החברים של ג'ורג'

במחשכים

מה עשה איש אמ”ן אביעד גרוס לעאהד תמימי בחדר החקירות

ב-26 בדצמבר 2017, בשעה 19:45, החלה חקירתה השלישית של עאהד תמימי (על מעצרה והרקע בהרחבה כאן). בחדר החקירות נכחו, פרט לתמימי, שני גברים: רס”ב המשטרה חיים טולדנו ואדם שהציג את עצמו כאיש אמ”ן וקרא לעצמו אביעד גרוס. על פי הדיילי ביסט, שכתביו צפו בסרטון החקירה, גרוס הוא ככל הנראה יהודי מזרחי, בשנות ה-20 עד ה-30 לחייו, בחולצה אפרורית, ג’ינס כחול, ואקדח על מותניו. על פי מכתב התלונה שהגישה מאוחר יותר עורכת הדין גבי לסקי, שממנו הציטוטים בהמשך פוסט זה, מצוין יובשנית ש”בתמלול הודעה זו של מרשתי במשטרה רשום כי גרוס הינו חוקר ודובר השפה הערבית. עם זאת, שוגה גרוס באופן עקבי בשפה הערבית ואף פונה למרשתי בגוף זכר לאורך כל החקירה, “

החקירה התנהלה כשתמימי יושבת אזוקה על כסא. פסיקות בתי המשפט בישראל אוסרות על אזיקה בעת חקירה אלא במקרים חריגים במיוחד, ועל איזוק קטינים על אחת כמה וכמה; אבל תמימי, אף שהיא תחת שלטון ישראלי מוחלט, חיה במערכת חוקים צבאית. שני החוקרים הם גברים ובמקום אין אשה או חוקר נוער.

גרוס הורה לטולדנו לכבות את המחשב כדי שיוכל לדבר עם תמימי “שלא לפרוטוקול.” מיד לאחר מכן הוא אומר לתמימי שיש לה “פני מלאך”, עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני. כחצי שעה לאחר מכן השווה גרוס את תמימי לאחותו הקטנה, ושואל אותה אם גם עורה מאדים כשהיא הולכת לים. ספק אם גרוס יודע שזו שאלה רטורית, כי לתמימי אין אפשרות להגיע לים. לפלסטינים אין חופש תנועה. 37 דקות לתוך החקירה, אומר לה גרוס שהוא הגיע לחקור אותה כי “ראה אותה לפני כן ושאל את עצמו למה מלאך כמוה עושה את מה שהיא עושה.” עד לנקודה זו, הפרוטוקול לא מציין כל דברים מצד תמימי.

בדקה ה-27 של החקירה, מתקרב גרוס אל תמימי “עד כדי כך שנדמה שאף נוצר מגע בין רגליהם. הוא שומר על קרבה מוגזמת לאורך כל חקירתה של מרשתי. בדקה 38 לערך של הסרטון ניתן להבחין בגרוס כאשר הוא מפשק את רגליו לרווחה בזמן שמרשתי מצויה ביניהן. באותו זמן הוא רוכן מעליה ויוצר ביניהם קרבה בלתי נסבלת. בדקה 55 מכניס גרוס את ראשו בין המחשב הנייד אשר ניצב מול פניה של מרשתי לבינה, וכך יוצר סיטואציה בה ראשו צמוד לחזה.”

40 דקות לתוך החקירה, מכנה גרוס את תמימי “חביבתי”. לאחר כשעה ורבע של חקירה, מתחיל גרוס לציין בפני תמימי שמות של קרובי משפחה שלה, והוא מאיים לעצור אותם. על פי הדיילי ביסט, זה הרגע שבו ההבעה של תמימי הופכת להבעת אימה.

היא יודעת מה משמעות מעצר קרובי משפחה: רבים מהם כבר נעצרו. אמה עצמה נמצאת בשלב זה במעצר. האיום במעצר קרובים, כפי שמציינת לסקי במכתבה, הוא עבירה על החוק, כמו גם עבירה על סעיף 31 של אמנת ז’נבה הרביעית. אבל, למרבה הצער, ההתנהלות הזו שגרתית בחקירות של קטינים פלסטינים שמבצעת ישראל.

