החברים של ג'ורג'

הכנסת אישרה השבוע, בקריאה טרומית, הצעת חוק של ח"כ זבולון אורלב (האיחוד הלאומי), על פיה תיחשב ירושלים לא לבירת ישראל אלא "לבירת העם היהודי". 58 ח"כים תמכו בהצעה; 12 התנגדו. יש להניח, על כן, שההצעה הקונסנסואלית תעבור מתישהו גם קריאה שניה ושלישית.

וכשזה יקרה, תונחת מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום, או שהיא מחויבת באיזשהו אופן לתושביה. בישראל חיים כ-20% שאינם מוגדרים כיהודים. הכנסת תאמר להם שהם אזרחים ששווים פחות: בירתה של המדינה, ואיתה המדינה עצמה, שייכת ליהודים הגאים מפלורידה ומאוסטרליה. הישראלים עצמם לא יגורו עוד במדינה משלהם, אלא ישמשו כסוכני-בית של מיליוני אנשים שכלל אינם גרים באותה מדינה ואינם שוקלים כלל להגר אליה, אלא במותם. מדיניותה של ממשלת ישראל באזור הרגיש ביותר במדינה תמושכן לדעותיהם של אנשים שלא יצטרכו לשאת בנטל הסכנה של ההחלטות שיתקבלו. הצד השני של המטבע יהיה הפיכתם של כל היהודים בחו"ל לחשודים-תמידית בנאמנות כפולה. זה לא מפריע לקנאים שלנו; הם רוצים בביטולה של הגלות, יהיו האמצעים אשר יהיו.

מההצהרה הדרמטית הזו, שתוציא את ישראל סופית ממועדון המדינות השפויות – אם היא עדיין חברה בו – קל יהיה להמשיך הלאה לצעד המתבקש, שכבר נוסה כמה פעמים ונכשל: הענקת אזרחות וזכות הצבעה לכל יהודי העולם, גם מבלי להטריח אותם בנחיתה בנתב"ג ונסיעה למשרד הפנים הקרוב. יהיה זה הגיונה הסופי של התפיסה שישראל צריכה "רוב יהודי" בכל מחיר, וישראל תהפוך רשמית לאתנוקרטיה.

במדינה שהקפידה במשך שנות קיומה שלא להכיר בלאום שעל שמו היא נקראת, שהקפידה להבדיל בין תושביה על פי עדות דתיות (שעד לאחרונה היו רשומות בתעודת הזהות), רוב התושבים אפילו לא יבינו מה לא בסדר. הם מעולם לא חונכו לפעול כאזרחיה של מדינה, אלא כחברים בקהילה דתית, וקהילה לוחמנית ומפוחדת.

הזרם המרכזי של הציונות ניסה להקים, יש מאין, יהודי חילוני; אבל היתה זו יוהרה עצומה, שהתבטאה באמונה ש"[הם] הפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת: אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו", כפי שכתב גרשם שלום עוד ב-1926. קיומה בן האלפיים (היא צעירה בהרבה ממה שמקובל לחשוב) של היהדות הוא במידה רבה קיומו של טקסט, ופרשנות על הטקסט, כאשר מי שחורג מן הפרשנות הזו מושלך אל החושך החיצון. יהוה מדבר בכל רחוב בישראל, כמעט מכל קיר, הוא מולך בכל עיר בישראל – אפילו באותו שריד מהבהב של חילוניות, תל אביב; אליה הוא זוחל דרך מארת הקבלה.

הניגוד בין ישראליות ויהדות, בין לאום ודת, הובע היטב כבר על ידי "הכנענים" בשנות ה-40. חלק ניכר מן האליטה הישראלית נכבש לרעיונותיהם, שמרכזם כלל את חתיכת חבל הטבור המקשר בין ישראלים ליהודים, ואת ההכרזה שתושבי פלסטינה-א"י אינם יהודים אלא עברים, ושדבר אין להם עם היהודים. אבל הציונים לא יכלו לעשות זאת, משום שאז היו מוותרים על 'זכותם' על הארץ – קרי: היו נאלצים להודות שהם כובשי כנען בסופה, ולא בנים אובדים השבים לביתם – ומשום שהיו מאבדים את יהודי הגולה. והללו היו עדיין רבים הרבה יותר, והכרחיים למפעל הציוני. באותו נוהל יהודי כל כך של הקעת מינים, שחביב היה על הציונים, הורחקו הכנענים אל מחוץ למחנה; עצם שמם הוא כינוי גנאי.

