החברים של ג'ורג'

המנהיג של ה”מדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון” יוצא, בקולו-שלו, נגד השתתפות בתהליך הדמוקרטי

ראש הממשלה, בנימין “לשלשת עופות” נתניהו, נואש למדי. לפני שבוע תיארתי כאן את הנסיון של הבטאון של נתניהו, ישראל היום, להפחיד את הבוחר היהודי מפני האפשרות שפלסטינים ישראלים יממשו את זכותם להצביע. בדרך כלל, נתניהו משאיר את הסוג הזה של ההפחדה לתומכיו: כך נשען ב-1996 על קמפיין חשאי של בעל הון זר, יוסף יצחק גוטניק, שהציף את המדינה בימים שלפני הבחירות בסיסמא “נתניהו טוב ליהודים.” גוטניק, לגמרי לא במקרה, הוא חסיד של חב”ד, כנראה התנועה הגזענית ביותר בישראל, שמסתירה את שנאת האדם שלה תחת הסיסמה “אני אוהב כל יהודי.”

בחירות 2015 מפחידות את נתניהו יותר, אולי משום שהפעם הוא יודע שיש גבול ליכולת של היועץ המשפחתי לממשלה להגן עליו; ועל כן הוא לא מסתפק עוד בהתקפה מפי עושי דברו, אלא מצטרף אליה בעצמו. בראיון לבטאון בסוף השבוע, אמר נתניהו את הדברים הבאים:

“יש קואליציה המונעת מגורמים סמויים וגלויים, שמטרתה להפיל את הליכוד מהשלטון ולשים במקומו ממשלת שמאל. זו לא קואליציית 'רק לא ביבי' שאנו מכירים, אני מדבר על כוחות אחרים, גדולים מאוד שכוללים כסף בעשרות מיליוני שקלים שמובא מחו"ל, יחד עם יועצים וגורמים אחרים כדי לעשות שני דברים: להביא להתייצבות בקלפי של מצביעי שמאל בהיקפים גדולים הרבה יותר ממה שקיים כעת, ולהביא להתייצבות מסיבית של הצבעת ערביי ישראל בקלפי. מדובר בעמותות שממומנות היטב שיכולות להביא לכך שמספר המנדטים הערביים יגיע לכדי 16 מנדטים וכך יכריע את הבחירות. האסטרטגיה ברורה: להביא גם להצבעת מצביעים מהשמאל וגם להביא להצבעה חסרת תקדים של הציבור הערבי. כך הם מאמינים שיוכלו לשבור את השלטון של הליכוד ולהעלות את מפלגת השמאל. זה המאמץ העיקרי, הסמוי, המשמעותי והמשפיע ביותר, שכבר נתן את אותותיו בסקרים והוא מהווה סכנה ממשית שכתוצאה מזה אני והליכוד לא נוביל את הממשלה הבאה.”

× × ×™×— עכשיו לאירוניה הבלתי מודעת שבאמירת הדברים האלה לבטאון שכל-כולו שוחד בחירות, “כסף בעשרות מיליוני שקלים שמובא מחו”ל.” × × ×™×— גם לתפיסה הקונספירטיבית על כוחות אפלים שקושרים נגד נתניהו במחשכים. תיאוריות הקונספירציה אכלו את הימין היהודי מזמן. צריך להתמקד בנקודה אחת: האיש שעומד בראש מדינה שמתארת את עצמה כ”מדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון” מתאר את הנסיון להוציא את מתנגדיו לקלפיות כקונספירציה – ומסמן קבוצה אתנית שלמה, הפלסטינים הישראלים, ככזו שאם היא תממש את זכותה הדמוקרטית, יקרה אסון.

האזרחים הפלסטינים הישראלים מהווים ×›-20% מכלל אזרחי המדינה. על פניו, מגיעים להם 24 מנדטים – אבל נתניהו רואה 16 מנדטים, כלומר שני שליש מהיצוג האמיתי שלהם, כסכנה של ממש.

נתניהו מתווה כאן את גבולות המדינה היהודית והדמוקרטית: יהודית, אבל לא יותר מדי דמוקרטית. מדינה “דמוקרטית” שנשענת לשם קיומה על כך שהמיעוט שבה לא ינצל את זכות ההצבעה שלו. אם הוא מגיע לקלפיות, הוא הופך לאיום.

×–×” מאפשר לנו להבין על מה דיבר נתניהו כל השנים הללו, כשדרש שוב ושוב הכרה בישראל כ”מדינת לאום יהודית”: מדינה שמעניקה זכויות דה יורה ללא-יהודים שבה, תוך שהיא מבהירה שוב ושוב שהן תשארנה על הנייר בלבד. יכולה להיות לכם זכות הצבעה – אבל לא נביא אותה בחשבון, לא נכניס אתכם לקואליציה, נשאיר את הישובים שלכם עניים במכוון וללא תשתיות במכוון, נמנע ממכם במכוון תכניות מתאר, נעביר חוקי “משילות” שהמטרה שלהם היא למחוק את היצוג הפורמלי גם כך שלכם – ואם תעזו להתגבר לרגע על היאוש המובנה ולהגיע בהמוניכם לקלפיות למרות הכל, ראש הממשלה שאמור לייצג גם אתכם ידבר עליכם כעל סכנה. (כהערת אגב, יש לציין שהחשש של נתניהו מהגעת מתנגדיו לקלפיות גם הוא כנראה העתקה ממפלגת האם בארה”ב, שם רואים הרפובליקנים בהצבעת אמת סכנה של ממש ועושים כמיטב יכולתם לשלול את זכות ההצבעה של יריביהם.)

נתניהו הוא גם ראש הממשלה (ושר החינוך, ושר הבריאות, ושר האוצר, ושר…) של אזרחיה הפלסטיניים של ישראל. כשהוא מתאר את התייצבותם בקלפיות כסכנה, כשהוא קושר בינה ובין איזו קנוניה עלומה, הוא שולל את הלגיטימיות של האזרחות שלהם – ובכך שולל את הלגיטימיות של עצמו כמנהיג כלל-ישראלי.

ב-17 במארס, שולחים את נתניהו לחפש ג’וב אצל שלדון, כי מה שנשאר מהדו-קיום השברירי בישראל לא יחזיק עוד כמה שנים של מחרחר השנאה הסדרתי הזה, שפעם אחר פעם חותר תחת התשתית הדמוקרטית של ישראל לצרכיו הפוליטיים. ב-17 במארס, כביטויו הנהדר של יגאל סרנה, אנחנו משתמשים בפתק החלפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו אוהב להשוות את עצמו לצ'רצ'יל. האמנם?

את מעמד נאומו בקונגרס האמריקני השווה ראש הממשלה נתניהו להכרזת העצמאות בידי בן-גוריון ולפתיחת מלחמת ששת הימים בידי אשכול. בדמיונו של נתניהו, מן הסתם, זו הזדמנות נוספת להידמות למושא חיקויו משכבר, ווינסטון צ'רצ'יל. הרי נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, הזהיר שוב ושוב את העולם מפני משטר חשוך ונטול עכבות. הרי נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, מתווכח עם כל אלו ששוגים באשליה שהסכם יהווה פיתרון. חשוב מכל – נתניהו, ממש כמו צ'רצ'יל, מוכן לשלם את מחיר המלחמה ברוע המוחלט.

האמנם ממש כמו צ׳רצ׳יל? למעשה, עיון קל בהיסטוריה של המאה העשרים יגלה שלא רק שנתניהו כלל אינו דומה לצ'רצ'יל, אלא גם שמקבילו ההיסטורי מהתקופה הוא, מה נורא, שנוא נפשו נוויל צ'מברלין.

צ'מברלין, על מטרייתו, גינוניו ונאום "שלום בדורנו" הידוע לשמצה שלו, הפך ברבות השנים להיות סמל למדיניות הריצוי ולאנטיתזה לצ'רצ'יל. דימויו זה כה חזק, עד שקל לשכוח ששניהם באו מאותה מפלגה. המפלגה השמרנית דבקה במדיניות הריצוי כפתרון לשלום בר קיימא לאחר הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, וכן כדרך הטובה ביותר להבטיח את קיומה של האימפריה הבריטית. גם לאחר פרוץ המלחמה, עם נפילת צרפת, עלו קולות במפלגה שקראו לוותר על אירופה ולדבוק באימפריה. לעומת רוב חברי מפלגתו, ראה צ'רצ'יל את בלימת הנאצים כיעד חשוב אפילו במחיר האיום על האימפריה. יחס זה לאימפריה ולמלחמה וכן ההישענות על ארה"ב היו הבסיס למדיניותו.

בתחילת הקדנציה הקודמת שלו קיבל נתניהו את ההזדמנות להיות צ'רצ'יל. תוכנית יצהר-בושהאר נשענה על ויתורים ישראלים במשא ומתן עם הפלסטינים שתמורתם תקבל ישראל הסכמה מצד ארה"ב ובנות בריתה לתקיפה באירן – נסיגה בשטחים תמורת מניעה של שואה נוספת. ניתן ×”×™×” לצפות ×›×™ נתניהו יזנק על ההזדמנות למהלך צ'רצ'יליאני שכזה, המקדם את מערכת היחסים ונלחם בגלגולם החדש של הנאצים, אפילו במחיר ויתורים על האימפריה – סליחה, השטחים.

