לנשיאנו האהוב קפץ השימון. הוא שוב דוחף את עצמו למרכז הבמה, שוכח לחלוטין שהמקום היחיד שאליו מותר לו לדחוף את אפו הוא ממחטתו. שוב הוא רוכב, שוב הוא יוזם תוכניות מדיניות. סיעות הימין תוקפות אותו בשצף קצף, ופתאום אתה מוצא את עצמך משתוקק למקלחת, לאחר שמצאת את עצמך מסכים עם זבולון אורלב.

* * * * *

בית משפט צבאי קבע שמשה תמיר הוא שקרן – "לא אמר אמת", בניסוח המכובס – ושאמינות היא ערך עליון בצה"ל. באופן תמוה, לא בעט בית הדין את תמיר מהצבא, ולא גזר עליו עונש מאסר, אלא הסתפק בהורדתו לדרגת אלוף משנה – ומסיבות שאינן ברורות לבני אנוש פשוטים, בשלילת רשיון הנהיגה שלו. זו החלטה משונה; תמיר עצמו לא גרם לתאונה, ממילא יש לו נהג בוס (היחיד שיצא בסדר מכל הפרשה האומללה), ולא ברור מה יעלה או יוריד רשיון הנהיגה שלו. כנראה שזה היה אמור להסתיר את העובדה שעל עבירות חמורות, שקצין זוטר או נגד נכלאים ומודחים בעטיין, הוא לא יישב ולו יום אחד בכלא.

פעם, מזמן, זרק בן גוריון מהצבא את אורי בן ארי. הלה, רצוי להזכיר, היה קצין קצת יותר חשוב בתולדות צה"ל מאשר משה תמיר. גם הוא ראה הרבה אש ואכל הרבה אבק – אבל, בניגוד לתמיר, גם הצליח לגרד כמה הצלחות בשדה קרב משמעותי טיפה יותר מאיזו קטטה חמושה בדרג כיתתי. ובכל זאת, כאשר אחד מפקודיו נשפט על גניבת שק סוכר, וטען שבן ארי ידע על כך, בן גוריון העמיד בפניו את הברירה לפרוש או להשפט. בניגוד לתמיר, בן ארי לא ביצע כל פשע; הוא לא קשר כנגד הצבא והציבור; הוא לא השתמש בפקודיו כדי להציע שוחד לאזרח בו פגע בנו; הוא פשוט הסתכל הצידה כשהיה צריך להיות ישר. אז זה הספיק.

היום התראיינה שורה ארוכה של קצינים – בעילום שם, כמובן, כי הם מוכנים לסכן הרבה עבור עם ישראל או חברים, אבל לא את הקריירה – וייללה עד הירח על הנזק שנגרם לבטחון ישראל בשל העובדה שבית דין צבאי לא היה מוכן להתעלם מפשעיו של הבט"שיסט הכזבן. התפיסה שלהם אומרת, בעצם, שאם אתה קצין צבאי עם כמה הצלחות קטנות על החגורה, צריכים לסלוח לך על פחות או יותר הכל. הדרגות מעל לחוק, הדרגות גם מעל למוסר – בקצרה, מוסר של כנופיה חמושה, שלא קלטה מעולם שהדרגות גם מחייבות. והתקשורת, כמובן, מתמסרת בחדווה.

* * * * *

תמיר יוכל כנראה בקרוב להוסיף את ראשי התיבות "מיל'" אחרי תוארו, אבל הוא תמיד יתגעגע לימים שבהם שיגר מסוקים והרג חשודים. האדרנלין, הו האדרנלין. מי שעדיין מכור לו הוא רב אלוף במיל' בוגי "משה" יעלון. הלז משמש כעת בתפקיד הריק – שנתפר למידות האגו של אביגדור ליברמן – של "השר לענייני אסטרטגיה".

האמת, מבהיל למדי שהוא משמש בתפקיד הזה. הוא מפנטז שמשטר האייטולות "רוצה להרוס את ישראל כצעד ראשון לקראת הבסת הליברליזם בעולם", בעוד שהמשטר מנסה נואשות לספק דלק ועבודה לנתיניו, והמועמד שלו – מחמוד אחמדניג'אד – מסתכן בתבוסה של ממש מחר.

לבוגי יש פתרון. הוא רמז לקהל מאזינים אמריקני שהפתרון לבעיית משטר האייטולות הוא סיכול ממוקד. זה הרי עבד כל כך טוב מול החמאס. בהתחלה אתה בוהה, אחר כך אתה צוחק, אחר כך אתה בוכה, אחר כך אתה בודק שוב מה הסיכויים שלך לקבל נתינות קפריסאית. (לא משהו, אגב).

* * * * *

אבל אם שנתך נודדת בלילות, הרי זה משום שפסיכופט שגורם לרוברט מקנמרה להיראות כקדוש ישר ואוהב אדם שורץ בתפקיד שר הבטחון. בוגי אולי מפנטז, אבל ברק כבר הגיע כמעט לשלב הביצוע של חיסולו של סדאם חוסיין. אלוהים יודע מה היינו מרוויחים מזה, אבל זה נורא מאצ'ואיסטי ושושואיסטי. כמעט 17 שנים אחרי, הרמטכ"ל של צאלים ב' – ששיקר לכנסת על תפקידו בתרגיל ועל עצם נוכחותו, ולפעמים אני תוהה איך היתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו הכנסת היתה עושה משהו בנידון – הוא היום שר הבטחון.

והוא כבר חולם על המלחמות הבאות. הוא מבטיח לנו שהן תהיינה קשות יותר מהתרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ושהפעם אשכרה יהיו לנו נפגעים. קיומה של המלחמה הבאה הוא, כמובן, נתון; הוא נתון מאז 1949, כשביטחוניסטים הזהירו מפני "סיבוב שני".

הוא מזהיר מפני העברת נשק אמריקני ללבנון, משום שהוא עשוי להגיע לידי חיזבאללה – כמסתבר, ברק כבר חושב על הסיבוב הבא שם. פעמיים לא הספיקו, כנראה, ו-18 שנים של שריצה ברצועת הבטחון – ולברק היה חלק נכבד בכל זה – לא שכנעו את הנפוליאונצ'יק שאין לנו מה לחפש שם. אז כנראה שנצא לעוד סיבוב, ואחרי זה ברק יסביר למה גם התבוסה הזו היתה הכרחית, ואיך צה"ל יצא חזק יותר ממנה.

* * * * *

אלוהים יודע מה הם שותים שם, במטכ"ל, אבל בניגוד לאימרה המפורסמת של לינקולן על גראנט – "בררו איזה וויסקי הוא שותה, ושלחו מיד ארגז לכל הגנרלים שלי" – דווקא לא רצוי לשתות מזה. אולי כדאי להזעיק את מחלקת התברואה.

עוד במיל' אחד, יוסי פלד – שפעם, מזמן, נראה כמו אדם שפוי למדי, עם נטיות ימניות סבירות – משמש כשר. בניגוד לבוגי, הוא אפילו לא יכול להעמיד פנים שהוא עושה משהו: הוא שר בלי תיק. ובכן, פלד הציע השבוע שאם הממשל האמריקני ימשיך בשלו, ישראל צריכה להטיל עליו סנקציות.

התקשורת האמריקנית בהלם קל. פלד הציע, כמסתבר, להפסיק לרכוש נשק וציוד אחר מארה"ב, למכור ציוד צבאי רגיש לאויביה של ארה"ב, לספק להללו בסיסים ושירותי מודיעין, ולקנות מטוסים דווקא מצרפת. כאילו שצרפת תרצה למכור משהו למדינה שפלד הוא אחד משריה.

פלד הציע, בנוסף, שישראל תתערב בבחירות בארה"ב ותפיל חברי קונגרס התומכים באובמה, ותפעיל לחץ על יהודי ארה"ב כדי שירסנו את הנשיא שלהם. שלוש ציפורים ביריה אחת: פלד הצליח, במכה אחת, להבהיר – למי שעוד לא הבין – שישראל איננה נכס אלא נטל אסטרטגי לארה"ב, לחזק את התפיסה שהיא מעורבת הרבה יותר מדי בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולהפוך את יהודי ארה"ב לגיס חמישי, מריונטות של משטר הליכוד. לא רע למכתב אחד. לא רע בכלל.

* * * * *

אה, כן, ערביי ישראל: אם מישהו בלע בטעות את התעמולה הציונית הרשמית, האומרת שהמיעוטים החיים בישראל הם שווי זכויות, בא שר הפנים אלי ישי והעמיד אותו באדיבות על טעותו.

ממליך המלכים כנראה מריח בחירות. זה ההסבר הפשוט לתזזית התקשורתית שלו בימים האחרונים. ובכל זאת, אפילו במונחי ש"ס, הוא קצת הגזים. הוא ביטל תכנית לבנייה במזרח אל קודס – בניה שלשם שינוי מיועדת לתושבים הכבושים של המקום. היא גם אמורה היתה לשפר את רמת השירותים בחלק של עיר שישראל מעמידה פנים שהיא שלמה. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת.

וכדי שאף אחד לא יוכל לומר שהוא לא מבין מה קורה כאן, פקחי העיריה התחילו לחלק צווים כנגד בתים שנבנו באופן בלתי חוקי. וזאת, כאמור, כשאין אפשרות לבניה חוקית. אחר כך לא נבין מה הם רוצים ומאיפה חטפנו את זה.

