החברים של ג'ורג'

הציונים שכחו מה זה להיות יהודים

תומך נאצים יושב בבית הלבן, וציונים מספקים לו תירוצים. הגענו לשלב האד היטלרי של הציונות

סר רונלד סיים (Syme) ניסח, ב-The Roman Revolution שלו, כלל היסטורי פשוט: יש לשפוט אנשים על פי מעשיהם, לא על סמך הכוונות המיוחסות להם. אף אחד לא יכול לדעת מה בליבו של אדם. יש לשפוט אותו על פי דבריו ומעשיו. כל העולם, פחות או יותר, הבין אחרי השבוע האחרון שבבית הלבן יושב תומך נאצים. ובאופן בלתי נתפס, המדינה שחרתה על דגלה את הסיסמה “לעולם לא עוד” מגמגמת.

כמה דברים מצריכים הבהרה. קודם כל, לא מעניין אותי למה טראמפ התייצב לצד הנאצים. לא מעניין אותי אם הוא עשה זאת משום שהוא לא מסוגל פסיכולוגית להודות בטעות, או – מה שסביר הרבה יותר, לאור ההיסטוריה שלו – משום שהוא תמיד היה לאומן לבן. אין לי מושג מה טראמפ חושב – בדיוק כמו לכל אחד אחר – ואני שופט אותו רק על סמך מה שהוא אומר ועושה. אני משווה את הדברים שהוא אומר ועושה עכשיו לדברים שאמר ועשה כאשר היו, למשל, התקפות טרור מוסלמי.

טראמפ גם לא כל כך מעניין אותי. כלומר, אתה יושב ובוהה בדבר הזה כמו בתאונת דרכים ומחשב לאחור את קיצה של תקוותו (הבעייתית מאד, אני יודע) של העולם החופשי. טראמפ הוא לא הבעיה שלי. הוא הבעיה של האמריקאים. בהתאם, אני גם לא מאשים את נתניהו על ההצהרה החיוורת שלו בנושא. בסופו של יום, נתניהו – כפי שמעשיו מוכיחים – הוא לא ראש הממשלה של יהודי העולם, הוא ראש הממשלה של ישראל. וישראל, שנשענת לקיומה על תמיכה דיפלומטית, פיננסית וצבאית של ארה”ב, לא יכולה להרשות לעצמה להתנגש בנשיא ארה”ב. בוודאי כשמדובר במנהיג שלא נראה כמוהו, במקרה הטוב, מאז ווילהלם השני ובמקרה הרע מאז נירון קיסר. כן, נתניהו הרשה לעצמו ללכת ראש בראש עם הנשיא הקודם, אבל אני לא מתכוון לגנות אותו כשלשם שינוי הוא נוקט בזהירות.

וזה אומר שאת הרטוריקה על כך שישראל היא מדינת כל היהודים צריך לאפסן. במקרה המבחן, כאשר נאצים צעדו עם דגלי צלב קרס והצדיעו במועל יד מול בית כנסת, ממשלת ישראל הקפידה לשמור על האינטרסים שלה, לא על שלהם. שוב, אני לא יכול למתוח ביקורת על ההחלטה הזו, אבל יש לה משמעות ביחס לצורה שבה ישראל מדברת וחושבת על עצמה. למשל, חוק הלאום שמקדמת הממשלה קובע ש”המדינה תפעל למתן עזרה לבני העם היהודי הנתונים בצרה ובשבי בשל יהדותם.” את הסעיף הריק הזה אפשר לגנוז אחרי השבוע.

עד כאן ביחס לראש הממשלה ולממשלת ישראל עצמה. אבל מה שקרה השבוע מבחינת הימין הישראלי היה הרבה יותר חשוב. לדוברי הימין יש את החופש שאין לנתניהו או לממשלה. ופעם אחר פעם, הם התייצבו לצד הנאצים. כלומר, תוך איזה גינוי רפה, אבל מיד אחריו הגיע ה-what aboutism: אבל מה ביחס לשמאלנים. בדיוק מה שאמר טראמפ. לא כולם הגיעו לשפל המוסרי שאליו הגיע אריאל שנבל, כותב בתקשורת האדלסונית, שטען א. שהיתה אלימות שמאל בווירג’יניה וב. שהנאצים פעלו כחוק כי מותר בארה”ב להניף דגל נאצי. צריך לב מושחת ועין עיוורת, במיוחד מצד יהודי, כדי לתמוך בנאצים מול המפגינים נגדם מתוך איזה לגאליזם ריק.

אבל שנבל הוא עבד נרצע של נתניהו, ושל תנועת הימין שגורסת שלמען עמונה מותר להקריב את העם היהודי לנאצים. במןסף השבת של ידיעות היום (ו’) כתבו שני אנשי ימין, בן דרור ימיני ויועז הנדל, שנחשבים בדרך כלל ל”מרכזיים” יותר. שניהם כתבו בערך אותו הדבר: נאצים זה נורא, אבל אנטיפה ו-Black Lives Matter.

כלומר, מילה במילה מה שאמר טראמפ.

ימיני, כרגיל זהיר ומושקע יותר מהשניים, מיהר כמובן להביע הסתייגות מלאה מטראמפ בעודו כותב בדיוק את אותו הדבר. כדי לחפות על עצמו, הוא מיהר להזכיר את העובדה שרוב פיגועי הטרור בארה”ב (74%) מבוצעים על ידי ניאו נאצים, ומיד לאחר מכן תקף בשצף קצף את BLM ואת Jewish Voices for Peace. מספר המילים שהקדיש לשני הארגונים האלה דומה למספר המילים שהקדיש לגינוי הניאו נאצים.

מה עשו Black Lives Matter? ובכן, ימיני לא הקדיש תשומת לב למאבק שהם מנהלים על הזכות הבסיסית שלא להיירות בידי שוטרים משום שהם שחורים; זה לא מעניין אותו, הומניסט שכמותו. לא, מה שמטריד אותו הוא העובדה ש-BLM אומרים שישראל היא מדינת אפרטהייד, ושהם קובעים שישראל מבצעת בפלסטינים ג’נוסייד. כלומר, מול המעשים של הניאו נאצים – מאות הרוגים מפעולות טרור – העמיד ימיני מילים שלא מצאו חן בעיניו (אפשר להתווכח על שאלת הג’נוסייד, לא על שאלת האפרטהייד). JVP אירחו פעילה פלסטינית שלא נושאת חן בעיני ימיני, ושנטען שיש לה עבר טרוריסטי. שוב, מילים לעומת מעשים.

זה לא צריך להפתיע יותר מדי: ימיני מוביל בעשור האחרון את התפיסה המתעתעת שמילים יכולות להיות טרור, וש”דה לגיטימציה” מסוכנת בדיוק כמו פעולות מלחמתיות. בהתאם, העובדה שמישהו אומר משהו שימיני ממש לא אוהב שקולה בעיניו לאלימות. הוא אפילו לא חושב על זה יותר.

ימיני נוטה להגדיר את עצמו כאיש מרכז. הוא לא, כמובן. הוא איש ימין. כבר מזמן. והוא הסמן שמראה לנו איך נכנסה הציונות לשלב האד היטלרי שלה: הרגע שבו היא סוגרת שורות סביב נאצים. הציונים עוד לא משתתפים בהפגנות שלהם, כמובן, לא נעים והכל, אבל הם לגמרי מספקים להם תחמושת תעמולתית. תראו, בלאק לייב מאטרז! תראו, להפגנת הנגד לא היה רשיון! תראו, זה לגמרי חוקי לצעוד עם דגל נאצי! חוקי בדיוק כמו חוקי נירנברג!

אה, רגע.

הסיבה פשוטה ותוארה לעייפה. ישראל היא מדינה גזענית שמנהלת מדיניות גזענית ומדיניות של טיהור אתני מרגע קיומה. המדיניות הזו הופכת לבלתי לגיטימית מיום ליום, אז צריך למצוא בעלי ברית שיהיו בסדר עם זה. בעלי הברית האלה הם, מה לעשות, נאצים. הם צריכים לגיטימציה, והציונים יספקו להם אותה בתנאי שהם יספקו להם לגיטימציה למדיניות הטיהור האתני. שני הצדדים מתמזגים בשנאת המוסלמים שלהם ובשנאת הליברליות והקידמה שלהם.

או, כפי שנתניהו היה מנסח את זה, הציונים שכחו מה זה להיות יהודים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על לוחם הסייבר לפיד

התקפת הסייבר על ארה”ב היתה בעיקרה התקפת פייק ניוז. האם אנחנו רוצים מפיץ פייק ניוז מדופלם כמו לפיד בתפקיד?

יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר, צץ בתחילת השבוע עם תכנית ללחימה בהתקפות סייבר: הוא הציע להקים צוות שילחם בהתקפות סייבר על הבחירות ושידווח ישירות לנשיא, כי אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים בנושא. לפיד הוא פוליטיקאי, אז מי אנחנו שנשבור לו את המילה על כך שאי אפשר לסמוך על שכמותו; אבל, כפי שציין בעדינות חיים לוינסון, הבחירות בישראל – בניגוד לאלו בארה”ב – מתבצעות בהצבעת נייר. הרבה יותר מסובך – לא בלתי אפשרי, אבל הרבה יותר מסובך – להשפיע עליהן באמצעות התקפת סייבר. אבל המילה “סייבר” מושכת כותרות, אז לפיד השתמש בה.

והסתבך, כרגיל. בשבוע שעבר דיווח הוושינגטון פוסט מפי שורה של פקידים לשעבר בממשל אובמה שעיקר ההתקפה שחטפה ארה”ב היתה מתקפה של חדשות מזויפות. הם נערכו בקדחתנות להתקפות סייבר על מערכות, אבל הרוסים העדיפו לבצע מתקפת תעמולה ולא מתקפת סייבר. עד כמה עבדה מתקפת התעמולה הזו, כשזוכרים את המועמדת הגרועה שעמדה מול טראמפ, את הזחיחות שלה, ואת ההתנהלות הלא ברורה של ג’יימס קומי, קשה לדעת; אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהיא העבירה 20-30 אלף קולות מפה לשם בכמה מדינות מפתח והעניקה למי שהפסיד בקול העממי בהפרש של שלושה מיליונים את הנשיאות.

הבעיה, בקצרה, היא החדשות המזויפות. ואיך לומר, יש בעייתיות בהעמדה של לפיד כלוחם בהן, משום שהוא יצרן ראשי של הזבל. הבה נתייחס לרגע לביקור שערך שר החוץ בעיני עצמו בספרד השבוע.

