החברים של ג'ורג'

הצבא המוסרי כחמאס

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון מפר ביודעין ובמכוון את החוק הבינלאומי ביחס לטיפול בפצועי אויב, ובכך מבצע פשע מלחמה

בימים האחרונים מבצע צה”ל פשע מלחמה ברצועת עזה, על פניו בהנחיית הדרג המדיני, ותוך שיתוף פעולה של התקשורת הישראלית.

העובדות תחילה. ב-30 באוקטובר פוצץ צה”ל מקטע מנהרה שחדר מרצועת עזה לישראל. הפעולה עצמה ודאי לגיטימית, גם אם נניח לקשקשת ההיסטרית על “מנהרת טרור.” בפעולה נהרגו מספר לא ידוע של חמושי הג’יהאד האיסלמי. דמם בראשם.

מה שבא אחר כך רחוק מלהיות לגיטימי. כוחות הצלה פלסטינים שניסו להגיע למקטע ההרוס של המנהרה שנמצא בשטח הרצועה נתקלו בסירוב של צה”ל. האחרון טען תחילה שהוא פשוט אוכף את האיסור על התקרבות פלסטינים לגדר, לטווח של 300 מטרים בתוך הרצועה. הפלסטינים טענו שבמקום יש חמישה נעדרים שמצבם לא ידוע, יתכן שהם פצועים ויתכן שהם הרוגים. אתמול הודיע צה”ל, תוך שהוא מתייחס לחמישה כאל נעדרים, שהוא לא יאפשר את פינויים אלא אם החמאס יעביר לישראל גופות ואזרחים ישראלים הנמצאים בידיו. אמש (ה’) הגישו ארגון עדאלה ומרכז אלמיזאן (ברצועת עזה) עתירה דחופה לבג”צ בדרישה לאפשר לכוחות ההצלה הפלסטיניים גישה למקום.

polly

מכאן, להערות.

א. מדובר בפשע מלחמה מובהק. חוקי המלחמה קובעים שהצדדים יאפשרו פינוי פצועים וטיפול בהם. ישראל איננה נדרשת לטפל בפצועים בעצמה; היא נדרשת לאפשר לצוותי רפואה פלסטינים להגיע לאזור קריסת המנהרה, שנמצאת בשטח הרצועה. הסירוב לעשות זאת מקצר, מדי שעה, את סיכויי ההשרדות של פלסטינים הלכודים בהריסות המנהרה. נזכיר, כי בישראל שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי זה לא מובן מאליו: לוחם אויב מנוטרל זכאי להגנות ולטיפול רפואי. כשישראל מונעת את הטיפול הרפואי, והיא עושה זאת במוצהר, היא מתעללת בפצועים ומביאה בוודאות – ככל הנראה, ודאות מחושבת – את מותם, וזאת לשם מטרה פוליטית. קוראים לזה, במינימום, הזנחה ובמקסימום רצח מודע של פצועים. או, במונח הצה”לי המקובל, וידוא הריגה.

ב. גם אם כל הפלסטינים במקום הרוגים, מניעת פינוי הגופות שלהם היא פשע מלחמה. הפתעה: כשהחמאס מחזיק בגופות ישראלים, הוא מבצע פשע מלחמה. כשישראל עושה כנ”ל, היא מבצעת פשע מלחמה. התופעה הבזויה של סחר בגופות נפשעת משני הצדדים.

ג. התקשורת הישראלית, כהרגלה, התמסרה בחדווה לנראטיב של צה”ל, ומיהרה לדווח על כל הלכודים במנהרה כהרוגים – זאת למרות שאין ראיות לכך ולמרות שהצבא עצמו מתייחס אליהם כאל נעדרים. ככה מכסת”חת התקשורת, על בסיס יומיומי, את הפשעים השגרתיים של חמושינו.

ד. כשפוצצה ישראל את המנהרה, מיהרו דובריה לקונן תחת כל עץ רענן שהג’יהאד האיסלמי “הפר את הריבונות הישראלית.” הטענה היתה נלעגת גם קודם – ישראל מפירה את הריבונות של הרצועה, הגדה, לבנון וסוריה על בסיס יומי – אבל היא נלעגת במיוחד עכשיו, כשישראל מונעת מצוותי הצלה ברצועת עזה לבצע את מלאכתם באיומי נשק. הדיבור הישראלי על ריבונות, כמו זה על “משילות”, הוא קשקוש חלול.

ה. במקום האלוף פולי מרדכי, הייתי מתייעץ עם עורך דין טוב לפני יציאה לחו"ל. הוא די הפליל את עצמו.

ו. דוברים אלמוניים בצה”ל אמרו בימים האחרונים שהג’יהאד האיסלמי כנראה יצטרך להגיב, בעקבות ההרג של אנשיו. ספק אם יש דרך בטוחה יותר לדרדר את המצב ולהוביל להסלמה מאשר למנוע, לעין המצלמות, טיפול רפואי בפצועיו ופינוי של גופות הרוגיו. התירוץ הישראלי הרשמי – שהמטרה היא לחץ על חמאס כדי שישיב את גופות הרוגי צוק איתן – נשמע קלוש. לחמאס לא מספיק אכפת מגופות אנשי הג’יהאד כדי לוותר על נכסיו; הוא מוסרי בערך כמו צה”ל. אז, אם וכאשר תתחיל הסלמה בגבול הדרום, זכרו מאיפה היא הגיעה.

ואם תתהו האם נחקרים בכירים רצו בהסחת דעת מסיבית, עם דם ואש ותמרות עשן והמון ילדי אויב הרוגים וכל האורגיה הלאומנית הנלווית, אתם לא לבד. לפחות תהיה לכם חוויה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רוח הרפאים של הצדק מבעתת את ישראל

אף חמוש ישראלי לא הועמד לדין בחו”ל. אז למה המאבק בתופעת הרפאים הזו פופולרי כל כך?

יריב לוין, ממלחכי פנכתו של בנימין נתניהו, הודיע שהוא מתכוון להגיש הצעת חוק שתאסור על ארגונים ש”מנסים להעמיד חיילים לדין בחו”ל.” בכך הוא הדהד את הצהרתו של נתניהו משלשום (א’), שרצה ועדת חקירה פרלמנטרית כנגד ארגונים כאלה.

נניח עכשיו לעובדה שהבוגדים האמיתיים שפוגעים בחמושי צה”ל הם דווקא אנשי הימין, כפי שציינה ח”כ זהבה גלאון; נשאל כמה חמושי צה”ל הועמדו לדין. נזכיר שהנושא הזה נמצא על סדר יומו של הליכוד מאז שתא”ל אביב כוכבי נאלץ להמלט מלונדון, מחשד שייעצר בשל הפשעים שביצע כמפקד אוגדת עזה. זה היה לפני יותר מעשור. מספר חמושי צה”ל שנעצרו מאז המקרה המלבב ההוא – נאחל לכוכבי שנים ארוכות בלי נסיעות לאירופה – הוא אפס (0).

כלומר, אפילו אם היו ארגונים ישראלים שמנסים להעמיד לדין חמושים ישראלים בחו”ל – ואין – הרי שהם ממש לא מוצלחים בעבודתם ולא מהווים, למרבה הצער, סכנה מוחשית לפושעי המלחמה שצה”ל מייצר. יש לכך סיבה מרכזית: ממש, ממש מסובך להעמיד חמושים של צבא אחד לדין במדינה אחרת. משפט מצריך ראיות: ראיות של ממש. צריך שיהיו ראיות שאדם ספציפי, במקום ספציפי, בזמן ספציפי, ביצע פשע ספציפי כלפי אדם ספציפי אחר. יתר על כן, כדי להעמיד אדם לדין בשל פשעי מלחמה, צריך לעבור משוכה משפטית נוספת: על התובע להוכיח כי הרשויות בארצו של החשוד לא ערכו חקירה ראויה והליך סביר להעמדתו לדין בשל הפשע, אף שהיתה להן האפשרות לכך.