אך לא – דבקותו של נתניהו בשותפיו הפוליטיים הטבעיים, והאיום בהפלתו שלטונו – כפי שאותם שותפים טבעיים עשו ב-1999 – הם שהיו נר לרגליו. בלי הסכמה אמריקאית ברורה, בלי בני ברית במזרח התיכון ובלי תמיכה מבית, נתניהו בחר להפנות את מרצו להתערבות בפוליטיקה האמריקנית במטרה להשיג עסקה נוחה יותר. התוצאה – שום דבר פרט לנזק למערכת היחסים עם בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, דבר המרחיק עוד יותר את הסיכוי לתמיכה אמריקאית בתקיפה ישראלית.

יש לא מעט סיבות לפקפק בתפיסת עולמו של נתניהו. יש מקום לדון באופן בוגר בתפיסה הרואה בממשל האירני את ממשיכם של הנאצים. יש שאלות רבות לגבי התזה הגורסת שבניגוד לכל מעצמות הגרעין החל מסוף מלחמת העולם השניה, עם השגת נשק גרעיני תשתמש בו איראן כנגד יריבה, תוך התעלמות מההשלכות הצפויות מכל שכנותיה החמושות ושאר העולם. יש גם מקום לתהות האם אי-השמדת המדינה, רף חשוב לכל הדיעות, אינו מעט נמוך מדי למדידת הצלחתו של ראש ממשלה כלשהו.

אם נתניהו מאמין באמת ובתמים שמדובר באיום של השמדה, עליו לפעול במלוא המרץ כנגדו.

דווקא מבחינה זו הופכת התנהלותו לעלובה יותר: נתניהו חושש מבנט, ליברמן, אקוניס ורגב הרבה יותר מהפצצה האיראנית. מנקודת הראות הצ׳רצ׳ילית נראה נתניהו כמי שבחר בנוחות ובדחיית הקץ על פני עימות אמיתי עם הרוע. רבים ציפו שבנאומו בקונגרס הוא יבחר להשתמש בעזר ויזואלי כלשהו, כהרגלו, להדגשת האיום האירני; אילו היה רוצה להפגין כנות אמיתית, תפיסת עולמו הייתה מחייבת אותו לעמוד עם מטריה שחורה.

(אורי קינן)

“ישראל היום” מקונן על קנוניה מסוכנת שמטרתה להוציא אנשים לקלפיות. הבעיה היא שכאן, הוא שופר מדויק של ראש הממשלה

השופר של לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום” (מוטו: העיתון היחיד בישראל שיכול לומר שלא הוכח שהוא תעמולת בחירות אסורה) פרסם הבוקר (א’) ידיעה מרעישה. על פי מקורותיו האמריקניים של העיתון, ה-Free Washington Beacon, “מסמכים חדשים מראים עד כמה מעורב ממשל אובאמה בניסיונות להשפיע על הבחירות בישראל ולהביא להחלפת השלטון באמצעות עידוד בעלי זכות הצבעה במגזר הערבי ובגוש השמאל להגיע לקלפיות, להצביע ולהשפיע.”

אממה, מי שהמשיך לקרוא את הידיעה של “ישראל היום” לא מצא שם שום זכר לממשל אובמה. הוא מדבר על עמותה פרטית בשם “עמנו” שפועלת, אליבא דישראל היום, “להעלאת אחוז המצביעים, בעיקר במגזר הערבי ובקרב מצביעי השמאל.” בטאון הלשכה דיווח בנשימה עצורה כי התרומות לשם כך נאספות לא רק מיהודים, אלא גם מלא יהודים (!).

טוב, לא היתה ברירה אלא למצוא את הסיפור של הוושינגטון פרי ביקון, אבל לפני זה החלטתי לברר מי אלה בכלל. חיפוש מהיר בגוגל גילה שמדובר בבטאון שמרני. העורך שלו הוא מייקל גולדפרב. השם צלצל מוכר: אה, כן, ניאו-שמרן שהיה פעם הדובר של ג’ון מק’קיין ושטען בלי שום הוכחה במהלך הקמפיין של 2008 שאובמה הוא אנטישמי. מסתבר שלפני שהעלה את ההאשמה הזו, עיקר תהילתו של גולדפרב היתה על הטענה שבלוגרים ליברלים משחקים מבוכים ודרקונים. איכס. כך, אגב, נראה העמוד הראשי של האתר כשביקרתי בו. זה המקור של “ישראל היום”? הגיוני.

אבל כשאתה נכנס לידיעה עצמה, אבוי, אין שם זכר לממשל אובמה. רק לקבוצה של פעילים ותורמים אמריקאים שרוצים להוציא לקלפיות שלוש קבוצות: ערבים ישראלים, חילונים צעירים, וחילונים עניים. “גוש השמאל” של “ישראל היום” לא מוזכר שם. מה שאתה כן מוצא הוא קישור לתיאוריית הקונספירציה שממנה נאלץ הליכוד לסגת לאחרונה בבושת פנים, כביכול יש קשר בין V15 ובין מפלגות השמאל. אתם זוכרים – אותה קונספירציה ש”ישראל היום” פמפם בכל הכוח, כשהוא נותן לה את הכותרת של הליכוד, “פרשת העמותות 2.”

ומה, על פי הטענות של “ישראל היום” (שאינן מגובות אפילו על פי המקור השמרני שלו), ניסו הקושרים האפלים של ממשל אובמה לעשות? ובכן, הם ניסו… לשכנע אזרחים לנצל את זכותם האזרחית ולהצביע. כלומר, עצם הרעיון שפעם נחשב למינימום של אזרחות – ללכת להצביע – נחשב בבטאון של נתניהו לפעולה חתרנית.

וזאת, כמובן, כי חלק ניכר מהמצביעים הללו אינם יהודים. בדיוק כמו חלק מהתורמים, כפי שהקפידו לציין ב”ישראל היום.” העיתון משמיע שריקת כלבים לבוחריו: הזרים החיים בינינו חורשים רעה. הם זוממים לנצל את זכויותיהם הבלתי ממומשות. ואתה, יהודי טוב? אתה, מי שאיננו נמנה על הערב-רב? האם אתה כבר ניצלת את זכות ההצבעה שלך? האם כבר ניטרלת בקול שלך את קולו של הזר? האם הצבעת נכון, כלומר לראש הממשלה?

במדינה דמוקרטית נורמלית, פרוייקט של שכנוע אנשים לצאת ולהצביע הוא דבר שאין עליו כל מחלוקת. זו זכות בסיסית, אם לא חובה בסיסית, של האזרח. בישראל כפי שהיא מתוארת על ידי שלוחיו של הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, מצד שני, זו פעולה זדונית – והיא מתוארת כפי שהיתה מתוארת הפעולה הזו על ידי עיתון לבן בימי הדמים של ג’ים קראו, כשפעילים ליברלים לבנים היו יורדים דרומה, ולעתים משלמים בחייהם, כדי לשכנע את השחורים שם להסתכן ולהצביע. מבחינת “ישראל היום” והאיש שמממן אותו, הצבעה נגד נתניהו היא לא פעולה דמוקרטית; היא פעולה אנטי-דמוקרטית. העיתון ×”×–×”, כפי שמציינים ב”עין השביעית” פעם אחר פעם, אפילו לא סוקר את הפלסטינים הישראלים ומציג דרך קבע סקרים שנערכו בקרב היהודים בישראל כאילו נערכו בציבור הישראלי הכללי. מה שנתפס כתקווה בקרב הפלסטינים הישראלים, הסיכוי להגדיל משמעותית הפעם את אחוז ההצבעה בקרב הפלסטינים הישראלים כדי לנסות סוף-סוף להעניק ל-20% מתושבי המדינה גישה להשפעה ולכוח, נתפס אצל שכירי העט של אדלסון כסכנה של ממש. אלה אותם האנשים עצמם שיאמרו לכם באותה הנשימה שהבעיה עם אזרחי ישראל הפלסטינים היא שהם לא מנסים להשתלב במדינה.

ומילא “ישראל היום,” שאין אדם חושב שמתייחס אליו ברצינות: עמדה דומה הובעה על ידי ראש הממשלה עצמו. לפני כעשרה ימים, טען נתניהו שהתקשורת “מנסה להפיל את ממשלת הליכוד בראשותי.”

לא, מר לשלשת עופות, לא. לא מנסים “להפיל” את הממשלה שלך: מנסים להחליף אותה. זוכר את השיעור הבסיסי ההוא על דמוקרטיה? שהיתרון העיקרי שלה הוא שהיא מאפשרת חילופי שלטון ללא שפיכות דמים? זה מה שמנסים לעשות פה. וכשאתה והעיתון של השוגר דדי שלך מתייחסים לאפשרות שאזרחים ינצלו את זכותם להצביע כאל מזימה, ואל חילופי שלטון כאל “הפלת” שלטון, אתם מבהירים עד כמה אתם רציניים בטענה שלכם שישראל היא מדינה דמוקרטית.

אחרי הכל, השוגר דדי של שניכם כבר אמר שלא כתוב בשום מקום בתנ”ך שישראל צריכה להיות דמוקרטית. זה בסדר: ב-17 במארס, שולחים את נתניהו לחפש ג’וב חדש אצל שלדון.