נחזור רגע לרמיזות המיניות ולצורה שבה גרוס, אם זה אכן שמו, כמעט מתיישב על תמימי, על הראש שמתקרב לחזה שלה. פורמלית, גרוס מבצע כאן עבירה של הטרדה מינית, ולסקי אכן דרשה את חקירתו בסעיף זה. אבל יש כאן משהו נוסף. תמימי וגרוס הם לא שני אנשים אקראיים ברחוב. פה יש לנו קטינה כבולה וגבר מבוגר שגוהר מעליה, מעיר לה הערות מיניות, כשהגבר השני עומד מן הצד.

במילים פשוטות יותר, גרוס רומז לתמימי שהיא עשויה להיאנס. שום איום מפורש, אבל המון רמיזות ברורות למדי. הן מובנות לגמרי לנערה כבולה. הרמיזות האלה, צריך לציין, כנראה לא מקריות: שבוע לפני החקירה, ב-19 בחודש, פרסם בן כספית מאמר במעריב שבו כתב “במקרה של הנערות [תמימי ובת דודתה – יצ”ג] את המחיר כדאי לגבות בהזדמנות אחרת. במחשכים, בלי עדים ומצלמות.” הרבה מאד אנשים, כמו הח”מ, הבינו את הטקסט הזה כרומז לאונס. הטוקבקים ברשת הישראלית רווחו קריאות לאונס של תמימי; כספית, במודע או לא, תיעל את הרצון של קוראיו והעניק לגיטימציה באמצעות סובלימציה לקריאות הללו. מאוחר יותר, לאחר שגילה שיש קריאות בעולם להעמדתו לדין, מחק כספית את הדברים מאתר העיתון.

אני לא יודע אם גרוס קרא את כספית לפני שנכנס לחדר החקירות, האם הוא קרא יותר מדי טוקבקים, או שהוא שאב את הרעיון של איום מרומז באונס ממוחו הסוטה בכוחות עצמו, אבל זה מה שקרה כשקצין באמ”ן (לטענתו) היה עם עצורה פלסטינית במחשכים.

תמימי, מציינים בדיילי ביסט, לא עונתה. בכך מצבה שונה מזה של קטינים פלסטינים אחרים, שמדווחים בעקביות על אלימות כלפיהם בעת מעצרם. אבל, לרוע מזלם, הם לא מוכרים בעולם. תמימי מוכרת מאד, ועל כן ככל הנראה נחסכה ממנה האלימות השגרתית. אבל, כמסתבר, לא מוכרת מספיק כדי שייחסכו ממנה רמיזות על אונס. זו רמת האנשים שמעסיק צה”ל, וזה המקסימום שהוא מסוגל לעשות במקרה שבו כל זרקורי העולם מופנים אליו: איומי אונס, אבל – לפי המלצת כספית – במחשכים.

לפני מספר שבועות חתמה תמימי על עסקת טיעון, במסגרתה היא תשב עוד ארבעה חודשים במאסר ולא תצטרך לשבת במעצר עד תום ההליכים, עליו התעקשה התביעה. כנראה שלא נדע כמה תרמה החקירה של אביעד גרוס, קצין אמ”ן לטענתו, להחלטתה של תמימי לחתום על הסכם טיעון; אבל החקירה הזו מטילה צל אחר על התעקשותה של מערכת המשפט הצבאית לנהל את המשפט במחשכים – סליחה, בדלתיים סגורות – וזאת כשהיא טוענת שההחלטה היא לטובתה של תמימי. הדבר האחרון שהצבא המוסרי ביותר בעיני עצמו היה צריך הוא חקירה נגדית של גרוס.

