החברים של ג'ורג'

איאן קרשאו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, הציע תיאוריה להסברת הרדיקליזציה של המשטר הנאצי: המסר המעומעם של היטלר עצמו לא סיפק את הקנאים שבשטח, פעיליה של המפלגה, והללו שוב ושוב הפעילו לחץ מלמטה כדי לדרבן את ההנהגה לרדיפה אקטיבית יותר של אויבי המשטר. ההנהגה עצמה הגיבה על פי הצורך: חוקי נירנברג היו, בין השאר, תגובה לחשש להתפרצות אלימה מצד פעילי השטח ותיעול התסכול שלהם לערוצים מסודרים יותר וביורוקרטיים יותר. במקביל, המשיכה ההנהגה לפמפם הסתה ובעצם הזמינה לחץ עליה עצמה. ההנהגה היתה מודעת היטב לתפקידה: ברצותה – כמו, למשל, לפני האולימפיאדה של 1936 – היא היתה מסוגלת להרגיע את השטח על ידי הורדת רמת ההסתה. לדיאלוג הזה בין ההנהגה ובין פעילי השטח קרא קרשאו "לכוון לדעת הפיהרר": הפעילים ידעו מה כוונתו האמיתית של היטלר, וניסו לדחוף אליה כדי, בין השאר, לקדם את מעמדם-שלהם.

דיאלוג מעין זה מתנהל השבוע בין פעילי השטח היודו-נאצים בישראל ובין ההנהגה שלהם. בבבת ים נערכה הפגנה שמטרתה היתה מאבק בערבים, ספציפית בחשש ה"התבוללות", או, במילים מהז'רגון המדויק יותר והמכובס פחות, חילול הדם. אחד המשתתפים קרא להרוג נשים יהודיות שיוצאות עם ערבים. אפילו הנאצים לא הלכו רחוק כל כך.

חלק ניכר מהמפגינים בבת ים הופיעו יממה לאחר מכן בדרום תל אביב. הם אפילו נשאו את אותם השלטים: "יהודים, בואו ננצח! בנות ישראל לעם ישראל, המטה למען בת ים יהודית". אין שום הבדל בין השנאה לפליטים ובין השנאה לערבים: המדובר באותה השנאה ללא-יהודים. ההפגנה בדרום תל אביב היתה, לכאורה, נגד "עובדים זרים" – אבל באותה דרום תל אביב הופעלה אלימות כנגד חמישה אזרחים ישראלים, אחד מהם חייל לשעבר, שכל חטאם הוא דמם: הם לא היו יהודים. הם נאלצו לנטוש דירה שעליה שילמו, לאחר שאיימו לשרוף אותם בתוכה. זה לא היה איום סרק: טרוריסטים יהודים משכונת התקווה הציתו ב-2008 שתי דירות שבהן התגוררו ערבים. הידיעה הופיעה לרגע, ונעלמה. השבוע, בשיא ההסתה נגד הזרים, הושלך צמיג בוער, מלא חומר בערה, לעבר דירה באשדוד שבה התגוררו פליטים סודאנים, ורק כפסע היה ביניהם ובין מוות בשריפה.

מבחינת המסיתים ומבחינת המוסתים כאחד, אין הבדל בין הפליטים ובין הערבים. שניהם זרים ושניהם מאיימים – תודעתית, אם לא במציאות. רועי מאור מביא שורה של ציטוטים מצוינים בנושא.

ההסתה כנגד הפליטים מגיעה מלמעלה, מהממשלה. על צאצא המהגרים האפריקנים אלי ישי אין צורך להכביר מילים, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד שבשרים המסיתים, רק הבוטה שבהם – כנראה מתוך ההבנה שהשנאה שהוא מפיץ היא נכס אלקטורלי, לא נטל, בקרב קהל מצביעיו. המפכ"ל דודי כהן הודיע שלשום (ד') שהוא חושש מפשיעה בקרב הפליטים, בהתעלמו מהעובדה שמחקר של הכנסת מצא (זהירות, PDF) שהפשיעה בקרבם נמוכה מאשר בקרב הישראלים. בהתחשב במה שקורה כאן בימים האחרונים, ההצהרה של כהן היא הסתה נפשעת, שיכולה לנבוע מבורות (אי הכרת החומר) או רשעות.