* * * * *

סיעת ישראל ביתנו הפילה את חוק ברית הזוגיות, למרות שאם היתה מפעילה את מלוא כובד משקלה, ההצעה היתה עוברת. הגיבור הגדול אביגדור ליברמן לא הגיע למליאה. מציע החוק, איזה טיפוס מקדימה, הצביע נגד אותה הצעת חוק לפני פחות משנה. כל מילה מיותרת.

בשני המקרים הסיבה היתה משמעת סיעתית.

* * * * *

השבוע החליטה הפרקליטות, באיחור אופייני, להעמיד לדין את רוצחיו של המחבל והבוגד עדן נתן-זאדה. אבל, פחות או יותר בו זמנית, ארבעת קורבנותיו של נתן-זאדה נעלמו מאתר ראש הממשלה. בימי אולמרט הם היו שם, קורבנות טרור (אם כי במעמד משני – כדי לקרוא את נסיבות טביחתם צריך היה, בניגוד לכל מקרה אחר, להקיש שם משתמש וסיסמה); בימי נתניהו הם נעלמו. ואולי לא היו הדברים מעולם? ממילא, העיסוק הישראלי בפרשה הוא בקורבן האמיתי, היהודי המסכן שבוצע בו לינץ' על לא עוול בכפו.

* * * * *

מזג האוויר מחר צפוי להיות, כותב "הארץ", "נוח יחסית". איזה דיוק מביע ה"יחסית" הזה.

(יוסי גורביץ)

הפרקליטות משכה היום (שני) את כתב האישום כנגד זאב בראודה, מתנחל מאל חליל שנלכד במצלמות "בצלם" בדצמבר 2008 כשהוא מתגרה בפלסטינים ויורה בהם. הסיבה: אידיוט כלשהו הכניס לראיות "חומר סודי", ובראודה דרש – בצדק גמור – שלא להשפט על סמך ראיות חשאיות. בישראל מרבים לדבר על פרשת דרייפוס – או, ליתר דיוק, מרבים לדבר על השפעתה של פרשת דרייפוס על עיתונאי וינאי מסוים – ומשום מה שוכחים לציין שלקח מרכזי של אותה הפרשה הוא האיסור שבשימוש ב"מידע סודי", החומר השקרי שהרשיע את דרייפוס.

הפרקליטות מחתה, ואמרה שייגרם נזק בטחוני של ממש אם הראיות הללו יועברו לרשותו של בראודה. השופט אליוקים רובינשטיין דרש ממנה לחשוף את החומר או לחזור בה מכתב האישום. דרישה סבירה. אלוהים יודע מדוע החליטה הפרקליטות שלא די לה בקלטת וידאו, והיא חייבת עדות של איזה שטינקר שהושגה אלוהים יודע איך, אבל היא משכה את כתב האישום.

על פניו, הכל תקין. אפילו ראוי לשבח. אז למה זה מרגיז כל כך?

כי אם המועמד לדין היה לא בראודה אלא אחד מקורבנותיו – נניח, משום שהיה עומד על זכותו הבסיסית להגנה עצמית, והיה משיב אש כנגד הטרוריסט היהודי – כל זה היה נראה אחרת לגמרי. הנאשם היה מגיע לבית המשפט, הסניגור היה מציג שלל פירכות בכתב האישום, ובשלב זה היה הקטיגור מודיע לבית הדין (הצבאי, כמובן) שהוא רוצה להגיש לו ראיות חשאיות. כולם היו יוצאים מאולם בית המשפט, הקטיגור והשופט היו מסתודדים, ובסופו של הדיון היה השופט מרשיע את הנאשם – על סמך ראיות שלא היתה לו שום אפשרות להתגונן נגדן, על סמך שיטת משפט שהיתה גורמת אפילו לאינקוויזיציה להחוויר.

האחרונה היתה, דרך קבע, מבקשת מנאשמים למסור להם את שמות אויביהם, ואם היה מתברר שהתלונה כנגד הנאשם היתה מגיעה מאויב שלו, הנאשם היה יוצא זכאי, והאינקוויזיציה היתה גוררת לחקירה קשה במיוחד את המעליל. לעזאזל, אפילו הקיסרים הרומאים הנאורים סירבו לקבל הלשנות אנונימיות, ויוליוס קיסר התפרסם בכך שהשמיד מכתבים כאלה מבלי לראות אותם.

שני נאשמים, מאותה עיר, משני קצותיו של אותו רחוב. שניהם מואשמים בסעיפים דומים. האחד זוכה לכלל הגנתו של הצדק. השני נתון לרודנותה של הלשנה, של חומר חשאי, של צדק צבאי. זה נמשך כך כבר 42 שנה. זה אינו מצב עראי.

שני אנשים, שתי קבוצות אתניות, אותו מקום מושב, שתי מערכות צדק שונות. ואנחנו מייללים כשמדברים על ישראל כמדינת אפרטהייד, ומתעקשים לדבר עליה כעל מדינה דמוקרטית, מבלי לזכור מה קורה 40 דקות נסיעה מביתנו.

(יוסי גורביץ)

נאומו של ברק אובאמה בקהיר שלשום (חמישי) היה נאום מרשים מאד. יש לי שורה של בעיות איתו – על כך מיד – אבל הוא לא פחד ולא נרתע. צריך להעריך את האומץ של אדם שעומד באחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, מדינה שמנסה למנות ליו"ר אונסק"ו אפרטצ'יק שהצהיר שישרוף ספרים ישראלים – ולומר להם שארה"ב תמשיך לעמוד מאחורי ישראל, שהכחשת השואה היא "בורות ושנאה", ושהחזרה הבלתי פוסקת על סטריאוטיפים אנטישמיים רק מונעת מישראלים לפעול לעבר שלום. הוא העז להזכיר את דארפור.

חבל רק שכדי להיות מסוגל לומר את הדברים הללו, הראויים מאד, נכנע אובאמה לגזענות הרכה שאומרת שמוסלמים הם ברברים מפגרים, ושאי אפשר לומר להם את האמת בפנים, כי הם יתפוצצו מזעם. הוא עטף את דבריו במה שנכנה בנימוס "בדיות חסודות" – התפיסה השקרית של האיסלם "הסובלני", "מקדם התרבות"; ראוי לומר שהצורה היחידה שבה הוא קידם את הרנסנס באירופה היתה החרבת קונסטנטינופול, שהובילה מלומדים יוונים להמלט לאירופה, עם ספריהם. האיסלם אולי למד על אמנות הדפוס קודם לכן – אבל סירב להשתמש בה, בשל איסורים דתיים.

אובאמה התמודד בעדינות עם הסוגיה הקשה של זכויות נשים – אף שאמר במפורש שהגיע הזמן שארצות האיסלם תתחלנה לחנך את נשותיהם (בפיגור של, הו, 200 שנים אחרי המערב), הוא אמר שאין לו בעיה עם החיג'אב. זו היתה היתממות או חוסר הבנה: נשים אינן "בוחרות" להצהיר על עצמם כאובייקט טמא, שכל מטרתו לפתות גברים תמימים. אחרים עושים זאת בשבילן, במישרין (באמצעות אלימות), או בעקיפין (באמצעות שטיפת מוח המלווה באיום באלימות). הגישה האירופית הנוקשה, מהבחינה הזו, עדיפה על הגישה האמריקנית הרכה. אבל, שוב, גם המילים הרכות שאמר היו הרבה יותר ממה שכל אדם אחר העז.

הוא גם העז להתמודד עם הנטיה המוסלמית לטרור – מבלי להשתמש במילה עצמה, דבר שדוברים מוסלמים קיבלו בברכה; מסיבה לא ברורה, הם רואים התקפה על "טרור" כהתקפה על האיסלם -  וגם שם דיבר על “קיצוניות”, בלי לחבר בין דת מוחמד ובין הרוצחים אנשים בשמה.

ואולי כל הנימוס הזה מיועד לעורר את הליברלים שבעולם הערבי, להפיח בהם אומץ ולגרום להם להתמודד עם הפנאטים שלהם. אולי זה גם יצליח. אין ספק שבאל קאעדה לא אהבו את הנאום, ותקפו את אובאמה עוד בטרם נשא אותו. אולי זה אפילו יעבוד.

אבל אני סקפטי. יש בעיה אחת מרכזית בתפיסה הזו: הליברלים הערבים הם חלק מהבעיה. הם אלה שמפיצים את אגדת ה"דפקו אותנו", והם אלה שמספקים את ההצדקות לאנטישמיות ולשנאת ישראל. מסקר ראשוני עולה ששלושה סטודנטים ערבים, מתוך חמישה, אומרים שאובאמה איבד אותם כשתקף את הכחשת השואה. ההבדלים ביניהם ובין האחים המוסלמים לא קיימים בתחום הזה. כל זמן שתיאוריית הקונספירציה תהיה האמצעי המוסלמי העיקרי ללימוד היסטוריה, זה לא ישתנה.

