תחת הכותרת האימתנית "לקראת חורף איראני", מנסה הבוקר ארי שביט להלך עלינו אימים. יש סיכוי – קטן, מקפיד שביט לומר, סבירות נמוכה; יופי של כסת"ח – שממשל בוש יתקוף את איראן בין הבחירות בנובמבר ובין כניסתו של הנשיא הבא לתפקידו.

שביט מתלהב מאד מהרעיון הזה: הוא מתפייט על "הדיאלוג של הממשל הנוכחי עם ההיסטוריה" – דיאלוג שהביא, בינתיים, להחרבתה של עיראק ומלחמת אזרחים קטלנית בה; לאובדן כל אמינות אמריקנית במזרח התיכון, בדיוק בשעה שבה אמינות וסמכות כזו הכרחיים; לרשלנות באפגניסטן, שמיום ליום חוזרת לידי הטאליבן; וכמובן, כפי שמציין אובאמה חזור וציין, לאין-אונות אמריקנית מול איראן.

ריח הנאפלם על הבוקר, עתידי ומטאפורי ככל שיהיה, הוא כקטורת בנחיריו של שביט. הוא כנראה הספיק לשכוח את שירי ההלל שקשר למלחמת לבנון השניה בשבועותיה הראשונים, ושכח גם איך התעוררנו מליל הילולת המכשפות ההוא. הוא שכח איך התחיל את המלחמה כשהוא מצווח בגיל ואיך סיים אותה כשהוא קורא להדחת המנהיגות; הוא שכח, אבל אנחנו לא, את דמם של 34 החיילים שנשפך במתקפה האומללה של היומיים האחרונים ההם, שחלק ניכר ממנו על מקלדתו. אז קרא שביט לאולמרט לצאת למתקפה אחרונה – ולא, יהיה עליו לפרוש. על הדברים האלה חזר בראיון טלוויזיוני באותו ערב. המאמר של שביט היה מונח לנגד עיניו של אולמרט כשאישר את המתקפה ההיא. אם החיילים ההם היו קורבן למולך המשך שלטונו של אולמרט, ארי שביט היה הכהן הגדול.

ועכשיו, בהשמיעו את קול החצוצרות הישנות, הוא שוב מאבד את כל העשתונות. שביט הוזה עתיד רחוק, שבו התקפה על איראן "מבטיחה את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון, ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן". מאיפה להתחיל?

התקפה אמריקנית על איראן תסכן את ישראל לא פחות מהמצאותו של נשק גרעיני בידי איראן (ראוי לציין ששביט לא מציע אפילו שישראל תתקוף את איראן; כנראה שלאחר לבנון שהוא לא קונה את התעמולה של הבהמה הירוקה). אף אחד לא יקנה את הטענה שהתקפה אמריקנית על איראן היא אינטרס אמריקני; כפי שנאלץ שביט עצמו לציין, רוב האמריקנים מתנגדים לה. הגיונה היחיד של התקפה על איראן הוא "להגן" על ישראל. כדי להגן על מדינה קטנה, בת שבעה מיליונים, תתקוף ארצות הברית – ללא כל פרובוקציה, ללא כל עילה, ללא כל זכות המעוגנת במשפט האומות – מעצמה אזורית בת כ-65 מיליוני תושבים.

התוצאה הסבירה תהיה קריסה אמריקנית ברחבי המזרח התיכון. השיעים בעיראק יתקוממו, והכוחות האמריקנים בעיראק ואפגניסטן ימצאו את עצמם במצב טקטי קשה, כשהקווים הלוגיסטיים שלהם – קו החיים של כל צבא, אך במיוחד של הצבא האמריקני עתיר הטכנולוגיה – מאוימים מכל עבר. התקפה של ארצות הברית על מדינה מוסלמית רביעית בתוך 16 שנה רק תחזק את התפיסה שישראל וארה"ב הם מדינות צלבניות – ועשויה להחיש את הקץ הצפוי לזו מהן שלרוע מזלה תקועה במזרח התיכון.

כלומר, המתקפה הזו לא "תבטיח את עתיד ישראל". מאותן סיבות עצמן, היא גם לא "תמתן את המזרח התיכון". אשר למערב ולערכיו, לא איראן היא זו המאיימת עליו. חלק ניכר מן האיראנים הנמלטים למערב הם שרידיה של האינטלינגציה החילונית של תקופת השאח. המהגרים המוסלמים המסכנים את המערב הם סונים בעיקרם, לא שיעים.

