החברים של ג'ורג'

בית המשפט העליון החמיר במהלך השבוע את עונשו של הקלגס שחר מזרחי, שירה למוות במחמוד גנאים בשלישי ביולי 2006. בית המשפט המחוזי גזר על מזרחי 15 חודשי מאסר; בית המשפט העליון הכפיל את הענישה.

התוצאה היתה צרחה וצווחה, התקפות על בית המשפט העליון ברמה שמזמן לא נראתה, כשהן מובלות על ידי מפכ"ל המשטרה והמינוי של ליברמן במשרד לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ'; האחרון אף דורש הענקת חנינה למזרחי.

חבר הכנסת דני דנון (ליכוד) מיהר להעלות הצעת חוק, שקובעת כי "לא יישא שוטר או איש ביטחון באחריות פלילית למעשה שהיה בתוקף תפקידו, והיה דרוש להדוף תקיפה כלפיו או זולתו, או למנוע בריחה של אדם שעבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, מקום בו סבר השוטר כי נשקפת סכנה לחייו או לחיי זולתו". ההדגשה שלי. הצעת החוק מסייגת את רשיון ההריגה שהיא מעניקה בכך שהשוטר לא יוכל להשתמש אלא אם הותקף או אם מבצע העבירה – שצריכה להיות פשע – נמלט, כמו גם שההגנה הזו לא תעמוד לשוטרים במקרה של פעולה בלתי סבירה בעליל.

הבה נבחן את המקרה של מזרחי. בית המשפט העליון, בצעד חריג, הגיב בתקיפות על ההתקפות נגדו מצד השוטר מס' 1 והשר שלו, ופירט את האירועים. מפסק הדין עולה כי מזרחי הפתיע את גנאים ותפס אותו על חם; גנאים ניסה להמלט אל הרכב שאיתו הגיע, וניסה לדקור את מזרחי במברג. גנאים הגיע אל הרכב, והחל בנסיעה איטית כדי לצאת מהחניה – הרכב שלו היה בין שני רכבים. מזרחי הגיע למקום, שבר את השמשה בצד הנהג וירה כדור אחד בראשו של גנאים. בכך חרג מזרחי מנהליה של המשטרה עצמה, שקובעים שהיה עליו לירות לעבר הגלגלים.

במהלך המשפט, שינה מזרחי את גרסתו ובסופו של דבר טען כי "חש מאוים" על ידי גנאים, שכן סבר שידרוס אותו. בקצרה, כמקובל בקרב שוטרים בבית משפט, הוא שיקר: הוא עמד אז לצד רכב שחנה בין שני רכבים ושלא יכול היה לתמרן. הוא ביצע, בפועל, הוצאה להורג של גנב. בית המשפט דחה את הטענה, וקבע שמזרחי היה מודע לכך שהוא יורה לעבר ראשו של גנאים.

המון מעשי גניבה מתרחשים בארץ מדי יום. רובם המכריע, למרות נסיונם של הגנבים להמלט אם מזהים אותם, לא נגמר במוות. מה שהמשטרה דורשת עכשיו הוא להעביר לידי כל שוטר את הזכות להוציא להורג אזרחים לפי שיקול דעתו; הוא תמיד יוכל לטעון אחר כך – כפי שטוען כעת מזרחי – שהוא "חש" מאוים.

המצב הזה, שבו די ב"חשש" – חשש שתמיד אפשר לפברק לאחר מעשה, כפי שמעיד המעשה במזרק שהתחפש לקלשון – כדי לאפשר לשוטר להפעיל נשק קטלני יעניק לשוטרים כוח ושכרון כוח, וידרבן את השוטרים למעשי ירי בלתי אחראיים. כל מיני מפכ"לים לשעבר מייבבים עכשיו שה"שוטרים יפחדו לירות" ושוטרים התבדחו בנוכחות עיתונאים שהם יוצאים מעכשיו לסיור רק עם גז מדמיע ואלה.

טוב מאד! שוטרים צריכים לחשוש להפעיל כוח קטלני. הם צריכים להפעיל אותו רק כאשר הם, או אלו שעל הגנתם נשבעו, נמצאים בסכנת חיים מיידית. לפני מספר שנים היה מקרה שבו שוטר הגיע לדירה שאליה פרץ בעל גרוש, שחטף את אשתו ואיים עליה בסכין. השוטר הרג אותו כשקירב את הסכין לפניה. זה בעליל היה ירי מוצדק; כאן, בניגוד למקרה של מזרחי, היתה סכנה אמיתית, והשוטר לא היה נתון בסכנה משפטית ולו לרגע.

המשטרה טוענת כעת שהמוטיבציה של השוטרים תרד בעקבות הפסיקה. זה טיעון פסול: גם אילו היו אוכפים את החוקים נגד אלימות משטרתית – מקרה היפותטי, כמובן – המוטיבציה המשטרתית צפויה לרדת. זו לא סיבה טובה להתיר אלימות משטרתית, ועוד פחות מכך להתיר לשוטרים לירות באזרחים על פי שיקול דעתם. אז כן, בפעם הבאה שהם מתעמתים עם פורץ, שישתמשו באלה או בגז מדמיע, לא באקדח.

כל זה, מבלי לומר מילה על החשד המנקר שמזרחי לא היה מעז לירות כך בגנב יהודי. לזה, הוא ודאי ידע, יהיו השלכות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לפני כחודש וחצי, עשה מרדכי אליהו – טרוריסט, רב ראשי, גזען, מקובל ונביא שקר – משהו מועיל סוף סוף והתפגר. היום הודיע הבן שלו, החומץ בן חומצה שמואל אליהו (ההוא שלא הועמד לדין על גזענות לאחר שהוציא פסק הלכה שאוסר להשכיר דירות ללא-יהודים בצפת) על אקט חריג שנעשה במהלך קבורתו: אל תוך הקבר דחפו מקובלים אחרים קלסר, מלא בפסקי דין שמצווים על מלך מלכי המלכים, מי שאמר והיה העולם, המכונה במקומותינו יהוה, להביא את הגאולה, כאן ועכשיו.

מתקבל הרושם שאליהו וחבר מרעיו מפקפקים בכך שיהוה מקשיב לפסיקות שלהם – לא שיש מי שיאשים אותו דווקא בשל כך; אבל אולי צריכים היו לקרוא בקול גדול. אלוהים הוא, אחרי הכל, אפשר שיג ושיח לו, אפשר דרך לו; אולי ישן הוא, ויקץ – מה שנשמע סביר בהתחשב בכך שהם חזרו על הפסיקות האלה שנה אחר שנה. על כן, הם פשוט קברו את פסקי הדין עם נבלת המכשף הוותיק.