עו"ד לסקי הגישה את התלונה שלה ב-18 בינואר. היועץ המשפטי לממשלה העביר את התלונה למח"ש, וזו הודיעה שאין בסמכותה לחקור את גרוס שכן איננו שוטר. רשויות החוק הרלוונטיות מכדררות כעת את התלונה מזו לזו, וככל הידוע ללסקי טרם נפתחה חקירה. בנוהל. אז אולי ציון שמו בפומבי של אביעד גרוס, איש אמ"ן לכאורה, יזרז משהו את ההליכים. בהתאם, אשמח אם תשתפו את הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: סרטון שצץ היום מראה כיצד יורה צה”ל בראשו של מפגין פלסטיני במהלך ההפגנה מול הגדר ביום שישי. שניות ספורות לפני הירי, המפגין מניף את ידיו – הוא קורא להמונים להצטרף אליו. מיד לאחר מכן צלף עברי מכניס לו כדור בראש. זו לא טעות, זו מדיניות: צה”ל יורה כדי להרוג במה שהוא מכנה “מסיתים ראשיים.” אלו הפקודות. ואלו פקודות שהן פשע מלחמה הן מצד המורים והן מצד המבצעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הדיסוננס הקוגניטיבי של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים תמך בהפיכת צה"ל לכנופיה, ועכשיו מתלונן על המחיר

בן דרור ימיני לא מרוצה ממעצרה המתארך של עאהד תמימי. אין לו בעיה, כמובן, עם המעצר עצמו. יש לו, כרגיל, בעיה עם הנראות שלו. בטורו האחרון (במוסף לשבת של ידיעות, אתמול) הוא קובל על כך ש”בעשרת הימים האחרונים [תמימי] הופכת לקדושה מעונה […] הנזק שהיא גורמת לישראל כשהיא עצורה חמור עשרות מונים מהנזק שהיא גורמת מחוץ לכלא […] המעצר הממושך הזה פוגע בישראל. הוא נראה כמו נקמנות. הוא בלתי מידתי. הוא משרת את שונאי ישראל. הוא מחזק את העלילה שישראל מתעללת בילדים.” ההדגשות שלי.

נפרק את הדברים של ימיני לנקודות:

א. ישראל עצרה קטינה באופן בלתי מידתי (ימיני סבור שדי במעצר של מספר שעות).

ב. המעצר הבלתי מידתי של קטינה לא מטריד את ימיני.

ג. הוא מודאג מהנזק התדמיתי שהמעצר גורם, והופך את היוצרות: היעצרות על ידי הכיבוש הישראלי “גורמת לו נזק.”

ד. מול העובדה שישראל מתעללת בילדים, מודאג בן דרור מהחשש שהעובדות יתפרשו כפי שהן.

כלומר, מעצרה הבלתי מידתי (כלשונו של ימיני עצמו) של קטינה מדאיג אותו משמעותית פחות מהפגיעה שעצם חשיפת המעצר הזה גורמת לישראל. עאהד תמימי יכולה, מבחינתו, להרקב בצינוק; הנזק שנגרם לה, אדם בשר ודם, חשוב לו פחות מהנזק שנגרם לישות מטפיזית, תדמיתה של ישראל.

ימיני לא מבין איך זה קורה. האם בצבא לא מבינים את הנזק שגורם המעצר הזה לישראל? ובכן, בן דרור, אתה יכול להאשים במידה ניכרת את עצמך. אתה היית בן האנשים שדחפו את צה”ל לשם.

לזכותו של ימיני יש לציין שפעם הוא ידע את ששכח מאז. לפני כשנתיים וחצי, אחרי התעללות מצולמת של חמושי צה”ל בעצורים בג’ילזון, כתב ימיני שאין טעם להוציא מיליוני שקלים על hasbara (כך במקור) אם אנשי צה”ל לא מבינים שהם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל. ימיני יודע שהבעיה העיקרית של ה-hasbara היא צה”ל.

השאלה, אם כן, היא מדוע צה”ל לא מקשיב לאנשים כמו ימיני ונמנע משטויות מזיקות כמו מעצרה הנקמני והלא מידתי של תמימי. התשובה פשוטה למדי: צה”ל הוא לא צבא, הוא כנופיה. תמימי דרכה על הכבוד שלו ויש רק דרך אחת שבה כנופיה מטפלת בפגיעה כזו: מוכיחה שאם אתה משתין על צה”ל, כלשון האמרה הצבאית הישנה, הוא נרטב; אם צה”ל משתין עליך, אתה טובע.