* * * * *

זה נכון, כמובן, גם למתחרה הבולטת של האיסלם בתחום ההתקרבנות, ישראל. הנאום – שבו הכריז אובאמה, כאמור, על ברית בל תנתק בין ארה"ב וישראל, כמו גם התקפה על הכחשת השואה והאנטישמיות – התקבל כאן בחמיצות מקיר לקיר. ב"ידיעות", כתב איתן הבר מאמר שכותרתו "יותר חוסיין מברק"; במוסף לשבת של העיתון – שיום קודם לכן דיווח בחלחלה על קיצוני הימין, שחזרו שוב על השטיק הישן ופרסמו תמונות של אובאמה עטוי כאפייה – ציירו את אובאמה כשייח' סעודי, כאפייה, פגיון והכל.

ואובאמה אכן לא עשה לישראל חיים קלים. בבואו להציל את ישראל מעצמה, הוא משתמש בביטויים שלא נשמעו מאז ימי ג'ורג' בוש האב: הוא מדבר על חוסר הלגיטימציה של ההתנחלויות, וקרא להפסקתן; הוא רמז בעדינות לכך שלישראל יש נשק גרעיני (פעם שניה בתוך זמן קצר שממשלת ארה"ב עושה זאת), והוא העז לדבר על הסבל הפלסטיני ועל הצורך במדינה פלסטינית. גם ג'ורג' וו. בוש דיבר שוב ושוב על מדינה פלסטינית, אבל במקרה שלו כולם ידעו שמדובר בקריצה.

זה לא נגמר שם. דובר אחר של הממשל אמר בבוטות ש"ישראל שיקרה לנו כל השנים", מזכירת המדינה הילארי קלינטון אמרה אמש שאין שום תיעוד להבטחות בעל פה של ממשל בוש שמאשרות בניה בהתנחלויות, ומתקבל הרושם שבארה"ב כבר מבינים את משמעות הבלוף של "בניה לצורך ריבוי טבעי" בגדה – השטיק שהצליח, מימי אוסלו והלאה, להכפיל את מספר המתנחלים שם.

ומיד החלו תועמלני הימין הישראלי, כאן ובארה"ב, להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק. דב ליאור אמר ש"אובאמה הלך לעשות שלום עם מוכרי הגמלים", וקרא לגרש את הפלסטינים לסעודיה; קודם לנאום, השווה שר המדע שלנו (!) את הדרישה להפסיק את בלוף ה"ריבוי הטבעי" לגזירות פרעה (ובמשתמע, את פתח תקווה לקרקעית הנילוס, הלוואי שיכולתי לומר במצפון שקט שהוא טועה); הליגה להכחשת השואה הארמנית – אה, סליחה, הליגה נגד השמצה – ייבבה שאובאמה לא אימץ את העמדה הציונית המלאה; ארגון בני ברית מחה בזעף על כך שאובאמה לא ציין את ההפרות הפלסטיניות של הסכמי אוסלו (על אלו הישראליות, כולל טביעת הביטוי "אין תאריכים קדושים", הוא דווקא עבר בשתיקה), ובהפגנה מרשימה של חוסר הבנת הנקרא טען ש"אובאמה פספס הזדמנות לדבר על ההסתה המתמשכת נגד יהודים" בעולם המוסלמי.

איגוד הרבנים האורתודוקסיים של ארה"ב עלה על עובדה מעניינת מאד: אובאמה דיבר על ירושלים כעל עיר יהודית, נוצרית ומוסלמית. ארצות הברית – כמו כל העולם – מעולם לא הכירה בירושלים כבירת ישראל. על פי הסכמי החלוקה של 1947, ירושלים אמורה להיות "גוף נפרד" (Corpus Seperatum), שיישלט על ידי כוח בינלאומי. ביום שישי, חתם אובאמה על המזכר הרגיל, הדוחה את העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. אלא שהפעם – על פי דיווח בעיתון אמריקני ימני – הושמט מהמזכר המשפט שהופיע בו בימי בוש: "ממשלי מחויב להתחלת התהליך של העברת שגרירותנו לירושלים". רמז דק?

* * * * *

בקצרה, מתקבל הרושם שממשל אובאמה מכיר את כל השטיקים, את כל הטריקים, את כל הקריצות ושיטות סחר הסוסים – והוא לא הולך ליפול לאף אחד מהבורות האלה. אולי טוב שהיועץ הראשי של הנשיא הוא ישראלי לשעבר.

בקדנציה הקודמת שלו, הפעיל נתניהו את הקונגרס כנגד הנשיא קלינטון. הפעם, מסתבר, זה לא עובד. הקונגרס דמוקרטי וחבריו יודעים שסבלנותם של פעילי השטח שלהם כלפי שטיקים ישראלים נוספים כבר פקעה. בסופו של דבר, לארה"ב לא צריכה להיות בעיה לכופף את ישראל. היא מממנת אותה מזה שנים. ממשל אובאמה כבר רמז שהווטו האוטומטי במועצת הבטחון של האו"ם לא מובטח עוד. לא צריך להפסיק את המימון הצבאי לישראל: מספיק לעכב חלפים לחיל האוויר במשך חצי שנה, או לאסור על ישראל להפעיל ציוד צבאי אמריקני בגדה המערבית, כדי להפוך את מצבה של ישראל לקשה מאד. אולי זה יחזיר אותנו לגודל האמיתי שלנו.

המקציפים מן הימין מתייחסים לאובאמה כאל צורר. עוד שבוע הוא יהיה היטלר. אבל בהחלט יתכן שההיסטוריה תזכור אותו דווקא ככורש השני. בהנחה, כמובן, שהפלסטינים יצליחו להמנע מהדחף הבלתי נשלט שלהם לפוצץ את רכבת ההזדמנויות.

(יוסי גורביץ)

בערב חג השבועות, לפני כשבוע, נפטר פרופסור זאב רובין. הוא מת בחטף, מהתקף לב. אילו היינו חיים במדינה מתוקנת, היינו זוכים לכמה מאמרי-פרידה, מה שנקרא באנגלית obituaries. אבל, כידוע, זה לא המצב. אז הנה האבן הקטנה שלי על המצבה.

* * * *

במבט לאחור, חלק ניכר מהלימודים באוניברסיטה נראה כמו בזבוז זמן. הספריה היתה מועילה יותר מרבים מהמרצים, שהשאירו רושם חיוור בלבד. אבל כמה מהשיעורים היו חוויות דתיות של ממש: דר' (אז) גדי אלגזי מתפייט, בשיעור הראשון במבוא ימי הביניים על אורח החיים; פרופ' נטע זגגי קוראת, ביוונית, את המקהלה האחרונה של "אדיפוס המלך", מתרגמת ישירות ומעבירה היטב את הפלצות והאימה, והדמעות על לחייה ועל לחיי חלק ניכר מהקהל; זאב רובין ואני יורים זה לעבר זה חלקים מ"ליקורגוס" של פלוטארכוס.

ההשכלה שלי היא ברובה אוטודידקטית. אפשר לומר ברצינות שלהוציא גיאוגרפיה – שחלקה הגדול כבר לא רלוונטי, אחרי 1989 – ואתיקה עיתונאית (סיפור ארוך) לא לימדה אותי ישיבת נחלים דבר. את האנגלית רכשתי בסופו של דבר בעצמי. אבל קראתי. קראתי המון.

ב-1987, בשבועות, התחלתי לקרוא את הביוגרפיות של פלוטארכוס. הראשונה שבהן היתה של המחוקק הספרטני המיתולוגי ליקורגוס. היא היתה כתובה באופן מפעים, והיתה בעצם ביוגרפיה מהללת של ספרטה עצמה. בלעתי אותה, כולה, ואת שאר הביוגרפיות. אחר כך תוקדידס והרודוטוס (בסדר זה, למרבה הצער), אחר כך דברים רבים אחרים. כשהגעתי ל"תרגיל יוון" של רובין כבר הייתי עמוס בכל אלה.

הכיתה, למרבה הצער, היתה עמוסה בעשרות תלמידים שיוון ומשטרה לא עניינו אותם כלל. זה היה תרגיל חובה שהיה צריך לסמן עליו V ולעבור הלאה, למה שבאמת רצית ללמוד. התוצאה היתה שחלק ניכר מהשיעורים היו דיאלוגים ביני ובין רובין. ספרטה המיתולוגית עמדה בלב חלק מהם.

אני עקשן, אבל הייתי אוסף של מידע בלתי מעובד. הוא היה גם עקשן, גם מלומד, וגם חכם. הוא הראה לי שמדובר בתעמולה ספרטנית. הוא לימד אותי שמקור כתוב יכול להיות שקרי, תעמולתי, מכזב. הוא לימד אותי איך לקרוא בין השורות, לנפנף את ההערצה העיוורת ולהתמקד במה שנכתב על ההלוטים: על דיכויו של עם איכרים בידי אוכלוסיה כובשת, זרה, חמושה; כובש זר ששליטיו הקפידו להכריז מדי שנה מלחמה טקסית על הכבושים, כדי להפוך את רציחתם להריגה נקייה מטאבו; על חברה לוחמת שאיננה מייצרת דבר פרט לטראומות מכוונות, שאונסת את ילדיה כטקס חניכה, שיצרה לעצמה שם של לוחמים חסרי מעצורים – אבל שהובסה פעם אחר פעם בשדה הקרב על ידי חברות חופשיות יותר; על חברה כה נקיה לכאורה וכה מושחתת בפועל, שפעם אחר פעם הוגלו מלכיה ופקידיה, או הוצאו להורג, משנחשפה שחיתותם.

