החברים של ג'ורג'
Home » 2009

פוף, היתה עמימות


האם לישראל יש נשק גרעיני? התשובה הרשמית, אליה הגיע שמעון פרס עוד בימיו של ג'ון קנדי (!), היא ש"ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". למדיניות הזו קוראים עמימות, או, מאחר ובשמעון פרס עסקינן, "כן ולא": מצד אחד, פרס מוצג שוב ושוב כאבי פרויקט הגרעין הישראלי, ודוברים ישראלים מרמזים שוב ושוב שיש לישראל אפשרות ל"גמול איום"; מצד שני, ישראל טוענת שאין לה מושג על מה מדובר. גרעין? אנחנו? מרדכי וענונו למד על בשרו כמה מסוכן לערער על הקונספציה הזו: הוא איבד 18 שנים מחייו וחלק ניכר משפיותו.

סוף לכן ולא של פרס? (יצג. התמונה לא הופיעה בטור)

סוף ל"כן ולא" של פרס? (יצ"ג. התמונה לא הופיעה בטור)


שיתוף פעולה בשתיקה של הממשל האמריקני היה הכרחי למדיניות הזו. חלק ניכר מחומר הביקוע שיש בידי ישראל – על פי פרסומים זרים, כמובן – הגיע מארצות הברית. ממשלת ארצות הברית מחויבת, רשמית, למדיניות האוסרת על הפצת נשק גרעיני, ואם ישראל תודה שיש לה נשק גרעיני, היחסים בין שתי המדינות יהיו בבעיה, רשמית על כל פנים: החוק האמריקני אוסר על ארה"ב להעניק סיוע חוץ למדינות המפתחות כלי נשק גרעיניים. הנשיא אובמה התחמק משאלה בנושא לפני כחודש.

עכשיו מתקבל הרושם שהאמריקנים פוצצו את כל קונספציית העמימות: הפטרייה המעשנת היא מאמר רשמי של משרד ההגנה, דו"ח של הפיקוד המאוחד של הצבא האמריקני. בעמ' 41 של הדו"ח (זהירות, PDF), שנחשף על ידי בלוג-ההגנה DoD-Buzz, נאמר כך: "בפועל, יש קשת של מעצמות גרעיניות, שנמתחת מישראל במערב דרך כוחה הגרעיני העולה של איראן, עבור בפקיסטן, הודו, סין, צפון קוריאה, ורוסיה במזרח". ההדגשה שלי. פקיסטן, הודו, סין, ורוסיה כבר הדגימו את כלי הנשק שלהן; צפון קוריאה טוענת שיש לה, ומאמינים לה; ולראשונה מופיע שמה של ישראל, במסמך רשמי, ברשימה הזו.

מה עכשיו? עכשיו צריך לחשוב שוב על הפיל שבמרכז החדר שאיש לא מדבר עליו, הנושא הטכנולוגי בהא' הידיעה של ישראל. יכול להיות שמדיניות העמימות כבר לא עושה את שלה, יכול להיות שכנגד איראן המתגרענת צריך התרעה גלויה יותר. אבל הגיע הזמן לדבר על זה. העמימות הפסיקה להיות אופציה.

(פורסם במקור ב"טכנולוגי על הבוקר". חשבתי שזה מספיק חשוב.)

(יוסי גורביץ)

yossi 19 במרץ 2009 כללי , , , 19 תגובות

נוכחים נפקדים


הבריון המורשע אביגדור ליברמן מיתן את דרישותיו, ובמקום "חוק נאמנות" הוא ביקש, ועל פי כמה פרסומים גם קיבל, את הסכמת הליכוד להעברת חוק שיאפשר לישראלים החיים בחו"ל לקבל זכות הצבעה.

על פניו, מדובר בתיקון הגיוני. ישנם הרבה מאד ישראלים שאינם חיים בישראל, ובמדינות רבות מקובל שאזרחים כאלה מצביעים בקלפי מיוחדת, לעיתים בקונסוליות או בשגרירויות. המקרה הבולט האחרון היה בבחירות בארה"ב, שבהן נרשם בקרב המצביעים הישראלים שיעור חריג של מצביעי מק'קיין. ולמרות שהוא נראה הגיוני, התיקון הזה הוא פתח לרעות חולות.

ראשית, בגלל מספר המצביעים המדובר. ההגירה מישראל מקבלת מימדים שהיו גורמים לאירלנד הישנה להוריק מקנאה: לאף אחד אין מספר מדויק, אבל הערכות נעות בין 900,000 למיליון ישראלים שאינם חיים עוד בישראל. כלומר, לאורך השנים, אחד מכל שבעה ישראלים נס מישראל. כלומר, אם יש שבעה מיליון ישראלים, ועוד מיליון חי בגולה הדוויה, ל-12.5% מכלל האוכלוסיה תהיה אפשרות להשפיע על כל השאר מבלי לשאת בתוצאות. בפועל, שיעורם מכלל המצביעים יהיה גבוה משמעותית יותר: רובם הגדול אינם קטינים. נניח שמדובר בשביעית מכלל המצביעים.

כלומר, אחד מכל שבעה מצביעים יוכל להכריע על מיסים שהוא איננו משלם, ולדחוף את ישראל למלחמות שבעולן לא יישא ובהן לא יסתכן. אני מתקשה לחשוב על מדינה שמעניקה לשיעור גדול כל כך של אנשים שבחרו לא לחיות בה – וזו, כמובן, זכותם המלאה – להשפיע על מדיניותה.