* * * * *

קבורת חפצים עם גוויה, כדי שתשמש אותה לאחר מותה, בהגיעה אל עולם-הבא כלשהו, היו נפוצות מאד בעולם הפרימיטיבי. המצרים התפרסמו בכך במיוחד; הפירמידות מולאו בכל טוב מצרים, כדי שלפרעה בדימוס יהיה כל מה שהוא זקוק לו עם תחילת הקריירה השניה והארוכה מאד שלו. עמי ערבה וסוסים היו מקימים תילים, וקוברים בהם את הצ'יפים שהלכו לעולמם עם כלי נשקם, למקרה שהוא יתקל בתאו משוטט ויתקוף אותו רעב. לעיתים שחטו גם את סוסיו על התל. ההינדים – האלה שאנחנו מאמינים משום מה שהם עם שקט ולא מזיק – נסחפו לגמרי והבריטים היו צריכים לדכא את מנהג הסוּטי, שריפת האלמנה כדי שבעלה המת לא יהיה בודד, עוד במאה ה-19. הגיוני לגמרי, על כן, שכאשר קוברים רב חשוב, קוברים איתו את פסקי הדין שלו. כלומר, הגיוני לגמרי אם אתה פרימיטיבי.

למילה הכתובה תמיד יוחס כוח רב, משום שרוב האוכלוסיה עד תקופה קרובה מאד לא ידעה לקרוא. ידיעת קרוא וכתוב היתה משויכת לכהנים ומכשפים בחלק ניכר של התרבות האנושית; הבבלים, שגרעו המון מהידע האנושי, ראו בעצם הכתיבה אקט מאגי, והם שנתנו לנו את הכישוף באמצעות מילים. התפיסה שאפשר להשפיע על משהו אם אתה יודע את שמו היא מאגית במובהק, והיא חלק בסיסי של היהדות העממית (ראו המנהג לשנות את שמו של חולה, כדי לבלבל את מלאך המוות, שבמסורת היהודית נתפס כאינטליגנטי רק מעט יותר מסילבן שלום). סיפור קבלי ידוע, המעשה הנורא ברבי יוסף, מתאר איך באמצעות ידיעת שמות מלאכים כמעט ומצליח קבליסט להשמיד את הסיטרא אחרא ולהביא שלום לעולם. המילה החשובה במשפט האחרון, כמובן, היא "כמעט".

התפיסה שאפשר להעמיד לדין את אלוהים, שכמו כל דבר הוא כפוף לבית דין, היא יהודית במובהק, נובעת מהסיפור על "תנורו של עכנאי" בתלמוד, שקבע שמשעה שיש דין, אין עוד מקום לנבואה, קירות נודדים, בנות קול ושטיקים על טבעיים אחרים. הסיפור עצמו הוא חלק מובהק מנסיונם של כותבי התלמוד למנוע מכל מיני גורמים חיצוניים, כמו מטיפים נודדים ובעלי שד (שלעיתים נקראים בעלי שם, לא במקרה) לחמוס מעט מהכוח שתפסו בעצמם. התוצאה היתה, לעיתים, נשגבת – כמו קריאתו הנוראה של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב "למה בחרתנו להיות קורבנותיך", או כמו המשפט שערכו על פי האגדה אסירי אושוויץ ליהוה (המחזה משובחת של רגע השיא של התביעה אפשר לראות כאן) – אבל בדרך כלל נלעגת. דוגמא בולטת היתה זו של בית הדין של חב"ד, בשיא מחלתו הסופנית של משיח השקר שלהם, שפסק שיהוה חייב לרפא אותו כאן ועכשיו, כמו גם להכתיר אותו לאלתר למשיח. ריבונו של עולם התייחס לפסק הדין הזה כמו ממשלת ישראל לפסק דין של בג"צ, כלומר התעלם ממנו בבוז.

אפשר להניח בבטחון שהתייחסותו של רוכב הערבות לפסק הדין של מרדכי אליהו תהיה זהה.

* * * * *

כמובן, מן הראוי לציין שאין סיבה טובה להאמין למה שמספר שמואל אליהו על קבורת אביו. היא התרחשה לפני חודש וחצי, היתה אירוע פומבי מאד, וזו הפעם הראשונה שמישהו מתאר אירוע משונה כמו תחיבת קלסר לקבר. נזכיר גם שלשמואל אליהו יש היסטוריה של ניפוח דמותו של אביו, כמו בכל פרשת "רחל העזתית", ושאת הסיפור על הקבורה המשונה הוא מספר בספר שהוציא לאחרונה, שגם אותו צריך למכור איכשהו. יתר על כן, מעשיות על שטיקים של מקובלים שנשמעות לראשונה לאחר מותם הן לא בדיוק דבר חדש: יצחק כדורי היה שם קודם.

אבל מה שמעניין פה הוא העובדה ששמואל אליהו מקדם את הסיפור הזה. הוא מאמין שהסיפור הזה מועיל לו. הוא מאמין שהוא מקדם את מאבקו להנצחת אביו (אולי, בקרוב, נשמע על נס של אשה עקרה שנכנסה להריון לאחר שהתפללה על הקבר, סימן בדוק לעושר חדש במשפחת אליהו) ולא שהוא מוציא אותו פרימיטיבי חשוך.

עכשיו, יכול להיות ששמואל אליהו מטומטם מהצפוי ושהוא לא יודע מה הוא עושה. יכול להיות, באותה מידה, שכאשר הוא מקדם את הסיפור הזה, הוא עושה זאת מתוך הכרתו את הציבור שאליו הוא פונה, או לפחות חלק קטן אך די רווחי שלו. אתם יודעים, הציבור שבלע את סיפורי רחל וזה שאמרו עליו שמרדכי אליהו היה הרב שלו.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שיגידו לכם שהיהדות היא דת מתקדמת. משפחת אליהו מחזירה אותה לעידן הפרעונים – וכנראה יודעת למה.

(יוסי גורביץ)

פורסם היום שבחור טברייני שלח לאשפוז צעיר מפני שדיבר עם בחורה. צעיר ערבי שדיבר עם בחורה יהודיה ליתר דיוק. לפי מה שפורסם, הוא שאל "באיזו זכות אתה מדבר איתה" והכה בראשו בחפץ מתכתי. בנוסף לפסק הדין התמוה שמאשים באונס מישהו שלא טרח ליידע בחורה שהוא ערבי לפני הקוויקי שעשו (ונאה דרש גדעון לוי שכינה זאת "התחזות לאדם"), ולתכניות של עיריות פתח תקווה ותל אביב למניעת קשרים בין בחורות יהודיות ובחורים ערבים, מי שמסתובב בירושלים יכול לראות את פרצופו העגום של נריה אופן, (שהורחק משכונת פסגת זאב בעוד אקט אנטי-דמוקרטי בזוי, בצו אלוף פיקוד העורף), ניבט אליו מפוסטרים על לוחות המודעות. ההסבר המסופק שם להרחקתו הוא "מפני שניסה למנוע מערבים להטריד בחורות יהודיות". במשפט הזה, שווה להסתכל עוד פעם.

צעירים ערבים שמגיעים לשכונות יהודיות ומטרידים צעירות היא תופעה נפוצה בירושלים. אפשר לייחס אותה לכל מני דברים, אבל היא בהחלט קיימת. אבל מן הסתם, נריה אופן, המתנחל הקיצוני, לא בדיוק הגיע לשכונה עקב סנטימנטים פמיניסטיים. הערסים המקומיים החמושים בנשק קר, שאותם הוא ארגן כדי לעסוק ב"ניקוי השכונה מערבים" (הם, או שכמותם, חגגו את יום השואה לפני שנתיים בלינץ' בעוברי אורח פלסטינים) לא בדיוק ג'נטלמנים גדולים בעצמם בכל מה שקשור ביחסם לנשים, בלשון המעטה. מה שיש כאן זו פשוט נסיגה גלויה ליסודות הקמאיים שמניעים את הגזענות והלאומנות באשר היא- גברים ש"מגנים" על המונופול שלהם על הואגינה של בנות השבט, מפני הגברים של השבט השכן. את המשפט "להגן על הבחורות" צריך לקרוא כ"להגן על הרכוש".