בעצם, הוא לימד אותי לקרוא. לקרוא ביקורתית. זה היתה ביקורת טקסטים טהורה – הוא מעולם לא גלש לפוליטיקה – אבל אי אפשר יהיה לטעון שהיא לא היתה חתרנית. שהרי הארס הספרטני יפעפע, דרך אפלטון, וסופו שישמש כבסיס לשורה של אידיאלים קולקטיביסטיים, הן פאשיסטיים, הן קומוניסטיים, והן פולקיסטיים.

* * * * *

למלומדות שלו לא היה שיעור. דומה שלא היתה שפה עתיקה שלא הכיר. הוא דיבר וכתב כעשר מהן, בכללן אתיופית עתיקה. הוא היה מומחה בעל שם להיסטוריה של פרס הססאנית. העברית שלו היתה עשירה להדהים, מעטים המנעדים שהיו זרים לה. הוא דיבר תמיד באיטיות, כובד ראש מסוים מתערבב ברוח הלצה שמעולם לא נעלמה לגמרי.

הוא היה מלא שמחת חיים. אף שדיבר במרירות, כבר בתחילת שנות התשעים, על סדר היום הכלכלי העקום של האוניברסיטה, על דחיקת רגליהם של המרצים, על דלדול הספריות – די היה להעביר אותו מן ההווה אל העבר, אל איזו סוגיה ביזנטית או רומאית, ומיד הוא היה מחייך חיוך רחב, פורח, ומתדיין איתך.

אני זוכר כיצד, בסמינר שעסק בשאלה המורכבת של התנצרותה של האימפריה, הוא תירגם לנו – מיוונית, בלי הערות – השבעה שנמצאה בשרידי ביזנטיון, ככל הנראה מן המאה הרביעית לספירה. כדי להדגים את הסינקרטיזם שבה: מחבר ההשבעה נקט בשמותיהם של עשרות דמונים ואלים, ביניהם ישוע ואדוני צבאות. שאלתי אותו מה, בעצם, רצה המשביע; הוא נרכן על הטקסט, וכעבור שניות פרץ בצחוק אדיר, שנמשך זמן רב. כשהתאושש, הוא תרגם: המשביע – שכחתי אם היה מן הכחולים או מן הירוקים – קרא לכל הישויות הללו לסייע לסיעתו בקרקס, ולשבור את רגליהם של סוסי הסיעה היריבה. סוסים – ורוכביהם – שהפכו לאבק לפני יותר מאלף שנים שבו לפתע מן הנשיה.

הוא התדיין עם הסטודנטים כשווים: לא רק בכיתה, אלא גם במסדרונות ושעות ארוכות גם בחדרו. הוא תמיד הקשיב בנימוס ובעניין, גם כשגילית לחרדתך דקות ספורות לאחר מכן שאמרת שטות מוחלטת. כשהדברים שעליהם הרצה היו מורכבים – והם היו כאלה לעיתים קרובות – הוא שב והסביר בסבלנות, עד שהם הובנו.

* * * * *

פרופ' רובין היה איש של דור אחר. הוא סירב להשתמש במחשב, והתלוצץ שהוא מעדיף נוצה ודיו. על השאלה "מדוע יש ללמוד היסטוריה", הוא אמר קודם כל שחשוב שנדע שלא נוכל להתקיים ממנה; אם זה מה שחשבנו, אמר, כדאי שנלך לעשות משהו אחר. היסטוריה לומדים משום שהיא הפיגומים של התרבות, חוליה מקשרת אל העבר, שמאפשרת קיום תרבותי שאיננו מצטמצם לגבולות הלהיט האחרון או השטות האחרונה של ערוץ 2.

ניקולו מקיוואלי תיאר את סוף יומו כך: "ועם בוא הערב, אני שב לביתי והולך לספרייתי. שם, על ספה, אני מתפשט עירום, מסיר מעלי את בגדי העבודה החמוצים מזעה ומלוכלכים מבוץ, ועוטה עלי את גלימות הארמון והחצר; ובלבוש רשמי יותר זה אני נכנס לחצרות הקדמונים ומתקבל בברכה על ידיהם. ושם אני טועם את המזון, אשר אך הוא שלי, אשר עבורו נולדתי. ושם אני מעז לדבר עמם ולשאול אותם לטעם מעשיהם, והם, באנושיותם, עונים לי. ובמשך ארבע שעות אני שוכח את העולם, כל רוגז נעלם ממני, שוב איני חרד מפני העוני, אינני רועד עוד מפני המוות; אני חולף, אכן, אל עולמם". זאב רובין התהלך בהיכלות האלה שנים ארוכות, ושאל את הקדמונים שאלות קשות, אירוניות ולעיתים חצופות. עמדה לו הזכות לפתוח את דלתות ההיכל גם בפני דורות של תלמידים. שלום לעפרו.

(יוסי גורביץ)

חשבתי שנפטרנו מהאלוף אלעזר שטרן, לאחר שהלז תלה את המדים. למרבה הצער, זה לא קרה. שטרן קלט שיש לו אמצעי בטוח שישאיר אותו בטווח הזרקורים, ועל כן שלשום (ראשון) הוא השתלח בשנואי נפשו הקבועים: המושמטים.

שטרן לא מסוגל לומר כמה אמיתות פשוטות: שאף אחד לא משחרר את עצמו מצה"ל, אלא שצה"ל משחרר את כל ה"משתמטים"; שהשנה כבר חלה עליה במספר המתאבדים; שהעליה במספר המשוחררים לא נובעת מדקדנטיות ב"תל אביב" המיתולוגית אלא מקיום של מצוות פרו ורבו בבני ברק של מטה; שצבא לא מקצועי הוא, ובכן, צבא לא מקצועי.

לא, במקום כל זה מרשה לעצמו שטרן להטיף לנו על "ערכים". צריך להזהר במילה הזו: הימין השמרני (ובישראל, הימין היהודיסטי) השתלטו עליה מזמן. סובלנות, פתיחות והומניזם אינם "ערכים"; קנאות, סתגרנות ושנאת אדם (תחת שם הקוד "אהבת ישראל") דווקא כן. כל מי שפועל בשם קולקטיביזם מגויס הוא "ערכי", וכל מי שחושב אחרת הוא "תלוש", פרוץ-מינית או הומו, קפיטליסט נטול ערכים ובו זמנית קומוניסט שואף חורבן, "לא מחובר לעם" – בקיצור, מה שפעם נהג הימין לכנות "יהודי".

לא מסובך לברר מהם ערכיו של שטרן: פטישיזציה של מדי צה"ל. מבחינתו, בר רפאלי מכוערת משום שהיא לא העלתה אותם על גופה. צה"ל הוא הטוב והנאה, ותמיד צריך יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ. אלו ערכיו. הם מוכרים.

השאלה היא אם הגנרל בדימוס שטרן הוא האדם המתאים להטיף לנו על ערכים. אחרי הכל, כשהופקר מדחת יוסף למותו בקבר יוסף, שטרן אמר לנו ש"לא תמיד אפשר להציל פצועים" – שזו כנראה אמת מצערת, אבל מראש חיל חינוך ציפינו לקצת יותר מאשר כסת"ח על המפקד הישיר שלו, שאול מופז.

חמורה מכך העובדה ששטרן, קצין בכיר, כל כך שכח את ערך הרעות הצה"לי, שהוא ניהל מסע צלב כנגד חייל שהגחיך אותו ואת הרמטכ"ל, חננאל דיין. במסגרת אובדן השליטה הזה, לקח האלוף הערכי כל כך את תיקו האישי של דיין והדליף אותו לעיתונאי, יאיר לפיד. אחר כך, משנחשף המקור של לפיד, נתבע שטרן עצמו על מה שעל פניו נראה כפשע, ובמקום להגיע לבית משפט ולהגן על שמו הטוב, הוא השליש לדיין 31,500 ₪ דמי לא יחרץ.

"הוא"? לא בדיוק, את ואתה ואני. המדינה היא שלקחה את כספי המיסים שלנו והעבירה אותם לדיין. שטרן לא שילם שקל על הפשע שלו. על העמדה לדין ותלישת הדרגות, כמובן, אין מה לדבר. זאת, כמובן, בתנאי שהקורבן של הפושע הוא חייל מן המניין: אם הדלפת שיחה שפגעה בעתידם של קצינים בכירים, צה"ל לא יהסס להשליך אותך לכלא, גם אתה תת אלוף.

אז זו דמותו של הקצין הערכי שטרן: חנפן של הבכירים ממנו, שלמענם הוא לא מהסס להתלכלך ולעבור על החוק. מישהו שמסוגר למכור את פקודו לעיתונאי כדי לנצח במריבה תקשורתית. בניגוד לשטרן, בר רפאלי לא עברה על שום חוק, ולא הלבינה את פניו של איש ברבים. בניגוד לאלעזר שטרן, ה"תלושים" שהוא רודף כל כך הם אנשים שמשלמים על טעויותיהם-שלהם, הם לא מפילים את עלותן על הציבור. על פי כל קנה מידה הגון, כל אחד ואחד מהם ערכי, בדרכו שלו, הרבה יותר מהאלוף בדימוס שטרן. אפילו חננאל דיין, שהקריב הרבה כדי למחות על ההתנתקות, ערכי הרבה יותר.

