ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, מנהל מזה זמן קמפיין כנגד בבת עינו של צה"ל ובמיוחד חיל האוויר בעשרים השנה האחרונות: התקפה על מתקני הגרעין של איראן. עד לאחרונה הקמפיין היה שקט ומרומז, אבל עם שחרורו מהתפקיד מיהר דגן לומר בשבוע שעבר ש" תקיפה אווירית של הכורים הגרעיניים שם היא רעיון מטופש ואין בה כל יתרון".

עכשיו, יכול להיות שהוא צודק ויכול להיות שהוא טועה. לשמאלנים שמיהרו להפוך את דגן לגיבור החדש שלהם מומלץ להירגע: הדברים הבאים שהוא יאמר בהחלט עשויים שלא לערוב לחיכם. מצד שני, העובדה שבכיר כל כך במערכת הבטחונית ממהר לתקוף את הפנטזיה הצה"לית הקונסנסואלית ביותר, ובפומבי, עשויה להעיד על כך שהוא מודאג שמישהו אכן מתכוון ליישם אותה, ובקרוב. פקיד ישראלי בכיר אמר לג'פרי גולדברג שדגן מודאג מכך שברק "מטורף מספיק כדי לתקוף את איראן". ברק עצמו תקף את דגן, ואמר ש" זה לא נבון ולא נכון לחלוק את מחשבותיו אלו עם כלל הציבור… מאיר דגן הוא איש רב זכויות, אבל אם לומר בזהירות המתחייבת, אני לא בטוח שקביעתו נכונה. מדובר בהכרעות שמעצם טיבן מקומן בדרג המדיני".

פקיד בכיר מחויב בשתיקה כל זמן שהוא משמש בתפקיד ציבורי, כי אסור לו למתוח ביקורת על הממשלה שלה הוא כפוף. אבל כאזרח פרטי, זו לא זכותו אלא חובתו להתריע בציבור מפני מה שנראה לו כשגיאה הרת אסון, ודאי בשאלות של מלחמה ושלום. אהוד ברק, אחרי 17 שנים באזרחות, עוד לא קלט איך עובד כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחברה אזרחית.

האם אהוד ברק רוצה לתקוף את איראן? על פניו, נראה שהתשובה היא שלילית: כותרת ב"הארץ", אחרי ראיון עם ברק, קובעת בפסקנות שלדברי ברק, "איראן לא תשתמש בפצצה גרעינית נגדנו". הקשר בין הכותרת הזו לבין הטקסט עצמו רופף: "אני לא חושב שמישהו יכול להגיד באופן אחראי שהאייתוללות האלה, אם יש להם נשק גרעיני, זה דבר שאפשר לסמוך עליו. אני לא חושב שהם יעשו משהו כל זמן שהם בחושיהם המלאים, אבל להגיד שמישהו באמת יודע ומבין מה קורה עם הנהגה כזאת, שיושבת בבונקר בטהראן וחושבת שהיא הולכת ליפול עוד כמה ימים, והיא מסוגלת לעשות את זה? אני לא יודע מה היא עושה". כלומר, במקרה שההנהגה האיראנית תמצא את עצמה במשבר שמאיים על השרדותה, אליבא דברק, היא עשויה לתקוף את ישראל. למה? ככה. כי זה מה שההנהגה האיראנית רוצה לעשות, על פי התפיסה הפשטנית הרווחת בישראל ולמרבה הרעה גם במשטר שלה. כמו התפיסה שהפיץ הממסד הבטחוני ב-2003, שאם ילחצו את סדאם חוסיין אל הקיר הוא יתקוף את ישראל כאקט אחרון. למה? ככה. כי ככה מתנהל נבל הוליוודי ובמערכת הבטחון התרגלו להתייחס כך למשטרים במזרח התיכון.

לגמרי לא במקרה, ברק אומר את הדברים על רקע משבר חדש בקרב קבוצת ההנהגה האיראנית, כאשר המנהיג העליון חמינאי מנסה לקצץ את כנפיו של הנשיא אחמדיניג'אד (תומר פרסיקו כותב דברים מעניינים מאד בנושא כאן). הבה נצא מנקודת ההנחה של חיים אורון, ונניח שאהוד ברק הוא אכן האדם המסוכן ביותר בישראל; הבה נניח שהדבר היחיד שמעניין באמת את אהוד ברק הוא השרדותו האישית בתפקיד בכיר.

ברק יודע שלמפלגה החדשה שלו, "איסתיקלל" כפי שהוא קורא לה בלעג, אין שמץ של סיכוי לראות את אחוז החסימה, ולו בטלסקופ משוכלל. אם הוא מגיע לבחירות הקרובות כפי שהוא, הוא לא רק נמחק מהמפה הפוליטית – שמו ייזכר לדראון עולם. הוא ייחשב לפוליטיקאי השנוא והכושל ביותר שפעל בציבוריות הישראלית אי פעם. אפילו יותר מאהוד אולמרט.

יש לברק שתי אפשרויות לשנות את זה. מהלך דיפלומטי מבריק, משהו ברמה של השלום עם מצרים, שיאפשר לו לרדת מהבמה כמו משה דיין. זה נבצר מיכולתו, כי זה סוג המהלכים שמצריכים תמיכה מלאה של ראש הממשלה, תמיכה של סיעה חזקה בכנסת, ומעמד ציבורי מוביל. לברק אין אף אחד משלושת אלה.

המהלך השני הוא מלחמה פתאומית עם איראן, מלחמת הארמגדון שצה"ל מכין אותנו אליה כבר שני עשורים. בהנחה שהמתקפה האווירית לא תהיה כשלון קטסטרופלי – רוב המטוסים יופלו והמטרה לא תושג – הציבור הישראלי כבר עבר ברובו התניה לקבל בהכנעה את האסונות שיתלוו לתקיפה מוצלחת, או מוצלחת למחצה: מבידוד בינלאומי ועד מתקפת טילים בדרום ובצפון. כשאומרים לך שזה מנע התקפה גרעינית איראנית, כל חלופה נראית סבירה.

היכולת של ברק להוביל מהלך כזה גדולה משמעותית יותר. כשר בטחון שמכיר את המערכת, הוא יכול להכתיב את עמדתה של מערכת הבטחון – או פשוט להאכיל את הממשלה במידע כוזב, שהיא ממילא להוטה לקבל, כפי שעשה אריאל שרון לממשלת בגין ערב מלחמת לבנון הראשונה. אחד הקצינים הלהוטים שלצידו, אגב, היה האלוף הצעיר אהוד ברק, שניסה לשכנע אותו להרחיב את המלחמה גם לסוריה תוך הונאת הציבור, ובמידת הצורך גם הממשלה. שרון התרשם מהיכולות של ברק, אבל דחה את ההצעה. לכן, ככל הנראה, נלחם כל כך ברק על מינויו של גלנט: הוא היה צריך רמטכ"ל שרואה איתו עין בעין בנושא איראן. האם לרמטכ"ל גנץ יש יכולת לעמוד מול מהלך שגרתי של ברק? כן, במאמץ. האם יש לו יכולת לעמוד מול שר הבטחון, כשזה רוצה תקיפה באיראן, שנהנית מתמיכה רבתי בציבור? ספק.

למה כל הדיונים האלה עולים שוב עכשיו? למה ההתכתשות הפומבית בין ברק ודגן? אולי בגלל שתאריך היעד מתקרב. ספטמבר הקרוב עומד להנחיל תבוסה דיפלומטית רבתי לישראל בשאלת פלסטין. נתניהו עוד יצא מזה איכשהו: הוא יישא נאום שבו הוא יסביר שכל העולם נגדנו אבל הצדק איתנו וכו'. לברק, משפל מעמדו, אין איך לצאת.