מי שרוצה להגיע לבית דין בינלאומי, צריך לעבור משוכה שלישית: הוא צריך לשכנע שהפשע חמור מספיק כדי לעניין את בית הדין (gravity). עינויים של עציר במחסום הם פשע מלחמה; ספק אם בית המשפט הבינלאומי יתעניין בהם.

בנוסף, הנטיה של תובעים היא לא לחפש את החפ”שים אלא את הגנרלים, ויותר מכך – את האזרחים שנתנו להם פקודות. לכן, כשהימין מדבר על החשש מהעמדה לדין של חיילים, הוא בעצם מציב שכפ”ץ על אנשים אחרים לגמרי: ראש הממשלה נתניהו, שר הבטחון בוגי ליברמן, חבר הקבינט יאיר לפיד, הרמטכ”ל, אלופי הפיקוד. לא המש”ק במחסום.

אילו רצתה ממשלת ישראל למנוע כל אפשרות להעמדה לדין של חמושיה בחו”ל, היא היתה צריכה לעשות כמה צעדים ממש לא מסובכים. היא היתה צריכה להכניס חקיקה נגד פשעי מלחמה לחוק שלה (לא, היא לא עשתה את זה, למרות שדו”ח טירקל המליץ על כך לפני ארבע שנים), והיא היתה צריכה להורות למצ”ח לבצע חקירה מקיפה של כל חשד לביצוע פשע מלחמה. הבעיה, כמובן, היא שהן הממשלה והן הציבור תומכים בפשעי מלחמה. יעיד המקרה של אלאור אזריה, שלרוע מזלו נתפס מבצע פשע מלחמה מובהק לעיני מצלמות. הצבא העמיד אותו לדין על עבירה נמוכה מהעבירה שביצע – רצח של פצוע חסר ישע – ואחר כך דן אותו לשנה וחצי, שקוצרה בינתיים. אבל גם זה היה יותר מדי לממשלה ולציבור.

ומילא אזריה, הוא רצח רק אדם אחד. עד כה, נמנעה מצ”ח מפתיחה בחקירה (!) של הטבח ברפיח באוגוסט 2014 (”יום שישי השחור”), שבו ביצע צה”ל על פי הודאתו “נוהל חניבעל”, כלומר הפצצה כבדה של שטח אזרחי כדי למנוע אפשרות של שביית אחד מאנשיו. שלוש שנים לאחר מעשה, ואפילו לא נפתחה חקירה. למה? כי הממשלה והגנרלים התנגדו. האש מתקרבת אליהם יותר מדי.

כלומר, כדי להגן על עורם-שלהם, הממשלה והפיקוד מקריבים את החפ”שים לסכנת העמדה לדין בחו”ל, כי אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שבישראל פועלת מערכת חקירות ראויה של פשעי מלחמה. החפ”ש, כרגיל לאורך ההיסטוריה, מוקרב על ידי הבכירים ממנו. להגנתם של האחרונים ניתן לומר שהם בסך הכל מבצעים את מה שהציבור רוצה ואת העסקה השקטה בין הפיקוד ובין החפ”שים: אתם תבצעו את הפשעים ההכרחיים לניהול משטר כיבוש, ואנחנו לא נעמיד אתכם לדין – כל זמן שאתם לא נתפסים באופן מביך מדי.

נהוג במקומותינו להטפל לארגון שוברים שתיקה ולטעון שהוא “מסכן חיילים.” המידע ששוברים שתיקה אוסף עובר את הצנזורה הישראלית, ועל כל פנים הארגון לא פועל להעמדת חיילים לדין בחו”ל. מי שמסכן את החיילים הוא מי שמונע את העמדתם לדין בישראל – כלומר, יאיר לפיד, בנימין נתניהו ודומיהם.

אבל ההטפלות לשוברים שתיקה מסבירה לנו על מה כל הרעש. אחרי הכל, לכולם ברור שהקשקוש האחרון של יריב לוין הוא נסיון להסיח את הדעת מהדיווחים על חקירות נתניהו. השאלה המתבקשת היא, אם כן: למה הסחת הדעת הזו עובדת? למה היא עובדת לימין, שוב ושוב, במשך עשור, למרות שמספר החמושים שהועמדו לדין בחו”ל הוא אפס?

כי לישראלים יש עדיין שאריות של תפיסת צדק, והם יודעים שבאין צדק, ייקוב הדם את התהום; ייקוב הדם עד תהומות מחשכים, ואכל בחושך וחתר שם כל מוסדות הארץ הנמקים. הם יודעים שידיהם מלאות דמים. הם יודעים מה טיבה של העסקה שחתמו בחשאי עם האנשים ששלחו להיות חיילים ואחר כך מוכי פוסט טראומה. הם יודעים שהפושעים האמיתיים הם לא שלוחיהם, שלרוב אינם סאדיסטים אלא מושחתים על ידי המשימה שאליה נשלחו, אלא הם-עצמם. הישראלים יודעים שהם משתיקים את הפשעים, הם יודעים מה שווה מצ”ח, הם יודעים מה שומע החפ”ש ב”אללה ירחמו” של המח”ט, הם יודעים שלצה”ל יש סט פקודות כפול – זה שבמפקדה וזה שבשטח. והם יודעים שיום אחד זה ייצא החוצה.

וכאן הפחד: לא הפשע, אלא החשיפה של הפשע. ומאחר והישראלים מכירים את חברת העוול שנוצרה פה, קל ליוצריה לשכנע אותם שמי שישלם את המחיר יהיה האדם הקטן ולא אדריכלי העוול. אחרי הכל, זה המצב הקבוע כאן. מכאן הכוח של ההפחדה בטריבונל בינלאומי: הידיעה שהחשיפה תמוטט הכל.

זה לא קרה? זה לא קרוב לקרות? לא משנה: הפחד הגדול ביותר של פושעים הוא שהפשע שלהם ייחשף. והפחד הזה הוא שמגן על ראשי הכנופיה. בשל כך החמושים שמעיזים לדבר על מה שעשו הם הבוגדים המוחלטים: כי הם העזו, בחברה שאימצה את ערכי האומרטה של המאפיה וקוראת להם “רעות”, לדבר על מה שהחברה שלחה אותם לעשות.

ואף על פי כן, פגומים כשיהיו מעצם שותפותם לפשע, הם לא הנבלים בסיפור הזה: הם הגיבורים. הנבלים הם אלו שמנענעים את החוטים של היריב לוינים – ועמוק מכך, הפחדנים שנותנים להם גיבוי ציבורי.

וזה יעבור. יום אחד נכיר בגיבורים האמיתיים שלנו. ויריב לוין? ספק אם יהיה הערת שוליים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה ישראלי בעיניך? ענישה קולקטיבית

מה ההבדל בין יאיר לפיד ובנצי גופשטיין? החליפה והקול הסמכותי

האפס שהתגלם בבשר (*), יאיר לפיד, מיהר לקפוץ על הפיגוע אמש – למה לבזבז טבח טוב – כדי להזכיר לציבור שהוא תומך בגירוש משפחות קרובי משפחה של חשודים בטרור. כבר כתבתי על הנושא לפני מספר חודשים, אבל הוא ראוי לעיון מחודש.