מתגנב החשד שמטרת התיקון הזה היא לא לאפשר לכמיליון ישראלים המתגעגעים – מכל הדברים בישראל – דווקא אל הקלפי לממש את זכותם הדמוקרטית, אלא לדלל עוד יותר את שיעור ההצבעה של ערביי ישראל. האחראי לתיקון, אחרי הכל, הוא אביגדור ליברמן, האיש ששנאת ערביי ישראל היא סיבת קיומו. מעטים הערבים הישראלים החיים מחוץ לישראל שירצו דווקא להצביע, ואיכשהו נראה לי שאלו מהם שינסו לממש את זכותם הדמוקרטית ייתקלו בשורה של קשיים לא ברורים, שיימשכו עד שייסגרו הקלפיות.

מהותה הפרקטית של מדינה יהודית

מהותה הפרקטית של מדינה יהודית


וזו רק התחלת הבעיה. בישראל, כידוע, נוהג חוק השבות, הקובע שאם הגעתו של יהודי כשר – על הגדרת הכשרות יש ויכוח – לישראל, הוא מקבל כמתנה מן השמיים זכות הצבעה. הוא לא חייב לדעת את אחת השפות הרשמיות של המדינה; הוא לא חייב לעשות שום דבר. רק ירד מן המטוס, וכבר הוא אזרח לכל דבר.

מגיני הציונות ממהרים להזדעק בכל פעם שדנים בחוק השבות, ואומרים שיש חוקים מקבילים בגרמניה ואירלנד, למשל. נכון. אבל שם הענקת האזרחות איננה על סמך השתייכות לקבוצה דתית או אתנית; לצאצאים של אזרחים אירים או גרמנים יש אפשרות לרכוש מחדש את אזרחותם. בריטניה נוקטת בשיטה דומה: נכדיהם של אזרחים בריטים שחיו ברחבי האימפריה יכולים לקבל אזרחות מזורזת. יוון, מצד שני, שלה יש פזורה גדולה אף מזו של ישראל, ושמכירה באתנוס יווני (על פי שפה), לא מעניקה אזרחות אוטומטית; היא דורשת שירות צבאי. הודו מעניקה זכויות לאנשים "ממוצא הודי", שלא חיו מעולם בתחומה – אבל הזכויות הללו מוגבלות ביחס לאלה של אזרח הודי מן השורה.

עכשיו, אם כבר הטרחנו את הגולה הדוויה הישראלית אל הקונסוליה, למה לא להרוג שני ציפורים במכה אחת? הקונסוליה היא, כידוע, שטח ישראלי ריבוני. מדוע לא להביא אליה את המוני היהודים החמים הגרים בברוקלין, ולהעניק לכולם שם – שהרי נכנסו, טכנית, לישראל – זכות הצבעה? אחרי הכל, זו מדינה יהודית, לא? מדינה שהוקמה למען כל היהודים, וכל אחד אחר בה הוא נסבל בלבד? האם זה לא פתרון מבריק לבעיה הדמוגרפית? יקומו כל משוגעי ברוקלין, מזילי הריר על גבורה יהודית וקברי אבות, ובחתימה אחת יהפכו למצביעים מן המניין.

ואם תגיע הצעה כזו להצבעה, היא תזכה לתמיכת הליכוד (שכבר ניסה להעביר בעבר הצעת חוק שמעניקה זכות הצבעה ליהודים החיים מחוץ לישראל), לתמיכתם של החרדים, וככל הנראה גם לתמיכתה של קדימה. מי יודע, אם אחמד טיבי יאמר משהו מרגיז כמה דקות לפני ההצבעה, אולי גם לתמיכתה של מפלגת העבודה. וכך תהיה ישראל מדינה השייכת לכל יהודי העולם. יקראו לזה, כמובן, דמוקרטיה – זה עבר בהצבעה חוקית.

לא הגיוני? מופרך? זה הגיוני בדיוק כמו מינויו המסתמן של מכה הילדים לשר החוץ של ישראל, אותה תחיבת אצבע בעין העולם ו-20% מאזרחי המדינה שנתניהו (שוב, על פי פרסומים; זה לא נגמר עד ששמעון פרס ישיר, כל מה שאנחנו רואים בתקשורת בשבועות האחרונים הוא ערבוביה של ספקולציות וספינים) נכנע לה. אנדרו סאליבן תהה לאחרונה האם ישראל מתאבדת. חוק אזרחות חדש יהיה רמז לתשובה חיובית, משום שהוא יוביל את ישראל במהירות ליציאה מקהל המדינות המתורבתות.

(יוסי גורביץ)

yossi 18 במרץ 2009 כללי , , 29 תגובות

ארבע הערות: אחת היסטורית, אחת (קצרה) על היסטריה, שתיים תיאולוגיות (ואחת טכנית)

פיאט יוסטיטיה, רואט קיילום: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל ככל הנראה ג'ון איוון דמיאניוק ימות בכלא.

עדים רבים עלו על הדוכן בירושלים ונשבעו שדמיאניוק הוא "איוון האיום" מטרבליקנה, שומר אוקראיני שסונף ליחידת האס.אס. המקומית, והתביעה הישראלית האשימה אותו באחריות לרציחתם של 900,000 יהודים שם. בית המשפט המחוזי קיבל את העדויות, מצא ב-1988 את דמיאניוק אשם ודן אותו למוות.

העדים טעו, כולם. מסמכים שמצאה התביעה, עם נפילת הדיקטטורות הקומוניסטיות, אישרו שדמיאניוק שירת לא בטרבלינקה אלא בסוביבור בתקופה האמורה. במשפט שעדיין מהדהד באוזני, הקריא השופט העליון שמגר את פסק דין הזיכוי: "הוואכמן איוון דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו…"

פסק הדין של העליון היה דוגמא לטרגדיה שבה החוק גובר על הצדק: דמיאניוק זוכה מרצח ההמונים בטרבלינקה משום שהיה מעורב ברצח קטן יותר בסוביבור. בעולם מושלם, דמיאניוק היה מועמד לדין מיד על פשעיו בסוביבור ומוצא להורג על פשעיו אלה. אבל זה היה אסון יחסי ציבור לתביעה, שגם כך עמדה עם ביצה שפוכה על פרצופה.