תקיפה באיראן קודם להצלחה הפלסטינית באו"ם תהיה צעד של שחקן שח שיודע שאין אפשרות להמנע ממט קרוב: להפוך את השולחן. הרעש שיווצר בעקבות תקיפה ישראלית באיראן יהיה כל כך גדול, שהפלסטינים יהפכו לשוליים. ואם לא, אם האו"ם יצביע עבור הקמת פלסטין במספרים גדולים מהצפוי, ברק ונתניהו – שאמר ביום הזכרון ש"נכה באויבינו בכל עוצמתנו" – יוכלו לטעון שזה מחיר התקיפה באיראן, ושממילא עמדנו להפסיד בהצבעה באו"ם, ככך שזה בסדר.

האם ברק מסוגל, נפשית, לבצע את המהלך הציני הזה? נראה שכן. מדובר בציניקן הגדול שבין הפוליטיקאים הישראלים, ששנוא על הציבור ועל כן הוא בז לו עמוקות. הזכרנו את התנהלותו של ברק ערב מלחמת לבנון הראשונה; נזכיר שחרחור מלחמה קונספירטיבי הוא תחביב ישראלי ותיק, ששמעון פרס למשל היה שותף בכיר לו ב-1956. רצוי להזכיר, באותה הזדמנות, את התנהלותו של ברק ערב "עופרת יצוקה": איך דחה את הבקשות של החמאס להמשך הפסקת האש ואיך דירבן את צה"ל להסלמה, עד שמצא את העילה שביקש למבצע גדול. השותף שלו אז, מול רטינות הרמטכ"ל אשכנזי, היה אלוף פיקוד הדרום גלנט.

גלנט כבר לא יכול לסייע לברק, אבל זה לא אומר שהוא לא ינסה בכוחות עצמו. איך אמר ג'ומס, האיש שהיה עדין מדי לתפקידו? האיש המסוכן ביותר בישראל.

זו, כמובן, ספקולציה. הבה נקווה שהיא לא תתממש. אבל אם נצא פתאום למלחמה נגד איראן, במיוחד בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר, הייתי ממליץ על חשדנות קיצונית כלפי הסיפור שהממשלה תנסה למכור לנו.

ועוד דבר אחד: אחיו של גלעד שליט, יואל, התפרץ עם חברתו לטקס הדלקת המשואות, והמשפחה מבטיחה עוד "פעולות גרילה" כגון אלה. אין לי בעיה עם שיבוש הטקס, או עם המהירות שבה משפחת שליט ממאיסה את עצמה על הציבור; הלוואי שישבשו פה יותר טקסים, מסיבות טובות יותר. הבעיה היא העובדה המדהימה ששלוש ערוצי טלוויזיה שידרו את הטקס, והמצלמות המשיכו לשדר את הטקס כאילו לא קרה שום דבר. בערוץ 10 עשו יותר, ושידרו צילום סלולרי מטושטש של התקרית, אבל זהו. מישהו במשרד ההסברה – השר הוא יולי אדלשטיין – הודה באוזני כתבי "ידיעות אחרונות" שהמשרד העביר הנחיה להתעלם מהתקרית, וכך היה. התקשורת הישראלית עוד לא סובייטית – עובדה שערוץ 10 הרים ראש – אבל זה מדהים. מחאה שאין פומבית ממנה באירוע ממלכתי לא זוכה לשידור חי. עכשיו הם משתיקים את השליטים, שהם בקונסנסוס. מה יקרה לעמדות פחות קונסנסואליות, לא קשה לנחש.

הערה מנהלתית: בעוד 15 ימים, יציין הבלוג חמש שנים לקיומו. הצעות לציון התאריך יתקבלו בברכה.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר פרצה שערוריה בארה"ב, או על כל פנים בקרב הממסד היהודי שם, לאחר שאוניברסיטת CUNY סירבה להעניק פרס כלשהו לתסריטאי והבמאי טוני קושנר – בישראל הוא מוכר בעיקר בשל הגרסה השפילברגית למבצע הנקם שאחרי הטבח במינכן – וזאת משום שהוא אמר כמה דברי ביקורת על ישראל. פרצה סערה בכוס תה, קושנר הודיע שגם אם ירצו לתת לו את הפרס הוא יסרב לקבל אותו, וברברה אהרנרייך, שכבר קיבלה אותו, הודיעה בארסיות שגם היא תחזיר את הפרס, "אם תצליח למצוא אותו".

עד כאן, הכל סביר, במגבלות הז'אנר. אבל הניו יורק טיימס הלך לראיין את האיש שהתחיל את כל הבלגאן, ג'פרי וויזנפלד מחבר הנאמנים של האוניברסיטה כדי להבין מה בעצם. הכתב ההמום של הניו יורק טיימס חזר הביתה עם קצת יותר ממה שציפה: וויזנפלד אמר שהפלסטינים אינם בני אנוש, משום ש"אנשים הסוגדים למות ילדיהם אינם בני אנוש", וש"הפלסטינים פיתחו תרבות שאין לה תקדים בהיסטוריה של המין האנושי".

עכשיו, אין ספק שיש אלמנטים של "תרבות מוות" בתרבות הפלסטינית, במיוחד בכל מה שקשור לסגידה לשאהידים, שרבים מהם היו רוצחי אזרחים. מצד שני, המילים האלה נכתבות ביום שבו הקינה של וויזנפלד על "תרבות המוות" הפלסטינית נשמעת נלעגת במיוחד.

יום שני שעבר הוקדש רשמית לסגידה לנרצחי השואה. יום השואה התחיל בצפירה שבה עמדו הכל דום, ומי שלא עמד בצפירה הוקע. אבל הוא החל אחרי שבוע ארוך של הכנה. ספק אם יש יום שבו אין "ידיעת שואה" בתקשורת הישראלית, אבל יום השואה הוא שיא השיאים. ומשתם יום השואה, מתחילה התקשורת הישראלית להכין את הציבור לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל, שיא השנה הליטורגית הישראלית. ההכנות נכנסות להילוך גבוה ביום שקודם ליום הזכרון עצמו – השנה שמעתי לראשונה על חברות שמוציאות את עובדיהן לחופש לא רק ביום הזכרון עצמו, אלא גם בזה שקודם לו – ושיאן בצפירה כפולה, בערב יום הזכרון ובבוקרו. בין לבין, כל התקשורת ובעצם כל הציבוריות הישראלית מתפלשת בהתקרבנות, לעתים מתיילדת מאד ("החלל שלי: אתם מספרים על האהובים שאינם", היתה הכותרת הראשית של וויינט במשך רוב היום הזה). השבוע שבין יום השואה ובין יום העצמאות הוא "תרבות מוות" מזוקקת, שמתמקדת בפולחנם של המתים – ובהכנתם של ישראלים, מגיל הגן ומעלה, לכך שיום אחד יצטרכו גם הם להיות מגש הכסף שעליו יבנה גנרל כלשהו את הקריירה הפוליטית שלו.

השנה זכינו לפולחן מוות מכוער במיוחד, כשקרוביהם של הכבאים שנספו באסון הכרמל – בעידודו של האחראי למחדל, אלי ישי, שכנראה מקווה להרחיק בכך את האש מעצמו – דרשו להכיר בהם כנפגעי פעולות איבה, ובכך לספח את עצמם ואת קרוביהם ממעמד של אנשים ש"סתם" מתו בתאונה לכאלה שמתו בשליחות המדינה.

