החברים של ג'ורג'

איך להפוך מצב מחורבן להפליא למחורבן יותר בצעד אחד

טרול בשם חיים שדמי הצליח בתחילת השבוע לדפוק כנס שעסק בטרור יהודי בגדה, בכך שצץ משום מקום והודיע שאם רק יתנו לו ולחברים שלו נשק, הם כבר ידאגו לטפל בפלסטינים בעצמם. שדמי הוא זבוב לא חשוב, אבל הבוקר גם גדעון לוי החליט להצטרף לחגיגה הזו וקרא ל”רבש”צים משמאל.”

עכשיו, אני מבין את פנטזיית הנקמה. באמת. יש לי פנטזיות כאלה בעצמי מדי פעם, אבל אז אני משתלט על הזעם ומזכיר לעצמי את ההבחנה בין פנטזיות ובין מציאות. והמציאות היא שטרור המתנחלים הוא טרור פרוקסי של צה”ל. המתנחלים לא היו יכולים לעשות כלום, אם צה”ל לא היה רוצה. חלק ניכר מפעולות הטרור של המתנחלים מלוות על ידי חמושי צה”ל, וכשהפלסטינים מנסים להגן על עצמם מפני הפורעים, נכנס הפוגרום הרשמי לפעולה: חיילים יורים רימוני הלם, רימוני גז, כדורי גומי, כדורי רוגר (קטלניים לכל דבר), וירי חי.

צה”ל, צריך לזכור, הוא עיקר הטרור היהודי בגדה. הוא הורג הרבה יותר, פוצע הרבה יותר, ומתחת לרדאר, הוא הורס המון מבנים ותשתיות של פלסטינים. המתנחלים והרבש”צים הם הפרטה של האלימות הצה”לית, שמיועדת לפעולות שהצבא (עדיין?) לא מוכן לקחת עליה אחריות. המטרה ידועה: טיהור אתני, לפחות של שטחי סי. המערכה על שטחי סי, קוראים לזה המתנחלים ולא מעט קצינים.

כלומר, התעמתות חמושה עם מתנחלים היא בפועל התעמתות חמושה עם צה”ל. למישהו יש איזשהו ספק איך ×–×” ייגמר? יתר על כן, עם כל הכבוד לפנטזיית הגבר הלבן שקם להגנת המדוכאים, למישהו יש ספק מי ישלם את המחיר? × × ×™×— שמיליציה שמאלית תוריד שני פורעים יהודים. מה היא תעשה כשיגיעו למקום חמושי צה”ל, מה שיקרה תוך לכל היותר דקות? ומה יקרה אחר כך? במקרה הטוב אנשי המיליציה ייעצרו, במקרה הרע יחוסלו – ואז תבוא הנקמה הצבאית הגדולה. מי שישלם את המחיר על הפנטזיה של אנשי שמאל שלא יכולים יותר לראות את מה שנעשה בשמם יהיו הפלסטינים.

רצח, עינויים, מעצרים המוניים, כולל של קטינים; הריסת בתים, אולי כפרים; הידוק הדיקטטורה הצבאית עוד יותר, עוד שחרור של הרסן מעל המתנחלים. וכל זה בשביל מה? כמה דקות של סיפוק פראי?

הפלסטינים זכאים להגנה עצמית, בראש ובראשונה משום שצה”ל לא מספק אותה ובכך מועל בחובתו להגן עליהם. אבל ×”×’× ×” עצמית פלסטינית צריכה להשמר לפלסטינים. התפקיד שלנו, כישראלים, הוא למוטט את המשטר שבנינו – ולשם כך הפעולה האפשרית היחידה היא פעולה בלתי אלימה. להציג את הדיקטטורה הצבאית הישראלית לזעווה אל מול השמש, להפיץ את פשעיה בכל רחבי העולם, ולקרוא לחרם ולסנקציות. עד שהמשטר יקרוס תחת עצמו.

שום מדוכא לא שוחרר בלי כוח ואלימות. זו עובדה היסטורית. אין לנו יותר – ספק אם היתה לנו אי פעם – זכות למחות כשפלסטינים קמים על מדכאיהם, הפציפיזם המזויף והדוחה שכל כך הרבה ישראלים נוקטים בו כשהאלימות מגיעה לשם שינוי מהפלסטינים. אנחנו צריכים לדרוש מהם לשמור על חוקי המלחמה, אבל לא יותר. אבל מיליציות שמאליות – שעצם הקמתם היא פנטזיה – רק יחמירו את המצב. עצם הדיבור על הפנטזיה בפומבי צפוי לגרור נזק: חמושי צה”ל ירשו עכשיו לעצמם לירות על פעילי שמאל בטענה שהם “חשו מאוימים.”

האם, כשלוי מדבר על “רבש”צים משמאל”, הוא שכח מה ההגדרה של רבש”צ? רכז בטחון שוטף צבאי. הוא חלק מהמערך של צה”ל. איך לעזאזל אפשר לבנות מערך ×›×–×” בלי צה”ל? האם, שוב, לוי הרשה לעצמו להסחף כדי להטריל את קוראיו? אם כן, ההטרלה הזו – בניגוד לזו שהוא עורך ביחס לנתניהו – גורמת נזק של ממש. ויש די ממנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

איך נראית “מנהיגות” בצבא של כוכבי

צה”ל החליט, דיווח הארץ אמש (ג’), לקדם את סרן גיא אליהו. למי שפספס את החלק הראשון של הסאגה, אליהו ×”×™×” קצין בסיירת גולני, שהחליט לפלוש לסוריה על דעת עצמו וללא פקודות; הוביל את חייליו לפשיטה על בית בתחומי סוריה, והרג שניים או שלושה – רק ערבוש, כן? לא משנה אחד יותר או פחות – מתושבי הבית. זו לא היתה הפלישה היחידה שביצע אליהו על דעת עצמו. הפרסום על פשע המלחמה של אליהו (כן, הרג אזרחים על דעת עצמך וללא פקודה הוא פשע מלחמה פר אקסלנס) הביא את צה”ל במבוכה, ואז הסתבר שאליהו ביצע “תג מחיר” בשכם בשנת 2018, כנקמה על תאונת דרכים שבה נהרגו שלושה מחמושיו. ×”× ×”×’ הפוגע ×”×™×” בכלל ממזרח ירושלים, אבל, נו, הוא ×”×™×” פלסטיני, אז פוגעים בפלסטינים אחרים בנקמה.

היתה תשומת לב תקשורתית, אז צה”ל העמיד לדין את אליהו ואפילו כלא אותו. אפשר ×”×™×” לצפות – אחרי הכל, צה”ל טוען שאיננו כנופיה – שהוא יודח משורות הצבא. אבל, כאמור, לא רק שהוא לא הודח – לאחרונה הוחלט לקדם אותו. אליהו ×™×”×™×” קצין הבטחון באוגדה חדשה שהיא בבת עינו של הרמטכ”ל, אביב “לונדון לא מחכה לי” כוכבי. תדע כל אם עבריה וגו’.

אני מתעכב על כוכבי בכוונה: הרמטכ”ל נאלץ להמלט מלונדון לפני יותר מעשור, משום ששם ניסו פעילי זכויות אדם לעצור אותו בשל חלקו בפשעי מלחמה ברצועת ×¢×–×”. במשך שנותיו בתפקיד, הוא מברבר ללא הרף על הפיכת הצבא ל”קטלני” – בעוד שהקטלנות של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון מופנית בעיקרה כנגד לא חמושים, חלקם הניכר קטינים. הוא גם התפרסם לאחרונה, כשהתחוור שהוא מנסה להוציא תוך כדי תפקידו ספר על מנהיגות.

אז כך נראית ה”מנהיגות” בצבא של כוכבי: קידום של קצין שביצע פשעי מלחמה, פלש למדינה אחרת (ריבונות! ריבונות!), זייף מסמכים כדי להסתיר את חלקו בתאונה, וביצע “תג מחיר”. אי אפשר להפיל את כל התיק על סרן אליהו. אחרי הכל, הוא פועל בארגון שהחליט לקדם אותו. הוא הבין היטב את רוח המפקד.

מי שלא מכיר אותה, מתבקש לעיין בידיעה אחרת: צה”ל תקף הלילה בחומס שבסוריה. שוב. הפעם הרגנו שני אזרחים, על פי הדיווח הסורי. צה”ל מבצע תקיפות כאלה על בסיס שבועי בערך. כל תקיפה כזו היא הפרת ריבונות של סוריה, כל אחת מהן היא קאסוס בלי, כל אחת מהן היא הפרה מובהקת של הסכמי שביתת הנשק עם סוריה מ-1973. בצה”ל מאמינים שסוריה חלשה מכדי להגיב. עד כה זה נכון. אבל באיזשהו שלב, משטר אסד יצטרך להגיב. יש גבול להשפלות שהוא יכול לספוג.

וכשזה יקרה, ויהיו פה כמה חיילים הרוגים, הציבור הישראלי יתקפד ויילל עד השמימה ולא יבין מאיפה זה בא לו, מה עשינו, מה אשמתם של הילדים החמודים שלנו.

וכוכבי ימשיך לחפש מו”לים להוצאת ספר על “מנהיגות”, בלי שאף אחד ישאל איזו מין סוג מנהיגות זו, שמחרחרת מלחמה עם מדינה שכנה. איזה סוג מנהיגות? זו שציבור אדיש וטיפש ראוי לה.