עיתון הבית של לפיד, טמקא, דיווח ש”יאיר לפיד קיים אתמול (ד’) ישיבה מיוחדת בפרלמנט הספרדי” ושהוא “חשף“ דו”ח שטוען שספרד העבירה מיליוני דולרים ל-BDS וארגוני טרור. הדו”ח שלפיד “חשף” הוא מסמך של NGO Monitor, ומי שמכיר את הרשלנות, ההונאה והכזבים של הארגון כבר יודע למה לצפות.

צריך מאמץ ניכר כדי להתעלות על השקרים של נגו”מ, אבל ללפיד יש את זה. הוא הרעים בקולו הבריטוני ש

“לחזית העממית לשחרור פלסטין יש ארגוני משנה כאן בספרד. הם קיבלו 199,988 יורו מספרד. אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין ביצעו את הטבח בבית הכנסת הר נוף בירושלים לפני שלוש שנים. הם פשוט נכנסו לבית תפילה, ורצחו אנשים בזמן שהם מתפללים. אני משוכנע שזה עומד בסתירה לכל מה שהאנשים סביב השולחן מאמינים בו ויש לכם את האפשרות לעצור את זה.”

כל טענה בפסקה הזו שקרית.

המספר 199,988 מתייחס, בדו”ח של נגו”מ, לארגון זכויות האסירים הפלסטיני אדאמיר (Adameer) – ראו העמוד הראשון במסמך של נגו”מ. אם להתקטנן, מי שהעביר לאדאמיר את הכסף היתה הסוכנות הבאסקית לתיאום פיתוח ולא ממשלת ספרד, אבל נניח לזה עכשיו. לפיד אומר ש”לחזית העממית יש ארגוני משנה כאן בספרד”; נגו”מ בסך הכל אמרו שאדאמיר (שפועלת בשטחים הפלסטיניים הכבושים) היא ארגון מסונף לחזית העממית ושהיא קיבלה כסף מספרד. אבל רגע, מאיפה בכלל צצה הטענה שאדאמיר – ארגון זכויות אסירים מוכר, שעד כה לא נסגר על ידי המשטר הצבאי בגדה – הוא ארגון של החזית העממית?

בדו”ח עצמו אין הסבר, אז הלכתי לעמוד אדאמיר באתר של נגו”מ. שם נאמר בפסקנות שאדאמיר היא ארגון מסונף רשמי של החזית העממית. לא מצאתי שום אזכור אחר לטענה המשונה הזו, כי מי שמכיר את אדאמיר מדבר עליה בתור ארגון רשמי למחצה של משרד האסירים הפלסטיני שקרוב דווקא לפתח, אז נכנסתי לקישור שהציבה נגו”מ. אממה, הקישור הזה מוביל לעמוד שהוא ככל הנראה עמוד של מסמכי היסוד של החזית העממית – כולם משנות השישים – אבל אין בו כל אזכור לאדאמיר. מה שהגיוני, בהתחשב בכך שאדאמיר הוקם בכלל ב-1992. חזרתי לעמוד אדאמיר של נגו”מ. מה עוד יש שם?

קודם כל, אפשר לשים לב שבניגוד ללפיד – לא ברור מה מגן עליו יותר, חסינותו או בורותו – נגו”מ נזהרים מלקבוע שאדאמיר היא ארגון טרור; הם אומרים שיש לה “קשרים לכאורה” עם ארגוני טרור. מעבר לטענה שהיא מסונפת לחזית העממית, שלא מוכחת בשום צורה, מספרים לנו שבכירה באדאמיר הואשמה על ידי ישראל – לאחר שהוחזקה במעצר מנהלי – בכך שהיא בכירה בחזית העממית; שיוסף חבש, שמשמש כיחצ”ן של איגוד ועדי עובדי הבריאות הפלסטיני, הוא “ככל הנראה” אחיין של מייסד החזית העממית, ג’ורג’ חבש, שהוא תומך ב-NDS, שישראל מנעה ממנו לצאת מהגדה, והוא גם חבר בחבר המנהלים של אדאמיר. אהה. חוקר של אדאמיר נעצר על ידי חמושינו העליזים בשנת 2012, ובבית דין צבאי הוא הורשע בחברות וסיוע לחזית העממית. עובדת של הארגון היא בתו של המזכ”ל של החזית העממית, אחמד סאדאת; והגזברית של אדאמיר היא אשתו של “מי שנטען שהוא” חבר בחזית העממית.

די קלוש. בין זה ובין “לחזית העממית יש ארגוני משנה כאן בספרד” יש פער ניכר. כנראה שלפיד הבין – אם הבין – שהמסמך של נגו”מ חלול, אז היה צריך לעבות אותו קצת. הלאה, לטענה הבאה: “אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין ביצעו את הטבח בבית הכנסת בהר נוף בירושלים לפני שלוש שנים.”

אה, לא.

הזרוע הצבאית של החזית העממית אכן לקחה על עצמה את האחריות לפיגוע הזה, אבל חזרה בה תוך מספר שעות. ראש הממשלה נתניהו הטיל את האחריות לפיגוע על חמאס ועל הרשות הפלסטינית, לא על החזית העממית. קשה להאמין שלפיד לא יודע את זה, כי באותה העת הוא היה חבר ממשלה.

אז מה היה לנו? לפיד ניפח טקסט מנופח גם כך של נגו”מ, קישר בין ארגון לזכויות אסירים ובין פיגוע (שלא בוצע על ידי הארגון שלכאורה מסונף אליו אפילו על ידי ראש הממשלה שבה שירת לפיד), והאשים את הספרדים.

ואה, כן. לקראת סוף נאומו, הוסיף לפיד עוד שקר: “הממשלה הספרדית מעניקה כספים לקבוצות שתולות הומואים מעמודי טלפון בעזה.” נגו”מ אפילו לא ניסו להעלות את הטענה הזו, שהיא שקרית בעליל, אבל ללפיד לא היה אכפת לשקר לספרדים. אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שאמר אחרי המרמרה שמה שישראל היתה צריכה לעשות הוא להציג נשק ולהעמיד פנים שהוא נתפס על המרמרה. שקרים הם חלק מהארסנל המוצהר שלו. ו-hasbara, בסופו של דבר, היא שקרים שמיועדים לא כל כך לגויים הטפשים, אלא לישראלים. במיוחד לאלה שמצביעים ללפיד.

עד כמה היו השקרים של לפיד אפקטיביים? לא משהו. לפיד פרסם תמונה עם מזכיר המדינה הספרדי, אילדפונסו קסטרו לופז, והצהיר ש”גם הוא יעזור לנו להעביר חקיקה בפרלמנט נגד ה-BDS ושונאי ישראל.”

או שלא.

התמונה של לפיד עם קסטרו לופז פורסמה ב-29 ביוני. יומיים קודם לכן, העבירה מפלגת פודמוס בוועדת שיתוף הפעולה של הקונגרס הספרדי החלטה שקובעת ש”יש להגן על זכותם של פעילי זכויות אדם מפלסטין, ישראל והשטחים הכבושים לעסוק בפעולות חוקיות ושלוות, כגון הזכות לקדם קמפיינים למען חרם, משיכה השקעות וסנקציות (BDS).” ההחלטה, יש לציין, התקבלה פה אחד. (אני רוצה להודות לפרופ’ רון ברקאי על הפניית תשומת הלב לכך.)

אופס.

איכשהו, הידיעה על מה שקרה בפועל בפרלמנט הספרדי נשמטה מכתבת היח”ץ על דון קיחוטה הרוכב על רוזיננטה ונאומו המרשים שם. מעניין איך זה קרה. ושוב: האם אנחנו רוצים את האביר בעל דמות היגון של החדשות המזויפות, עם הכישורים הדיפלומטיים המוכחים, כמישהו שיש לו איזושהי אחריות לגורלנו?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לבנת חינוך

מול הטענה של נתניהו שהפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום, צריך להזכיר את המציאות

ראש הממשלה לשלשת עופות תקף לאחרונה את יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, וטען ש”הפלסטינים אינם מחנכים את ילדיהם לשלום.” הם משלמים למחבלים, התלונן, והם קוראים לבתי ספר על שם מחבלים. וואלה.

ישראלי שיפתח מפה, ימצא בנקל רחובות לא מעטים שנקראים על ידי מרזוק ועזר, או רחוחות הנקרים על שם “קדושי קהיר.” משה מרזוק ושמואל עזר היו שני יהודים מצרים, שהיו חברים בחוליית טרור שהפעיל אמ”ן במצרים. החוליה הפעילה מטענים בספריות האמריקניות בקהיר ואלכסנדריה ונלכדו כשמטען התלקח על גופו של אחד המחבלים, שניסה להטמין אותו בבית קולנוע. למה הספריות האמריקניות? אה, זה היה נסיון לשכנע את האמריקאים שמשטר הקצינים במצרים עוין אותם. הפרשה, שנודעה כ”עסק הביש”, גרמה לזעזועים בישראל – אבל לא בגלל העובדה שהיא הפעילה טרור מובהק נגד מטרות אזרחיות, אלא סביב השאלה מי נתן את ההוראה.

יש לא מעט רחובות גם על שמו של דוד רזיאל, מי שפיקד על האצ”ל כשזה יצא למסע טרור רצחני בשנים 1938-1939, תוך בחירה במטרות אזרחיות מובהקות כמו שווקים. בשיא גל הטרור, התגאה האצ”ל בכרוז שהוציא שהוא הרג יותר אזרחים פלסטינים משהפלסטינים הרגו יהודים. רזיאל מת לאחר מכן בשליחות בריטית בעיראק. הוא נחשב היום לגיבור לאומי. נהרות הדם ששפך לא מוזכרים. על שמו של רזיאל יש לא רק רחובות, אלא גם כפר נוער והמושב רמת רזיאל.

הגיבור הלאומי הראשון של האצ”ל, וכזה שגם על שמו יש לא מעט רחובות בישראל, הוא שלמה בן יוסף, מחבל יהודי איש האצ”ל שהשליך רימונים על אוטובוס של פלסטינים. הוא הוצא להורג בתליה על ידי המשטר הבריטי והפך לגיבור לאומי. במקום הפיגוע שניסה לבצע יש אנדרטה לזכרו.