ועוד דבר אחד: אם למישהו היה ספק, אז הפלסטינים הישראלים לא קיימים כאופציה אפילו במשחק הבחירות של “ישראל היום.” 20% מהאוכלוסיה התפוגגה. יש בישראל רק יהודים שמתלבטים בשאלה האם הם יותר יהודים או יותר ישראלים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רק על עליבות השקרים בנושא המעון שלו, נתניהו חייב לעוף – אבל הציבור אדיש

נתחיל, שוב, מהעיקר: זו לא שרה. הסיפור הזה הוא לא על אשת ראש הממשלה, הוא על ראש הממשלה. לשרה נתניהו כשרה נתניהו אין שום כוח או מעמד. היא שואבת את כוחה מכך שבעלה הוא ראש הממשלה.

מבקר המדינה פרסם היום דו”ח תקיף על ההתנהלות הפרטית של בנימין נתניהו וזוגתו. צריך להזכיר שאם זה היה תלוי ביוסף שפירא, שלפני שמונה לתפקידו עבר אודישן אצל בני הזוג, הדו”ח הזה לא היה מתפרסם לפני הבחירות. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים שבנימין נתניהו הוא נוכל קטן שיצא ממחזה של חנוך לוין היא שמה שנותר מהעיתונות החופשית בישראל הפחיד את שפירא, והוא פרסם את הדו”ח שלו חודש לפני הבחירות.

נתניהו פועל במתכונת חירום כבר שבועיים. הוא יודע שהדו”ח ×”×–×” מגיע – יש טענות שהבחירות הוקדמו בגלל שנתניהו ידע עליו – והוא מתנהל באופן נואש למדי. כשבוע אחרי שדרש קוממיות שלא נתייחס לאשתו במערכת הבחירות, הוא הציב אותה בתחילת השבוע במרכז התמונה, מול המצלמות, בסרטון של איזה איש עיצוב או פרסום בשם מושיק גלאמין. בסרטון, טענה הגב’ נתניהו שהיא גרה בעצם בחורבה.

הטענה הזו עצמה היא גול עצמי מהדהד: לא מסובך ×”×™×” לגלות שמעון ראש הממשלה עבר שיפוץ ב-2012. אבל אם השקר המטומטם ×”×–×” לא ×”×™×” מטומטם מספיק, הגיעו עוד. נתניהו סירב להסביר מי שילם על הסרטון – עד שהתברר שבמשך דקות ארוכות ממנו, המצלמה מתעכבת על איזה מוצר שיווקי של גלאמין, והוא אף מדבר עליו עם הגב’ נתניהו.

זה השלב שבו אתה רוצה לזרוק עליהם נעל בית. רבאק ערס, לא יכולתם להוציא כמה אלפי שקלים על סרטון? כל כך זול בעיניכם מוסד ראש הממשלה, שאתם מוכנים לשמש כפרזנטורים של איזה מוכר בולי עץ, כדי לחסוך כמה זלוטס? אין בכם שמץ של בושה? וזה עוד לפני שהסתבר השקר המטומטם עד יאוש: המטבח שצולם בסרטון הוא רק אחד משני המטבחים במעון ראש הממשלה. את המטבח המאובזר הקפידו לא לצלם.

נו, באמת! כמה מטומטמים אתם חושבים שאנחנו? כמה זמן חשבתם שיחזיק השקר הזה? לא היה ברור לכם שהוא ייחשף, ומהר?

היה ברור, ואף על פי כן הם הלכו לשם. למה? כי הדו”ח של שפירא, זה שהוא ניסה למסמס עד אחרי הבחירות, מרשיע. נאסר על נתניהו להעסיק חשמלאי שמקורב אליו, איש הליכוד אבי פחימה; נתניהו העסיק אותו בכל זאת, והעביר לו 50,000 ש”ח. הזיוף היה כל כך רשלני, שאנשיו של ראש הממשלה הוציאו לו חשבוניות כל סוף שבוע, כולל ביום כיפור (!). כנראה היו בטוחים שכל זמן שווינשטיין הוא היועץ המשפטי לממשלה ויוסף שפירא מבקר מדינה, אף אחד לא ישים לב.

הוצאות האירוח של המעון הרשמי הכפילו את עצמן בין 2009 ו-2011: 490,000 לעומת 211,000. היינו צריכים לדעת על זה כבר ב-2012, אבל מבקר המדינה היה שפירא והיועץ המשפטי לממשלה היה וינשטיין. נתניהו שכנע את המדינה לוותר לו על המעבר על היטל הבצורת. נעשו פוילע שטיקים עם התקציבים כדי להעלות את תקציב האיפור של נתניהו פי 2.5. וכמובן, היו הבקבוקים המפורסמים.

אולי הדבר הנתעב ביותר בכל הסיפור ×”×–×” הוא הדרישה של נתניהו – כזכור, שרה היא Non-entity, אין לה סמכות משל עצמה – שעובדי משרד ראש הממשלה ישלמו מכיסם עבור הוצאות של בני הזוג נתניהו, הוצאות שלא תמיד הוחזרו. נזכיר שוב שנתניהו הוא מולטימיליונר; נזכיר שוב שאין לו בפועל הוצאות; נזכיר שוב שהשכר שלו הוא עשרות אלפי שקלים. ועדיין, הוא חש צורך לכייס עובדים שמרוויחים הרבה פחות ממנו. זו ערפדות. קשה למצוא מילה אחרת להתנהלות הזו. וכנראה שנתניהו לא רואה מה הבעיה פה. הוא תמיד ×”×™×” קיים על חשבונם של אחרים.

ומה שמייאש בכל הסיפור הוא שלא נראה שהשחיתות הזו מזיקה לנתניהו. התגובה הציבורית היא בכללותה אדישה. הישראלים אוהבים לומר על עצמם שהם “לא יוצאים פראיירים”, ועדיין על פי הסקרים הם הולכים להחזיר את הנוכלים העלובים למעון ראש הממשלה. מוטו מדויק יותר יהיה אולי “אהבתי את אדוני, לא ארצה לצאת חופשי.”

למה? לא יודע. אבל אי אפשר לנהל מדינה דמוקרטית כאשר הציבור אדיש לשחיתות נבחריו. וגם זה עוד סממן לקריסה המואצת, קריסה שמהותה היא ויתור על משטר דמוקרטי תמורת הבטחה לשמירה על זכויות היתר של מה שיהיה תוך זמן קצר המיעוט היהודי בגבולות פלסטינה המנדטורית. נתניהו אולי שותה את דמנו בקשית, אומר לעצמו חלק ניכר מהעם, אבל לפחות את הפלסטינים הוא דופק יותר, הם יודעים את מקומם.

וכל זמן שהתפיסה הזו לא תשתנה – ונתניהו עשה הכל במהלך שלטונו כדי לקבע אותה – שום דבר לא ישתנה. אי אפשר לקיים מדינה חופשית, כשהאוכלוסיה תופסת את החופש שלה כמתבסס על שליטה באחרים; ושנות שלטונו של נתניהו מראות לנו באיזו מהירות נושלים הסממנים של מדינה חופשית כשהרוב אדיש עד עוין כלפיהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

דובר הקונגרס הודה שהסתיר את נאום נתניהו מהבית הלבן, וכאן אנחנו צריכים לשאול שאלות על שותפו לקשר, האיש שמתיימר להיות שגריר ישראל בארה”ב

בשבועות האחרונים, יצאו כלי התקשורת המסונפים ישירות לראש הממשלה נתניהו – ישראל היום, מקור ראשון – בטענה שהכל בסדר בנאומו המתוכנן של נתניהו בוושינגטון, ×›×™ בלוגר של הוושינגטון פוסט אמר שהממשל משקר. אתמול יצאו שני הבטאונים של שלדון אדלסון וביצה מרוחה על פרצופם: דובר הקונגרס, ג’ון ביינר, נאלץ להודות שהוא הסתיר את התכנונים על הגעת נתניהו לנאום מהבית הלבן עד שעה לפני ההודעה הרשמית, בתירוץ האומלל ש”זה לא סוד שיש בבית הלבן ×”×–×” עוינות כלפי נתניהו.”

את החשבון עם ביינר יעשו האמריקאים, אם הם עדיין מסוגלים לעשות אותו לאור העובדה שהתאגידים רשאים לשפוך שם כסף פוליטי בלי חשבון. החשבון שלנו צריך להיות עם שותפו של ביינר לקשר, אחד רון דרמר.

הלז אמור להיות שגריר ישראל בארצות הברית, אבל ספק אם הוא רואה את עצמו ככזה. לפני מספר חודשים, זמן קצר אחרי ההכרזה על הבחירות, אמר דרמר לתקשורת האמריקאית ש”אין לי ספק כאשר הם [הציבור הישראלי] יסתכלו על כל האנשים שמועמדים להנהיג את המדינה, הם יתנו אמון בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו.”

זו תעמולת בחירות אסורה, ×›×™ שגרירים אמורים להיות מייצגים של המדינה, לא של ראש הממשלה; ועל כן ח”כ עיסאווי פריג’ (מרצ) הגיש תלונה למשרד החוץ. ב-25 בינואר, הודיע משרד החוץ לפריג’ שהוחלט לרשום הערה משמעתית בתיקו של דרמר. כזכור, שגריר ישראל בשווייץ, יגאל כספי, שהתבטא בטוויטר כנגד שר החוץ וראש הממשלה, עומד לפני הדחה מתפקידו. כספי אפילו לא כתב דברים משלו; הוא קידם דברי אחרים. מסתבר שבמדינה היהודית בלבאנט, אם אתה עובד ציבור שתוקף את ראש הממשלה, אתה תודח – אבל אם אתה עושה תעמולה עבורו, ×–×” לא כל כך נורא. למען הסר ספק, אני חושב שכספי צריך לעוף; מה שלא ברור לי הוא למה דרמר עדיין בתפקידו.