יתר על כן, שביט נאלץ להודות שלמרות העתיד הרחוק הזוהר, העתיד הקרוב עשוי להיות מוצלח פחות: "עלול להיות כשל מודיעיני, עלול להיות כשלון צבאי. בכל מקרה, איראן של האייטולות היא מעצמה דתית מתוחכמת ובעלת עוצמה. אם תקלע לפינה, גם היא תעדיף שלא להתפוגג בלחישה אלא במהלומה". בדיוק. הדבר היחיד הגרוע יותר מהתקפה אווירית מוצלחת על איראן יהיה מתקפה צבאית כושלת עליה. אז נקבל את כל חזיון הזוועות שצוין קודם, בתוספת מעצמה זועמת ומתפקדת. אז תזכיר לי שוב, שביט, למה זה טוב? ובהתחשב ברקורד המפואר של ממשלו של ג'ורג' "נשק להשמדה המונית" בוש, מדוע עלינו להניח שההתקפה הזו תצליח? לא עדיף, אם כן, שישראל תנצל את כל כוחה כדי להניא את ארה"ב ממתקפה?

אבל, כפי שמסתבר מקריאה הלאה, איראן איננה מעניינת את שביט כקליפת השום. כל מטרת טור-האימים הזה היא קריאה לבחירות עכשיו, לפני נובמבר. כלומר, עוד קריאה להדחת אולמרט. האם שביט באמת סבור שישראל מסוגלת לפזר את הכנסת ולקיים בחירות תוך פחות מחמישה חודשים? ומה אם יקדים בוש את התקפתו לאוקטובר, נניח משיקולי מזג אוויר? האם ארי שביט רוצה שמלחמת יום הדין תמצא את ישראל בעיבורה של מערכת בחירות?

וזה נשמע לי מוכר. בירור קצר העלה שזו איננה הפעם הראשונה ששביט מנפנף באיום האיראני לקידום מטרה פוליטית פנים-ישראלית. בתחילת יוני 2006, לפני המלחמה, כבר הזה שביט מתקפה אמריקנית על איראן שתיערך בשנת 2007. לצורך העניין, היתה לשביט בקשה צנועה: תואיל נא ממשלת אולמרט שזה אך מונתה לוותר על המוקד המדיני העיקרי שלה, תכנית ההתכנסות, וזאת בכדי שלא להפריע למאמץ האמריקני נגד איראן. בקצרה, הוא דרש מישראל להקפיא את פעילותה המדינית מול הפלסטינית לשנתיים.

איך היתה אמורה תכנית ההתכנסות, מנוחתה עדן, לשבש התקפה אמריקנית, לא ברור; אפשר אף לטעון שהיתה מקדמת אותה, משום שהיא היתה מראה שארה"ב מסוגלת לא רק לתקוף משטרים איסלמיים, אלא גם לאלץ את ישראל לסגת. אבל לשביט האיום האיראני הוא תירוץ תמידי לקידום מטרותיו.

אז הנה עוד עילה לחזור על מה שאין חוזרים עליו מספיק: שבין ישראל ואיראן לא שורר מצב של מלחמה; שהרטוריקה הישראלית כלפי איראן היא רטוריקה תוקפנית מזה שני עשורים, וישראל מקציבה מדי שנה אגמי דולרים לקראת התקפת הבהמה הירוקה על איראן; שמפקד חיל האוויר שלנו מכונה מזה זמן "אלוף פיקוד איראן"; שבין ישראל ואיראן נמשך סחר שקט, כנראה גם בנפט; שהנהגתה של איראן לא יצאה – בניגוד לשתי מדינות שאני יכול לחשוב עליהן – לשום מלחמה יזומה; שהנהגתה אמנם דתית, אבל עד כה הוכיחה עצמה רציונלית יותר מהממשל האמריקני הנוכחי ולא פחות מזה הישראלי; שלאיראן מספר גדול של שכנים עוינים, מפקיסטן ואפגניסטן ועד עיראק, שסביר שימשכו את תשומת הלב של מתכנניה הצבאיים הרבה יותר מאשר ישראל; שהמשטר האיראני איבד את אהדת הקהל באיראן, ושאין כמו התקפה חיצונית כדי לאחד את העם סביב משטרו – זה עבד אפילו לסטאלין; ושממשל בוש, באסטרטגיה השונה שנקט כלפי צפון קוריאה ועיראק (חברותיה של איראן ל"ציר הרשע"), דירבן את המירוץ הגרעיני האיראני.

שביט טעה כשהזה התקפה אמריקנית על איראן ב-2007 לצרכים פוליטיים פנימיים; שגה קשות כשהאיץ באולמרט לצאת למתקפה האומללה ההיא ב-11 באוגוסט 2006; וסביר מאד שגם עכשיו הוא מנצל את פחד הקהל לעוד קומבינה פוליטית. זה לא נאמר אחרי לבנון, וצריך היה להאמר: ידיך דמים מלאו. אל המנזר לך.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)