החברים של ג'ורג'

כמה הערות על לוחם הסייבר לפיד

התקפת הסייבר על ארה”ב היתה בעיקרה התקפת פייק ניוז. האם אנחנו רוצים מפיץ פייק ניוז מדופלם כמו לפיד בתפקיד?

יאיר לפיד, האפס שהתגלם בבשר, צץ בתחילת השבוע עם תכנית ללחימה בהתקפות סייבר: הוא הציע להקים צוות שילחם בהתקפות סייבר על הבחירות ושידווח ישירות לנשיא, כי אי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים בנושא. לפיד הוא פוליטיקאי, אז מי אנחנו שנשבור לו את המילה על כך שאי אפשר לסמוך על שכמותו; אבל, כפי שציין בעדינות חיים לוינסון, הבחירות בישראל – בניגוד לאלו בארה”ב – מתבצעות בהצבעת נייר. הרבה יותר מסובך – לא בלתי אפשרי, אבל הרבה יותר מסובך – להשפיע עליהן באמצעות התקפת סייבר. אבל המילה “סייבר” מושכת כותרות, אז לפיד השתמש בה.

והסתבך, כרגיל. בשבוע שעבר דיווח הוושינגטון פוסט מפי שורה של פקידים לשעבר בממשל אובמה שעיקר ההתקפה שחטפה ארה”ב היתה מתקפה של חדשות מזויפות. הם נערכו בקדחתנות להתקפות סייבר על מערכות, אבל הרוסים העדיפו לבצע מתקפת תעמולה ולא מתקפת סייבר. עד כמה עבדה מתקפת התעמולה הזו, כשזוכרים את המועמדת הגרועה שעמדה מול טראמפ, את הזחיחות שלה, ואת ההתנהלות הלא ברורה של ג’יימס קומי, קשה לדעת; אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהיא העבירה 20-30 אלף קולות מפה לשם בכמה מדינות מפתח והעניקה למי שהפסיד בקול העממי בהפרש של שלושה מיליונים את הנשיאות.

הבעיה, בקצרה, היא החדשות המזויפות. ואיך לומר, יש בעייתיות בהעמדה של לפיד כלוחם בהן, משום שהוא יצרן ראשי של הזבל. הבה נתייחס לרגע לביקור שערך שר החוץ בעיני עצמו בספרד השבוע.

עיתון הבית של לפיד, טמקא, דיווח ש”יאיר לפיד קיים אתמול (ד’) ישיבה מיוחדת בפרלמנט הספרדי” ושהוא “חשף“ דו”ח שטוען שספרד העבירה מיליוני דולרים ל-BDS וארגוני טרור. הדו”ח שלפיד “חשף” הוא מסמך של NGO Monitor, ומי שמכיר את הרשלנות, ההונאה והכזבים של הארגון כבר יודע למה לצפות.

צריך מאמץ ניכר כדי להתעלות על השקרים של נגו”מ, אבל ללפיד יש את זה. הוא הרעים בקולו הבריטוני ש

“לחזית העממית לשחרור פלסטין יש ארגוני משנה כאן בספרד. הם קיבלו 199,988 יורו מספרד. אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין ביצעו את הטבח בבית הכנסת הר נוף בירושלים לפני שלוש שנים. הם פשוט נכנסו לבית תפילה, ורצחו אנשים בזמן שהם מתפללים. אני משוכנע שזה עומד בסתירה לכל מה שהאנשים סביב השולחן מאמינים בו ויש לכם את האפשרות לעצור את זה.”

כל טענה בפסקה הזו שקרית.

המספר 199,988 מתייחס, בדו”ח של נגו”מ, לארגון זכויות האסירים הפלסטיני אדאמיר (Adameer) – ראו העמוד הראשון במסמך של נגו”מ. אם להתקטנן, מי שהעביר לאדאמיר את הכסף היתה הסוכנות הבאסקית לתיאום פיתוח ולא ממשלת ספרד, אבל נניח לזה עכשיו. לפיד אומר ש”לחזית העממית יש ארגוני משנה כאן בספרד”; נגו”מ בסך הכל אמרו שאדאמיר (שפועלת בשטחים הפלסטיניים הכבושים) היא ארגון מסונף לחזית העממית ושהיא קיבלה כסף מספרד. אבל רגע, מאיפה בכלל צצה הטענה שאדאמיר – ארגון זכויות אסירים מוכר, שעד כה לא נסגר על ידי המשטר הצבאי בגדה – הוא ארגון של החזית העממית?