ואשר ביחס לחינוך לשלום – נו. נתניהו הודיע כבר שהוא לא מתכוון לאפשר מדינה פלסטינית, כך שהדיקטטורה הצבאית בגדה המערבית תמשך עד קץ כל הדורות או עד שהפלסטינים יהפכו לפינלנדים (אולי כדאי לשאול את הצבא האדום מה קורה כשמעצבנים פינלנדים). יש בישראל גיוס חובה, החינוך בישראל מוכוון לעבר גיוס החובה הזה, ותלמידים מתחנכים לכך שהם צריכים להיות חיילים. מי שמסרב, אלא אם כמובן הוא מהמגזר המיוחס של הכיפות הסרוגות, מוקע כבוגד ובדרך כלל יושב בכלא – זאת למרות שעיקר פעולתו של הצבא ב-40 השנה האחרונות היא דיכוי של אוכלוסיה אזרחית.

לישראל יש חטיבה יעודית לדיכוי פלסטינים, חטיבת כפיר. היא מפעילה דרך קבע נוהל של ענישה קולקטיבית, שנקרא “לבנת שיבוש.” החמושים מגיעים לכפר פלסטיני ומעירים את תושביו באמצעות רימוני הלם ורימוני גז, גם כשאין כל סיבה להשתמש בהם. כל חייל מכיר את הנוהל הזה, ופושע המלחמה איתי וירוב, בשעתו מפקד חטיבת כפיר, העיד על קיומו; אבל כשמצ”ח באו לרחרח, במפקדת האוגדה העמידו פנים שהם לא מכירים נוהל כזה.

על בסיס קבוע, שולח צה”ל את חייליו למשימות “מיפוי”: פולשים לבית של פלסטיני באמצע הלילה, מעירים את כולם, מצלמים אותם ורושמים איפה כל אחד ישן. כפי שיודעים בשוברים שתיקה, כל המידע הזה שחיילים מלאי התלהבות חושבים שיש בו צורך אמיתי נזרק אחר כך לפח. המטרה היא לא “מיפוי”: המטרה היא הטרדה והטלת אימה. משימות כאלה, כמו משימות “לבנת שיבוש”, מתבצעות מדי לילה.

וזה עוד המצב הטוב, כשחמוש צה”ל לא הורג פלסטטיני בלי שום סיבה. בשנה האחרונה הרג צה”ל למעלה מ-100 פלסטינים, רובם, כרגיל, בלתי מעורבים. המספר גדל מאז שפושע המלחמה תא”ל תמיר ידעי שינה את הוראות הפתיחה באש כך שיאפשרו ירי חי כנגד מפגינים. איכשהו, אף אחד לא טורח לבדוק איזה מין חינוך קיבלו החמושים שמבצעים את הפקודות הללו; איכשהו, איש לא תוהה האם החינוך ל”שלום” שראש הממשלה מתגאה בו בכלל חודר את העור של החמוש.

אדם שלא בטוח אפילו בביתו, שחמושים יכולים לפרוץ אליו כאוות נפשם, מבלי לתת דין וחשבון לאיש, ושאם ינסה למחות על כך עשוי למצוא את עצמו ירוי – החמושים יגידו אחר כך שהם “חשו בסכנה” – לא צריך “הסתה” של הרשות הפלסטינית כדי לשנוא חיילים ישראלים ואת אלה ששולחים אותם. הוא גם, סביר להניח, לא מעוניין ב”שלום”: הוא מעוניין בהרחקת הכובש, בכל דרך אפשרית. שלום? שיהיה. אבל אם במילה “שלום” ישראל מתכוונת להמשך הסטטוס קוו ולכך שהיא תקרא לעבאס בתואר מפוצץ בזמן שאין לו סמכות אפילו של ראש עיר ישראלי, אז מאבק.

וכן, מאבקי שחרור הם מלוכלכים מטבעם. הם, כמעט בהכרח, מערבים אוכלוסיה מתקוממת נגד צבא סדיר. השיטה העיקרית של כוחות גרילה לנצח צבא סדיר היא לגרור את הצבא לפעולות זוועה נגד האוכלוסיה; זה אמצעי הגיוס שלהם וזה הכלי לליכוד האוכלוסיה מאחוריהם. הצד המדכא תמיד מיילל על האלימות של המתקוממים, בזמן שהוא מנסה להציג את האלימות שלו כדרך הטבע.

פעם נהגו לשיר כאן שירי שלום נוגים, והשמאל הרדיקלי ציין שהשירים הללו מציגים את השלום לא כמשהו שניתן להשגה בפעולה אלא כמין משאת נפש בלתי מושגת, ובהתאם מרחיקים את השלום; הרי אנחנו כה רוצים בו ואם לא השגנו אותו, סימן שמישהו אחר אשם. בינתיים, הפסקנו לשיר אותם. המילה “שלום” הפכה לסיסמה ריקה שראש הממשלה פולט במאמץ לא להיחנק מצחוק.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

הערה מנהלית ב': השבוע הסתיימה ההתקשרות ביני ובין ארגון "יש דין." תמיד השתדלתי לבצע הבחנה חדה בין מה שנכתב פה ובין מה שנכתב בבלוג של יש דין (כאן אפשר לקרוא את הפוסט האחרון בו); מעתה אין כל עוד קשר בין השניים, ולמותר לציין שכל מה שנכתב כאן לא מייצג את יש דין.

(יוסי גורביץ)

קים יונג בנט, הפרת האמונים הנמשכת של שרי המפז”ל, והערה על נתניהו ופרס: שלוש הערות על המצב

קים יונג בנט: תלמידים ישראלים שירצו להשתתף במשלחות שיוצאות לחו”ל יידרשו לענות על שאלון בנושא הסברה ומאבק ב-BDS. הם יידרשו לשמש כ”שגרירים” ישראלים בחו”ל. המבחן שהם נדרשים לענות עליו מצטט בהרחבה את שר החינוך בנט (כולל השאלה מה לדעתו של בנט היא הצורה הנכונה לנהל דיון בנושא hasbara). תלמידים שלא יענו נכונה על השאלות בבחינת האינדוקטרינציה (האנטישמיות התחילה בתקופת התנ”ך, האנטישמיות בעולם מכוונת כלפי מדינת ישראל, ישראל מתמודדת עם איום ארגוני טרור ממערב (!) ועוד בולשיט) לא יקבלו אישור להשתתף בתדריך בטחוני שנדרש לפני היציאה לחו”ל.

אמור מעתה, אם אתה חולק על התפיסה שונאת הזרים ותוקעת-הראש-בתחת של האחים היהודים, תשכח מלצאת לחו”ל עם בית הספר שלך. אתה אמור להיות רובוט מתוכנת שמדקלם את המסרים של שר האינדוקטרינציה שלך (לא לבלבל עם שר התעמולה, זהו גלעד “השקרן” ארדן).

ככה נראית היום הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה, תוצאה של בלבול ארוך שנים בין המדינה ובין הממשלה. עם זאת, לא הכל אבוד. כשהסיפור הזה יתחיל לחלחל בחו”ל – כנראה אחרי סרטון של כמה בוטים במדי בית ספר ישראלי – יבינו איזה סוג של דמוקרטיה יש פה. תלמידים אינטליגנטיים יבינו מהר מאד מה מנסים לעשות להם, וינצלו את הביקור בחו”ל להסנפה חשאית של חומרים מסוכנים כגון BDS; אחרים יתחילו להתנהג כמו בדיקטטורות הקומוניסטיות בשנותיהן האחרונות, לצטט בציניות את שקרי המשטר כדי שיניחו להם.

אה, כן – יש סוג אחד של נסיעה לחו”ל שבו אין צורך במבחני hasbara – נסיעות הטמעת הטראומה לפולין. כנראה שבנט הבין שהתלמידים ממילא חוזרים משם כשמאכלת בליבם.

הפרת אמונים: מי שעוקב אחרי ההתנהלות של שרי המפז”ל/האיחוד הלאומי/תקומה/האחים היהודים (או כל שם אחר שהמפלגה בוחרת לעצמה) למד מזמן שאסור לתת להם משרד ממשלתי. הם ינצלו אותו כדי לתקוע את הציבור ולהיטיב עם המגזר שלהם. ממצא התביעה מס’ 1 הוא, כמובן, התקצוב העודף של תלמידים במוסדות “ממלכתיים”-דתיים לעומת התקצוב של תלמידים בחינוך הממלכתי; אבל השבוע האחרון סיפק לנו עוד דוגמאות.

משרד המשפטים של איילת שקד מממן בכ-100,000 שיקום של מעיין בגדה המערבית. למי שתמה מה לעזאזל למשרד המשפטים ולשיקום מעיינות, נאמר שאין להם מה לדאוג: המעיין לא קיים ובנייתו בכל מקרה בלתי חוקית. המטרה היא להעביר כספים לאנשי שלומנו ותו לא.

המנהלת לזהות יהודית במשרד הדתות, בייבי של נפתלי בנט, תעביר 18 מיליוני שקלים לארגון “השומר החדש”, מעין סניף של “אם תרצו” שרואה את מטרתו כהגנה על אדמות המולדת. הארגון הזה, שעוסק באינדוקטרינציה “לחידוש הקשר שנחלש לאדמה ולקרקע”, גם מקבל מצה”ל דחיית שירות לצעירים שמשרתים בו. אין לו שום קשר לדת, אתם אומרים? לא כל כך חשוב. הארגון הוא מאנ”ש, אז בנט מסדר שיעבירו לו כספי ציבור.

מצד שני, מסתבר שכל שניה שבה בנט לא עוסק בחינוך היא רווח נקי. אולי זה שווה לנו 18 מיליונים.

מיתולוגיה מעל להיסטוריה: ראש ממשלתנו היקר ניסה להפחיד השבוע תלמידים, עם פרוס חג הפורים, בכך שהאיראנים רוצים להשמיד אותנו, וציטט את סיפור מגילת אסתר כהוכחה לכך.

נו. לכך שנתניהו הוא מנוע שמצידו אחד נכנס סיגר יקר ובצינו השני יוצא ענן שנאה אנחנו כבר די רגילים. מה שמטריד בסיפור הזה הוא העלאת המיתולוגיה מעל ההיסטוריה. סיפור מגילת אסתר תמיד הביך חוקרים, משום שהוא מופרך היסטורית: לא רק שאין לו שום ראיות, בממלכה מתועדת יחסית, גם הרעיון שממלכה שמבוססת כולה על סובלנות דתית תבצע רדיפה עד כדי השמדה של קבוצה דתית חסר כל תקדים בהיסטוריה הפרסית.