עכשיו דורשת גרמניה את הסגרתו של דמיאניוק כדי להעמידו לדין בשל אחריותו לסיוע לרצח של 29,000 יהודים בסוביבר. ארה"ב, שמנסה שנים להפטר מפושע המלחמה הישיש, תשמח ככל הנראה להעביר אותו לידיה.

אפשר לומר בציניות שגרמניה טובה מאד בהעמדתם לדין של פושעים שלא היו מקרב אנשיה-שלה, ושכמה וכמה פושעי מלחמה גרמנים חמקו מעונש – לעיתים בשל גילם – או זכו לעונש קל. הציניות הזו במקומה. ובכל זאת, טוב לדעת ש-64 שנים לאחר מעשה, הפשע עדיין רודף את הפושע. מעניק שבבים של תקווה שעדיין יש סיכוי לצדק, שיש סיבות לפושעי מלחמה, מעומר אל באשיר הגדול ועד שאול "אני רוצה 70 פלסטינים הרוגים ביום" מופז, בוגי "הרשינו לעצמו להרוג את האשה" יעלון, ודן "מכה קטנה בכנף" חלוץ הקטנים.

היסטריה תקשורתית: כשהכל ייגמר, ונביט אחורה אל חורבות עסקת שליט, ונתהה איך לעזאזל שוב נפלנו למלכודת הזו, הנה שתי תמונות שיסבירו איך. ללא מילים.

shalitt_pic

shalitt_pic_ynet
מבעד לצעיף של "חכמת ישראל": מכשף ישראלי העלה עלינו את לעגם של המצרים. המכשף, בניהו שמואלי, טוען ששלושה מכשפים אחרים – אחד יצחק כדורי, אחד יוסף שארוק, ואחד שאול דוד חי מועלם – הטילו כישוף על שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר ב-1970 והביאו למותו.

וזה דבר הכישוף, כפי שהסבירו שמואלי: "הרב מועלם לקח איתו כבד, לב וריאה של בהמה. אחר כך לקחו הוא והרב כדורי 100 מסמרים של ברזל והיו תוקעים אותם. כנראה שעם כל תקיעת מסמר הם היו אומרים איזה דבר. עוד מסמר אחד, עוד ועוד ועוד. אחר כך שמו את הכבד על פתילה, להתבשל על האש שלושה ימים. עד שנעשה שחור כפחם. אחר כך זרקו אותו לקוברו. אז הודיעו שעבד אל-נאצר מת."

כלומר, כישוף שחור של ממש, על פי כל הכללים והטקסים; הזבל הרוחני שהוא התרומה היהודית הייחודית לתקופת הרנסנס, הקבלה. מומחים מצרים לקבלה טוענים ששמואלי בסך הכל מנסה להגביר את כוחו בקרב חסידיו השוטים, והם כנראה צודקים – הפער בן 38 השנים בין האירוע לדיווח, והעובדה שהרבנים האמורים אינם עוד בחיים ולא יוכלו להכחיש את המיוחס להם (כדורי לא יכול היה גם עשור קודם למותו), הם סממנים בדוקים של אגדה.

אבל הפרכת דבר ההבל היא החלק הפחות מעניין בסיפור. מדוע כשאנחנו רואים טקסט כזה, אנחנו מניחים מיד ש"זו לא יהדות"? בגלל אנשי "חוכמת ישראל", קבוצה של יהודים מתבוללים-פחות-או-יותר בגרמניה של המאה ה-19, שניסו להפוך את היהדות למשהו מכובד, כזה שאפשר להגיע איתו לטרקלין של החברה הגבוהה בברלין. כדי לעשות את זה, הם ניתלו ברמב"ם ובאריסטוטליות שלו, וקראו לאורה את היהדות כולה. חלקים שלא התאימו לפרדיגמה – בערך 93% – פשוט לא הוזכרו. הם לא הבינו, למשל, מדוע יש צורך לקרוא את הקבלה, שהרי כולה הבל, שטות ורעות רוח.

אמת ויציב. אבל דווקא החלקים האלה, הפרימיטיביים בגסותם, הם לעיתים החלקים האותנטיים ביותר שבדת. ליהדות – הרבה יותר מלנצרות, למשל – יש מסורת ארוכה של עושי ניסים בשקל ומעלים באוב בשנקל. אחד השמות המקובלים לטיפוסים הלא סימפטיים האלה הוא "בעל שם". התלמוד, הטקסט המכונן של היהדות – התנ"ך הוא ספח בעייתי מאד – מלא בניסים כאלה, מהסוג שחסידיהם השוטים של נזירים סורים באותה תקופה סיפרו על רבותיהם. בניגוד לאגדות הקדושים-בדרכמה האלה, שברובם נשמטו בשקט לצד הדרך, התלמוד התאבן והפך לטקסט מקודש שאין לערער עליו – עם כל הזבל הנלווה, על רבא שיצר גולם, או רבא שהרג את רבי זירא בעת סעודת פורים, משהשתכר, ולמחרת השיב אותו לחיים. אלה מפעמים באופן הרבה יותר אותנטי מהאדים החיוורים והרציונליים של "חוכמת ישראל" לדורותיה, שאונסת את היהדות למיטת-סדום של "תורת הנביאים".

הערה תיאולוגית II: אחד הוויכוחים הגדולים בנצרות המוקדמת היה בין התיאולוג הקודר והדוחה אוגוסטינוס – שעליו אומר הכתוב "ואנוכי תולעת ולא איש"; מי שיכול לקרוא את ה"ווידויים" מבלי להתקף בתחושת גועל, שירים את ידו – ובין פלאגיוס הבריטי.

השאלה היתה שאלת החטא הקדמון. אוגוסטינוס התעקש שתינוקות שמתו בטרם נטבלו מתו בעודם נושאים את החטא הקדמון, וככאלה הם יורשי גיהנום. פלאגיוס ותומכיו תקפו את העמדה הזו בשצף קצף.

