החברים של ג'ורג'

למה ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 מהחברה המרכזית למשקאות?

אורי זכי, יו”ר ועידת מרצ, הפעיל את הלחץ הנדרש על רשם העמותות והצליח לגלות פריט מידע מעניין: בשנת 2015, ניסתה אם תרצו להסתיר תרומה של 50,000 ש”ח שקיבלה מהחברה המרכזית למשקאות בישראל, הידועה יותר כקוקה קולה (אם כי היא אחראית על משקאות רבים). אם תרצו לא פירטו את המידע בדו”ח שלהם, וניסו לשכנע את רשם העמותות שראוי להסתיר את התרומה לבקשת התורם, אך הרשם לא קיבל את הדרישה.

כשראיתי את הידיעה, נזכרתי בפעם האחרונה שאם תרצו ניסתה חד וחלק להעלים תרומה: בשנת 2008, היא סירבה להעביר לרשם העמותות את רשימת התורמים שלה. רק לאחר כשנתיים, ולאחר שאיים הרשם לסגור את אם תרצו, היא העבירה לו את המידע. מה היה האקדח המעשן שאם תרצו ניסתה להסתיר? תרומה של 74,180 ש”ח מיואב הורוביץ. אז הוא לא היה כל כך מוכר: בעיקר פעיל בכיר של נתניהו. היום הוא ראש לשכת ראש הממשלה. באמתי ניסו אז נואשות להסתיר את הקשר שלהם ללשכת נתניהו, כי הם ניסו להעמיד פנים של “תנועת מרכז ציונית.”

היום, בעקבות חשיפה של רביב דרוקר, אנחנו יודעים שהקשרים בין אם תרצו ובין לשכת נתניהו היו הדוקים מאד כבר בשנת 2007: רונן שובל כתב לו מסמך אסטרטגיה לניצול מאבק המילואימניקים להפלת אולמרט. הוא הציע אז להשתמש ב”אנשי שמאל-מרכז” במאבק. כנראה שעוד לא חשב על הרעיון של להתחזות לכזה בעצמו.

מאבק המילואימניקים מביא אותנו לידיעה שנתניהו מעולם לא תבע עליה דיבה: ההצהרה הפומבית של אלדד יניב שהוא מימן את קמפיין המילואימניקים באמצעות כסף שחור שהגיע דרך בלדרים ושהוחזק, בין השאר, בגרביים של נתניהו. למרות הנטיה של נתניהו להשתמש בכסף מזומן, שבניגוד לאשראי או צ’קים איננו ניתן לאיתור, ולמרות שהידיעות על כך מסתובבות כבר עשור כמעט, לא נוהלה כל חקירה בנושא הזה.

אבל רגע, נחזור שניה לחברה המרכזית למשקאות. יש, כמובן, מקורות גרועים יותר לקבל מהם כסף – אם תרצו מקבלת כסף ממחבלים יהודים, כנראה בגלל שהיטלר לא ×”×™×” פנוי. ובכל זאת. הבעלים של החברה המרכזית למשקאות ×”×™×”, עד מותו בשנת 2016, האוליגרך מוזי ורטהיים. הוא הפעיל, בכספי החברה, עמותת קש בשם “דע אמת”, שלא עשתה כלום. כך ממש. החל מ-2012, משום מה, היא הפכה לפעילה מאד והעבירה מדי חודש 10,000 ש”ח לנתן אשל; בסך הכל העבירה לו כחצי מיליון שקלים. חברת הכנסת זהבה גלאון פנתה בשעתו למבקר המדינה בדרישה לחקור את ההתנהלות המשונה הזו. אשל אמור ×”×™×” “להלחם באנטישמיות”, אבל אין שום אישור לכך שעשה משהו בתמורה לכסף שזרם מוורטהיים.

נתן אשל, נזכיר, הוא סוטה המין החביב על בנימין נתניהו, שהודח משירות המדינה לאחר שנתפס מצלם צילומים מגונים את אחת מעובדות הלשכה. נתניהו בחר להדיח את האנשים שחשפו את התנהלותו של אשל; זה האחרון עדיין בסביבה.

אז ורטהיים, שמקורב לנתניהו, העביר כסף לאשל; ואם תרצו קיבלה כסף מוורטהיים, אבל כמו במקרה של התרומה מהורוביץ, אם תרצו עשתה הכל כדי לא לדווח על התרומה מוורטהיים. כדי שלא נראה את החוטים שבהם היא מקושרת לממשלה, ושבהם משתמשים בה כבובה על בימת הפוליטיקה שלנו, בזמן שהיא מייללת על “ההשפעה של כסף זר.”

סתם, לידיעה, בפעם הבאה שמישהו מאם תרצו ימלמל משהו על “שקיפות” או יטען שמדובר בעמותה עצמאית ולא תלויה. GONGO כהלכתו – ואולי כדאי שמישהו יברר עד כמה אם תרצו, כמו ישראל היום, היא תרומה בלתי חוקית לקמפיינים של נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בבואנו לסכם את פרשת מינוי הנגיד, נתחיל מהפארסה. זו כמובן שייכת לליצן הרודיאו שבעוונותינו משמש כשר אוצר. אמש (א') הוא מיהר להופיע בטלוויזיה ולשבח את הנגידה הנכנסת פלוג. זה מה שמצפים משר אוצר לעשות, אבל, אבוי, רק ארבעה ימים קודם לכן הופיע לפיד בתכנית טלוויזיה אחרת והודיע קוממיות שפלוג לא תהיה הנגידה. אתמול הוא כבר אמר שהדברים שלו היו נכונים לשעתם ושבינתיים הוחלט למנות אותה. אבוי.