(יוסי גורביץ)

פרט קטן מהסקר ביחס לדימויו של צה”ל

“הארץ” פרסם הבוקר (ג’) ידיעה על סקר נרחב של המכון הישראלי לדמוקרטיה ביחס לדימויו של צה”ל. עיקר הידיעה מוקדש לכך שרוב הציבור מגלה אי שביעות רצון מהבהמה הירוקה. מי שעקב אחרי הבלוג הזה במשך שנים, לא יופתע מהתהליך הזוחל שבו צה”ל הופך למשטרת ישראל. אי אפשר שיהיה אחרת כשעיקר פעילותו של צבא הוא הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית כבושה; עמידה בנשק מעל מיטתו של ילד לא מקדמת, בלשון המעטה, מצוינות צבאית, והרקבון מחלחל לכל המערכת. הסקר כולל נתון שצריך לגרום לאלופי צה”ל להרטיב בלילות: 46.8%, רוב מבין הנשאלים, סבורים שצה”ל צריך להפוך להיות צבא מקצועי.

אני רוצה, עם זאת, להתייחס לנתון שלא ×–×›×” ליותר מדי תשומת לב. על פי הסקר, 54.1% מהנשאלים חושבים שצה”ל לא צריך להקפיד על פעולה בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי. רוב אוכלוסיית ישראל, אם כן, מאמינה שצה”ל צריך לבצע פשעי מלחמה – זו המשמעות של פעולה שלא בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי – או, אם לדייק, מאמינה שצה”ל לא מבצע מספיק פשעי מלחמה.

במקביל, רוב עצום של הציבור (77.4%) מאמין ש”ההתנהגות המוסרית בזמן לחימה” היא “טובה או מצוינת.” איך מיישבים את שני הנתונים האלה? אה, זה לא כל כך מסובך. הציבור מולעט בתעמולה מזה עשרות שנים, שאומרת שכל מה שצה”ל עושה הוא צודק ונכון, במיוחד כשהוא רוצח עזתים. לא היתה לנו ברירה, אתם מבינים, ועל כן “ההתנהגות המוסרית בזמן לחימה” היא “טובה או מצוינת”: הציבור הישראלי רוצה שצה”ל יבצע עוד פשעי מלחמה, אבל הוא לא מוכן לקרוא להם פשעי מלחמה.

צה”ל תומך בציבור, כמובן. בנקודה הזו, על כל פנים, לא כשהוא מחסל את עתידו של הציבור בכך שהוא ממשיך מלחמת נצח לצרכי קיומו ושותה את התקציב שהציבור זקוק לו נואשות. טכנית, חיילי צה”ל לא יכולים לבצע פשעי מלחמה – לצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה. ועדת טירקל דיברה על הנושא ×”×–×” לפני כמעט עשור (בפברואר 2013) ודרשה שצה”ל יקבע חוקים כאלה. אבל, נו, זו רק ועדת חקירה ממלכתית. צה”ל העדיף להתעלם מההמלצה הזו. מי צריך את כאב הראש ×”×–×”?

אז המשמעות היא שגם כאשר חיילי צה”ל רוצחים, והם רוצחים, הם יועמדו לדין – במקרה של הפנטזיה הפרועה שבה הם עומדים לדין – רק על עבירות של הריגה. הם לא יועמדו לדין באשמת פשעי מלחמה – והרשעה בפשע מלחמה היא הרשעה שאי אפשר למחוק, שהולכת אחרי הפושע לכל מקום ולתמיד. יש להניח שגם שופטי בג”ץ נשמו לרווחה: נחסכה מהם התפתלות קבועה בעתירות שדורשות להגדיר פשע מסוים כפשע מלחמה.

אז כולם מרוצים, חוץ מקורבנות הדיקטטורה הצבאית הישראלית. שאותם, למותר לציין, אף אחד לא סופר. זו הרי משמעותו של משטר אפרטהייד. הם צריכים כנראה להתנחם בכך שהציבור הישראלי מאמין שההתנהגות המוסרית שלו היא טובה או מצוינת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: הכתיבה בבלוג היתה בלתי סדירה, אם להיות סלחני כלפי עצמי, בחודשים האחרונים. השקעתי את מירב זמן הכתיבה שלי בבדיון. אני מאמין שהתוצאות היו ראויות, אבל זו בינתיים דעתי בלבד. שקלתי לסגור את הבלוג, כי המטלה “לכתוב בבלוג” בלוח המטלות שלי העלתה אבק והיתה מקור מבוכה מתמשך. תהיתי אם יש בכלל טעם לכתוב: מה אני כבר יכול לשנות? לפחות, כשאני כותב על מאגי באימפריה הביזנטית, אני יוצר סוג של יופי. מה הטעם להמשיך לדפוק את הראש בקיר? מי בכלל קורא? למי אכפת?

והבוקר החלטתי שעוד לא. הבוקר הגעתי למסקנה שמה שחסר לי הוא הרגל הכתיבה, ועל כן אני אנסה לחזור אליו גם בעל כורחי. הפוסט ×”×–×” הוא הפוסט הראשון בסדרת פוסטי 300: אני אכתוב – על כל פנים, אנסה – 300 מילים לפחות מדי יום במשך חודש. אחרי ×–×”, נראה לאיפה אנחנו הולכים.

(יוסי גורביץ)

דובר צה”ל תרם השבוע לעלילת דם, וסייע להתרת דמו של עיתונאי פלסטיני

האם עופר חדד מערוץ 12 הוא יותר חרא של בן אדם או יותר חרא של עיתונאי?

אתם עשויים לזכור את עופר חדד מהפעם שבה טען ששוברים שתיקה עוסקים ב”איסוף מידע מסווג על חיילי צה”ל,” את ה”מידע” קיבל חדד מארגון השטינקרים עד כאן, שהוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים. המידע היה שקר מוחלט וארבע שנים לאחר מעשה, ערוץ 12 פרסם הסתייגות מהידיעה שלו-עצמו; חדד עצמו סירב להתנצל.

דפוס הפעולה של חדד חזר על עצמו השבוע. לפני כעשרה ימים, בשמחת תורה (חגים יהודים ושבתות הפכו למועדי פוגרום מקובלים בקרב המתנחלים), עשרות מתנחלים פשטו על הכפר מופקרה, פצעו ילד בן שלוש באבן בראשו, וגרמו נזק כבד לרכוש. לרוע מזלם של המתנחלים, במקום × ×›×— העיתונאי והפעיל באסל  אל עדרה שתיעד את התקרית.

במקום נכח גם הקצין הידוע לשמצה משה מאור, סמג”ד הנדסה, שתועד לפני מספר שבועות כשהוא תוקף פעילי שמאל שניסו להביא מים לכפר נצור. סרטונים שיצאו אחר כך הראו שהגרסה שמסר מאור לדובר צה”ל, כביכול הפעילים תקפו אותו ואז הוא נאלץ להגיב, היתה שקרית לחלוטין. דובר צה”ל רץ עם הגרסה הזו בכל זאת. מאוחר יותר צה”ל כיסתח את עצמו, נזף במאור, ודובר צה”ל טען כי מאור “אינו משקף את ההתנהגות המצופה ממנו.” בפועל, כמובן, מאור מפעיל בדרום הר חברון בדיוק את המדיניות שצה”ל רוצה; היה לו רק חוסר מזל להתקל במצלמות.

לקראת סוף התקרית במופקרה, ×–×™×”×”  אל עדרה (שכותב עבור “שיחה מקומית” ופעיל בצלם) ותיעד זרדים שהתלקחו כתוצאה מירי רימון ×’×– של צה”ל. מי שנכח בהפגנות בקיץ מכיר היטב את התופעה הזו: החמושים יורים רימונים ללא הבחנה, וכתוצאה מכך פורצות שריפות מקומיות. לעתים צבא ×”×”×’× ×” למתנחלים מונע מכבאיות פלסטיניות להגיע למקום. כשתיעד אל עדרה את השריפה, ×”×’×™×¢ למקום מאור וטען שאל עדרה הוא ×–×” שהצית את האש. ×”× ×” הסרטון.

הסרטון בן 15 השניות של מאור או מי מחמושיו (על פניו, מדובר במצלמת גו פרו שמוצמדת לקסדה) מצא את דרכו, דרך אתר הימין הרדיקלי “הקול היהודי”, אל הידיעה של חדד. ככה היא נראתה:

חשוב לציין: אף אחד לא טען אף פעם שהוצת בית כלשהו במופקרה במהלך הפוגרום בשמחת תורה. הקשקוש הזה הגיע מהקול היהודי ועבר דרך חדד למהדורה המרכזית בישראל מבלי שחדד טרח לבדוק אם אכן הוצת בית, מעבר לשאלה מי הצית אותו.

בהפגנת טוב טעם של הגינות עיתונאית, פנה חדד לבצלם שבע דקות אחרי שהתחילה המהדורה, אמר שהוא עומד להעלות אייטם ודרש תגובה. כפי שאפשר לראות, הוא לא ידע תחילה לזהות את אל-עדרה, וניסה לגרום לדוברת המוכשרת של בצלם לומר שהם “בודקים את האירוע.” את התגובה של אל-עדרה חדד בכלל לא ניסה לגבות. כולה פלסטיני, אתם יודעים.

כשה”סקופ” של חדד, שהתבסס על דברים של קצין שחדד לא טרח אפילו לציין את שמו – שאם לא כן, מישהו ×”×™×” שם לב שהקצין ×”×–×”, משה מאור, נתפס לאחרונה בשקר בוטה וננזף על התנהגות בלתי הולמת – התגלה כבלוף ופלופ, ערוץ 12 וחדד חזרו על ההתנהלות שלהם בפרשת העלילה נגד שוברים שתיקה. הם הכחישו שיש משהו לא תקין במה שעשו – ולהגנתם, הם נשענו על דובר צה”ל, שלדבריהם אמר להם ×›×™ “במהלך החיכוך קצין מהכוח הבחין בפלסטיני מצית מבנה במקום וטוען שהמקום הוצת על ידי יהודי.”