כתב הבישוף יוליאנוס מאקלאנום לאוגוסטינוס: "תינוקות, אתה אומר, נושאים את חטאם של אחרים, לא את חטאם שלהם. הסבר נא לי, אם כן, מיהו אותו השולח את החף מפשע לרצות עונש. אתה עונה: אלוהים. אלוהים, אתה אומר; אותו אל אשר מבטיח את אהבתו לנו, אשר אהב אותנו ולא חסך את בנו ומסר אותו בידינו – הוא אשר שופט אותנו בדרך זו; הוא הרודף תינוקות בני יומם; הוא המשליך תינוקות אלו לתבערת אלמוות בשל רצונם הרע, כאשר הוא יודע כי טרם גיבשו רצון, ויהי טוב או רע.

"חוש צודק וראוי של מידה יאמר לנו שאינך ראוי לתגובה; כה הרחקת מן הרגש הדתי, מעמדותיהם של בני תרבות, כה הרחקת, למעשה, מן ההגיון הפשוט, עד שאתה חושב שאלוהיך מסוגל לפשעים כאלה שיימצאו אך בקושי אף בקרב הברבארים". [התרגום, מהאנגלית, שלי – יצ"ג]. והכנסיה, כמובן, אימצה את עמדתו של אוגוסטינוס.

למה אני מבלבל לכם את המוח עם תיאולוגיה מהמאה החמישית? כי, במובנים מסוימים ובשינויים ההכרחיים, זו גם עמדתה של היהדות. חשבו על טקס הבר מצווה: האב אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". כלומר, עד לאותו הרגע, נאלץ האב לשאת גם בעוונותיו של הילד, שאיננו ישות משפטית עצמאית אך בהחלט מסוגל לחטוא. כלומר, במשך פרק זמן מסוים = ודאי אם הילד מת בטרם יגיע לפרקו – האב "נושא את חטאו של אחר, לא את חטאו", והוא עשוי להיענש עליו, שאם לא כן לא היה מקום לברכה.

זה לא כל כך שונה, בסופו של דבר.

הערה טכנית: פתחתי לפני כחודש קבוצה בפליקר, שמיועדת לתמונות של אירועים פוליטיים או אישים פוליטיים בישראל. התמונות צריכות להיות חלק מה-creative commons, כלומר היוצרים מוותרים על חלק מזכויותיהם ומתירים שימוש (ללא מטרת רווח) בהן. המטרה היא ליצור מאגר תמונות שיאפשר לבלוגרים (ישראלים ואחרים) לשלב את התמונות בפוסטים שלהם ללא חשש של עבירה על זכויות יוצרים.

כדי להצטרף לקבוצה יש קודם כל לפתוח חשבון פליקר (אם אין לכם) ואז להמתין עד שתנוח עליו הרוח והוא יאפשר לכם להצטרף. זה עשוי לקחת כשבוע, במקרים קיצוניים. אם הפרויקט הזה מעניין אתכם, אפשר להצטרף לקבוצה כאן.

(יוסי גורביץ)

yossi 16 במרץ 2009 כללי , , , , , 50 תגובות

אמא, הבטחת לנו קריקטורה לשבת!

thebucher

yossi 14 במרץ 2009 כללי 16 תגובות

תחת הרעשה בלתי פוסקת


בראשי של וויינט אומרת עליזה אולמרט (מי, לעזאזל, חושב שמה שיש לה לומר חשוב?), ש"היא מזדהה לחלוטין עם המאבק"; בנרג זו תמי ארד ("שלוש שנים זה מספיק זמן להתמקח על שחרור גלעד"), בראשי של "הארץ" שוב תמי ארד, הפעם עם הכותרת "יש לשחרר את כל האסירים". בטח, למה לא. לשחרר את כולם.

האם זו היסטריה ציבורית או היסטריה תקשורתית? קשה כבר לדעת. האם יש משהו מאחורי התדמיות הללו? האם יתכן, האם באמת יתכן, שלתביעה לכניעה לדרישות החמאס ולשחרור אסיריו יש תמיכה ציבורית גורפת? גם כאשר מצבו לא ידוע?

ראשית, עובדות. בהתקפה שבה נשבה גלעד שליט נהרגו עוד שני חיילים. אני רוצה לראות מישהו שיוכל לומר לי מה שמותיהם מבלי להזדקק לשירותיה של גוגל. מדוע את שמו של שליט אנחנו מכירים? כי זרקור תקשורתי מלווה אותו מזה שלוש שנים. פרט לכך, אין שום הבדל בינו ובין שני חבריו ליחידה שמתו על משמרתם.

עובדה לא נעימה אחרת: החמאס מפזר רמזים מזה כחודשיים שגלעד שליט "נפצע קשה" במהלך התרגיל הגדול האחרון שערך צה"ל ברצועת עזה. לא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין שבהחלט יתכו שאחד מחוטפיו של שליט, בהתרבות גופות בני משפחתו מירי חסר אבחנה של כוחותינו המזויינים, רצח אותו בהתקף קריזה בלתי מאושר, ושהחמאס מנסה עכשיו לחזור על השטיק של החיזבאללה ולקבל את העצורים שלו תמורת גופה.