ואם מדברים על נסיגות, היום פורסם ששרידיו הפיזיים הרב מרדכי אליהו זצוקמרהדגג"ש וכולי, ירדו לקבר יחד עם קלסר עב כרס שמכיל דיונים ופסיקות של "בית דין של מקובלים" שפסק שהמשיח צריך להגיע עכשיו ומייד. למיטב הבנתי (המוגבלת, שכן אני בסך הכול תוצר של החינוך החילוני הרדוד), נשמתו של הרב אמורה להגיש את הגרסה האסטרלית של הקלסר (כי אני די בטוח שגרסת הנייר עדיין במקומה) ל"בית דין של מעלה", וזה אמור לבצע את הפסיקה כלשונה. אם כי לא ברור מה יכולה להיות הסנקציה.

תראו. העניין הזה של אנשים שמתחצפים לאלוהים זה דבר ישן מאוד ביהדות. לדעתי האישית, זה כנראה הדבר הכי יפה ביהדות. אברהם נכנס באלוהים על כוונתו לגרום ל"נזק סביבתי" במסע הענישה שלו על סדום ועמורה במילים "התספה צדיק עם רשע", יש את הסיפור התלמודי היפה עם הקירות ואמת המים, שבו נאמר לאלוהים שהתורה כבר לא בידיים שלו ושיתעסק בענייניו. ויש גם את הסיפור על האסירים באושוויץ שהעמידו את אלוהים למשפט שדה. אבל תסמכו על הפסיכים המקומיים שלא יסתפקו בכיעור שקיים ביהדות בשפע גם בלעדיהם, אלא יוסיפו עליו נדבך משלהם ויכערו גם את מה שנשאר.

מי שדחף את הקלסר לידי הגופה היה איש בשם ישועה בן שושן. הוא היה זה שכינס אותו "בית דין" סודי של מקובלים, שבו השתתף גם אליהו. בן שושן הוא איש רב כישרונות. הוא מיסטיקן, שוחט, מוהל, בעל עבר צבאי מפואר בסיירת שקד, והוא גם ניסה לפוצץ את המסגדים בהר הבית כדי למנוע את הנסיגה מסיני, במסגרת מה שכונה אז "המחתרת היהודית". אבל בואו נעמיק קצת את תוך מאורת הארנב. הכוונה לא הייתה לגרום לבלגאן מדיני כזה או אחר שיעצור את השלום הבזוי, הרעיון לא היה כל כך ארצי. בן שושן חושב שהמוסלמים יכולים להיאחז בארץ רק מפני שהם "יונקים כוח רוחני" מהר הבית. ברגע שתחנת השאיבה שעל ההר תפוצץ, יהיה אפשר להעיף אותם. אבל זה רק חלק מהסיפור.

יהודה עציון, טרוריסט לשעבר נוסף מה"מחתרת" ואיש מכובד ב"מגזר" גרס שהמשבר שייווצר מפיצוץ המסגדים יהיה כל כך חמור, שאלוהים לא יוכל שלא להתערב ולמנוע את השמדת עמו הנבחר, ועל הדרך גם ייזכר שהוא הבטיח לרב קוק גאולה ויעשה, סוף סוף, את העבודה שלו. אז כן, ידוע לי שרוב הימין הדתי מחזיק בגרסאות מדוללות של התפיסות הנ"ל, אבל כשזה הרב מס' 1 ב"מגזר", שלפחות מאה אלף אנשים מופיעים בלוויה שלו, שהוא בעצמו טרוריסט לשעבר ואלה האנשים שהוא עובד אתם, אני מודאג.

מה שמשותף לשתי התופעות ×”× "ל הוא לא רק העובדה שהן מצביעות על נסיגה רבתי והתכנסות סביב המרכיבים הקמאיים ביותר של הזהות היהודית – תופעה שהתגברה קשות החל משנות ×”-90 כתגובת התקפדות של ציבור עם מנטאליות שטעטל להיפתחות הפתאומית של ישראל לשאר העולם ולקריסת הסכמי אוסלו והאלימות שבאה בעקבותיה. המשותף בין התופעות הוא שה"×”×’× ×”" על הואגינה היהודית מפני חדירת גורמים זרים היא בסך הכול גרסה עממית של מיסטיקה מוטרפת שבה מחזיקים המנהיגים הרוחניים של הימין הדתי. "עשב בר" נוסף, הלל וייס, אמר בזמנו ש"כיבוש הוא מצוות עשה, באישה ובארץ". גם ארץ ישראל היא אישה שעליה גברי השבט תובעים בעלות אקסקלוסיבית.

(שלום בוגוסלבסקי)

בית המשפט המחוזי בירושלים דן את סבאר קאשור, פלסטיני ממזרח העיר, ל-18 חודשי מאסר משום שקיים יחסי מין עם יהודיה, תוך שהוא מעמיד פנים שהוא יהודי; הם גם קנסו אותו ב-10,000 שקלים. הוא הציג את עצמו בפני היהודיה כיהודי רווק, אף שהיה למעשה ערבי נשוי. המשפט החל, למעשה, כאשר המתלוננת טענה שבוצע בה אונס בכפיה, אך שינתה את גרסתה במהלך עדותה ואמרה שהסכימה ליחסי המין משום שהאמינה שקאשור הוא יהודי.

עכשיו, אם אני הייתי שופט, ומישהי היתה מתחילה את הדיון בטענה שבוצע בה אונס בכפיה ואחר כך משנה את עדותה ומדברת על יחסי מין בהסכמה, הייתי מזכה את הנאשם ומורה לפתוח נגדה בהליכים על עדות שקר. במקרה שלנו, השופטים – צבי סגל, משה דרורי (כן, ההוא) ויורם נועם – הרשיעו אותו ב"אונס במרמה". צבי סגל התעלם מבקשתו של הסניגור להטיל על קאשור עונש של עבודות שירות, ופסק "שומה על בית המשפט להגן על האינטרס הציבורי מפני עבריינים מתוחכמים בעלי לשון חלקלקה ומתק שפתיים, שבכוחם להוליך שולל קורבנות תמימים, במחיר הכבד מנשוא – קדושת גופם ונפשם".

שאלה: הבה נניח שקאשור אכן היה יהודי, ושהוא היה אומר לאשה שהוא מהנדס תוכנה בכיר ושביכולתו לשדרג משמעותית את חייה, מה שהיה שקר גס. האם הוא היה נשלח ל-18 חודשי מאסר? האם הוא בכלל היה מועמד לדין? האם המשטרה היתה מקבלת בכלל את התלונה? ואם יהודי כשר מתל אביב היה מעמיד פנים שהוא מיליונר אמריקני? האם הוא היה מועמד לדין? נידון ל-18 חודשי מאסר, תוך סירוב לעבודות שירות מצד נאשם חסר עבר פלילי?