וזה, מה לעשות, חמור יותר מהשקרים של התועמלן הסדרתי חדד. דובר צה”ל הוא גוף ממלכתי, ממומן (הרבה יותר מדי) מכספי ציבור. שימו לב: דובר צה”ל פיברק אירוע שלא קרה. הוא טען שהוצת מבנה במופקרה, אף שלא הוצת שם שום מבנה; אף שאין שום מבנה בקרבת הדליקה שתיעד אל-עדרה; והוא טען שפלסטיני הוא ×–×” שהצית את המבנה שלא הוצת. דובר צה”ל לא טרח לבדוק את האירועים: הוא פשוט ציטט מישהו – בסבירות גבוהה, הבריון במדים משה מאור.

בעשור האחרון, מאז ימי הטבח על המרמרה, דובר צה”ל תופס את עצמו כצד ב”מערכה על התודעה”, ובהתאם הוא עורך לוחמה פסיכולוגית – הוא מפרסם שקרים בוטים בידיעה שלאף אחד אין את הזמן והכוח להתמודד איתם. דובר צה”ל הוא גוף תעמולה. הקורבן העיקרי של הלוחמה הפסיכולוגית שלו הוא מי שמממן אותו, הציבור הישראלי. אנחנו משלמים לדובר צה”ל כדי שישקר לנו. עכשיו, לגמרי יתכן שחלקים גדולים מהציבור הישראלי חושבים שכך צריך להיות; במקרה ×”×–×” אנחנו צריכים לתהות האם אפשר לדבר על הציבור הישראלי כעל ציבור.

בתווך, בין השקרים של חדד ובין השקרים של דובר צה”ל, נמעך באסל  אל עדרה, עיתונאי שעושה את העבודה שמעטים מדי מעיזים לעשות: לתעד את הטרנספר הזוחל שמתרחש בדרום הר חברון. הוא סובל מהטרדות ואיומים. בטוויטר, עופר חדד שלח אותו להתלונן במשטרת ש”י. רק על ×–×”, על אי הידיעה על איך נראית משטרת ש”י, כלי תקשורת רציני ×”×™×” מפטר את חדד. אבל ערוץ 12 הוא לא כלי תקשורת רציני: הוא מרקד לפני הפריץ של דעת הקהל היהודית, למנגינת החליל של דובר צה”ל. התגובה של ערוץ 12, “אנחנו עומדים מאחורי החיילים”, אומרת כל מה שצריך לומר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, שבעליל נכתב לפני זמן רב מדי, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום שישי האחרון, ירו חמושי מג”ב והמשטרה למוות בד”ר חזאם אלג’ולאני, בן 50, סמוך לשער המג’לס המוביל לחראם אל שריף (הר הבית). עד כאן העובדות. לטענת המשטרה, אלג’ולאני ניסה לבצע פיגוע דקירה; עד כה הם לא הוכיחו את הטענה הזו (אם כי הוא בעליל ניסה לתקוף שוטר), ועל כן מן הראוי להתייחס אליה בספקנות. אנחנו מורגלים בחמושים מבועתים, שהפתרון הראשון שלהם הוא ירי כדי להרוג, בידיעה שלא תהיה שום חקירה. חמוש מג”ב בזירה נפצע מרסיס ירי, מה שמצביע על ירי מוגזם, כמקובל אצל חמושינו.

מותו של אדם בן 50 על ידי עובדי ציבור עבר בשלווה, כמקובל. כלי התקשורת מיהרו להכתיר את אלג’ולאני כ”מחבל”, מילה סובייטית במקורה שמטרתה לבצע הרחקה ודמוניזציה: אם הוגדרת כמחבל, מותר בישראל לעשות בך הכל. מותר להרוג אותך, מותר לענות אותך, מותר להרוס את בתיהם של בני משפחתך החפים מפשע, מותר לסרב למסור את גופתך לקבורה. ושוב, לא תהיה כל חקירה. אפשר, למשל, לזייף תמונה של סכין בזירה, כפי שעשה דובר צה”ל לפני חודש, ואז הנוהל ברור ומהיר: האיש היה מחבל, אין מה לראות פה. שובי נפשי למנוחייכי.

בערוץ כאן, עם זאת, קצת התבלבלו עם הנוהל. הם תיארו את האירוע כ”נסיון פיגוע בירושלים: שוטר נפצע קל, המחבל נוטרל למוות.” נניח לרגע להטעיה בכותרת, שמטרתה לגרום לקורא לחשוב שהשוטר נפצע על ידי אלג’ולאני למרות שבפועל נפגע מנתז ירי של עצמו או חבריו. הביטוי “נוטרל למוות,” מה הוא אומר?

המושג “ניטרול” נכנס לחיינו בגל פיגועי היחידים של 2015-2016. חמושינו ירו אז בהמון אנשים, שחלקם אכן ניסו לפגוע בהם וחלקם היו סתם ילדה בת 18 שישבה במושב האחורי של רכב המשפחה וחמוש ישראלי (לא תהיה חקירה, אז לא נדע לעולם מי, אלא אם דמותה של הנרצחת תרדוף את הרוצח והוא יתוודה; זה קורה) ירה כדור ישירות במצחה. שר האוצר דאז ושר החוץ דהיום, יאיר לפיד, קרא אז לחמושים הישראלים לירות “בכל מי שמרים מברג.” הביטוי “נוטרל” או “נוטרלה” מעורפל במכוון: הוא מיועד ליצור ריחוק כפול מן האירוע. קודם כל, לא מדובר באדם; מדובר במשהו שיש “לנטרל”. האדם הופך למטען חבלה, העובדה שהוא בן אנוש נדחקת אחורה. שנית, המונח “נוטרל” דחק את המושג “נהרג” או “נפצע.” לעתים קרובות לא היית יכול להבין מהידיעה האם המפגע לכאורה חי או מת. זה היה מאד נוח לכוחותינו: המונח “נוטרל” ניטרל את ההבנה שאנחנו הורגים המון, המון אנשים. מישהו עוד היה עשוי לתהות אם מקרי ההרג האלה מוצדקים, אם אין אפשרות לפתרונות קטלניים פחות; אבל המילה “נוטרל” סילקה מהדיון את העכבות הבסיסיות שיש לנו ממקרי הרג.

כמובן, המילה “נוטרל” שמורה רק לאחר המאיים. היא אף פעם לא תופעל כלפי חמושים ישראלים. למשל, לאחרונה חוסל חמוש מג”ב בשם בראל חדריה שמואלי על ידי חמוש פלסטיני. התוצאה היתה נהי והיסטריה המונית בקרב הציבור היהודי בישראל. אין מחלוקת על כך ששמואלי נורה למוות בזמן שירה לעבר פלסטינים; מפקדו אמר בהלווייתו שהוא פגע בחמישה מהם; באותו היום הרגו חמושינו העליצים שני פלסטינים, ביניהם את עומר חסן אבו אניל בן ה-12, ופצעו 42 פלסטינים אחרים. אין לדעת האם שמואלי הרג, בטרם נהרג, את אבו אניל, אבל זו אפשרות סבירה למדי. ואף על פי כן, אם תתייחס להריגתו של צלף שפגע בחמישה אנשים, כולם בלתי חמושים, כאל “ניטרול”, תואשם בבגידה.

(אני מורגל ואדיש.)

אבל יתכן שלאחר שנים אנחנו רואים היסוס מסוים בכלי התקשורת: המונח “נוטרל” מערפל, ותפקידה של התקשורת הוא להבהיר. עדיין אי אפשר לצפות מכלי התקשורת היהודים לכתוב באופן פעיל (”שוטרי מג”ב הרגו פלסטיני”) ואנחנו עדיין בלשון סביל (”נוטרל למוות”), פסע אחד מ”מצא את מותו” הנלעג של שנות ה-70 וה-80; וגם לכתוב את המילה הישירה אם גם סבילה “נהרג” קשה לכתוב; וכך אנחנו ב”נוטרל למוות.” אל תדאגו, אומר העורך לקוראיו היהודים, אני לא אומר על פלסטיני שהרגו אותו; אם אכתוב כך אחזיר לו משהו מהאנושיות שהורגלנו להפשיט מהם. הוא עדיין נוטרל, אבל, למען הסר ספק, למוות.

הזהרו במילים, לימד אותנו אורוול. שימו לב לשינויים שבהן. כשמילים מפורשות כמו “הרג”, לפעמים רצח, הופכות ל”ניטרול”, מישהו בעל כוח מנסה להסתיר משהו: לערפל את המציאות, לפזר מסך טשטוש על המציאות. ולכם, כאזרחים מודעים ופעילים, יש חובה לחצות את מסך הערפל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

על פי ההגדרה של שר החוץ, ישראל היא מעצמת אנטישמיות, כנראה המובילה בעולם

ב-17 באוגוסט, חטפו מתנחלים קטין פלסטיני בבקעת הירדן, גררו אותו לאתר אחר, שם עינו אותו, בין השאר באמצעות כוויות במצית. התקשורת היהודית לא התייחסה לאירוע ומותר להניח, לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י, שהחוטפים והמענים לעולם לא יובאו לדין. ב-15 למאי השנה, פלשו מתנחלים לכפר קוסרא, הציתו לולים ושרפו עשרות אפרוחים, ולקינוח רגמו את מבני הכפר באבנים. משטרת הצאר – אנחנו נוהגים לקרוא לה צה”ל – × ×›×—×” במקום, אבל לא עשתה דבר: היא היתה שם, כמו תמיד, כדי להגן על המתנחלים מתגובת התושבים. ב-14.8 פרצו מתנחלים לבתי פלסטינים בחברון ותקפו אישה. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י, מותר להניח שהאחראים לא יועמדו לדין. ב-11.8, מתנחלים מתל רומיידה פרצו לבית משפחתו של בסאם עלי אבו עיישה, ותקפו אותו ואת בני משפחתו. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’. ב-8.8, תקפו מתנחלים את חיית’ם יאסר בזמן שעיבד את אדמתו ליד בית דג’ן. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’. ב-14 ליוני, תקפו מתנחלים בבית פוריק, הכניסו קרטון בוער לרכב של פלסטיני, ושרפו 20 עצי זית ו-20 כוורות. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’.