ההיסטוריה, מצד שני, מספרת סיפור אחר לגמרי. לגמרי לא בטוח שבכלל היתה יהדות היום אלמלא התיר כורש הגדול, מייסד הממלכה הפרסית, לקבוצה של גולי יהודה לשוב ולהקים את המקדש בירושלים. מותר להתווכח אם האנושות הפסידה או הרוויחה מהמהלך הזה, אבל די ברור שבלעדיו היהדות והיהודים כפי שאנחנו מכירים אותם לא היו מתקיימים. התנ"ך מכיר בכך מפורשות: ישעיהו קורא לכורש משיח. "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש, אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גויים ומותני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים, ושערים לא ייסגרו; אני לפניו אלך, והדורים איישר; דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע; ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים, למען תדע כי אני יהוה הקורא בשמך."

השנים הארוכות של השלטון הפרסי ביהודה שקטות להדהים: יש לנו רק הד אחד של אירוע עימותי בין היהודים ובין הפרסים, בערפילי ההיסטוריה – אירוע שבו כהן גדול שחביב על הפחה המקומי נרצח על ידי הכהנים האחרים והפחה נכנס לבית המקדש כדי להוציא את הגופה. יוספוס, שמביא את האירוע הזה, נמצא בצד הפרסי: כשהכהנים מוחים על כניסתו של גוי למקדש, וטוענים שמדובר בטומאה, הפחה מפטיר בזעם “האם אני מטמא את המקדש יותר מן הגופה?”, ומוציא את ידידו לקבורה.

יהודים חיו בשלווה תחת האימפריה הפרסית במשך מאות שנים, חיו ושגשגו. הן בימי האימפריה הפרסית הראשונה, הן בימי הפרתים, הן בימי האימפריה הססאנית, הן בימי האימפריה לאחר שהתאסלמה. במהלך הפלישות של הפרסים לפלסטינה/יהודה, עד המאה השביעית לספירה, הם זוכים בעקביות לסיוע מצד האוכלוסיה היהודית – וכאשר הרומאים כובשים חלק מהשטחים הפרסיים, פורץ מרד יהודי הגולה ששובר את הכיבושים של טרייאנוס.

צריך כשרון מיוחד בהפצת שנאה כדי לקחת היסטוריה חיובית במהותה של 2,600 שנה ולהפוך אותה, במחי מיתוס שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות אי פעם, להיסטוריה של שנאה. טוב לדעת שלראש הממשלה שלנו עדיין יש את זה.

ועוד דבר אחד: ראש הממשלה האשים השבוע עיתונאית ישראלית-פלסטינית בכך שהיא תומכת בטרור. רצוי להזכיר שזה אותו ראש הממשלה שהעסיק בתשלום את הקדוש החדש של המגזר הסרוג, אורי אליצור, למרות שזה קרא לתקוף את חיילי צה”ל – אבל רק בנשק קר! – במהלך ההתנתקות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האפס שהתגלם בבשר מכה שוב

יאיר לפיד לא מוצלח אפילו בתור קריקטורה של פוליטיקאי. שתי תמונות מהשבוע האחרון

אם יישאר מבוז’י הרצוג זכר, דבר שיש לפקפק בו, זו תהיה כנראה קללת עולם פוליטית: זה היה האיש שהצליח להיות יותר אפס מיאיר לפיד וסלל את דרכו.

על פי הסקרים, יאיר לפיד צפוי לגרוף הרבה מאד קולות בבחירות הקרובות, זאת למרות שהוא רשם לעצמו אפס הישגים, והוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע והציני ביותר אחרי בנימין נתניהו ב-20 השנים האחרונות. ב”פוליטיקאי גרוע” הכוונה שלי היא שהוא, כמו נתניהו, בונה את עצמו על חורבנו של הציבור. על הציניות – ובכן, השבוע סיפק לנו שתי דוגמאות.

בתחילת השבוע, נרשם כרגיל זעם בימין: בעקבות פעילות דיפלומטית מוצלחת של הפלסטינים, שינה משרד החינוך של צ’כיה את מדיניותו והתאים אותה למדיניות של האיחוד האירופי, בכך שהגדיר את תל אביב כבירת ישראל ולא את ירושלים. לפיד החליט לרכב על הגל הפטריוטי בשנקל הזה בכל הכוח.

כמה מילים על מעמדה של ירושלים. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שטוענת שירושלים היא בירתה. אף מדינה אחרת בעולם לא מכירה בכך. השגרירויות הזרות נמצאות בתל אביב ולא בירושלים בגלל המעבר, בתחילת שנות השמונים, של חוק ירושלים. מעמדה של ירושלים על פי החלטת האו”ם 181 הוא corpus separatum, גוף נפרד שאיננו נמצא בשליטה יהודית או פלסטינית, והמעמד הזה אושש שוב בהחלטה 194. יש קונסנסוס בינלאומי שירושלים צריכה להיות בירת הישראלים והפלסטינים – אבל ישראל חותרת בעקביות תחת המימוש האפשרי של המהלך הזה. כל זה לא מסובך במיוחד וזה שיעור א’ בלימודי הסכסוך. לפיד, שלא טרח להוציא תעודת בגרות, כמסתבר לא לקח את השיעור הזה. זה לא מפריע לו לחשוב שהוא יכול להיות שר החוץ.

מה עשה מומחה ה-Hasbara בעיני עצמו, זה שמעמיד את ה-habara מעל לכל ושולח ווטסאפים לראש עיריית לונדון כשעולה שם שלט תומך ב-BDS? כתב על הנושא לעדר שעוקב אחריו, הגדיר את ההתנהלות הפלסטינית כ”הסתה”, ושלח את העדר לכתוב מסר בצ’כית מגוגל טרנסלייט על עמוד הפייסבוק של נשיא צ’כיה. זה יראה להם!

lapid

בטוב טעם אופייני, הישראלים המכוערים של לפיד בחרו להשחית את העמוד של נשיא צ’כיה בדיוק ביום שבו העלו שם פוסט התייחדות עם הגיבורים הצ’כים שסיכלו ממוקדות את ריינהרד היידריך. ישראלים עילגים האשימו שם את נשיא צ’כיה בכל דבר אפשרי, עד וכולל תמיכה בטרור. אירונית, כפי שציין ברק רביד, נשיא צ’כיה דווקא ניסה לשנות את העמדה האירופית ביחס למעמדה של ירושלים. אופס.

טוב, נו. בשנה הבאה לפיד יוכל לקונן על עליית האנטישמיות בצ’כיה.

האם לפיד חשב שהסתערות של מזילי הריר שלו על העמוד של נשיא צ’כיה תשנה משהו? תשנה את ההחלטה הצ’כית? לא. הוא פשוט רצה המון משולהב ולהצטייר כפטריוט. האם לפיד שקל את הנזק שייגרם לישראל כתוצאה מכך? למשל, שנשיא צ’כיה יחליט שאתם יודעים מה, בעצם לא כל כך חשוב אם ירושלים לא תוכר כבירת ישראל? אם אתם חושבים שכן, אתם לא מעריכים נכון את הציניות שלו.

[…]

המקרה השני הוא השבתת הרכבת. ראש הממשלה נתניהו, שמנהל מאבק נלוז נגד שר התחבורה שלו, אדם מאוס בפני עצמו, הורה דקות ספורות לפני תחילת השבת (אמש) על הפסקת העבודות ברכבת. חוקיותה של ההחלטה הזו בספק ומרצ הגישה עתירה דחופה לבג”ץ, ובמדינה נורמלית אפשר היה לחשוב שמי שיגיש את העתירה הזו יהיה דווקא מנהל חברת הרכבת, אבל בינתיים נוצרו שיבושים קשים.

למה? כי נתניהו החליט לסנדל את כ”ץ על ידי מכירת אזרחי ישראל לחרדים. זולל השרצים והחזירים מעמיד פנים שהשבת יקרה לו והוא מוכן לתת לחרדים זכות וטו על התנהלות המדינה בשבת. הוא עשה את זה בדרך מתוחכמת: דרש מהם לאשר עבודות בשבת שהיה ברור שהם לא יכולים לאשר.

בדרך, נחשפה העובדה שאי אפשר בעצם לקיים מדינה יהודית אורתודוקסית מתפקדת, אבל כרגע כולם עסוקים בפקק הנוראי שצפוי מחר ומחרתיים. ומה עשה יאיר לפיד? ובכן, לפני כמה שנים, כשהוא היה שר אוצר, או אפילו בבחירות האחרונות – כשהוא רצה לשקם את אריה דרעי – היה ברור מה הוא היה עושה: מנצל את הגל ומאשים את החרדים בחורבן המדינה.

אבל זה לא אותו יאיר לפיד. האיש שפעם הכריז על עצמו כרפורמי (לפחות רב רפורמי אחד הגדיר אותו כ”רפורמי גרוע”), ופעם הכריז על עצמו כמאמין בכך שנשמות מתגלגלות בציפורים, מתעטף לאחרונה בטלית ושולח את אשתו לטקסי הפרשת החלה הרשמיים של יש עתיד (כן, יש כאלה.) החרדים לא קונים את ההצגה – הם מזהים חזיר שפושט טלפיים מקילומטרים – אבל לפיד ממשיך לנסות.

אז מה היתה התגובה של לפיד לבלגאן הרכבת? הוא העלה סטטוס שבו הוא קרא לתומכיו לתת מחר טרמפים לחיילים. אה, וגם לקשישים. האוכלוסיה שבין גיל 21 ל-65 – יוק.

Screenshot_090316_063024_PM

מספר החמושים בצבא הסדיר של ישראל הוא כ-100,000. מספר האנשים שאמורים להתקע מחר בדרך לעבודה, ללימודים, ולשאר ענייני החיים הוא כ-250,000, ואם התקלות יימשכו (וכרגע נראה שהם יימשכו) כנראה שמספרם יהיה גדול הרבה יותר. אבל אלה רק אנשים שבסך הכל מנסים לחיות את החיים שלהם, והם לא מעניינים את יאיר לפיד. אלוהים יודעת מתי היתה הפעם האחרונה שהוא אשכרה פגש מישהו שנוסע בתחבורה ציבורית. לפיד מבצע כאן את היפוך הפירמידה הרגיל ביחס לצבא בישראל: לא החמושים הם אלה שאמורים לשרת את האזרחים, אלא האזרחים את החמושים. זה לא חדש אבל זה עדיין דוחה.

ובדרך, לפיד הקפיד לא לומר כלום על החרדים, על מעמדה של השבת, על השאלה האם צריך תחבורה ציבורית בשבת (כן, סתם תחבורה ציבורית בסתם שבת). כי, כמו מנהיגי העבודה בשנות ה-80 וה-90, הוא אוחז באמונת השווא שהחרדים יעלו אותו לראשות הממשלה מתישהו. שהזכרון שלהם מחיק כמו שלו וכמו של מצביעיו.