בידיעה מוזרה נוספת השנה, למדנו שמשרד הבטחון מוצף בפניות ממשפחות ש"חוששות מה יהיה כשקרוביהם של החללים ילכו לעולמם ולא יהיה מי שיעשה להם אזכרה ויאמר תפילת 'אל מלא רחמים' ביום נפילתם". מה יהיה? יקירי, יהיה מה שתמיד היה: אין זכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו – לא יהיה להם זכרון, עם שהיו לאחרונה; החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין להם עוד שכר כי נשכח זכרם; גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש. זה מהלכם של החיים; הם צריכים לדחוק אחורה את המתים. מה בצע למתים בתפילות 'אל מלא רחמים'? ודאי יעדיפו שהרחמים היו בעולם, ולא רק בו.

התרבות היהודית יצרה את הפחד מפני מוות שאין אומר אחריו קדיש; אבל חובת הקדיש היא על היתום, היא תמה אחרי 11 חודשים, והמוות מפנה את מקומו לחיים. הוא שב ועולה מדי שנה, אבל זכרו של האיש נמוג, ואחרי מותם של בניו גם לו לא יהיה זכר, אלא מה שיצר בחייו, אם ישרוד את שיני הזמן. פולחן המוות של חללי צה"ל הוא אובססיבי: הדרישה היא שהם ייזכרו גם אחרי שדורם, וגם דור צאצאיהם, חלף מן הארץ. הדרישה הזו היא בלתי טבעית, גם באופן הבלתי טבעי שבו בני אדם מתייחסים אל הפחד מן המוות; היא מעלה את השאלה האם ריצוי המתים החריג הזה מקורו בחשש המנקר שמותם, קורבנם העליון, היה נטול טעם וסיבה; שמא ישובו וירדפו את המבוגרים על ש"בהתלהבות רבה סיפרו לילדים להוטי תהילה נואשת/את השקר הישן: טוב למות בעד ארצנו".

בכל פולחן המוות הזה, נעלם – או, ליתר דיוק, מועלם – נתון גורלי אחד: מספר האנשים שלא יכולים לשאת את עול הצבא הכפוי, עד כדי שהם מבכרים את מותם על חיים בו. ערב יום העצמאות 2010 טען משרד הבטחון שמספר האזרחים והחיילים שמתו, מי חלל פעולות איבה מי "נפל על משמרתו", במהלך השנה שחלפה מאז החג הקודם היה 111; בשיחות לא רשמיות הוא היה מוכן להודות ש-68 מהם היו מתאבדים. המספר המקביל השנה הוא 183, עליה חדה מאד לעומת השנה שעברה; ושיחה עם דובר צה"ל הבהירה לי שאין מה לצפות שדווקא הערב הוא ישבור שתיקה ויאמר לנו כמה מהאנשים שאולצו לשרת בצה"ל בשם המיתוס של צבא העם – מנשרים קלו, מאריות גברו – הוציאו את עצמם לצמיתות מהישג ידו של נוגש בן 19. ספק אם מספר ההרוגים האזרחים בפעולות איבה עלה בשנה האחרונה על עשרה, ומספר החיילים שנפלו – על חמישה; דובר צה"ל, על כל פנים, אמר שיבדוק, אבל שכלל לא בטוח שהוא יוכל למסור לי את ה"קטגוריות" של סיבות המוות. אחרי הכל, זה עשוי להיות מביך מאד.

ובתוך יוון המוות הזה, כמה מנותק נשמע איזה יהודי ניו יורקי, תומך מרחוק – מרחוק מאד – של ישראל, כשהוא מדבר על תרבות המוות של הפלסטינים דווקא.

ועוד דבר אחד: עידן לנדו, אקדמאי ובלוגר, מרצה עונש מאסר בשל סירוב לשרת בשטחים הכבושים. לשם השוואה, שני חיילים שהורשעו לא עבירה במשמעתית אלא בפשע מלחמה של ממש, אילצו ילד פלסטיני לפתוח תיק שחשדו שהוא ממולכד, נידונו בסך הכל לשלושה חודשי מאסר על תנאי. פרצופו של הצבא המוסרי יותר מהחמאס.

(יוסי גורביץ)

ארגון להב"ה ("למניעת התבוללות בארץ הקודש") פרץ לכותרות בחודשים האחרונים, הרבה בזכותה של ח"כ ציפי חוטובלי (מנהיגות יהודית). הוא עוסק בנסיונות קדחתניים למנוע אפשרות של "נישואי תערובת", ולמנוע מבנות ישראל הזכות לטמא את עצמן במגע עם לא יהודים. הארגון גם ממהר להביע תמיכה במעשי לינץ' בלא יהודים, גם כאשר אין להם שום קשר לנושא. בסוף השבוע חשפו אורי בלאו ושי גרינברג כי להב"ה, שהיא ארגון כהניסטי מובהק ומוצהר, מקבלת מימון עקיף ממדינת ישראל – הם ממומנים על ידי עמותת "חמלה", שבתורה מקבלת כספים ממשרד הרווחה.

במקורה, "חמלה" אכן היתה עמותת רווחה, אבל החל מ-2002 היא הוסיפה למטרותיה שני סעיפים נוספים: "סיוע לנערות מבתים הרוסים הנתונות בסכנת שמד (כלומר התבוללות; א"ב וש"ג) והידרדרות לפשע, על ידי שיקומן בדירה וטיפול סוציולוגי ונפשי והשתלבותן בחברה היהודית", כמו גם "עזרה לאנשי הגבעות ביש"ע". בכירי "חמלה" הם אנשי כהנא, שאחד מהם ריצה עונש חמור יחסית – שישה חודשי מאסר – בשל חלקו בפיגוע ירי לעבר אוטובוס פלסטיני שבו נפצעו שישה. אחרים מחברי ההנהלה נעצרו במעצר מנהלי, צעד נדיר יחסית כלפי יהודים. מנהלת המעון לנשים של "חמלה", רחל ברנס, היא אחת החותמות על מכתב הרבניות. להב"ה מפעילה גם "מלשינון", שבאמצעותו אפשר לדווח על אנשים המעוניינים להשכיר דירות ללא יהודים, כמו גם מחלקת "תעודות כשרות" לעסקים שאינם מעסיקים לא יהודים. כל זה, מעבר להסתה הקבועה, שהורגלנו בה, לפגיעה בלא יהודים שמתרועעים עם יהודיות. מדינת ישראל, באמצעות משרד הרווחה, מממנת כמחצית מתקציבה של "חמלה", ומעבירה לה כ-600 עד 700 אלף שקלים מדי שנה.

כאן המקום לעמוד שוב על הגזענות שאיננה ניתנת להסתרה של פעולות כאלו: הלכתית, היהדות עוברת מאם לילדיה. ילדיהם של יהודיה שממירה את דתה, או סתם קושרת את גורלה בגורלו של מי שאינו יהודי, נותרים יהודים. לכל היותר הם תינוקות שנשבו. מצד שני, גבר יהודי שבוחר כזוגתו לא יהודיה מוציא את צאצאיו לצמיתות מהדת היהודית. איכשהו, זה לא הגבר שהולך לאיבוד דרך מרפסת שנמצא במוקד הקמפיינים; זו הנערה זהובת השיער, שחשופה לשיקויים של מכשפות פלסטיניות, כלומר סימן ההיכר של כל קמפיין גזעני, שמשלב היטב שנאת זרים עם מיזוגניה.

להב"ה איננה הארגון היחיד העוסק בנושא. קודם לה הארגון החרדי יד לאחים, שעוסק גם בפעילויות "נגד המיסיון". גם יד לאחים זוכה לסיוע מצד הרשויות: עיריית אשקלון מעמידה מבנה לרשותו, והארגון מקבל סיוע שיטתי מעובדי משרד הפנים – וגם מסייע לו למסד את ההגמוניה היהודית באמצעות מעקב ומאגרי מידע שאין עליהם ערעור. שלא במקרה, שר הפנים הוא אלי ישי, איש ש"ס.

