להגיע להישג אופוזיציוני נדיר ולהעביר את חוק הדיור הציבורי. האוצר לא התרשם מהחלטת הכנסת, וקבר את חוק הדיור הציבורי פעם אחר פעם באמצעות חוק ההסדרים. עכשיו אנחנו אוכלים, בין השאר, את פירות המהלך הבזוי הזה.

אחת הדרישות של המאבק צריכה להיות שכל פקיד שהיה מעורב באחד מהתרגילים האלה, ו/או בהונאת נבחרי ציבור או סתם הציבור (רשימת למטה), צריך ללכת הביתה, ועכשיו. במקביל, צריך תקןופת צינון, כדי שהאנשים האלה לא יוכלו סתם כך לקפוץ לחיקו של האוליגרך הסמוך ולשמש שתדלן שלו.

כן, מול מצלמות: אחת הדרישות של צוות המו"מ של המוחים, שלמרבה הצער הם התקפלו ממנה תחת לחץ "המבוגרים האחראים" נוסח עופר עיני, היא שהמו"מ מול בנימין נתניהו וחבר מרעיו יתנהל מול מצלמות. המבוגרים האחראים אמרו לנו שככה לא מנהלים מו"מ.

למה לא, בעצם? הרי יש לנו עסק עם שקרנים מדופלמים, שלא היססו לחזור מהסכמות שאליהן הגיעו. ליאור ג. אסף רשימה מרשימה כאן. על נתניהו עצמו, האיש שהסתבך בשקרים גם מול היחצ"נים של ג'סטין ביבר, מיותר להרחיב את הדיבור.

קל להם, בין השאר, לשקר משום שרק מעט מאד אנשים יודעים על השקר. זה היה בחדר אפוף עשן והתקשורת לא שמה לב לפרטים. לשקר מול המצלמות, מצד שני, זו התאבדות – השקר ישודר שוב ושוב ושוב, וירדוף את השקרן. מצלמות בהחלט יכולות לאזן את יחסי הכוח.

ועוד דבר אחד: כחלק מהלקיחה חזרה של השלטון מידי האוליגרכים ומשרתיהם לידינו, תיערך הקראה חגיגית של מגילת העצמאות ביום שישי הקרוב, בשעה 16:00, מול המקום שבו הוקראה לראשונה בשדירות רוטשילד. פרטים נוספים כאן. בואו בהמוניכם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יהיו למשיסת נערי האוצר.

(יוסי גורביץ)

שדרות רוטשילד, 28.7.11. עוד תמונות אפשר לראות פה.

(יוסי גורביץ)

כובע הקסמים של נתניהו הולך ומתרוקן במהירות. הפעם הוא לא הצליח לשחד את הסטודנטים בכמה פיצות, והנסיון שלו למנוע את "מחאת העגלות" של ההורים היה פאתטי במיוחד – הצעה להוריד ב-50% את מחיר הנסיעה באוטובוס של הורה עם עגלה. ההצעה התקבלה בבוז הנדרש, שהצטרפה לבוז שקידם את מצגת הפאוורפוינט האווילית שלו כמה ימים קודם לכן. הצטרפותו המאוחרת של עופר עיני למאבק, והקפיצה על העגלה של ציפי לבני מקדימה – היא נראתה היום בסביבות מאבק הרופאים, אחרי שתיקה ארוכה כמעט כמו זו של אהוד ברק, מנהיג סיעת איסתקלל – ודאי גרמו לנתניהו להזיע עוד יותר.

עכשיו, אני שומע מכמה וכמה כיוונים שנותרו לנתניהו רק שני שפנים: האחד, שחרורו של גלעד שליט. בכלל לא בטוח שזה יעצור את המחאה, והמהלך ×”×–×” צריך הסכמה של החמאס – שמצידו, מה בוער לו. ממשלה חדשה עשויה להיות גמישה יותר מזו של נתניהו, ולו בגלל הצורך שלה בזריקת פופולריות מהירה. השפן ×”×–×”, אפשר לומר בבטחה, הוא במצב שרדינגר – נתניהו לא ידע אם הוא ×—×™ עד שינסה לשלוף אותו.