איזה אפס.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עלילה וצילה

התקשורת הישראלית חזרה בלי למצמץ על עלילה שהפיץ יואב אליאסי, כי היא הפנימה את העלילה

יואב אליאסי, הידוע בשם הפשע שלו “הצל”, התפקד השבוע לליכוד. הגיוני, כשחושבים על זה. מי שפקד אותו היה אורן חזן. בליכוד נאלמו דום. אף אחד שם לא רוצה להסתבך עם האספסוף של אליאסי, שמונה כ-250,000 איש. לך תדע כמה מהם יצביעו, לך תדע כמה מהם יתפקדו בעקבותיו, לך תדע כמה מהם תפגוש בשביעיות. היחיד שהעז לומר משהו, בנוהל, היה בני בגין. אליאסי הפעיל מיד את הנוהל שלו, שפעם היה מכונה “ויקום המלפפון ויכה את הגנן”, והודיע שמי זה בכלל בני בגין, שהרי הוא שמאלן ידוע שהבן שלו זורק אבנים על חיילי צה”ל בבילעין והבת שלו התאסלמה.

שתי האמירות הללו היו שקריות, אבל התקשורת היהודית התייחסה רק לשניה שבהן כשקרית. אחרי הכל, כאמונה על טוהר הגזע, היא נרתעה מהאפשרות של האשמת בתו של חברת כנסת בחילול הגזע ללא ראיות, אבל את העלילה על ידוי אבנים על חמושי צה”ל מצד פעילי שמאל היא בלעה כמו כלום.

למה? כי מאז שהחלה, לפני יותר מעשור, ההתנגדות העממית בכפרים הפלסטיניים לכיבוש הישראלי בגדה, ההתנגדות הזו זכתה לסיוע של פעילי שמאל ישראלים. הם התייצבו לצד פלסטינים, חטפו את הגז שהם חוטפים, לעתים נורו גם הם על ידי חיילי צה”ל. הם נתפסו אוטומטית, מעצם ההתייצבות מול החיילים, כאויביהם. ואם אתה אויב, אם חצית את הקווים, מה, לא תרים אבן?

אבינדב בגין מיהר לציין שהוא מעולם לא יידה אבנים על חיילי צה”ל. את זה ציטטה התקשורת היהודית באיחור, כמשהו חריג. הליכוד נאלם דום אחרי הדברים של הצל, ונאמר על כך לא מעט; הועלתה גם הטענה שמי זה בכלל הצל, שיפתח את הפה על אב שכול. לשטות הזו נניח עכשיו.

ההליכה להפגנה מול חיילי צה”ל, מבחינתי ומבחינת כמעט כל מי שדיברתי איתו, היתה חוויה משנה מציאות. הרבה מהאנשים שעומדים מול החמושים בירוק עמדו פעם ביניהם. הם בלעו במשך שנים את כל האמירות על כך שזה צבא מוסרי, שלא יורה סתם, לא יורה בלי סיבה.

והנה, הוא יורה עליהם. בלי סיבה. אתה עומד במרחק, מתעד את מה שאתה רואה, אולי מניף שלט, אולי צועק איזו סיסמה. אתה לא מעורב בשום צורה באלימות – ומישהו יורה בכיוון שלך רימון גז. למה? כי הוא יכול. כי ככה עושים. כי הוא יודע שהוא לא ייענש. גם אם הוא יהרוג פלסטיני. גם אם ההרג הזה יתועד בכמה מצלמות.

אבל המפגינים הישראלים לא מיידים אבנים. למרות העלילה. לפני כמה שנים, ב-2012 אני חושב, הייתי בנאבי סלאח. עמדתי על גג של בית וצילמתי איך הבואש מציף בתים בנוזל מסריח ואיך יורים גז מדמיע לתוך בתים. אחר כך, כשהחמושים הסתלקו וירדתי מהגג, השבאב התחילו להתגרות בי: אם אתה גבר, בוא איתנו לזרוק אבנים. אמרתי להם שאני לא יכול להגיד כלום בנושא, אבל אני לא יכול לידות אבנים. למה, שאל אחד. כי אני ישראלי ולזרוק אבן על הצבא זה סוג של בגידה. הם התקשו לבלוע את זה, אבל ככה זה.

מי שהתחיל עם העלילה הזו, כמובן, הוא צה”ל. הוא טען בשנים המוקדמות של ההפגנות שמפגינים ישראלים מיידים אבנים ושחמוש איבד את עינו כתוצאה מכך. כמקובל כשצה”ל רוצה לשקר, הציטוט היה מפי “קצין בכיר.” לא משהו שאפשר יהיה אחר כך להצמיד לו כתובת. למה התקשורת בלעה את זה בלי לברר? בלי לשאול, רגע, מה הראיות שלכם? יש עצורים? הגשתם כתב אישום? אין עצורים? אין כתב אישום? אז על מה זה מתבסס?

כי התקשורת ברובה המכריע היא מיליטריסטית. היא תומכת בצבא. היא לא אוהבת לדווח על כל הבלגאן הזה של הכיבוש. הוא משבש את התמונה שבה אנחנו צודקים. במידה רבה זה נובע מפחד: אתה יכול למתוח ביקורת פחות או יותר על כל חלק של הממשלה בלי לקבל ריקושטים מהציבור, אבל אם תמתח ביקורת על מה שהצבא עושה, תקבל התקוממות עממית. והתקשורת גם ככה מפרפרת. אז בוגדים במקצוע ונותנים לאספסוף לקרוא את מה שהוא רוצה לקרוא. הנה, עוד כתבה על עיוורת מלידה שהגשימה את חלומה להיות מדריכת צליפה למרות הכל. יש בתחום גבולות גזרה מעורפלים: הציבור אוהב את האידיאה של צה”ל ודי מתעב את המציאות; אתה יכול לכתוב בלי יותר מדי בעיה על כך שקצינים מקבלים משכורות מוגזמות ושצה”ל הוא בור שומן, אבל לא למתוח ביקורת (אלא אם זו ביקורת זהירה על כשלון טקטי) על פעולות מבצעיות, גם כאשר שמן, במקרה, רציחה.

האם הפעילים שהולכים להפגנות הללו לא עוברים רדיקליזציה? ודאי שכן. המקרה שאולי ידוע לשמצה מכולם הוא זה של נועה שיינדלנגר, שלפני מספר שנים הביעה שמחה על מות שני חמושים מעופפים של צה”ל בתאונה. היא הותקפה מכל עבר, בעיקר משמאל. שבמידה מסוימת חש שהוא צריך לשאת עכשיו עוד צלב שהוא בכלל לא ביקש.

ויש ימים, צריך להודות, שאני מרגיש כמו שיינדלינגר. אתה קורא את חומר הגלם של הדבר הזה, למשל, והדם עולה לראש. ואז צריך להירגע. אבל צריך לזכור: אלימות של ישראלים כלפי חמושי צה”ל מגיעה רק מימין. רק מתנחלים מרשים לעצמם לידות אבנים על חמושים ישראלים. רק ביצהר הרשו לעצמם לשרוף מוצב של צה”ל ורק יצהר ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר את הפורעים היהודים לצה”ל (והחליטה שלא). רק מתנחלים נהרו באוטובוסים והסתערו באופן מאורגן על בסיס של צה”ל, תוך שהם רוגמים באבנים את המח”ט. נועה שיינדלינגר משכה הרבה אש – אבל הדברים שאמר הלל וייס, דמות בעלת משקל בקהילת המתנחלים, למח”ט (”אנחנו נעלה לשלטון ונשפוט אותך בדיוק כמו במשפטי נירנברג. אנחנו נהרוג אותך ונתלה אותך על עץ גבוה, שכולם יראו. אמך תהיה שכולה, אשתך אלמנה וילדיך יתומים”) פשוט נעלמו מהזכרון הציבורי. זאת למרות שהמשטר עשה הכל כדי שיזכרו אותם, בכך שהעמיד לדין את וייס בסעיף נלעג של איומים והעלבת עובד ציבור.

למה האלימות הממשית של מתנחלים כלפי חמושי צה”ל לא נמצאת בתודעה שלנו, בעוד שהאלימות המדומיינת של שמאלנים כלפיהם נוכחת מאד? למה זוכרים היטב את נועה שיינלדינגר, אבל לא את וייס? כי צד אחד מתאים לנראטיב שמקודם בכל הכוח, גם על ידי התקשורת השמאלנית-לכאורה, הנראטיב של “שמאלנים בוגדנים”, בעוד הצד האחר יבהיר שהבוגדים מגיעים, כמו כמעט תמיד, מצד ימין; כי הפניית הזרקור אל המתנחלים האידיאולוגים תראה שהם בכלל לא פטריוטים ישראלים, שהם רוצים להחליף את המשטר הדמוקרטי במשטר אחר. שמתם לב, אני מקווה, שהם אף פעם לא מדברים על ישראליות ואזרחות – אלא אם אפשר להשתמש במושגים האלה כדי לנגח את חברי הכנסת הפלסטינים?

וכך התקשורת היהודית, מפחד מפני האספסוף של אליאסי ודומיו, משתפת פעולה עם קו מחשבתי שחותר תחת עצם קיומה שלה. כשהיא עושה זאת, היא בזויה אף יותר מחברי הליכוד שמילאו את פיהם מים אחרי ההתקפה של אליאסי על בגין.

ועוד דבר אחד: צחוקים. תחקיר של גדעון דוקוב חשף את העובדה שמומחה ה-hasbara בעיני עצמו, “ווילהלם רוט”, הוא בעצם מתחזה ישראלי בשם משה טל חרותי; שהמכון שלו לא באמת קיים ושהפגישות שערך לכאורה עם פוליטיקאים אירופאים לא התקיימו. כפי שציינה יפה טל שניידר, פעם אנשים היו מתחזים לטייסים; היום הם מתחזים לאנשי hasbara. אתר מידה, שבעבר נתן במה למצדיקי שואה, נתן לו במה רחבה ובסוף השבוע מחק בעליבות את כל המאמרים שלו. העורך שפרסם את כתביו של “רוט” בלי לברר שאדם כזה בכלל קיים, רן ברץ, מונה לאחרונה לתפקיד הסברה בכיר במשרד ראש הממשלה למרות שנציבות המדינה מצאה שהוא איננו כשיר לתפקיד. אם היו חסרים לנו סימני שאלה ביחס לשיקול הדעת של ברץ, הפרסום של כתבי “רוט”, שההתמחות שלו היתה בקידום המפלגה הניאו נאצית האוסטרית של שטראכה, מציב סימן שאלה גדול במיוחד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בבכות ילדינו בצל גרדומים

כמה ילדים הרגו חמושי צה”ל, כמה חמושים הועמדו לדין, ועל הדמגוגיה הנאלחת של יאיר לפיד

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף אתמול את עיתון הארץ במילים קשות. הוא השתמש במאמר של גדעון לוי כדי לתקוף את הארץ. יש פה כמה נקודות שצריך להעלות:

lapid

א. האפס שהתגלם בבשר הוא חשוד בפשעי מלחמה. ועדה של האו"ם מצאה שהוא אחראי, כחלק מהקבינט הבטחוני, למעשים חשודים כפשעי מלחמה שבוצעו במהלך צוק איתן. בכל פעם שהוא יוצא ליילל על המוסריות של חמושי צה"ל, צריך לזכור: זה לא רק הרצון להתחבב על האספסוף, זה גם הצורך להרחיק את עצמו מהאג. יש לו, אחרי הכל, דם של 500 ילדים על הידיים.

