ההסתה כנגד V15 משותפת לראש הממשלה ולמועצת יש”ע, וכרגיל מבוססת על אשמה באמצעות קרבה

הביטו בתמונה הזו:

היא פורסמה אתמול (א’) על ידי ארגון הקש ישראל שלי, הזרוע למבצעים מלוכלכים של מועצת יש”ע, התרומה הייחודית של איילת שקד ונפתלי בנט לפוליטיקה הישראלית.

עכשיו הסתכלו על התמונה הזו:

אותה תוכלו לראות בשניה 0:56 בסרטון הזה, של מפלגת השלטון.

שתי התמונות דומות למדי, בשתיהן יש מחבל חמוש שמחווה “V” ולידו המספר 15. באחת הוא מחזיק רוס”ר קלשניקוב, באחרת אמ-16; באחת הוא באדום ושחור, בשניה הוא בכחול. פרט לכך הן דומות מאד.

אז מה קורה פה? האם מועצת יש”ע, עמותה פרטית לכל דבר שקיבלה בתרגיל מפוקפק כספי ציבור, משתפת פעולה עם תעמולת הבחירות של הליכוד? כי, אתם יודעים, בימים אלה טוען הליכוד ששת”פ כזה הוא עבירה על חוק הבחירות. בשיחה עם נציג מדוברות מועצת יש”ע, הוא אמר שהוא צריך לבדוק את הנושא מול האנשים ב”ישראל שלי,” וחזר עם התשובה שא. אין שת”פ בין “ישראל שלי” ובין הקמפיין של הליכוד, וב. ב”ישראל שלי” אומרים שהם עלו עם התמונה קודם ושהליכוד העתיק מהם. יכול להיות. מצד שני, אם הייתי מנסה להסתיר קשר כזה, זה בדיוק מה שהייתי אומר.

ההסתה הבוטה – אם אתה תומך בהחלפת השלטון ובשליחת בנימין נתניהו אל החושך החיצון, שם הילל וחרוק השיניים והצורך לשלם על עצמך, אתה מחבל ותומך במחבלים – לא צריכה להפתיע אותנו. זה מה שנתניהו ומועצת יש”ע עשו תמיד. הם שורקים עכשיו בחושך, מקווים שאחד הפסיכים במחנה שלהם יגיב באלימות שתטיל אימה על המחנה האחר. הם, כמובן, ירחצו בנקיון כפיהם. אנחנו? הסתה? רק אמרנו שהם מחבלים!

אבל מעבר להסתה, ישנה ההונאה. בואו נראה את הטענה של מועצת יש”ע: “ג’רמי בירד, היועץ האמריקאי של V15, שבא לייעץ לשמאל איך להעיף את ביבי, מגיע מחוגים אנטי ישראליים, שבהם טוענים למשל שעזה זה המקום היחיד בעולם שבו חיילים (צה”ל) הורגים ילדים בשביל הספורט.”

וואלה. אני יכול לחשוב על עוד חוגים כאלה, למשל מפגיני הימין ב”צוק איתן” שרקדו וצעקו “כל עזה בית קברות,” ו”אין לימודים בעזה – כולם מתים.” אבל בואו נסתכל על הטענה. מועצת יש”ע מפנה אותנו לאתר הימין היהודי Jewish Press. שם מעלה לורי לאוונתל מרקוס את הטענות הבאות:

א. היועץ של V15, ג’רמי בירד, הוא “בוגר חממת ההיבריס” הרווארד. מסתבר שללמוד בהרווארד זה דבר שלילי, אם אתה לא תומך בימין היהודי. זה כנראה לגמרי בסדר להיות בוגר הרווארד אם אתה איש hasbara שחשוד באונס קטינות מהצד ומסתבך בשקריו.

ב. בלימודיו בהרווארד, בירד טופח על ידי אדמונד הנאוור (Hanauer), שאין לי מושג מיהו אבל מרקוס טוענת שהוא “שתיין משמיץ ישראל מעורר בחילה” וגורמת לי להתחיל לחשוב שהיא לא לגמרי אובייקטיבית. הנאוור, כמסתבר, מאמין שישראל מסוגלת “להתעלם מהחוק הבינלאומי, זכויות אדם וערכים דמוקרטיים” בשל התמיכה האמריקאית שהיא מקבלת, מה שנשמע כמו אמירה שאיננה שנויה במחלוקת.

ג. בשנת 2002, הנאוור פרסם מאמר שממש לא מצא חן בעיני מרקוס, שם טען שיש סטנדרט כפול ביחס לישראל, ושמדיניותה של ישראל – הרג פלסטינים במספרים גדולים, התנקשויות במנהיגים פלסטיניים, החרמת אדמות, בניית התנחלויות, השתלטות על מקורות המים של הפלסטינים, הריסת מאות בתים וכריתת אלפי עצי זית – לא מסייעת לערפאת להשתלט על האלימות. השנה, כאמור, 2002, השנה הרצחנית ביותר בסכסוך. אין עוררין על כך שישראל עשתה את כל הדברים שהנאוור כותב שהיא עשתה; אין גם עוררין על כך שהמעשים הללו הקשו על ערפאת להרגיע את השטח.