רצוי לגזור ולשמור. הקריירה השניה – במהלכה ייהנה מפנסיה משובחת מאד, על חשבוננו, בעודו עובד למחייתו – של שטרן רק מתחילה. הצבוע הידוע עוד יחזור.

הערה: בשבועות האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות לקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לכל מי שהרים את תרומתו. אתם יודעים מי אתם.

(יוסי גורביץ)

עד הסוף המר: פרקליטיו של הנשיא לשעבר, משה קצב, הודיעו הבוקר (ב') על התפטרותם מייצוגו. זה התרגיל האחרון בשורת תרגילים שמבצעים קצב ופרקליטיו כדי למנוע ממנו את מר הכלא.

התרגיל המסריח הראשוני היה כאשר הודיעו פרקליטיו של קצב, בבוקר שבו אמור היה להודות בפשעיו, כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון. אחר כך ניסה האיש שמעוניין להלחם על חפותו לדחות את המשפט פעם אחר פעם. השיא היה לפני כחודש, כאשר יום לפני תחילת המשפט, עתרו הפרקליטים לבג"צ כדי להעביר את המשפט לבית משפט קרוב יותר לביתו של קצב – מה שכמובן היה גורר את ההליכים הלאה. בג"צ זרק אותם מכל המדרגות. אתמול, ניסו הפרקליטים לדרוש כי הדיון בעניינו של החשוד באונס ייערך בדלתיים פתוחות, בטענה המדהימה שהללו, משום שפנו לתקשורת, ויתרו על פרטיותן – הצבעה גסה על קו הפעולה שלהם, היינו השפלת והכפשת קורבנותיו-כאורה של קצב.

עילת ההתפטרות היא דרישתו של בית המשפט לסיים את התיק במהירות ולערוך ארבעה דיונים בשבוע. הקצב הזה קצת מהיר מדי בשביל קצב ופרקליטיו, והאחרונים טוענים שלא יוכלו לעמוד בלחץ, ויש להם לקוחות חדשים. אם להתחשב במה שראינו עד כה, נראה שמטרת ההתפטרות היא לקנות לקצב עוד קצת זמן ללא סורגים. העובדה שההתפטרות היא על דעת כל עורכי הדין מחזקת את החשד הזה.

פרקליטים נוטים לשכוח כי תפקידם הרשמי איננו להגן על הלקוח שלהם. הם פקידי בית המשפט, ותפקידם הוא לסייע בהוצאת האמת לאור. בשנים האחרונות, עורכי דין הפכו גם ליועצים תקשורתיים של הלקוח, ובמקרה של קצב מתקבל הרושם הלא נעים שפקידי בית המשפט פועלים כנגד בית המשפט. ראוי, אם כן, שבית המשפט יסרב לקבל את התפטרותם של הפרקליטים, ויזהיר אותם מפני תרגילים נוספים. אם השטיקים יימשכו, יש מקום לנקוט בסנקציות, עד כדי שלילת הרשיון שלהם. הבזיון הזה חייב להפסק.

וילך מזוז מעדנות: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע אתמול (ראשון) שהוא מסתייג מעדותו של אל"מ איתי וירוב. נחמד מצידו, אבל לא נראה שזה מספיק.

וירוב – מפקד חטיבת כפיר, שהיא חטיבת כיבוש ייעודית – העיד במשפטו של אחד מפקודיו. הוא חשף שם את האמת הלא נעימה שכולנו יודעים, על האופן שבו פועלת הבהמה הירוקה בשטחים. הפקוד הואשם בכך שתקף פיזית פלסטיני. וירוב לא הבין מה רוצים ממנו. הוא מתיר אלימות פיזית "כל עוד היא משרתת את המשימה." הוא אומר ש"מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית , במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה היא בהחלט דבר אפשרי".

וירוב מסביר שהחיילים שלו מענים אנשים כחלק יומיומי מפעילותם: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה במקרים של חיכוך, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. נגיחה, לא." הוא אומר ש"הצורך באלימות בעת תשאול הוא בהחלט דבר סביר." ברור לו שרוב הנפגעים מפעילות אנשיו הם חפים מפשע: "אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".

לווירוב אין שום בעיה עם זה: "בניגוד לאמירות האוניברסליות שלפיהן שופט מעדיף שעשרה נאשמים ייצאו לחופשי ולא יישב זכאי אחד בבית הסוהר, אנחנו נפרוץ לאלף בתים כדי להוציא קלצ'ניקוב אחד". בקיצור, קולונל וירוב רואה בתושבי הגדה כולם בני ערובה שהוא יכול לעשות בהם כרצונו, במרדף אחרי קלצ' חלוד כלשהו – שב-999 מתוך 1,000 מקרים כלל איננו קיים. מותר לתהות אם חלק מהמקרים של רדיפת-שווא נובעים ממידע שנמסר תחת עינויים, שכל מטרתו היתה לגרום למענה להרפות.

ראוי להתבונן היטב בזליגה של העינויים. בהתחלה, בשנות השישים, השב"כ נהג לחקור חשודים בעינויים תוך שקרים למערכת המשפט (על כך, מיד). אחר כך, משהתפוצצה המורסה הזו בפרשת קו 300 ופרשת נאפסו, הוטלו הגבלות משפטיות על העינויים – הם הותרו (תחת הכינוי "לחץ פיזי מתון", שהיה למשל ולשנינה") רק במצב של "פצצה מתקתקת". מעולם לא תועד עד כה, ולו מקרה אחד, של "פצצה מתקתקת" – אבל במהירות, כל נחקר בעייתי הוגדר כ"פצצה מתקתקת". בג"צ ביטל את האישור ל"לחץ פיזי מתון" ב-1999.

והנה, פתאום, ב-2009, אנחנו מגלים מפי קולונל וירוב שחקירה בעינויים – וכן, מכות הם עינויים – היא לא משהו ששמור לחוקר שב"כ שמאחוריו מרחף איזה יועץ משפטי, ושהוא חב דין וחשבון לממונים עליו, אלא לכל ילד בן 19 ש"חושב" שיש צורך בהם. וכל זמן שהוא יכול לטעון שהיה בהם צורך מבצעי – וירוב טרם מצא לנכון לאשר לחייליו לפרוק את תסכוליהם על הפלסטינים סתם כך; בכך הוא מפגר אחרי דעת הקהל – המפקד שלו רואה בכך דבר סביר, הגיוני, יומיומי. כך משחיתים עינויים, תמיד, את כל מי שעוסק בהם.

בצבא נורמלי, קצין בכיר שהיה מודה בבית משפט שהוא נתן פקודות לחייליו לענות אזרחים חפים מפשע, ושהוא איננו מבדיל בפעולותיו בין אוכלוסיה אזרחית ובין האויב, היה זוכה לאחד מאלה: או שהיו מבקשים ממנו בנימוס להתכנס בחדרו, בנוכחות אקדח; או שהיו אוזקים אותו ומעמידים אותו לדין באשמת פשעי מלחמה. בישראל, הוא זכה לנזיפה צבועה במיוחד מאלוף הפיקוד. ראוי לתהות: אם הפקודות שמחלק וירוב כה פסולות, אם התנהגותו כה לא ראויה, עד שהוא ננזף – מדוע משאירים אותו בתפקידו?

אולי, עולה החשד, מתוך רצון שיישאר בתוך האוהל וישתין החוצה. אפשר שיש לו דברים מעניינים מאד לומר על שורה של בכירים בפיקוד מרכז ובצה"ל בכלל.

בוקר טוב, אהרן: נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אמר אתמול ש"היו מקרים" שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט העליון. מאליו עולה צחוק חלול: ניסוח מדויק יותר יהיה שהיו מקרים שבהם היא לא סיבנה אותו.

אולי המקרה הבולט של שקרים, שמעולם לא נחקר לעומקו, היה זה שעסק בעינויים. כפי שחשפה ועדת לנדוי, במשך עשרים שנים, טענו אלפי עצירים פלסטינים שהודאותיהם הוצאו מהם בעינויים. נציגי השב"כ נשבעו לשקר, באורח יומיומי, וכתוצאה מכך התקבלו אלפי הודאות כוזבות כראיות. הדבר בוצע בידיעתם ובעידודם של ראשי השב"כ באותה תקופה.

מקרה בולט אחר הוא השקר המוסכם, ולפיו התנחלויות הן "הכרחיות לצרכי בטחון". צה"ל משקר, כי אחרת הקמת התנחלויות אסורות על פי החוק הבינלאומי. ההתנחלויות כולן הן, במידה זו או אחרת, מוצב צבאי. גם כאן, שיקרה מערכת הבטחון על ימין ועל שמאל.

המגונה בכל הפרשה הוא דווקא אהרן ברק. מהמתנחלים, מהצבא ומהשב"כ אין לצפות להרבה: לראשונים מעולם לא היתה בעיה עם שקרים, והשב"כ הוא ארגון חוקר, שתפקידו הוא למצוא מחבלים בטרם יפעלו. ארגונים כאלה תמיד יחפשו דרכים ל"קיצור הליכים". תפקידו של השופט ברק היה לעמוד מולם כרסן. אם אכן ידע ש"סיבנו" אותו, היה עליו להפעיל את מלוא חומרת החוק האוסר על עדות שקר – גם אם זה אומר לעצור את שר הבטחון או את פקידיו הישירים. שופט עליון שמניח לפקיד מדינה ל"סבן" אותו, ובמקום לנקוט בצעדים הנדרשים, מעדיף להתלונן על כך שנים לאחר מעשה – הוא במידה רבה שותף לפשע. הוא לא קיבל את המשכורת השניה במדינה כדי שישמש כקיביצער.

