החברים של ג'ורג'

ברשת מסתובב עכשיו עלון המזהיר מפני סכנות הסילבסטר. העלון רצוף שגיאות גסות: הוא טוען, למשל, שסילבסטר הראשון היה אפיפיור, בעוד שתואר מדויק יותר יהיה הבישוף של רומא: האפיפיורות לא קיבלה את הכוח שאנו רגילים לו עד המאה ה-11. אפילו אם נניח לטעות הזו, שיכולה לאפיין אנשים שאינם מכירים את תולדות הכנסיה הקתולית, הרי שיש שם טעות מצמררת יותר. העלון טוען, כי ב-31 בדצמבר, 1400, פרץ "הפוגרום המאורגן הראשון", בגרמניה, צרפת ואנגליה בו זמנית.

נניח לכותב, שאיננו יודע כי פשוט אין אפשרות לארגן תיאום כזה בין שלש המדינות, ולו בשל בעיות התקשורת; נניח לעובדה, כי הוא חוזר כפשוטה על עלילת הדם שהופנתה כנגד יהודים; אבל כיצד לא ידע הכותב, המתיימר להיות יהודי מאמין, כי בשנת 1400 לא היו כלל יהודים בצרפת ואנגליה?

ומה עם ידיד שלי, לא מן הבורים, שכאשר סיפר את הסיפור הידוע (הוא ידוע, נכון?) על רבי עקיבא ו"גם זו לטובה", סיים "ואז באו קוזאקים ושרפו את העיירה" – מבלי לחוש בבעייתיות של שילוב רבי עקיבא, תנא מיהודה של המאה השניה, ממנהיגי מרד בר כוכבא, בהוויה של העיירה היהודית המזרח אירופאית?

הישראלים אינם יודעים הסטוריה. דומה שיש כוונת מכוון מאחורי הדבר. ראשית, שלפה מערכת החינוך הישראלית את ההסטוריה היהודית מכלל ההסטוריה העולמית, והציגה אותה כדבר נפרד: יש "הסטוריה יהודית", ויש כל השאר. שנית, הפכו את ההסטוריה היהודית כולה להסטוריה לקרימוסה, הסטוריה של דמעות: הלימוד מתמקד בחורבן בית שני – ולא באמונות ובתרבויות שפרחו בתקופתו; בחורבן יהדות הריין בעת מסעות הצלב (מהם מסעות הצלב? מהי נצרות? לא חשוב. נוצרים הם אנשים שהורגים יהודים), ולא ברש"י ובבית מדרשו; בגלות ספרד ובאינקוויזיציה הספרדית, ולא בתור הזהב של ספרד; ובין שני אלה, כמובן, היו באירופה רק עלילות דם.

הסיבה, כמובן, היא התפיסה הציונית. שלילת הגולה, המתעלמת מן העובדה החותכת כי רוב מכריע של ההסטוריה היהודית נכתב בגולה; כי גם בטרם חרב הבית השני ישבו רוב יהודי העולם מחוץ ליהודה; השאיפה להסטוריה "נורמלית", הסטוריה של דם ומלכים ומלחמות, גרמה להסטוריוגרפיה הציונית – לפחות בגירסת בית הספר שלה – לדלג על 2000 שנים קריטיות.

אם נוסיף לכך שנאת זרים רבת דורות, ותפיסה הגורסת כי מה שמעניין לא יהודים לא צריך לעניין יהודים – נקבל חברה חסרת עוגנים הסטוריים. באוזני שמעתי מדריך תיירים ישראלי, המסביר תחת שער טיטוס כי הקיסר הפלאביאני היה בעצם אפיפיור (הוא טעה במשמעות הכתובת pontifex maximus; וכי מי יכול היה ללמדו כי האפיפיורים נטלו תואר זה מן הקיסרים?). שמעתי בוגרי ישיבות תיכוניות הסבורים שאפלטון חי אחרי הרמב"ם: אחרי הכל, חלק גדול מן הטענות שלו מזכירות את אלו של הרמב"ם. אנשים חושבים שהחשמונאים ניצחו את הרומאים דווקא, ושאין להם מושג אם היוונים באו לפני הרומאים, או להיפך.

ולמה שיהיה להם? בשרשרת האינסופית של "בכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו, ועשו עבודה די טובה", האם זה באמת משנה אם קודם היו אלה המצרים ורק אחר כך הנאצים, ואיפה, בדיוק, נמצאים הביזנטים בשלשלת הזו? וכך יש אנשים שאינם מכירים כל תרבות – אפילו לא את זו היהודית. אנשים שלא ממש סגורים מתי היה בית ראשון (ההוא שהחריבו היוונים, כידוע), ומתי בית שני, מי הם החסידים, ומה הם רצו, בעצם.

וכידוע, אין ואקום. את מקום ההסטוריה תופס המיתוס: המיתוס של "כל העולם נגדנו, תמיד, אפריורי"; מיתוס שמאפשר להפוך את עלילת הדם על פיה, ולהאשים את כל הנוצרים בשנת 1400 בקשר כנגד היהודים שביניהם; המיתוס לפיו במקום בו נמצאים היהודים, נמצאים גם הקוזאקים; שהשואה משמשת כשיאה של שרשרת מיסטית כלשהי, וששואה נוספת נמצאת מעבר לפינה. שרשרת ארוכה, שאין לה רצף סיבתי, משום שאיננה זקוקה לסיבה.

ניטשה שאל פעם "כיצד מועילה ומזיקה ההסטוריה לחיים": כיצד מזיק העדר ההסטוריה לחיים אנחנו רואים בכל פעם שבו אנו מביטים על העדר המבוהל הנקרא הציבור הישראלי.

(הערה: הטקסט הזה התפרסם במקורו בנענע, לפני כשבע שנים. חשבתי שלרגל השנה הבאה עלינו לטובה, ראוי להזכיר אותו.)

(יוסי גורביץ)