וככל שגוועה הציונות למות, פנו החילונים-לכאורה אל הדת. רגשי האשם על נטישת המשפחות באירופה, משפחות שרבות מהן היו דתיות; ההלם מחורבנה של העיירה היהודית המזרח אירופית, שהיתה שנואה על רובם אבל בית היתה; ההגירה הגדולה מארצות האיסלם – אלה שיחקו ודאי תפקיד בזחילתה חזרה של היהדות אל הזירה הציבורית בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים; אבל החילוניות הישראלית היתה תמיד רעועה, משום שמעולם לא היתה חילון אידיאולוגי. היהדות ננטשה, במקרים רבים, לא משום שנתפסה כטעות אלא משום שנתפסה ככשלון להבטיח להם את החיים שרצו, חיים של כבוד עצמי, גאווה והצלחה; ומשהושגו אלה, ומששקעה האידיאולוגיה הישנה של הציונות לבלי שוב (והיא היתה מושא לבדיחות כבר בשנות הארבעים, והפכה למושא נרדף לדיבור ריק ונמלץ כבר בפי אנשי הפלמ"ח), חזר אלוהים ודיבר בקול רועם בשפה שהחיו חמוריו של משיחו.

החילוניות הישראלית, כיום, היא ברובה הדוניזם העוטף ריק אידיאולוגי, שנאתם של אוהבי החיים הטובים אל המאלצים אותם לאכול בשר כשר. מעטים מסוגלים לנמק את התנגדותם, או להעמיד אופוזיציה הומניסטית; שנאת האדם היא בשר מבשרה של היהדות, והציונות השתמשה בה יפה.

רוב החילונים, במיוחד האינטלקטואלים שבהם, אינם מבינים את כוחן של מילים; הם פוסט-מודרניסטים מדי ונטולי דמיון. הם רגילים להתייחס, כפי שכתב אלן בלום, אל הדת כאל חיה מבוייתת; אבל הפוסט-מודרניזם הוא יליד המערב המחולן, והיהדות והאיסלם מעולם לא עברו ביות. הפוסט-מודרניסטים אינם מסוגלים להבין שכתבי הדת, לשונו החיה של יהוה, באמת מפעמים ברבנים; שהם באמת מתכוונים למה שכתוב בהם; שהם לא חושבים שהם בקרנבל מסכות או עומדים בתור בבית המרקחת של אפלטון; ושההמון הנבער, זה שאינו יודע דיו אבל שתמיד אמרו לו שהוא יהודי ולכן עליון, מקבל את דבריהם של פרשני "הספרים הקדושים", המסוגלים לנצל אותו כאספסוף. העובדה שההמון מחלל שבת דרך קבע ולא תמיד מקפיד על שמירת חוקי ההלכה הופכת אותו לכלי שרת מועיל עוד יותר, משום שכעת הוא גם חש אשם, ועל כך הוא מכפר בשנאת אויבי הדת.

וככל שעולה ובוקע קולו של יהוה, גוברת אי הסובלנות. בתל אביב, שיותר ויותר היא מדינה נפרדת משאר ישראל, צעד היום מצעד הגאווה – אבל בירושלים, אם יצעד שוב, יצעד תחת אבטחה כבדה. סגן ראש עירית אור יהודה, ששרף את ספרי הברית החדשה, נהנה מאהדת תושבי עירו ואיש אינו דורש את הדחתו. בראיונות טלוויזיוניים, התקשו התושבים להבין מה, בעצם, לא בסדר במעשיו. חבר כנסת מטעם קדימה, אחד שלמה מולה, הגיש השבוע הצעת חוק שקובעת שבית המשפט יתחשב בתרבותו של הנאשם בבואו לקבוע עונש (נעמה כרמי אמרה כל שיש לומר בנושא). החרדים מנסים מזה שנים להעביר חוק שירשה הכאת ילדים; בחודשים האחרונים למדנו היטב מדוע. בחנות ספרים בטבעון, הצליחו החרדים למנוע את מכירת ספרו של ירון ידען, "הדת קמה על יוצריה"; הרבנית הזועמת טענה שמדובר ב"ספר חצוף". המחאות הציבוריות, אם היו (ולרוב לא היו) היו קלושות.