ב. חסר פה לא רק הגילוי הנאות הזה, אלא העובדה שלפיד הסתבך עם "הארץ" כמה פעמים בשנים האחרונות. כפי שציין הבוקר אלוף בן, הארץ חשף את תוכנית הדוקטורט הפיקטיבית שהיתה אמורה להעניק תואר שלישי לאדם שלא סיים בגרות ושלא מסוגל להציב נכון את קופרניקוס בזמן ובמרחב. כמו כן, לפני מספר שבועות חשף הארץ את העובדה ש"המלחמה בחרם" של לפיד בלונדון התבטאה בהודעת ווטסאפ שנשלחה לראש העיר, שלא התייחס אליה יותר מדי.

ג. הבעיה העיקרית של לפיד, יש לציין, היא לא עם הדיווח של הארץ על מה שחמושי צה"ל עושים, אלא על הדיווח על כך באנגלית. הבעיה היא שהגויים יודעים מה אנחנו עושים. כמובן, אלה בדיוק אותם הגויים שעשויים לגרור את לפיד להאג. כל זמן שהפרסום היה בעברית, אומר לפיד, היינו יכולים פשוט להתעלם ממנו. הוא לא מוסיף: היינו מתעלמים ממנו ואז מצביעים על ההתעלמות הזו לגויים כהוכחה לכך שאנחנו דמוקרטיה למופת. אבל לחקור את מה שהארץ כותב? לדעת מה האמת בגדה המערבית? מה פתאום.

ד. ולשאלה הקרדינלית: האם חיילי צה"ל משחרים לטרף של ילדי פלסטינים? נצא מנקודת הנחה שזה מה שאמר המאמר של לוי, ולא ביקורת על מערכת המשפט הצבאית שנותנת להם לחמוק מעונש כאשר הם רוצחים.

התשובה היא שכן, חיילי צה"ל הורגים ילדים והם לא נענשים על כך. יש לא מעט מקרים שהגיעו לתקשורת (עביר עראמין בת ה-10, שנורתה בדרך חזרה מחנות ממתקים; אימאן אל המס, הילדה בת ה-13 ועשרה חודשים שנרצחה על ידי סרן ר' ברפיח) והמון, המון מקרים אחרים שפשוט לא הגיעו לתקשורת היהודית.

על פי נתוני בצלם, בין השנים 2000-2016, הרגו חמושים ישראלים 1,110 קטינים פלסטיניים בגילאי 1-16. הנתונים האלה לא כוללים את נתוני מבצע צוק איתן, שבו הרגו חמושי צה"ל עוד כ-500 קטינים. כלומר, בערך 1,600 קטינים ב-16 שנה; צה"ל הורג 100 קטינים פלסטינים בשנה בממוצע, קטין פלסטיני כל שלושה ימים.

האם הם חומקים מעונש על כך? כן. חמושי מג"ב שירו בעביר עראמין לא הועמדו לדין למרות שבית המשפט מתח ביקורת חריפה בצורה יוצאת דופן על התנהלות המשטרה והפרקלטות. סרן ר' זוכה מסעיף האישום שלו, שימוש בלתי חוקי בנשק. עכשיו בוא נסתכל על נתוני ההעמדה לדין שיש לנו.

על פי נתוני יש דין, מאז ספטמבר 2000 הרגו חמושי צה”ל 9,200 פלסטינים. בכל התקופה הזו, פתח מצ”ח ב-262 חקירות בלבד של מקרי הרג. רק שבעה חיילים הורשעו. היחיד שהורשע בהריגה הוא חייל בדואי, תייסיר אל היב, שרצח את טום הרנדל ברפיח. כפי שאפשר להבין משמו של אל היב, הוא לא בדיוק יהודי, והרנדל היה אזרח בריטי. אל היב נידון לשמונה שנות מאסר ולאחר מכן עונשו קוצר. ששת החיילים האחרים הורשעו בהתרשלות או גרימת מוות ברשלנות. נתוני יש דין מראים בעקביות ש”חקירת” מצ”ח בשל פגיעה בפלסטינים – אם כזו בכלל נפתחת – נכשלת באחוזים גבוהים מאד: למעלה מ-90%.

כמה מילים על חקירת מצ”ח: עד שנת 2011, מצ”ח בכלל לא פתחה בחקירת הרג אלא אם תפסו חייל על חם. אחרי שורה של עתירות של בצלם, נאלץ הפצ”ר – קוראים לו אביחי מנדלבליט, אולי שמעתם עליו – להורות על פתיחה בחקירה בכל מקרה של הרג ש”איננו מבצעי.” כלומר, צה”ל שומר לעצמו את הזכות לא לפתוח בחקירה אם, נניח, הוא מוריד ילד פלסטיני בזמן שהוא רודף אחרי מבוקש. גם אם נפתחת חקירה, קודם כל יש שלב בדיקה של הפרקליטות שלוקח חודשים. חודשים של השתהות בחקירה הורגים את החקירה. אחר כך מגיעה החקירה עצמה, שנמשכת לעתים קרובות שנים. רוב הזמן היא מסתיימת בכלום ומצ”ח נדרשת לעתים לשנים של חקירה רק כדי לברר איזו יחידה בכלל פעלה באזור. ברקע, מתקתק שעון: על פי חוק השיפוט הצבאי, אם חייל משתחרר משירותו וחולפת שנה מיום השחרור, אי אפשר להעמיד אותו לדין צבאי. צריך להתחיל הליך העמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה. בפועל, אם הגעת לקו הזה, אתה חופשי.

נחזור שוב על הנתונים: בין 2000 ל-2016 הרג צה”ל, בחסות נוהל הלילה והערפל של הפרקליטות הצבאית ועצימת העיניים של בג”ץ, 1,600 ילדים. 100 בממוצע בשנה (כמובן, ממוצעים הם כלי לא מדויק – 500 הילדים שעל הריגתם אחראי לפיד אירעו תוך חודשיים והם מעוותים את הממוצע). שיעור החיילים שישבו בכלא על הריגה של ילד פלסטיני הוא אפס (יש לציין שבימים אלה החל משפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא, שחשוד בהריגה של נדים נווארה בן ה-15; הוא חשוד בהריגה. אם יורשע, הנתון ישתנה).

אז האם חיילי צה”ל הם צמאי דם ילדים פלסטינים? לא יודע. אני חושד שכמו תמיד, כמה סאדיסטים (כמו בן דרי) מתחבאים מאחורי המצב הכללי של אדישות להרג פלסטינים.

האם חמושי צה”ל (בכלל זה חמושי מג”ב, שבשטחים הם ת.פ. של צה”ל אבל לצרכי שיבוש חקירה נחשבים ליחידה עצמאית) הורגים ילדים פלסטינים במספרים עצומים? כן.

האם הם חומקים מעונש על הריגתם? כן.

האם יאיר לפיד הוא דמגוג נאלח וחשוד בפשעי מלחמה? שקרן שהנתונים זמינים לו אבל מעדיף לכזב? כן. אבל זה, למרבה הצער, לא באמת חדשות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הם שולטים בעצמם באמצעות הכידונים שלנו

שר הבטחון יעלון פלט לאחרונה מידע שסותר את עמדת ה-hasbara הישראלית, ואף אחד לא שם לב

במציאות שבה נפתלי בנט ואיילת שקד הם שרים בכירים, וחברי הכנסת המובילים של הליכוד הם ענת “פה פה פה” ברקו ומיקי “המוח” זוהר, בוגי יעלון – מהאנשים המסוכנים ביותר בישראל – מתחיל להצטייר כאחד השפויים והמתונים שבהם. בשנים האחרונות, מקדם יעלון את התפיסה שהפלסטינים ממילא שולטים בעצמם ושאין בעצם בעיה של כיבוש ישראלי על הפלסטינים. הוא אמר את הדברים לראשונה ב-2010, עד כמה שידיעתי מגעת, ומאז הוא חוזר עליהם מדי פעם. אשפי hasbara כמו בן דרור ימיני כבר החלו להפוך את הטענה הזו – הפלסטינים שולטים בעצמם, אין כיבוש – למנטרה שהם חוזרים עליה בעקביות.

לא מסובך מדי להתמודד עם הטענה הזו. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם יכולת להחליט איזה דיפלומט ייכנס לגבולם. הם כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם שליטה על כספי המסים שלהם וישראל נהנית להתעלל במקבלי המשכורות הפלסטינים על ידי הקפאת משכורות – שיטה מובהקת לבניית האמון שלהם. הם כל כך שולטים בעצמם, שצה”ל חולש על רישום האוכלוסין של הפלסטינים וברצונו מגרש מהגדה פלסטינים בתואנה שהם בעצם גרים בעזה כי כך נכתב פעם – ומדי פעם, מואיל בטובו לעשות מחווה לפלסטינים ולהכיר בכמה מהם שמרכז חייהם בגדה למרות שפעם גרו בעזה ככאלה. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שהדווחים המיוחדים של האו”ם שעוסקים בעניינם לא יכולים להגיע לגדה המערבית ולדווח על המצב בעצמם. כל כך שולטים בעצמם, שגם נציגים של בית הדין הבינלאומי בהאג לא יכולים להגיע לגדה (ואחר כך, כמובן, כשהם נשענים על דו”חות של ארגוני זכויות אדם ישראלים, הללו מואשמים בבגידה.) כל כך שולטים בעצמם, שמדי לילה – שימו לב לדיווחי דובר צה”ל בנושא – עוצרים חמושים ישראלים עשרות פלסטינים ומעבירים אותם למתקני חקירה וכליאה ישראלים. כל כך שולטים בעצמם, שלפני מספר שבועות הטילה ישראל מצור על רמאללה וקבטיה.