אפשר להמשיך, אבל יש גבול למה שהנפש יכולה לשאת. תקריות כאלה מתרחשות על בסיס יומי כמעט, והתקשורת היהודית התעייפה ממזמן לדווח עליהן. בסוף החודש שעבר, × ×›× ×¢×” רשות המסים ללחץ של בריוני ימין והסירה את שלטי הקמפיין של “שוברים שתיקה”, שתבעו משהו פשוט מאד – ששר המשטרה ושר הבטחון יזיזו את התחת ויתחילו לפעול נגד אלימות המתנחלים שהפכה לשגרה. מרשות המסים נמסר שמדובר ב”נושא פוליטי.” על פי נתוני האו”ם בוצעו, בשלושת החודשים הראשונים של 2021, 210 התקפות כאלה; אחת מהן הסתיימה בהרג של פלסטיני. וכמובן, ×–×” כנראה לא ההרג היחיד: תחקירים של שיחה מקומית העלו שב-14 במאי (כלומר, מחוץ לטווח שלושת החודשים שהוזכר) ירו מתנחלים בפלסטיני והתעללו בו בעודו גוסס; ושהמיליציה הרשמית (המכונה צה”ל) פעלה יחד עם המיליציה שלא במדים, המתנחלים, והרגו יחדיו ארבעה פלסטינים במהלך פשיטות של מתנחלים על כפרים פלסטיניים.

לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’.

עכשיו נעשה לרגע הפסקה מתודית מקטלוג הזוועות. ב-15 ביולי, בזמן שהקמפיין של שוברים שתיקה התחיל ובזמן שבריוני ההתנחלויות פעלו כהרגלם, נשא שר החוץ, יאיר “זנון” לפיד, נאום מבולבל משהו, שבו הוא קבע שגזענות היא אנטישמיות ושסוחרי עבדים שהשליכו עבדים אל מעבר לסיפון הם אנטישמים. לפיד, כהרגלו, בלבל את היוצרות: אנטישמיות היא קטגוריית-בת של קטגוריית הגזענות. על פי ההגיון של לפיד, הפוגרומים של מתנחלים בגדה הם אנטישמיות.

למעשה, על פי ההגדרה הזו ישראל היא מעצמת אנטישמיות, מהמובילות בעולם. סיכום של ההתקפות האנטישמיות בעולם בשנת 2019 מעלה שהיו כ-400 התקפות כאלה בכל רחבי העולם כולו. הדו”ח של האו”ם, שהוזכר לעיל, מנה 770 התקפות של מתנחלים על פלסטינים במהלך 2020; ואם המגמה שצוינה בשלושת החודשים הראשונים של 2021 תמשך, ואין סיבה שלא תמשך כי הן נערכות בסיוע צבאי ישיר ומשטרתי עקיף, יהיו 840 כאלה במהלך 2021. כלומר, מספר התקריות האנטישמיות שמייצרים המתנחלים גבוה פי שניים מסך כל ההתקפות האנטישמיות בעולם כולו.

אבל, ראה זה פלא, לא לפיד ולא אף שר אחר אמרו משהו על ההתקפות הללו. כנראה שמבחינת לפיד אנטישמיות היא דבר חשוב, כל זמן שהיא לא מסכנת את מעמדו בממשלה ולא עשויה ליצור קרע בינו ובין ראש הממשלה, פטרון המתנחלים ומנכ”ל מועצת יש”ע לשעבר. ואפילו עוד לא דיברנו על שרת הפנים. אנטישמיות היא דבר נורא, אלא אם הקורבנות הם פלסטינים.

ההתקפות של מתנחלים כנגד פלסטינים אינן מקריות. הן תוצאה של טרור מכוון ארוך שנים, ואנחנו יודעים ש”תג מחיר” מומן על ידי מועצת מתנחלי השומרון וגרשון מסיקה. מועצת מתנחלי השומרון קיבלה כספים במשך שנים מהמועצה האזורית שומרון – כספי מסים, חשוב לציין – כדי לממן טרור יהודי. הסיבה פשוטה: פלסטינים שמותקפים שוב ושוב באותם המקומות נוטים לנטוש אותם, וכמה שנים אחר כך איזה אביחי מנדלבליט יעביר את הקרקע הנטושה לטרוריסטים היהודים. ×–×” לא נוער שוליים שאיבד את ×–×”: כן, יש שם נוער שוליים, אבל יש מי שמכווין את הפעילות שלו. המטרה היא השתלטות על רכוש של פלסטינים באמצעות אלימות.

לפיד נער בשבועות האחרונים השמימה על החלטה מנהלתית של ממשלת פולין להקפיא תביעות ביחס לרכוש שנגזל במלחמת העולם השניה – רובו, אגב, לא של יהודים – וצווח שמדובר באנטישמיות. את מה שקורה מול האף שלו, הוא מקפיד לא לראות.

מדיניות הטרור של המתנחלים מסתייעת בפוגרומים רשמיים של צה”ל. כמעט על בסיס יומי, צה”ל מחריב “מבנים בלתי חוקיים” של פלסטינים. המטרה, שוב, היא להמאיס על הפלסטינים את חייהם עד שינטשו. מספר הפוגרומים הרשמיים גבוה בהרבה מזה של הלא רשמיים: אחרי הכל, צה”ל הוא ארגון יחסית מסודר והרבה יותר עשיר. המיליציה הרשמית והלא רשמית יחדיו פועלות כשתי זרועות של אותה המתקפה: המטרה היא טיהור אתני זוחל. לא שום דבר דרמטי מדי, שום דבר שיאלץ את העולם להגיב: רק הצתה כל יומיים והריסת בתים ובארות כל יום. פעולה שאי אפשר לחבר בין הנקודות שלה אלא במאמץ, ורק אם מצליחים להתגבר על התעמולה הרשמית. זו לא "תקרית נקודתית"; זו לא "אכיפת חוק": זה המשכה של הנכבה באמצעים אחרים.

הבעיה היא לא רק לפיד. לרוב המוחלט של הציבור היהודי נמאס לשמוע על מה שקורה בגדה המערבית. כך מנצחים המתנחלים ועוזריהם: כדי שהרשעים ינצחו, גורסת האמירה הוותיקה, כל מה שצריך הוא שהטובים יסתכלו הצידה. ואת זה המתנחלים וצה”ל הרגילו אותנו לעשות היטב.

אבל הנה זה: ישראל היא מעצמת אנטישמיות. פגשנו את האויב, והוא אנו-עצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צריך להפסיק את הטירוף של נסיון השתלטות יהודי על חראם אל שריף. גם המציאות זקוקה להגנה

עבדכם הנאמן ×”×’×™×¢ למסקנה, אי שם בשנות התשעים, שהפתרון הראוי לנושא האגן הקדוש בירושלים פשוט למדי: מטען גרעיני של ×›-25 קילוטון. הבזק אחד, שבעתיים כאור החמה, והמורסה בלב ירושלים – המוקד לשפיכות הדמים הבלתי פוסקת שהיא המוזיקה הנצחית של החור הנתעב ×”×–×” – תנוקז בשניות. האבנים הקדושות יהפכו לזכוכית רדיואקטיבית, והטעות ההיסטורית של טיטוס (העובדה שהוא לא סיים את העבודה בירושלים, והשאיר חורבות שסביבן אפשר ×”×™×” לבנות את המקום מחדש) תתוקן. ישנן, כמובן, מספר בעיות פרקטיות שמשאירות את הפתרון ×”×–×” בתחום הפנטזיה. בתור התחלה, סביר מאד להניח שהוא יגבה מחיר עצום בחיי אדם; שנית, יש להניח שהפנאטים הדתיים ברחבי העולם לא יבינו שזה אמור להיות הסוף של שפיכות הדמים, לא התחלה של סיבוב גדול נוסף; ושלישית, כמובן, ישנו הטאבו הראוי מאד על שימוש בנשק גרעיני, שאפילו חיסול מזבחות המולך רוויי הדמים האלה יתקשה להצדיק את הפרתו.

זו, בקצרה, פנטזיה מסוכנת. ולכולנו ייטב אם היא לא תמומש. אבל בציבור היהודי רווחת פנטזיה אחרת, מסוכנת הרבה יותר, והיא נחשבת למכובדת ביחס: בניה מחדש של בית מקדש יהודי במקום חראם אל שריף. האנשים שתומכים במהלך הזה יושבים בממשלה ובכנסת. ראש הממשלה נפתלי בנט סירב לפני שמונה שנים להתנער מחבר ברשימתו, ג’רמי למפל, שקרא לפיצוץ חראם אל שריף. לא שזה צריך להפתיע: בנט החזיק ברשימתו גם את אביחי בוארון, שקרא להקים מחנות השמדה “לעמלקים.” הטענה שבנט הוא אדם מתון היא פנטזיה לכל דבר.