חשוב לציין שלפיד לגמרי לא לבד פה. ראש הממשלה היקר – לנו ולמאפיונרים זרים – שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה לפני שלושה חודשים באותה הדרישה בדיוק, רק בלי הדרישה לעגן את הנושא בחוק. הוא ידע בדיוק מה הוא יקבל: את התשובה שהמהלך הזה מנוגד למשפט הבינלאומי. נתניהו רצה לעשות את ההצגה הימנית הידועה: או הו מה שהייתי עושה להם, אבל המשפטנים הארורים כבלו את ידי.

בישיבת הממשלה היום, התמה המרכזית היתה פגיעה בחפים מפשע. אלי בן דהן אמר ש”החיים בכפר יטא לא יימשכו כרגיל. כפר שממנו יוצאים מחבלים, ישלם את המחיר. כניסה ויציאה מהכפר תאושר במקרים הומניטריים.” ישראל כ”ץ, לאסוננו שר התחבורה, קרא לזרז את חקיקת החוק שבו תומך לפיד והוסיף שביטא יש לבצע “טיפול שורש מונע שייזכר בהיסטוריה.” כ”ץ לא אמר אם הוא מתכוון לטיפול נוסח לידיצה או סרברניקה. אופיר אקוניס דרש לא רק לגרש את משפחות החשודים בטרור אלא גם להרוס את בתי המשפחות. עד כה, ככל הידוע, הוא לא דרש לחזור על תקדים הפולשים המונגולים ולערום את גולגלות תושבי יטא בפירמידה בכניסה לישוב. אקוניס, למקרה ששכחתם – ומי יאשים אתכם? – הוא שר המדע. על החכמה היתרה של השר, שרוצה לבצע סיכול ממוקד באנשים שאף אחד לא ידע שהם מפגעים עד שפיגעו, מיותר להרחיב את הדיבור.

בצה”ל לא חיכו לממשלה: מתאם הפעולות בשטחים, יואב “אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו” מרדכי, הורה על ביטול האישורים שבידי 204 (!) קרובי משפחה של החשודים בטרור, ואמש כבר הורה צה”ל על ביטול כל ההיתרים שהוענקו לרגל הרמדאן, כ-83,000 מהם. איך זה מסתדר עם האמירה של איזנקוט, לפני כחצי שנה, שכתרים וסגרים הם “טעות מרה” שרק תגרום נזק? זה לא, אבל הרמטכ”ל לומד, לא בפעם הראשונה, שבין מה שהצבא תופס כצורך בטחוני ובין מה שהממשלה רואה כצורך פוליטי יש מרחב ניכר.

כתר, סגר וביטול “הקלות” הם התגובה הראשונה, האינסטינקטיבית, של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. היא היתה מבוססת תמיד על ענישה קולקטיבית וזה האקדח אליו היא שולחת את ידה ברגע שמישהו מעז להתקומם.

לפיד יודע שהאספסוף רוצה ענישה קולקטיבית. כמו ראש הממשלה, הוא יודע שגירוש משפחות הוא עבירה על המשפט הבינלאומי ושזה כנראה לא יקרה, אבל כמו ראש הממשלה הוא רוכב על רכבת הדם. הוא לא יורד לרמות של נתניהו, שלפני שבוע סיפק לנו את המקבילה שלו ל”צעיר שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער,” אבל הוא יורד די קרוב.

אני יודע שלפיד הוא לא זנון או קופרניקוס, ובכל זאת ננסה לנתח לרגע את המשמעות הפילוסופית של תפיסת הענישה הקולקטיבית. התפיסה ההומניסטית-מערבית, זו שלפיד נוהג לשייך את עצמו אליה בטעות, אומרת שכל אדם הוא תכלית לעצמו. הוא לא מכשיר, ואין לנהוג בו כמכשיר. אי אפשר להעניש אדם על מעשיו של אדם אחר. לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו ימות. אי אפשר, על כל פנים, לא בתפיסה המערבית, להטיל במשפחה אשמת דם; לקחת את הרופא ולגרש אותו למדינה אחרת (איזו?) כי אחיו הרג חמוש ישראלי, לקחת את הילדה מהגן והעלות אותה על מטוס (לאן?) כאילו היתה חתול בחלומותיו הרטובים של אורי אריאל.

האם לפיד היה עונה בחיוב על השאלה האם היה נוהג כך במחבל יהודי? אני רוצה לקוות שלא, כי זה היה מציב אותו במקום רע מאד מבחינה היסטורית; אבל אם לא, אז המסקנה המתבקשת היא שהוא לא רואה בפלסטינים בני אדם. כלפיהם, התפיסה האנושית המקובלת של אחריות אישית לא רלוונטית. הם אשמים על משפחותיהם. הם סוג של hive-mind; כדי להרתיע חלק ממנו יש לכרות את האחר.

לפיד אומר לנו שהפגיעה מתבצעת לתכלית ראויה: הרתעה. אבל אנחנו לא יודעים שההרתעה הזו עובדת. הריסת בתים לא עובדת. גם אם היתה עובדת, היא היתה פסולה משום ששוב, אדם הוא לעולם תכלית ולא מכשיר; אבל מה אם היא לא עובדת? מה אם היאוש יגבור על הפחד, וקרוביהם של המגורשים יתקוממו שוב? וכן, הרצח של חפים מפשע בתל אביב אתמול היה סוג של התקוממות. הרוצחים, כמו לפיד, לא רואים באזרחים תכלית, אלא אמצעי. בהריגתם הם הבהירו לישראלים שאם יהיו הרוגים בחברון, יהיו הרוגים גם בתל אביב. כפי שנאמר לפני 50 שנה כמעט, כיבוש גורר אחריו שלטון זר; שלטון זר גורר אחריו התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

אז מה יקרה אם הגירוש לא יעבוד – ומתגנב החשד, לאור העובדה שישראל עשתה שימוש רחב היקף בהגליה בשנות השמונים והתשעים, שהוא לא יעבוד? תמיד נוכל להקשיב לד”ר מוטי קידר ולאנוס את אחותיהם ואימותיהם של המחבלים. כפי שכתב מישהו יפה בטוויטר, לפיד צפוי להתנגד לקיצוניות הזו, כמו גם לקיצוניות של פמיניסטיות שיפסלו את הרעיון על הסף, ולהסתפק בדרך המרכז של הטרדה מינית.

(קווים לדמותו של המרכז היהודי: הוא יזדעזע מאד מהרעיון של אונס אשה פלסטינית, אבל אין לו שום בעיה להצדיק את שריפתה בחיים על ילדיה מהאוויר.)

ואם גם זה לא יעזור? ובכן, אפשר לחזור לתקדים של צ’ארלס אורד וינגייט, שנהג לרצוח רנדומלית כפריים פלסטינים בכפרים שבהם נרשמה התקוממות נגד הבריטים בשנות השלושים. ואם בכל זאת תמשך ההתקוממות?

כאן אנחנו כבר באמת בלידיצה ובנכבה שניה. כשלפיד שולל את האנושיות של הפלסטינים – וזה בדיוק מה שהוא עושה, כשהוא אומר שמותר להגלות את קרוביהם – זה המסלול שעליו הוא צועד. ומה שמפחיד בו הוא בדיוק הקול העמוק והחליפה, המעטה החיצוני של הבדרן: הוא עכשיו הפרזנטור של בנצי גופשטיין, הפופוליזטור הגדול שלו, מי שהופך אותו למיינסטרים.

ויום הדין יגיע גם אל החליפות הריקות.

