החברים של ג'ורג'

הצבא המוסרי יותר מהחמאס מצא את עצמו מעורב, בשבוע אחד, בשתי שערוריות מביכות: מצד אחד, יש לנו את הקמ"ן המחורמן, קצין מודיעין שהודיע למפקדיו שהוא ביצע מעשים מגונים בקטינים שעליהם היה מופקד. הקטינים מכחישים, הבוקר התפרסם שחיל המודיעין ידע על המעשים המגונים-לכאורה קודם ששלח את החייל לקורס קצינים. מה יש לומר, מיטב בחורינו. ואם זה לא היה מספיק, התירוץ של הקמ"ן הוא, בלשון המכתם, גרוע יותר מהעבירה: הוא אומר שהוא הפליל את עצמו במעשים שלא עשה, כדי להפסיק את החוזה שלו עם צה"ל. נו, ידענו שעתודאים רבים נופלים כמו זבובים לרשת שהם מגלים שהיא מאוסה הרבה יותר משחשבו, אבל עד כה לא ידענו שחלק מעדיפים להיות מוכתמים כבזויים שבעבריינים ובלבד שיוכלו לפשוט מדים.

השערוריה השניה, והמבוססת יותר, היא זו של המאבטח של הרמטכ"ל, המכונה א'. הלז חשוד במעשה סדום ונסיון אונס של צעירה באזור הנמל. אתמול (ה'), כפי שאי אפשר היה שלא לדעת, הודיעה המשטרה שערכה בדיקת DNA ומצאה התאמה מלאה בין ה-DNA של א' ובין זה שנמצא על הצעירה.

כמובן, העובדה שהמשטרה אומרת משהו, לא אומר שהוא גם נכון. גם לא ברור איך, בדיוק, הצליחה המשטרה לשים יד על ה-DNA של א'. האם הוא היה טמבל מספיק כדי לתת להם דגימה? האם היא הוצאה ממנו בעורמה? האם המשטרה פשוט שמה יד על הדגימה שהוא אולץ לתת לצבא? הנה שאלות שצריכות להתעורר, בפעם הבאה שהמאגר הביומטרי יעלה לדיון. גם העיתונות זקוקה לניעור, במיוחד אם נפלה קורבן לתרגיל משטרתי (ואז צריך לשאול אם היתה קורבן או שותף מרצון), אבל גם אם לא. חברים, את אף אחד לא צריך לעניין מה חושבת ארוסתו של א', ואין שום סיבה שניחשף אליה. אלה חדשות, לא תכנית מציאות.

אבל אם נצא מנקודת הנחה שהמשטרה אומרת אמת – שיש לה דגימת DNA של א' והיא גם תואמת ל-DNA שנמצא על הקורבן – עדיין יש נקודה אחת לא ברורה. המשטרה אמרה אתמול, פעם אחר פעם, שהיא עדיין מנסה לשבור את א' (הביטוי שלהם) ולהוציא ממנו הודאה במעשה, ושהוא מסרב להודות למרות שיש להם ראיות חותכות נגדו.

למה, לעזאזל? הרי אתם טוענים שיש לכם DNA. אין ראיה חותכת מזו. היא מדויקת הרבה יותר מכל עד והיא אמינה עשרות מונים על הודאה. הביטוי "לשבור" מעיד על המנטליות המשטרתית: שם מזמן שכחו שהתפקיד שלהם הוא לפצח תיקים, לא לשבור חשודים.

למה הם מתעקשים על הודאה? משום שהראיה הזו היא עדיין "מלכת הראיות" בבית המשפט הישראלי. הוצאת ממישהו הודאה, והעסק פחות או יותר נגמר; נשארה רק עסקת הטיעון. כתוצאה מכך, לאורך ההיסטוריה של משטרת ישראל, היא – כמו ארגונים אפלים הרבה יותר – התעסקה בעיקר בצורך לארגן הודאות. בשורה של מקרים, כשהפושע החצוף סירב להודות במיוחס לו, היא נקטה בעינויים.

כך קיבלנו הודאות משונות, כמו במקרה של עמוס ברנס; כמו במקרה של "כנופיית מע"צ" (שלפי התיאורים, המשטרה תלתה את אחד החשודים מעל בריכת התנינים בחמת גדר כדי לסחוט ממנו הודאה); כמו במקרה של רוצחי דני כץ (שבו הודו חמישה חשודים בכך שהם לוקים בסטיה נדירה שבנדירות – נקרופיליה פדופילית); כמו במקרה של סלימאן אל עביד, שהואשם ברצח חנית קיקוס, הודה במעשה אבל הודאתו היתה כל כך רשלנית שהוא ציין מקום לא נכון כמקום קבורתה של הגופה; ומי יודע עוד כמה אנשים יושבים בכלא בשל הודאה במעשה שלא עשו.

בחלק מהמקרים אפשר להפוך את ההודאה – במאמץ ניכר. עמוס ברנס ישב שנים ארוכות בכלא, ושוחרר רק אחרי שאחד השופטים שלו, חיים כהן, שוכנע שהורשע שלא בצדק והפך עולמות כדי לשחררו. מורשעי "כנופיית מע"צ" ריצו מאסר של שנים ארוכות, תבעו לאחריהן וזכו. במקרה של אל עביד, נכנסה מערכת המשפט לפארסה; במשפט חוזר, הוא נמצא אשם באונס אך לא ברצח של קיקוס. המשפט חזר לבית המשפט העליון, שם הורשע שוב ברצח. מערכת המשפט הישראלית מתקשה להודות בטעויות, ועוד יותר לתקן אותן. עינויים, כמובן, לא מוגבלים למשטרה; השב"כ עוסק בהם גם הוא. מקרה הדוגמא הקלאסי כאן הוא זה עיזאת נאפסו, שבשל עינויים שעבר בידי יוסי גינוסר (לימים, יקירו של השמאל הציוני) הודה במעשים שלא עשה. לנאפסו היה מזל ועורך דין נשכני. לרוב הנחקרים של השב"כ אין אף אחד משניהם.

מבחינת המשטרה, הצורך בהודאה הוא כל כך אוטומטי, שהיא מתעלמת מהעובדה שיש לה ראיות חזקות הרבה יותר. הגיע הזמן לרענן את דיני הראיות בישראל, שהתוצאה שלהן היא שישראל היא מדינה עם שיעורי הרשעה שדיקטטורות היו יכולות להתגאות בהם: 99.98%, מתוכן 91% הרשעות בעסקאות טיעון.

אשר לא', אם הוא יורשע במיוחס לו, מן הראוי יהיה להחמיר בעונשו. אין מקום להקלות בעונש בעבירות אלימות, ולחובתו של א' נזקפת נקודה נוספת: הוא היה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה. דינם של אלה שאכלו את לחמו של הציבור ושפשעו נגדו צריך להיות חמור יותר.

(יוסי גורביץ)