בדו”ח עצמו אין הסבר, אז הלכתי לעמוד אדאמיר באתר של נגו”מ. שם נאמר בפסקנות שאדאמיר היא ארגון מסונף רשמי של החזית העממית. לא מצאתי שום אזכור אחר לטענה המשונה הזו, כי מי שמכיר את אדאמיר מדבר עליה בתור ארגון רשמי למחצה של משרד האסירים הפלסטיני שקרוב דווקא לפתח, אז נכנסתי לקישור שהציבה נגו”מ. אממה, הקישור הזה מוביל לעמוד שהוא ככל הנראה עמוד של מסמכי היסוד של החזית העממית – כולם משנות השישים – אבל אין בו כל אזכור לאדאמיר. מה שהגיוני, בהתחשב בכך שאדאמיר הוקם בכלל ב-1992. חזרתי לעמוד אדאמיר של נגו”מ. מה עוד יש שם?

קודם כל, אפשר לשים לב שבניגוד ללפיד – לא ברור מה מגן עליו יותר, חסינותו או בורותו – נגו”מ נזהרים מלקבוע שאדאמיר היא ארגון טרור; הם אומרים שיש לה “קשרים לכאורה” עם ארגוני טרור. מעבר לטענה שהיא מסונפת לחזית העממית, שלא מוכחת בשום צורה, מספרים לנו שבכירה באדאמיר הואשמה על ידי ישראל – לאחר שהוחזקה במעצר מנהלי – בכך שהיא בכירה בחזית העממית; שיוסף חבש, שמשמש כיחצ”ן של איגוד ועדי עובדי הבריאות הפלסטיני, הוא “ככל הנראה” אחיין של מייסד החזית העממית, ג’ורג’ חבש, שהוא תומך ב-NDS, שישראל מנעה ממנו לצאת מהגדה, והוא גם חבר בחבר המנהלים של אדאמיר. אהה. חוקר של אדאמיר נעצר על ידי חמושינו העליזים בשנת 2012, ובבית דין צבאי הוא הורשע בחברות וסיוע לחזית העממית. עובדת של הארגון היא בתו של המזכ”ל של החזית העממית, אחמד סאדאת; והגזברית של אדאמיר היא אשתו של “מי שנטען שהוא” חבר בחזית העממית.

די קלוש. בין זה ובין “לחזית העממית יש ארגוני משנה כאן בספרד” יש פער ניכר. כנראה שלפיד הבין – אם הבין – שהמסמך של נגו”מ חלול, אז היה צריך לעבות אותו קצת. הלאה, לטענה הבאה: “אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין ביצעו את הטבח בבית הכנסת בהר נוף בירושלים לפני שלוש שנים.”

אה, לא.

הזרוע הצבאית של החזית העממית אכן לקחה על עצמה את האחריות לפיגוע הזה, אבל חזרה בה תוך מספר שעות. ראש הממשלה נתניהו הטיל את האחריות לפיגוע על חמאס ועל הרשות הפלסטינית, לא על החזית העממית. קשה להאמין שלפיד לא יודע את זה, כי באותה העת הוא היה חבר ממשלה.

אז מה היה לנו? לפיד ניפח טקסט מנופח גם כך של נגו”מ, קישר בין ארגון לזכויות אסירים ובין פיגוע (שלא בוצע על ידי הארגון שלכאורה מסונף אליו אפילו על ידי ראש הממשלה שבה שירת לפיד), והאשים את הספרדים.

ואה, כן. לקראת סוף נאומו, הוסיף לפיד עוד שקר: “הממשלה הספרדית מעניקה כספים לקבוצות שתולות הומואים מעמודי טלפון בעזה.” נגו”מ אפילו לא ניסו להעלות את הטענה הזו, שהיא שקרית בעליל, אבל ללפיד לא היה אכפת לשקר לספרדים. אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שאמר אחרי המרמרה שמה שישראל היתה צריכה לעשות הוא להציג נשק ולהעמיד פנים שהוא נתפס על המרמרה. שקרים הם חלק מהארסנל המוצהר שלו. ו-hasbara, בסופו של דבר, היא שקרים שמיועדים לא כל כך לגויים הטפשים, אלא לישראלים. במיוחד לאלה שמצביעים ללפיד.