כל אחד מהאירועים האלה הוא גרגר חול – מי קטן, מי גדול – בזרזיף הגואה של קריסתה של החילונות, בהתפוגגותה של הישראליות ועלית היהדות. אפשר, סביר, שלא ×”×™×” אפשר אחרת, אם מחיים את שפת ההשבעה במקום עצמו בו בוצעה ההשבעה; את השד ×”×–×” כנראה כבר אי אפשר להחזיר לבקבוק, במיוחד משום שמעולם לא נאמר בגלוי שמדובר בשד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

תחת הכותרת האימתנית "לקראת חורף איראני", מנסה הבוקר ארי שביט להלך עלינו אימים. יש סיכוי – קטן, מקפיד שביט לומר, סבירות נמוכה; יופי של כסת"ח – שממשל בוש יתקוף את איראן בין הבחירות בנובמבר ובין כניסתו של הנשיא הבא לתפקידו.

שביט מתלהב מאד מהרעיון הזה: הוא מתפייט על "הדיאלוג של הממשל הנוכחי עם ההיסטוריה" – דיאלוג שהביא, בינתיים, להחרבתה של עיראק ומלחמת אזרחים קטלנית בה; לאובדן כל אמינות אמריקנית במזרח התיכון, בדיוק בשעה שבה אמינות וסמכות כזו הכרחיים; לרשלנות באפגניסטן, שמיום ליום חוזרת לידי הטאליבן; וכמובן, כפי שמציין אובאמה חזור וציין, לאין-אונות אמריקנית מול איראן.

ריח הנאפלם על הבוקר, עתידי ומטאפורי ככל שיהיה, הוא כקטורת בנחיריו של שביט. הוא כנראה הספיק לשכוח את שירי ההלל שקשר למלחמת לבנון השניה בשבועותיה הראשונים, ושכח גם איך התעוררנו מליל הילולת המכשפות ההוא. הוא שכח איך התחיל את המלחמה כשהוא מצווח בגיל ואיך סיים אותה כשהוא קורא להדחת המנהיגות; הוא שכח, אבל אנחנו לא, את דמם של 34 החיילים שנשפך במתקפה האומללה של היומיים האחרונים ההם, שחלק ניכר ממנו על מקלדתו. אז קרא שביט לאולמרט לצאת למתקפה אחרונה – ולא, יהיה עליו לפרוש. על הדברים האלה חזר בראיון טלוויזיוני באותו ערב. המאמר של שביט היה מונח לנגד עיניו של אולמרט כשאישר את המתקפה ההיא. אם החיילים ההם היו קורבן למולך המשך שלטונו של אולמרט, ארי שביט היה הכהן הגדול.

ועכשיו, בהשמיעו את קול החצוצרות הישנות, הוא שוב מאבד את כל העשתונות. שביט הוזה עתיד רחוק, שבו התקפה על איראן "מבטיחה את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון, ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן". מאיפה להתחיל?

התקפה אמריקנית על איראן תסכן את ישראל לא פחות מהמצאותו של נשק גרעיני בידי איראן (ראוי לציין ששביט לא מציע אפילו שישראל תתקוף את איראן; כנראה שלאחר לבנון שהוא לא קונה את התעמולה של הבהמה הירוקה). אף אחד לא יקנה את הטענה שהתקפה אמריקנית על איראן היא אינטרס אמריקני; כפי שנאלץ שביט עצמו לציין, רוב האמריקנים מתנגדים לה. הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא "להגן" על ישראל. כדי להגן על מדינה קטנה, בת שבעה מיליונים, תתקוף ארצות הברית – ללא כל פרובוקציה, ללא כל עילה, ללא כל זכות המעוגנת במשפט האומות – מעצמה אזורית בת כ-65 מיליוני תושבים.