צה”ל הגיב בפרשת תמימי לא בשיקול דעת, אלא בתגובה הקבועה שלו: על פי רצון דעת הקהל. זה התחיל מזמן, בפרשת “דוד הנחלאווי” שבה נסיונו של צה”ל לאכוף משמעת על חייל (דוד אדמוב) שהביך אותו מול מצלמות הוביל למעין מרד. אחר כך הגיעה פרשת הרצח בביתוניא: הצבא הסתבך באינספור שקרים, וכשבסופו של דבר נמצא הרוצח – בן דרי – סגר הצבא איתו עסקת טיעון על “הריגה ברשלנות.” התקשורת היהודית התעלמה לחלוטין מפרשת דרי: מביך מדי לצבא ומביך מדי לאספסוף היהודי.

אחר כך הגיעה פרשת אזריה. הרצח כאן בוצע מול המצלמות ואי אפשר היה לחמוק ממנו. אבל הלחץ הציבורי היה עצום. הפרקליטות הצבאית נבהלה תוך יומיים, והמירה את סעיף הרצח בהריגה. משפט אזריה נמשך שנה. ולאורכה, בן דרור ימיני ניצב בצד האספסוף. אחרי פסק הדין של אזריה, כתב ימיני שבפרשה הזו מתנגשים שני ערכים: “קודים מוסריים גבוהים” וסולידריות. הרמטכ”ל, לדעתו, “זנח את הסולידריות.” הוא הביא כתמיכה לעמדתו מספר מקרי רצח שבוצעו על ידי חמושים בריטים, שזכו לעונש קל. לדעתו, הרמטכ”ל צריך היה “להקשיב לחיילים בשטח” ול”תמיכה הציבורית הרחבה” שלה זוכים חמושים פושעים. ימיני חזר על עמדתו, שוב תוך ציטוט מקרים ממדינות אחרות, חודשיים לאחר מכן.

הטענה שחייל שביצע פשע מלחמה ראוי ל”סולידריות” מצד הפיקוד הבכיר, ושה”סולידריות” הזו צריכה לגבור על “ערכי מוסר גבוהים” משמעה שהצבא צריך לפעול כמו כנופיה. הדרישה ל”התחשב בדעת הקהל” משמעה ויתור של הצבא על יכולתו ליישם את חוקי המלחמה הנוקשים. השילוב בין ה”סולדיריות” ובין “התמיכה הציבורית” הוא דרישה של הצבא לעמידה מאחורי החמושים שלו בכל מחיר, לא משנה מה הם עשו. ימיני ציטט בפרשת אזריה באהדה שופטים צבאיים בעולם שהתחמקו מהרשעת פושעי מלחמה בעבירות של הרג או רצח.

על פניו, צריך להפנות לימיני את השאלה שהוא עצמו מפנה כעת לצה”ל: מדוע, דווקא כאיש hasbara, לא דרשת את הענישה החמורה ביותר שבאפשר לאזריה? אחרי הכל, האם יש פגיעה אנושה יותר בתדמיתו של צבא מאשר רצח בדם קר של חסר ישע מול מצלמות? אם ה-hasbara עמדה בראש מעייניו של ימיני, הוא צריך היה לעמוד בראש התובעים עונש כבד לאזריה. בעונש כזה היתה תועלת נוספת: אפשרות לטעון בפני בתי דין בינלאומיים שצה”ל מסוגל לשפוט את פושעי המלחמה שלו בעצמו. עונש כבד לאזריה, בקצרה, היה נצחון הסברתי והגנה משפטית על חמושי צה”ל מפני העמדה לדין בחו”ל. אז למה נקט ימיני את העמדה ההפוכה?

כי, בסופו של דבר, ימיני משרת את העסקה האפלה בין צה”ל ובין חמושיו: אתם תבצעו פשעי מלחמה ואנחנו נסתכל הצידה. שני הצדדים יודעים שהעסקה הכרחית. צה”ל זקוק, לצרכי ניהול הכיבוש, לחיילים שיבצעו הפרות זכויות אדם שיטתיות. הפקודות הלא כתובות שלו מדברות שוב ושוב על “לבנת שיבוש”: נוהל שמטרתו הטלת אימה על האוכלוסיה. הנוהל הזה מוכר לכולם ובלתי חוקי למשעי. הצבא צריך שחמושיו יטילו אימה על האוכלוסיה. אז מה הוא עושה? נותן להם להשתולל – אלא אם הם נתפסים.