עד כמה היו השקרים של לפיד אפקטיביים? לא משהו. לפיד פרסם תמונה עם מזכיר המדינה הספרדי, אילדפונסו קסטרו לופז, והצהיר ש”גם הוא יעזור לנו להעביר חקיקה בפרלמנט נגד ה-BDS ושונאי ישראל.”

או שלא.

התמונה של לפיד עם קסטרו לופז פורסמה ב-29 ביוני. יומיים קודם לכן, העבירה מפלגת פודמוס בוועדת שיתוף הפעולה של הקונגרס הספרדי החלטה שקובעת ש”יש להגן על זכותם של פעילי זכויות אדם מפלסטין, ישראל והשטחים הכבושים לעסוק בפעולות חוקיות ושלוות, כגון הזכות לקדם קמפיינים למען חרם, משיכה השקעות וסנקציות (BDS).” ההחלטה, יש לציין, התקבלה פה אחד. (אני רוצה להודות לפרופ’ רון ברקאי על הפניית תשומת הלב לכך.)

אופס.

איכשהו, הידיעה על מה שקרה בפועל בפרלמנט הספרדי נשמטה מכתבת היח”ץ על דון קיחוטה הרוכב על רוזיננטה ונאומו המרשים שם. מעניין איך זה קרה. ושוב: האם אנחנו רוצים את האביר בעל דמות היגון של החדשות המזויפות, עם הכישורים הדיפלומטיים המוכחים, כמישהו שיש לו איזושהי אחריות לגורלנו?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כן, להחרים את פרטנר

חיים סבן ופרטנר בונים מאחזים בלתי חוקיים. הם לגמרי מטרה לגיטימית לחרם

בימים האחרונים, היתה סערה ציבורית ניכרת סביב ההצהרה של מנכ”ל אורנג’ העולמית – שבינתיים נראה שהוא מנסה לחזור ממנה למחצה, או על כל פנים לומר שהוא לא התכוון להעליב, כי סר אליו מר המוות של הלובי היהודי – שהוא מתכוון לנתק מגע עם החברה הישראלית פרטנר. זו האחרונה, יחד עם האוליגרך חיים סבן שמשמש כבעלים שלה, קרעה את בגדיה, שמה אפר על ראשה, והשמיעה זעקה גדולה ומרה: למה מחרימים אותנו. סבן אף השתתף בסוף השבוע בכנס הסגור של שלדון אדלסון למלחמה ב-BDS, ואמר שהחרם נובע מאנטישמיות גרידא.

רק שיש סיבה טובה מאד להחרים את פרטנר ואת סבן: הם שותפים לעבירה חמורה על המשפט הבינלאומי, והם מסייעים לבניית לפחות מאחז בלתי חוקי אחד, מגרון.

ראו נא את דו”ח טליה ששון, סעיף 5.7.1. הוא מתאר את בנייתו של המאחז הבלתי חוקי מגרון. תחילה, הודיעו המתנחלים למח”ט בנימין שיש צורך דוחק לבנות אנטנה סלולרית על גבעה, כדי “ליצור קשר דחוף עם נפגעים” במקרי פיגוע. האדמה היתה אדמה פלסטינית פרטית, אבל המח”ט אישר את הבניה. המתנחלים הציבו שם אנטנת דמה – לימים יגדיר זאת המח”ט כ”עמוד עם תחפושת.” אחר כך ביקשו לגדר את האנטנה, כדי שלא יפגעו בה. הגיוני.