חוטובלי נימקה את תמיכתה באנשי כהנא בכך ש"יש תפיסה של הציונות שאומרת שיהודים צריכים להנשא ליהודים", ובזה היא ודאי צודקת. האויבים הגדולים של הציונות לא היו האנטישמים – הם היו לעיתים בעלי ברית נלהבים, שכן מטרותיהם ומטרותיה של הציונות חפפו במידה ניכרת; שני הצדדים חשבו שלא צריכים להיות יהודים באירופה – אלא המתבוללים והבונדיסטים. הראשונים כפרו בתפיסת הגורל היהודי, והאחרונים התנערו מתפיסת ה"עם לבדד ישכון שלה", ובחרו לקשור את גורלם בזה של העמים האחרים ביורה הרותחת של מזרח אירופה. להוציא חריגים בולטים כמו ז'בוטינסקי, שכתב בעד התבוללות הפוכה – קליטתם של ערבים מתבוללים – הציונים היו עוינים כנגד יהודים שהחליטו לבחור בן עם אחר כבן זוג בדיוק כמו היהודים הרבניים. אידיאית, אפשר לטעון, הציונות יכלה להתקיים מבלי להיות גזענית. פרקטית, קשה להעלות על הדעת צורה של הציונות – הלאומנות של היהודים – שיכלה להיות שוויונית. גם הציונים שיצאו כנגד האיוולת והעוולות שבהלכה היהודית נבלמו בפני הפחד הקמאי שבחילול הדם.

עכשיו אנחנו למדים שמתחת לפני השטח, מדינת ישראל משתפת פעולה עם קיצוני הגזענים, כדי לנצל אותם לצרכי המאבק בזכותם של יהודים להפסיק להיות יהודים. משרד החינוך, מן הראוי להזכיר, כבר הודיע שגם הוא יירתם למאבק על ידי "הגברת הזהות היהודית", שמתבטאת בינתיים בחיסול לימודי האזרחות שאין כמוהם מסוכנים לזהות היהודית, ו"חינוך לחיי משפחה". אבל יש דברים שמשרד החינוך, אפילו משרד החינוך שאוסר על תלמידיו לקרוא את הצהרת זכויות האדם משום שהיא מכירה בזכות להמיר דת, לא יכול לעשות רשמית. הוא יחטוף מבג"צ. יהיה זעם בינלאומי. זו תהיה מכה למלחמת ה-Hasbara. בשביל זה יש ארגונים כמו להב"ה ויד לאחים, משמרות הצניעות הבלתי רשמיות של המדינה הציונית, שפועלות במקום שבו הטאבו החברתי כנגד נישואי תערובת – שחזק משמעותית יותר מהטאבו נגד "חילול הדם הגרמני" בחברה הגרמנית קודם לעליית הנאצים, למשל – לא מספיק.

הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כן?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורם.

(יוסי גורביץ)

מספרים שפעם שאלו את טום לרר למה הוא הפסיק להופיע, והוא ענה שאחרי שהנרי קיסינג'ר קיבל את פרס הנובל לשלום, הסאטירה מתה. אתמול בבוקר קראתי שמספרי תעודת הזהות יתחילו בקרוב משישה מיליונים, כדי להנציח את נרצחי (ולא "נספי"; הם לא מתו בתאונת דרכים, הם נרצחו בכוונת מכוון) השואה, ושכסימן נוסף לדבקותה של ישראל בזכרם של האנשים שמעולם לא היו אזרחיה, יהיו שישה מגני דוד על התעודה. הייתי משוכנע שמדובר בסאטירה מוצלחת במיוחד, שצוחקת ברשעות עדינה על הפומפוזיות והטמטום של פולחן השואה.

איפה. הלוואי.

בהיתי בידיעה הזו במשך כמה דקות. קראתי שוב. כשהתעשתתי, היא עדיין היתה שם. לנוע בין צחוק ובכי. מדינה שלמה מקדישה את עצמה, בכל מובן, לאנשים שמתו שלוש שנים לפני שהיא הוקמה.

הרי יש כל כך הרבה הסתייגויות שאפשר להעלות. אפשר להזכיר שהמספר שישה מיליונים עגול מדי מכדי להיות אמיתי; שהוא שימש את בעלות הברית כהערכה בלבד במהלך משפטי נירנברג; שאייכמן העריך את מספרם של הנספים בחמישה מיליונים; שראול הילברג, בהיסטוריה המגיסטריאלית שלו שמתורגמת רק בימים אלה, חמישים שנה לאחר כתיבתה, נקב במספר של ארבעה וחצי מיליונים; ש"יד ושם" מעריך שהמספר עומד על 5.7 מיליונים. למה זה חשוב, שישה מיליונים או 5.7? מה זה משנה? אתה רוצה שהם יחרטו 5.7 כוכבים? זה חשוב, כי אם כל אדם הוא עולם ומלואו, אם כל תינוק שנופץ אל סלע בפונאר הוא כוכב שנכבה, כל אדם שהובל ליריה במאלי טרוסטינץ הוא אבידה שאין לה תחליף, אז שלוש מאות אלף מהם הם הבדל עצום. מה ההבדל? ההבדל הוא בין לימוד אמיתי על מה שקרה ב"ארצות הדמים" (קריאת חובה מסויטת), ובין פנטזיה על מה שקרה שם, פנטזיה שעיקרה מובאת היטב בצילום הזה מגן ילדים בחולון.

בעבר, ציונים זועמים דחו את הטענה שישראל נולדה מן השואה, עלתה מגואלת בדם מקברות האחים ביערות נטולי השם של בלארוסיה והמדינות הבאלטיות, מצחינה מהגז של בלזץ וחלמנו, וניתנה כמתנת האומות המבוישות על מעשיהן ומחדליהן. לא, הם אמרו, לא; הציונות איננה מעשה ידיו של היטלר. הגישושים הראשונים שלה קודמים לו בשבע שנים לפחות. היא היתה תנועה מהפכנית, שנועדה להחיות עם מת-מהלך (כלשונו של פינסקר) ולהשיב לו את מקומו הראוי בין העמים. השואה לא היתה עילת קיומה של ישראל; היא היתה אסון מחריד בדרך אליה.

יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן

הוא חי ימים רבים,

ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.

אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו.

הם נולדים

ומאכלת בליבם.

במשך 25 שנים שלחנו את ילדינו למחנות ההשמדה, ערכנו להם טקס טבילה מחדש בתוך תאי הגזים, ולימדנו אותם, כאותו נבזה שהיה קצין חינוך ראשי, ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ". לימדנו אותם ש"אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.".

והם, אכן, "נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים". הם יודעים להקשות את לבם, כפרעה, לבכיה של אשה הכורעת ללדת במחסום. הם למדו לשסות כלבים בפועלים מהקבוצה הלא נכונה, עם התעודות הלא נכונות. מזמן, הזכירה לנו סי היימן שהם גם למדו לקבור אנשים חיים. ברפיח, פלוגת החרמ"ש בימי האינתיפאדה הראשונה קשרה אנשים – סליחה, פלסטינים – לכלי הרכב שלה, כדי להרתיע את המקומיים מלהשליך עליהם אבנים. כשמשלבים את "לעולם לא לנו" עם "זו ברירת חיינו", קל לשכוח מי התפרסמו בכך שהטיפו לחוזק ונוקשות, שראו ביכולת לראות "מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין – פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית – להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו".