אבל האמת היא שזה די ברור. דרמר הוא צינור התקשורת בין שתי בובות של שלדון אדלסון, בנימין נתניהו וג’ון ביינר. דרמר הוא הקושר הראשי בפרשת הנאום הזו. על שוחד הבחירות שמספק אדלסון לנתניהו דרך קבע, בדמות “ישראל היום”, יודעים כולם; אנחנו יודעים גם שנתניהו מתעקש שלא לספק מידע על פגישותיו עם אדלסון.

בין אדלסון ובין ביינר יש קשרים עסקיים ענפים. בשנת 2011, תרמו שלל בני משפחת אדלסון – דרך מקובלת להסוות תרומות מעבר לגבול המותר – לקבוצה של “ידידי ביינר,” עמותה שמקדמת את בחירתו. ב-2012, תרם אדלסון ישירות עוד 10,000 דולר לביינר. אבל אלה רק הבוטנים: בשנת 2012, השקיע אדלסון חמישה מיליוני דולרים בכלי פוליטי (superPAC) שמקורב לביינר, ×”-Congressional Leadership Fund. הכסף ×”×–×” אמנם לא ×”×’×™×¢ ישירות לקמפיין של ביינר, אבל בכל זאת העניק לו כוח עצום: היתה לו השפעה מסיבית על ההחלטה לאיזה קמפיין ×™×’×™×¢ הכסף, וכתוצאה מכך יש לא מעט חברי קונגרס שחייבים לו את בחירתם. אגב, אם כבר הזכרנו את התרומה של אדלסון ל-Congressional Leadership Fund, אי אפשר שלא להזכר בכותרת המשונה של “ישראל היום” מיום שישי, שהכתירה את הסנאטור לשעבר נורם קולמן כמומחה לאיראן שיוצא נגד אובמה; קולמן עמד בראש ×”-CLF בזמן התרומה של אדלסון. “ישראל היום,” כמובן, לא טרח לדווח לקוראיו שכמו עורכי העיתון, גם קולמן הוא בובה של אדלסון.

ובסופו של דבר, אדלסון בא לגבות את ההשקעה שלו: הוא דרש מביינר להעביר חוק נגד הימורים מקוונים. זה לא כל כך הצליח. המדינות בארה”ב במשבר כלכלי עמוק, הרבה בשל פעולת הנבחרים נתמכי אדלסון, והן לא יכולות לוותר על שום מקור הכנסה. אדלסון טוען שהוא מתנגד להימורים מקוונים “מטעמים מוסריים,” שאין להם כמובן שום קשר לכך שאת הונה עושה הקריקטורה האנטישמית הזו מהימורים לגמרי לא מקוונים.

אז כשדרמר מדבר עם ביינר על הזמנת נתניהו לנאום בקונגרס על כלום בעצם, מדובר בשתי בובות של שלדון אדלסון שעושות את רצון אדוניהן. לא ביינר ולא נתניהו הצליחו להסביר למה בעצם חשוב כל כך שנתניהו ינאם. ברור שנתניהו זקוק לנאום הזה לצרכי בחירות; אבל גם הוא מבין שקודם כל, הוא לא ישיג את מטרתו (אם היה סיכוי לחוק דו-מפלגתי חסין וטו לסנקציות על איראן, ההכרזה של נתניהו על הנאום הרגה אותו), ושנית שהוא גורם נזק עצום ליחסי ישראל-ארה”ב.

עבדכם הנאמן מאמין שנתניהו לא מטומטם כמו שהוא נראה: שלמדיניות שלו מול ארה”ב יש מטרה אסטרטגית ברורה. המטרה של נתניהו היא לסייע לרפובליקנים שם לקעקע את הנשיאות של אובמה, וזאת משום שנתניהו הוא אכן שמרן רפובליקני. הוא גם יודע שקהל הבוחרים שלו-עצמו הוא שמרני. ישראל היא “פוקס ניישן.” מצד שני, הוא לא יכול להכריז על מדיניות כזו בגלוי: רוב מוחלט של יהודי ארה”ב תומך בדמוקרטים. הצהרה גלויה של ראש ממשלה ישראלי על נקיטת צד בפוליטיקה האמריקאית תשים קץ ללובי היהודי שם, שעיקר כוחו נשען על העובדה שהוא דו-מפלגתי. אם יהודי ארה”ב יבינו לאן נתניהו לוקח אותם, יש סיכוי ניכר שהם יזרקו אותו לפח. אחרי הכל, כך הם פעלו ביחס למועמדים הרפובליקנים בארצם.

אז למה קשר נתניהו עם ביינר, באמצעות דרמר, עבור הנאום הזה? כי, בסופו של דבר, זה מה שאדלסון רוצה. הוא רוצה להשפיל את אובמה פומבית. הוא רוצה שלראשונה בהיסטוריה של ארה”ב, יעמוד ראש מדינה בקונגרס ויתקוף את מדיניות החוץ של נשיא מכהן. הוא הרי השקיע 100 מיליונים במאבק כושל באובמה. ואת זה, הוא יכול לעשות רק עם ראש המדינה שנמצא בכיס שלו. ביינר ידע שהרעיון הזה מחורבן, הוא ידע שאין כמו הרעיון הזה כדי לגבש את הדמוקרטים סביב הנשיא שלהם, אבל זה מה שהתורם הגדול ביותר שלו ושל המפלגה הרפובליקנית, מכתיר המלכים שלה, רצה. רצה מאד.

אבל, בסופו של דבר, לא אדלסון ולא נתניהו מכירים את הפוליטיקה האמריקאית. נתניהו ×”×™×”, אולי, מומחה לפוליטיקה האמריקאית בשנות השמונים. אנחנו כבר לא בימי רייגן, תודה לאל. אדלסון מצליח להמר, פעם אחר פעם, על המועמדים הכושלים בבחירות. ובניגוד לאדלסון, שמפנטז על התקפה גרעינית על טהראן – פשע כנגד האנושות שצריך לחזור למלחמת העולם השניה כדי למצוא לו מקבילה – לרוב גדול של האמריקאים אין כל עניין בעוד מלחמה במזרח התיכון.

ועכשיו המזימה המשונה הזו מתרסקת. בבית הלבן קלטו, באיחור ניכר, שראש ממשלת ישראל הוא אויב שמשתף פעולה עם יריביו מבית, באסטרטגיה משותפת, אויב שמנסה לגרור את ארה”ב למלחמה בניגוד לרצונה – והודיעו שישראל תקבל הרבה פחות מידע על השיחות עם איראן, כדי שנתניהו לא יוכל לטרפד אותן. ויו”ר ועדת הבחירות המרכזית ×”×’×™×¢ למסקנה שיש סיכוי הרבה יותר מסביר שהנאום של נתניהו ×™×”×™×” נאום תעמולה – ועל כן הוא ישודר בשיהוי, כדי שלעורכים יהיו מספר דקות כדי להחליט אם לשדר או לא לשדר קטע מסוים. הנוכחות הדמוקרטית בנאום, אגב, צפויה להיות חלקית מאד.

טוב, נו, לפחות נתניהו הצליח לקמבן ליועץ הפוליטי לשעבר שלו חתיכת ג’וב בוושינגטון: שכר נאה, שורה ברזומה של שגריר – ואפס עבודה, ×›×™ הממשל מחרים אותך. גם ×–×” משהו, אני מניח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ותרומה אחת התקבלה ישירות. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו עומד, הוא מבטיח לנו, לשאת את נאום חייו בקונגרס. מה קרה בנאום החשוב האחרון שלו שם? הוא התגלה בערוות יהירותו ובורותו

מי שזוכרים את הרחש-בחש והטרחנות הבלתי פוסקת סביב הנאום החשוב האחרון של נתניהו, הנאום בבר אילן – דורון רוזנבלום הלעיג זאת אז היטב בכותרת “נאום הלמך” – יזכרו שמרוב רחישות ודיבורים על הנאום, ×–×” עצמו ×”×™×” מאכזב להפתיע. נתניהו לא אמר בו שום דבר חשוב. מישהו זוכר מה נאמר שם? כן, נתניהו אמר שהוא תומך בפתרון שתי המדינות. חמש שנים אחרי, והוא לא עשה כלום בנידון. למעשה, הליכוד יוצא למערכת הבחירות השניה ברציפות בלי מצע בדיוק כדי שנתניהו לא יצטרך להסתבך עם חברי מפלגתו באמירה בנושא.

גם הפעם, נתניהו מבטיח לנו גדולות ונצורות. הוא ידבר בשם העם היהודי על החשיבות של המאבק מול איראן. × × ×™×— לרגע לכך שאין לו שום זכות לדבר בשם יהודים שחיים מחוץ לישראל; × × ×™×— לרגע לכך שהוא לא מייצג אפילו את רוב היהודים בישראל – הוא עומד בראש סיעה של 19 ח”כים בלבד; × × ×™×— עכשיו לכך שלא ×™×”×™×” שום דבר חדש בנאום ×”×–×” שלא נאמר על ידיו מאז שטבע את הסיסמה “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה” לפני, וואו, 12 שנה; × × ×™×— לכל ×–×”. השאלה שצריכה לעניין אותנו היא האם לנתניהו יש איזושהי מומחיות בנושא, שבגללה כדאי בכלל להקשיב למה שהוא אומר.