ואז מגיעה הדרישה לחבר את האנטנה לרשת החשמל. פה אתה מתחיל לחשוד שהמח”ט הוא לא בדיוק הכפית החדה במגירה של צה”ל, או משת”פ שקט של המאחז, כי מה הטעם באנטנה מגודרת אם היא לא מחוברת לחשמל. חברת חשמל חיברה את האנטנה. משהוצבה האנטנה, היה צריך להציב עליה שומר. תוך כמה זמן, הוא קיבל גם הוא חיבור לחשמל. ואז מישהו פרץ דרך אל האנטנה. ותוך כמה זמן, מישהו הציב שם חמישה קרוואנים. המח”ט מתקשר למנהל האזרחי, שם אמרו לו שההצבה של הקרוואנים בלתי חוקית אבל שאין לו אישור לפנות אותם. הפינוי של המסמר בלי ראש הזה הצריך יותר מעשור של הליכים משפטיים. שטיק דומה, של הצבת אנטנה סלולרית (במקור אנטנת דמה) ואחר כך פלישה מלאה לשטח, בוצע גם במאחז פני חבר.

מגרון פונה ב0סטמבר 2012. אבל, כפי שפרסם שבתי בנדט, חברות סלולר – ביניהן פרטנר – עדיין מנהלות הליך נגד המדינה בנסיון עקשני למנוע את פינוי האנטנות שלהן. במאי 2011 הוצא צו הפסקת עבודה לאנטנה של פרטנר, ובתגובה זו בנתה עליה הרחבה של חברת סלקום. ב-2013 הוצאו לאנטנה ולמתקן שלה צווי הריסה, אבל פרטנר כאמור ממשיכה להלחם נגדו. על כך אמר עו”ד מיכאל ספרד ש”אין מגזר של החברה הישראלית שלא הושחת עד העצם מהכיבוש, אבל דומה שקשה לחשוב על ניצול מקומם יותר מזה של חברות סלולר עשירות וחזקות המנצלות את כבשת הרש של חקלאים פלסטינים שמתנחלים גזלו את אדמתם. במקום להסתלק בבושת פנים כשנחשף קלונם, תוך התנצלות ותשלום פיצויים לבעלי הקרקע, בחרו החברות לעשות שימוש בממונם הרב ובמשרדי עורכי הדין המסחריים הנוצצים העומדים לרשותם ולהיאבק על המשך הגזל.”

פרטנר והבעלים שלה סבן, במילים אחרות, מהווים חלק בלתי נפרד מבניה של לפחות מאחז בלתי חוקי אחד. אין לדעת עוד כמה אנטנות של פרטנר נמצאות במאחזים ובהתנחלויות. בניה בהתנחלויות היא עבירה על המשפט הבינלאומי אליבא דכולי עלמא פרט לימין היהודי, ובניה במאחזים בלתי חוקיים היא עבירה גם על פי מדינת ישראל ובג”צ. פרטנר וסבן מצפצפים על כל זה. בניה בהתנחלויות ומאחזים היא סיבה מאין כמוה לחרם על פרטנר וסבן.

שלחתי לפני מספר שעות את הפניה הבאה לדוברת פרטנר:

partner

אם וכאשר תתקבל תגובה, אפרסם אותה. בינתיים, לאותם חלקים בשמאל הציוני שהוזים שהאוליגרך סבן יציל אותם וישמש משקולת-נגד לאוליגרך אדלסון, צריך להזכיר: האיש תומך בבניה של מאחזים בלתי חוקיים – ומרוויח מהם. קשה לחשוב על קנה רצוץ יותר.

תגובת פרטנר: “פרטנר מחויבת לספק תקשורת, על פי רשיונה, גם לשטחי יו”ש לרווחת כל האזרחים המתגוררים באזורים אלו. פרטנר קיבלה רשיון להקמת המתקן האזרחי האמון על התקשורת בשטח זה.”

שתי הערות. קודם כל, פרטנר מאששת את טענת הצורך להחרים אותה: היא פועלת בגדה המערבית בניגוד לחוק הבינלאומי וזה חלק מדרישות הרשיון שלה. שנית, פרטנר – בניגוד לטענתה – לא קיבלה רשיון ואף הוצאו צווי הריסה כנגד המתקן שלה. טרם התקבלה תגובת אורנג’ על הנקודה הזו.

תגובת פרטנר 2: “המדינה מבקשת מבג”צ להותיר את המתקנים עד סוף השנה, מועד בו יוקם מתקן חלופי.” יש לשים לב שהתגובה הזו סותרת את התגובה הקודמת, על פיה פרטנר קיבלה רשיון להקים את המתקן במגרון.