נראה שאונס במרמה איננה עבירה נפוצה. במקרה אחד, צייר הורשע לאחר שתחב אצבעות לאבר מינה של דוגמנית בטענה שמדובר ב"סיבה אמנותית". במקרה אחר, מתחזה למקובל – מצאו את ההבדלים – אנס "מטופלת" בטענה שמדובר באמצעי ריפוי. באף אחד מן המקרים האלה לא נטען כי יחסי המין היו בהסכמה. בהרכב ישב, כאמור, משה דרורי, שבעבר נמנע מלהרשיע אברך שדרס בזדון אשה אתיופית; שם הוא דווקא הסתפק בעבודות שירות. כנראה שהונאה חמורה בעיניו משמעותית מדריסה מכוונת.

דרורי לא ישב לבד בדין: שלושה שופטים קיבלו את הפסיקה הזו, שריח חריף של הגנה על "טוהר הגזע" עולה ממנה. בשעתו, ניסה מאיר מרטין כהנא להעביר חוקי גזע בישראל, שיהפכו קיום יחסי מין בין יהודים ולא יהודים לעבירה פלילית. יש לקוות שבית המשפט המחוזי בירושלים לא הולך בעקבותיו.

(יוסי גורביץ)

במשך עשרות בשנים, התהדרה ישראל בכך שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". היא מעולם לא היתה דמוקרטיה: היא הפלתה שיטתית את אזרחיה הלא יהודים (רק השבוע, למשל, זכו כפרים ערבים בגישה לתחבורה ציבורית), וכדי לאפשר בעקיפין חוקי טוהר דם, היא העניקה לאנשי דת את השליטה בכל תחומי האישות. היא מאפשרת את קיומם של בתי משפט שבהן נשים נחותות אינהרנטית מגברים, ועדותן בלתי קבילה. אף חוק בישראל איננו מבטיח את זכות הדיבור (היא נשענת רק על פסיקות בג"צ), וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השמיט במפגיע את הזכות לשוויון. ישראל אף פעם לא העמידה פנים שיש שוויון בין אזרחיה.

עכשיו נמאס לה גם להעמיד פנים שהיא דמוקרטית. הכנסת ערכה השבוע זובור לחברת הכנסת חנין זועבי, בשל העבירה החמורה של הבאת הסעיף לחברי הכנסת מן הימין. זועבי לא עברה על שום חוק בנוכחותה על המשט הטורקי, ולמעשה גם אם היתה עוברת על החוק זה היה לגמרי בסדר – בדיוק בשביל דברים כאלה, שמיועדים להתריס נגד החוק הקיים, יש לה חסינות מהותית. בשלהי שנות השמונים או תחילת שנות התשעים – באותן שנים אשר אכל הארבה, שנות ראש הממשלה יצחק שמיר – נפגשה קבוצה של חברי כנסת מהשמאל עם יאסר ערפאת. באותה תקופה זה היה מנוגד לחוק, ואזרחים פשוטים כמו אייבי נתן שילמו את המחיר על הפרת החוק הבלתי סביר. אף פעולה לא ננקטה נגד הח"כים, מן הטעם הפשוט שלא היתה כל עילה חוקית לפעולה כזו: הם ניצלו את חסינותם. אבל אלו היו זמנים אחרים ובכל מקרה, הם היו בני הקבוצה הדתית הנכונה.

במקביל, אושרה השבוע בקריאה טרומית הצעת חוק האוסרת על קריאה להטלת חרם על ישראל – וכמקובל לאחרונה, הצעת החוק הזו מגדירה את הגדה המערבית כחלק מישראל. על המשמעות של הצעד הזה עמדתי כאן. על כל פנים, שווה לעיין בהצעת החוק הזו (זהירות, מסמך).

נתחיל במציעים. מדובר ברשימה ארוכה למדי של המיינסטרים הימני-מרכזי, מדליה איציק – כיו"ר הכנסת לשעבר, השם הבולט ביותר ברשימה – ועד משה גפני. שמו של האחרון (כמו גם זה של אורי מקלב, חברו לסיעה) צריך להפתיע: החרדים הם המשתמשים הכבדים ביותר בחרמות בישראל. זה בסדר: החוק קובע (סוף דברי ההסבר) כי "האיזון בין טובת הציבור והמדינה לבין חירויות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת תחולת החוק על יזמי חרמות או מקמי חרמות, תוך הימנעות מהגדרת שיקולי הפרט בבואו לבחור לרכוש מוצר או שירות כחרם על פי חוק זה". כלומר, אם אתה מחרים חברה מסוימת משום שהיא מתעללת בבעלי חיים, או משום שהרב שלך אמר לך להחרים אותה, או משום שאתה לא מוכן מצפונית לקבל את האופן שבו היא עושה שימוש בפרסומות מעודדות אנורקטיות, או משום שהיא מעסיקה עבדים – זה בסדר. רק חרם המוחה על קיום הכיבוש הישראלי הוא אסור.

החוק אוסר על אזרחים ישראלים לקדם, לעודד או לספק מידע המאפשר קיום חרם על "ישראל" – קרי, הכיבוש הישראלי והנהנים ממנו. הוא מאפשר הטלת פיצויים וקנס אוטומטיים. הוא מאפשר – למעשה, מחייב – פעולה גם כנגד "ישות מדינית זרה", קרי הרשות הפלסטינית, אם זו תפגע במשלח ידם של המתנחלים. הנתון המעניין ביותר כאן הוא סעיף 8 (ב'): " על אף האמור בסעיף קטן (א), מי שיזם חרם או עודד השתתפות בחרם לפי סעיף 2 בשנה שלפני פרסום החוק, חזקה ניתנת לסתירה שהוא עדיין יוזם חרם או קורא לחרם גם לאחר מועד פרסום החוק." כלומר, בניגוד כמעט לכל חוקי מדינת ישראל, החוק שלפנינו הוא חוק רטרואקטיבי, כלומר ×›×–×” שמעניש אנשים על פעולות שביצעו קודם שהפך לחוק. המתנחלים ועוזריהם כנראה לחוצים מאד.

החוק המוצע אוסר על פעולות מחאה לא אלימות, וקובע שבישראל אפשר ×™×”×™×” להחרים כל דבר – אחרת החרדים לא היו תומכים – אלא אם מדובר במתנחלים ובכיבוש. ×–×” פחות או יותר הדבר היחיד שאסור להתנגד לו באופן בלתי אלים. אם החוק ×”×–×” יעבור – ודוד לנדאו כבר קרא לפרלמנטים אחרים להחרים בעטיו את הכנסת – קשה מאד ×™×”×™×” לגנות אנשים שיפעילו אלימות כנגד הכיבוש, סמליו ואוכפיו. אחרי הכל, מחאה לא אלימה נמנעה מהם.

