החברים של ג'ורג'

זה נראה כמו מהתלה נהדרת: מישהו התגנב למחנה ההשמדה אושוויץ ביום שישי בבוקר, ניצל את פרק הזמן שבו לא היה פטרול במקום, והסתלק עם השלט המפורסם – "העבודה משחררת" – שתלוי בכניסה.

אין לדעת מי אחראי למעשה. בישראל מיהרו להאשים אנטישמים. אם כן, זה אנטישמי משקיען במיוחד. בדרך כלל הם לא עוברים את שלב הבירה והמיני-פוגרום באנשים שקיומם מזכיר להם את נחיתותם הטבעית. אחרים טענו שמדובר בגנבי מתכות, שזה קצת מופרך – שום גנב מתכות, אפילו היה סקרלט פימפרנל בנשמתו, לא היה רוצה דווקא את 40 הקילוגרמים האלה. סביר שמכוניתו של מפכ"ל המשטרה הפולנית מוגנת פחות. בטוקבקים היו מי שמיהרו להאשים את האיראנים, שכביכול גנבו את השלט כדי לתלות אותו מעל לאיזה מתקן גרעיני. כנראה שיסתבר בסופו של דבר שמדובר באספן מעורער משהו, או במישהו שחשב שיוכל למצוא אספן מעורער כזה.

אישית, אני רוצה להאמין שמדובר באמן מחאה נדיר, שהצליח במעשה מבריק אחד לחשוף את כל הצביעות וההיסטריה שבפולחן השואה. ומילת הרגעה למאמינים הפגועים: העולם לא הגיע לקיצו, יש עוד שלט כזה במחנה הריכוז זקסנהאוזן.

* * * * *

האירוע ×”×–×” מדגים עד כמה הפכה תפיסת השואה בישראל לחלק כל כך מרכזי מן הזהות, עד שהיא הפכה בעצם לתחליף דת. הידיעה על גניבת השלט התקבלה בישראל בפלצות והיסטריה. הנשיא פרס נער, השר יולי אדלשטיין (תודו ששכחתם שהוא קיים) גער, וסילבן שלום פער את פי האתון שלו והודיע שמדובר ב… חילול קודש. לא פחות. הסרתו של שלט שנוצר בעבודת כפיה של אסירים, וששימש כשער הכניסה לאחד מאתרי הרצח הגדולים בהיסטוריה, הפכה לפגיעה בקודש.

ואכן, הישראלים מתנהגים כעדת חסידי אושוויצים. הם החליפו מזמן את הסמלים במציאות. גניבתו של שלט הרעידה את אמות הסיפים, אבל העובדה שישראל גזלה במשך שנים את כספי ניצולי השואה, שבנקים בישראל עדיין מחזיקים בכסף גזול ועושים ככל יכולתם שלא להחזיר את הגזילה, תוך שהם נשענים על העובדה הצינית שבכל יום יש פחות אנשים שזכאים לכספים – אלה לא גרמו לריגוש כזה. כותרות הקשורות לשלט – התבטאויותיהם הנפוחות והנלעגות של בכירים ישראלים, בעיקר, אבל גם הידיעות על הפאניקה שאחזה בפולין – מילאו את אתרי החדשות שלנו, והידיעה על הגניבה היתה הידיעה הראשית של הסמרטוטון החינמי "ישראל היום". אמנם, יש רגליים לסברה שזו היתה הכותרת משום שהכותרת של שאר העיתונים היתה מסיבה צער רב לראש ממשלתנו, דבר שהמו"ל רוצה להמנע ממנו בכל מחיר, אבל זו היתה כותרת פטריוטית לעילא.

קולו של סילבן שלום – "קריקטורה של שר חוץ" כהגדרתו הקולעת של אהוד אולמרט – לא נשמע בשעה שאולמרט וממשלתו החליטו להקציב לקשישים נזקקים ניצולי שואה 83 שקלים נוספים בחודש. גם את יולי אדלשטיין לא שמעתי אז. פרופ' חנה יבלונקה ניסתה יפה להחזיר את השפיות לדיון, תוך ציון העובדות הללו, אבל כנראה ללא הצלחה.

