פסק הדין הסופי בפרשת אם תרצו השבוע הוא נצחון לחופש הביטוי – והוא מזכיר לנו שהתנועה הזו נקטה מלכתחילה בבריונות וסתימת פיות

תאונת הרכבת הארוכה של רונן שובל הסתיימה השבוע. הוא היה רוצה שתאמינו שהכל בסדר ולא קרה כלום. כמו תמיד אצל השרלטן הפוליטי הזה, הוא משקר.

בית המשפט העליון נתן השבוע פסק דין סופי בתביעת הדיבה של הארגון הפולקיסטי אם תרמו נגד קבוצת הפייסבוק “אם תרצו תנועה פאשיסטית.” פסק הדין, שניתן במה שנוהג בית המשפט לכנות “הסכמת” הצדדים והיה בפועל כיפוף יד פרוע מצד השופטים, הוצג על ידי אם תרצו כנצחון.

רק שהעובדות, כרגיל, לא בצד של שובל ואם תרצו.

עובדות:

– שני הצדדים ערערו על הפסיקה של בית המשפט המחוזי. זו, כזכור, מצאה א. שיש סממנים פאשיסטיים באם תרצו,ֶ ספציפית בהגותו של רונן שובל, וב. שהאמירה שאם תרצו היא תנועה נאצית היא דיבה ואיננה חוסה תחת הגנת “אמת דיברתי.”

– אם תרצו ערערו על הקביעה שהם פאשיסטים. הנתבעים ערערו בעיקר על העדר פסיקת ההוצאות, שהיו מבחינתם כבדות מאד, אבל גם על הקביעה שקישורה של אם תרצו לתורת הגזע הוא דיבה.

– בית המשפט העליון מחק את פסק הדין כולו, לשני צדדיו, תוך שהוא פוסק שמלכתחילה לא היה צריך לדון בתביעה של אם תרצו. בדיון, אמרו השופטים שוב ושוב שבית המשפט המחוזי טעה כשבכלל הסכים לדון בתביעה, כי לא היה לה מקום; השופט עמית אמר שהתביעה של אם תרצו נראית כמו תביעת SLAPP, שזה כמובן מה שהיא.

– אם תרצו הסכימה למחיקת ההליך, תוך שהיא מתחייבת לשלם 30,000 ש”ח לעמותת “תנו לחיות לחיות.” למה דווקא “תנו לחיות לחיות”? כמו בבדיחה ההיא על “למה חתול”, כי במקור היא אמורה היתה לשלם למעון לנשים מוכות, אבל אז החליטה אם תרצו שלא לעשות זאת, כי מעונות לנשים מוכות נתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל ולא היה להם כוח למצוא מעון לנשים מוכות שלא זוכה לתמיכה כזו.

אז עם מה נשארנו? אם תרצו טוענת שנמחקה הפסיקה שאומרת שהיא פאשיסטית. זה נכון – אבל בו זמנית נמחקה הפסיקה שאומרת שלומר עליה שהיא נאצית זו דיבה. אפשר מעכשיו לקרוא לאם תרצו בשמה הנכון – פולקיסטית, כלומר לא כזו שמעריצה את המדינה, אלא כזו שחושבת שהמדינה צריכה להעניק זכויות יתר לבני קהילת הדם – בלי חשש תביעה.

זה נצחון גדול לזכות הדיבור בישראל, ונצחון עוד יותר גדול למאבק בבריונות המאורגנת. ספק אם יש הרבה יותר מעשים של בריונות מאשר הגשת תביעה על סך 2.6 מיליוני שקלים כנגד קבוצת פייסבוק בטענה שהיא קראה לך בשם לא יפה; המטרה של התביעה הזו שהגיש רונן שובל היתה הטלת אימה.

וזה נגמר. לא יהיו יותר תביעות כאלה. הפסיקה של העליון מחסלת אותן: היא קובעת ש”בית משפט זה מביע עמדתו כי ראוי לתביעה כגון דא שלא היתה מוגשת מלכתחילה, וראוי, כהנחיה נורמטיבית לעתיד, כי בתי המשפט יתנו דעתם לנושט ההוצאות בתביעות כגון דא.” בפעם הבאה שרונן שובל ירצה להטיל אימה על מישהו באמצעות תביעת דיבה, דרכו תהיה חסומה.

וצריך להזכיר עוד משהו שאם תרצו ושובל מעדיפים לשכוח: שהטלת אימה היא חלק בלתי נפרד מדרך הפעולה של אם תרצו מראשיתה. לפני ששובל תבע את קבוצת הפייסבוק, הוא איים בתביעה על ויקיפדיה העברית, אם זו תעז לכתוב שאם תרצו היא תנועת ימין; ויקיפדיה נבהלה, ובדין נבהלה. זה מפחיד. זה הרבה כסף.

אבל היו גיבורים שלא נבהלו, או – ליתר דיוק – נבהלו גם נבהלו, אבל בלעו את הפחד; ידעו שאומץ לב איננו העמדת פנים שהפחד לא שם, אלא התגברות עליו; ונכנסו לקרב שכלל לא היה ברור איך יסתיים. הגיבורים האלה – רועי ילין, ארי רמז, יובל ילין, עידן רינג, דוד רמז, נעם לבנה, טל ניב ואחרים – נחלו השבוע נצחון למען כולנו מול בריונות פוליטית.

הבריונות הפוליטית של אם תרצו לא הסתיימה בתביעה שהגישה: כנגד הח”מ, הגישה התנועה שתי תלונות שווא במשטרה. שום דבר לא יצא מזה. אבל להגיד שזה לא היה מפחיד? זה יהיה שקר. ואני לא היחיד. זה לא נעצר בתלונות שווא: שובל נאלץ להודות בבית המשפט שהוא שכר חוקרים פרטיים ושיסה אותם ביריביו. עד היום לא ברור איך מימנו אותם, אגב.

אבל מעל לכל, המשפט הזה הוא האסון הגדול של השרלטן רונן שובל. הוא התחיל אותו כאינקוויזיטור הגדול ומטיל האימה, ואז חטף נוקאאוט כשהוא הוכרז כפאשיסט. כן, הפסיקה הזו איננה בתוקף יותר – אבל, כפי שאמר הקיסר קלאודיוס כשהעניק חנינה לאדם אשם, הסימן נשאר. בדרך, הגיש שובל תקציר שקרי לבית המשפט כשאמר שאם תרצו היא תנועת מרכז – וגילה שהשקר הזה שב לרדוף אותו בפריימריז של הבית היהודי, שם מיהרו יריביו לנפנף בשקר הרשמי של שובל כדי לטעון שאיננו ימני מספיק. שובל התרסק בפריימריז, לא לפני שהפסיד שם 150,000 ש”ח מהכספים שלו ושל פאפא שובל. זה היה זמן קצר אחרי ששובל דילג לבית היהודי מישראל ביתנו.

חמש שנים אחרי התביעה, אם תרצו היא תנועה גוססת, מפרפרת; שובל הוא שרלטן שהצליח להכתים את שמו לנצח כאדם היחיד בישראל שבית משפט קבע שהוא פאשיסט, ושנאךץ השבוע לחגוג על פסק דין שקבע שמותר לקרוא לו נאצי; וחופש הביטוי בישראל זכה לנצחון ניכר. מותר לשמוח קצת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)