אבל גם אם גלעד שליט חי, וגם אם יואיל החמאס לספק הוכחות לכך, זו תהיה עסקה גרועה מדי, מהסוג שהורגלנו אליו תחת שרון ולולמרט. שוב תקבע מדינת ישראל שאין מחיר שהיא איננה מוכנה לשלם עבור חייל שבוי. התיאבון לסחטנות רק יגבר. יתר על כן, מאחר והפלסטינים לא ממש מנסים לתקוף חיילים – זה מסוכן מדי – ומעדיפים לטבוח באוכלוסיה אזרחית, המשוואה היא שתמורת הצלת חייו של חייל אחד מוכנה ישראל לשלם במחיר לא ידוע של חיי אזרחים. איש הרי לא משלה את עצמו שהאסירים המשוחררים יעברו לסקטור ההייטק הפלסטיני עם שחרורם. הם רוצחים מקצועיים, זה מה שהם יודעים לעשות, על כך תהילתם, והנסיון מורה שלאחר שנים ארוכות כאנשי מחתרת ואסירים, הם יתקשו מאד לשוב לחיים אזרחיים שלווים. ומאחר ורצח אזרחים הופך, בחברה הקניבלית הסמוכה, את הרוצח לגיבור, ומשדרג את מעמדו החברתי ואת מעמדה של משפחתו, זה מה שהם כנראה יעשו.

פרופ' אביעד קליינברג כתב זאת היטב ב"ידיעות אחרונות" לפני כשבוע: אם צה"ל מתיימר להשיב את כל חייליו הביתה, מוטב לפרק אותו כעת. צבא כזה איננו מוכשר לביצוע משימה כלשהי. בעת מלחמה יש אבידות, ויש לעיתים שבויים, ולעיתים – במיוחד בעת לחימה בברברים – הם גם נרצחים. זה סיכון שחיילים נוטלים על עצמם. הם שליחי הציבור, ותפקידם להגן עליו, לא להיפך.

אבל מי שומע את הדעה הזו בהרעשה הבלתי פוסקת של כלי התקשורת על תודעת הציבור? מי יכול לומר את זה, כששר הבטחון בעל מגע מידאס-ההפוך – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא – מבקר באוהל של משפחת שליט, כאילו היה אזרח מודאג מן השורה? מי יכול לעמוד בגלי ההתיילדות האלה, באמירה האידיוטית והבלתי פוסקת "אבל מה היה היית אומר אם זה היה הבן שלך?". בפרפרזה על צ'רצ'יל, החברה הישראלית – אבל האם זו החברה הישראלית, או פאטה-מורגנה תקשורתית ותו לא? – נדרשה לבחור בחרפה או במוות. היא בחרה בחרפה, ותקבל גם את המוות. ככה זה כשאין תחושה של מדינה, אין תחושה של משהו שצריך להתנהל בצורה מושכלת, אין תפיסה של חשיבה מושכלת; יש רק משפחה מורחבת והורים וילד מסכן, שצריך להציל.

(אבל האם זו אכן התפיסה הרווחת, או רק בבואתה התקשורתית?)

(יוסי גורביץ)

yossi 10 במרץ 2009 כללי , , , , 140 תגובות

אמא, הבטחת לנו קריקטורה לשבת!

stripper1

yossi 7 במרץ 2009 כללי 10 תגובות

בשולי החדשות


ברביעי באוקטובר 2006 ביצעו ז'נדרמי מג"ב חיפוש שגרתי אחרי שוהים בלתי חוקיים בתל אביב. באתר בניה ביפו עצרו הז'נדרמים שלושה שוהים בלתי חוקיים. הם היכו אותם, בין השאר באמצעות אלה. אחר כך הורו לשלושה לשבת בגבם אל הקיר, והותירו את אחד הז'נדרמים, אברהם תומר, לשמור עליהם.

כאן קרה אירוע חריג: תומר ירה באחד העצורים, איעד תאופיק אבו רעיה – תושב תרקומיה בן 33 – קליע אחד בצווארו, והרג אותו. מאחר וישראל היא מדינת חוק, הועמד הז'נדרם מיד לדין באשמת הריגה, ונמצא אשם… בערך. ההורג טען להגנתו שהוא לחץ על ההדק "בהיסח הדעת", ושקודם לכן כיוון ודרך את נשקו לעבר אבו רעיה. השופט הרחמן עודד מודריק קיבל את טענתו של תומר.

מה אני אגיד לכם, אני אמנם לא שופט, אבל זו פעם ראשונה שאני שומע על ירי "בהיסח הדעת". לחיצה על הדק דורשת כוונה. היא לא מתרחשת לעצמה. יש צורך בהפעלת כוח מסוים. אפשר לומר שתומר לא רצה להרוג את אבו רעיה אלא רק להפחיד אותו, אפשר לומר שהוא רצה לירות לידו ולא בו, אבל לומר שמישהו לחץ על הדק "בהיסח הדעת"?

מודריק הרחמן, שופט צבאי בעברו, לא רק קיבל את הטענה: הוא גם גילה הבנה רבה למצבו של הנאשם האומלל. הוא התחשב בכך שתומר חזר בתשובה (למה?), בכך שהוא רוצה להמשיך ולשרת בצבא (האם צה"ל באמת זקוק לחיילים חסרי משמעת אש כמו תומר?), ובכך שהוא מתנדב בבית תמחוי. הוא אף טען ש"הנאשם אינו עבריין ואיננו בריון או אלים מטבע ברייתו". הראיה לכך, יש להניח, היא העובדה שזמן קצר לפני שתומר הרג את אבו רעיה, הוא השתתף בתקיפתו באמצעות אלה. זו, איך לומר, ראיה בעייתית למדי. אי לכך ובהתאם לזאת, שלח מודריק את תומר לשנת מאסר אחת בלבד.

זה היה קצת יותר מדי לפרקליטות, שערערה, והיום פסק בית המשפט העליון לטובתה – והאריך את מאסרו של תומר בשנה. שנתיים מאסר; זה עונשו בישראל של ז'נדרם שהרג עציר לא חמוש, לא מסוכן, שהיה נתון למשמרתו; אדם שקודם לכן הותקף על ידי משרת הציבור הנאמן. קיפוח חייו של אדם אחר הופך, בבתי הדין שלנו, לדיון על הנוהל הנכון להפעלת נשק.