ימיני נמצא בבעיה: מצד אחד הוא מכיר בכך שהתעללות מצד חמושים – אם היא מצולמת – היא נזק עצום לישראל; מצד שני, הוא יודע שאם צה”ל יעניש את החמושים בחומרה, החמושים האחרים יחושו – בצדק – שבגדו בהם, ויתחילו לשחק אותה ראש קטן.

בסופו של דבר, ימיני לא רוצה hasbara חכמה: הוא רוצה כיבוש חכם. הוא תמך באזריה, כי התנערות ממנו היתה מובילה למשבר בקרב החפ”שים (החמושים הפשוטים). מצד שני, הוא לא מבין מה התועלת במעצר המתעלל בתמימי.

אבל מבחינת החפ”ש, ותומכיו בציבור הישראלי, אין הבדל. כשאתה חבר כנופיה, כבוד הכנופיה הוא הכבוד שלך, ועל פגיעה בכבוד מגיבים בעוצמה, בדיוק כמו על פגיעה פיזית. מכאן ההתעללות בתמימי. ימיני הוא חבר בכנופיה החזקה ביותר במזרח התיכון, הוא פשוט לא מסוגל להכיר בכך. מכאן הדיסוננס הקוגניטיבי שלו. בעלי החמלה יאמרו ששרידי מצפונו של ימיני מציקים לו, אבל העובדה שמעצר בת 16 לא מטריד אותו אלא במובן ההסברתי, מטילה לרוע המזל צל כבד על הטענה הזו.

שמים, בקשו עליו רחמים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

העלמה והבהמה

עאהד תמימי חשפה את ערוות הגברברות של תומכי צה”ל – ואת המטרה האמיתית של ה-hasbara

ביום שישי האחרון, כחלק מפעולות הדיקטטורה הצבאית הישראלית בגדה המערבית להרחבת שטחי השליטה של המתנחלים, ירה חמוש צה”ל קליע מתכת מצופה גומי בראשו של מוחמד תמימי בן ה-15 בכפר נאבי סלאח. בכפר מתחולל מאבק ארוך שנים כנגד פלישתם של המתנחלים, והוא נמצא תחת משטר דיכוי קשה מהרגיל. התקשורת הישראלית לא הקדישה תשומת לב לירי של קלגס ישראלי בראשו של בן 15. אירוע יומיומי, כידוע, איננו חדשות. אין מה לדווח.

היא דיווחה בהרחבה, עם זאת, על מה שהתרחש זמן קצר לאחר מכן. שני חמושים הופיעו בחצר בית תמימי (לרוב, התקשורת הישראלית מעלימה את הנקודה הזו), ושם מצאו את עצמם מול נערה פלסטינית נחושה, עאהד תמימי. לתמימי יש היסטוריה ארוכה של התמודדות נטולת פחד עם הקלגסים. התקשורת הישראלית אוהבת לקרוא לתקריות הללו “פרובוקציות”: כמו בדרום האמריקאי הישן, הפרובוקציה היא לא ההתעמרות הלבנה/ישראלית הקבועה, אלא עצם קיומו של אדם משועבד שמעז להתמודד בפומבי עם המתעמרים בו. זו כבר “הפרת סדר.” הסדר הוא שלחמושים מותר לירות בראשו של קרוב משפחה של תמימי ואחר כך לפלוש לביתה. ההתעמתות עם החמושים היא הפרובוקציה.

הסרטון של תמימי הסוטרת לחמוש צה”ל פורסם ביום שישי, הופץ ביום שני וגרם לצווחה ארוכה ומרה בקרב תומכי צה”ל. הכבוד של צה”ל שכב על הרצפה, ונערה פלסטינית היא שהשליכה אותו לשם. אלפי גברברים ישראלים צווחו נקמה. הם אמרו, לעתים קרובות, שתפקידה של נערה פלסטינית, בראותה חמוש ישראלי, הוא להשתין מפחד. הכבוד שלהם הושפל כשהתברר שהמצב שונה מהותית: שהנערה הלא חמושה מסוגלת לסלק חמוש ישראלי בצעקות ומכות, כפי שצריך לגרש אדם הפולש לביתך. היה מימד מובהק של היפוך תפקידים מיני בתקרית הזו – ואכן, יש להניח שנער פלסטיני בגילה של תמימי כבר היה פצוע קשה, אם לא מת.