מיצג התביעה מס’ 1 הוא הנאום שנשא נתניהו, אז אזרח מודאג, בפני הקונגרס האמריקאי בספטמבר 2002. חשוב להזכיר את הנסיבות: ממשל בוש עמד לצאת למלחמת השולל שלו בעיראק, והיה צריך להוליך שולל את הציבור כדי שיתמוך בו, בדגש על הקונגרס שאז היה בשליטה דמוקרטית. נציגי ממשל בוש הפריחו שלל שקרים והפחדות, ולנתניהו נועד תפקיד חשוב במערכת ההונאה הזו, כמי שאיננו רשמית חלק מהממשל ובכל זאת תומך בעמדתו.

הנאום של נתניהו זכה אז לתשומת לב עצומה. אפשר לראות אותו כאן. יש שתי נקודות שאני רוצה להתעכב עליהן. האחת קטנה ביחס. נתניהו אומר לקונגרס שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית. בפועל, כידוע, לא היה לו. נתניהו מדבר על כך בבטחון ניכר. איך הוא ידע? הוא ידע כמו שידעו כולם. כלומר, הוא ידע את מה שהממסדים הבטחוניים של ארה”ב וישראל האכילו לעיתונים. זוכרים איך האלוף עמוס גלעד, אז בכיר באמ”ן, אמר לנו שהעולם יעמוד נדהם כשיסתבר מה יש במחסני הנשק של סדאם חוסיין? זו היתה קונספציה ונתניהו היה שבוי בה כמו כולם.

הנקודה השניה קריטית יותר. נתניהו מבטיח לחברי הקונגרס (דקה 1:11:49) ש”אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” קשה לחשוב על נבואה כושלת יותר.

התמוטטות משטר סדאם חוסיין יצרה ואקום בעיראק, ואקום שהשלטון האמריקאי לא הצליח למלא. אל הוואקום הזה פסע אבו מוסאב אל זרקאווי, עד אז טרוריסט בשנקל שעיקר תהילתו עד אז היתה על כך שהוא הוזכר על ידי פאוול בנאום הידוע לשמצה באו”ם, שהסתבר אחר כך כמלא שקרים. זרקאווי הגיע לעיראק כמה חודשים לפני הפלישה האמריקאית, וכשהגיע היה דמות זניחה.

אבל חצי שנה אחרי הפלישה, זרקאווי והארגון שלו – אל קאעדה במסופוטמיה – היו איום עולה על המדינה המעורערת. באפריל 2004, שנה אחרי הפלישה, הטרור הבלתי פוסק שלהם כלפי השיעים הצליח להוביל את המדינה למה שהיה בפועל מלחמת אזרחים. הפראיות של זרקאווי כלפי השיעים היתה כל כך יוצאת דופן, שהיא גונתה גם על ידי אל קאעדה. אבל הרצחנות הזו היתה מחושבת ואסטרטגית: המטרה היתה להוציא את השיעים משלוותם, לפגוע בהם שוב ושוב עד שהם יתפוצצו – ובאמצעות טרור הנגד שלהם כלפי הסונים, להעביר את הסונים לצידו של זרקאווי. ב-2006, האמריקאים מחסלים את זרקאווי; שנה וחצי אחר כך, אחרי ×”-Surge הידוע – מתקפת היח”צ יוצאת הדופן של הגנרל פטראוס – כלי התקשורת האמריקאים פחות או יותר מפסיקים להתייחס לעיראק. אובמה נבחר, יש תאריך יעד לסיום המלחמה, אפשר לדבר על דברים אחרים.

אבל עיראק לא הלכה לשום מקום. לפני תשעה חודשים היא חזרה בבום לכותרות, כשהסתבר שאיזו מיליציה שאף אחד לא שמע עליה קודם, דאע”ש, הביסה את הצבא העיראקי; ועל פי התקשורת, היא האיום הגדול ביותר על הציוויליזציה מאז אטילה ההוני. היום פרסם הניו יורק טיימס שאובמה מבקש מהקונגרס אישור ללחימה בדאע”ש, כולל לחימה קרקעית.

מה קרה? די פשוט. דאע”ש היא התולדה של אל קאעדה במסופוטמיה. ×–×” הארגון של זרקאווי. הוא לא הושמד; הוא רק ירד למחתרת, וכשסוריה התחילה להתערער – והיא התערערה הרבה בגלל קריסת עיראק – הארגון החדש-ישן החל לפעול גם שם. כמו בימי זרקאווי, שהתפרסם בעריפת ראשים, דאע”ש עושה שימוש תקשורתי יוצא דופן בברבריות שלה. ×–×” שימוש מחושב; הוא אמור להטיל אימה ולערער את האנשים שמנסים להתייצב מולה.

נחזור 12 וחצי שנים אחורה. נתניהו ניצב בפני הקונגרס, ואומר לו “אם תחסלו את סדאם, את משטר סדאם, אני ערב לכם שיהיו לכך השפעות חיוביות עצומות על האזור.” 12 וחצי שנים אחר כך, האם אתם חושבים שלחיסול משטר סדאם היו “השפעות חיוביות עצומות על האזור”?

בפעם הבאה שנתניהו מדבר על דאע”ש, האיום הנורא, צריך לזכור שני דברים: קודם כל, שבאופן עקיף ובמידה חלקית, נתניהו הוא אחד האבות המייסדים של דאע”ש. בלי הפלת משטר סדאם שדורבנה על ידי נתניהו, קשה מאד לראות את דאע”ש קמה.

ושנית, שמי שהפגין שיקול דעת כה לוקה בכל מה שקשור לעיראק; מי שהצהיר בקול עמוק ומלא בטחון שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, תוך שהוא מתבסס על כלום, ומי שתוצאה של פעולתו האטסטרטגית היא עליית דאע”ש, איבד כל זכות שמישהו יתייחס ברצינות למה שהוא אומר על המזרח התיכון.

הוא אומר שאיראן מפתחת נשק להשמדה המונית; הוא אמר שלסדאם יש נשק כזה. הוא אומר שחייבים לבלום את איראן, כולל בפעולה צבאית; הוא הטיף לכיבוש עיראק כאמצעי חיובי במזרח התיכון.

בכל מקום נורמלי, אדם ששגה כך לא היה מקבל במה בתחום שבו שגה. לרוע המזל, נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל, כך שאי אפשר לשלול ממנו במה. אבל כשהוא עולה לדבר, צריך לנחור בבוז ולהזכיר מה שוות התחזיות שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עורך הדין הפרטי של נתניהו הגיש עתירה נגד פעילות ארגוני שמאל במטרה לסתום את פיותיהם. יש רק בעיה אחת: הקריקטורה האנטישמית שמממנת את נתניהו

בטאון לשכת ראש הממשלה, ישראל היום, יצא אתמול (ו’) בכותרת שאמורה להפחיד אותנו מכך שארגוני שמאל מנסים להחליף את השלטון ועוד מסתייעים לשם כך במומחים מחו”ל (!). אדם שהיה מאמין לשטויות שהעיתון מנסה למכור בדרך כלל – למשל, שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – ×”×™×” צריך לתהות איך העובדה שהאופוזיציה מנסה להחליף את השלטון היא בכלל חדשות. ×–×” תפקידה של האופוזיציה, בהגדרה. אבל אצל “ישראל היום” הנסיון להחליף את נתניהו הוא חתירה תחת המשטר, לא פחות.

“ישראל היום” מתבסס על עתירה שהגיש עורך הדין של נתניהו, דוד שמרון, שמייצג אותו לעתים קרובות בעניינים משפחתיים, לוועדת הבחירות כנגד מספר גופים: מפלגת העבודה, מפלגת התנועה (שימו לב שבעתירה, אין כלל “המחנה הציוני”), מפלגת מרצ, ארגון נצחון 2015 (או בשמו הפופולרי V15), מכון מולד, הפרסומאי אייל ארד, ותנועת “קול אחד.” הוא דורש שהאחרונים יפסיקו לנהל תעמולה נגד נתניהו.

קראתי טקסטים משפטיים מקושקשים מאלו (תודה שוב למתנחלי עמונה), אבל מעולם לא קראתי טקסט מביך כל כך. אפשר לחלק אותו לשני חלקים: השקרים הבוטים וההטעיות. נתחיל מהשקרים הבוטים.

1. נטען ש”מולד” הוא לא מכון מחקר אלא “מפעיל תעמולת בחירות” באמצעות פרוייקט 61 שלו. עו”ד שמרון טוען שהוא תוקף בעיקר את ראש הממשלה ואת אנשי הבית היהודי.

ובכן, מכון מולד הוא לגמרי מכון מחקר; אתם יכולים לראות את הפרוייקטים שלו כאן. את העמוד של פרוייקט 61 תוכלו למצוא כאן. אם תעלעלו בעמוד עד תומו, תוכלו לגלות שהוא התחיל לפעול בדצמבר 2012 והיה פעיל בעקביות מאז, כלומר לטענה שהוא “תעמולת בחירות” אין רגליים. יתר על כן, הרבה מהפעילות של פרוייקט 61 מתמקדת באחד הפרוייקטים היותר פוריים של מולד – מחיר ההתנחלויות.

2. הטענה שפרויקט 61 תוקף את הליכוד ואת הבית היהודי תיראה למי שעקב אחריו אידיוטית, לאור הקו התוקפני מאד שנקט הפרויקט כלפי יאיר לפיד. הנה דוגמא.