כמו את ילדי הגן מחולון, רוח רפאים בשחור וכסף ממשיכה לבעת את מדינת ישראל. "אדוני ראש הממשלה, היטלר מת", כתב עמוס עוז ב-1982, ולא ידע כמה טעה. היטלר חי בלב כל יהודי ישראלי; שיוויתי אדולף לנגדי תמיד. המתים השתלטו על החיים, הזכרון השתלט על העתיד. המסר שלקחנו מהאדמה הארורה של מזרח אירופה הוא ששנית גטו ווארשה לא יפול. לא, לא – הפעם ליודנראט יש נשק גרעיני.

אז פלא שאנחנו יוצרים קשר סימבולי, כמעט מיסטי, עם המתים ההם, האנשים שמצד אחד היו חלשים ולא נחושים ומצד שני לא הצלחנו להציל, למרות ההתרברבות בטיסה המאוחרת מעל אושוויץ? פלא שהם יהיו תמיד על תעודת הזהות שלנו, מגויסים תמיד להצדקת האלימות שלנו? מה הלאה, אזרחים שמקעקעים מרצונם מספרים על זרועם?

אה, סליחה, גם זה כבר קרה. לפחות אפשר להתנחם בכך ששר הפנים שלנו לא יאמץ את הרעיון, מטעמים דתיים. אולי שווה בכל זאת להשאיר את המשרד בידיו של אלי ישי.

סאטירה? לא, לא. גרוטסקה.

(יוסי גורביץ)

שיא של ציניות: אתר גרופון, אתר דילים מוביל, כבר הסתבך בעבר בפרשות של חוסר רגישות. מודעות הסופרבול שלו, למשל, לעגו לסבלם של הטיבטים, שעוברים השמדה תרבותית על ידי משטר הגולגלות של בייג'ינג. נראה שהם החליטו שהגיע הזמן לפיגוע תדמיתי כזה גם בישראל.

לקראת חג השואה, פרסמו בגרופון מבצע, שבו הם מציעים לישראלים קופון תרומה ליד ושם, שמבטיח שאותה התרומה תועבר במלואה (!) לארגון להנצחת זכר השואה. כלומר, אם חשבת לתרום ליד ושם ודחית את הרעיון, וגם יום השואה לא שכנע אותך לפתוח את הארנק, תן לנו להציע לך דיל של שניים במחיר אחד – אתה תמרק את המצפון ואנחנו, גרופון, נעמיד פני כאלה שאכפת להם.

אחרי הכל, לגרופון יש לא מעט כסף. הערך של האתר נמדד במיליארדים ואם הארגון באמת היה רוצה, תרומה של מיליון שקלים ליד ושם היתה כמעט בלתי מורגשת מבחינתו. אבל במקרה כזה הוא לא היה מצליח להכניס לתודעה את המהות שלו – דילים, דילים, דילים. ומבחינתו, גם השואה היא דיל, וכנראה אחד משתלם.

וזו לא הבעיה העיקרית כאן. יד ושם הוא מוסד ישראלי שורשי, כזה שגוררים אליו כל מנהיג זר כדי שיראה כמה רע היה לנו. כמו במובנים רבים ישראל כולה, הוא מת החי על החי. יש בישראל מאות אלפי ניצולי שואה. רבים מהם עניים וסובלים חרפת רעב. כל שקל שהולך להנצחה הוא שקל שלא מסייע לקורבנות הנאציים – האמיתיים, לא בני הדור השלישי ועכשיו גם הדור הרביעי – לקיים את עצמם בכבוד. ישראל תמיד ראתה בהנצחה את העיקר ובניצולים לכל היותר עזר לשם כך. גרופון לא ממציא שום דבר חדש, הוא רק הופך אותו לטיפה יותר ציני.

ולשם מה כל ההנצחה הזו? כפי שכתב יהודה אלקנה במאמר נבואי, ""זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת". ושני סביליה תוכיח.

שיא של בהמיות: כתב אישום הוגש אתמול (א') כנגד לוחמת מג"ב שני סביליה, שחשודה כי התעללה בקטין פלסטיני שנעצר, משום ששוטרי מג"ב מצאו עליו שלושה נפצים. סביליה ושוטר אחר הכו אותו, סביליה הידקה את האזיקים שעליו, בעטה בו, כיסתה את עיניו – ואז הצמידה את האקדח שלה לראשו, ספרה לאחור, ותוך צעקות של "מוות לערבים" ו"כל הערבים זונות" לחצה על ההדק. האקדח היה ריק מכדורים, אבל הקטין לא ידע זאת. לאחר מכן, הכניסה סביליה את אחד הנפצים לכיסו של הקטין והעמידה פנים שהיא מדליקה אותו.

עידו קינן, זריז כמרמיטה, פשט על עמוד הפייסבוק של סביליה לפני שהיא הצליחה להבין מה קורה לה. עבדכם הנאמן מצא בחיפוש מהיר שהיא חברה בקבוצות "ישראלי אמיתי לא משתמט" ו"ג'ובניקון, פנה מקום, והדרת פני לוחם". הממצאים של קינן מבעיתים: בין השאר, מציינת סביליה בגאווה שקראו לה נאצית ושזה מבחינתה אות של כבוד, שכך צריכים לחשוב על המחסום שלה – שהוא מאויש בנאצים. עיקר השנאה שלה הופנה כלפי בוגדות בגזע, כלומר יהודיות שמעיזות לצאת עם ערבים. הנאצים לא הוציאו נשים גרמניות שבגדו בגזע להורג, אבל סביליה מפנטזת על המתתן בעינויים.

סביליה לא חשובה כל כך, כאדם. היא מייצגת לא רע חתך גדול משהיינו רוצים להאמין של האוכלוסיה היהודית – אבל אולי יפנטז על התעללות כזו, אבל לא יבצע אותה. סביליה דווקא כן. ככזו היא חריגה.

אבל חיות האדם הקטנות שתמכו גם בשני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים תמכו, כמובן, גם בסביליה. הן לא חריגות. קשה להאמין שיש משהו שחייל יעשה שלא יהיה מקובל על רוב הציבור הישראלי. וכמובן, סביליה ביצעה את הפשע שלה כלוחם מג"ב אחר נוכח במקום ולא עושה שום דבר. השתיקה הזו, האדישות להתעללות סדיסטית, היא הדבר המפחיד יותר. וזה מחזיר אותנו שוב ליהודה אלקנה:

"כילד בן עשר נלקחתי לאושוויץ ועברתי את השואה. שוחררתי על-ידי הרוסים וביליתי כמעט חדשיים ב"מחנה שחרור" רוסי. יותר מאוחר סיכמתי לעצמי, שהתנהגות דומה איפיינה רבים מהאנשים שנתקלתי בהם: גרמנים, אוסטרים, קרואטים, אוקראינים, הונגרים, רוסים ועוד. היה לי ברור שמה שאירע בגרמניה יכול לקרות בכל מקום, ולכל עם, גם לעמי. מאידך, הכרתי בכך שאפשר למנוע אירועים כאלה באמצעות חינוך הולם, ובהקשר פוליטי מתאים."

שיא של אטימות: זה הבאנר שהתנוסס היום בעמוד הראשי של בנק לאומי:

בנק לאומי, נזכיר, הוא הבנק שנהנה יותר מכל בנק אחר מגזלת רכוש נספי וניצולי השואה, ולמרות ועדות חקירה של הכנסת, הוא עושה ככל יכולתו כדי שלא לשחרר את הטרף. אפילו הבנקים השווייצריים כבר הקיאו את טרפם, אבל בנק לאומי ממשיך להחזיק בשלו, שורד עוד יום ועוד ניצולים שמתים ולא יכולים לתבוע. אפשר במידה מסוימת להאשים את בנק לאומי בהכחשת שואה: הוא עושה הכל כדי להוכיח שיש בסיס לקריקטורה האנטישמית הרגילה על היהודי תאב הבצע. (אני רוצה להודות לקורא שהפנה את תשומת לבי לבאנר).