בקיצור, אין לפלסטינים שליטה על הגבולות שלהם, על המסים שלהם, על פאקינג רישום האוכלוסין שלהם, על התחום האווירי שלהם, על התחום האלקטרו-מגנטי שלהם, על המים בגדה המערבית, והם חשופים לפשיטות ישראליות יומיומיות – ולזה קוראים התועמלנים הישראלים “שליטה עצמית.”

ואז בא בוגי ובלי לשים לב ירה לטיעון הזה בראש. “הפלסטינים ביהודה ושומרון תלויים בנו, הם לא יכולים לשרוד יום אחד בלי תיאום בטחוני,” הצהיר השר לפני כשבוע. הוא אמר עוד ש”אנחנו עושים 80% מהעבודה כדי למנוע מהחמאס והג’יהאד האיסלמי להשתלט על הגדה.”

מותר לפקפק באמינות ההצהרה הזו. יעלון הרי לא יוכל לאמת אותה: הוא יתחמק ויאמר שמדובר ב”סוד בטחוני.” אבל אם ניקח את דבריו של השר כפשוטם, אז אפילו אליבא דישראל הרשמית, הפלסטינים לא שולטים בעצמם.

לדברי יעלון, רוב הפלסטינים רוצים להפיל את המשטר שלהם. הם כל כך רוצים להפיל אותו, שבלי סיוע של חמושים ישראלים הוא לא ישרוד יממה. מדובר במשטר נעדר לגיטימיות, ששנוא על עמו, ושמוחזק בכוחם של כידונים ישראלים. אין “שליטה עצמית” פלסטינית: יש דיקטטורה פלסטינית חלשה, שנשענת לקיומה על בוגי וחמושיו.

בוגי אומר איפוא, כנראה בלי לחשוב על זה יותר מדי – אומרים שאריאל שרון אמר עליו ברשעות החיננית שלו שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא חייב להיות אינטליגנט – שבגדה יש דיקטטורה ישראלית, אבל כזו שמופעלת על ידי שליח, והיא ממש לא טובה בזה ולא תשרוד בלי תמיכה ישראלית.

כמובן, העובדה שהרש”פ היא משת”פ ישראלי היא בדיוק מה שמערער את הלגיטימיות שלה בעיני הפלסטינים. כאן המקום להזכיר שישראל טירפדה בעבר בחירות בגדה, כשלא הסכימה להשתתפותו של חמאס בהן – וצריך לתהות האם בכך היא לא עשתה בעצם את מה שרצה המשת”פ הפלסטיני שלה. יש לציין עוד את המקרה של שובת הרעב מוחמד אל קיק: הוא נעצר על ידי חמושים ישראלים ברמאללה (השטח שלכאורה נשלט על ידי הרשות הפלסטינית) ומקורות פלסטיניים ציינו שהמעצר שלו על ידי ישראל הגיע מיד אחרי מעצרו הרביעי על ידי הרשות. כלומר, נרמז שישראל מחזיקה אדם במעצר מנהלי כדי לרצות את המשת”פ שלה. כמובן, לעולם לא נראה את הראיות לכאן או לכאן, כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ושקופה.

נקודה נוספת שיש לעיין בה בדברי בוגי הוא הטרוניה שלו על כך שאבו מאזן לא הסכים להעברת נפט קטארי לרצועת עזה, כי הוא רצה לקבל על כך מסים וישראל העדיפה שלא לתת לו אותם. אבו מאזן, האיש החולה מהמוקטעה, ניסה במילים אחרות להראות סממנים של עצמאות ולקחת אחריות על גביית מסים. ישראל העדיפה שלא לאפשר לו את זה – כי לישראל בסופו של דבר הרבה יותר נוח עם משטר חמאס בעזה.

למה? כי כל זמן שחמאס שולט בעזה, קשה הרבה יותר לדבר על מדינה פלסטינית וישראל יכולה להמשיך וללעוס את הגדה, ולהפוך את המצב שם למצב של סיפוח בפועל.

לישראלים כל כך לא אכפת ממה שנעשה בשמם, ששר הבטחון שלהם יכול להגיע בפומבי למצב של doublespeak, קרי לומר (וכנראה להאמין) לשני דברים סותרים בו זמנית: שהפלסטינים שולטים בעצמם ושהם לא יחזיקו יממה בלעדינו.

וכמובן, כשהישראלים תוקעים את הראש בחול ולא מתייחסים לסתירה בדבריו של בוגי או למצב בגדה בכלל, הם מקדמים את הפיצוץ שחייב לבוא. ובפיצוץ הזה, הם ולא בוגי יהיו הקורבנות.

לבוגי יש שומרי ראש ורכב משוריין. לכם אין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני: תשתית טרור

בן דרור ימיני מוליך שולל את קוראיו ביודעין – ומציב בכך את התשתית להפעלת טרור כלפי ארגוני זכויות אדם

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, פרסם מאמר שקרי מהמקובל במוסף לשבת של “ידיעות אחרונות” אתמול (ו’) (תמונה מלאה שלו מופיעה בסוף הפוסט הזה.) אחד השקרים הללו היה קל במיוחד להפרכה: הטענה של ימיני ששוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל דרשה ממני עבודה של רבע שעה.

למרבה הצער, העיתון הגדול ביותר במדינה נתן לימיני להפיץ לקוראיו שקרים חמורים הרבה יותר, שאותם אני רוצה לפרק כאן. נתחיל מהגדול שבהם, שאותו אפרק לנקודות:

א. לטענת ימיני, יש ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב.

ב. הנציג הזה נקרא ערן אפרתי.

ג. אפרתי טוען שכל השוטרים בארה”ב עוברים אימונים בישראל.

ד. הוא מדבר “בלהט של מטיף אנטישמי.”

ובכן, העובדות:

א. אין ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב או בכל מקום פרט לישראל.

ב. ערן אפרתי אכן עבד בשוברים שתיקה, אבל כבר כארבע שנים שאיננו עובד בארגון.

ג. בן דרור ימיני יודע את זה ובכל זאת חוזר על השקר.

שימו לב: אפרתי מכונה על ידי ימיני, פעמיים, “נציג של שוברים שתיקה”: פעם אחת כותב ימיני “לארגון יש נציג בארצות הברית,” ופסקה אחר כך הוא כותב על “הנאומים של נציג שוברים שתיקה.” אבל, בסוף הקטע, כותב ימיני ש”גם אם שוברים שתיקה יתנערו מאפרתי, האיש ייצג אותם במשך שנים.” ייצג. כלומר, ימיני מודע היטב לכך שאפרתי כבר לא עובד בשוברים שתיקה.

ben_dror_2_annotated

איך אנחנו יודעים שימיני יודע את זה? כי הוא ממחזר כאן דברים שכתב ב-2014, כשעוד עבד במעריב:

ben dror_4

והוא בעליל מתייחס להרצאה של אפרתי שמופיעה כאן. מי שיילך לדקה 31 של ההרצאה, יוכל לשמוע איך אפרתי מתאר את הפרידה שלו מ”שוברים שתיקה”, שמתרחשת ב-2010.

אז, שוב: ימיני יודע שאפרתי הוא לא נציג של “שוברים שתיקה,” אבל מציג אותו ככזה לקוראי “ידיעות אחרונות,” תוך שהוא דוחף הסתייגות שהמשמעות שלה ברורה ליודעי ח”ן – הסתייגות שהוא כנראה כבר יודע שהעורכים שלו לא יבדקו.

אגב, אם אני הייתי עורך בעיתון גדול ומישהו היה עושה לי תרגיל כזה, מסכן ככה את האמינות שלי ככלי תקשורת, זו היתה הפעם האחרונה שהוא היה כותב אצלי משהו, וכנראה שהייתי מערב את המחלקה המשפטית.

זה היה שקר גדול אחד. בתוכו מובלע שקר קטן יותר: ימיני צריך לדעת ששוטרים אמריקאים מתאמנים בישראל, כי הארגונים שאיתם הוא מסתובב כל הזמן משתבחים בכך שוב ושוב: הנה הליגה נגד השמצה, הנה ה-JINSA מתפארים בכך שהם שולחים שוטרים אמריקאים להשתלמויות בישראל, הנה מעקב של ה-Jewish Virtual Library על התכניות הללו, עדכני לספטמבר 2015. מה יש לימיני לומר על כך? הוא אומר שהדברים הם “סיפור מדהים”, טוען שאפרתי אומר שכל השוטרים האמריקאים מתאמנים בישראל (הוא לא, הוא מצטט שוטר שאומר את זה), ואז מביא את דברי משטרת ישראל: אין אימונים כאלה.

וואלה. שמישהו יעדכן את הליגה נגד השמצה ואת JINSA.

ובהתחלת הטור, יש לנו שקר גדול ראשון. שוב, נפרק אותו לנקודות:

א. ימיני מצטט איזה איש ימין שאומר שנציג שוברים שתיקה אומר למבקרים זרים שצה”ל מבצע ירי במקלעים כבדים בתוך העיר.

ב. ימיני יוצר את הרושם שמדובר ב”הרג מסיבי,” למרות שאנשי הארגון מעולם לא טענו זאת: הם טענו שמדובר בירי בכלי עם רדיוס הריגה מסיבי לאזור אזרחי.

ג. אז הוא שואל “מתי היה הרג מסיבי כזה,” כשאף אחד לא טען שהיה כזה.

ד. ואז הוא שואל “איך קרה שאף אחד לא צילם את הירי המטורף הזה?”

אז הנה צילום, מעמוד הפייסבוק של שוברים שתיקה.

אחר כך, ימיני פונה לערפל את העובדות עוד יותר: יכול להיות שהיה ירי (שפטו בעצמכם, שימו לב ליללות השמחה בדקה 4:06), אבל יכול להיות גם שנציג “שתיקה משקר”, ואז צריך להעמיד אותו לדין על הסתה, פשע שנאה, ופשעים נד האנושות. כדי לערפל את זה עוד יותר, חוזר ימיני על “לא היו הרוגים, ודאי שלא המוני הרוגים, כלום”, ושוב יוצר מצג שווא כביכול “שוברים שתיקה” טענו לטבח.

ben_dror_3_annotated

למה כל הערפול הזה? כדי להמנע מלהסגיר את העובדה שאין לו מושג מה קורה בחברון וכדי לעבוד על הקורא – וקודם כל על הקורא הראשון, העורך. אחרי הכל, יחיני מפרסם את המאמר שלו ב-27.11; “שוברים שתיקה” פרסמו את תיעוד הירי ב-20.11, קרי שבוע קודם לכן. או שימיני לא טרח לבדוק את העובדות, או שהוא רצה לטשטש אותן.