בדברי ההסבר לחוק, טוענים המציעים שחוק אמריקני אוסר על חרמות כנגד ישראל ומדינות ידידותיות אחרות, ועל כן קל וחומר וכו'. אלא שזה לא מדויק: החוק נגד החרמות – ליתר דיוק, התוספות לתקנות היצוא – של ארה"ב לא אוסר על אזרחים או חברות להחרים מישהו, כולל ישראל. הוא אוסר עליהן להשתתף בחרם שהטילה ממשלה זרה. כלומר, אם היינו יוצרים מקבילה ישראלית, היא היתה אוסרת על ישראלים להשתתף בחרם שמארגנת הרשות על מוצרים ישראלים (בספק, כאמור, אם יש לכנסת סמכות בגדה המערבית, או שהיא רוצה כזו), אבל לא היתה מונעת מהם לארגן חרם כזה בעצמם – כי זו זכותם כאזרחים ריבוניים שלא רוצים לתמוך במדיניות עוול של ממשלתם.

אלא שלחוק הזה יש מעט מאד קשר עם התנהגות ראויה: זהו חוק סתימת פיות והטלת אימה, שמיועד להפוך רשמית את מתנגדי המשטר לאויבי המדינה, כאלה שעצם הבעת דעתם יכולה להפוך אותם למשיסה על ידי כל בעל עגלה ביצהר, שיכול לקלף מהם 30,000 ₪ בלי שיצטרך להוכיח שנגרם לו נזק. קיימת אפשרות שבתי המשפט יפילו את החוק הזה, ועל כל פנים צפויה לו דרך ארוכה בוועדות. הבשורה הטובה היא שאם הוא יעבור, הוא ישפר משמעותית את סיכוייהם של ישראלים רבים לקבל אשרת פליט מדיני במדינות נורמליות, כי הוא יוציא את ישראל סופית מרשימת המדינות הדמוקרטיות. הישראלי הממוצע, כמובן, לא יבין למה. הוא אף פעם לא יבין.

(יוסי גורביץ)

צחי הנגבי הורשע הבוקר בעבירה של עדות שקר. הוא גם זוכה משתי עבירות של מרמה והפרת אמונים. את עובדת ההרשעה תתקשו למצוא בכותרות ובכותרות המשנה של אתרי העיתונים.

וזה קצת משונה, כי זו העבירה החמורה מבין העבירות שבהן נאשם הנגבי. הפרת אמונים נושאת עמה עונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר, העונש המקסימלי על שוחד בחירות הוא שנת מאסר אחת, ואילו העונש המקסימלי על עדות שקר הוא שבע שנות מאסר. זה משונה עוד יותר כשזוכרים שבית משפט כבר אמר על הנגבי, בפרשת ההונאות באיסת"א ב-1982, ש"האמת לא היתה נר לרגליו", ובהתחשב בכך שהוא נחקר בשל חלקו בפרשת בר און-חברון – ספציפית, הוא נחשד בכך ששיקר לממשלה ואמר לה שנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, הביע הסכמה והתלהבות למינויו של בר און ליועץ המשפטי לממשלה, מה שלא היה ולא נברא.

זוכרים? אה, כן: אף אחד לא זכר. העובדות הללו לא הופיעו בדיווחים היום. במקום זה, קיבלנו השתפכויות. ynet כתב ש"הנגבי נשם לרווחה", והעורך שם קלט תוך כמה שניות שיש בעיה בפתיח הזה, ושינה אותו ל"רעידת אדמה בפרקליטות". העובדה ששניים מתוך שלושה שופטים סברו שהנגבי אשם בהפרת אמונים, ושזיכויו של הנגבי נבע מכך שאחד מהם, השופט עודד שחם, קיבל את טענת ה"הגנה מן הצדק" של הנגבי, הוצנעה. אפילו "הארץ", שדיווח עליה יחסית באריכות, פתח את המשנה שלו ב"נצחון להנגבי ולקדימה". אוי לנצחונות כאלה: קדימה, שהוקמה על ידי האיש שעליו אמר בן גוריון ש"טרם נגמל מאמירת אי אמת" ושבנו עמרי הורשע בעדות שקר, מקבלת לשורותיה עוד שקרן עם תעודות.

בהחלט מקובל עלי שהנגבי נשם לרווחה: הוא נמצא ברשימה אקסקלוסיבית מאד, רשימת עשירית האחוז שמצליחה להוציא זיכוי ממערכת המשפט הישראלית. מה שלא ברור לי הוא גל האהדה הכלל-תקשורתי כלפי הנגבי. פרשנים פוליטיים בסוף השבוע העלו משום מה את הנושא על ראש שמחתם, והביעו בעדינות תקווה שבית המשפט לא יגלה אכזריות ולא יטיל קלון בהנגבי. הם תיארו אותו כאיש המתון, המנהיג החדש שקדימה זקוקה לו. ניסיתי להזכר מאיפה מוכרת לי שורת המקהלה הזו, ונזכרתי: חיים רמון.

גם אז התייצבו הפרשנים הפוליטיים בשורה אחת מאחוריו, מטשטשים את המעשים שעשה ואת העובדה שהשופטים מצאו שגרר לאולם בית המשפט שלוש עדות שקר. התקשורת הישראלית גם טשטשה את העובדה שכנגד חיימון שלנו היתה מתלוננת נוספת על הטרדה מינית, שעדותה אושרה בבדיקת פוליגרף, ועשתה כמיטב יכולתה להשכיח את האפיזודה ההיא, שבה מקורב של רמון החל במעקב אחרי הקצינה שבה ביצע חיימון מעשה מגונה – אחרי שרמון כבר סיים לרצות את עונשו הקצר מאד.

התקשורת הישראלית מצאה לה אתרוג חדש. היא תמיד העריצה בריונים, ואין בפוליטיקה הישראלית בריון שישווה לצחי הנגבי. לעומתו, אביגדור ליברמן הוא בריון צעצוע, כזה שטוב רק בלהרביץ לילדים. במקום ציפורה לבני, הייתי מסתכל אחורה בחשש, כי הכתרת יורש חדש מצד הפרשנים הפוליטיים לא יכולה לומר שום דבר חיובי על סיכוייה שלה, מה גם שהיא נתפסת יותר ויותר כ"חלשה", דבר שהתקשורת הישראלית שואפת הדם לא מסוגלת לעכל.

הסיכוי שהנגבי ילך לכלא בשל עדות השקר נמוך: יותר מדי שנים חלפו מזמן האירוע. אבל אם יניחו השופטים להנגבי לחמוק ללא קלון, הם יקבעו שבישראל עדות שקר איננה משהו שצריך להפריע לקריירה שלך, ויורידו את העבירה לדרגת חטא. תיארו לנו בימים האחרונים את הנגבי כג'נטלמן; מג'נטלמן אמיתי אפשר היה לצפות שיפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי הרשעה שכזו. הנגבי לא ג'נטלמן, הוא רק בריון שלמד ללבוש חליפה ואיך לדבר עם התקשורת.

והיא מתה עליו.

(יוסי גורביץ)

ועדת החוקה קיבלה היום (ב') את הצעת החוק של ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו), הקובעת כמה שינויים מרחיקי לכת בתחום הגיור. ראשית, החוק קובע כי מדינת ישראל תכיר רק בגיור אורתודוקסי ורק בגיורים שבהם התחייב הגר לקיים את ההלכה האורתודוקסית לאחר גיורו. שנית, החוק מנתק בין גיור ובין אזרחות – היותו של אדם גר לא תאפשר לו אזרחות ישראלית אוטומטית; זו שמורה רק למהגרים שיוכלו להוכיח שהם יהודים מבחינת מוצאם. שלישית, כל העסק יתנהל על ידי הרבנות הראשית.