הטענה המטומטמת ביותר שהועלתה לאחר גניבת השלט היתה שזו "פגיעה בזכר השואה". כמה חסר עמוד שדרה, או תבונה מינימלית, צריך אדם להיות כדי להעלות טענה כזו? מטרבלינקה לא נותר דבר, רק העצים המפורסמים, ואף על פי כן לאף אדם הגון אין צל של ספק באשר לפשעים שבוצעו בה. בבלזץ נרצחו יותר מ-400,000 יהודים, ורק שלושה הצליחו להמלט ממנו; לא נותר ממנו כמעט דבר, ואף על פי כן ההיסטוריה זוכרת אותו (אם גם לא הדמיון). כך אירע גם לחלמנו. רק מי שסבור – כמו חובשי הכיפות, מכחישי שואה סדרתיים – שההיסטוריות של אירועי השואה נזילה וחסרת בסיס כמו מעמד הר סיני המיתולוגי, יכול לחשוב שההיסטוריה תנזק כתוצאה מגניבתו של שלט; ונניח לעובדה שהתיעוד הנרחב על הגניבה מעיד כאלף עדים על קיומו הארוך. אם כבר, העובדה שמיד הועמד במקום השלט שלט חלופי שהוכן מראש, היא זו שתשמש כתחמושת בידיהם של מכחישי שואה; מי שמעניק חשיבות עצומה שכזו למוצגים בני חלוף, שאינו מוכן לקבל אמת אלא אם הוא יכול למשש אותה, ימצא את עצמו בבעיה ניכרת כאשר המוצגים יחלפו – כדרך הטבע – מן העולם.

הטון הצורם ביותר בכל הפרשה היתה האדנות שבה הרשו ישראלים לעצמם להתייחס לפולין ולריבונותה. מהבחינה הצרה ביותר, לישראל אין שום זכות דיבור בפרשה: אושוויץ, כידוע, לא נמצא בישראל, והמקום הפסיק לשמש כמוקד ג'נוסייד שלוש שנים ויותר לפני עצם הקמתה של ישראל.

אבל שרים ישראלים כמו יולי אדלשטיין הרשו לעצמם לנזוף במשטרת פולין, וראש ממשלתנו היקר הודיע שהוא "מזועזע" וקרא לפולנים "לפעול כדי למצוא את הפושעים המעוותים הללו, אשר חיללו מקום בו נרצחו למעלה ממיליון יהודים". נתניהו, כמו רוב הישראלים, שכח – או העדיף לשכוח – שבאושוויץ נרצחו גם כ-150 אלף פולנים. הם, לכאורה, לא חלק מהסיפור.

אושוויץ, בכלל, נראה יותר ויותר כמו שטח כבוש ישראלי – והישראלים מתייחסים אליו ×›×›×–×”. אושוויץ מרכזית לישראלים לא פחות מירושלים. לא רק בני נוער עולים לרגל לתאי הגזים שבו, כדי להיוולד בהם מחדש; כך עושים גם חיילים וקצינים. חיל האוויר עורך מטס בשמיו. צעירים ישראלים הולכים לאירועי "מצעד החיים" – כמה אורווליאני השם ×”×–×”! – כשהם עטופים בהתרסה בדגל ישראל. ההתרסה הזו מכוונת: מטרתה להראות ש"לא הצליחו להשמיד אותנו". כלפי מי ההתרסה הזו מכוונת? לא כלפי הגרמנים, אלא כלפי הפולנים. הם, כביכול, הרשעים בסיפור, והסיפורים על התגרויות ותקיפות מצד ישראלים במקום, לעיתים שיכורים, כלפי פולנים מתרבים והולכים.

נשכחת העובדה – אם אי פעם הופנמה – שהפולנים היו מקורבנותיהם העיקריים של הנאצים, שרצחו שני מיליונים מהם לפחות. נשכחת העובדה שממשלת פולין התעקשה, במשך עשורים, שלא להבחין בין אזרחיה הנוצרים והיהודים שנטבחו על ידי הפולש הזר. נשכחת כל המורכבות ההיסטורית, כל העווית שאחזה באירופה ודרשה ממנה לבחור בין היטלר וסטאלין, וכיצד, כדבריו של טלמון, נמעכו היהודים בין שתי אבני הריחיים הללו; כי אנחנו לא דשים בהיסטוריה אלא בתיאולוגיה.