גילוי נאות: כמו מאות אלפי ישראלים אחרים, גם אני נעקצתי על ידי חברת פרטנר וגם את כספי היא גנבה. שיהיה למנהליה ולסבן לתרופות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מסך בועות

יש, כמסתבר, שחקנית בשם סקרלט ג'והנסון. זו הפכה לאחרונה לדוגמנית של מפעל סודה סטרים, ופרסומת בכיכובה צפויה להיות משודרת בעת משחק הסופרבול הקרוב, שהפך לטקס כלל-אמריקאי. ואז סודה סטרים מצאה את עצמה בלב סערה.

פעילי BDS – החרמה, משיכת השקעות וסנקציות כנגד ישראל – תקפו את ג'והנסון מכיוון לא צפוי: ג'והנסון היא שגרירת רצון טוב של ארגון Oxfam העולמי, שרוצה לשפר את העולם על ידי פתרון בעיית העוני וחיסול העוול. לאוקספם יש עמדה חד משמעית כלפי התנחלויות, קרי הוא רואה בהן גורם לעוול. ב-2012, אוקספם קרא לממשלות אירופה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות משהו בנושא ההתנחלויות. ב-2009, הפסיק אוקספם את קשריו עם שגרירה אחרת שלו, השחקנית קריסטין דיוויס, לאחר שזו פרסמה את מוצרי Ahava, המיוצרים בהתנחלות. פעילי ה-BDS הצביעו על כך שחלק ממוצריה של סודה סטרים מיוצרים סמוך להתנחלות מעלה אדומים. אוקספם העמיד את ג'ונסון בפני אולטימטום: או סודה סטרים או אוקספם. ג'והנסון, שמתפרנסת בין השאר מפרסומות, ושלא תראה שנקל מאף אחד אם היא תחרים התנחלויות, בחרה בסודה סטרים. זכותה.

וטראח, ה-BDS הגיע לכותרות כמו שאף פעם לא הגיע אליהן. מסתבר ששחקנית יפה עושה יותר עבודת יח"צ משנים של עבודה שקדנית. מאמר של עומר ברגותי, אחד הפעילים המרכזיים בתנועה, התפרסם היום (ו') בניו יורק טיימס. מותר לתהות אם זה היה קורה אלמלא תקרית ג'והנסון.

מערכת ה-Hasbara נכנסה להתקף קל. מצד אחד, הם אומרים לנו שאנשי ה-BDS הם מיעוט קטן ושולי, ומצד שני מנפחים אותם כאילו היו הביאה השניה של הרייך השלישי. הם בו זמנית זניחים ולא חשובים והיד הנעלמה שמטלטלת את העריסה. מצד אחד, משרד החוץ טען השבוע שאין שום בעיה בכלל ושהבעיה היא עצם הדיבור על הבעיה; מצד שני, ראש הממשלה עמד לערוך דיון "אסטרטגי" בשאלה – אבל דחה אותו כדי לריב עם נפתלי בנט, רק כדי שיהיה ברור מה סדר העדיפויות שלו. מצד אחד, בנט אמר לפני חודשים שאין בעיה, מצד שני השבוע הוא כבר אומר שזו בעיה אסטרטגית. אם השילוב הזה של דבר והיפוכו נשמע לכם מוכר, זה בגלל שזו צורת המחשבה של אנטישמים. והימין היהודי, בסופו של דבר, הוא אנטישמי.

מיד העלו התועמלנים המתוחכמים של המשטר הציוני טענת נגד: אוקספם, שאמורה להלחם בעוני, מסכנת בעצם את מטה לחמם של העובדים הפלסטינים של המפעל של סודה סטרים. (הם העלו טענה נוספת, שמעלה אדומים "אמורה להיות בישראל בכל מפה של הסדר," אבל לטענת ה"גזלתי, זה שלי" הזו אין לי כוח להתייחס).

וואלה. על פניו, נשמעת כמו טענה סבירה. עד שאתה שואל את עצמך: מה, בעצם, מונע מבעלי סודה סטרים, שהתייפחו השבוע על מר גורלם העתידי של עובדיהם הפלסטיניים, להעתיק את המפעל שלהם כמה קילומטרים, למקום שבו הוא לא צפוי להיות מוחרם?