ועוד דבר אחד: הצבא האמריקני סיכל הבוקר ממוקדות את אוסמה בן לאדן. יש לקוות שאת האירוע המשמח הזה יוכל אובמה למנף לכדי סיום המלחמה באפגניסטן, שבן לאדן היה העילה לה. המדור משתתף בצערם של פוקס ניוז, שבפליטה פרוידיאנית הרגו דווקא את אובמה, של שרה פיילין שלא יכלה להביא את עצמה לציין את שמו של הנשיא שהורה על התקיפה ולקח את האחריות, ושל היג"ע הישראלי הממוצע, שמפרכס בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי של הצלחתו של בחור בשם חוסיין במקום שבו אליל ישראל, ג'ורג' וו. בוש, נכשל. המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון.

הערה מנהלתית: אני מזכיר שוב את ההרצאה שנערוך שלום, איתמר ואני באוניברסיטת תל אביב ביום רביעי בשעה 18:00, ומעדכן שהחדר בו תיערך ההרצאה השתנה והוא יהיה חדר 220 בבניין גילמן.

(יוסי גורביץ)

אם היה צורך בהוכחה נוספת לכך שהפלסטינים צריכים לצאת לדרך משלהם, הגיעה תגובתו של שר האוצר יובל "טיל לוגי לאלוהים" שטייניץ וסיפקה אותה: שטייניץ הודיע שהוא מעכב את העברת כספי המיסים לרשות הפלסטינית – מיסים שישראל גובה במקום הפלסטינים, ושהיא מחויבת להעביר להם – במחאה על הסכם הפיוס בין החמאס ובין הפתח. זו לא הפעם הראשונה שישראל נוקטת בשטיק הזה – גוזלת כסף פלסטיני ואז מנהלת, כשודד, משא ומתן על החזרתו – ואפילו ג'ורג' וו. בוש התבטא בתקיפות נגד המנהג הזה.

מה, בעצם, אומר שטייניץ? הוא אומר שלישראל יש זכות וטו על ההתנהלות הפוליטית הפלסטינית. הוא אומר שבממשלת ישראל יכול לשבת אביגדור ליברמן כשר חוץ, וששר המדע שלה יכול להיות דניאל הרשקוביץ' מהבית היהודי, שמחלק פרסים למנהיג האחים היהודים הבולט, שמואל אליהו, וכשזה קורה הדבר מצביע על קיומה של דמוקרטיה בישראל – אבל שמה שמותר ליהודים, אסור לפלסטינים. בממשלה שלהם צריכים לשבת רק אנשים שישראל מוכנה לסבול, או, במינוח נעים פחות, אנשים שאפשר לסמוך אליהם שישתפו פעולה עם ישראל, בהנתן הלחץ המתאים.

אם יישאלו נציגי ישראל מנין הם לוקחים לעצמם את הסמכות הזו, הם יצביעו על הסכמי אוסלו. המדיניות של הפלסטינים ברורה, במיוחד לאחר הנסיון להגיע להסכמה עם החמאס – נסיון, לא עסק גמור – ופשוטה: להפסיק את הפסאדה של "התהליך המדיני". בספטמבר הקרוב, הם יקברו את הסכמי אוסלו קבורת חמור, ויקבלו הכרה לעצמאותם מרוב מוחלט של העולם.

לגמרי לא במקרה, בספטמבר הקרוב יציינו 18 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים הללו, שכל כך הרבה תקוות נצלו בהם, שימשו בסופו של דבר לרגולציה של הכיבוש בפאזה השלישית שלו, זו שאחרי האינתיפאדה הראשונה. ההסכמים לא אמרו מילה וחצי מילה על פינוי התנחלויות או על הקמת מדינה פלסטינית; הם היו בסך הכל הסכמי מסגרת למשא ומתן.

18 שנים אחרי, מספר המתנחלים בגדה יותר מהכפיל את עצמו. אף אחד לא מדבר יותר ברצינות על פינוי התנחלויות; אפילו לא על פינוי מאחזים. הממשלה לא רוצה, הצבא הוא משת"פ של המתנחלים, שמצמיד מיד שמירה לכל מאחז. היום, אגב, הודיעה הממשלה לבית המשפט שהיא לא תהרוס את בית משפחת אלירז פרץ, שנבנה באופן בלתי חוקי על קרקע פלסטינית פרטית שנחמסה, משום שהלה נהרג בקרב עם פלסטינים בגבול הרצועה, ובידוע שדם הליסטים מכשיר בדיעבד את הגזלה. באותה הזדמנות, הודיעה הממשלה שהיא תכשיר מאחזים שהוקמו גם על "אדמות מדינה", כלומר אדמות שהחרימה הממשלה ושאמורות על פי החוק הבינלאומי לשמש לצרכיהם של הפלסטינים דווקא. הכל, אתם מבינים, כי הממשלה חרדה לגורל תהליך השלום.

ההסכם בין הפתח לחמאס נובע, כמובן, גם מהטלטלה שעוברת על העולם הערבי. אף אחד משני הצדדים לא רוצה לגמור כמו מובארק. הציבור הפלסטיני רוצה אחדות; הוא יקבל אותה, או לפחות מראית עין שלה. זה לא זמן טוב לעצבן את האוכלוסיה. ההסכם בין שני הצדדים כולל הכרזה על בחירות בתוך כשנה, בחירות שיעניקו להנהגה שתבחר לגיטימציה שנעדרת מזה שנים.

מיותר להרחיב את הדיבור על כפל הלשון הישראלי: מצד אחד, תלונה צבועה מצד שר החוץ על כל שבהעדר אחדות בין הפלסטינים, אין טעם בהתקדמות בתהליך המדינה (תהליך שהוא מלכתחילה הגדיר כמת), ומצד שני, טרוניות היסטריות מצד ראש הממשלה על הפיוס; מצד אחד, טענות ישראליות – נכונות כשלעצמן – שבהיעדר בחירות, אין ממשלה פלסטינית לגיטימית, ומצד שני התנגדות לקיומן של בחירות. אבל חובה לומר כמה מילים על שמעון פרס.

נשיאנו היקר השתלח בעמיתו הפלסטיני, אבו מאזן, ואמר שההחלטה על פיוס היא "טעות פטאלית", ש"תמנע הקמת מדינה פלסטינית". כאילו היתה המדינה הפלסטינית מין פרס שנותנים לילדים טובים, ושנשלל מילדים רעים; כאילו אין זכות קיומן של ישראל ופלסטין כרוכות אלו באלו, בהכרזת או"ם אחת שניתנה ב-29 בנובמבר 1947; כאילו היה הנשיא הפלסטין וסאל שלו.

למעשה, אם לשפוט על פי דיווח של בן כספית – לא בהכרח רעיון חכם – שמעון פרס כבר ויתר על נסיגה מהתנחלויות וחושב שאיזו פרשנות משפטנית שמדברת על "שטחי 67'" ולא "קווי 67'", ושהמשמעות שלה היא פירוקה של המדינה הפלסטינית העתידית לטובת בנטוסטנים שכבר לא מעמידים פנים שהם משהו אחר, היא מה שתציל אותנו. בימין נוהגים לשאול, בצדק, מדוע לא נלקח פרס נובל לשלום מיאסר ערפאת; ההצהרות האחרונות של האיש שאחראי לקנוניה שמאחורי הפלישה לסיני ב-1956, להקמתו של פרויקט גרעיני ישראלי תוך התעלמות מאמנות בינלאומיות, ושיצא למבצע "ענבי זעם" בלבנון – המבצע שהסתיים בטבח כפר כנא – כדי לעודד את קמפיין הבחירות שלו ב-1996, צריכות להעלות סימני שאלה זהים לגבי הפרס שהוא קיבל באותה הזדמנות.