צה”ל ניסה תחילה לומר שהחמושים פעלו כיאות, אבל הצווחות על פגיעה בכבוד הצבא הגיעו גם אליו. כמה שעות לאחר פרסום הסרטון הוכיח צה”ל שהוא גבר-גבר: כוחות גדולים של משטרה וצבא פשטו, בארבע בבוקר, על בית משפחת תמימי ועצרו את עאהד. החמושים הקפידו לתאר את המעצר בווידאו, ומיהרו לשחרר אותו לכלי התקשורת הישראלים עם לוגו צבאי. הללו, בתורם, מיהרו לפרסם את סרטון המעצר בהבלטה. צה”ל הגדול שב ותפס את כבודו מידי נערה פלסטינית. סע, בן-צור, סע!

ומאחר ותמימי השפילה את הצבא בפומבי, מיהרה המערכת להראות שכך לא ייעשה. אמה של תמימי, שניסתה לברר היכן מוחזקת בתה, נעצרה בתחנת המשטרה. מאוחר יותר, עצר הצבא באומץ נדיר גם קרובת משפחה אחרת שהיתה מעורבת באירוע. עאהד תמימי מואשמת כעת בתקיפת חמוש, משהו שהיא בעליל אשמה בו, ובינתיים היא מוחזקת במעצר עד יום שני. השופטת קבעה שאין מסוכנות שמצריכה מעצר, אבל המשטרה ביקשה זמן לחקור חשדות נגדה גם בשורה של פרשיות אחרות, סמויות מהציבור, שהוצגו לשופטת ב”דו”ח סודי.” עורכת דינה, גבי לסקי, אמרה לי שבכוונתה לערער על ההחלטה לבית משפט צבאי לערעורים.

יש כאן מספר נקודות שראוי לעמוד עליהן. קודם כל, צה”ל עוצר דרך קבע בממוצע שני קטינים פלסטינים מדי לילה. בשבועות האחרונים, עקב המחאות בעקבות הצהרות טראמפ, מספר המעצרים גבוה משמעותית מהמקובל. חלק ניכר מהמעצרים מתועדים בווידאו על ידי צה”ל – אבל הוא מעולם לא העביר לתקשורת סרטון כזה, ועוד עם לוגו שלו. המעצר המתוקשר של תמימי היה מיועד להבהיר לציבור שחש מסורס שצה”ל לקח ויאגרה ושאין שום סודה לשתיה במים שלו.

ויש סיבה טובה לכך שסרטונים כאלה לא יוצאים: בדו”צ, זרוע מרכזית של מאמץ ה-hasbara, יודעים שסרטון שבו נראה קטין מוצא מבית הוריו כשהוא אזוק על ידי חמושים יתקבל רע מאד בכל מקום בעולם. אבל הפעם הצורך להרגיע את הציבור היהודי גרם לדו”צ לזרוק את מאמץ ה-hasbara לעזאזל.

ואולי יש לתקן את הטענה הזו: מאמץ ה-hasbara מיועד בעיקרו לישראלים ויהודים בחו”ל. הוא לא מנסה להגיע כמעט לאף אחד אחר. הוא מיועד לשכנע את המשוכנעים שהכל בסדר, שהם יכולים לישון בשקט בלילה ולא לחשוב על מה בניהם נשלחים לעשות. מכאן גם ההיסטריה הציבורית סביב שוברים שתיקה: כמו הזבוב הסוקרטי, הם מתעקשים להעיר ציבור שישן. הציבור לא רוצה לדעת. צה”ל יראה לו שהוא מסוגל לעצור קטינה אחת ביד חזקה ובזרוע נטויה, אבל מי שיצביע על כך שיש עוד אלפי עצורים כאלה ושמדובר בפעילות שגרתית יוקע כבוגד.