שוב, אפשר לראות שלא החל לקראת הבחירות האחרונות; הכנסת פיזרה את עצמה ב-8 בדצמבר 2014. כמובן, מאז שלפיד ולבני פוטרו על ידי נתניהו ב-2 בדצמבר 2014, הם לא ממש מטרות לאופוזיציה – זו, מה לעשות, מתמקדת בממשלה. בממשלה יש כרגע שתי מפלגות בינוניות: הליכוד והבית היהודי.

3. העתירה של עו”ד שמרון טוענת כראיה לכך שפרויקט V15 הוא פרויקט של מפלגת העבודה שבכנס שלו השתתף תום וגנר, שניהל בעבר קמפיינים עבור מפלגת העבודה.

דיברתי עם וגנר, הוא הופתע לשמוע ששמו מופיע בעתירה, וציין את הדברים הבאים:

א. הוא לא בטוח שהוא חבר בכלל במפלגה, אבל אם כן – הוא חבר במרצ, לא במפלגת העבודה.

ב. הוא קמפיינר מקצועי. הוא אמנם ניהל קמפיינים עבור העבודה, אבל גם ניהל קמפיינים בפריימריז של הליכוד וגם עבור מועמדי ליכוד ברמה המוניציפלית. הוא לא רואה את עצמו כאיש מפלגת העבודה וודאי לא רואה את עצמו כמי שמזוהה איתה ציבןרית.

×’. הוא לא עובד עבור V15. הוא רק השתתף בכנס שלהם. הוא מנהל עמוד עצמאי בדרישה להעיף את נתניהו הביתה, “הדחה 2015,” שנוקט קו אגרסיבי – לטעמי, משמעותית יותר אגרסיבי, ואני לגמרי בעד – מאשר ×–×” של V15. כלומר, עצם העובדה שאדם שפעם ×”×™×” דובר העבודה ×”×’×™×¢ לכנס של ארגון, הוא מבחינת משרתיו של נתניהו עילה לפסילת הארגון.

ואת השיטה אנחנו כבר מכירים. “אם תרצו,” שהתחילה כארגון שמופעל על ידי לשכת נתניהו – אם כבר מדברים על ארגונים חוץ מפלגתיים – היא זו ששכללה אותה בישראל: האשמה באמצעות קרבה.

מכאן אנחנו מגיעים להטעיות שבעתירה. נתחיל מהעיסוק באייל ארד. ×–×”, כותב שמרון בהתרגשות, “ידוע בטינתו האישית לראש הממשלה בנימין נתניהו,” ומביא ציטוט שלו כאומר “אני כמו כריש שמריח את הדם במים. לפרק את ביבי.” פתאום, מסתבר, אם אתה איש פרסום שפעיל בתחום הפוליטי אבל גם מתעב את ראש הממשלה – פעילות שהרופאים ממליצים עליה לרוב האוכלוסיה – יש משהו לא בסדר בזה שתהיה פעיל במערכת בחירות. אם אתה לא אדם נטול דעה, ×–×” ממש לא בסדר שתביע את דעתך.

באותו האופן, נטען בעתירה שפעילים של מרצ והעבודה השתתפו בכנס של V15, ומכאן שיש קשר בין המפלגות ובין הארגון. שוב: נוכחות של אדם בכנס לא מעידה שהוא גם ×™×”×™×” פעיל בארגון אחר כך, או בכלל. ודאי שלא ברור שהפעילות הזו מעידה על תמיכה נסתרת של המפלגה. עבדכם הנאמן השתתף בעשרות כנסים והפגנות שלא היתה בהן נוכחות של מרצ, ובכמה אירועים שהיו”ר הקודם של המפלגה, למשל, התנגד להם נחרצות – למשל, הפגנות בבילעין, תוך קריאת “שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.” הייתי בכמה כנסים שאם ×”×™×” נטען שהגעתי לשם כדי להשתתף בפעילות, זו היתה שקר גס. ×›×›×” ×–×”: פעילים פוליטיים הם לא רובוטים, יש להם מנעד פעולה רחב.

מארגון V15 נמסר בתגובה ש

”אנו מודעים לכך שקמפיין ניצחון 2015 הוא הדבר הכי אקטיבי ומעורר השראה במערכת הבחירות הנוכחית. ההתארגנות החלה שלושה ימים בדיוק לאחר ההכרזה על המועד הרשמי של הבחירות לכנסת ה 20. אנו מביאים איתנו רוח צעירה וניסיון מקצועי שנלמד מקמפיינים מנצחים בעולם.

2. איננו קשורים בשום צורה או דרך לארגון ג׳יי סטריט, הקרן החדשה לישראל, ממשלת ארה"ב וג׳ורג׳ סורוס.  הפאניקה שאוחזת במטה הבחירות של הליכוד ואובדן השטח של הימין לפעילי השטח של נצחון 2015 אינה סיבה לפרנויה, הזיות והצגת שקרים על שיתוף פעולה לכאורה עם הממשל האמריקני.”

וכמובן, המטרה של כל העתירה הזו היא להעלות באוב את פרשת העמותות של בוז’י הרצוג.

אני לגמרי בעד, כי אני לא חושב שיכול להיות מצב שבו ראש מפלגה שמתיימר להיות ראש ממשלה יכול להתחמק מלענות על השאלה למה הוא שמר על זכות השתיקה. למועמד פוליטי אין את הפריווילגיה הזו.

אבל ×–×” מה שמוביל אותנו ישירות לפיל שבאמצע החדר, ×–×” שעו”ד שמרון והלקוח שלו מקווים שלא נשים אליו לב. הרצוג נחקר בפרשת העמותות – אבל זו היתה פרשה שעלתה אחרי שנתניהו עצמו השתמש בעמותות, ואחרי שהיועץ המשפטי לממשלה שמינה נתניהו, אליקים רובינשטיין, קבע שיש “לאקונה” בחוק. יתר על כן, את הבחירות של 1996 הכריעו לא רק העמותות של נתניהו, אלא גם המיליונר הזר יוסף גוטניק, שימים לפני הבחירות הפיץ במיליוני עותקים את הסיסמה “ביבי טוב ליהודים,” והשתמש לשם כך בארגון צעירי חב”ד. ורגע, באמת העלתם ברצינות את הטענה שמומחה זר מגיע לארץ, לסייע בקמפיין נגד נתניהו? אתם באמת חושבים שמישהו שכח את השם ארתור פינקלשטיין? האם בסופו של יום, עו”ד שמרון, לא נותרה בך בושה כלשהי?

ורגע, לא סיימנו. רק התחלנו. הפרשה ההיא בת 20 שנה כמעט. סביר שאת הלאקונה, הפרצה, המפורסמת של רובינשטיין כבר סגרו. אבל שימו לב היכן התנוסס הפרסום על העתירה של שמרון: “ישראל היום.” בטאון לשכת נתניהו, שהוא המופץ ביותר בארץ (בכוונה לא כתבתי “הנקרא ביותר”), שממומן כולו על ידי מיליארדר זר שיושב בארה”ב ומנסה משם לשלוט הן בפוליטיקה של ארצו הן בפוליטיקה של ישראל ומצליח להיות דוגמא חיה לקריקטורה אנטישמית. העיתון של האיש שאמר שישראל לא צריכה להיות דמוקרטיה ושהוא שונא את העיתונות לא הסכים מעולם לחשוף את ההכנסות וההוצאות שלו, ובכך להפריך את הטענה שהוא כלי להשפעה פוליטית, שאין לו שום קיום עסקי ושכל מטרתו היא הטיית הדיון הפוליטי על ידי מיליארדר הימורים.

צריך מידה עצומה של חוצפה כדי להעלות את הטענה שארגון חוץ מפלגתי הוא “תעמולת בחירות אסורה,” כשהנכס העיקרי שלך הוא “ישראל היום.” מידה עצומה של חוצפה – והצלחה ניכרת בהטלת אימה על התקשורת, כדי שלא תעז לכתוב את ×–×” אלא תסתפק ב”דיווח אובייקטיבי”, קרי ×–×” שנותן לפושע ולקורבנו את אותו זמן מסך, ולא מפגין שיפוטיות.

למה נתניהו מפחד כל כך מ-V15 (שבסוף השבוע הציבו בקבוקים ריקים במצודת זאב, כדי שנתניהו יוכל לקבל עליהם החזר) ומפרויקט 61? כי הוא יודע, מרגיש, שהאדמה רועדת, ושיש סיכוי של ממש שב-17 במארס שולחים אותו לאופוזיציה. אז צריך לסתום את הפה ליריביו. יש לקוות שהפעם זה לא יצליח.

יש לקוות, בנוסף, ששני ההרוגים בגבול סוריה יהיו האחרונים שישלמו בדמם על תאוות השלטון של נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

“בקבוקגייט” שהתפרצה לחיינו צריכה להזכיר שוב שראש הממשלה משתמש ברעייתו ככליא ברק. הפעם הוא עשוי, בניגוד להרגלו, לשלם

אחת הפרשות היותר הזויות שאני זוכר פורסמה הבוקר ב”הארץ”: מסתבר, ועל כך אין עוררין, שבמשך שנים שרה נתניהו הורתה לעובדי מעון ראש הממשלה לקחת בקבוקים המיועדים למחזור לחנויות, לקבל עליהם את החזר הפקדון, ולהעביר לה את ההחזר. עקרונת, מאחר ומדובר בבקבוקים שנרכשו על ידי המדינה, ההחזר אמור היה לעבור למדינה. מדוברות משרד ראש הממשלה נמסר שבמאי 2013, העבירו בני הזוג נתניהו המחאה על סך 4,000 ש”ח כהחזר, על אותם החזרים מאז אפריל 2009.