ומעל לכל, עומד המסית הלאומי. כל הקריירה של בנימין נתניהו רוויה בהסתה, מהשעטות שלו לזירות פיגועים בימי ממשלת רבין, עבור באסיפה ההיא בכיכר ציון, דרך ה"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", עבור ב"כולם פה ליכודניקים" לפני שהסיר את השכפ"ץ, דרך "הם מ פ ח ד י ם" הידוע לשמצה, עבור בהסתה נגד ערביי ישראל במהלך תרגיל האש "עופרת יצוקה".

השבוע הגדיש נתניהו את הסאה. בתגובה לגל ההתקפות הגזעני, הוא הודיע לאומה שכוונתם של המסיתים רצויה, אך מעשיהם לא רצויים. הוא קרא לאזרחי ישראל "לא לקחת את החוק לידיים". כאילו הצתת דירות ואיומים ברצח הם אמצעים חוקיים, שרק מופעלים על ידי אנשים בלתי מוסמכים. הוא שב ודיבר על הצורך ב"שמירה על החוק", והצהיר שוב ושוב בפני פעילי השטח שהוא הבין אותם, שהממשלה איתם, שהם בונים גדר. על ההסתה כנגד האזרחים הערבים הוא לא אמר מילה, גם לא על העירוב בין ההסתה נגדם ונגד העובדים הזרים. הוא דיבר על בניית גדר. הוא לא אמר מילה על מחנה הריכוז שהממשלה בונה בדרום, למי שיצליחו בכל זאת לעבור את הגדר. בלי אלימות חסרת סדר, בבקשה: הביורוקרטיה תטפל ב"בעיה" בדרכה שלה.

למה רכב נתניהו על הגל הזה? אולי משום שזה טבעו לרכוב על גלי הסתה. כך, אחרי הכל, בנה את הקריירה שלו. אולי הוא חושש שאלמנטים אחרים יציגו אותו כרכרוכי שלא מגלה את הנחישות שהאוכלוסיה רוצה. אולי, עולה חשד מטריד, משום שהוא יצית מדורות שנאה ברחבי ישראל, זה יסיח את הדעת מהשריפה בכרמל, ועל האופן שבו הוא וממשלתו, למרות דו"ח תוקפני של מבקר המדינה, חמקו מקבלת אחריות לה. אולי, אם הוא יתייצב לצד המסיתים, יישכחו לו שלל כשלונותיו.

בינתיים זה עובד לא רע בכלל.

עדכון: ביום שלישי נכחתי בכנס של "שוברים שתיקה" לרגל השקת הספר החדש שלהם, "כיבוש השטחים" (תמונות אפשר לראות כאן, את הספר עצמו אפשר להשיג כאן ובקרוב גם בחנויות הספרים). במהלך הכנס שאלתי את פעיל "שוברים שתיקה", מיכאל מנקין, מה הנהלים שעל פי הם מחליטים שעדות ראויה לדפוס, שאלה שכמה מגיבים העלו בתגובה לפוסט בנושא.

מנקין הסביר שהם פועלים כך: הם ממעטים לקבל עדים שפונים אליהם, וברוב מוחלט של המקרים מגיעים אל העדים בעצמם. המראיין הוא תמיד אדם ששירת באותו גזרה כמו המרואיין, הראיון נמשך שעות והם משתמשים בקריטריונים עיתונאיים לבירור ראיות. עבירות שמנסיונם של אנשי "שוברי שתיקה" הן נורמטיביות, כמו גניבות במחסום, מדווחות ללא חקירה נוספת; עבירות שמנקין הגדיר כ"חורגות מהנורמטיביות מבחינת ההתעללות" לא הופכות לדיווח עד שיש להן אישור מידי עד שני. אנשי "שוברים שתיקה", הוא הבהיר, ממעטים מאד בפרסום של עדויות שמיעה, ויש להם עדויות רבות שהם לא פרסמו, למרות שחלק מהן נמצאו אמינות. (העדכון הזה פורסם גם בפוסט הרלוונטי.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)