יש לשאלה הזו שתי תשובות. הראשונה, והחשובה יותר, היא שכאשר בעלי סודה סטרים מעסיקים עובדים בשטחים, הם לא חייבים לשלם להם משכורת מינימום ישראלית, והם לא צריכים להפריש להם תשלומים סוציאליים. יש לא מעט אנשים שמרוויחים כך מהכיבוש הישראלי: מנצלים את מצב הביניים, שבו יש אנשים שנמצאים תחת שליטה ישראלית אך נטולי זכויות, כדי לעשוק אותם. עיריית אריאל, למשל, ניסתה להתחמק מתשלום מסים על העובדים שהיא מעסיקה בטענה שהיא לא בישראל. התנחלויות אחרות משלמות פחות לעובדיהן, בעיקר עובדיהן הפלסטיניים, מתוך ידיעה שכנראה לא יקרה להן שום דבר.

חשוב לציין: עמותת "קו לעובד," שעושה עבודת קודש, הצליחה באוקטובר 2007 להביא לכך שבג"צ קבע שאפליה בין עובדים ישראלים ופלסטינים, בהתחשב במצב השורר בגדה, היא בלתי חוקית. עם זאת, הרשויות לא ממהרות לאכוף את הפסיקה: מבקר המדינה מצא ב-2011 שעבודת המטה בנושא "רק בתחילתה." המשמעות היא שעובדים צריכים להתאגד, ורק אז לתבוע את המעסיקים שלהם. בהנתן האבטלה הגבוהה בגדה – היא עומדת על 20.1% – ובהנתן שלמעסיקים ישראלים יש הרבה יותר יכולת התעללות בעובד פלסטיני, החשש מפני התאגדות ותביעות מובן. יש מאות אלפים כמוך. אירונית, מצאו ב"קו לעובד," חלק ניכר מהחברות שנתבעו על ידי עובדיהן הפלסטיניים זוכות לדירוג גבוה ב"מוסר תשלומים." מוסר תשלומים לספקים וחברות אחרות, כמובן; מוסר תשלומים לעובדים, זה סיפור אחר לגמרי.

ולמה יש אבטלה ברמה הזו? בין השאר, כי ישראל מונעת כמיטב יכולתה כל פיתוח של שטחי סי. פשוט לא מעניקה אישורים. שטחי סי, או על כל פנים נתחים גדולים כמידת האפשר שלהם, מיועדים לסיפוח. בין השאר, כי יזמים לא יכולים לדעת מתי יוטל עליהם סגר או עוצר, או אם חייל משועמם יחליט לעכב את העובד שלהם במחסום סתם כי בא לו.

התשובה השניה לשאלה למה סודה סטרים לא מעסיקה את העובדים הפלסטינים שלה בישראל נובעת לא מתאוות הבצע והניצול של מנהליה, אלא מטיבו של הכיבוש. כמו היזם הפלסטיני, היא לא יכולה לסמוך על כך שהעובדים שלה יצליחו להגיע לעבודה. גם היא, במידה מסוימת, תלויה בשרירות ליבו של הצבא.

סודה סטרים, כמובן, יכולה להשיג הרבה יותר מול רשויות הכיבוש. זו חברה ישראלית מצליחה שמייצאת לחו"ל, היא יכולה להשיג אישורי עבודה בקלות יחסית. אבל כאן עולה השאלה – למה לה? כל זמן שלא מאלצים אותה לעשות זאת – וכמה חברות ישראליות כבר העבירו את פעילותן מהגדה לישראל – למה לה להפסיק לעשוק את עובדיה? מה האינטרס שלה?

ובסופו של דבר, זה מה שסקרלט ג'והנסון מגינה עליו: הקו התחתון של חברות עושק. גם כך משחית הכיבוש את כל המעורבים בו.

העיקר שאפשר להאשים את אוקספם בפגיעה בזכויות עובדים. כלומר, בצביעות. כלומר, לומר "לא חשוב מה אתה אומר, חשוב שאני יכול להאשים אותך בסתירה עצמית." כלומר, לבצע הסחת דעת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)