נפרט, אם כן, את העובדות שאין עליהן עוררין:

א. שרה נתניהו גבתה באמצעות עובדי מדינה החזר שאמור היה להגיע למדינה עבור בקבוקים.

ב. בני הזוג נתניהו שילמו צ’ק של 4,000 ש”ח כסוג של כופר, ארבע שנים לאחר שהחלו בנוהל הזה.

השאלה האם הסכום ששילמו בני הזוג מספק נותרת פתוחה. ישנה גם טענה שהמדובר ×”×™×” בהונאה נרחבת יותר: שבני הזוג נתניהו דיללו את האספקה של בקבוקי שתיה רגילים והעדיפו להזמין הרבה יותר בקבוקים קטנים, משום שעל בקבוקי פלסטיק אין פקדון ועל בקבוקים קטנים מזכוכית דווקא יש, ושהם עשו סיבוב נאה על קופת המדינה; ושלמעשה הסכומים המדוברים הרבה, הרבה יותר גדולים. זו טענה שמצריכה חקירה, והיא מגיעה מאדם – אב הבית לשעבר של בית ראש הממשלה, מני נפתלי – שתובע כעת את בני הזוג, ולכן יש לנהוג בה בזהירות.

אבל שוב, יש עובדות: בני הזוג נתניהו גבו פקדון שהגיע למדינה, באלפי שקלים לפחות, והשתמשו לשם כך בעובדי מדינה.

התקשורת הישראלית התייחסה לכך כ”עוד פרשה של שרה נתניהו,” וכרגיל, זו טעות. זו לא פרשת שרה נתניהו. זו פרשת בנימין נתניהו.

גם אם לא נתייחס לטענה של נפתלי, על פיה נתניהו היה עד לדרישות המחזור של אשתו, שכן זו איננה מוכחת, יש עובדה שאין עליה עוררין: הצ’ק שנשלח למדינה על סך 4,000 ש”ח מגיע מחשבון הבנק המשותף של בנימין ושרה נתניהו. קשה מאד להאמין שנתניהו לא היה מודע לכך שמחשבון הבנק שלו יוצא צ’ק כזה.

נזכיר שוב: כמו בפרשת ליליאן פרץ, שהועסקה בתנאים המנוגדים לחוק על ידי חברת הארנק של בני הזוג נתניהו, נתניהו ב.ש., נתניהו חייב היה לדעת מה קורה. אז זו היתה חברה שהוא מנהל וצ’קים שהיא הוציאה, עכשיו אלו צ’קים שיוצאים מהחשבון המשותף שלו ושל אשתו.

האם אתם הייתם שמים לב לצ’ק שיוצא מחשבון הבנק שלכם, בסכום של 4,000 ש”ח? האם הייתם שמים לב שנכנס אליו כסף? לא הייתם תוהים מה המקור שלו? ראש הממשלה צריך להחליט האם הוא רוצה לתאר את עצמו כמנותק, שאין לו מושג איך מה קורה בחשבון הבנק שלו, או כשותף שקט להונאה של המדינה.

אבל, כמובן, מה שנתניהו יעדיף לעשות הוא להפיל את התיק על אשתו. הוא יעמוד בפרצוף עגום מול המצלמות ויאמר שלא יעלה על הדעת שיתקפו את אשתו. “הפנו את האש אלי,” הוא יאמר בפרצוף מיוסר, ויקווה שנשכח שיום קודם הוא העלה תמונות של אשתו עם חיילים כחלק מתעמולת הבחירות שלו. ויותר מדי אנשים ישתכנעו שוואלה, לא צריך להטפל לאשתו של נתניהו, אחרי הכל יש כל כך הרבה דברים נגדו עצמו.

ואף אחד לא ישים לב שהוא שותף מלא של אשתו בתרגילים האלה, שהוא נהנה מהם בדיוק כמוה, ושהוא אחראי להם בדיוק כמוה.

וכמובן, עולה היללה ש”זה קטנוני,” והרי רק אתמול הצליח נתניהו להביא למותם של שני חמושי צה”ל, אז מה אתם מתעסקים עכשיו ב-4,000 ש”ח. שאלה לי אליכם: היה ומס הכנסה היה משתכנע שהעלמתם ממנו 4,000 ש”ח, האם אתם חושבים שגם שם היו סוגרים את התיק כי “4,000 ש”ח זה קטנוני”? לא? אז למה אתם מניחים שמה שמבחינתכם הוא עבירה שדורשת חקירה, לא מצריך חקירה כלפי ראש הממשלה?

שנית, יש כאן סוגיה עמוקה יותר. בני הזוג נתניהו ניצלו עובדי ממשלה כדי לבצע את ההונאה הקטנה והבזויה שלהם. זה לא משהו שמדינה תקינה יכולה לעבור עליו לסדר היום. והמדובר לא רק בשליחת עובדים לגבות כסף ואחר כך לשלשל אותו לכיסם של בני הזוג: רוח המפקד של בני הזוג נתניהו הגיעה לדרגים הרבה יותר גבוהים. פרקליטות המדינה, למשל, נלחמה כארי כדי למנוע משרה נתניהו להעיד במשפט נגדה קודם לבחירות. למה? כי עדות כזו היתה מביכה את בעלה המועמד. ממתי הפרקליטות, שהתפקיד שלה הוא להגן על האינטרס הציבורי, הפכה למגינה הפרטית של בני הזוג נתניהו? כנראה מאז שווינשטיין הוא היועץ המשפחתי לממשלה.

את החבל הזה אי אפשר להחזיק בשתי הקצוות. אי אפשר לטעון בו זמנית ששרה נתניהו היא אדם פרטי ואז לשלוח את פרקליטות המדינה להגן עליה בבית המשפט. אדם פרטי גם לא נותן הוראות לעובדי מדינה, אבל זה בדיוק מה ששרה נתניהו עשתה.

כבר התרגלנו לכך שבני הזוג נתניהו לא משלמים על עצמם. התרגלנו לנרות ריחניים באלפי שקלים, לחשבונות מים מופקעים, לגלידת פיסטוק על חשבון הציבור, לסיגרים בעשרות אלפי שקלים. מפרשת הסיגרים (מהכהונה הראשונה של נתניהו) גם הורגלנו בתרגיל שכאשר הפרשה נחשפת, נתניהו ממהר לשלם מכיסו ולטעון שהפרשה חוסלה. עכשיו אנחנו מתבקשים גם להעלים עין מהרקבון שבשימוש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה.

×”×’×™×¢ הזמן להפסיק לשתף פעולה עם השחיתות המתפשטת הזו, והשלב הראשון בכך הוא להפסיק לחשוב שהבעיה היא שרה נתניהו. הבעיה, כמו תמיד, היא בעלה. לשרה נתניהו אין קיום בלי בעלה. היא לא יכולה להתעמר בעובדי מדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה להשתמש בעובדי מדינה כדי להונות את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה לנסות לפצות בשקט את המדינה בלי ידיעתו והסכמתו. היא לא יכולה למנות חשב מטעם, “איש משלנו”, בבית ראש הממשלה בלי ידיעתו והסכמתו. שרה נתניהו היא כליא הברק של הנהנתן והמושחת שיושב בלשכת ראש הממשלה – אבל מקור השחיתות תמיד ×”×™×” הוא.

וכן, יש המון סיבות לזרוק את נתניהו הביתה. חרחור מלחמה גרוע בלי ספק יותר מאשר השחיתות הזו. זו לא הסיבה להדיח אותו ב-17 במארס; זו רק אחת הסיבות. עליה אפשר להוסיף את הביזוי של מוסד ראש הממשלה, את העיסוק באיסוף בקבוקים כאילו האיש המשמש כראש הזרוע המבצעת בישראל הוא עוד עבריין קטן שמחטט בזבל. אם יש לנו כבוד עצמי, אם אנחנו מכבדים את המוסדות שלנו, נתניהו חייב לעוף ולו משום שביזה אותם.

וזה, כמובן, משהו שהפחדנים שמנהלים את הקמפיין של ה”מחנה הציוני” לא יעזו לומר. אז אמרו אתם: קדמו את הפוסט הזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלתית ב’: עדכנתי את עמוד ה”אודות” של הבלוג, שלא עודכן למרבה הזוועה כבר כמעט שש שנים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו מפחד, רואים את ×–×” – אבל אסור להצביע למפלגה שצפויה להכנס לממשלה שלו. הפעם, רק שמאלה מהכייסית הסדרתית ציפי

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ. מה ×–×” לחוץ, היסטרי. נתניהו מחזיק כעת במפלגה של 19 מנדטים בלבד ומתפלל שיהיו לה יותר – והוא יודע שיש סיכוי גבוה מאד ש-19 מנדטים ייחשבו להישג. נתניהו כל כך היסטרי, שהוא דורש משרי מפלגתו “תהיו גברים, תתקפו את התקשורת.”