סלאם פיאד כבר התנער מהאיומים של שטייניץ, והודיע שהפלסטינים ימשיכו לעבר האחדות, גם אם ישראל לא תעביר את הכספים שהיא מחויבת להעביר. וכך צריך. את המשחק הישראלי הכפול, ידו אוחזת בשלח הכיבוש ופיו מזמר זמירות תהליך שלום, צריך להפסיק. ויש לקוות שזה בדיוק מה שיקרה בספטמבר: מדינה פלסטינית, באיחור היסטורי של 63 שנה. ואולי, אולי, עם השלמת התהליך ההיסטורי הזה יפסיקו הפלסטינים לקחת שיעורים בהתקרבנות מהישראלים, ויתחילו במלאכה הקשה הרבה יותר מהמלחמה בישראל, מה שכינה אבו מאזן הג'יהאד הגדול: בנייתה מחדש של החברה הפלסטינית.

ועוד דבר אחד: המדינה מערערת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שקבע כי על המדינה לחשוף את המסמך שקובע מהי כמות הקלוריות היומית שצריכים תושבי רצועת עזה לצרוך. אלו המסמכים, או הטיוטות למסמכים, שקבעו את מדיניותה של ישראל כלפי רצועת עזה. 66 שנים אחרי סופה של אימפריית הרשע הנאצית, מנסה ישראל להגן על פקידיה שעסקו בספירת הקלוריות המותרות לתושבי חבל מורד, שישראל העמידה פנים שהיא איננה שולטת בו עוד. ספק אם יש שליטה כקביעה מה יאכל אדם, וכמה יאכל. שיהיה לכם יום שואה קל.

(יוסי גורביץ)

בג"צ הורה אמש (ג') לכנסת לנמק בתוך 30 יום מדוע לא תבטל את שלילת זכויותיה של חברת הכנסת חנין זועבי, שנשללו ממנה משום ששהותה על המרמרה העלתה את חמתם של חברי הכנסת מן הימין. העותרים – האגודה לזכויות האזרח, עדאלה, איתן כבל, טל זילברשטיין ועמרם מצנע – ציינו שחסינותו של חבר כנסת עומדת לו גם מול הכנסת.

המשמעות היא שעם התקרבות המשט החדש אל חופי ישראל, כלומר כשנה לאחר מעשה, תצטרך הכנסת לנמק מדוע שללה את חסינותה של זועבי, ונימוקים סבירים הרי אין לה. סביר, על כן, שבג"צ ישיב לזועבי את חסינותה.

וכך ראוי, וכך צריך, וכל הגופים משחקים היטב את תפקידם בטרגדיה. עמרם מצנע ראוי לציון לשבח: זה לא בדיוק התפקיד שאדם שמבקש לעמוד בראשה של מפלגת מרכז-שמאל צריך לחפש לעצמו.

אבל ההחלטה הצפויה של בג"צ משחקת היטב לידיהם של אויבי הדמוקרטיה בארץ. האספסוף היהודי המוסת לא מקבל את ערכי הדמוקרטיה, לא מקבל את זכותה של זועבי לשבת בכנסת ולהשתמש בחסינותה בדיוק כמו אפי איתם בעמונה, ותומך בהחלטת הכנסת. האנשים המשמשים כאילי ניגוח במה שנותר מחומת הדמוקרטיה הישראלית – דוד רותם, מיכאל בן ארי, ושאר פולקיסטים – יחגגו את החלטת בג"צ: היא תאפשר להם לחזק עוד יותר את הטענה ש"בג"צ מורכב מאנשי מרצ".

במדינה שמתחילה רשמית לבטל את לימודי האזרחות שלה, תוך שהיא מגבירה את מינון הגזענות והלאומנות שבתכנית הלימודים (לימודי "ציונות", "מורשת" ו"ערכים"), חלק ניכר מהתושבים כבר לא זוכר, אם הבין אף פעם, למה בכלל יש ללא-יהודים זכויות. בג"צ נשען על חוקים שאם עוד לא בוטלו, הרי שכבר הפכו לאות מתה. ההחלטה בנושא זועבי תשחק לידי אויבי הדמוקרטיה, ותאפשר להם לערער עוד יותר את המושג של ממשלה וכנסת הכפופים לחוק.

חלק ניכר מעולמו של הימין הישראלי הוא העתקה חיוורת של הימין הרדיקלי האמריקני. כך בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", והנסיון למצוא ב"ישראל היום" את המקבילה של רשת פוקס; כך בתפיסה שהפלסטינים דווקא בסדר, רק רוצים לחיות בשקט ולהתפרנס, אבל יש כל מיני שמאלנים שמכניסים להם רעיונות, תפיסה שנלקחה הישר מהמיתולוגיה של הקו קלוקס קלאן; כך ברעיון שיש "שופטים אקטיביסטים", שתופסים את מקומם של מחוקקים (ולא, נניח, מגינים על אנשים מפני עריצות הממשלה והרוב).

על בית המשפט העליון של זמנו אמר תומס ג'פרסון משפט מריר: "משהפסידו הפדרליסטים [יריבי המפלגה הדמוקרטית שבראשה עמד – יצ"ג] בבחירות, הם התבצרו בבתי המשפט". עשרים שנה ויותר אחר כך, כשפסק בית המשפט העליון שהממשלה הפרה אמנות שחתמה עם אחד השבטים והורה לה להפסיק לעשות זאת, מיוחסת לנשיא דמוקרטי אחר, אנדרו ג'קסון, האמירה ש"ג'ון מרשל [נשיא בית המשפט העליון] פסק את פסקו; יואיל נא לאכוף אותו".

זה, פחות או יותר, המצב שבו נמצאת ישראל היום. בעשרים השנים האחרונות, הפך בג"צ למפלטו העיקרי של המחנה הדמוקרטי, שניגף פעם אחר פעם בקלפי. הוא ניגף בו, לא מעט, משום שתמיד היסס לזהות את עצמו כמחנה הדמוקרטי ותמיד היסס להודות שהוא מגן, כן, גם על זכויות של ערבים. המחנה הדמוקרטי לא מורכב רק מאנשי שמאל: אין לי ספק שרובי ריבלין ודן מרידור חברים בו גם הם. אבל האלמנט הדמוקרטי, להבדיל מהאתנוקרטי, בימין גוסס מאז פרישתו של מנחם בגין.

והתוצאה היא שהממשלה, שמאז 1990 היא – בהפסקות קצרות בלבד – ממשלת ימין, מרשה לעצמה להתעלם יותר ויותר מפסיקות בג"צ שלא נושאות חן בעיניה. הממשלה עוד לא אמרה במפורש שאם זה כל כך חשוב לדורית בייניש, אז שתלך לאכוף את הפסיקות שלה בעצמה, אבל היא מאד קרובה לכך. אחרי הכל, היא יודעת שבמאבק בינה ובין בית המשפט, הממשלה תמיד תיראה פטריוטית יותר.

