כי ילד הרגתי לפצעי
הטבח המתמשך ברצועת עזה והתת מודע הישראלי
חמושי צה”ל ירו אתמול (ו’) למוות בארבעה פלסטינים בשטח רצועת עזה, ביניהם מוחמד איוב בן ה-15 ואחמד נביל אבו עקל, בן 25. אבו עקל היה נכה שהסתייע בכסא גלגלים. לצלפי צה”ל, כמסתבר, יש חיבה לכאלה. כמו כן פצעו חמושי צה”ל 156 פלסטינים מירי חי. סביר להניח שרוב הישראלים לא היו שמים לב לנושא, אלמלא נטלי פורטמן.
מותו של איוב עורר סערה, במיוחד לאור העובדה שהוא צולם. בן כספית הגדיר זאת כ”אירוע רע, תמונה נוראה”, אבל ציין שמי שמתקרב לגדר דמו בראשו. למותר לציין שמה שהטריד את כספית הוא הנזק ל-hasbara, התמונה הנוראה. אבל כספית מהדהד כאן את העמדה הרשמית של צה”ל: מי שמתקרב לגדר דינו מוות, גם אם הוא ילד. חשוב לציין שאין כאן שום חידוש בעמדה של צה”ל: ילדים עזתים תמיד היו מטרה מבחינתו. לאחר שרצח סרן ר’, לפני 14 שנים, את אימאן אל המס בת ה-13 ועשרה חודשים, הוא הורה לחייליו “לירות בכל מי שנכנס למרחב, גם אם זה ילד בן שלוש.” צה”ל העמיד לדין את ר’ על שימוש בלתי חוקי בנשק, לא על מתן פקודה בלתי חוקית בעליל. הוא זוכה וקודם.
כלומר, העמדה הרשמית של ישראל – שמקודמת באהדה על ידי עיתונאים – היא שמותר לה לירות בילדים ממשיים מאד שחוצים קו דמיוני ובלתי נראה, מחשש שמפגינים תיאורטיים יחצו בעתיד את גדר המערכת. זה יצור “תמונות נוראות”, אבל ילדים עזתים נולדים ודמם בראשם. בעולם, עם זאת, סירבו לקבל בהבנה את האגביות שבה ישראל רוצחת ילדים, ובעקבות הערה זועמת של שליח האו”ם למזרח התיכון, ניקולאי מלאדנוב, הודיע מיודענו פיטר לרנר שהמצב “יוצא משליטה בשל ההתמקדות על התוצאות העגומות, לא על מבצעי המהומות.” כלומר, לרוע המזל העולם מתעקש להתמקד בעובדה שצה”ל יורה לילדים בראש, ולא בכך שחמאס שולט ברצועה. אחר כך הציע לרנר שהאו”ם יקים גדר חיה של עובדיו כדי למנוע התקרבות לגדר, וזה השלב שבו מלאדנוב יצא מכליו הדיפלומטיים: “הנה עוד רעיון. הפסיקו לירות בילדים.”
התמונה היתה כל כך נוראה, שהשליח האמריקאי ג’ייסון גרינבלט, הודיע שישראל מבצעת “חקירה מלאה” של מותו של מוחמד איוב – שזה מעניין, כי דובר צה”ל לא הודיע על שום דבר כזה, ושר הבטחון ליברמן התנער אתמול (ו’) מהצורך בחקירה. איך אמר את זה סאעב עריקאת? גרינבלט הוא דובר של ישראל. למעשה, דובר טוב יותר מזה שישראל יכולה להעמיד.
אבל לא על זה דיברו הישראלים בסוף השבוע. אחרי הכל, אף אחד כבר לא סופר הרוגים פלסטינים. אבל נטלי פורטמן זעזעה את הישראלים: היא הודיעה שלאור “האירועים האחרונים בישראל” היא לא תגיע לקבל איזשהו פרס של איזה אוליגרך ימני שמוענק לסלבריטאים יהודים – פרס ג’נסיס, שיחצ”ניו היו רוצים שנחשוב שהוא “הנובל היהודי.”
הציבור הישראלי התפוצץ, משרת התרבות ומטה. פורטמן לא אמרה מהם ה”אירועים האחרונים”, אבל לאף אחד לא היה ספק: מדובר ברצח הממוסד בגבול עזה. פורטמן הואשמה בחבירה לתנועת ה-BDS, בתמיכה בחמאס, במה לא. היו קריאות להחרמתה. רני רהב, הבבואה הנלעגת של הישראליות, הודיע שלא יסלח לה ושהוא מחרים אותה. המילים הקצרות הללו של פורטמן הוכיחו שבעצם, התת מודע הישראלי ער מאד למה שהוא עושה. הוא יודע שהוא שולח את חייליו להרוג ילדים, ואף שלא אכפת לו כלל מנציגי או”ם-שמום למיניהם, ברגע שמישהי “משלנו”, ישראלית לשעבר שהצליחה, מעיזה לרמוז לרצח, היא מוציאה את עצמה אל מחוץ למחנה. איך את מעזה לדבר על מה שהחלטנו להדחיק? איך את נוגעת בעצבים החשופים בזמן שאנחנו טוענים בעקשנות שאין שום בעיה?
הלילה (ז’) הודיעה פורטמן שהיא לא הובנה: אין לה בעיה עם ישראל אלא עם ממשלת ישראל. היא לא מוכנה לעמוד על במה אחת עם בנימין נתניהו. “ישראל הוקמה לפני כ-70 שנה כמקלט לפליטי השואה. אבל ההתעללות באלו שסובלים מהזוועות כיום פשוט לא עומדת בקנה אחד עם ערכי היהודיים. משום שאכפת לי מישראל, חובה עלי לעמוד נגד אלימות, שחיתות, חוסר שוויון וניצול לרעה של כוח.”
במילים הללו, הכניסה פורטמן ברכיה לאשכים של הימין הישראלי: זה לא אני, זה אתם. אתם אלה שמקדמים רדיפת פליטים ואלימות. אתם אלה שתומכים בראש ממשלה מושחת עם ניחוח ארדואני מובהק. אתם אלה ששכחו מה זה להיות יהודים.
ועל זה, על התזכורת שאפשר להיות פטריוט מבלי להיות לאומן חלאן, מבלי לתמוך ברצח ילדים ובסתימת פיות, כנראה שכבר לא יסלחו לה כאן.
עדכון: לאחר כתיבת הפוסט, הודיע צה”ל כי הוא יתחקר (לא יחקור) את הריגתו של מוחמד איוב. תחקיר, שוב, איננו חקירה. היחידה בודקת את עצמה ומעבירה את ממצאיה לפרקליטות הצבאית, שאז צריכה להחליט אם לפתוח בחקירה. בפועל, תחקיר צבאי הוא בעיקרו הזדמנות לתיאום עדויות, ומשך ההחלטה על פתיחה בחקירה מונע את האפשרות של חקירה אפקטיבית. כנראה שבצה”ל לא רצו להביך יותר מדי את גרינבלט, שהודיע על חקירה כ-24 שעות לפני שצה”ל הודיע על תחקיר. .
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