נניח עכשיו לעובדה שנתניהו מייחס ל-51% מהאוכלוסיה תכונות של חולשה ופחדנות; האיש בכל זאת נמצא איתנו מהזמן שהיו פה חיילים בריטיים, ומהחינוך המוקדם למאצ’ואיזם קשה מאד להשתחרר. מה שחשוב כאן הוא הניקסוניזם, שכבר עמדנו עליו, והעובדה שנתניהו ממחזר את “הם מ פ ח ד י ם” של 1999. אז, כזכור, הוא היה זה שפחד, והוא הובס.

אבל בניגוד ל-1999, לנתניהו יש עדיין סיכוי השרדות. מי שעקב אחרי מערכת הבחירות בימים האחרונים, יכול ×”×™×” להבחין במשהו משונה: ההתכתשות העיקרית היא לא בין העבודה (סליחה, ה”מחנה הציוני” – ייקח לי זמן) והליכוד, אלא בין העבו… המחנה הציוני והבית היהודי. השיא הנלעג שייך, אלא מה, לשרלטן הפוליטי רונן שובל; ×–×” דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את השם “המחנה הציוני” בטענה שהמפלגה איננה ציונית. הבית היהודי יצא בקמפיין שטנה נגד יוסי יונה, שבו הוא הושווה לאיש חמאס (לא, אני לא אקשר לסרטון ×”×–×”.)

למה הבית היהודי משקיע כל כך הרבה אנרגיה במחנה הציוני? גם משום שיש בין בנט ונתניהו ברית שקטה, שלא הוכחשה, ושבמסגרתה, בנט, שקד, שובל והשאר חוזרים לתפקידם הישן – כלב התקיפה של נתניהו; אבל גם משום שברור לשתי המפלגות שאחרי הבחירות, יהיו כאן בערך שלושה גושים דומים בגודלם. הליכוד, עם 18-22 מנדטים (אני נוטה לכיוון ×”-18); הבית היהודי, עם 16-18 מנדטים (ובמקרה חריג, עם 19-20); והמחנה הציוני, עם 21-24 מנדטים.

במציאות הזו, נתניהו והרצוג יתקשו שניהם להקים קואליציה. לבנט ברור שנתניהו מתעב אותו, ושהוא יזרוק אותו אם יוכל. לבנט אין אופציות אחרות לקואליציה והוא עדיין יהיה חלש מכדי להקים ממשלה בעצמו; גם אם הבית היהודי יעבור במספר המנדטים שלו את הליכוד, וזה יכול לקרות, לבנט אין את הלגיטימציה לראשות ממשלה והליכוד יהיה בהלם מכדי לוותר מיד על הבכורה במחנה הימין.

לכולם ברור שהנסיון הראשוני של נתניהו לשרוד ולהקים קואליציה יהיה באמצעות טלפון לבוז’י הרצוג. זה מה שבנט מנסה למנוע. הבית היהודי הרי לא ימשוך אליו מצביעים שסתיו שפיר ושלי יחימוביץ’ הם הסיבה שהלכו לקלפי. המטרה של ההתקפות של הבית היהודי היא להקשות על נתניהו מימין להקים קואליציה איתם אחרי הבחירות, ולאלץ אותו לבחור קודם כל בבנט.

העניין הוא שלהרצוג יש יכולת של ממש להקים קואליציה. עם כל הרעש של הימין היהודי, בכנסת הנוכחית הימין עצמו היה מיעוט. היו לו בסך הכל 43 מנדטים (19 ליכוד, 12 ליברמן, 12 בנט). זה טיפה יותר משליש מהכנסת, זה הכל. בלי הכייסית ציפי לבני, שהבטיחה לבוחרים שלה שהיא לא תכנס לממשלת נתניהו ואז דילגה אליה ראשונה, מושכת אחריה את לפיד, לא היתה לנתניהו ממשלה.

הרצוג יכול לאסוף אליו את כל הציבורים שנדפקו על ידי נתניהו, לזרוק את בנט ונתניהו לאופוזיציה, ולהקים ממשלה. העניין הוא שזה יצריך ממנו ויתור מרכזי, שלא ברור שהוא מסוגל לו: להכניס את המפלגה הערבית המאוחדת, לראשונה בתולדות ישראל, לקואליציה. להרצוג לא תהיה ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים.

אבל, כאמור, לא בטוח שיש לו את האומץ. זה מהלך נחשוני שאפילו יצחק רבין, עם הקדנציה השניה והיחסית מהפכנית שלו, לא העז לעשות. ולכן אסור להשאיר לו ברירה.

הרצוג כבר ישב בממשלת נתניהו (באופן משונה, ערך הוויקיפדיה שלו מציין שהוא התפטר מממשלת נתניהו, אבל לא ששירת בה). לבני כבר כייסה את הקהל שלה, ובסופו של דבר מדובר בטרמפיסטית הפוליטית חסרת הבושה ביותר – היא דילגה בין ארבע מפלגות בעשור – שנראתה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. היא גורמת לבנימין נתניהו להיראות ישר ומכובד. שלא במקרה, גם הרצוג וגם לבני נמנעו מלענות על השאלה האם ישבו בממשלת נתניהו.

וזו כל הסיבה שצריך כדי לא להצביע למחנה הציוני. יש עוד, כמובן. אפשר להתחיל מהשם, שמלכתחילה מדיר 20% מאוכלוסיית המדינה. אפשר לדבר על הפחדנות מול מנכ”ל מועצת יש”ע שמסתיר את זה ומול מי שעזר לאבא לסחור עם מדינות אויב (דרך צד שלישי, כמובן). אבל העובדה שהקול שלכם יכול להיות זה שיקים את ממשלת נתניהו הבאה צריך להכריע.

ציפי לבני היא הסכנה העיקרית כאן: היא עלוקה חסרת עקרונות על הפוליטיקה הישראלית, שלמדה משמעון פרס שאם אתה מדבר על פשרה ערטילאית עם הפלסטינים יש מספיק מטומטמים שיצביעו לך ולא משנה מה אתה עושה בפועל. אם הרכבת הממשלה תיראה מסובכת מדי, היא לגמרי עשויה להתחיל מהלך של איום בפרישה ולדחוף את הרצוג לזרועות נתניהו. ולעזאזל, מי שמצביע לכל רשימה שמכילה אותה מאבד את הזכות ללעוג למצביעי יאיר לפיד.

יש בעבו… במחנה הציוני אנשים שאני מכבד ומעריך, ראש וראשונה להם סתיו שפיר – אולי ההפתעה הנעימה ביותר של הבחירות האחרונות, אחרי מיכל רוזין – והרבה מאד פעילים שעשו עבודה קשה במאבק חברתי סיזיפי בארבע השנים האחרונות. אבל ×”-DNA של המפלגה הוא ×›×–×” של זחילה לממשלת ימין. ואסור, אסור, אסור לתת לנתניהו לחטוף נצחון ממלתעות התבוסה.

אז מה עושים? מצביעים שמאלה מהמחנה הציוני. הצביעו למרצ, או לרשימה הפלסטינית המאוחדת. ב-18 במארס, כשבוז’י הרצוג יסתכל סביבו, הוא צריך לראות גוש שמאל חזק, שמהווה אלטרנטיבה לנתניהו. פרדוקסלית, ככל שהמחנה הציוני ×™×”×™×” חזק יותר, כך יהיו בו יותר קולות שידרשו כניסה לממשלת נתניהו. צריך לזכור שבממשלת שרון הראשונה, לליכוד היו 19 מנדטים – ולעבודה 23. היא עדיין זחלה לממשלה. ראש וראשון לחסרי החוליות, כמובן, ×”×™×” שמעון פרס. בתפקיד שלו, תשחק הפעם ציפי לבני. היא כבר דיקלמה את השורות הקבועות: משא ומתן מדיני, צריך להשפיע מבפנים, אסור לתת למשוגעים לקבוע אלא צריך להחזיק להם את היד.

גם היותה של מפלגה המפלגה הגדולה ביותר, אין משמעה שהיא תרכיב את הממשלה. וציפי לבני תוכיח: היא היתה ראש המפלגה הגדולה ביותר ב-2009, אחרי שהונתה את השמאל, והממשלה עדיין הוקמה על ידי נתניהו. לא גודל המפלגה הוא שקובע, אלא מספר חברי הכנסת שממליצים על מועמד. ועל כן, שוב, חשוב שיהיה גוש חוסם נתניהו. ושוב, יש רק שתי מפלגות שהן חברות ודאיות בגוש כזה, והן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לגרום להרצוג להאמין שהוא יכול: מרצ והרשימה הפלסטינית המאוחדת.

מילה על זו האחרונה. במרצ כבר מדברים על התעקשות שהיא תהיה חלק מהקואליציה. ואם אנחנו רוצים לסגת מהבור הפעור של מלחמת אזרחים שאליו גורר אותנו הימין היהודי, אם אנחנו רוצים להתחיל לתקן את השבר הנורא של ההיסטוריה הישראלית, אנחנו חייבים את המפלגה הערבית בקואליציה ואנחנו חייבים שרים ערבים. אנחנו חייבים להתחיל להעביר את התקציב של ההתנחלויות לישובים הפלסטיניים. יש לנו הזדמנות תיקון, אולי כזו שלא תחזור; אסור לתת למפלגת העבודה ללכת בעקבות ה-DNA שלה, אסור לתת לציפי לבני עוד הזדמנות לזחול לממשלה ולמכור את בוחריה.

ב-17 במארס, יש לנו הזדמנות לזרוק את בנימין נתניהו אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. וכדי לעשות את זה, צריך לומר “לא” למחנה הציוני.

הוא יודה לנו אחר כך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)