החברים של ג'ורג'

כשקראתי, לפני כחודש, את הפסיקה ב"תורת המלך" שקבעה ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך כדי פגיעה בגדולים," היא הזכירה לי משהו. לא זכרתי מה. זה עמד על קצה הלשון זמן רב, ואז השתחרר: אסטיאנקס.

* * * * *

באיליאדה מתואר אסטיאנקס כתינוק, בנם של הקטור ואנדרומאכה. שמו האמיתי, ×–×” שנתן לו אביו, הוא סקמנדריוס, אבל השם אסטיאנקס – "מגן העיר" – על שם אביו. גורלו לא מצוין בכתבים ההומריים (אם ×›×™ אנדרומאכה, לאחר מותו של הקטור, מתארת את גורלו מכמיר הלב של יתום), אך בכתבים הבתר-הומריים נטען ×›×™ לאחר חורבנה של טרויה, הורה אודיסאוס על רצח הפעוט, משום שחשש ×›×™ יקום לנקום את מות אביו.

רצח אסטיאנקס מועמד במרכז הטרגדיה של אוריפידס, "נשות טרויה". יש להתעכב עליו. "נשות טרויה" נכתב ב-415, זמן קצר לפני שאתונה יצאה להרפתקה הסופנית שלה בסיקיליה, וזמן קצר לאחר כיבוש מלוס על ידי האתונאים, כיבוש שנתפס כשערורייתי.

ההיסטוריה של מלחמות הפלופונס של תוקדידס בנויה כטרגדיה; היא מתארת את שקיעתה ונפילתה של הדמוקרטיה האתונאית. רגע השיא של אתונה מגיע בנאום ההלוויה של פריקלס, בספר השני. בספר השלישי, יורדים האתונאים למדרגתם של הספרטנים – שהשמידו, באותו הספר, את אוכלוסייתה של פלטייאה, באופן מנוול במיוחד – ומורים על השמדת האוכלוסיה של האי המורד לסבוס. אבל אחרי שהחליטה האסיפה, בדרישת הדמגוג קליאון, על הרצח, קרה משהו מוזר; האתונאים חשו שההחלטה הזו נפשעת, וכינסו אסיפה שניה כדי לדון בהחלטתם. אזרח בשם דיאודוטוס בן אאוקראטיס נשא נאום שבו שכנע את האתונאים שאין ×–×” משום האינטרס שלהם להשמיד את אוכלוסיית לסבוס, וספינה מהירה יצאה עם פקודתה החדשה של האסיפה, האוסרת על הטבח.

×–×” ×”×™×” ב-427. 11 שנים לאחר מכן, התדרדרותה של הפוליטיאה האתונאית גרועה עוד יותר. בחריגה חסרת תקדים, שאיננה חוזרת לאחר מכן, מתאר תוקידידס את המשא ומתן בין האתונאים ובין תושבי מלוס לא כרצף סיפורי, כמנהגו, אלא כדיאלוג. המיליים הבהירו שהם שומרים על נייטרליות במלחמה הגדולה, שהם אינם אויביה של אתונה, ושאינם רוצים במלחמה; האתונים התעקשו על ×›× ×™×¢×” מוחלטת שלהם, או שיחריבו את העיר בחרב. הם הבהירו ששלטונם הוא ×–×” של החרב העירומה: "אנו עצמנו לא נשתמש במליצות נאות, שאנו שולטים בדין, משום שמיגרנו את הפרסי, או שאנו באילם עליכם עכשיו משום שנעשה לנו עוול, ולא נגבב עליכם המון מילים, שאין איש נותן בהן אמון… אתם ואנו נאמר מה שאנו חושבים באמת, ונשאף להשיג את מה שניתן להשיג, שכן אתם יודעים כמונו שבעניינים האנושיים הצדק בא על אשורו רק כשכוח הכפיה של שני הצדדים שקול, ושהחזקים מבצעים מה שיש לאל ידם, והחלשים נכנעים להם." (ספר חמישי, פט', תרגום א.א. הלוי).

תושבי מלוס סירבו להכנע, התנהל מצור ארוך, ובסיומו כבשו האתונאים את העיר, טבחו את כל הגברים הלוחמים, כבשו את הנשים והילדים לעבדות, ושלחו מתנחלים אתונאים למלוס. מספר גדול של שפחות ממלוס הגיע לשווקים של אתונה. בחגיגות הדיוניסיה הבאות, בשנת 415, העלה אוריפידס את "נשות טרויה".

* * * * *

יחסו של אוריפידס לנשים נחשב לשלילי. "איפיגניה באאוליס" שלו, שבו מתנדבת איפיגניה להקריב את עצמה ובלבד שהצבא היווני יוכל להפליג למלחמה, נחשב לנקודת שפל. התפיסה הזו היתה כה רווחת, עד שהקומיקאי אריסטופנס ביסס עליה מחזה שלם, "התסמופוריות". הוא חורג מהתפיסה הזו לחלוטין ב"נשות טרויה".