נציגי הליכוד בוועדה, שלמדו משהו מאהוד ברק, נסו על נפשם ולא הופיעו להצבעה. מאוחר יותר אמר בנימין נתניהו שהצעת החוק לא תגיע למליאה. נו, אז אמר. קשה להאמין שנציגי הליכוד נעדרו מהישיבה במקרה. הצעת החוק, קוננו רבים, פורמת את הקשרים בין ישראל ובין הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות בארה"ב. מבחינת נתניהו, בהחלט יתכן שמדובר בפיצ'ר ולא בבאג. כפי שכתב יפה פיטר ביינארט, ככל שיהודי ארה"ב הם ציונים הם פחות ליברלים, וככל שהם יותר ליברלים הם פחות ציונים. בנימין נתניהו הוא כל כך אמריקני, שהוא מזוהה כרפובליקני. הוא מעדיף לחכות לנשיאות של שרה פיילין, ואין לו מה לעשות עם יהודים ליברלים מצביעי אובמה; התנהגותו כלפי ג'יי-סטריט תעיד. נתניהו צריך את האורתודוקסים, לא את הרפורמים.

אבל זה לא כל כך מעניין. אני לא יהודי והמריבות הפנים-יהודיות על השאלה מי יזכה לחותמת גיור כשר לא מעניינת אותי יותר מהשאלה מי יזכה להעניק תעודות כשרות למגדניה ביהופיץ. לחוק הזה יש, מצד שני, השלכות על התודעה הישראלית הרשמית.

עד כה, ישראל הוגדרה כמדינה יהודית שמשתדלת להיות דמוקרטית. כלומר, כזו שמפסיקה להיות דמוקרטית ברגע שזה מתנגש עם היהדות. ההגדרה של "יהדות" היתה אמורפית למדי: חוקי הכנסת ופסיקות בג"צ יצרו מצב אבסורדי שבו, למשל, האח דניאל רופאייזן – יהודי שהמיר את דתו לנצרות – לא נחשב יהודי על פי חוקי המדינה בעוד שעל פי ההלכה הוא יהודי לחלוטין (אמנם, כזה המתבקש לסור לאתר הסקילה הקרוב למקום מגוריו, אבל זה בסדר – זה נכון גם לגבי עבדכם הנאמן ורוב קוראי הבלוג הזה). עד עכשיו, אפשר היה להיות יהודי "אמיתי", קרי יהודי אורתודוקסי, ויהודי-לייט, חילוני עם תודעה יהודית כזו או אחרת, והחוק לא הבחין בין השניים.

יהדות, כידוע, איננה לאום. היא דת. ההוכחה לכך היא שהדרך היחידה להצטרף אל היהדות לא עוברת דרך משרד הפנים המקומי ודרישות לשורה של מבחנים, ביניהם שליטה בשפה ובהיסטוריה, אלא דרך משרדי הרבנות, והבחינות הן על דרישות ההלכה והמיתולוגיה היהודית. רק מי שהמיר את דתו – ובין השאר, נדרש לצמצם מגע עם משפחתו וסביבתו הקודמת, כמו בכל כת – יכול להפוך ליהודי.

עד לאחרונה, היה מקובל לעבור את הבחינות, לרמות את הרבנים – ככה זה כשההורים לא מסכימים שתתחתן עם מישהו מחוץ לשבט; צריך לשקר – ולחיות חיים חילוניים ומאושרים. אחרי הכל, להוציא חריגים, מטרת הגיור היתה לאפשר למישהו או מישהי להתחתן עם בחל"ם. יהודים אורתודוקסים הם לא בדיוק הדמוגרפיה המובילה ביצירת קשר אישי ואינטימי עם בני דת אחרת.

בשנים האחרונות, שמו הרבנים לב שעובדים עליהם וזה הביא להם את הסעיף, מבחינתם בצדק. הם התחילו בהליכים מחרידים של ביטול גיורים, שמשמעותם באתנוקרטיה הקטנה והדוחה שלנו היא לעיתים קרובות טראגית: קריעת משפחות, חיסול עתידם של ילדים. העילה ברוב מוחלט של המקרים היתה שהגר לא שמר על מצוות ההלכה, קרי שיקר לרבנים בפרצוף כשהוא אמר להם שתחום העניין החדש שלו הוא הכנת תפילין ושהוא מתחיל לעכל את הטעם הנרכש של גפילטע פיש.

ביטולי הגיורים יצרו שערוריה איומה, ובהתאם החוק של רותם אוסר על בתי הדין הרבניים לבטל יותר גיורים אלא אם הוכח שהגר רימה אותם – אבל, במקביל, הוא מוסיף את הסעיף על אורח חיים אורתודוקסי. גר שיימצא צופה בטלוויזיה בשבת יהיה אשם בהונאה מעצם הדבר.

ותוך כדי, בלי שיותר מדי אנשים ישימו לב, החוק של רותם קובע תקן חדש למיהו יהודי: רק מי ששומר על מצוות ההלכה. זה הסטנדרט הרשמי של מדינת ישראל. מה זה אומר לגבי רוב היהודים שחיים כאן, שרובם אינם מקיימים את ההלכה כלשונה? שאם עד כה היתה להם תחושת אשמה עמומה כלפי היהודים החרדים או החרד"לים, שהם "שומרי הגחלת" האמיתיים בעוד הם-עצמם רק אפיקורסים לתיאבון, הרי שעם קבלת החוק תחושת האשמה הזו תקבל גושפנקה ממשלתית. יש יהודים טובים ויש יהודים פחות טובים, תאמר הממשלה.

לגמרי לא במקרה, התחיל לאחרונה משרד החינוך ללמד גם חילונים את מסכת אבות, פרשת השבוע והסידור. אלו תחומים שלא נלמדו קודם לכן בחינוך הממלכתי, משום שבמשרד החינוך נטו לחשוב משום מה שזה מה שמבדיל בינו ובין החינוך הממלכתי-דתי. עכשיו החליט משרד החינוך שתלמידיו צריכים לקבל רגשי אשמה ממוסדים כלפי החרדים והדתיים. אמנם, יש מורים שיעשו בחומר שימוש חתרני – תנו לי שעה עם כיתה וסידור, ואני הופך את התלמידות לפמיניסטיות זועמות – ובהחלט יתכן שהתוצאה תהיה מבורכת, כלומר שללימודי היידישקייט יקרה מה שקרה ללימודי הספרות והתלמידים לא יהיו מוכנים לפתוח יותר את ארון הספרים היהודי אחר סיום הלימודים, אבל זה לא מה שהמערכת מתכננת.

והנה כלים שלובים, לחלוטין בלתי מתואמים, שמטרתם לרסק סופית את הלגיטימיות של חילוניות במדינת ישראל. שר המשפטים מתכנן כבר את הפיכתה של ההלכה לחוק המדינה, בדרכי נועם כמובן, ומערכת החינוך מכינה לו תלמידים שלא יהיו להם שום נוגדנים לתפיסה הזו. במקביל, המדינה תאמר להם באופן רשמי שרק יהודים אורתודקסים הם יהודים טובים, ועל כן, מתוקף היותה של ישראל מדינה יהודית, ישראלים טובים.

