החברים של ג'ורג'

בנימין נתניהו מצליח בעקביות לבזות את עצמו, שזה לא כל כך נורא, אבל באותה הזדמנות הוא גם מבזה את מעמד ראש הממשלה, שזה קצת יותר מדאיג.

אמש יצא איווט ליברמן, מנהיג מפלגת ישראל ביתנו שגם מחזיק בתואר שר החוץ, לעוד התקפה בוטה על כל העולם ואשתו. כמו בפעם הקודמת, באו"ם, הוא ניצל אירוע רשמי – נאום בפני שגרירי ישראל – לצרכים מפלגתיים. הוא התנער מעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל, בה למרבה החרפה הוא עדיין חבר, ותקף גם את ראש הממשלה, שאת העמדות שלו הגדיר כ"לא מציאותיות". הוא יצא למתקפה חזיתית נגד טורקיה, כינה את ראש הממשלה ושר החוץ שלה שקרנים, וחיסל את המדיניות של נתניהו מול אנקרה.

ומה היתה התגובה של נתניהו? גמגום חיוור, אמירה שדבריו של ליברמן "משקפים רק את עמדותיו". אין דבר כזה: ישראל נשלטת על ידי ממשלה קואליציונית. דבריהם של השרים משקפים את עמדות הממשלה. אין דבר כזה, אמירה של שר שהיא רק "דעתו האישית", ודאי לא של שר החוץ, שכל מה שיש לו הוא יצוגיות. המינוי של ליברמן לשר החוץ הוא, ללא ספק, המינוי הגרוע ביותר של שר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הוא מעורר געגועים עזים לשר החוץ דוד לוי, שלא היה שר חוץ טוב במיוחד אבל, למרות הלעג שעורר עליו בשעתו, לקח את התפקיד שלו ברצינות, ולא השתמש בתפקיד כפלטפורמה לקישוש קולות ונאומי תגרנות גרידא.

התגובה של נתניהו לאמירה של שר שלו שהוא "בלתי מציאותי" היתה צריכה להיות מכתב פיטורין. שמעון פרס כתב מכתב כזה לאריאל שרון באמצע שנות השמונים על הרבה פחות, על האמירה ש"יש לנו ראש ממשלה מעופף". שרון למד את הלקח: כששרי ש"ס ניסו לעשות לו את התרגיל ע"ש אריה דרעי – ללכת עם הקואליציה, להרגיש בלי – ולהצביע נגד הממשלה, הוא שלח לכולם מכתבי פיטורין ואילץ אותם לזחול חזרה. בהיותו שרון, הוא עשה את זה בחדווה רבה ונהנה מכל רגע.

ראש ממשלה חכם היה מפטר את ליברמן ומשאיר את שאר השרים של ישראל ביתנו בממשלה, כדי לארגן לליברמן צרות פנימיות במפלגת הגמדים שלו. לנתניהו אין את האומץ: הוא מעדיף להוכיח שהוא ראש ממשלה גרוע אפילו יותר מאהוד ברק, והוא מוכן לספוג הכל כדי לסחוב עוד כמה חודשים בשלטון. הוא מעדיף לנגב את היריקה של ליברמן מהפנים ולטעון שזה גשם. לראש ממשלה יש שלוש הנאות: הכסף הלא רע שהוא עושה מהתפקיד ועוד יותר מכך מההרצאות והספרים אחר כך, המעמד של מדינאי בכיר שמוקנה על ידי התפקיד מעצם ההחזקה בו, והידיעה שהוא יקבל כמה שורות בספרי ההיסטוריה. נתניהו ישאר עם הכסף, סביר להניח, אבל מי יתייחס אליו ברצינות כמדינאי בכיר אחרי זה? והוא באמת ירצה לקרוא את מה שלהיסטוריונים יהיה לכתוב על ממשלת העוועים שלו?

עכשיו, זכותו של נתניהו להתבזות, ואין ספק שהוא הרוויח ביושר – בניגוד לכל דבר אחר – כל בזיון שהוא סופג; אבל בכל זאת, הוא ראש ממשלה, יש לו חובה לייצג את ישראל בצורה ראויה בעולם, וכל תרגיל כזה של ליברמן שעובר בלי תגובה, יוצר תקדים שהליברמן הבא ישמח לנצל. חוסר התגובה של נתניהו מדגיש, שוב, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים – ואפילו זה לא, רק סכסוך מפלגתי מתמשך; שיחסיה של ישראל עם העולם תמיד יעלו לעולה על מזבח שלמות הקואליציה. במדינות אחרות, קצת יותר רציניות, מסתכלים על זה בחוסר הבנה וחוסר אמון. כשנתניהו משאיר את ליברמן בתפקידו, הוא אומר בעצם שלממשלה אין אחריות קולקטיבית, ושכל שר יכול לעשות כישר בעיניו. כרגיל, את מחיר השגיאות וההשתפנות של נתניהו תשלם ישראל.