השבוע הפריח בנט בלון ניסוי: הוא טען שליהודים יש זכויות פולחן בחראם אל שריף. הבלון יורט תוך שעות על ידי הממשל האמריקאי וממלכת ירדן, שהר הבית נתון לניהולה באמצעות הוואקף, כחלק מהסכמי השלום עם ירדן: בנט חזר בו ודיבר על “זכויות ביקור.” הסמכות של ירדן בהר הבית היא אולי המהלך הגאוני ביותר של יצחק רבין, דרך לניטרול מוקש משיחי רב עוצמה, וזו בדיוק הסיבה שסיעות הימין הדתי הצביעו נגד השלום עם ירדן. אבל הממשלות שבאו אחריו נסחפו אחרי המשיחיים. אריאל שרון עלה להר הבית, ולא רק דלתות השאול נפתחו שם, אלא גם הדרך להגשמת הפנטזיה המשיחית האולטימטיבית.

המשיחיים טוענים שבניית המקדש תביא את המשיח, ושהיא מימוש זכות היסטורית של העם היהודי ולמעשה תכלית קיומו. התפיסה הזו לא מוגבלת לאנשים דתיים. רונן שובל, המייסד של אם תרצו ואחד הבודדים בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית משפט, מי שלכאורה כל ישותו היא “לאומיות”, כתב לפני מספר שנים שהר הבית (כך מכנים היהודים את חראם אל שריף) “הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית […] אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו.” שובל קרא להקים את בית המקדש מחדש.

המשיחיים שמנסים לקבוע יתד בחראם אל שריף עושים, כמנהגם, שימוש סוטה בשיח הזכויות: לכאורה יש להם “זכות פולחן” שם. לא, אין להם. לאף אדם דתי אין זכויות במתחם של דת אחרת. וכאן, ברשותכם, אכניס לשיח הישראלי, בניגוד למקובל, עובדות היסטוריות. חראם אל שריף נבנה באמצע המאה השביעית. להוציא הפרעה קצרה ביחס, שבה נתפס על ידי פולשים זרים, הוא היה מתחם מוסלמי במשך 1,400 שנים. כלומר, משמעותית יותר זמן משעמדו במקום המקדש היהודי הראשון והשני גם יחד.

להיסטוריה הזו יש משמעות. למציאות יש משמעות. יש להן הרבה יותר משמעות ממאווי לב של אנשים אחרים. העובדה שפעם עמד במקום מקדש יהודי לא מקנה ליהודים שום זכויות במקום. העובדות הן שבמשך 1,400 שנים המקום הוקדש לקבוצה אחרת, ושאי אפשר לבנות מקדש יהודי במקום מבלי לחלל את הנוכחי. עצם התפיסה הזו מופרכת: כביכול יש קבוצה אחת בעולם שההיסטוריה לא חלה עליה, שיש לה זכויות רכוש קונקרטיות על-זמניות.

אבל, כמובן, התפיסה המופרכת הזו עומדת בלב התפיסה הציונית עצמה. התנועה הציונית עצמה היתה תנועה משיחית כמעט מראשיתה: ב-1906 היא דחתה את הצעת אוגנדה, והחליטה שיהודים שרוצים להקים לעצמם מולדת שאיננה בציון (הטריטוריאליסטים הנשכחים כיום) אינם עוד חלק מהתנועה הציונית. אם מטרת התנועה הציונית היתה רק לספק מקום מוגן ליהודים, היינו מנהלים את הדיון ×”×–×” בקניה/אוגנדה – כנראה תוך כדי מלחמת גרילה אכזרית בתושבים המקומיים. אבל, כידוע, המשיחיות ניצחה את הפרקטיות. הציונים טוענים עד היום שהעובדה שחלק מהיהודים ישבו כאן תחת השלטון הרומאי מעניקה לכל יהודי זכויות בארץ שאין לילידיה. מבין הטענות הקולוניאליסטיות, זו כנראה ההזויה מכולם; אבל היא האידיאולוגיה הרשמית של ישראל.

שיח עיוות הזכויות של המשיחיים לא חדש במיוחד. האנשים האלה טוענים שישראל הוקמה לא מכוח החלטת האו”ם 181 (שקובעת הקמת מדינה פלסטינית על חלק גדול משטחי פלסטינה המנדטורית), אלא מכוח החלטת סן רמו. על הקשקוש הזה כבר כתבתי כאן. הגנבים חסרי המנוח האלה מתעלמים מעובדות לא נוחות, כמו למשל שהחלטת סן רמו לא התייחסה למדינה יהודית אלא ל”בית לאומי”, ולא בגלל שמנסחי ההחלטה לא ידעו איך לאיית “מדינה”; וגרוע מכך, מהסיפא של ההחלטה, שקובע ש”מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות,” ההדגשה שלי. הליסטים של יש”ע רוצים לעשות בחראם אל שריף את מה שכבר עשו במסגד האיברהימי (המכונה מערת המכפלה): לשלול את זכויותיהן הדתיות של הילידים ולקחת לעצמם זכויות שאין להם. שלי שלי, שלך שלי. מידת סדום.

ההשתלטות על חראם אל שריף ובניית מקדש, מסתירים המשיחיים מכלל האוכלוסיה, היא לא המטרה; היא אמצעי אל המטרה. המטרה היא בוא המשיח. המשיחיים מאמינים שהקמת המקדש תעורר את מלחמת גוג ומגוג, ובזה הם כנראה צודקים, והתוצאה תהיה חורבן מוחלט פה. ואז לאלוהים לא תהיה ברירה אלא להתערב, להציל את שארית הפליטה, ולהביא את יום הדין הגדול והנורא.

הדברים האלה נכתבים שבוע אחרי תשעה באב, זכר לנסיון המשיחי הגדול האחרון לאלץ את החבר המדומיין בשמיים לחזור לתוך ההיסטוריה ולחלץ אותם. הם האמינו שאלוהים לא יוכל לעמוד בחרפה של הריסת ביתו; הוא יהיה חייב להתערב. התוצאה היתה חורבן מוחלט: מניין ההרוגים היה עצום ורוב הערים, ביניהן ירושלים, נהרסו. על פי יוספוס והמקורות התלמודיים כאחד, הכהנים האחרונים התאבדו בקפיצה אל האש. ברוך הסורי כותב שהכהנים השליכו את מפתחות המקדש אל השמים: “מאחר ולא נמצאנו ראויים, שמור אתה על ביתך”, אגדה שהתלמוד השוגה-תמיד ייחס אחר כך לבית ראשון.

ההיסטוריה × ×¢×” בכיוון אחד, קדימה; והיהדות הרבנית, אחוזת פוסט טראומה, מנסה שוב ושוב לשחזר את האירוע בתקווה שהפעם דברים יהיו אחרת, שאפשר ×™×”×™×” להחזיר את ההיסטוריה לאחור, להביא תיקון. ואנחנו צריכים לסרב בכל תוקף להיות קורבנות חדשים על מזבח ישן – ולהשתחרר מהפנזטיה הקטלנית כל כך, כביכול יהודים אינם חלק מההיסטוריה.

“אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,

ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם. […]

אברהם, יצחק ויעקב נחים עתה בשקט בקברם,

ולי אין חשק לחפור גם את הקבר שלי לצידם.” (חנוך לוין, אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם)

(יוסי גורביץ)

לחוק האזרחות אין, ולא היה, כל קשר לצרכי בטחון. השבוע הודה יאיר לפיד שהמטרה היא משטור דמוגרפי, ולא שם לב שבכך אישש שישראל היא משטר אפרטהייד

בצירוף נסיבות מוצלח, הפילה האופוזיציה את חוק האזרחות בהצבעה השבוע. חוק האזרחות, נזכיר, מונע מפלסטינים אזרחי ישראל את האפשרות להעניק מעמד לבני זוג פלסטינים שאינם ישראלים. יהודי שמתחתן עם יהודיה מפנסילבניה יעניק לה בכך זכויות אזרחיות פה; אם יתחתן עם נוצריה בפלורידה, היא תקבל תושבות – אם ×›×™ משרד הפנים צפוי לחרוק שיניים; אבל החוק מנע מפלסטינים ישראלים שנישאים לפלסטינים אחרים להעניק להם זכויות פה. חשוב לציין: החוק לא חל רק על פלסטינים מהגדה המערבית והרצועה, אלא על פלסטינים בכלל, כולל למשל פלסטינים ירדנים.

החוק הוא טכנית "הוראת שעה": הכנסת ידעה שבג"ץ לא יוכל לבלוע חוק כזה כחוק קבוע, משום שהפרת הזכויות מהותית מדי. אבל בג"ץ הוא כמו מלאך המוות היהודי, טמבל עיוור, כך שכל זמן שמדובר ב"הוראת שעה" שמאושרת מדי שנה, הוא חי איתה. אחרי הכל, אלה לא הילדים של שופטי בג"ץ שיושפע ממנו.

במהלך השבועות האחרונים היתה הרבה קשקשת על כך שלחוק הזה יש חשיבות בטחונית. כמו בכל פעם שישראל טוענת שצורך בטחוני, בסופו של דבר מדובר בצורך אפרטהיידיסטי. השבוע אמרה איילת שקד במפורש שהמטרה של החוק היא דמוגרפית. אבל אין מביאים ראיה מן היודו-נאצית. נפנה, אם כן, אל איש המרכז הרדיקלי המובהק, שר החוץ יאיר לפיד: הוא אמר השבוע ש”לא צריך להסתתר מן המהות של חוק האזרחות. הוא אחד הכלים שנועדו להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל.”