התוצאה הסבירה תהיה קריסה אמריקנית ברחבי המזרח התיכון. השיעים בעיראק יתקוממו, והכוחות האמריקנים בעיראק ואפגניסטן ימצאו את עצמם במצב טקטי קשה, כשהקווים הלוגיסטיים שלהם – קו החיים של כל צבא, אך במיוחד של הצבא האמריקני עתיר הטכנולוגיה – מאוימים מכל עבר. התקפה של ארצות הברית על מדינה מוסלמית רביעית בתוך 16 שנה רק תחזק את התפיסה שישראל וארה"ב הם מדינות צלבניות – ועשויה להחיש את הקץ הצפוי לזו מהן שלרוע מזלה תקועה במזרח התיכון.

כלומר, המתקפה הזו לא "תבטיח את עתיד ישראל". מאותן סיבות עצמן, היא גם לא "תמתן את המזרח התיכון". אשר למערב ולערכיו, לא איראן היא זו המאיימת עליו. חלק ניכר מן האיראנים הנמלטים למערב הם שרידיה של האינטלינגציה החילונית של תקופת השאח. המהגרים המוסלמים המסכנים את המערב הם סונים בעיקרם, לא שיעים.

יתר על כן, שביט נאלץ להודות שלמרות העתיד הרחוק הזוהר, העתיד הקרוב עשוי להיות מוצלח פחות: "עלול להיות כשל מודיעיני, עלול להיות כשלון צבאי. בכל מקרה, איראן של האייטולות היא מעצמה דתית מתוחכמת ובעלת עוצמה. אם תקלע לפינה, גם היא תעדיף שלא להתפוגג בלחישה אלא במהלומה". בדיוק. הדבר היחיד הגרוע יותר מהתקפה אווירית מוצלחת על איראן יהיה מתקפה צבאית כושלת עליה. אז נקבל את כל חזיון הזוועות שצוין קודם, בתוספת מעצמה זועמת ומתפקדת. אז תזכיר לי שוב, שביט, למה זה טוב? ובהתחשב ברקורד המפואר של ממשלו של ג'ורג' "נשק להשמדה המונית" בוש, מדוע עלינו להניח שההתקפה הזו תצליח? לא עדיף, אם כן, שישראל תנצל את כל כוחה כדי להניא את ארה"ב ממתקפה?

אבל, כפי שמסתבר מקריאה הלאה, איראן איננה מעניינת את שביט כקליפת השום. כל מטרת טור-האימים הזה היא קריאה לבחירות עכשיו, לפני נובמבר. כלומר, עוד קריאה להדחת אולמרט. האם שביט באמת סבור שישראל מסוגלת לפזר את הכנסת ולקיים בחירות תוך פחות מחמישה חודשים? ומה אם יקדים בוש את התקפתו לאוקטובר, נניח משיקולי מזג אוויר? האם ארי שביט רוצה שמלחמת יום הדין תמצא את ישראל בעיבורה של מערכת בחירות?

וזה נשמע לי מוכר. בירור קצר העלה שזו איננה הפעם הראשונה ששביט מנפנף באיום האיראני לקידום מטרה פוליטית פנים-ישראלית. בתחילת יוני 2006, לפני המלחמה, כבר הזה שביט מתקפה אמריקנית על איראן שתיערך בשנת 2007. לצורך העניין, היתה לשביט בקשה צנועה: תואיל נא ממשלת אולמרט שזה אך מונתה לוותר על המוקד המדיני העיקרי שלה, תכנית ההתכנסות, וזאת בכדי שלא להפריע למאמץ האמריקני נגד איראן. בקצרה, הוא דרש מישראל להקפיא את פעילותה המדינית מול הפלסטינית לשנתיים.

איך היתה אמורה תכנית ההתכנסות, מנוחתה עדן, לשבש התקפה אמריקנית, לא ברור; אפשר אף לטעון שהיתה מקדמת אותה, משום שהיא היתה מראה שארה"ב מסוגלת לא רק לתקוף משטרים איסלמיים, אלא גם לאלץ את ישראל לסגת. אבל לשביט האיום האיראני הוא תירוץ תמידי לקידום מטרותיו.