במובנים רבים, ×–×” קץ החזון הציוני של מדינה שפויה: כפי שכתב גרשום שלום ב-1926 (הוא הרחיק לראות), "סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת… אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

אלוהים מעולם לא דיבר. תמיד דיברו בשמו פיתומים וידעונים. עכשיו נעקרת ישראל מאומות העולם הלאומיות, וחוזרת להיות מדינת-דת כמו שהיתה המדינה היהודית שקדמה לה. והיא מחכה למשיח, משיח הדמים שישמיד או ישעבד את כל אוכלוסיית העולם. יש לה נשק גרעיני והיא כבר אימצה את דוקטרינת המדינה המשוגעת. ×™×”×™×”… מעניין.

(יוסי גורביץ)

נו, אפילו הפצ"ר חובש הכיפה אביחי מנדלבליט לא יכול היה להתעלם מערימת הראיות שנאספו, והוא הורה היום (ג') על הגשת כתב אישום כנגד חייל שחשוד בכך שירה למוות בשתי נשים פלסטיניות שלא היוו לו כל סכנה ושהניפו דגלים לבנים במהלך "עופרת יצוקה". באותה הזדמנות, פיזר מנדלבליט עוד כמה כתבי אישום, וניסה להשאיר את ימי הדמים ההם מאחורי צה"ל.

סמ"ר ס' הוא לא היחיד, כזכור. במארס האחרון הועמדו לדין שני לוחמים נועזים שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים. דו"ח חדש של הוועד נגד עינויים וארגון עדאללה מספק עדויות חדשות על מה שעשו חיילינו האמיצים במהלך המבצע: בין השאר, הם השתמשו בילדים ובמפגרים כמגנים אנושיים, שהלכו לפני הכוח כדי לספוג במקומו את אש המחבלים. על פי העדויות, לוחמינו העשויים ללא חת היו שולחים ילדים באיומי נשק לתוך בניין, אחר כך היו שולחים פנימה כלב גישוש, ורק לאחר שזה האחרון השתכנע שהמקום בטוח, הם היו חומקים אליו גם הם. חשבתי שהשימוש במפגרים כאמצעי לחימה מוגבל לאנשי אל קאעדה בעיראק ולדמויות בדיוניות של ג'וזף קונראד. טעיתי: מסתבר שגם בצבא המוסרי יותר מהחמאס יודעים איך להשתמש בהם.

כשיצא הדו"ח של "שוברים שתיקה" לפני שנה, שעדויות מתוכו מאוששות היום בחוסר רצון על ידי הפצ"ר ושאר גורמים רשמיים, כותביו הואשמו בבגידה ובפנטזיות. כל מיני בדרנים שיסו בהם, בתחנה הצבאית הרשמית, בריונים חרדים. את הלינץ' הציבורי שעשו בשופט גולדסטון כולם זוכרים. היום אנחנו יודעים מי צדק ומי חיפה על פשע. וחשוב לזכור: טיוח פשעים הוא השיטה הצבאית האוטומטית. זו מהותה של תפיסת "הרעות". מה שראינו עד כה הוא רק קצה הקרחון.

כל המבצע ההוא התנהל כשמטרתו מלכתחילה למנוע כל סכנה של פגיעה ב"ילדים", מעל כולו ריחפה רוחו של "הילד" השבוי גלעד שליט, וכדי למנוע סכנה מהראשונים וכדי לנקום את העוול שנעשה לשני, נשפך כמים דמם של ילדים אמיתיים. קצינים אמרו לחיילים לירות בלי אבחנה, ורבנים הסיתו לרצח פלסטינים, גם אם הם ילדים. הרב הראשי הצבאי דאז, רונצקי, נתפס אחר כך נושא דרשות מתלהבות על "ארור מונע חרבו מדם". מי שרצה לדעת, ידע; הרוב הגדול העדיף לא לדעת.

אבל זה לא התחיל עם התדריכים ערב "עופרת יצוקה" ולא התחיל עם רונצקי. בהחלט יתכן שזה התחיל עם סיפורי המוסר.

* * * * *

כנער, גדלתי על סיפורי מוסר הלחימה של כוחותינו המזוינים: על הרועה הזקן ההוא של הל"ה, שבשל רחמיהם של אנשי הפלמ"ח יכול היה להזעיק את הכפריים (סיפור שלא הבנתי, כי לא ברור לי מי יכול היה לספר אותו); והסיפור ההוא, שאולי אכן היה, על ימי המרדפים בבקעת הירדן והמחבלים שהסתתרו מאחורי נשים וילדים וירו מאחוריהם לעבר חיילי צה"ל.

הסיפורים האלה תמיד היו דו משמעיים: לכאורה, הם הצביעו על עליונותו המוסרית של החייל העברי, אבל בשל סיומם הם תמיד רמזו לשומעים שעליהם, אם חפצי חיים הם, להתגבר על המוסר הבוגדני ולהרוג באויב, לנפץ את עוללה של בת בבל אל הסלע. ולעזאזל המוסר, החיים חשובים יותר מן המוסר.

אין לדעת כמה מהסיפורים האלה זכר ס' כשירה בשתי נשים לא חמושות, שהניפו דגל לבן. האם הם הזכירו לו שמאחורי דגל לבן עשוי להסתתר אויב חמוש? האם הם לחשו לו שכיבוד דגל לבן הוא מעשה לאנשים "מוסריים" בלבד, ולו יש מוסר אחר, מוסר יהודי? האם הזקן ההוא שנרצח ביריה מהגג, שתועד באופן מצרר כל כך על ידי "שוברי שתיקה", הזכיר למ"פ שהורה לירות בו את הזקן של הל"ה?

הדילמות המוסריות שמציגים הסיפורים האלה פשוטות למדי: התשובה היא שאנחנו לא נהיה פושעי מלחמה, גם אם אחרים כן, ושכדי שלא להפוך למפלצות שיורות בנשים וילדים אנחנו מוכנים להסתכן בכך שמישהו יבגוד בנו. תשובה אחרת משמעה, כפי שצה"ל מוכיח שוב ושוב, הרג חסר תוחלת של חפים מפשע מתוך החשש שמא מי מהם יהווה סכנה. אבל לא מה שסיפרו לנו, מבית הספר היסודי והלאה. לימדו אותנו לירות קודם ולבכות אחר כך. בשנים האחרונות, עם גבור ההיסטריה של "סכנה לילדים", פשוט ויתרו על העמדת הפנים של הבכי.

ונשארו עם פשעי המלחמה.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה אמש, למרבה הצער, את הצעת החוק של חבר הכנסת כרמל שאמה (ליכוד) ואורי אריאל (האיחוד הלאומני), על פיה תופקע מן הממשלה הסמכות להקפיא את הבניה בהתנחלויות, וזו תעבור לכנסת לבדה. בין המצביעים נגד הצעת החוק היה השר בני בגין, שבימניות שלו אי אפשר לחשוד. ההבדל בינו ובין שני המציעים הוא שבניגוד לשאמה, בגין לא אידיוט ובניגוד לאריאל, הוא לא פסיכי.