אז, בסופו של יום, העורך של המוסף לשבת נתן לימיני לעבוד עליו בשני שקרים גדולים (הטענה על אפרתי כנציג שוברים שתיקה, הטענה על טענות על טבח) ושני שקרים קטנים (שוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל, לא היה ירי מקלעים בחברון). זה די מרשים לטקסט של 800 מילה בערך. זה צריך לחסל סופית את האמינות של גנרל ה-hasbara ימיני.

אבל רגע, יש פה עוד משהו.

[…]

בתחילת השבוע, פנתה משטרת ישראל לבית המשפט בבאר שבע והוציאה צו שאוסר על “שוברים שתיקה” לערוך אירוע בפאב מקומי. המשטרה טענה שהיא לא תוכל להגן על המקום מפני אספסוף ימני זועם. בסופו של דבר, נאלצו אנשי “שוברים שתיקה” לערוך את האירוע שלהם בשלוש דירות פרטיות ובהסתר. כלומר, ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” נכנעה לטרור ימני.

לא משהו יוצא דופן. היא עושה את זה על בסיס קבוע. אבל כדי לארגן טרור כזה, צריך תשתית. מישהו צריך להלהיט את עלובי החיים ולשכנע אותם שיש איזה עמנואל גולדשטיין. מישהו צריך לגרום להם להאמין שיש דמון מפיץ שקרים. מישהו צריך לגרום למשועממים שפטריוטיותם הריקנית גאוותם לצאת לרחוב ולאיים על אנשים אחרים באלימות.

והמישהו הזה, פעם אחר פעם, הוא בן דרור ימיני. הוא אבן יסוד של תשתיות הטרור היהודי בישראל. הוא, לכאורה, “איש המרכז”, הוא הפנים המתונות, המיושבות לכאורה, שעליהן יכול להצביע החוליגן המוסת ולומר תראו, אפילו ה”מתון” הזה אומר שאנחנו צודקים. איך כתב פעם ימיני? “אלימות היא פועל יוצא של הסתה, של שקרים, של הטעיה.” הדברים הללו, אגב, נכתבו תוך התמוגגות על האלימות שהופנתה כלפי הפגנות השמאל בטבח “צוק איתן.” יש לציין שאף שימיני מפרסם את טור השנאה שלו כלפי “שוברים שתיקה” ב-27.11, הוא לא מתייחס לביטול של האירוע, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. בכל זאת, הקשר עשוי להיות ברור מדי.

אז יש לקוות שבמה שנותר מהדמוקרטיה היהודית לא יטפלו בימיני כמו שמטפלים במפיצי שנאה פלסטינים; יש לקוות שהוא לא יחוסל מהאוויר או יועלם לאיזה מעצר מנהלי. אבל כל כלי תקשורת שנותן לו במה צריך לדעת שהוא נותן פתחון פה לסייען טרור מוביל.

(הטור המלא של ימיני):

ben dror full

 

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

על רן ברץ, חופש ביטוי, ויושר אינטלקטואלי

מסתבר שהממונה המיועד על ההסברה לא מאמין בהסברה – אלא אם, כמסתבר, הוא יכול לגזור ממנה קופון

להיות ימני מודרני זה לומר שהממשלה לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך, ואז לקבל על עצמך תפקיד ממשלתי שאתה לא מאמין בו: רן ברץ כמשל.

רבי המזל ביניכם שלא היו מודעים לקיומו של ברץ עד השבוע שעבר לא הפסידו הרבה. ברץ, מתנחל מכפר אדומים – אותה התנחלות בה גר בשעתו רונן שובל ושחלק ניכר ממייסדי “תנועת המרכז” אם תרצו הגיעו ממנה – הוא דוקטור לפילוסופיה שלא קיבל קביעות, והפך את ההחלטה המוצדקת הזו (אין לו פרסומים) לקרדום לחפור בו. מסתבר שיש כסף בלהיות קורבן מקצועי ימני.

ברץ היה ממובילי הקמפיין של אם תרצו נגד הקרן החדשה, ואחר כך הפך לעורך הראשי של מידה, לכאורה בטאון ימני אינטלקטואלי ובפועל עמותה ימנית (”אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) שמקפידה – כמקובל – להסתיר את מקורות המימון שלה. כעורך של מידה, הוא נתן במה למצדיק השואה אלון מזרחי ופרסם תוכן של מפלגה שונאת זרים עם גוון אנטישמי, ה-English Defense League. בין לבין, הוא פרסם שורה של מאמרים מייגעים אפילו ביחס לאתר שלו, שהפגינו בעיקר את סוג האנטי-הומור שמכונה בקרב חובשי הכיפות “ויצים.”

כל זה, כמסתבר, היה מספיק ללשכת ראש הממשלה כדי למנות אותו כאחראי הלאומי על ההסברה. ואז התחילו הצרות. קודם כל, התברר שברץ חושב שהרעיון של שליחת נשיא המדינה לדאע”ש (אפילו הם לא ירצו אותו!) הוא מצחיק, ובאותה הזדמנות אמר גם שלריבלין אין ממה לחשוש כי הוא לא חשוב מספיק להתנקשות. אחר כך הסתבר שהוא אמר על אובמה שהוא אנטישמי ועל קרי שהוא בגיל מנטלי של 12. כמקובל בקרב אנשי אם תרצו שמעמידים פני ימין שפוי, תוך זמן קצר נחשפה העובדה שברץ גם פינטז על בניית בית מקדש בהר הבית. זה היה השלב שבו לשכת נתניהו התחילה להשמיע קולות שאולי בעצם הוא לא ימונה לתפקידו, ולפני כיומיים ברץ הותקף על ידי סגן הנשיא ביידן עצמו, אם כי לא בשמו. למנות אותו עכשיו, זה כנראה לא סוג ההשתנה מהמקפצה שנתניהו לא רוצה להסתכן בו.

ברץ עצמו פרסם אי-התנצלות, שבפועל מחקה לאחור את כל קריירת הכתיבה שלו: כולה הוגדרה כ”דברים שנכתבו בקלות הדעת ולעתים בבדיחות הדעת.” אז בוא נראה: אתה דוקטור לפילוסופיה בלי פרסומים, וכל מה שיש לך הוא קריירת הכתיבה שלך. הרגע מחקת את כולה למפרע. מה בעצם הכישורים שלך לתפקיד? העובדה שאתה שייך לקונספירציה הימנית הגדולה, שמשתרעת מלשכת ראש הממשלה בואכה מכון שלם עבור באם תרצו, ארגוני קש אחרים והקריקטורה האנטישמית שמממנת את כולם?

אנשי הימין התחילו מיד לצווח שפוגעים בזכות הביטוי של ברץ (הנה דוגמא של עוד “אינטלקטואל” של מידה). בחדות: בולשיט. לכל אדם יש זכות להתבטא כרצונו מבלי שהמשטר ירדוף אותו (כן, ימנונים, זה כולל גם הערות מרגיזות של חנין זועבי); לאף אדם אין זכות מולדת לתפקיד ציבורי. האנשים שדרשו לפני 22 שנים למנוע את פרס ישראל מישעיהו ליבוביץ’ בשל דבריו עומדים כעת על זכותו של אדם למלא תפקיד ציבורי אחרי שגידף את נשיא המדינה והעליב את נשיא ארה”ב ומזכיר המדינה שלה.

אבל יש פה רמה נוספת של גיחוך: אחת העמדות שמידה של ברץ קידם בעקביות (שימו לב לשם העמותה: “אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) היא ליברטריאניות. לכאורה, יש סתירה בין ליברטריאניות – התפיסה שהמדינה לא צריכה להיות נוכחת בחיינו ושיש לפרק כמה שיותר ממנה כדי להעניק כמה שיותר חירות לאזרח – ובין העובדה שרוב הליברטריאנים בישראל תומכים בעצם במדינה יהודית מאד; הסתירה הזו נפתרת אם מתעלמים מהעמדת הפנים שמדובר בעמדה אינטלקטואלית ומבינים שזו כסות אידיאולוגית של חלאנים, במקרה שלנו חלאנים יהודים. (כן, אני יודע: יש כמה ליברטריאנים שאשכרה מאמינים במה שהם אומרים. נאחל להם רפואה שלמה ונזכיר שבמקרה הזה, 99% מהליברטריאנים מוציאים שם רע לכל השאר.)

ופה יש סתירה. התפיסה הליברטריאנית אומרת שהממשלה לא עושה שום דבר נכון; הדבר המתבקש הוא להקים ארגון פרטי שיעשה את זה. מהבחינה הזו, הבחירה של ברץ לקדם את הרעיונות שלו באמצעות מידה היא הבחירה הנכונה. אז למה החליט ברץ לקחת את כספי הממשלה ולקבל ג’וב ממשלתי, אם נתון שהממשלה לא עושה שום דבר נכון?

ואז מגיע זה. אני מודה לדדי שי על החשיפה ומבקש שלשכת ראש הממשלה תשלם לו את המשכורת של האיש שאמור היה לבחון את ברץ קודם למינויו.

baratz

שזה די מדהים. ברץ לא מאמין בהסברה. הוא חושב שהיא בזבוז של זמן ומאמץ. ואף על פי כן, שנה וחצי אחרי שהוא כותב את זה, הוא מקבל מינוי ציבורי, בכספי ציבור, כדי להיות אחראי על ההסברה. כלומר, ליברטריאן לוקח על עצמו תפקיד ממשלתי שהוא יודע שלא יכול לעבוד. כי, היי, משכורת ושורה נאה ברזומה.

אז זה מה ששווה היושר האינטלקטואלי של רן ברץ. זה מה ששווה הליברטריאניזם היהודי. וזה מה ששווה יכולות הבדיקה של לשכת ראש הממשלה. אלוהים אדירים, אלה האנשים שאמורים היו להוציא אותנו למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: מדהים לגלות שכאנטי-ציוני, יש לך כבוד רב הרבה יותר למוסדות המדינה – גם המיותרים, כמו הנשיאות – מאשר לימנים גאים כמו ברץ וחוגיו. בסופו של דבר, זה ההבדל: אני חושב על מדינה אזרחית, וברץ ודומיו חושבים על מדינת פולק, מדינה שצריכה להתבטל כדי לבטא את רצון העם היהודי. היינו בסרט הזה. כדאי שנצא ממנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)