השפן האחר הוא יציאה למלחמה, או, אם לא מלחמה, לאיזה מבצע שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי. זה דווקא עובד תמיד. אתמול חגו מטוסי חיל האוויר מעל רצועת עזה, ובכלל נראה שמשרד הבטחון מחמם שם את הגזרה בשבועות האחרונים. ואם כבר הזכרנו את יו"ר סיעת איסתקלל, אז אתמול הוא טס שוב לארה"ב, לעוד פגישה עם המנהיגים שם. על מה הם הולכים לדבר?

לא יודע. אני יודע שרכזי הבטחון בצפון קיבלו התרעה רשמית מהממשלה שהולך להיות חם בסביבות ספטמבר, אולי מלחמה. אולי עם הפלסטינים, אולי עם ערביי ישראל, אולי עם החיזבאללה.

רוב מלחמות ישראל, נזכיר, היו יוזמה של ממשלות ישראל, ולעיתים קרובות היתה להן סיבה פוליטית. מלחמת 1956 היתה קנוניה של שמעון פרס עם הבריטים והצרפתים. שיגור הטילים הראשון של ישראל בוצע ערב בחירות, בתחילת שנות השישים, וזה עבד לבן גוריון. ב-1967, האמריקנים רצו זמן לדיפלומטיה, אבל לצה"ל לא היתה סבלנות והמלחמה פרצה. הפצצת הכור העיראקי ב-1981 בוצעה ימים ספורים לפני הבחירות של אותה שנה, לגמרי לא במקרה. על 1982 מיותר להרחיב את הדיבור. שמעון פרס יצא לענבי זעם ב-1996 כדי לנצח בבחירות; מהיותו שמעון פרס, כמובן, הוא קצר רק תבוסה – ההפגזה בכפר קנא הובילה לכך שערביי ישראל סירבו לצאת ולהצביע עבורו, ונתניהו ניצח ב-0.4%. ב-2006, ניצל הצבא תקרית גבול כדי לצאת למלחמה בכדי למחות את חרפת התבוסה לחיזבאללה בימי שהותו ברצועת הבטחון. זה נגמר כפי שניתן היה לצפות. עופרת יצוקה היתה תוצאה של רצון ישראלי לעימות ודחייה של בקשות החמאס להמשך הפסקת האש, צריך הרבה מאד רצון טוב ולא מעט תמימות כדי להאמין שלא היה לה קשר לבחירות שכבר הוכרזו.

לאהוד ברק אין כל עתיד פוליטי, והוא מספיק נבון כדי לדעת את זה וכדי לדעת שהוא הפוליטיקאי השנוא ביותר בתולדותיה של ישראל, וששום דבר שהוא יעשה פרט לספוקו לא ישנה את זה. האמת, גם זה לא יעזור, אם כי זה כנראה יגדיל את מספר האנשים שיגיעו ללוויה, ולו כדי לוודא שהוא אכן מת. מותר לתהות אם הוא נמצא בארה"ב כדי להשיג תמיכה אמריקנית למלחמה, שהיא פחות או יותר הדבר היחיד שיקנה לו עוד זמן. להוציא 1956, שהעלתה את חמתו של אייזנהאואר להשחית, שאר המלחמות זכו לתמיכה אמריקנית, מהוססת או נלהבת, וישראל לא יצאה למלחמה בלי הבנה, לפחות, עם ארה"ב.

אז אם בשבועות הקרובים, תפרוץ פתאום מלחמה; אם הגבול בצפון או בדרום יתחמם לפתע, לכאורה מעצמו; אם נתניהו יופיע, חיוור ונחוש, ויאמר שהוא הורה לצה"ל להתחיל בתקיפת איראן כדי למנוע ממנה להפוך לגרמניה הנאצית – אל תאמינו לאף מילה שאומרים לכם. הנחת היסוד צריכה להיות שהמשטר מציל את עצמו באמצעות מלחמה. אחרי הכל, זה מה שהתעמולה שלנו אומרת כבר שנים על השליטים הערבים. נראה לכם שאהוד ברק ציני פחות מנסראללה? שלנתניהו אכפת מאזרחיו יותר מנאצר?