האתונים, כיוונים אחרים, העריצו את כתבי הומרוס, ואף שהוא היה מסוגל לגלות הומניזם –

ואודיסס נפשו תתמוגג בצער ודמעיו על לחייו ועפעפיו,

כאשה הבוכה בכי תמרורים ומחבקה לבעלה יקירה,

אשר נפל בחרב עת נלחם על עירו ועל עמו,

להרחיק מעירו וטפו את יום העברות הנורא;

ראתה אותו והוא גוסס, עודו מפרפר באבריו,

ועליו התנפלה, ותישא קול ילל נורא, אך המה

אחור יהדפוה ברמחים, ימחצו ערפה וכתפה,

ינהגו אותה בשביה לעמל ותלאה בנכר,

ונבלו לחייה הנאות מעצר יגונים וצער –

ככה נגרו מעיני אדיפוס דמעותיו של חמלה.

(אודיסיאה, שיר שמיני, 521 והלאה, תרגום טשרניחובסקי)

– הרי שההבלחות הללו נדירות בין תיאורי הגבורה והמאצ'ואיזם. כתבי הומרוס, ומלחמת טרויה במיוחד, שימשו לעיתים קרובות כרקע למחזות פטריוטיים באתונה (כמו, למשל, "איפיגניה באאוליס" שכבר הוזכר).

אוריפידס הופך את המוסר על ראשו. "נשות טרויה" לא מתואר מנקודת המבט המקובלת, של הרוס יווני; הוא מתואר מנקודת מבטן של ארבע הנשים שקוננו על מותו של הקטור – אנדרומאכה, אשתו; הֵקַאבֵה, אמו; קסאנדרה, אחותו; והלנה.

החיילים היווניים מתוארים כמרושעים ובריוניים. מנלאוס, המלך הכובש, לא עומד בקסמיה של אשתו, הלנה, ובמקום להוציא אותה להורג הוא מקבל את זו שהציתה את כל המלחמה חזרה כאשתו. היוונים רוצחים את פוליקסאנה, בתה של הקאבה, על קבר אכילס, כקורבן; ובמרכז המחזה עומד רצח אסטיאנקס. שליחו של אודיסאוס, החייל הצייתן טלתיביוס, מגיע עם הבשורה. אודיסאוס החליט שאין להניח לבנו של הקטור לגדול, שמא ינקום. הפקודה בעליל לא נוחה לטלתיביוס, מציקה לו – הוא מנסה ככל יכולתו להתחמק ממנה – אבל פקודה היא פקודה, ואם לא נציית לפקודות יקרוס כל הסדר החברתי. במיטב המסורת של "יורים ובוכים", משליך טלתיביוס את הפעוט מראש החומות, על פי הנהלים, תוך שהוא מקפיד לנתק את עצמו מהמעשה. כשאנדרומאכה מנסה להגן על ילדהּ, הוא מאיים עליה באלימות ובכך שאם לא תמסור אותו להריגה, גם קבורה לא תהיה לו.

בסוף המחזה, בעוד טרויה בוערת ברקע, קוברת הקאבה את גווייתו המרוסקת של אסטיאנקס, ומתנערת מהאלים, כפי שהם התנערו מטרויה. היא מנסה להשליך את עצמה אל הלהבות, ובלבד שלא תהפוך לשפחתו של אודיסאוס; החייל הטוב טלתיביוס מונע זאת ממנה. נהלים הם נהלים.

* * * * *

לזכותם של האתונאים ייאמר שהם העניקו ל"נשות טרויה" את הפרס השני בתחרות באותה שנה. אבל מאוחר יותר ב-415 התרחשה הפרשה המסתורית של השחתת ההרמות – פסלי פאלוס גדולים שהיו מוצבים בצמתים – ואתונה נסחפה לציד מכשפות ארוך. כשהגיחה ממנו, הדבר היה כבר לאחר התבוסה הגדולה בסיקיליה, סמוך לקשר הראשון נגד הדמוקרטיה. אוריפידס יסיים את ימיו כגולה-למחצה במקדוניה, בתאונת ציד משונה שעוררה כבר אז חשד שמא היתה רצח מוסווה.

אתונה, מונהגת על ידי המון הפכפך, היתה מסוגלת להכנס להתקפי ציד מכשפות. מקרה ההרמות לא היה הראשון וכנראה גם לא האחרון. אבל ב-415, באמצע מלחמה כבדה, יכלה אתונה לכבד את מי מבניה שהציג מראה מכוערת מאד מול פניה. באותה שנה, הצליח אוריפידס לומר לאתונאים שרצח ילדים הוא פשע, גם במלחמה, גם אם יש תירוץ קלוש לו, ולהציג בפניהם את מחירה של המלחמה כלפי הלא-לוחמים.

מקובל במקומותינו לדבר על מעלתה הגבוהה של התרבות היהודית מול זו היוונית – במיוחד כאשר חוגגים סביבנו את הנצחון היהוויסטי על המתיוונים – ועל כן רצוי לזכור שהחשיבה הרבנית האורתודוקסית לא הצליחה עדיין לטפס למדרגה שהגיע אליה מחזאי אתונאי בודד לפני 2424 שנים. רצוי לזכור שהרבנים עדיין תקועים במוסר עידן הברונזה, שבו ילד יכול להוות איום "אם יגדלו להזיק", ושעל כן יש לעשות מאמץ מיוחד להרוג אותו. רצוי גם לזכור שאותו מוסר בדיוק מצדיק את הריגתם של כל ילדי ישראל, שעל פי חוק מחויבים להיות לחיילים ולאויבי הפלסטינים. אבל נראה שאין לצפות ממי שחושב שיש "מוסר יהודי" או שהיהודים הם "עם נבחר" להעפיל למדרגתו של אתונאי.

(יוסי גורביץ)