אז הנה עוד עילה לחזור על מה שאין חוזרים עליו מספיק: שבין ישראל ואיראן לא שורר מצב של מלחמה; שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן היא רטוריקה תוקפנית מזה שני עשורים, וישראל מקציבה מדי שנה אגמי דולרים לקראת התקפת הבהמה הירוקה על איראן; שמפקד חיל האוויר שלנו מכונה מזה זמן "אלוף פיקוד איראן"; שבין ישראל ואיראן נמשך סחר שקט, כנראה גם בנפט; שהנהגתה של איראן לא יצאה – בניגוד לשתי מדינות שאני יכול לחשוב עליהן – לשום מלחמה יזומה; שהנהגתה אמנם דתית, אבל עד כה הוכיחה עצמה רציונלית יותר מהממשל האמריקני הנוכחי ולא פחות מזה הישראלי; שלאיראן מספר גדול של שכנים עוינים, מפקיסטן ואפגניסטן ועד עיראק, שסביר שימשכו את תשומת הלב של מתכנניה הצבאיים הרבה יותר מאשר ישראל; שהמשטר האיראני איבד את אהדת הקהל באיראן, ושאין כמו התקפה חיצונית כדי לאחד את העם סביב משטרו – זה עבד אפילו לסטאלין; ושממשל בוש, באסטרטגיה השונה שנקט כלפי צפון קוריאה ועיראק (חברותיה של איראן ל"ציר הרשע"), דירבן את המירוץ הגרעיני האיראני.

שביט טעה כשהזה התקפה אמריקנית על איראן ב-2007 לצרכים פוליטיים פנימיים; שגה קשות כשהאיץ באולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא ב-11 באוגוסט 2006; וסביר מאד שגם עכשיו הוא מנצל את פחד הקהל לעוד קומבינה פוליטית. זה לא נאמר אחרי לבנון, וצריך היה להאמר: ידיך דמים מלאו. אל המנזר לך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

במקרה או שלא במקרה, נאומה של הילארי קלינטון אמש, הערב האחרון של עונת הפריימריז,  נערך – דיווח מייקל קרולי מהניו רפבליק [ראו הערה – יצ"×’] -  במעין בונקר, מרתף בעומק שתי קומות מתחת לפני הקרקע, שבו לא היתה קליטת טלפונים או טלוויזיה. הללו פלטו אותות מדכאים למדי.

זמן קצר לפני כן התבשרה האומה שאובאמה זכה ברוב מכלל הצירים הדמוקרטיים, הן הצירים הרגילים הן צירי-העל. אף שקלינטון הצליחה לסחוט נצחון מפתיע אחרון בדרום דקוטה, המשחק נגמר. אין עוד צירים לזכות בהם. לא יהיו עוד פריימריז. רוב הצירים בכיסו של אובאמה. אין עוד כל אפשרות לסגור את הפער. כל מועמד אחר היה מודיע על פרישה, מניח למועמד הנבחר להתמודד מול המועמד הרפובליקני.

לא קלינטון. מורין דאוד כתבה הבוקר ש"מי שאמר שאחרי ההכחשה מגיעה הקבלה, לא פגש את הקלינטונים". הנאום של קלינטון, בפני מאות תומכים קנאים, לא הכיל שום ויתור. היא הודתה שאובאמה ניהל קמפיין משובח – אבל התעלמה לחלוטין מתוצאותיו. היא הודיעה ש"לא אקבל כל החלטות הלילה". תומכיה קראו "דנוור! דנוור!" – הכוונה להמשך המאבק עד הוועידה הדמוקרטית, שתיערך בדנוור באוגוסט – והיא לא השתיקה אותם. היא קראה לתומכיה להודיע מה הם חושבים שהיא צריכה לעשות – אבל מי שפנה לאתר שלה, מצא שהאימייל הסטנדרטי שם מתחיל במילים "אני איתך הילארי, ואני גאה בכל מה שאנו נאבקים למענו".