במקום להשית על מעשים כאלו את העונש החמור ביותר – העונש על הריגה יכול להגיע ל-20 שנות מאסר – כדי לדכא את הפחד הגדול מכולם, זה שמגולם באנשים שהפקדנו בידיהם נשק והמפעילים אותו להנאתם או לרווחתם; במקום לדכא את הסאדיזם המבקש תמיד להתפרץ, כשלאדם אחד ניתנת מרות, ולו זמנית, על אדם אחר – אנחנו מעודדים אותה. הז'נדרמים הבאים שילכו בדרכו של תומר – ולמשמר הגבול היסטוריה ארוכה של אצבע קלה על ההדק, מכפר קאסם והלאה, שלא רוסנה מעולם – יוכלו להתנחם בכך שמחירה של חוויה נדירה כזו, קיפוד חייו של אדם מפוחד, גוררת מחיר נמוך מאד בישראל; נמוך מזה של שוד.

והציבור שותק. והתקשורת מעבירה את הידיעה לעמודים האחוריים. מה כבר קרה, ז'נדרם הרג ערבי. כלב נשך אדם. אין כאן מה לקרוא. ככה זה.

————————————————————

(הערה: אני זקוק לסיוע טכני בהעלאת קבצי הקול של ההרצאה מהשבוע שעבר. מי שמבין בתחום מתבקש לפנות אלי במייל, ygurvitz בשירות הדואר של גוגל. תודה מראש).

(יוסי גורביץ)

yossi 2 במרץ 2009 כללי , , 49 תגובות

הטרול הטראומטי מכה שנית


בפרפרזה על האמירה הידועה ההיא של גולדה, לעולם לא אסלח לעמוס גלעד על כך שאילץ אותי לכתוב דברים חיוביים על לולמרט. עד כמה זה נלעג, לשמוע את אהוד "ראשונטורס" לולמרט מדבר על מנהל תקין; אבל אין מה לעשות, במקרה הזה הוא צודק.

ומאחר ולכל הקלחת הזו נדחפה הקבוצה התמוהה– אם לא הקנויה – ההיא, המכונה "מטה החברים למען גלעד שליט", צריך קודם כל להבהיר לאסופת הלוזרים הזו שעמוס גלעד לא בצד שלהם. לחלוטין לא. גלעד ניסה לגרור אותנו לעוד תהאדייה מפוקפקת עם החמאס, במסגרתה היתה ישראל אמורה להפסיק את המצור על הרצועה, והחמאס, בחסדו, היה נמנע מפשעי מלחמה. אולמרט, בצדק, לא הסכים לשידור החוזר של סרט שכבר היינו בו, ודרש שאם החמאס רוצה את הסרת המצור – יואיל נא להחזיר את השבוי.

בתגובה, פצח גלעד בהתקפה הפרועה ביותר שנראתה בשנים האחרונות מצד פקיד על נבחר ציבור. תחת האמתלה השקופה שביותר שבאפשר (לכאורה, "מקורב" של גלעד השפריץ 700 מילים מתוסכלות שכביכול אמר לו גלעד לבן כספית) תקף האיש שלא צדק מעולם, האיש שהבטיח שהעולם יעמוד המום כשיתבררו היקפי הנשק להשמדה המונית בעיראק, האיש שהבוס שלו אמר בגלוי שסילף את עמדת אמ"ן, האיש שהגיש תביעת פיצויים כי הוא סובל מטראומה בגלל מלחמת לבנון אבל בו זמנית רוצה לשמש בתפקיד מדיני בכיר (טענה שאלוף הפיקוד דאז דחה בבוז כאווילית, שלא לומר שקרית), את ראש הממשלה הנבחר.

לולמרט, עם כל הלעג שזכה בו ביושר, הוא ראש הממשלה הנבחר. עד שיוחלף. לגלעד יש החוצפה להודיע שהוא מסרב להתנצל על הדברים שאמר. במדינה מתוקנת היה הטרול שטוען שהוא בטראומה עף על טיל מהשירות הציבורי, בלי הפנסיה שלו; אבל בישראל, שהיא מדינת קסרקטין, הקצין – וקצינים, יש להזכיר, הם בסך הכל פקידים ממונים – תמיד יגבר על נבחר העם. וכמובן, אהוד ברק – תחת שם הקוד "גורמי בטחון" – העניק פיקוד לאיש שלו, שניסה לתחמן את ראש הממשלה. מברק אף אחד לא ציפה לשום דבר, ודאי לא לשמירה על כללים בסיסיים של ממשל תקין – מדובר, אחרי הכל, בגנרל שהוצנח לפוליטיקה לאחר שהיה מעורב בכיסתו"ח כושל של מעורבותו באימונים רבת נפגעים, ושבאופן שעדיין לא הוסבר צבר הון עתק בתוך שנים ספורות – אבל התגייסותם של עיתונאים להגנתו של גלעד דווקא כן. עד לרגע שבו זוכרים שגלעד ידוע בנדיבותו בראיונות רקע, ומבינים שהעיתונאים האלה פועלים כבעלי עניין ומתגייסים להגנתו של מקור.

ברק – וראוי לציין גם הוא אזרח שלא נבחר לשום תפקיד; כשר בטחון הוא לא היה חבר כנסת – וגלעד כעוטפים את עצמם בגלעד שליט כדי לנגח את אולמרט, ולעזאזל העובדות. זה מגעיל אך צפוי מקצינים בכירים, שכבר התרגלו שחפ"שים הם בשר התותחים שלהם. ישנה נקודה שקשורה בעקיפין לנושא, שבכל זאת ראוי להעלות: שאין לנו שום סיבה להאמין שגלעד שליט בחיים. החמאס טען לאחרונה שהוא נפצע במהלך התרגיל הצה"לי הגדול ברצועה ("עופרת יצוקה"), וזה נשמע כמו הכנה לקראת ידיעה על כך שהוא מת, כנראה נרצח על ידי שומריו. גם העובדה שהחמאס רוצה לפתע לשנות את נוהל השבתו – פעם הם הסכימו שהוא יועבר למצרים ורק אחר כך הם יקבלו את העצורים שלהם, עכשיו הם רוצים שזה יקרה בו זמנית – עשויה להצביע על כך שיש להם בידיים רק גופה, ושהם מנסים לחזור על התרגיל שעשה לנו החיזבאללה לפני כחצי שנה. גם כך אין שום הגיון בעסקה של מאות עצורים תמורת גלעד שליט; יש לקוות שלא יתברר לנו שבשביל קצת פופולריות ופאתוס מזכך של "שבו גופות לגבולן", ינסה ברק לבצע את העסקה מבלי לוודא ששליט אכן חי.