(*) עם בוז’י הרצוג הסליחה, אבל אני עובד על המיתוג הזה שנים ואני לא הולך לוותר עליו בקלות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בבכות ילדינו בצל גרדומים

כמה ילדים הרגו חמושי צה”ל, כמה חמושים הועמדו לדין, ועל הדמגוגיה הנאלחת של יאיר לפיד

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף אתמול את עיתון הארץ במילים קשות. הוא השתמש במאמר של גדעון לוי כדי לתקוף את הארץ. יש פה כמה נקודות שצריך להעלות:

lapid

א. האפס שהתגלם בבשר הוא חשוד בפשעי מלחמה. ועדה של האו"ם מצאה שהוא אחראי, כחלק מהקבינט הבטחוני, למעשים חשודים כפשעי מלחמה שבוצעו במהלך צוק איתן. בכל פעם שהוא יוצא ליילל על המוסריות של חמושי צה"ל, צריך לזכור: זה לא רק הרצון להתחבב על האספסוף, זה גם הצורך להרחיק את עצמו מהאג. יש לו, אחרי הכל, דם של 500 ילדים על הידיים.

ב. חסר פה לא רק הגילוי הנאות הזה, אלא העובדה שלפיד הסתבך עם "הארץ" כמה פעמים בשנים האחרונות. כפי שציין הבוקר אלוף בן, הארץ חשף את תוכנית הדוקטורט הפיקטיבית שהיתה אמורה להעניק תואר שלישי לאדם שלא סיים בגרות ושלא מסוגל להציב נכון את קופרניקוס בזמן ובמרחב. כמו כן, לפני מספר שבועות חשף הארץ את העובדה ש"המלחמה בחרם" של לפיד בלונדון התבטאה בהודעת ווטסאפ שנשלחה לראש העיר, שלא התייחס אליה יותר מדי.

ג. הבעיה העיקרית של לפיד, יש לציין, היא לא עם הדיווח של הארץ על מה שחמושי צה"ל עושים, אלא על הדיווח על כך באנגלית. הבעיה היא שהגויים יודעים מה אנחנו עושים. כמובן, אלה בדיוק אותם הגויים שעשויים לגרור את לפיד להאג. כל זמן שהפרסום היה בעברית, אומר לפיד, היינו יכולים פשוט להתעלם ממנו. הוא לא מוסיף: היינו מתעלמים ממנו ואז מצביעים על ההתעלמות הזו לגויים כהוכחה לכך שאנחנו דמוקרטיה למופת. אבל לחקור את מה שהארץ כותב? לדעת מה האמת בגדה המערבית? מה פתאום.

ד. ולשאלה הקרדינלית: האם חיילי צה"ל משחרים לטרף של ילדי פלסטינים? נצא מנקודת הנחה שזה מה שאמר המאמר של לוי, ולא ביקורת על מערכת המשפט הצבאית שנותנת להם לחמוק מעונש כאשר הם רוצחים.

התשובה היא שכן, חיילי צה"ל הורגים ילדים והם לא נענשים על כך. יש לא מעט מקרים שהגיעו לתקשורת (עביר עראמין בת ה-10, שנורתה בדרך חזרה מחנות ממתקים; אימאן אל המס, הילדה בת ה-13 ועשרה חודשים שנרצחה על ידי סרן ר' ברפיח) והמון, המון מקרים אחרים שפשוט לא הגיעו לתקשורת היהודית.

על פי נתוני בצלם, בין השנים 2000-2016, הרגו חמושים ישראלים 1,110 קטינים פלסטיניים בגילאי 1-16. הנתונים האלה לא כוללים את נתוני מבצע צוק איתן, שבו הרגו חמושי צה"ל עוד כ-500 קטינים. כלומר, בערך 1,600 קטינים ב-16 שנה; צה"ל הורג 100 קטינים פלסטינים בשנה בממוצע, קטין פלסטיני כל שלושה ימים.

האם הם חומקים מעונש על כך? כן. חמושי מג"ב שירו בעביר עראמין לא הועמדו לדין למרות שבית המשפט מתח ביקורת חריפה בצורה יוצאת דופן על התנהלות המשטרה והפרקלטות. סרן ר' זוכה מסעיף האישום שלו, שימוש בלתי חוקי בנשק. עכשיו בוא נסתכל על נתוני ההעמדה לדין שיש לנו.

על פי נתוני יש דין, מאז ספטמבר 2000 הרגו חמושי צה”ל 9,200 פלסטינים. בכל התקופה הזו, פתח מצ”ח ב-262 חקירות בלבד של מקרי הרג. רק שבעה חיילים הורשעו. היחיד שהורשע בהריגה הוא חייל בדואי, תייסיר אל היב, שרצח את טום הרנדל ברפיח. כפי שאפשר להבין משמו של אל היב, הוא לא בדיוק יהודי, והרנדל היה אזרח בריטי. אל היב נידון לשמונה שנות מאסר ולאחר מכן עונשו קוצר. ששת החיילים האחרים הורשעו בהתרשלות או גרימת מוות ברשלנות. נתוני יש דין מראים בעקביות ש”חקירת” מצ”ח בשל פגיעה בפלסטינים – אם כזו בכלל נפתחת – נכשלת באחוזים גבוהים מאד: למעלה מ-90%.

כמה מילים על חקירת מצ”ח: עד שנת 2011, מצ”ח בכלל לא פתחה בחקירת הרג אלא אם תפסו חייל על חם. אחרי שורה של עתירות של בצלם, נאלץ הפצ”ר – קוראים לו אביחי מנדלבליט, אולי שמעתם עליו – להורות על פתיחה בחקירה בכל מקרה של הרג ש”איננו מבצעי.” כלומר, צה”ל שומר לעצמו את הזכות לא לפתוח בחקירה אם, נניח, הוא מוריד ילד פלסטיני בזמן שהוא רודף אחרי מבוקש. גם אם נפתחת חקירה, קודם כל יש שלב בדיקה של הפרקליטות שלוקח חודשים. חודשים של השתהות בחקירה הורגים את החקירה. אחר כך מגיעה החקירה עצמה, שנמשכת לעתים קרובות שנים. רוב הזמן היא מסתיימת בכלום ומצ”ח נדרשת לעתים לשנים של חקירה רק כדי לברר איזו יחידה בכלל פעלה באזור. ברקע, מתקתק שעון: על פי חוק השיפוט הצבאי, אם חייל משתחרר משירותו וחולפת שנה מיום השחרור, אי אפשר להעמיד אותו לדין צבאי. צריך להתחיל הליך העמדה לדין של היועץ המשפטי לממשלה. בפועל, אם הגעת לקו הזה, אתה חופשי.

נחזור שוב על הנתונים: בין 2000 ל-2016 הרג צה”ל, בחסות נוהל הלילה והערפל של הפרקליטות הצבאית ועצימת העיניים של בג”ץ, 1,600 ילדים. 100 בממוצע בשנה (כמובן, ממוצעים הם כלי לא מדויק – 500 הילדים שעל הריגתם אחראי לפיד אירעו תוך חודשיים והם מעוותים את הממוצע). שיעור החיילים שישבו בכלא על הריגה של ילד פלסטיני הוא אפס (יש לציין שבימים אלה החל משפטו של בן דרי, הרוצח מביתוניא, שחשוד בהריגה של נדים נווארה בן ה-15; הוא חשוד בהריגה. אם יורשע, הנתון ישתנה).

אז האם חיילי צה”ל הם צמאי דם ילדים פלסטינים? לא יודע. אני חושד שכמו תמיד, כמה סאדיסטים (כמו בן דרי) מתחבאים מאחורי המצב הכללי של אדישות להרג פלסטינים.