המשמעות של דברי לפיד היא שלישראל יש צורך ברוב יהודי; ושלשם הרוב היהודי הזה היא לא תתבייש לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה הפלסטיניים. הוא לא אמר במפורש, אבל המשמעות של דבריו היא שיש ציבור במדינה שיש לו את כל הזכויות, מי שיצא מרחם אשה יהודיה, ויש מי שיש לו רק זכויות חלקיות. יש מי שיש לו זכויות אזרחיות וזכויות קיבוציות, ומי שיש לו רק זכויות אזרחיות, גם הן חלקיות, ושיגיד תודה.

אפשר היה לשאול מה עוד מוכנה ישראל לעשות כדי לשמור על “רוב יהודי”. האם, למשל, היא תבצע טיהור אתני, במקרה שמספר האזרחים הפלסטינים יעלה על הנדרש על פי תפיסה דמוגרפית כלשהי? אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שלפני שמונה שנים כתב ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו.” לפיד אמנם העתיק אז מטור קודם שכתב, אבל כשפרסם את הדברים הוא כבר היה שר האוצר. מהטקסט הזה ברור מי מבחינתו הקהל שלו (יהודים) ומי מיעוט נסבל בקושי.

אפשר להאמין שלפיד לא הבין מה הוא אומר: ש”יהדות ודמוקרטית” היא בלוף, ×›×™ הדמוקרטיה תמיד תכנע לפני היהדות. שישראל עדיין נמצאת בתפיסה שבטית ואין לה תפיסה לאומית. שישראל היא מדינת אפרטהייד ובהכרח תהיה מדינת אפרטהייד, ×›×™ הצו המרכזי של קיומה הוא עליונות יהודית – זו המשמעות של “מדינה יהודית”, שמזה 70 שנים ויותר לא מצליחים לצקת לה תוכן אחר. מדינה שבה היהודי הוא אדון וכל השאר הם אורחים שצריכים לומר תודה.

כאילו לא היה כאן עם יליד. כאילו אין למקום המעונה הזה היסטוריה ארוכה, שרובה המכריע איננה היסטוריה יהודית. כאילו אפשר, בשם הרצון לחבר בין התנ”ך והפלמ”ח, לדלג על 1,900 שנים ולהחליט שהן אינן היסטוריה, רק סרח עודף שצריך להעלים. ישראל תמיד תהיה מדינה של יהודיה, ותמיד תהיה מפוחדת עד מוות מן הזר.

הפחד הוא כפול: ראשית, הפחד הבסיסי מן היליד שנושל ושעודו איתנו (צפו בפירכוסים ההיסטריים כשעולה הנושא של זכות השיבה, כביכול ליהודים יש זכות שיבה מיתית אחרי 2,000 שנים ולפלסטינים אין זכות היסטורית כזו אחרי 70 שנים), שהוא משותף לכל החברות של קולוניאליזם של מתיישבים (settler colonialism). הליסטים יודע שהוא ליסטים. מכאן החשש שכל דריסת רגל של המנושל תביא לאובדן של המנשל – אחרי הכל, המנשל יודע שהוא עצמו ביצע טיהור אתני, והוא משליך את מה שעשה על קורבנותיו.

והשני הוא הפחד היהודי העמוק מכולם: שהיכרות עם הזר תביא לאובדן הזהות היהודית. אחרי הכל, רוב היהודים לאורך ההיסטוריה עשו בדיוק את זה: הם השתקעו בחברות שבהן חיו, ותוך זמן לא רב הם לא היו יהודים יותר. בסופו של דבר, החשש היהודי הבסיסי הוא שהזהות שלו תלושה, שכל מגע עם תרבות זרה יחסל אותה. ואכן, צריך להודות שהיהדות האורתודוקסית היא לא בדיוק הסחורה הלוהטת ביותר בשוק הרעיונות.

אלא שלפחדים האלה, שהיהודים הישראלים מקרינים על סביבתם, יש קורבנות של ממש – המיעוט היליד. ומאחר ואין למדינה היהודית קיום אלא כמדינת אפרטהייד; מאחר והיא איננה מסוגלת להכיל את כל ילדיה של המולדת, ×”×’×™×¢ הזמן להעביר אותה מן העולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מקרה אביתר מזכיר שוב שאין שום התכנות לפינוי התנחלויות, ושכל זמן שהשמאל ייצמד אליו הוא יישאר בלתי רלוונטי

ממשלת בנט-שקד, בתמיכתה בשתיקה של מרצ, החליטה בשבוע שעבר לפנות את המתנחלים מאביתר – אבל להפוך בפועל את המאחז להתנחלות. הדרך לכך תהיה בשטיק הישן של הכרזה על “בסיס צבאי” והקמת “ישיבת הסדר” במקום; שניהם אמצעי לעקוף את חוקי הכיבוש, שלא מרשים תפיסה של קרקעות אלא לצורך צבאי. הצורך הצבאי, כמו כמעט תמיד, הוא פיקטיבי: במקום ×”×™×” בעבר בסיס של צה”ל, והוא פורק. המטרה של המהלך היא למנוע ממובלעות פלסטיניות להגיע זו אל זו. זו הסיבה שצה”ל תמך בהקמת אביתר, עד כדי סיוע פיזי להקמת המאחז, וזו הסיבה שצה”ל הרג ארבעה פלסטינים שמחו על הקמתו.

השתיקה של מרצ בנושא תוביל, בוודאות קרובה, להקמת מאחזים דומים מסוג ×–×” – כל זמן שצה”ל יתמוך בהם. אחרי הכל, ×–×” עבד פעם אחת. התקדים נוצר. מה שמביא אותנו לחלום באספמיה של השמאל הציוני: פינוי התנחלויות. זו הדוגמה הרשמית של מרצ: אני מאמין באמונה שלמה בפינוי ההתנחלויות, ואף על פי שיתמהמה, עם כל ×–×” אחכה לו בכל יום שיבוא. וכל זמן שמה שנשאר מהשמאל הישראלי ייצמד לעיקר האמונה ×”×–×”, נצטרך להמשיך לדבר על “מה שנשאר מהשמאל הישראלי”, ×›×™ מחנה שמנותק מהמציאות לא יוכל לשנות אותה.

נתחיל מהעובדות. תלוי איך סופרים, יש בערך 400,000 מתנחלים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, יותר מ-500,000 אם מכלילים את ירושלים. יש לנו מידע אמפירי על היכולת לפנות התנחלויות. בשנת 2005 פינה צה”ל מרצועת עזה 8,000 מתנחלים. הוא נזקק לשם כך לסד”כ של 50,000 חיילים. יתר על כן, הרצועה היא שטח קטן יחסית ומתוחם יחסית. כדי לפנות 400,000 מתנחלים, יזדקק צה”ל ל-2,500,000 חיילים. אין לו את החיילים לשם כך.

יתר על כן, צה”ל לא רוצה לפנות מתנחלים בגדה. הסיבה לכך היא בעיקרה שבעשורים האחרונים, צה”ל נשען על חיילים חובשי כיפות ביחס הגדול על שיעורים באוכלוסיה ליחידות הקרביות ולקצונה שלו. ההתנתקות ב-2005 כמעט והובילה למרד צבאי; נסיון לפנות את הגדה יביא מרד ×›×–×” בוודאות קרובה. כשאנחנו מדברים על צה”ל כצבא הגנת ההתנחלויות, אנחנו נוטים לשכוח את ההשענות שלו על מתנחלים ותומכים. נוצרת כאן סינתזה שמזכירה את זו בין הצבא הצרפתי באלג’יר ובין המתנחלים שם – סינתזה שכמעט והפילה את הדמוקרטיה הצרפתית. לאחרונה היו יסודות דמוקרטיים הרבה יותר מוצקים מלזו שלנו.

כמו כן, לישראל אין יכולת להסכם שיתבסס על חילופי קרקע בתמורה להשארת התנחלויות בגדה. אולמרט גילה בשעתו שגם אם יפונו רוב ההתנחלויות, אין לישראל 3% של קרקע לתת לפלסטינים. מכאן עלה הרעיון ההזוי שמצרים היא זו שתתן לפלסטינים שטחים בסיני. ושוב אנחנו מפליגים אל מחוזות הפנטזיה: כאילו הלאומיות המצרית תפתור את בעיותיה של ישראל, כאילו ששטחים בסיני יספקו את הלאומיות הפלסטינית, כאילו שיש בכלל משהו שאפשר לעשות עם דיונות בסיני.

שנית, אין יותר רשות פלסטינית שאפשר לדבר איתה על הסכם שתי מדינות. גם אם × × ×™×— לרגע לנושא ×¢×–×”, שיעור התמיכה באבו מאזן ירד לאחרונה לשמונה אחוזים בלבד. הנתון ×”×–×” נכון לתקופה קודם לרצח הפעיל ניזאר בנאת, שהוכה למוות בעודו במשמורת של הרש”פ. המהומות שפרצו בעקבות הרצח ערערו עוד יותר את התמיכה ברשות, שהפכה למשת”פ ישראלי. בהיעדר בסיס לגיטימציה, היא נשענת על כידונים ושוטרים חשאיים – לרבות כידונים ושוטרים חשאיים ישראלים. כל הסכם שהרש”פ תגיע אליו עם ישראל ביחס לשתי מדינות לא ×™×™×”× ×” מלגיטימציה.