ד. במאמר, הנאוור דורש שארה”ב תדרוש משרון להעמיד לדין חמושים ישראלים שהרגו פלסטינים ללא סיבה. שוב, דרישה שאיננה שנויה במחלוקת. כאן מצטט האנוור כותב אחר, כתב הניו יורק טיימס כריס הדג’ס (Hedges), שכתב באוקטובר 2001 במגזין הרפר’ז שהוא ביקר בלא מעט אזורי קרבות, אבל רק בעזה ראה חיילים שהורגים ילדים “לשם ספורט.”

אני לא יודע מה הדג’ס ראה בעזה. אני זוכר סיפורים מבעיתים מ-2004, שנתיים אחר כך, ביניהם על ילדה פלסטינית שיוצא עם חצי שקל ביד לקנות ממתק וצלף ישראלי הורג אותה. פעם אחר פעם, הפרקליטות הצבאית סירבה לחקור את מקרי המוות שם, ומה שווה יכולת החקירה של מצ”ח במקרי מוות של פלסטינים (בימי רגיעה, יש לציין) אתם יכולים לקרוא פה. אנחנו יודעים, עם זאת, שצה”ל שפט את סמל תייסיר אל היב על רציחתו של פעיל השלום תום הורנדל בעזה ב-2003, אבל למרות שבית המשפט קבע שהוא ירה “יריה פושעת לעבר אדם תמים,” הוא הרשיע אותו רק בהריגה ולא ברצח, ודן אותו לשמונה שנות מאסר עלובות. אל היב איננו יהודי, והורנדל היה בריטי; המקרה איננו טיפוסי משום שבדרך כלל ההורג היה יהודי, והקורבן פלסטיני. ישראל טייחה את הריגתה של רייצ’ל קורי (אלוף הפיקוד דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הורה אישית על הפסקת חקירת הנהג), אנחנו יודעים שקצין של צה”ל רצח ילדה פלסטינית פצועה, איימן אל המס, ברפיח ב-2004 וחמק מכל עונש. מה עוד קרה בעזה בין אוקטובר 2000 וסוף 2005? קשה מאד לדעת. המערכת הצבאית הישראלית עשתה הכל כדי שלא נדע.

אז אני לא יודע מה ראה הדג’ס בעזה, אבל זה לא משנה. שימו לב מה קרה פה. יש לנו יועץ פוליטי, בירד; לפני 12 שנים ומשהו, אומרים לנו, הוא היה תלמידו של הנאוור; הנאוור ציטט במאמר שלו עיתונאי שכתב מאמר ותיאר את מה שראה – ועל כן הוא אחראי לאמירות הללו.

וכדי להדגיש את האחריות שלו, מרקוס מייחסת פתאום את המאמר לא להנאוור אלא לבירד עצמו (!), מה שהיא יודעת שהוא לא נכון. שגיאה, או הטעיה מכוונת? אחרי הכל, כל המאמר הזה הוא נסיון חיסול.

ה. הלאה. אחר כך, אומרת לנו מרקוס שבירד השתתף עם הנאוור בכנס “כסח את ישראל,” שם אמר הנאוור שארה”ב אחראית להפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל כנגד הפלסטינים משום שהיא מסייעת לה, והשווה את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים למדיניות הקמת השמורות לילידים של ארה”ב. משום מה, מרקוס לא מתייחסת לדברים שאמר בירד בכנס ההוא. זה קצת משונה, לא? הנה האיש שלך משתתף בכנס אנטי ישראלי, לא תביאי את הדברים שהוא אמר שם?

ואז אתה רואה שאלה הדברים שמיוחסים לבירד: שמעגל של אלימות תרם למתחים בין הישראלים והפלסטינים, ושבמקום להשתמש באלימות על שני הצדדים לחתור לצדק בדרכי שלום. אמירה כל כך קונסנסואלית, שאפילו בנימין נתניהו היה מעמיד פנים שהוא תומך בה.

אז, בסוף כל מסע ההכפשות, האמירה היחידה שמרקוס – ובאמצעותה, מועצת יש”ע, ובאמצעותם לדבריהם בנימין נתניהו – יכולים לתלות בג’רמי בירד היא שהוא חושב שיהיה טוב יותר אם שני הצדדים ידברו אחד עם השני וינסו לפתור את המשבר בדרכי שלום. אמנם, כפי שציין דגלאס אדמס זכותו תגן עלינו, כבר צלבו כאן מישהו על דברים דומים, אבל תצטרכו להודות שזה קצת קלוש לתלות באמירה הזו חמוש פלסטיני עם קלשניקוב.

זה בסדר: במועצת יש”ע ובמטה נתניהו – אם יש הבדל בין השניים – יודעים שמשהו יידבק. הם יודעים שאתם לא תטרחו לקרוא את כתבת ההשמצה של מרקוס, וודאי שלא תטרחו לבדוק את המקורות שלה. אז, לפעם הבאה: איך אנחנו יודעים שמישהו מהימין היהודי, בין אם הוא עובד של מטה נתניהו, מועצת יש”ע, או ה”עיתונות” שלהם, משקר?

השפתיים שלו זזות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)