התועבה הנשכחת של טופז: על האיש עצמו ומעצרו איני רוצה לומר דבר. צריך לזכור שאנחנו נמצאים תחת שטף של הדלפות משטרתיות יזומות, ושהללו לא תמיד מתגלות כאמת מוצקת. לעיתים הן רק אמצעי לחץ כנגד החשוד, או אמצעי חקירה. האמת, במצבה הנוכחי של משטרת ישראל, אם מחר כל הכותרות יאמרו שהיא סחטה את ההודאות בעינויים או איומים כדי לדוג לעצמה סלב, זה לא יפתיע אותי. גם על ההתקף המשונה שעבר על חלקים מהתקשורת (15 עמודים בידיעות אחרונות?!) כבר כתבו לפני.

אבל בכל זאת צריך לומר משהו. שורת פרשיותיו של טופז כבר גוללה בכל מקום אפשרי – משבירת משקפיו של שניצר והנשיכות של הדוגמנית ההיא. כחובש משקפיים, זכרתי בעיקר את התקיפה של שניצר, שתיאר אותה היום. טופז קרא לעברו "אתה לא צריך משקפיים, בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין".

משלל הפרשיות של טופז שצוטטו עם מעצרו נשמטה אחת. בינואר 2009, בבלוגו, שירבט טופז כתב שיטנה עילג לאחמד טיבי. זה היה במהלך המלחמה בעזה. בין השאר, כתב לו טופז: "אם אתה לא רואה את זה [את צדקתה הבתולית של ישראל – יצ"ג], אז אני אוציא לך את העיניים כדי שתראה!!! למרות שהייתי אצלך בבית ולמרות שאתה דוקטור".

נשמע מאד דומה למה שהוא אמר לשניצר. ובכל זאת, דווקא האיום לעקור את עיניו של חבר כנסת ערבי – דווקא הוא לא הוזכר. הלוואי שזה היה מקרה.

(יוסי גורביץ)

דיון משונה מתנהל בימים האחרונים בארה"ב: ויכוח בין הפרשנים ג'פרי גולדברג מהאטלנטיק מנת'לי, פריד זכריה מניוזווק (שאותו מאשים גולדברג, על פניו בצדק, בציטוט ללא ייחוס של כתבה שלו), ואנדרו סאליבן (מהבלוג Daily Dish) על משמעותו של הביטוי "עמלק".

למה, לעזאזל? מפני שלפני כשבועיים פרסם גולדברג כתבה ארוכה בניו יורק טיימס אודות כוונותיו של ראש ממשלתנו כלפי איראן. ובאותה כתבה הוא מציין שאחד מעוזריו של נתניהו – הוא לא מזהה אותו בשמו – אמר לו שאם הוא רוצה להבין את עומק יחסו של נתניהו לאיראן, עליו "לחשוב על עמלק".

גולדברג זיהה, כמובן, מכרה-זהב בדמות ציטוט והפך את "איראן היא עמלק" המשתמע של עוזרו של נתניהו לחלק מהכותרת שלו. יש רק בעיה מינורית אחת: משמעותו של הביטוי. לגולדברג היא אמרה "איום קיומי"; לאנשים שקוראים את התנ"ך שלהם בלי תיווך של המתקראים חז"ל, כפי שזכריה וסאליבן עושים, המשמעות של עמלק היא "רצח עם שמתבצע על ידי יהודים כלפי חפים מפשע". זכריה ציין את הנקודה הזו, ושאל רטורית איזו מהומה היתה פורצת, אילו פקיד בכיר של נשיא איראן היה שולף איזה ציטוט מקביל שקורא לרצח עם של יהודים. הציטוט התנ"כי המדויק הוא, למי ששכח, הוא "לך והכית את עמלק, והחרמתם [היינו, השמדתם כדבר האסור בשימוש והמוקדש ליהווה – יצ"ג] את כל אשר לו. ולא תחמול עליו: והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור."

אופס! גולדברג חשף בטעות, ועוד לעיני גויים, חלק לא סימפטי של ההלכה היהודית. לא ייעשה כן במקומותינו. הוא מתחיל, על כן, בתמרון העתיק והנואש של הפרחת עשן וכזבים, שמיועד להסתיר את האמת: הוא אומר שנכון שהתנ"ך קורא להשמדת עמלק, אבל זו "מצווה לא מעשית, שמעולם לא בוצעה ולעולם לא תבוצע".

זה, במחילה, בולשיט מהתחלה ועד הסוף, וגולדברג צריך לדעת את זה. ראשית, כפי שמציין התנ"ך, "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים, ויתפוס את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב [הדגשה שלי – יצ"ג]. ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר" וגו'. וכידוע, שאול נענש על החמלה הזו: "ויאמר אליו שמואל: קרע יהווה את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך". (איזו דוגמא אנושית העמיד אותו "רע" אפשר לקרוא כאן: "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה; וימדוד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות". בלשון בני אדם, דוד חיסל את המואבים שהגיעו לבגרות ושימר את הילדים).

המצווה להשמדת עמלק חיה ונושמת, תודה ששאלתם. בלשון הזהב של אוכל הנבלות הגדול, נאמר "וכן מצוות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק', ומצוות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לזכור איבתו". על מהותם של "מעשיו הרעים", אליבא דמתקראים חכמי היהודים, של עמלק נעמוד מיד. (מן הראוי לציין שוויקיפדיה, שמצטט סאליבן בנושא עמלק, נוקטת גם היא באפולוגטיקה היהודית הרגילה, כשזרקור מוטל לעבר מה שאומרת ההלכה על היחס הראוי ללא יהודים. לטענת ויקיפדיה, הרמב"ם מאפשר לעמלקים לבחור בין קבלת שבעת דיני בני נוח ובין השמדה – וזה פשוט לא מה שכתוב במקור – וגם לא יכול היה להיות כתוב, כשהתנ"ך אומר במפורש ש"מלחמה ליהווה בעמלק מדור-דור").

ומנין לגולדברג לדעת שהוא מדבר שטויות? משום שהוא כבר נפל בבור הזה בדיוק. את אותה אפולוגטיקה עצמה על דיני עמלק הוא פיזר לקוראי הניו יורקר ב-2004. הוא ראיין שם את בנצי ליברמן, אז יו"ר מועצת י"ש, שאמר לו ש"הפלסטינים הם עמלק", ואת משה פייגלין, שאמר לו שלמרות שאין לו הוכחות גנטיות, "הפלסטינים מתנהגים כמו עמלקים".

את העובדה הזו, כמו חלק ניכר מהעובדות בפוסט הזה, אני חייב לספרו המופתי של אליוט הורוביץ, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence. הורוביץ, ביושר נדיר בקרב חוקרי יהדות, לא מוכן עוד להמשיך את ההתפתלויות והשקרים סביב מה שנאמר בהלכה. הוא עוקב יפה על הפתיחות היחסית במחקר במאה ה-19, ועל האופן בו הוא נסגר בבהלה מתחילת המאה ה-20 והלאה, במיוחד מאז השואה.

אז מה, בעצם, אמרו המתקראים חז"ל על עמלק?

* * * * *

בשנים האחרונות נולד מנהג מרגיז של התחנפות, במסגרתו הולכים חילונים ל"תיקון שבועות", כשאין להם מושג על מהותו של התיקון המקורי – הכשרת הזיווג בין החלק הזכרי והנקבי של האלוהות היהודית – וקוראים חלקים שנבחרו בקפידה מן הקורפוס היהודי, שמטרתם היא למלא אותם בשביעות רצון של "יש חוכמה ביהדות" ו"גם אנחנו יהודים טובים". בשאר השנה הם יכולים להמשיך להעלות את מס נחיתותם ליהודים האמיתיים.

עם הבהמה במלוא תפלצתה, כמובן, לא מפגישים אותם. אז הנה שירות לציבור. מה היה חטאו הגדול של עמלק? בספר שמות וספר דברים מדובר בעצם באיזה שבט מדברי שצץ משום מקום, ניהל קרב קטן ונעלם. על זה מכריזים על רצח עם, ועל מלחמה לדורי-דורות של יהווה בעמלק?

ובכן, בספר דברים מתוארת ההתקפה של עמלק במילים "ויזנב בך". חלק מהרבנים פירשו את המילה "זנב" – שבלשונם-שלהם הפכה למילה צנועה לפאלוס – כך שלטענתם, העמלקים סירסו את בני ישראל שלכדו, ולאחר מכן השליכו את אבריהם הנימולים השמימה. אחרים מהם טוענים שהעמלקים ביצעו בבני ישראל שברשותם מעשה סדום (הורוביץ, 112). הפרשנות הזו הגיונית, בהתחשב בכך שהרבנים סברו גם שכאשר "שיסף" שמואל את אגג, הוא למעשה סירס אותו. על פי גירסה אחרת, שמואל קשר את אגג לארבע בהמות, וקרע אותו כך לגזרים (שם, 111).