בסקר שנערך לפני כשנה – אמנם, בתקופת השפל של הפנטזיה של “הסכם המאה” – רק 14% מהפלסטינים בגדה תמכו בפתרון שתי המדינות, בעוד 66% תמכו במאבק לשחרורה של כל פלסטין. סבב ההתקפות הישראלי האחרון על רצועת ×¢×–×” רק חיזק את התמיכה בחמאס, משום שהוא הבהיר שלרש”פ אין פרטנר ישראלי לסיום הכיבוש. וזה, שוב, קרה לפני רצח בנאת.

יתכן שפתרון שתי המדינות היה ישים מתישהו, אבל בוודאי לא אחרי 1999 וכנראה שלא עוד הרבה קודם. מירון בנבנישתי הקים עליו הרבה שמאלנים טובים כשכתב ב-1988 שאין אפשרות ליישם את פתרון שתי המדינות, אבל רבים יותר התעלמו מהחלק השני של דבריו: שמדינה אחת כבר קיימת בפועל.

והוא צדק. ישראל שולטת בשטחי 1948, בגדה המערבית, בירושלים המוגדלת וברצועת עזה. היא שולטת, בקצרה, בכל השטחים של פלסטינה המנדטורית (ובכמה שלא היו בשליטתה, כמו הגולן, אבל נניח לזה כרגע). בשטח קיימת מדינה אחת, כשפקידים וקצינים ישראלים קובעים מה יקרה בה. למיעוט של התושבים בין הים לירדן יש זכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות, והם כולם יהודים. כפי שמזכירים לנו חוק הלאום והקדימון שלו, חוק האזרחות, לפלסטינים ישראלים יש אזרחות חלקית בלבד.

יש מדינה אחת. מתקיים בה משטר אפרטהייד. זו המציאות. חלוקה לא רק בלתי אפשרית, היא גם תהיה בוודאות קרובה אסון. חלוקה, אחרי הכל, היא הפתרון הקולוניאליסטי שנכשל בהודו, קפריסין, פלסטינה עצמה וכמעט בכל מקום אחר שניסו אותו. ההגיון הפנימי של חלוקה הוא השאיפה לטוהר: אנחנו כאן, הם שם, בלי שעטנז. וככזה לא רק שהוא לא מעשי, הוא גם לא מוסרי.

נותר רק פתרון אחד: מדינת כל אזרחיה, לכל התושבים בין הים לירדן. וכל זמן שהשמאל הישראלי ימשיך להתעסק בפנטזיות על חלוקה ושתי מדינות, הוא יישאר בלתי רלוונטי. כי אף שהציבור לא מוכן להכיר במציאות, הוא מודע לה. תפקידו של השמאל הוא לעורר את המודעות ולהביא להכרה. והוא לא יוכל לעשות את זה, כל זמן שהוא-עצמו שוגה באשליות. הגיע הזמן להתעורר. הדברים רק מתדרדרים והם לא ישתפרו באמצעות מפת דרכים שמזכירה יותר את נרניה מאשר את המציאות שאנו חיים בה.

ועוד דבר אחד: היום למדתי שפושע המלחמה ועד השקר, האלוף איתי וירוב, הוא ראש המכללות של צה”ל. הגיוני, בהתחשב. פשעי מלחמה ושקרים מייצגים היטב את ערכי צה”ל. עוד על וירוב, כאן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. ניתן לתרום סכום קבוע, על פי שיקולכם, באמצעות פטראון.

(יוסי גורביץ)

במחנה שאני חלק ממנו – גוש השינוי, גוש האחדות, המרכז-שמאל הישראלי (ועוד ועוד כינויים לבחירתו של הדובר) – אחזה בשבועות האחרונים קדחת של עליצות שהגיעה לשיאה ביום השבעת הממשלה. רבים מחבריי למחנה חוגגים בכיכר העיר הפיזית והדיגיטלית, ובכל אשר אני מביט אני רואה ושומע תמימות דעים כמעט מקיר אל קיר, ולפיה הקמת הממשלה הזאת – הגם "שאינה מושלמת" – היא התפתחות חיובית ומשמחת.

אולם לצערי אני חולק על נקודת מבט זאת, וזאת משני טעמים – האחד מוסרי, והשני תועלתני.

הטיעון המוסרי נגד הקואליציה – בגנות האפרטהייד

יש אירוניה לא מעטה בכך שהכינוי שניתן לממשלה אשר הושבעה זה מכבר הוא "ממשלת השינוי", בהתחשב בכך שתנאי הבסיס להקמתה היה הסכמה דווקא על שימורו של סטטוס-קוו בחקיקה ופעולות ממשל, ויישום קפדני ומפורט של מנגנון וטו אשר נועד להבטיח קיפאון בתחומים הנתונים למחלוקת בין מרכיביה.

זאת ועוד – גם ברמת משרדי הממשלה עצמם אין צפי לשינוי מהותי.

מפלגות הימין בקואליציה חולשות על כמעט כל משרד הנוגע במחלוקות האידיאולוגיות המשמעותיות שבין הימין והשמאל בישראל. משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החינוך, המשרדים השונים האחראים להתיישבות – כל אלו יישארו בשליטה ימנית (ומי שטרם שכח שליברמן הוא איש ימין יכול להוסיף לרשימה גם את משרד האוצר). אנו צפויים, לדוגמה, להמשך התעללות רשות האוכלוסין במבקשי מקלט ומי שאינם יהודים, למערכת חינוך שתמשיך בקו לאומני, ולהמשך הזרמתו של כסף ממשלתי להתנחלויות.

נפתלי "ראש מועצת יש"×¢" בנט, איילת "בושם פשיזם" שקד, וגדעון "מחנות כליאה לפליטים" סער לא שינו את עורם. הם עדיין אוחזים באותה האידיאולוגיה (הקיצונית מזאת של נתניהו – אף אחד מהם לא ×”×™×” מעלה על דעתו לשאת את נאום בר-אילן, או לסכם על עסקת פליטים עם האו"ם, למשל), ותחת קנטור מצד האופוזיציה הימנית יהיו בלחץ מתמיד להקשיח עמדות ככל שיוכלו על מנת להציג עצמם כמי שמובילים מדיניות ימין.

מפלגות המרכז-שמאל לעומתן – חרף היותן רוב גדול בקואליציה – זכו במשרדים נחשקים פחות, רק אלו אשר נוכחותו של שר מהשמאל בהם הוגדרה כנסבלת מבחינת המרכיב הימני של הממשלה. ואפילו במשרדים אלו נראה שיתקשו לחולל שינוי אידיאולוגי – העבודה, לדוגמה, קיבלה את משרד התחבורה אך נדרשה להימנע מקיצוץ בתקציב הכבישים ביו"ש ושלא לקדם תחבורה ציבורית בשבת. הישגים אידיאולוגיים, אם יהיו, צפויים בשולי הדברים אם בכלל.

אנו צפויים אם כך לקיפול דגלים אידיאולוגיים לאורך הקדנציה כולה בשם שימורה של ממשלה, שעיקר הישגה הוא בכך שאינה כוללת את בנימין נתניהו – האיש אשר הפך בשנים האחרונות למוקד המאבק בין הגושים הפוליטיים בישראל. במישור ×”×–×”, ורק במישור ×”×–×”, נחל המרכז-שמאל הצלחה בבחירות הללו. היעד שסומן הושג, ולפחות כרגע בנימין נתניהו אינו עוד ראש ממשלת ישראל.

הגם שנראה שעבור רבים במחננו די בכך על מנת לצאת בחגיגות, בסופו של יום כולנו הרי מעוניינים בהחלפת נתניהו גם על מנת להביא לשינוי המדיניות שהנהיג והכיוון אליו ניווט את המדינה.

הקוראים "רק ביבי" ו-"רק לא ביבי" חלוקים בנוגע לערכים רבים ומגוונים פרט לזהות העומד בראש הממשלה, וטוב שכך. רידוד השיח כולו לסוגיה האישית הוא פריבילגיה שאין לרבים מאד, אשר לא ימצאו ישועה בעצם החלפתו של נתניהו אם מדיניות הממשלה תיוותר כשהיתה.

קבלת הסטטוס-קוו מגיעה לשיא שהופך לכשל מוסרי של ממש בכל הקשור למתרחש בשטחים. מנהיג שמאל שמוכן לקבל את המשך המצב הקיים בגדה המערבית ועזה למשך 4 עד 5 שנים – אם אכן תמלא הממשלה את ימיה – מבצע ויתור שאין לו זכות מוסרית לבצע. איך יכול מי שמכיר בכך שישראל מקיימת משטר אפרטהייד דכאני ואכזרי בשטחים להסכים להשהות את המאבק לסיומו שעה שהמיליונים שסובלים תחתיו לא זכו להשתתף בבחירות?

כאשר מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ או תמר זנדברג – שלישיית ישראלים – מדברים על הויתור שהם עושים בכך שהם מסכימים להשהות את "העיסוק בנושא המדיני", אני לא יכול שלא לתהות איך הם יכולים לדבר על הסכמה להמשך השלטון הצבאי בשטחים כויתור שלהם בלי להסית מבטם מבושה? הרי את המחיר לויתור ×”×–×” ישלמו מיליוני אנשים שימשיכו להיאנק תחת מגף צבאי ללא זכויות אדם ואזרח בסיסיות במרחק עשרות ק"מ בודדים מבית הקפה התל-אביבי השכונתי של חברי הכנסת האמורים.

הסכמה להנצחת המצב הנוכחי למשך שנים ארוכות תמורת (לדוגמה) משרדי התחבורה, הבריאות ואיכות הסביבה – עם כל הכבוד למשרדים אלו – היא ליקוי מאורות מוסרי וקו אדום שאסור ×”×™×” לחצות. אם ×›×™, לצערי הרב איני מופתע שהוא נחצה.