הערה: הערב, אעביר הרצאה במסגרת "הרצאות ההם" על מלחמת האזרחים האמריקנית. פרטים כאן. בואו בהמוניכם! (הפוסט, וההזמנה, היו אמורים להתפרסם מוקדם יותר, אך השרת קרס)

(יוסי גורביץ)

yossi 24 בפברואר 2009 כללי , , , 100 תגובות

אמא, הבטחת לנו קריקטורה לשבת!

tomjerry

yossi 21 בפברואר 2009 כללי 7 תגובות

ללמוד לחיות עם הפצצה


ארי שביט חזר אתמול לשטיק החביב עליו: הצדקת עמדתו המופרכת תוך נפנוף באיום הגרעיני האיראני. ב-2006 הוא יצא חוצץ כנגד תכנית ההתכנסות, והתקפה אמריקנית מדומיינת על איראן ב-2007 היתה התירוץ שלו; ראוי לציין שהוא התנגד להתכנסות קודם לפרסום המאמר המוזר ההוא. ביוני 2008, הוא קבע שיש להקדים את הבחירות, כדי להיות ערוכים לאפשרות שממשל בוש יתקוף, בימיו האחרונים, את איראן. זה היה סתם תירוץ עלוב להפסקה מוקדמת של כהונתו של לולמרט, מטרת התקיפה הקבועה של שביט.

אתמול שוב השתמש שביט בתירוץ של האיום הגרעיני האיראני כדי לקדם אג'נדה פוליטית. הפעם הוא רוצה ממשלת אחדות בין קדימה והליכוד. הוא צריך לעקוף החלטה ברורה למדי של הבוחר, והוא משתמש בדחליל הקבוע כדי לנסות ולשכנע את פרס "להיות נאמן לממלכתיות" על חשבון "נאמנותו לדמוקרטיה", ומבקש ממנו להטיל את הקמת הממשלה על נתניהו – תוך דרישה ממנו שיקים אותה עם לבני.

לא ברור מדוע רוצה שביט, בהתחשב במה שכתב לפני שבועיים על לבני, את נוכחותה בממשלה; הוא מוסיף שממשלת לבני-ליברמן "לא תוכל להתמודד עם האתגר האיראני מפני שתהיה חסרת כישורים וצינית". אז מה, בעצם, מוסיפה לבני לממשלת נתניהו, חוץ משכפ"צ כלפי חוץ, מראית-עין של ישראל לא-לגמרי-פסיכית? לתרגיל המסריח מס' 2 הזה, אגב, קורא שביט "לפעול במסגרת החוק כדי להקים ממשלת אחדות לאומית".

בינתיים כבר נפל הפור; כצפוי, המליץ ליברמן על נתניהו כראש ממשלה. לפרס לא נותרה ברירה: לבני לא הצליחה להציג אפילו תומך אחד בה מחוץ למפלגתה. בהתחשב ברומן הלוהט שניהלה לבני עם ליברמן בשבוע האחרון – חושי הארכי של המפלגה, חיימון איש הלשון, הודיע שיש הסכמה של 90% בין קדימה ובין ליברמן; קדימה אפילו הבטיחה, כותב הבוקר ב. מיכאל, להקים "יחידה לבירור היהדות", כדי להחליט מי מתושבי ישראל אכן יהודי – זה גם היה צפוי.

נתניהו, אם כן, יהיה ראש הממשלה. ונתניהו הוא האיש שטבע את הסיסמה "השנה היא גרמניה ואיראן היא 1938", או משהו כזה. על ההפחדה הגרעינית הזו חי האיש כבר יותר משנתיים, והגוף השולט בישראל – הבהמה הירוקה – מתפרנס ממנה כבר שני עשורים. ראוי, אם כן, לבחון שוב את שאלת סכנתה של איראן.

שביט מציין בקצרה שלוש אפשרויות: האחת, בניית קואליציה בינלאומית שתפעיל לחץ עצום על איראן, כדי שזו תפסיק את תכנית הגרעין שלה. הוא מודה שהסיכוי לכך נמוך במיוחד. השניה היא התקפה ישראלית על איראן – אפילו הוא כבר הבין שהתקפה אמריקנית לא תהיה. נתייחס, אם כן, לשאלה הזו.

איראן למדה את לקחו של פרויקט אוסיראק העיראקי, ותכנית הגרעין שלה לא מרוכזת בנקודה אחת אלא מפוזרת בין 70 מתקנים שונים, מה שמקשה מאד על התקפה אווירית. אפילו אם נניח שלישראל יש מודיעין מדויק על כל אחד מהמתקנים הללו, שלחיל האוויר יש את היכולת לתקוף את כולם בגל אחד ולפגוע בכולם – הנחות לא סבירות – ההתקפה הזו עדיין תסב לישראל נזק בל ישוער.

כדי לתקוף את איראן תצטרך ישראל לטוס בשמי עיראק; אפילו ממשל בוש אמר שאם ישראל רוצה אישור לכך, היא תצטרך לתאם את זה עם הממשלה העיראקית – שבלשון המעטה, ידידותית יותר לטהראן מאשר לתל אביב. היא תצטרך לטוס גם בשמי ירדן, וזאת צפויה להיות פרובוקציה אחת יותר מכדי שהירדנים יוכלו לבלוע.