יש לקוות שהאזהרה הפומבית של מאיר דגן והבעת הספק שלו האם יורשיו יכולים לעמוד בפרץ הממשלה ההרפתקנית תבייש את בכירי הצבא והם יבלמו את רעיון העוועים הזה. מצד שני, חיי הצבא לא מטפחים שכל ישר ואת היכולת לומר "לא". אז אם תפרוץ פתאום מלחמה, חובתנו תהיה לשבש אותה – להסתער על הקריה, לחסום את הכניסה לבסיסי חיל האוויר, ובאופן כללי לסרב לשמש כפיונים בנסיון של ברק ונתניהו להציל את האוליגרכיה הכלכלית-פוליטית על חשבון דמם של האזרחים. הפטריוט האמיתי, בשעה כזו, יתייצב מול ממשלתו ומול צבאו.

בואו נקווה שזה לא יקרה, אבל בואו נהיה מוכנים.

ועוד דבר אחד: לי, אישית, נמאס לשמוע – כמעט תמיד מאיזה חובש כיפה או מתנחל, שכבר הסתדר על חשבון הציבור – את הקריאה "לך תגור בלוד". לא רוצה לגור בלוד. לך אתה לגור שם. ממשלת ישראל דפקה את המקום בעקביות, ופגעה בתשתיות שלו, הכל מתוך נסיון להשלים את הטיהור האתני של 1948 ולהוציא משם את הפלסטינים שעדיין נאחזים באדמותיהם. קודם תהפוך את לוד לעיר ישראלית שראוי לחיות בה, ובמיוחד חבר אותה לתחבורה ציבורית ראויה – ולא, רכבת ישראל זה לא זה – ואחר כך דבר איתי.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, נתן היום (א') את ההצגה הקבועה שלו במצבי משבר: הוא הרים את קולו, דפק על השולחן, נזף בשרים והודיע שהוא ראה את משבר הדיור מגיע מקילומטרים. מי שלא מאמין לו, נמנע מלומר, יכול לקרוא את זה, שחור על גבי פנטזיה, בספרו על הטרור. או אולי בההוא על מקום מתחת לשמש. זה שהוא ראה את זה, כמובן, לא אומר שהוא עשה משהו בנידון. לא בשביל זה הוא מקבל משכורת. הוא זרק הבוקר את התיק על אריאל שרון, שזה תמיד הכי קל: האיש, קודם כל, לא היה בסביבה כבר חמש שנים, אז מי זוכר מה הלך שם; ושנית, הוא בקומה ולא יכול להגן על עצמו. נתניהו, כמובן, סומך על כך שאנשים לא יזכרו מי היה שר האוצר של שרון. שטיק נוסף של נתניהו היה להודיע שהוא ייפגש בקרוב עם מנהיגי המחאה – רק שהם לא שמעו על זה. כנראה שבלשכת נתניהו לא הפיקו לקחים מפרשת ג'סטין ביבר.

השופר של נתניהו, ישראל היום, עשה הבוקר כל מאמץ לגמד את ההפגנה שהיתה אתמול. הוא כתב שהיו בה 20,000 איש, וזאת למרות שכמעט כל מי שנשאל העריך שהיו הרבה יותר. הוא דחק את הכותרת למעלה, הקטין אותה, והוסיף לה את תגובת ראש הממשלה. הכותרת העיקרית שלו היתה התקפת הטרור של חובב ישראל בנורווגיה, כמובן תוך השמטת העובדה שהוא היה חובב ישראל. רק זה היה חסר ל-Hasbara.

תומכיו העיקריים של ראש הממשלה, מעבר לכתבלבים חסרי המצפון של ישראל ביתנו, מגיעים, כפי שכתבתי אתמול, מההתנחלויות. הם הובילו את הקו שטען שמדובר במפונקים שלא רוצים לגור בפריפריה. המתנחל קלמן ליבסקינד העריך ביום שישי בזלזול שמספר המפגינים יגיע ל-600; מכרה כבר תהתה על מידת החיבור הרגילה שלו למציאות, אם זו ההערכה שלו. התשובה לשאלה מדוע אנשים לא רוצים לגור בפריפריה טמונה בגוף השאלה, ויש משהו מגונה מאד באנשים שחיים בשכונת וילות מסובסדת – שלום, חנוך דאום! – ושולחים אנשים אחרים לחיות בלוד.