אשר ל"זנב" כפאלוס, היצירתיות של כותבי התלמוד לא עצרה בסירוס או מעשה סדום שגרתי: לטענת חלק מהם, הסיבה שוושתי סירבה להופיע בפני אחשוורוש היא שהמלאך גבריאל הצמיח על גופה אבר מין גברי (שם, 61). למקרא המעשה המגונה הזה בטקסט המקראי – היו רבים אחרים, כשהנפוץ שבהם הוא טענה של הרבנים החסודים שוושתי אמורה היתה להופיע בעירום לפני המלך – נאלץ אחד ממלקטי האגדות היהודיים במאה ה-19 לעבור ללטינית: venit Gabriel et fecit ei membrum virile. בכך, כמובן, הלך בעקבות הרבנים עצמם, שאסרו על תרגום דברים מביכים – בהניחם שהקורא הפשוט הוא שוטה גמור. הורוביץ מציין (שם, 62) שהאגדה התלמודית הזו, שזכתה לתפוצה רחבה, הפכה למוקש לבחורי הישיבה ששיחקו את דמותה בפורים-שפיל במאה ה-19.

אגדה אחרת על ושתי מציינת שהיא באה על עונשה הראוי, משום ש"נהגה להפשיט את בנות ישראל ערומות ולאלץ אותן לשרת אותה בשבת". אבל אם נתחיל לציין את ים הפיגולים הממלא את התלמוד – מהתפיסה שילדה בת שלוש יכולה ליהנות מיחסי מין, ממדידת המרחק בין שדיהן של נשים שמאפשר את גירושן המיידי ללא זכויות, שבעל אוב איננו יכול להושיב שד על אבר מינו בשבת, ועוד ועוד – הרי שלא יישאר לנו זמן לעסוק במשהו שאיננו הבל, שטות ורעות רוח.

* * * * *

והנה דברי ההבל האלה שבים אלינו שוב, והפעם כמדיניות. הורוביץ ציין שהסיבה לכתיבת ספרו היא שרוח עמלק שבה ועולה מן האוב. המצווה העתיקה, והשעשוע שבהדבקת כינויי "עמלק" לעמים שונים ואף ליהודים, היתה לא מזיקה, יחסית, כל זמן שלא ניתן כוח בידי המאמינים בה. בארבעים השנים האחרונות, שחררנו את השד וחימשנו אותו.

אינני יודע מי הוא יועצו של נתניהו שדיבר על "עמלק", אבל אני יודע שנתניהו מקיף עצמו בחובשי כיפות. האיום שבמושגים היהודיים החל לשחק תפקיד פוליטי, ממשי. ספק אם נתניהו עצמו רוצה להשמיד את האיראנים כולם, ללא חמלה, "מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור". הוא בכל זאת התחנך במקומות מתורבתים, ולא על ידי חובשי כיפות. אבל אחד מיועציו של ראש ממשלה של מעצמה גרעינית, שכבר איימה על איראן, בהחלט חושב שמלחמת השמדה כנגד איראן נמצאת בתחום האפשרויות – והוא נתמך בכך על ידי חלק ניכר מהאוכלוסיה. ארס ארוך שנים מפעפע בגוף הפוליטי שלנו, ועכשיו הוא סמוך מאד לראש הממשלה. די בכך כדי לגרום לכל אחד לפחד.

(יוסי גורביץ)

כולם חשים: המלחמה הבאה
אינה נותנת לקנצלר לישון.
איך זה היה אילו הקנצלר היה מרשה לעצמו קצת שינה
ומלחמה לא היתה באה?

ברטולד ברכט, "דאגות הקנצלר"

בנימין נתניהו הכריז אמש (שני) ש"אנחנו לא בזמנים רגילים, הסכנה הולכת ודוהרת לכיווננו, ודבר מסוכן לגוף חי הוא לא לזהות את הסכנה." הסכנה, כמובן, היא איראן, ונתניהו היה מאד מפורש בנושא: "מי יסיר את הסכנה?", שאל רטורית, וענה: "או אנחנו, או אף אחד".

באותו היום, הודיע לנו סגן שר הבטחון מתן וילנאי שהתרגיל הגדול של פיקוד העורף, שמתוכנן לתחילת השבוע הבא, איננו "מצב דמיוני, זה לא תלוש מהמציאות, ואם תפרוץ מלחמה, יתכן מאד שזה מה שיקרה".

מה בתפריט של מערכת הבטחון? מלחמה בצפון, מלחמה בדרום – והתקוממות של ערביי ישראל. מערכת הבטחון כבר סימנה 20% מכלל האוכלוסיה כאויבים. סימון שגרתי, אתם יודעים. שום דבר יוצא דופן. אין ממה להתרגש. אנחנו רק "מתכוננים". מכון ראות החליט, באורווליאניות חריגה אפילו לארגונים ציוניים, שהתרגיל יהיה "הזדמנות לתרגול יחסי הגומלין בין המגזרים בחירום". וואלה.

למה צץ פתאום תרגיל כזה, ודווקא עכשיו? אולי בגלל ההבטחה ההיא של נתניהו. אחרי הכל, הוא רכב על הנמר של המלחמה מול איראן יותר מדי זמן. שנים ארוכות שהוא מפמפם לנו שאיראן היא 1938 והשנה היא גרמניה. (ראוי לציין שאליבא דנתניהו, 1938 היתה שנה ארוכה מאד מהמקובל: היא נמשכה כמעט כל תקופת אולמרט). עכשיו אין לו עוד ברירה: הרטוריקה שלו רדפה אותו. אם תעשה איראן כמעשה צפון קוריאה מבלי שממשלתו תנקוט בצעדים דרסטיים, הוא מחוסל פוליטית. הוא קשר בעצמו את גורלו בגורלו של אחמדניג'אד. עכשיו אין לו לאן לסגת.

נתניהו לא יכול לדבר על הסתגלות לפצצה, בין השאר משום שלאחר שהצבא ופוליטיקאים חסרי אחריות – לא קל לעיתים להבדיל בין השניים – פמפמו את הסכנה האיראנית במשך עשרים שנה ויותר, הפאניקה בציבור כה גדולה, עד ש-23% מהאוכלוסיה כבר הודיעו שהם יחפשו דרכון אחר ברגע שזה יקרה. אם נטישה המונית כזו אכן תתרחש, חלק לא מבוטל ממנה יהיה באשמתו של נתניהו, הפאניקר הלאומי.

אז נתניהו מחויב למלחמה. דעת הקהל תומכת – במלחמה היא תמיד תומכת, ומלחמה, כדברי ברכט, "תמיד מוצאת לה דרך" – והרמטכ"ל השתחץ היום באומרו ש"תפקידי להכין את כל החלופות לטיפול בסוגיית הגרעין של איראן, וכך אני עושה". כשמדינה גרעינית מודיעה שכל האופציות פתוחות, זה מדאיג – בערך כמו שמראהו של שימון פרס המוחה על פרויקטים גרעיניים במדינות שבהן "עם רעב ללחם", נלעג.

* * * * *

איך ייראה התרגיל הזה? אני יכול לומר לכם מנסיוני האישי – נכחתי בכזה בדיוק ביום חמישי שעבר – שהוא ייראה כמו אם כל ריקודי התרנגולות הערופות. בשום שכל, קיבל הגדוד שלנו התרעה על פגיעה צפויה של טיל נושא חל"כ באזור הוד השרון. יצוין שמודיעין כזה בדרך כלל לא קיים בזמן אמת. יצוין גם שברוב המקרים הצפויים, לגדוד לא יהיה זמן להתאמן שלושה ימים קודם לכן.

ואולי טוב שכך. היינו אמורים להיות שם בשש וחצי. הגענו בשבע וחצי-רבע לשבע לנקודת איסוף שמרוחקת כחמש דקות נסיעה ממקום נפילת הטיל – שכאמור, היה ידוע לנו במדויק. המתנו בחוסר סבלנות לצפירה, שתעיד על נפילת הטיל. היא נשמעה ב-08:17. מיד – אוקיי, זה ביטוי לא מדויק; "בעצלתיים" יהיה נכון יותר – התארגן הגדוד לתזוזה, ותוך זמן קצר הצליח לגמוא את המרחק, ולהגיע לאזור האסון ב-10:04. כלומר, יותר ממאה דקות לאחר האות, ולאחר שהיה לנו יום להתכונן. בפרק הזמן הזה, מן הראוי לציין, כל האוכלוסיה באזור כבר היתה מתה.

יתר על כן, מאחר והיום היה חם, וזה היה היום האחרון של המילואים, לאף אחד מהחיילים לא היה כוח להסתובב עם כל חליפות המגן הכבדות הללו, וחלק ניכר מהחיילים פשוט הסיר את הקסדות. אחד המ"פים שלנו פשוט תלש את השערות. "וזה," הוא אמר לי במרירות, "עוד במצב סטרילי. בלי הפאניקה של אירוע אמת".