הזכרון תמיד הוא פוליטי. בישראל אין זוכרים, אין זוכרים בפקודה, את עברה הנוצרי של פלסטינה, את מאות שנות השלטון הביזנטי; בישראל שוכחים, בפקודה, את עברה המוסלמי של פלסטינה, ודאי את זה של פלסטינה של המאה ה-20; בגלל זה ארגונים כמו "זוכרות", שמזכירים היכן עמדו פה כפרים פלסטיניים, הם עוכרי שלווה כל כך. הם מחזירים אל הזכרון את מה שהקולקטיב החליט להדחיק.

סיפור גניבת השלט מראה עד כמה התעוות זכרון השואה בישראל, איך סמלים הפכו לתחליפי מציאות והפגיעה בהם הפכה לפגיעה בישראלים. זכרון השואה המעוות הוא יצירה מובהקת של השלטון, שמטרתו לשכנע את הישראלים שלמרות שהם חיים בחרא של מדינה ושהממשלה לא מתכוונת לעשות שום דבר בנידון, בחוץ בכל זאת רע יותר – בחוץ יש נאצים ואנטישמים. רציחתם של מיליוני אנשים, שדבר לא היה להם עם ישראל, משמשת כבר שישים שנה ויותר כתירוץ לכל מעשה עוולה, ו"אושוויץ" – התעתוע שהחליף את מחנה ההשמדה – הוא מקום הפולחן העיקרי. "כל ישראלי צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", אמר הפוליטרוק הראשי לשעבר של צה"ל, אלעזר שטרן, ואף אחד לא מחה. כך הישראלים כולם צריכים להיות צרובי טראומה, כאלה שגניבתו של שלט נוגעת מיד בעצביהם החשופים ומקפיצה אותם. חזרה על טראומה, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, איננה מאפשרת להבריא – והרושם המתקבל הוא שסוכני הזכרון הרשמיים שלנו אינם רוצים שנבריא.

את הפסיכוזה הזו צריך לפרק, והדרך לפרק אותה היא להפסיק עם פולחן זכרון הארס, ולהחליף אותו בשכחה בריאה. יש להחזיר את השואה אל ההיסטוריה ואל ספרי ההיסטוריה; להעביר אותה מחוויה – דוגמת הלידה מחדש בתאי הגזים, שכה רבים מדווחים עליה – לידיעה. לידיעה שיש להפנים, ולזכור רק כשצריך – כלומר, לשכוח במשך רוב הזמן.

וזה כמובן לא יקרה, ודימויים של אירועים שהתרחשו לפני שרוב מוחלט של האוכלוסיה הישראלית נולד ימשיכו להלך בחלל הישראלי, ממשיים יותר מעובדת עוניים של הניצולים ומהתעמרותה של הממשלה היהודית בהם, ומחפשים להם פורקן בפנטזיות נקמה. מה, הרי. תכליתם של המצעדים הללו, של המטסים ההם, מעל רמפת הסלקציה? לומר לעצמנו שהפעם זה לא יקרה, שהפעם יש לנו צבא, ושהפעם נקרע את האם-אמא של מי שרק יחשוב מחשבות כאלה עלינו. ועל כן, כשיהיה איום – וישראל חיה במקום רווי איומים – הוא יתפרש תמיד כאיום של השמדה, כל נסראללה ייראה כהיטלר משודרג וכל קבוצת פרטיזנים פלסטינית תיראה כיורשת המיידית של האיינזצגרופה. ואנחנו, מוכי טראומה, נמשיך לנהל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה – עד שלעולם יימאס, וזה כנראה יקרה מוקדם משחושבים. וכך מכניס אותנו זכר השואה למעגל של שנאה ועוול – שעשוי, אירונית, להסתיים בקריסתה של המדינה שנשבעה שלה זה לא יקרה.

וכמובן, הצבעה על כך הנקודות הללו היא, בפי החסידים השוטים, הכחשת שואה – כאילו אין הבדל בין האירועים ובין תדמיתם, בין מה שהיה ובין הניפוח המכוון של אירועים היסטוריים והנסיון לכפות אותם על הממשות. אפשר להבין את החסידים – אין להם זהות אחרת אלא זו שציין שטרן. אין מהות ליהדותם אלא כזו של ניצול-נאציזם-בכוח, גם אם מעולם לא ראה אנטישמי של ממש.

ריקודה הקדוש של עדת חסידי אושוויצים צפוי, על כן, להמשך ללא הפרעה.

(יוסי גורביץ)