מסובסדת? אכן. בעצתה של ידידה טובה העפתי מבט זריז על הדירות להשכרה באזור השומרון ביד2. מה אני אגיד לכם? גן עדן. ניקח, למשל, את ההתנחלות עופרים. אפשר למצוא שם דירת גן להשכרה, בת חמישה חדרים ומרחב של 120 מ"ר ועוד 300 מ"ר של גינה, עם מזגן, מחסן, ומרפסת. כל זה, תמורת 3,200 ₪ בחודש בלבד.

בהתנחלות סמוכה, בית אריה – אותה מועצה מקומית – המחירים גבוהים מעט יותר. קוטג' בן חמישה חדרים, ששטחו כ-160 מ"ר, ממוזג אבל ללא מחסן או מרפסת, יעלה לכם 3,750 ₪. מצד שני, הארנונה תעלה לכם רק שקל אחד לחודשיים. לא תקחו?

מצד שני, דירת חמישה חדרים זו באמת הארץ המובטחת. רוב האנשים השפויים שמשפחתם קטנה מתלבטים בין שניים וחצי חדרים לשלושה. ובכן, בקדומים תוכלו לשכור דירת גן בת שלושה חדרים, 70 מ"ר לדירה ועוד כ-200 לגינה, תמורת 1,700 ₪ בלבד. אמנם, היא לא ממוזגת, אבל במחיר כזה שווה לכם להתקין מזגן בעצמכם. ואם אתם זקוקים לבית כנסת או מכולת, אז היא ממש קרובה. אם תהיו ברי מזל עד למאד, תוכלו למצוא דירה דומה בתל אביב – בלי גינה, כמובן – תמורת 6,000 ₪. כלומר, יותר מפי שלושה.

במעלה אפרים תוכלו למצוא דירה דומה – שלושה חדרים עם ×’×™× ×”, מרפסת והפעם גם מזגן אגרסיבי, שעושה רוח כמעט כמו שר החוץ – תמורת 1,500 ₪ בלבד. כלומר, כרבע ממחירה בתל אביב. 

ויש עוד. יש לא מעט. כל דלפון ייתי וייקח. כל טוב ארץ זרה פרוש בפנינו. את הילידים לא רואים. את הפתיל הרוחש לא שומעים. אז, באמת, כשכל כך טוב, למה לא? אי אפשר לומר שלממשלת ישראל אין מדיניות דיור: יש לה. היא, פשוט, לא מיועדת לסייע לאנשים שבחרו להתעלם מהפרויקט הלאומי הגדול ולהמשיך לגור בישראל.

ועוד דבר אחד: באחד התרגילים המסריחים ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות, אחינו חובשי הכיפות הסרוגות מציעים מסלול "אדי לדתיים" – כזה שיעניק להם קדימות בקבלת איברים ומושתלים ובו זמנית יאפשר להם להתחמק מלתרום איברים בעצמים, הכל תוך רמיזה גסה שאת האברים שלהם אין לדחוף לגוף טמא של גוי. שלי שלי, שלך שלי – זו, כידוע, מידת רשעים. כנראה שהכלל הזה לא חל על בני האליטה בעיני עצמה של העם הנבחר בעיני עצמו.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט פורסם לראשונה באקטיביסמוס).

ההורים שלי היו באיטליה כשהם גילו שאמא שלי בהריון איתי. אבא שלי למד שם, ואם הם רצו, הם יכלו למשוך עוד קצת, ולהעניק לבן שלהם אזרחות איטלקית. הם בחרו לחזור לארץ, כדי שאוולד בישראל. פעם זה היה סיפור על פטריוטיות. היום זה סיפור על איך איבדתי את הסיכוי להיות אזרח של האיחוד האירופי.

ויש המון סיפורים כאלה. אני שומע אותם כל הזמן מסביבי. הסבתא שלא הוציאה אזרחות פולנית, ההורים שלא התאמצו מספיק בשביל לקבל אזרחות אמריקנית. לכולם יש סיפור כזה, מלבד לאלו שכבר הסתדרו. הוצאת אזרחות זרה נעשתה נושא שיחה. בהינתן מספיק זמן בין שני אנשים, גם הנושא הזה יעלה.