זה לא נראה כמו תרגיל, זה נראה כמו פיקניק. החוליה של עבדכם הנאמן היתה אמורה לפקח על מטלה שלישותית כלשהי, מאחר וקצינת השלישות המחוזית רצתה להדחף בכל כוח לתרגיל ("האמת," היא אמרה לנו בתדריך יום קודם, "שלשלישות אין שום חלק בתרגיל. בכל זאת ננסה"). הקצינה הנ"ל הבטיחה לספק לעבדכם הנאמן ולחבר מרעיו שולחנות, כסאות, שאר ציוד משרדי (על מחשבים לא היה מה לדבר), ואפודים מסומנים שהיו מיועדים להבהיר לכל החיילים שיש להתייחס אלינו ברצינות. היא לא הצליחה לעמוד במטלה הזו. קוששנו כמה כסאות מהרס"ר, התמקמנו מחוץ לאוהל הטיהור מתוך כוונה לכתוב על הכסאות – קצת קשה לכתוב באוויר – וחיכינו לחיילים שיגיעו.

אף חייל לא הגיע. כשביררנו את הנושא, מקץ כעשרים דקות, התברר שלא היה להם אינטרס, בחום הזה, להכנס לאוהל הטיהור, אז הם לא נכנסו. הם פשוט עקפו אותנו והלכו ישירות לשולחנות עם השתיה הקרה והכיבוד.

ככה זה נראה, כשלרשות הגדודים המעורבים היו כמה ימי אימון וידיעה מדויקת על מיקום הפגיעה. במצב אמת זה ייראה גרוע יותר. גרוע הרבה יותר, אם זוכרים שחלק ניכר מחיילי פיקוד העורף הם אנשי מילואים. צריך גם לזכור שבמצב כזה, כשטילים נורים על העורף – וסביר שיירו מאות מהם – האינסטינקט הראשוני של איש משפחה הוא להגן על משפחתו. המראות של הקרנבל בהוד השרון ודאי לא יחזקו את תחושתו שהוא צריך למהר דווקא לנקודת האיסוף.

* * * * *

אבל מסתבר שהעובדה שהוא ניצב במרכז הזרקור לשם שינוי, מפיחה עזוז בעורקיו המסתיידים של פיקוד העורף, למרות הישגיו המפוקפקים בשטח. אחד הקולונלים של הפיקוד, אלי כספי, מצא לנכון לשלוח מכתב לפקודיו, ובו התייחס לפתרון שתי המדינות כאל "אשליה", וקרא לחיילים לשמור על "אחדותנו כמדינה דמוקרטית ישראלית בעלת צביון יהודי". לא דמוקרטית ויהודית, אם כן, אלא "דמוקרטיה יהודית".

במקום לעמוד מול בית דין צבאי, בשל ערבוב צבא ופוליטיקה, ממשיך הקולונל בתפקידו. דובר צה"ל הסביר כי "המסמך נכתב על דעתו של קצין המילואים בלבד" וכי "הנושא ייבדק". אנחנו כבר מורגלים ב"בדיקות" של דובר צה"ל.

וכדי להבהיר לנו מה משמעותה של "דמוקרטיה יהודית", נעצרה אתמול פעילת חד"ש נועה סלור, שניסתה להפגין נגד "חוק הנכבה" באוניברסיטת באר שבע. מאבטחי האוניברסיטה לא איפשרו לה ולאחרים לחלק כרוזים בנושא בתחום האוניברסיטה, וכשסלור התעמתה עם הקב"ט, כשהיא תוהה מדוע לתנועות פוליטיות אחרות מותר לחלק כרוזים, היא נעצרה. המאבטחים טענו שהיא כינתה אותם "פאשיסטים". בפעם האחרונה שבדקתי, זו היתה זכותה הדמוקרטית.

אולי כבר לא. אנחנו זולגים לעבר דמוקרטיה יהודית, אחרי הכל. שזה כמו דמוקרטיה עממית, או, מוטב לומר, פולקיסטית. ואולי המלחמה המתקרבת, שהכל כבר חשים בה, היא שתהיה הזרז למטמורפוזה.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ראשון) את העלתה של הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר מישראל ביתנו, האוסרת על ציון הנכבה, היינו אסון חורבנה של פלסטין בעת לידתה של ישראל. באותה הזדמנות, אישרה ועדת השרים גם הצעת חוק אחרת, של זבולון אורלב מ"הבית הלאומי", האוסרת "הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

בפני שתי הצעות החוק עומדת עדיין דרך ארוכה, ומידת החוקתיות שלהן מוטלת בספק, בלשון המעטה. ניתן להניח, עם זאת, שהן תעבורנה את שלוש הקריאות. האספסוף רוצה בהן ומעטים מעיזים להתנגד.

בקיצור, אם להיות אישי לרגע, הממשלה הנבחרת שלי רוצה לסתום לי את הפה, לסגור לי את הבלוג, ולשלוח אותי לכלא כי אני קורא לשינוי דמותה של ישראל באופן חוקי ולא אלים. הבעיה הפרקטית עם ההצעה הזו, מעבר לפאשיזם המבוהל שבה, היא שהיא משאירה בפני מי שבכל זאת חושב שהמדינה הזו רקובה מהיסוד שתי ברירות בלבד: להמלט או להתייחס לממשלה כפי שהיא – אויבתו וסוהרתו – ולמרוד נגדה.

למרד צבאי אין סיכוי של ממש גם בחלומות הפרועים ביותר, וגם אם היה – מה היינו עושים באספסוף הלאומני שהכנענו? כופים עליו שלטון צבאי וגוזלים את זכויות האזרח שלו? בקצרה, ממשלת ישראל מבקשת ממני בנימוס לעשות את המעשה היהודי ביותר: לשים לב שהקרקע בוערת, לאסוף את הפקלאות וללכת. היא לא רוצה בנאמנותי.

הבני זונות עושים את זה בדיוק כשסיימתי את שירות המילואים שלי. אלא מה. וכמובן, זה עוד קצת נפט למדורת מלחמת האזרחים שאנחנו שוקדים כל כך לארגן עם ערביי ישראל. זו, אחרי הכל, המטרה.

* * * * *

המבט ההיסטורי מאפשר בכל זאת סוג של נחמה. משטרים שמפעילים כך משטרת מחשבות, שאוסרים על ביטויים פופולריים של מחאה, הם משטרים חלולים שיודעים בעומק ליבם שלקיומם אין עוד הצדקה, שהדעה שלהם איננה יכולה לנצח בוויכוח ועל כן היא חייבת לאחוז בחרב, אם לא כדי להכריע את הדעה הנגדית, אז להכריע את האוחזים בה. אימת האין, תודעת החלילות שלהם עצמם, חוסר בטחונם, הם שגורמים לסגת מדוכן הדיונים אל הנשקיה. המוקד תמיד מחדד את המחשבה.

הנחמה הזו היתה מועילה יותר, אילו רק אפשר היה להאמין שכשתקופת החושך תחלוף – אנו נוטים להאמין שהן חולפות, מה שלא תמיד נכון – יחזור העם אל עשתונותיו, יתבייש במעשיו בימי ההיסטריה, ויתקן את דרכיו. כך היה לאחר ציד המכשפות של סיילם, לאחר ההיסטריה של ימי מקארתי (שם, לפחות, אכן היו מכשפות), וגם לאחר הפאניקה שבאה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. הנשיא אדמס, אומרים, התחרט עד יומו האחרון על שחתם על "חוקי הזרים וההסתה" הידועים לשמצה.

אבל ישראל, כפי שמקפיד הימין שלנו להזכיר לנו שוב ושוב, איננה מדינה מערבית. היא מדינה יהודית, והיהודים, לאורך כל ההיסטוריה שלהם, בכל פעם שדפקו את הראש בקיר, לא ניסו לבחון האם אולי כדאי להפסיק, אלא הגיעו למסקנה שהם לא דפקו את הראש חזק מספיק. ניטשה כתב יפה שאצל כל אומה אחרת, התבוסה הטוטאלית של חורבן ירושלים המקראית היתה מביאה להפסקת פולחן יהוה: האל שכרע מול אלים אחרים היה מוחלף. כהני יהוה הם שאחראים לאחת התפניות הטראגיות בתולדות המחשבה: שהתבוסה איננה באשמת האל, אלא באשמת מאמיניו, שסטו מהדרך הנכונה. בשל חטאינו גלינו מארצנו.

כשתקרוס ישראל – והיא תקרוס; אם לא תקרוס בקרוב, כפי שיש להניח, תקרוס בעתיד; כולן קורסות – ימשיכו יורשיהם של הכהנים להפיץ את הארס הישן: לא היינו מאמינים מספיק. לא הקרבנו מספיק. הם לא יאמרו "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד למאד": הם לא יוכלו לומר שישראל היתה יהודית מדי, ועל כן נחרבה. הם יאמרו שהיא לא היתה יהודית מספיק. ועל כן, כשהמקום יתחיל לקרוס, הם יטענו שיש להגביר את היהדות – הם יקראו לזה "חינוך לערכים" – מבלי להבין שהיא הרעל שהרג את ישראל. המיתוסים הפוליטיים שלנו – ארץ בלי עם לעם בלי ארץ, ארץ הבחירה, המשיחיות שהיא היא אבן היסוד של הציונות שלאחר הכרעת אוגנדה, הסירוב לחיות כעם נורמלי – הם שמבטיחים את חורבננו.

יש לקוות שעולם שפוי יותר לא ייתן לנסיון הזה לחזור על עצמו. ובינתיים, מה נעשה? נציין את הנכבה. את יום העצמאות, הרי, לא ניתן יהיה לציין כשיחדלו שרידיה האחרונים של העצמאות.

(יוסי גורביץ)