האם חמושי צה”ל (בכלל זה חמושי מג”ב, שבשטחים הם ת.פ. של צה”ל אבל לצרכי שיבוש חקירה נחשבים ליחידה עצמאית) הורגים ילדים פלסטינים במספרים עצומים? כן.

האם הם חומקים מעונש על הריגתם? כן.

האם יאיר לפיד הוא דמגוג נאלח וחשוד בפשעי מלחמה? שקרן שהנתונים זמינים לו אבל מעדיף לכזב? כן. אבל זה, למרבה הצער, לא באמת חדשות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה ישראלי בעיניך? פשעי מלחמה

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, מדגים עד כמה פשעי מלחמה הם מיינסטרים בציבוריות הישראלית

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, הדגים השבוע עד כמה התמכרו החיים הציבוריים בישראל לפשעי מלחמה, או לפחות לפנטזיה עליהם. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, כתב לפיד ש

“בזמן שדם יהודים נשפך, זה לא הזמן לתקוף את הממשלה. המחבלים צריכים לדעת שהם לא יפצלו בינינו ולא ישסעו אותנו.
כשגל טרור מתרחש ברחובות שלנו, אנחנו צריכים להתייצב, קואליציה ואופזיציה כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הכלים הנדרשים על מנת להלחם בטרור.

לכן חתמנו היום, יעקב פרי – Yaakov Perry ואני על הצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים.

המצב הביטחוני דורש מאיתנו לנקוט בצעדים נחושים נגד המפגעים השפלים ולהשתמש בכל אמצעי ההרתעה האפשריים נגד בני משפחותיהם ששוקלים לסייע להם. הטרוריסטים צריכים לדעת שמדינת ישראל תרדוף לא רק אותם אלא גם את משפחותיהם אם ינסו לפגוע באזרחים חפים מפשע.”

נתחיל מהערה פדנטית אך קריטית. תפקידה של אופוזיציה הוא לבקר את הממשלה ולתקוף אותה. תמיד. היא רשאית לתמוך בממשלה אם היא חושבת שהיא צודקת, כמובן, אבל הכרזה על מצב חירום היא לא פטור לממשלה מביקורת. בישראל, יש לציין, חל מצב חירום ללא הפסקה מרגע הקמתה.

דמוקרטיות ידעו לבקר את הממשלה שלהן גם בזמן משברים חריפים; למעשה זה הזמן המתבקש לבקר בו את הממשלה. באמצע מלחמת העולם השניה, בינואר וביולי 1942, נאלץ צ’רצ’יל להתמודד עם שתי הצבעות אי אמון עקב כשלונותיה הרבים של ממשלתו. צ’רצ’יל לקח את הצעות אי האמון ברצינות מוחלטת. הוא לא העלה לרגע על דעתו את האפשרות לומר שאסור להדיח אותו כי דם בריטי נשפך. אחרי הכל, הוא הגיע לתפקידו לאחר שראש הממשלה הקודם, נוויל צ’מברליין, שרד הצבעת אי אמון בקושי רב ואיבד את אמון מפלגתו. וזה היה במאי 1940, תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה. במלחמת העולם הראשונה, שרים בריטים התפטרו כאשר איבדו את אמונם בראש ממשלתם אסקוויית’, וזה נאלץ להתפטר. הרפובליקה השלישית של צרפת החליפה חמישה ראשי ממשלות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

וכמובן, לפיד עצמו לא חדל לבקר את הממשלה מאז שהתחיל סיבוב הדמים הנוכחי. האפס שהתגלם בבשר פשוט סומך, כהרגלו, על כך שהזכרון הציבורי קצר מזה של יתוש על ספידים, ולמרבה האימה כמו אצל מקבילו האמריקאי, דונלד טראמפ, נראה שזה עובד. לפיד הוא אישוש חי לחלק אחד של האקסיומה של לינקולן, על פיה אפשר לעבוד על חלק מהציבור כל הזמן.

ולמהות הנושא עצמו: לפיד מקדם כאן פשעי חלחמה בחקיקה. העקרון הבסיסי הוא שאיש בחטאו יישא ושאדם לא ישמש כבן ערובה לפעולותיו של אדם אחר. ישראל, כמובן, מפרה את העקרון הזה כבר 50 שנה כמעט, כשהיא מחריבה בעקביות את בתיהם משפחות חשודים בטרור. עכשיו לפיד רוצה להרחיב את הפשע לא רק להריסת בתים, אלא להגליית קרובי משפחה.

המשפט הבינלאומי אוסר על הגלייתם של המפגעים עצמם, ועל אחת כמה וכמה שהגליית בני משפחותיהם היא פשע. כמובן, לפיד עצמו הוא חשוד ותיק בפשעי מלחמה, מימי צוק איתן, והוא בונה על כך שתמיכה בפשעי מלחמה תביא לו קולות בציבור היהודי. יש כאן עוד בעיה: רוב המפגעים מגיעים משטחי הגדה המערבית. לכנסת אין סמכות על הגדה המערבית משום שהיא מעולם לא סופחה. האם שר החוץ בעיני עצמו מודע למשמעות של הכרזה של הכנסת שיש לה סמכות על הגדה, ולו על מאבק ה-hasbara, או שהוא בונה על כך שהציבור לא מבין את ההבדל ולכן זה לא משנה?

במערכה על שליחת ההנהגה הישראלית להאג, אין לפיד עומד יחידי. ההצעה שלו היא בעצם ההצעה של ישראל כץ, שהיא בעצם הדרישה של נתניהו מהיועמ”ש מנדלבליט. למה נתניהו צריך לשלוח מכתב כזה ליועמ”ש? כי הוא יודע שהדרישה שלו כל כך לא חוקית עד שאפילו סמרטוט כנוע כמו מנדלבליט לא יוכל לעמוד, ואם ינסה בכל זאת לשרת את אדוניו, ירוסק בסבירות גבוהה על ידי בג”ץ. לנתניהו וכץ, כמובן, המצב שבו בג”ץ מסרב לאשר מעט מזעיר מפשעי המלחמה שלהם הוא אידיאלי: הם יוכלו לתרץ את אוזלת ידם בכך שהשמאלנים הרשעים מבית המשפט קשרו את ידיהם. האם לפיד החל גם הוא לשחק את המשחק הזה?

כנראה שלא. זה מצריך יותר מדי ראיה קדימה. לפיד פשוט רוצה להשאר רלוונטי, והוא יודע שכדי לעשות את זה הוא צריך להאכיל את החלק הקניבלי של הציבור. זו, הרי, עיקר הבעיה עם לפיד (אחרי שהוא האריך לעצמו בחשאי את הכהונה בראשות יש עתיד, אפשר לדעתי להפטר מהפיקציה שיש שם מפלגה): הוא המלבין הגדול של הימין. כל דבר תועבה שנאמר על ידי סמוטריץ’ עם קצף על השפתיים, נאמר על ידי לפיד בשארם של דוגמן טלוויזיה, והופך ללגיטימי – לפחות עד שמקדישים לו מחשבה.

ככה גוועות דמוקרטיות: המרכז שלהן מוכר את עצמו לימין הקיצוני במחשבה שזה יביא אותו לשלטון. בדרך, לפיד מדגים את הצורך הנואש של הימין הישראלי – כמו של כל משטר עוול – לשתף כמה שיותר אזרחים בעוולות, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שהוא לא היה שותף למעשי הפשע.