במערכת פוליטית רגילה, שבה אנשים מתווכחים על סוגיות דוגמת מיסוי, תחבורה ציבורית, תקנות בניה או חינוך, סביר והגיוני שגם ברי פלוגתא פוליטיים יקיימו יחסי חברות. יתלוצצו תוך כדי דיונים בועדות, יחליפו צ'פחות במסדרון, ויאכלו ביחד בורקסים במזנון הכנסת.

אבל השמאל הישראלי, מזה שנים ארוכות, הרחיב את ההתנהגות הקולגיאלית הזאת גם כלפי מי שתומכים ומקיימים אפרטהייד. מה שהיה אמור להיות קו אדום, הפך להיות לעוד סוגיה פוליטית, אחת מיני רבות. כזאת שאפשר לא להסכים לגביה, ואז לשבת לכוס קפה ולדבר על חוויות מהחופשה האחרונה עם המשפחה.

ולפיכך ליקוי המאורות הנוכחי אינו מפתיע. אם השמאל הישראלי מדבר גבוהה אבל בסופו של יום מתייחס מזה שנים לאפרטהייד כסוגיה פוליטית גרידא, מה הפלא שגם בו הוא מוכן לסחור כחלק מהסחר-מכר הקואליציוני?

הטיעון התועלתני נגד הקואליציה – שגיאה פוליטית

כנגד הטיעון המוסרי, יש מי (לרבות רבים מחבריי) שיטענו טיעון שבסיסו תועלתני-פוליטי. תמצית טענתם היא שהזזת נתניהו מכסאו והקמת ממשלת השינוי תשבור את אחיזתו של הימין במצביעיו, ובכך תאפשר לשמאל להעביר אליו מצביעי ימין, לנצח בבחירות הבאות, ואז להגשים את מדיניותו. במילים אחרות – אנחנו מוותרים עכשיו, אבל עושים זאת בשביל לנצח בהמשך.

הלוואי והייתי חולק את האופטימיות שבבסיסו של טיעון ×–×”, אך לטעמי סביר לא פחות – ואולי אף יותר – שהממשלה הזאת היא מקח טעות פוליטית עבורנו.

ראשית, כלל לא ברור מדוע נכון להניח שנתניהו הוא נכס אלקטורלי לימין, ועזיבתו את הזירה (אם וכאשר תקרה) תועיל דווקא למרכז-שמאל.

לטעמי ניתן לטעון בקלות את ההיפך הגמור – מזה מספר מערכות בחירות אנו רואים מצביעי ימין אשר סולדים מנתניהו בוחרים למחות באמצעות הצבעה למפלגות "רק לא ביבי" (או באי ×”×’×¢×” לקלפי כלל). אם בבחירות הבאות יוביל את הליכוד מועמד אחר, אך טבעי שרבים מהם ישקלו לשוב ולהצביע לליכוד. בנוסף, אין סיבה להניח שמי ממצביעי הימין כיום יעברו להצביע דווקא למרכז-שמאל אם יוחלף נתניהו במועמד אחר.

שנית, הכנסת הנוכחית (אותה אנו משמרים עם הקמת הממשלה) טומנת בחובה פצצת זמן מתקתקת. בניגוד לכנסת ה-21, ה-22 וה-23, בכנסת ה-24 נתנו אנשי מרכז-שמאל את קולותיהם גם למפלגות ימין (מיעוטם לימינה, רובם לתקווה חדשה) כי חשבו שבכך יקדמו את הדחתו של נתניהו.

בעשותם כן יצרו כנסת ובה ניתן להקים קואליציית ימין של 65 מנדטים ללא כל בלם מתון – מצב חסר תקדים גם בהשוואה לכנסות מוקדמות יותר (בהן נדרשו ממשלות הימין לתמיכת סיעות ימין מתונות יותר דוגמת כולנו). כל עוד מוביל נתניהו את הליכוד גדעון סער מסרב להקימה, אך אם אכן יפרוש נתניהו בשלב כלשהו והליכוד יבחר לו מחליף, רבים הסיכויים שקואליציה זאת – אשר גם ימינה וגם תקווה חדשה אומרות במפורש שהיא האפשרות המועדפת עליהם – תקום ותממש מדיניות ימין קשה בישראל ובשטחים בתקופת הכנסת ×”-24.

כלומר, אם נשיג את משאת נפשנו ונתניהו יפרוש במהלך הכנסת הנוכחית,×–×” עלול להיות ניצחון פירוס. נקבל ממשלת ימין "על מלא" המונה 65 ×—"כים – עם כל הנזק שהיא יכולה לגרום – בחסותם של אותם אנשי מרכז-שמאל שנתנו את קולותיהם לבנט וסער כדי "להחליף את נתניהו".

זאת ועוד – אף אם תשרוד הממשלה הנוכחית עד לבחירות הבאות, הרי שהקמתה מאפשרת לימינה ותקווה חדשה (מפלגות ימין קשה שהיו על סף אחוז החסימה בסקרים האחרונים לפני הקמת הממשלה הזאת) לבנות עצמן מחדש. בנט ימתג עצמו כחומר ממנו עשויים ראשי ממשלה, יגלח עוד אי אלו מנדטים ממחנה המרכז-שמאל, ובכנסת הבאה יוכל לקחת אותם לממשלת ימין.

אולי ×™×”×™×” ×–×” ללא נתניהו (ואולי איתו – שכן יתכן והוא עדיין יוביל את הליכוד בבחירות הבאות), אבל כך או כך אנו מאפשרים לימין להיבנות בדרך אליהן, ומבזבזים את זמננו על גלגל השלטון עד אז בממשלה בה אנו מסונדלים ולא יכולים לממש את סדרי העדיפויות האידיאולוגיים של המחנה שלנו.

לשיטתי לאיש מרכז-שמאל שאינו מייחס ערך מיתי כמעט להוצאתו של נתניהו מבלפור, קשה שלא להסתכל על הקואליציה הזאת בחשש.

אז מה היה צריך לעשות במקום, בעצם?

איני טהרן. ברור לי שההחלטה על הקמת הממשלה אינה נמדדת בוואקום, אלא כנגד האלטרנטיבה. במקרה שלפנינו האלטרנטיבה הייתה להתעקש על קווים אידיאולוגיים (לכל הפחות בנוגע לסוגיה הפלסטינית) גם במחיר בחירות נוספות, בהן – בסבירות גבוהה – ימינה לדוגמה הייתה נבלעת בליכוד או נופלת מתחת לאחוז החסימה.

אין לי כדור בדולח, כמובן. יתכן והיינו מנצחים בבחירות כאלה ויתכן שהיינו מפסידים בהן. אך לתחושתי לאור האמור לעיל יתכן ובחירות היו עדיפות על פני הממשלה שקמה.

ובשולי הדברים…

אינני מתרגש מדברי הביקורת הצבועים של מפלגות הימין כנגד בנט וימינה. טרם מצאתי בינם ולו דובר אחד שחשבתי שראוי לתגובה פרט לגיחוך.

סמוטריץ לדוגמה סיפר בראיון רק לפני ימים ספורים שערב הפיצול מימינה כל שביקש מבנט בפגישה בארבע עיניים הוא הבטחה שלא ישבו עם המפלגות הערביות, גם אם יגיד אחרת לציבור בשביל לקושש קולות במחנה השני. מי שלא הייתה לו בעיה עם שקרים למצביעי המרכז-שמאל, עדיף שימנע מלקונן על שקרים למצביעי ימין.

אבל רק בגלל שהם צבועים, אין משמעות הדבר שגם אנו צריכים להיות כאלה.

בנט אכן רימה את בוחריו, במעשה ציני אשר אינו נופל מזה של ×’× ×¥ לאחר הבחירות הקודמות. הוא בחר להפר את שתי ההבטחות היחידות שניתנו לבוחריו כאלו שלא תופרנה בשום תנאי – לא רוטציה עם לפיד, ולא קואליציה עם רע"מ. על כך הוא הוסיף את סחיטת תפקיד ראש הממשלה בזמן שהוא עומד בראש סיעה בת 6 מנדטים בלבד, דבר שהוא עצמו אמר בזמן מערכת הבחירות שיהיה לא לגיטימי.

מדובר בהתנהלות ראויה לגנאי, המערערת את אמון האזרחים בתהליך הבחירות ועלולה להסב נזק ארוך טווח לדרך בה מתנהל מו"מ קואליציוני.

לסיכום – מעשה באורפאוס

המתעניינים במיתולוגיה היוונית יזכרו את סיפורו של אורפאוס. כלתו מתה ביום חתונתם, ושליט השאול האדס נתן לו הזדמנות להחזירה אל ארץ החיים ובתנאי שיילך לפניה במנהרה המובילה אל פני הקרקע מן השאול, ולא יסב ראשו אליה עד שיצאו מן המנהרה. אורפאוס החזיק מעמד עד שיצא מן המנהרה אל פני הקרקע, אך אז הסב מבטו לאחור והביט בכלתו טרם הספיקה לצאת מן המנהרה. ובכך איבד אותה לתמיד.

אין לי ספק שאלו החוגגים את לכתו של נתניהו – וביניהם רבים ממכריי – מאמינים באמת ובתמים שהקמת הממשלה הזאת הייתה הבחירה הנכונה. מי יתן והם צודקים. הלכנו במנהרה זמן רב. כולי תקווה שלא נגלה שהסתכלנו לאחור רגע אחד – או מערכת בחירות אחת – מוקדם מדי.

(אסף הרשקו)