לאורך כל יום שלישי, שידר הקמפיין של קלינטון מסרים סותרים. מצד אחד, עובדי הקמפיין התבקשו למסור את דו"חות ההוצאות שלהם, והתבקשו לחזור ממשרדי השדה למטה בניו יורק – סימנים שהתפרשו ככוונת פרישה. בו זמנית, הכחיש הקמפיין כי בכוונתה של קלינטון לפרוש.

זה היה אמור להיות הערב של אובאמה. קלינטון גנבה אותו. כשעלה לנאום את נאום הנצחון שלו, הוא נראה המום. ב-10 הדקות הראשונות, ציין הפרשן ג'יימס פאלוז, ניסה אובאמה להתאושש מסטירת הלחי חסרת התקדים הזו. פאלוז, כותב מתון ומיושב, שראה הרבה בחייו (הוא היה מכותבי הנאומים של קרטר), עבר לכתיבה באותיות רישיות.

הבוחרים – בעיקר, למעשה, הבוחרות – של קלינטון התנהלו בצורה פסיכוטית לחלוטין בשבועות האחרונים. בישיבת הוועדה המסדרת של המפלגה, שהעניקה לקלינטון רק מחצית מהצירים שלהם זכתה בהצבעות-הדמה של מישיגן ופלורידה, היו בהן שהתפרצו וצרחו שהן יצביעו למק'קיין. טיפוס ביזארי, שאפילו עיתונות הימין הקיצוני – אותה "קונספירציה ימנית ענקית" של הילארי מלפני עשור מתפקדת כולה ככלי שלה בחודשיים האחרונים – סירבה לגעת בו במקל, הסתובב שם וטען שהוא המאהב ההומוסקסואל של אובאמה, שרצח שני אזרחים כדי להסתיר את העובדה הזו. הקלינטוניסטאס ביקשו ממנו חתימות והצטלמו איתו.

קלינטון, בהתנהלותה, מעודדת את הפסיכוזה הזו. בהחלט יתכן שהנרקיסיזם שלה יביא לבחירתו של מק'קיין לנשיאות – מה שיאפשר לה לרוץ שוב ב-2012. אבל היא מסתכנת קשות: לא במוות פוליטי אלא בקללת-נצח פוליטית. אם אובאמה יובס, וודאי אם יירצח, שמה-שלה יוכתם לנצח. ולממסד הפוליטי האמריקני זכרון ארוך.

כנראה שמהבונקר זה נראה כמחיר ששווה לשלם – עבור מה, לא ברור. אחרי תרגיל כזה, אובאמה ינזק פוליטית אם יקבל אותה כסגנית נשיא. יאמרו שמי שלא עמד בסחיטה שלה, לא יוכל לעמוד מול אחמדינג'אד.

לא הערכתי את קלינטון כשהתחיל הקמפיין. הוא מסתיים, ואי ההערכה הפכה לתיעוב. מתקבל הרושם שזו תחושתם גם של רוב הדמוקרטים, כנראה גם רוב האמריקנים. קריאת הקרב של אובאמה היתה "כן, אנו יכולים"; קלינטון גנבה אותה והפכה אותה, בטוויסט אופייני, ל"כן, היא יכולה". במובן מסוים, זה אומר הכל.

[הערה – ההתייחסות לקמפיין קלינטון כאל "הבונקר", היינו הבונקר של היטלר, רווחה למדי בחודשים האחרונים. בלוגר דמוקרטי, אחרי פליטת הפה על רוברט קנדי, העיר ש"כשאובאמה ישא את נאום ההשבעה שלו, הילארי תשב בבונקר שלה במישיגן, מוקפת בפנאטים שלה, ותמלמל "ניגר, ניגר". סרטון יוטיוב פופולרי – שהורד; אני לא יודע אם ×–×” גורם לי יותר רווחה או יותר צער – ×”×™×” התקפה פרועה עליה, והציב אותה בדמות היטלר בהתפרצות הידועה מתוך "הנפילה". כשקרולי כתב על "הבונקר", הוא התייחס להלך הרוח הרווח ×”×–×”, שגם אני הכרתי אותו – וכתוצאה מכך נמנעתי מלתת לו את הקרדיט המגיע לו. העוול תוקן בעקבות הערת אחד הקוראים – יצ"×’]

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ישראל קיבלה היום מידי החיזבאללה, מוסר הצלב האדום, ארגז ובו חלקי גופות של חיילים שנהרגו במלחמת לבנון השניה. תמורת השלל הנקרופילי הזה – התזכורת הקבועה למידת האמת שיש בטענת בני דודינו על דאגתם לזכויות אדם, ועל התיימרות תרבותם להיות שוות ערך לתרבויות אחרות – העבירה ישראל אדם חי, המרגל ניסים נאסר.