אחרי הכל, אם יש אנשים שסירבו להשתתף בפשע, הם עוד עלולים – בבוא יום – לחשוב שיש להם לגיטימציה לשפוט את הפושעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הנה רוח המפקד

צה”ל התשחץ בפשע מלחמה מול העיניים שלנו, והיינו צריכים עיניים זרות כדי לראות אותו. יש למצות את הדין עם פושע המלחמה סא”ל נריה ישורון

“אני זוכר את זה, כל הטנקים עמדו בשורה, אני אישית שאלתי את המפקד שלי: לאן אנחנו יורים?

הוא אמר לי: תבחר לאן שבא לך. וגם אחר כך בשיחות עם שאר החבר'ה, כל אחד בעצם בחר את המטרה שלו, והמפקד קרא לזה בקשר "בוקר טוב, אל-בורייג'. "אנחנו נבצע, חבר'ה, בוקר טוב, אל-בורייג'", זה הציטוט.

בעצם [כדי] להעיר את השכונה, להראות לחבר'ה, צה"ל פה ולבצע את ההרתעה הזאת.

אני זוכר שכל הטנקים עמדו בשורה, אנחנו גם עמדנו, אני התותחן, אני הסתכלתי על איזה בית, גם בית גבוה מאוד, במרכז השכונה ההיא, ושאלתי את המפקד שלי: "טוב, לאן לירות בבית?" וסגרנו בינינו: "טוב, אם בא לך קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת לחלון הזה, קצת לקומה הזאת, סגרנו." ואז המפקד עלה בקשר, " 3 , 2 , 1 , ירי". כולם ירו פגזים לאן שהם רצו, מן הסתם. אף אחד לא ירה עלינו לא לפני, לא אחרי, לא במהלך.”

(”ככה נלחמנו בעזה 2014,” עדות מס’ 29, שריון, דיר אל בלאח)

הבלוגרית האמריקאית שארלוט סילבר פרסמה בשבוע שעבר ב”אלקטרוניק אינתיפאדה” פשע מלחמה שביצע צה”ל במהלך מבצע “עופרת יצוקה.” ב-22 ביולי 2014, במהלך הקרבות בס’געיה, ירה צלף פלסטיני לא ידוע בסרן דימיטרי לויטס מגדוד געש של חטיבה 7; לויטס מת לאחר מכן מםצעיו. כיממה לאחר מכן, בעת הלווייתו, הורה מפקד הגדוד שלו, סא”ל נריה ישורון, לחמושיו לירות מטח פגזים “של כבוד” לעבר מרפאה במקום. ישורון אמר את המילים הבאות: “אני רוצה שאנחנו, פה, באמצע שכונת שג'עייה בעזה, נצטרף לכל האנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה, ונירה מטח של כבוד והצדעה לקצין הזה, על המרפאה ממנה ירו הנבלות על הטנק שלו וקיפדו את חייו. אני סומך עליכם וגאה בכם. היכונו למגע לזכרו של דימה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.” מקורות פלסטיניים אמרו שב-23 ביולי נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים ונפצעו עשרות, אם כי בינתיים אי אפשר לקשר ישירות בין הירי עליו הורה סא”ל ישורון ובין ההרוגים.

מה שמעניין בפרסום של סילבר הוא שהוא עמד לנו מול העיניים. פקודת פשע המלחמה של ישורון שודרה יממה לאחר מכן בתקשורת האדלסונית. מאוחר יותר ב-2014, פרסום רשמי של צה”ל – “ביבשה,” הבטאון של חיל היבשה, גליון 29, עמ’ 52 – השתחץ גם הוא באותו פשע.

bayabasha

וזה פשע מלחמה שאי אפשר לתרץ. נעבור על העובדות.

א. הירי בוצע לעבר מטרה אזרחית במובהק, מרפאה.

ב. הוא בוצע באמצעות תותחים, מבלי לוודא שהמרפאה ריקה מאדם.

ג. חשוב מכל, זה היה ירי שלא היתה לו שום מטרה צבאית. אפילו אם הצלף הפלסטיני שחיסל את סרן לויטס אכן ירה מאותה מרפאה יום קודם לכן, הוא ודאי לא נשאר שם יממה אחר כך, ואין שום אינדיקציה שיש איום כלשהו מהמרפאה על החמושים – אפילו אם נקבל את הטענה, ואין סיבה טובה לקבל אותה, שיממה קודם לכן אכן היה שם איום. צלפים לא נשארים באותו המקום יממה. ישורון לא מדבר על שום סכנה, הוא מדבר על “מטח כבוד” וההפגזה של מטרה אזרחית היא חד וחלק לשם נקמה.

הפרסום של סילבר לא זכה לשום התייחסות בתקשורת היהודית בישראל, עד שערוץ 10 העז להעלות את הנושא אמש (א’), מבלי לציין שבאותו היום נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים. מתגובת צה”ל לא ברור באילו צעדים הוא נוקט – ככל הנראה, לא נפתחה חקירת מצ”ח. בהתחשב ביעילות המפורסמת של חקירות מצ”ח, לא הייתי בונה על כך יותר מדי – וכאן יש בעיה נוספת. שתיים, בעצם.

קודם כל, לחבר ישורון יש מפקדים. יש לו מח”ט, אוגדונר, ואלוף פיקוד. המפקדים האלה, על פי המשפט הבינלאומי, נושאים באחריות לפקודות בלתי חוקיות בעליל שנותנים הפקודים שלהם. אלא שקודם כל, במשפט הצבאי הישראלי הקפידו עד כה לא להטיל אחריות פיקודית. ועדת טירקל קבעה לפני שנתיים וחצי שיש צורך בחקיקה שתטיל אחריות פיקודית, גם על הדרג המדיני במידת הצורך, כאשר הם “לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה” (ההדגשה שלי) – אבל עד כה צה”ל לא יישם את ההנחיות הללו.

אז יש מפקדים שאחראים לפקודה הבלתי חוקית בעליל של ישורון, ולמצער על כך שהוא לא הועמד לדין על כך – אבל החוק הצבאי לא מאפשר את העמדתם לדין. יתר על כן, מישהו באמת רואה את מצ”ח גוררת אלוף פיקוד לחדר חקירות?

וזו הבעיה הקלה. הבעיה הרצינית באמת היא שסא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בהתרברבות בפשע המלחמה שלו. הוא לא ראה שום בעיה – כי הוא, כמו כל החיילים שהשתתפו ב”צוק איתן,” ידעו מה רוח המפקד. וזו היתה אותה רוח המפקד שעליה עמד הדו”ח של שוברים שתיקה שכולם אהבו לשנוא: “אין אזרחים.”

סא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בירי על מרפאה, כי הוא – וכל מי שסביבו, והדרג המדיני, והציבור היהודי בישראל כמעט כולו – הפנימו את התפיסה ש”אין אזרחים.” שאפשר להכנס לאחד האזורים המאוכלסים ביותר בעולם ולהפעיל יותר כוח אש משהפעילו האמריקאים בפאלוג’ה ושזה לגמרי בסדר. שאפשר לירות בלי חשש לכל כיוון, בלב שטח עירוני, ושאין שום בעיה. הרי זרקנו כמה כרוזים, תצווח מקהלת ה-Hasbara, והיה נוהל הקש בגג.

איזה “הקש בגג” היה למרפאה שאת באיה החליט סא”ל ישורון להעלות עולה לריצוי נשמת סרן לויטס, כאילו היה אכילס הרוצח ילדים על קבר פטרוקלוס?