***

בחנו את עצמכם – מה מבין הדיווחים הללו לא התרחש עדיין:

יואב גלנט, הרמטכ"ל המיועד, מואשם בהשתלטות על אדמות ציבור ובהקמת חומה לא חוקית בשטח המושב.

ח"כ אורי אריאל אמר שיש לחוקק חוק כדי להיאבק ביכולתם של ערבים לרכוש קרקעות בישראל.

משרד הפנים ביטל את ההכרה בבצלם כמלכ"ר בטענה שמדובר ב"ארגון פלסטיני קיצוני".

ח"כ דני דנון אמר ש"הגיעה העת לסגור כל ברז מימון ערבי או אירופאי שמזין את ההסתה נגד ישראל וכופה עלינו את משנתו דרך הנאיביות הקיימת במשטר הדמוקרטי".

אם קשה לכם להחליט, ככל הנראה כל הידיעות הללו נראות סבירות בעיניכם. כולן יכולות היו להתרחש. אם כל הידיעות הללו סבירות, מדוע שלא כולן יתרחשו? כמה זמן יקח עד שגם הידיעה הדמיונית היחידה כאן תקבל גוף ומליצי יושר? שבוע? חודש?

***

אקטיביזם, בעיני, הוא אופטימיות. אתה לא יוצא להיאבק אלא אם אתה מאמין שיש סיכוי לשנות. ההורים שלי חזרו לישראל מכיוון שהם האמינו שאני אוכל לחיות כאן, ומכיוון שהם רצו שאהיה חלק מהמדינה הזו. והאופטימיות שלי הולכת ונמוגה בשבועות האחרונים, עם כל ידיעה במדרון. ויותר ויותר אני מרגיש שלא כולם רוצים שאהיה כאן, שלא לגיטימי עוד להיות שמאל בישראל. ואני לא יודע אם יש משהו שאני יכול לעשות שיעזור, אבל אני יודע שאני לא רוצה לעזוב. לא בגלל שאני לא רוצה לתת למיכאל בן-ארי את התענוג, אלא בגלל שאני אוהב את המקום הזה. אני אוהב את האנשים, ואת השפה ואת עצי הזית, ואני אוהב את כל האנשים המדהימים שיצא לי להכיר כאן. אני לא מתכוון ללכת, לא בלי מאבק.

ומאחורי כל זה, יש גם סיבות לאופטימיות. מחנה השמאל קטן, אבל, אולי לראשונה, ערני. יותר ויותר אנשים מוכנים לנסוע לשטחים כדי להפגין. יותר ויותר אנשים מגיעים לשיח ג'ראח, בלעין, נעלין, מעסרה. יותר ויותר אנשים בשמאל לא מדברים עוד "שלום", אלא "צדק". עבור יותר ויותר אנשים, ערבים הם כבר לא מושג דמיוני, אלא שותפים לדרך. וזה מעט מדי, ואולי גם מאוחר מדי, אבל זה עדיין קורה כאן, בישראל.

ביום שבת הקרוב, ה-15 בינואר, בשעה 19:00 בערב, תתקיים הפגנה נגד הגזענות, חקירת ארגוני השמאל ומה לא. ההפגנה יוצאת מגן מאיר (רח' קינג ג'ורג' 38), והיא יכולה להיות גדולה. היא יכולה אפילו להיות ענקית. זה תלוי בכם. אתם יכולים להישאר בבית, כי אולי ההפגנה הזו לא תועיל בכלום וכי יש דברים אחרים לעשות. ואתם יכולים לבוא, ולהביא חברים, ולגרור את ההורים שלכם.

אם לא תבואו עכשיו, מתי כן תבואו? כי אם עכשיו אתם לא מרגישים צורך לצרוח, לצרוח כך שישמעו אתכם, שהעיר תרעד, אתם חייבים לברר מתי כן תרגישו כך. והאם אז עוד ניתן יהיה לעשות זאת.

(איתמר שאלתיאל)