המאבק על דמותה של ישראל לא יוכרע בבתי המשפט. אם רוב תושביה של ישראל יחליטו שהם מאסו בדמוקרטיה, שום פסק דין לא ישנה את זה. המאבק צריך היה להתנהל ברחוב, והוא היה צריך לומר בגאון: כולנו חנין זועבי. כולנו חברת כנסת ערביה שבריוני ימין מתנכלים לזכויותיה ובריונית נלעגת במיוחד ניסתה לתקוף פיזית. איננו יהודים או ערבים – אנחנו קודם כל ישראלים. מי שמתנכל עכשיו לזועבי, יתנכל אחר כך גם לריבלין.

אבל השמאל המתון, שלא לדבר על המרכז חסר עמוד השדרה נוסח ציפי לבני, מת מפחד, ולא מוכן להסתכן בכך שיקראו לו "אוהב ערבים". בכל פעם שעולה הדחליל הזה, הוא נסוג לאחור, תוך מלמול "תראה, אני ציוני, ואני בעד יהודים, אבל…", כלומר תוך קבלת עמדות הבסיס של הימין הפולקיסטי בישראל. לא תהיה דמוקרטיה בישראל, אם היא לא תעמוד בגאווה על כך שאזרחיה הערבים שווים לא פחות מכל יהודי – ודאי יותר מזבל אנושי מיובא ממזרח אירופה כמו דב ליאור.

היכולת לראות בכל אדם אדם, היכולת להעניק זכויות שוות לכל תושבי הארץ – אלה דברים שצריך להיאבק עליהם, והמאבק לא צריך להיות בבית המשפט. למעשה, מאבק שם כנראה מזיק לו.

ועוד דבר אחד: כנס גזעני נערך אתמול (ג') ברמלה, בחסות העיריה, והכוכב שלו היה שמואל אליהו, שהתהדר בכך שהוא הופך את עירו צפת לערב-ריין ומצליח לכפות את פסק ההלכה שלו, האוסר על מכירה או השכרה של דירות ללא-יהודים. זה בפני עצמו לא היה ראוי לציון כל כך, אלמלא העובדה שאליהו קיבל שם את אות מגן כנס רמלה בשל פועלו – שהוענק לו על ידי מארגני הכנס (בחסות העיריה, כאמור) ואחד, דניאל הרשקוביץ'. אם השם לא מוכר לכם, מדובר בשר המדע והטכנולוגיה שלכם, איש הבית היהודי. אחרי זה, קשה יהיה מאד לטעון שמדיניותו של אליהו – שהוא, כזכור, פקיד ציבור מושך משכורת – איננה זוכה לתמיכה ממשלתית.

הערה מנהלתית א': אתמול התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': ביום רביעי הבא ייערך אירוע של תא סולידריות באונ' תל אביב, שיעסוק בתופעת הפוגרומים המכונה "תג מחיר". באירוע ידברו איתמר שאלתיאל, שלום בוגוסלבסקי, ועבדכם הנאמן. פרטים אפשר לראות כאן. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)

אתמול בצהרים נערכה בתל אביב, מול הבניין בו הוכרז על הקמת מדינת ישראל, הפגנה של אנשי שמאל מתון. ההפגנות הללו, שמאורגנות על ידי ספי רכלבסקי, נערכות בדרך כלל בימי ראשון ובדרך כלל ההשתתפות בהן מועטה יחסית – עשרות בודדות של משתתפים. אתמול היו שם מאות אנשים (היה מי שאמר חמש מאות, לדעתי היו שם שלוש מאות או מעט יותר). הסיבה היתה הכרזה על תמיכה בהכרזת העצמאות הצפויה של הפלסטינים בספטמבר.

מי שמשך את עיקר תשומת הלב לא היו מאות המפגינים, אלא קבוצה של כ-20 או 25 מפגיני נגד. הללו שיבשו את האירוע לכל אורכו: הם צרחו, צווחו, נהמו, שרקו במשרוקיות, תקעו בוו-וו-זלות, צעקו במגאפון, ועשו הכל כדי להפריע לאנשים שהתכנסו בשקט, כדי לשמוע כמה נאומים מתונים יחסית ואיזו הצהרה. בלטו בנוכחותם אנשי "אם תרצו", אותה תנועת מרכז ידועה שנהגה לומר שאין לה עמדה בשאלת השטחים ושכל מה שהיא רוצה הוא "ציונות". הפעם הם הובילו את הקהל בצעקות "בוגדים", "לכו לעזה", ו-"ארץ ישראל". תנועת מרכז, כן? יצוין שזו טקטיקה קבועה של אנשי “אם תרצו”: גם למצעד זכויות האדם הם הגיעו עם וו-וו-זלות.

ב"אם תרצו" נוהגים, עם או בלי קשר ללשכת ראש הממשלה, לייבב מרה על החיה המיתולוגית המכונה "דה לגיטימציה". ובכן, הם ישמחו לדעת שהם את חלקם לאותה תופעה כבר תרמו: הניו יורק טיימס דיווח בזעזוע קל על קריאות ה"בוגדים" ו"יהודים נאצים" – הקריאה הזו, בחוצפה חריגה אפילו לתנועה הפולקיסטית היהודית, הוכוונה כלפי חנה מרון – שהשמיעו אנשי הימין.

מה שלא היה ברור הוא מה הם עשו שם. אחרי הכל, בקריאה להקמת מדינה פלסטינית אין שום דבר חדש או מעורר מחלוקת. לעזאזל, אפילו בנימין נתניהו אמר פומבית שהוא תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. אחרי הכל, המשמעות של שלילת הפתרון הזה ברורה – מדינה אחת לשני עמים.

אז על מה היה כל הרעש? למה דני דנון דרש שאנשי הרוח שחתמו על המנשר יחזירו את פרסי ישראל, ולא דרש שבנימין נתניהו יודח מראשות הליכוד? משתי סיבות. קודם כל, הימין הישראלי יודע שכאשר נציגיו מדברים על שתי מדינות, הם משקרים. המטרה שלהם, ונתניהו נתפס אומר את זה בשיחה פרטית, איננה להגיע להסכם שלום; היא לטרפד אותו. הם רוצים לתקוע כמה שיותר מתנחלים בגדה המערבית, עד שאי אפשר יהיה לפנות אותם. הם מתעלמים מהמשמעות ארוכת הטווח של המעשה. סביר מאד, אגב, שהם הצליחו; שפתרון שתי המדינות כבר לא רלוונטי.

הסיבה השניה היא שהם פשוט לא מוכנים לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד, כי הוא יוצר אצלם דיסוננס קוגניטיבי. אז הפתרון שלהם, כחלק מתקיעת האצבעות באוזניהם-שלהם, הוא להשתיק את הדוברים. אם יהיה מספיק רעש, מספיק שריקות וחצרוצים, אי אפשר יהיה לשמוע אותם, ואז לדברים לא תהיה משמעות. אז עשו רעש, יידן; קראו למי שחושב אחרת "בוגד"; אולי, כמו בת יענה, אם לא נדבר על זה אז זה לא יקרה.

44 שנים אחרי הכיבוש, לרוב הימין עדיין אין תשובה לשאלה הפשוטה: "אז מה הפתרון שלך?". הישרים שבהם, כמו רובי ריבלין ומשה ארנס, מדברים במפורש על מדינה דו לאומית; האחרים עדיין הוזים שהם יוכלו להמשיך ולקיים משטר אפרטהייד. עד שלעולם יימאס מאיתנו סופית, מה שמתקרב מרגע לרגע. ואז, כמובן, הם יאשימו את מי שקודם הם ניסו לסתום לו את הפה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. כמו כן, אחד הקוראים מסר לי אישית שי אלכוהולי משובח. אני רוצה להודות בזאת לשניהם.

(יוסי גורביץ)