כמה עוד מקרים כאלו היו, שלא עמדו מול עינינו או שעמדו מולנו, מנסים נואשות למשוך את תשומת ליבנו, ולא ראינו אותם בתוך כל העשן והדם?

אילו חשב סא”ל ישורון שהוא מבצע פשע מלחמה, הוא היה מנסה להסתיר אותו. אבל הוא עשה הכל חוץ מלהסתיר אותו: הוא השתחץ בו. בטאון חיל היבשה גם הוא לא ראה פה שום פשע, להיפך. הוא ראה את מוסר הלחימה המקובל של צה”ל בפעולה, והחליט להעלות אותו על נס. אי אפשר לומר שצה”ל לא ידע. אלא שהיינו צריכים את עיני הזר של שארלוט סילבר כדי לראות שיש פה בעיה. היהודים בישראל, אחרי הכל, היו עסוקים בלצווח שדו”ח שוברים שתיקה הוא שקר.

יש כמה אנשים בישראל שחיים מהצדקת פשעי מלחמה. יועז הנדל, בן דרור ימיני. יש עוד, אבל הם אלה שמובלטים על ידי כלי התקשורת. הם תמיד אומרים ש”יש חריגות” ושמטפלים בהן. הנה, החברים ימיני והנדל, פשע מלחמה פר אקסלס. האם תדרשו למצות את הדין עם סא”ל ישורון, או ששוב תנסו לתרץ את הפשע?

אני מעריך שאתם תטייחו את הפשע. אתם תאמרו שרגע, עוד לא היתה חקירת מצ”ח, דברו איתנו שוב ב-2023. רגע, עוד לא ראינו את כל הפרטים ובכל מקרה, לא הראו לנו מה קרה קודם ובכל מקרה, גם אם זה נכון, דאע”ש יותר גרועים.

הנה, יש לכם הזדמנות להוכיח שאתם לא רק מטייחי פשעים. דרשו את השעייתו של סא”ל ישורון לאלתר וחקירת מצ”ח מהירה. ובאותה הזדמנות, התנצלו בפני שוברים שתיקה.

ועוד דבר אחד: במסגרת הסדרה “גיבורי רשת” של הטלוויזיה החינוכית, הועלה היום ראיון איתי. הוא מופיע למטה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

תא”ל ידעי להאג: השקר של "לא התכוונו"

צה”ל הרג בחודש מארס את עלי מחמוד סאפי בן ה-17, והוא הרג אותו כחלק ממדיניות מכוונת ומוצהרת. הגנרל האחראי צריך להיות מוסגר לבית הדין שיכול לשפוט אותו

בחודש מארס האחרון, ירו חמושים של חטיבת כפיר, חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל, קליע רוגר בעלי מחמוד סאפי במהלך הפגנה סמוך למחנה הפליטים אל ג’לזון. מספר ימים לאחר מכן מת בן ה-17 מפצעיו.

רוב מוחלט של הישראלים לא שם לב, כמובן. למה אני מעלה פה את מותו של נער בן 17, אחד ממאות שנורו על ידי כוחות הכיבוש בשנים האחרונות? בגלל שמותו של סאפי לא היה מקרה, לא היה טעות; הוא היה תוצאה של מדיניות מכוונת. מי שהעיד עליה היה מפקד כוחות צה”ל בגדה, תת אלוף תמיר ידעי.

בנסיון להרגיע אספסוף של מתנחלים זועמים, השתבח ידעי בדצמבר 2014 בכך שהוא שינה את הנחיות הפתיחה באש כך שהן תאפשרנה ירי חי גם במקום שאין בו צורך. אם תשימו לב להקלטה הראשונה, בדקה 04:37 אומר שם הגנרל ידעי את הדברים הבאים:

“לא רוצה להגיד שינינו את הוראות הפתיחה באש, אבל קצת החמרנו עם האנשים פה בסביבה, במקומות שבעבר היינו יורים גז או גומי אנחנו יורים רוגר ולעתים חי. אם אני זוכר את המספרים נכון אנחנו סביב ה-25 אנשים שנפגעו פה בשלושת השבועות האחרונים.”

ההדגשה שלי.

מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית אומר במפורש, אם כן, שהוא הורה לכוחותיו להפעיל כוח בלתי הכרחי כנגד הפגנות. ידעי משתבח בכך ששינוי המדיניות שלו הוביל לפגיעה ב-25 פלסטינים בשלושה שבועות. תחקיר קצר של בצלם שהתפרסם סמוך לאותה התקופה מצא שצה”ל הפעיל במכוון צלפים והתגרה במכוון במפגינים עד שנכנסו לטווח הצלפים.

הרוגר הוא רובה בקוטר 0.22 אינץ’. הקליע שלו נחשב לחלש יחסית, אבל רובה הוא עדיין רובה וקליעים הם דבר קטלני. כשחמושי כפיר ירו קליע רוגר בעלי מחמוד סאפי והרגו אותו, הם לא פעלו על דעת עצמם: הם יישמו את המדיניות המוצהרת של הגנרל ידעי, קרי להפעיל במודע ובמכוון כוח קטלני במקום שאין בו צורך בכוח קטלני.

ננסח בנקודות את מה שקורה פה:

א. מפקד כוחות צה”ל בגדה מורה להפעיל כוח קטלני במקום שבו הוא איננו נדרש, כפי שהוא עצמו מודה.

ב. הכוח הלא הכרחי הזה הורג.

ג. ההרג הזה הוא מדיניות רשמית של צה”ל.

צה”ל נוהג לטעון, בדרך כלל כחלק מנסיון לבדל את עצמו מכוחות כמו חמאס, שההבדל בינו ובינם הוא שהוא “לא מתכוון” להרוג אזרחים; זה איכשהו תמיד קורה לו, אבל הוא לא מתכוון. בטיעון הזה יש כמה בעיות.

קודם כל, כוונה היא לא חזות הכל. בשיקול מוסרי צריך לתת מקום ניכר לא רק למה שהתכוונת לעשות, אלא שמה שקרה בפועל. על אחת כמה וכמה, אם הכוונה שלך נראית באופן חשוד כחלולה במיוחד. אני “רק” מוריד פצצה על שטח מאוכלס; מי היה מאמין, נהרגו שם כמה אנשים! בפעם הראשונה זה יכול לעבוד, בפעם השניה זה חשוד, בפעם השלישית זו שיטת טיוח של פשעים.

שנית, ידעי הורה במכוון על הגברת הכוח המופעל. הגברה כזו תוביל, בהכרח – זו המשמעות של הגברת הפעלת הכוח – להגדלת הפגיעה בחפים מפשע. יתר על כן, זו מדיניות קבועה למדי של צה”ל: ב-2006, ירה צה”ל ירי ארטילרי לעבר אוכלוסיה אזרחית ברצועת עזה, וקרא לזה בשם החסוד “צמצום טווח בטחון.” קרי, אם בדרך כלל ההנחה היא שצריך להמנע מירי ארטילרי ברדיוס של 500 מטרים מאזור מיושב כדי למנוע נפגעים אזרחיים, הטרוריסטים בירוק ירו לרדיוס של 200 מטרים – ואז אמרו שמה אתם רוצים, אנחנו לא התכוונו. במקרה היתה שם משפחה.

במקרה של ידעי, אי אפשר אפילו לומר את ה”לא התכוונו” הקבוע של צה”ל: ידעי התגאה בכך שהאנשים שלו פגעו ב-25 פלסטינים שהוא אמר שלא היה צורך לירות בהם. יש לציין כאן שכאשר צה”ל טוען שהוא מוסרי יותר מהחמאס, לגמרי לא בטוח שזה נכון: ב”צוק איתן,” למשל, הרג החמאס בעיקר חמושים. צה”ל הרג בעיקר אזרחים. (אין בטיעון הזה לנקות את החמאס מפשעי המלחמה שהוא ביצע, ירי בלתי מובחן לאזורים אזרחיים. שני הצדדים הם פושעי מלחמה.)