מי שצריך היה לקבל הוכחות נוספות לכך שקמפיין ה-hasbara הוא קמפיין ממשלתי, בכסף ציבורי, שמטרתו היא לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור שמממן אותו, יוכל לקבל אותן ברשימת הכתבות החדשה של העין השביעית. שלשום (ב’) חשף האתר שהמשרד לנושאין אסטרטגיים העביר מאות אלפי שקלים ל”ידיעות אחרונות” כדי לקדם תכנים לכאורה-עצמאיים ובפועל תכנים של משרד ממשלתי; היום פרסם העין השביעית (משמאל יש באנר שבו תוכלו לתרום להם) שארדן העביר חצי מיליון שקלים לקשת עבור תכני hasbara – שמופנים כלפי הציבור הישראלי. תמורת המימון הזה, שידרה קשת בשידור חי מצעד קקמייקה בניו יורק שמומן על ידי ממשלת ישראל.

יש לציין שארדן עושה מאמצים ניכרים להסתיר את הפעילות של המשרד מהציבור. מי שחשב שהוא מנסה להסתיר איזו פעילות שפיונית בחו”ל (כמו הלוזר שנתפס מתרברב ביכולתו להדיח חברי פרלמנט בבריטניה ועף משם מיד לארץ) כנראה מגזים: סביר הרבה יותר שארדן לא רוצה שנדע כמה כסף מוציאה הממשלה על לוחמה פסיכולוגית נגד בוחריה.

פרשת תמימי ופרשת ארדן מראות שתיהן שהמטרה של ה-hasbara היא לא קהל בחו”ל – ככל שאנשים מודעים יותר למה שישראל עושה, כך הם עוינים אותה יותר. מכאן כל הדיבורים על “מיתוג מחדש” של המדינה כמשהו עם חופים ונשים יפות. לא, המאמץ העיקרי של ה-hasbara הוא נגד הציבור הישראלי: מטרתו לספק לו עוד ועוד סיבות לא לשאול שאלות על מה שנעשה בשמו.

על כן, יש להניח שצה”ל יתעקש לנהל משפט נגד עאהד תמימי. הוא צריך להיראות חזק מול הציבור היהודי, להראות שהוא מסוגל להעניש קטינות שהעזו להגן על ביתן. הוט יעשה את זה למרות הנזק התדמיתי בחו”ל, כי המאמץ העיקרי של ה-hasbara שלו לא מופנה לחו”ל.

יש להניח שמשפטה של תמימי ייערך בדלתיים סגורות, כי אחרת זה יהיה מביך במיוחד. אבל הנה שעתה של תמימי לנסוק: הנה שעתה להטיח בשופטיה את הדברים שהטיח דב גרונר בשופטיו. שהיא לא מכירה בסמכותם לשפוט אותה. שזכותו של כל עם כבוש להתקומם, גם באלימות, כנגד כובשיו. שצה”ל הוא פולש באדמתה כפי שהצבא הבריטי היה פולש. שהכוח בידי שופטיה, אבל הצדק לעולם לא יהיה לצידם. אם לצטט את גרונר,

“מן היסוד החוקי של שלטונכם לא נשאר איפוא ולא כלום; ורק יסוד אחד קיים לאותו השלטון: כוח הזרוע, הכידון והטרור… וכשאין השלטון הקיים באיזו ארץ שהוא חוקי, כשהוא הופך לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה – יותר מזה, חובתם היא – להלחם בשלטון זה ולהפילו.”

ותמימי תוכל להשלים: את זאת עושה הנוער הפלסטיני ואת זאת הוא יעשה, עד שתסולקו מן הארץ הזאת ותמסרוה לבעליה החוקיים.

כשדב גרונר עמד מול שופטיו בגאון, לוחם שחרור מול משעבדים, נאלץ ווינסטון צ’רצ’יל לומר בפרלמנט “הבית הזה חייב לרשום לפניו את עוז לבו של האיש הזה, פושע ככל שיהיה.” ספק אם נשמע הצהרה דומה מחבר פרלמנט ישראלי. ואף על פי כן: אומץ, עאהד, אומץ. עד לנצחון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)