התקפה על איראן תעורר לא רק את זעמה של איראן; היא צפויה להצית את המזרח התיכון כולו. הסכמי השלום עם ירדן כנראה יקרסו, ויתכן שזה יהיה הזרז שיעביר את מצרים לשליטת האחים המוסלמים. רוב מוחלט של העולם השפוי לא יתמוך במתקפת-מנע ישראלית: מתקפות מנע יצאו מהאופנה אחרי כיבוש עיראק על ידי ארה"ב. גם ארה"ב לא תתמוך בהתקפה כזו, והתוצאה שלה תהיה שברגע חולשתה הגדולה של ישראל, מגינתה הקבועה לא תעמוד לצידה. ישראל פשוט לא שווה את זה, אפילו לא לידידיה הגדולים ביותר בארה"ב.

צה"ל, אגב, כבר מיילל שהוא לא יוכל לעמוד במשימה. הנה עוד אחד מנזקיה של מלחמה מתמדת כנגד מתבגרים חמושים למחצה: ברגע האמת, ב-40 השנים האחרונות, צה"ל תמיד נכשל. טייסינו האמיצים, שהתרגלו להפציץ אזרחים או חמושים שלא מסוגלים להפיק נגדם אש יעילה, מתבכיינים על כך שבמשימה הזו הם אשכרה יסתכנו באש נ"מ. שר צבאנו, שנהדר בשפיכת דמם של ילדים וקצת פחות בכל דבר אחר, טען שהעובדה שאיראן שיגרה לאחרונה לוויין לחלל היא עוד סיבה לסנקציות עליה. לוויין איננו נשק, ושיגורו אינו הפרה של שום אמנה – אבל הממסד הצבאי הישראלי פאבלובי בכל מה שקשור לאיראן. ואולי המטרה היתה לקושש עוד כמה קולות לקראת הבחירות?

בקצרה, כלל לא בטוח שיש לישראל אופציה צבאית נגד איראן, וגם אם יש – סביר שנזקה גדול מתועלתה. מה הלאה? שביט מעלה אפשרות שלישית – ראוי לציין שזו הפעם הראשונה שהיא עולה אצלו, מה שעשוי להעיד על כך שהאמת על יכולותיו של הצבא-המוסרי-יותר-מהחמאס מתחילה לחדור לקודקודו – ופוסל אותה מיד: "השלמה עם איראן גרעינית פירושה לקחת את הסיכון שישראל תלך ותדעך תחת החרדה מהפצצה".

ולמה תדעך ישראל? בשנות החמישים והשישים, חי המערב כולו תחת חרדה מהשמדה גרעינית קרובה. לפחות בשני מקרים, הסיכון למלחמה גרעינית היה ממשי. אבל בשנות השבעים חלה התנערות: העובדה שהאיום תמיד יהיה שם הובנה, הופנמה – והמערב עבר הלאה. הוא התחיל לחיות כאילו אין איום גרעיני. איום קבוע חדל, בשלב מסוים, להיות איום: לומדים לחיות איתו. ויום משמח אחד הוא חדל. הוא, ולא המערב.

צה"ל מאיים על ישראל בנשק גרעיני איראני כבר 20 שנה. יש מתאם מובהק בין רמת האיום ותאריכו ובין עונת התקציב הישראלית. הגיע הזמן שישראל, במיוחד ישראל של נתניהו, תתחיל להבין שישראל איננה מרכז היקום, אפילו לא מבחינתם של האיראנים, אותם טיפחנו כנאצים החדשים; שגם אם תהיה לאיראן פצצה, היא לא תמהר להשתמש בה, ודאי לא כנגד ישראל – משום שתפקידו של נשק גרעיני הוא הרתעה, ומדינה שתשתמש בו ללא פרובוקציה מספקת תחשב לכה משוגעת, כה לא יציבה, עד ששאר העולם ימהר למחוק אותה.

אירוני הוא שמר "השנה היא 1938" נכנס לתפקידו דווקא כשהדחליל הקבוע של המנטרה הזו, מחמוד אחמדניג'אד, מסיים את שלו. יהיה אשר יהיה נשיאה הבא של איראן, הוא ודאי יפעל להוציא את ארצו מעמדת המצורע העולמי, ומנוף התעמולה הישראלי העיקרי יאבד. אז גם אולי נזכור שלנשיא האיראני יש אולי יכולת לנהל מערכת תעמולה גרועה במיוחד, ולהקריב את האינטרסים של ארצו לשם אינטרסים פוליטיים פנימיים בדיוק כמו ברק, נתניהו או אולמרט – אבל סמכויות צבאיות אין לו. בנאומיו, הצליח אחמדינג'אד להסתיר בדיוק את זה, בסיוע ישראלי נמרץ.

בחירתו של אובמה אומרת שהתקפה ישראלית על איראן לא תזכה לתמיכה אמריקנית, ותהיה על כן התאבדותית. מה שנותר לעשות הוא מה שעשו האירופים: לנשום עמוק, ולהמשיך לחיות. ציטטתי בעבר את תשובתו השקולה בנושא של סי. אס. לואיס; ראוי לצטט אותה שוב.

"If we are going to be destroyed by an atomic bomb, let that bomb when it comes find us doing sensible and human things — praying, working, teaching, reading, listening to music, bathing the children, playing tennis, chatting to our friends over a pint and a game of darts — not huddled together like frightened sheep and thinking about bombs. They might break our bodies (a microbe can do that) but they need not dominate our minds."

(יוסי גורביץ)

yossi 20 בפברואר 2009 כללי , , , 39 תגובות
« לפוסטים ישנים יותר
לפוסטים חדשים יותר »