שאמה כנראה לא יודע, לאריאל כנראה לא אכפת, אבל הצעת החוק שלהם, אילו היתה מתקבלת – ויש לקוות שהאספסוף הימני בכנסת עוד יעביר אותה על אפה וחמתה של הממשלה, כפי ששאמה מבטיח לעשות – היתה הורסת בהינף יד ארבעים ושלוש שנים של רקימת קורי שקרים שאיפשרו, עד ×›×”, את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

* * * * *

בעקבות מתקפת הפתע של ישראל על מצרים, ירדן וסוריה ביוני 1967 – ישראלים מסוגלים לומר לעצמם בו זמנית שהם הותקפו ולהתגאות במתקפת הבוקר המזהירה ההיא שמחקה את חילות האוויר של מדינות ערב – תפסה ישראל את סיני, הגדה המערבית (בכללה ירושלים המזרחית), ואת הרמה הסורית. את מזרח ירושלים היא סיפחה מיד, ואת הגולן היא תספח ב-1981. הבדיחה המרירה בקרב פעילי שלום אמריקניים היתה ש-Sure Israel wants peace – a piece of Jordan, a piece of Syria… אף מדינה בעולם לא מכירה בסיפוחים הישראליים האלה; חוק הגולן מ-1981 ×”×™×” עילה לסנקציות אמריקניות וחוק ירושלים מהשנה הקודמת גרם לכך שהשגרירויות הזרות יעקרו ממערב ירושלים לתל אביב. לסיפוח ×”×–×” יש מעמד בינלאומי שווה ערך לסיפוח כוויית על ידי סדאם חוסיין ב-1990.

את סיני והגדה המערבית ישראל לא העזה לספח. באחרונה היו יותר מדי ערבים. עם זאת, כמו בגולן ובירושלים, היא פתחה במערכה לייהוד האזור, והעבירה את אוכלוסייתה אל השטח הכבוש. מאחר והעברה כזו היא פשע מלחמה, דבר שמשפטנים ישראלים עמדו עליו מיד לאחר הכיבוש, היה צורך למצוא שיטה לעקיפת החוק הבינלאומי. מאות שנים של אימון בפלפול תלמודיסטי עשו את שלהם, ושטיק כזה נמצא. הוא לא יצליח לעבוד על האנשים שיבחנו אותו לעומק, אבל הוא יהיה שקר נוצץ מספיק כדי לשכנע את המתבונן האקראי.

הגדה והרצועה – את נושא סיני אני לא מכיר מספיק, אבל אני מאמין שזו היתה השיטה גם שם – הוכרזו כשטח שנמצא בתפיסה צבאית. הצבא הוכרז כריבון שלהם – אלוף פיקוד מרכז הפך למושל הגדה המערבית, אלוף פיקוד דרום למושל הרצועה. על פי החוק הבינלאומי, מותר לצבא לתפוס שטחים לצרכי התגוננות בטחונית או דברים דומים – מחקר, למשל. ההתנחלויות התחילו את דרכן ×›"מחנות צבאיים" או "חפירות ארכיאולוגיות", שקר גס שבתי המשפט שלנו העדיפו לעצום עינים מולו במשך עשורים. החוק הישראלי מעולם לא הוחל בשטחים, משום שמשמעות הדבר היתה סיפוח, וסיפוח פירושו ×”×™×” הענקת זכויות אזרח לפלסטינים – או בחירה פומבית מאד במשטר אפרטהייד.

אחר כך, משהמתנחלים פרו ורבו ושרצו ומלאה הארץ אותם, נמצאו שטיקים אחרים, כמו השקר הנתעב של "אדמות מדינה", ניצול הבלגאן ברישום הקרקעות בגדה כדי להחרים אדמות – ובניגוד לחוק, שמחייב את הכוח התופס להשתמש באדמות שהוא תופס ושאינן לצורך צבאי להשתמש בהן לצורכי האוכלוסיה, הצבא העביר אותן לידי המתנחלים. אף עיר חדשה לא קמה לצרכי הפלסטינים מאז 1967; הקמתה של עיר כזו, רוואבי, בימים אלה גוררת צווחות חימה מצד המתנחבלים. על מאמציה של ישראל לדכא את התעשיה הפלסטינית, ובמקביל לנתב את התעשיה בגדה אל ההתנחלויות, כבר נכתב הרבה.

במשך עשרים שנים החזיקה הפיקציה של ריבונות הצבא בשטחים מעמד. כמעט שאף אחד בעולם לא שם לב למתרחש. האינתיפאדה הראשונה שינתה את המצב. פתאום השקר של 20 השנים שחלפו זכה להרבה מאד תשומת לב עוינת. בעולם התחילו לדבר על אפרטהייד – ואין שום ספק שהמצב בגדה המערבית הוא אפרטהייד. יליד חברון ומתנחבל יכולים לגור באותו הרחוב, אבל האחד יישפט בבית דין צבאי והאחר בבית משפט אזרחי ישראלי; ביתו של האחד נתון למשיסת ליבו של "המפקד הצבאי"; לאחר יש זכויות קניין. או הו, יש לו זכויות קניין.

קורי העכביש של "תפיסה צבאית", שמכוחה קיימות ההתנחלויות ושמכוחה ניתן להסיר אותה באחת – כפי שהזכירה הפרקליטות בימי ההתנתקות, כל קיומן של התנחלויות נשען על "צורך צבאי", ואם אלוף הפיקוד שינה את דעתו, הצורך הצבאי מתפוגג ועמו עילת קיומה החוקית של ההתנחלות – נמתחו עד קצה גבול יכולתן.

החוק של שאמה ואריאל, כנראה בלי דעת מצידו של הראשון, במה שנראה כמו כוונת מכוון מצידו של השני, היה מעביר את השליטה בגדה מידי אלופי הפיקוד לידי הכנסת. כלומר, הריבון הישראלי היה פורש את חסותו על הגדה. יש פצצה מתקתקת באקט הזה, וזו הסיבה לכל אחיזת העיניים של 43 השנים האחרונות: אין ריבונות חלקית. אם הכנסת היתה מכריזה שהיא הריבון בגדה, התגובה הפלסטינית ההגיונית היתה לתבוע זכות הצבעה כדי לקבוע את הרכבה של אותה הכנסת.

×–×” מה שהבין בני בגין, שבכל זאת ניסה לרבע פעם את המעגל ולהציג ימין שתומך בזכויות אזרח. יש לקוות שהכנסת הזו, האיומה שבכנסות, לא תבין. יש לקוות שמירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', עתניאל שנלר, רונית תירוש, משה יעלון, גלעד ארדן, ציפי חוטובולי, דוד רותם, אנסטסיה מיכאלי ודומיהם – עם חברי האספסוף ×”×™×’"×¢ ששכחתי הסליחה; צר המקום – יעלו בכל זאת להצבעה את ההצעה של שאמה ואריאל (ניחוש: ציפי לבני לא תגיע). אלא אם יקרה משהו חריג, היא תעבור; שאמה די משוכנע בכך והוא כנראה צודק. וכמה ימים אחר כך, אפילו הכתב של הניו יורק טיימס – ההוא שיש לו בן בצה"ל; מישהו מאמין שהני"ט ×”×™×” שולח לכאן כתב שיש לו בן בכוחות המזוינים של הרשות? – יצטרך לדבר על אפרטהייד.

וזו תהיה תחילת הקץ המבורך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)