בעקבות מותו של סאפי, הודיע צה”ל שנפתחה חקירת מצ”ח. מה שווה “חקירה” כזו, אפשר לראות למשל כאן: ברבור חסר תכלית שנמתח על פני שנים, ושבו צריך להאמין שהחוקרים הם שוטים מוחלטים – אלא אם מריחת הזמן שמאפשרת לחמושים לחמוק מצדק היא המטרה. אבל אפילו אם היינו יוצאים מנקודת ההנחה שמצ”ח מתכוונת ברצינות לחקור את מותו של סאפי, יש לה בעיה רצינית.

היא לא באמת יכולה לחקור תת אלוף, לא על פקודות מבצעיות שהוא נתן. יתר על כן, החוק הצבאי לא מכיר באחריות פיקודית על פשעי מלחמה. משפט המלחמה הבינלאומי קובע שמפקד אחראי לפעולות חייליו, ודאי אם הוא נתן פקודה שהובילה לפשעים, אבל גם אם לא נתן כזו. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר באחריות כזו.

כלומר, המקסימום שחקירת מצ”ח תהיה מסוגלת לו הוא להעמיד לדין איזה חפ”ש, שביצע את הפקודות שקיבל והרג נער בלי סיבה. החמוש הזה הוא ללא ספק פושע, אבל הוא לא הפושע הגדול. הוא בסך הכל ביצע פקודות. זו לא הגנה טובה, זו למעשה לא הגנה בכלל – אבל מותר לטעון שהחפ”ש לא היה יורה ירי חי בסאפי אלמלא היתה זו המדיניות הרשמית של המפקד שלו.

ואת הגנרל ידעי מצ”ח לא יכולה לחקור והפרקליטות הצבאית לא יכולה להעמיד לדין. ידעי, על כן, צריך להשפט בבית משפט בינלאומי לפשעי מלחמה. זה הפתרון היחיד, וזה הפתרון שאנשי שמאל צריכים לדחוף אליו: הסגרה של חשודים בפשעי מלחמה לבית הדין היחיד שמסוגל לשפוט אותם. אלה של ישראל ודאי לא מסוגלים. מי שמעמיד פנים שהם מסוגלים לכך, משלה את עצמו והופך את עצמו לסייען בהתחמקות מעונש של פושעי מלחמה. מי שהתווה מדיניות של פשעי מלחמה, צריך לשאת באחריות ובעונש.

החל מהשבוע שעבר, הפלסטינים חברים בבית הדין הבינלאומי בהאג. הם יכולים וצריכים לבחור את תא”ל ידעי כאחד החשודים הראשונים שאת הסגרתו הם מבקשים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

“כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים”

הישר מפי הסוס: מפקדי צה”ל מודים בביצוע פשעי מלחמה

אם יש משהו חריג ב”צוק איתן,” הרי זו העובדה שדוברי צה”ל, רשמיים ולא רשמיים, כבר הפסיקו להעמיד פנים כאילו הצבא נמנע מביצוע פשעי מלחמה. הם מודים בהם בלי למצמץ. המקרה המובהק ביותר הוא זה שבו הודיעו שורה של דוברים של הצבא שהם הפכו את בתי אנשי המשפחה של אנשי חמאס למטרות מותרות בפגיעה. שני מקרים מובהקים אחרים היו הפעלת “נוהל חניבעל” בסג’עיה וברפיח. על סג’עיה, ועל ההפגזה שספגה בעקבות מה שנראה כמו נסיון לחטוף את גופתו של אורון שאול, כמעט לא מדברים; על רפיח, שההרוג בה מוכר יותר – הדר גולדין, שחטיפת גופתו האפילה על מותם של עוד שני חיילים באותה התקרית – מדברים יותר.

מדברים כל כך הרבה, למעשה, שפוסט מופתי של אורי משגב מראה איך קציני חטיבת גבעתי פולטים לא רק את העובדה שנוהל חניבעל הוא בדיוק מה שחשבנו ובדיוק מה שהוכחש על ידי צה”ל – קרי, נסיון מכוון להרוג את החמוש החטוף; והם לא רק מוציאים את אסא כשר, מטהר האוויר הרשמי של צה”ל, כאידיוט מועיל; הם גם מודים, כמשיחים לפי תומם, בביצוע פשעי מלחמה.

עם היוודע עובדת חטיפת גופת גולדין, אומרים הקצינים, הם הפעילו אש כבדה כלפי רפיח, כולל הפצצה ממטוסי קרב. המג”ד ג’ינו מצוטט כאומר “כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר. חטיפה זה אירוע כבד מדי.”

כלומר, מבחינת קציני גבעתי, העובדה שהכוח שנלחם מולם העז לבצע פעולה צבאית שגרתית למדי – נסיון לקיחת שבוי – אומרת שמבחינתם, הוסרו כל ההגבלות, ומעכשיו “כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר.”

כשהמג”ד ג’ינו אומר “גם אם זה יגבה מחיר, חטיפה זה אירוע כבד מדי”, למי הוא מתייחס? הוא לא מתכוון לחמושי האויב; דמם ממילא מותר. גם קשה לראות אותו מתייחס כאן לגולדין. המשמעות היחידה שיש לדברים הללו היא שאת המחיר, ישלמו אזרחי האויב.

והם שילמו ועוד איך. הנסיון למנוע את חטיפת גופת גולדין כלל אמצעים שהיו מבטיחים את מותו אילו היה חי – אבל זה באמת עניינם של צה”ל ושל הציבור שמשרת בו. הירי הפראי, הבלתי מבחין, שביצעה חטיבת גבעתי ברפיח אחרי אירוע גולדין הביא למותם של כ-120 מתושבי רפיח. האזרחים הבלתי מעורבים הם אלה ששילמו בדמם את מחיר התפיסה של צה”ל, על פיה הוא חייב להרוג את החיילים שלו בטרם יפלו בשבי.

משגב מצטט גם את המח”ט הצלבן של גבעתי, אל”מ עופר וינטר, כאומר ש”מי שחוטף צריך לדעת שהוא ישלם מחיר.” אבל לא החוטפים שילמו את המחיר: תושבי רפיח הם ששילמו אותו.

והעובדה שהפקודות הללו מגיעות מהמח”ט והמג”ד הן אלה שמעידות מעל לכל, שאסור להניח לצה”ל לבצע את פסאדת החקירה שלו – נוהל חקירה כושל מראש, שמטרתו היחידה היא טיוח. אין אף גורם בגופי החקירה של צה”ל שמסוגל לחקור מח”ט, לא ברצינות. והפרקליטות הצבאית, שאישרה פחות או יותר את כל המהלכים של צה”ל ב”צוק איתן,” לא מסוגלת לחקור את עצמה ולשאול את עצמה האם היא טעתה או שמא צדקה. החקירה צריכה להיות חיצונית. ולא, היא לא יכולה להתבצע על ידי מבקר המדינה המבוית של נתניהו.

ועל העובדות הללו לא יכסו שקרים בלים מזוקן על “הצבא המוסרי בעולם,” גם אם הם נאמרים בפרצוף חמור סבר באו”ם וגם אם הם מופיעים על כותרת החינמון של הקריקטורה האנטישמית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)