שוב חוזר הדפוס על עצמו. לאחר חטיפתם של שלושת החיילים בשנת 2000, הסכימה ישראל לשחרר אנשי חיזבאללה רבים תמורת שלוש גופות ועבריין אחד. הולכות ומתגברות השמועות כי גם שני החיילים שנחטפו ביולי 2006, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, מתים. אם הם אכן מתים, הדבר נובע בין השאר מאותה עסקה אומללה. לימדנו את החיזבאללה שאין טעם רב בשמירה על שבויינו בחיים: ישראל תשלם מחיר מלא גם עבור בשר מת.

אילו היה לחיזבאללה שבוי שהיה רוצה להחליף תמורת המרגל שלו, העסקה היתה הגיונית. אבל כאן החלפנו אדם חי בבשר נרקב. למי זה טוב? לא לאנשים הבאים שהחיזבאללה ינסה לחטוף. אנחנו משלמים בקביעות יותר מדי עבור פחות מדי.

מה, בעצם, תעשה ישראל בחלקי הגופות האלה? מי זקוק לטחול שהיה מחוץ לגוף כמעט שנתיים? מה יעשו עם הכליות? מה התועלת שבריאות? כאן מתמזגות שלוש מהתופעות הבזויות ביותר בישראל כיום: הערצה היסטרית של שרידי גופות ותפיסה של קדושת הגוף (על זק"א כתבתי אתמול) – אבל הקדושה הזו מוגבלת לגוף המת. הישראלים מוכנים להשקיע הרבה יותר בגוויות מאשר, למשל, לוודא שלכל ילדי המדינה יש גישה לרופא, או לדאוג לרווחתם של נכים.

ועל כל זה מרחפת הסגידה האומללה לצה"ל. עבור חלקי גופות של חיילים נעשה הכל, אפילו – כפי שהעיד מחזה האבסורד בזייתון ב-2004 – נקריב שני חיילים אחרים, שהיו עסוקים בחיפוש חלקי הגופות מההתקפה של שלשום. למען קבורתם הכשרה של חלקי גופות, נייצר עוד חלקי גופות.

אילו היו חיילים נעדרים במלחמה האחרונה, וחלקי הגופות היו עשויים (ספק גדול, שכן השימור משמיד בדרך כלל את הדי.אן.איי.) להביא לזיהויים – ניחא. אבל אין. יש כאן היסטריה פטישיסטית ותו לא.

והנקרופיליה הממלכתית הזו זוכה לתמיכה עצומה, הן מצד מאמיני הדמון יהוה שסבורים שהוא לא יכול בלי חלקי הגופות, הן מצד חילונים-לכאורה – רוב מניינים ובניינם של מטלטלי הקריסטלים, צופי הכוכבים, מלקקי שרידי הקפה, קוראי ×›×£ היד, הפותחים בקלפים, הסוגדים לאבנים וכל שאר הניו אייג'יסטים שמגדירים את עצמם ×›"חילוניים" – שחילוניותם לא הצליחה להגיע לתובנה הבסיסית שמשמת אדם אין עוד כל חשיבות לגופתו. אל תאמר, ביקש סוקרטס מידידו קריטון לפני 2,407 שנים, לאחר שבלע את הרוש, שאת סוקרטס אתה קובר; סוקרטס האמיתי איננו הגוויה, איננו מועלה בלהבות.

המסר הזה כנראה מורכב מדי לרוב הישראלים של ימינו. אפשר להתווכח על שורשיה של תרבות המוות הזו, אבל אף אדם רציונלי לא יחלוק על כך שהיא מקריבה קורבנות על חשבונם של החיים. אלא שרציונליות, למרבה הצער, היא לא מטבע עובר לסוחר בישראל 2008.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)