מותר לראות כאן את ידו הערמומית של בנימין נתניהו, מי שאילץ את לפיד – שבניגוד לשקרים שלו אחר כך, לגמרי לא רצה את משרד האוצר אלא את משרד החוץ – לקבל את התפקיד כדי שיוכל לעשות לו את מה שעשה לו-עצמו אריאל שרון: לחסל אותו ציבורית. בחיסולים פוליטיים נתניהו אשף, עוד מימי ה"קלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל היתה עלילה טובה מספיק כדי לחסל את הסיכויים של דוד לוי. כתבתי אחרי הבחירות שנתניהו יעשה הכל כדי לפרק את המפלגה של לפיד ושבזה יש לו הצלחות. המפלגה לא מתפרקת, בינתיים, אבל זה בסדר: בקצב הנוכחי שבו נתניהו מסייע ללפיד להוציא את עצמו שקרן ואידיוט, היא לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. נתניהו הוא מעבר טוב לטרגדיה.

לדברי מקורביו, הוא ניסה עד הרגע האחרון למנות לנו שוב נגיד מארה"ב, הפעם את לארי סאמרס, מי שהיה שר האוצר האחרון של קלינטון. לא ברור מה רע כל כך בישראל בעיני ראש הממשלה שלה: הוא מקיף את עצמו באמריקאים – רון דרמר, דורי גולד, מייקל אורן ועוד – אבל משוכנע שאין בה עצמה מועמד ראוי לתפקיד כלשהו. לסאמרס היה מספיק שכל כדי לדחות את התפקיד, אבל צריך לתהות על מידת האטימות הפוליטית של נתניהו: סאמרס הפך לסמרטוט אדום בעיני פמיניסטיות ונשים רבות, אחרי ההערות השנויות במחלוקת – בלשון המעטה – שלו בשאלת שוויון המינים במדעים. סאמרס אמנם אמר אז שהוא מחפש פרובוקציה, אבל אין ספק שהוא לא ידע איזו סופת אש הוא מדליק. אם נתניהו היה ממנה אותו במקום את פלוג, ספק אם היתה הבעה בוטה יותר למה שהוא חושב על זכויות נשים. אה, סליחה, אני מושך את ההערה הזו: יש דוגמא טובה יותר, והיא חיבוקו של המטריד המורשע נתן אשל.

אם יש משהו שכל הפרשה הזו מראה לנו, הרי שזו הנביבות של הרטוריקה של "משילות." להוציא שני המועמדים הראשונים של נתניהו, שכל אחד מהם ככל הנראה הסתבך בפלילים או על כל פנים החזיק בארון יותר מדי שלדים, לנתניהו וללפיד לא היתה שום בעיה למנות אף אחד אחר. בהנחה שהם לא שמו את ידם על קבוצה של נוכלים בעלי רקורד, כל מינוי היה עובר את הממשלה, וזהו פחות או יותר. ועדת טירקל כבר הוכיחה את עצמה כחותמת גומי. היא הרי אישרה את מינוים של פרנקל לנגיד ושל גלנט לרמטכ"ל.

בצוואתו, חילק אוגוסטוס קיסר מבלי משים את הסמכות שלו לשני חלקים: Potestas, קרי היכולת החוקית או הרשמית שלו לבצע משהו, הכוח; וה-Auctoritas, הסמכות הערכית והמוסרית שלו לבצע דברים. אם יש משהו שהפארסה הנוכחית מוכיחה, הרי הוא שלראש הממשלה והשרים שלו יש potestas כמעט בלתי מוגבל, אבל ה-auctoritas שלהם נמצאת במשיכת יתר.

הכוח, ה-potestas, שם. בהתחשב בכך שבג"צ לא מתערב במינויים אלא אם הם בלתי סבירים באופן קיצוני, נתניהו ולפיד יכלו טכנית למנות את מי שהם רצו. אבל מאחר וה-auctoritas שלהם, במיוחד של לפיד, מגרד את האפס מלמטה, הם נאלצו בסופו של דבר להתפשר על פלוג – שאותה נתניהו סירב בתוקף למנות במשך יותר מ-120 יום.

אומרים לנו שהממשלה לא יכולה למשול ושצריך לחזק את כוחה. בולשיט. ראש הממשלה הישראלי הוא אחד מנבחרי הציבור החזקים ביותר בעולם. נתניהו יכול היה לסבך את ישראל בכמעט מלחמה עם ירדן בפרשת משעל בלי להתייעץ עם אף אחד. אחר כך מתחו ביקורת על השיפוט הלקוי שלו, אבל אף אחד לא ערער על הסמכות. הוא ושר הבטחון יכולים להורות – על פי מקורות זרים ולחישות לתקשורת הישראלית – על תקיפות בסוריה מבלי להתייעץ באף גוף קונסטיטוציוני אחר. טכנית, הממשלה אמורה להיות האחראית אבל היא ממודרת.

ואחרי זה אומרים לנו שצריך לרכז את הכוח בידי ראש הממשלה. זו המשמעות של חוקי המשילות: צמצום כוחן של הכנסת ואפילו של מליאת הממשלה והעברת הכוח לידי ראש הממשלה. אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות יותר כמו ארה"ב או כמו בריטניה. לפיד רוצה להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוזים – יכול להיות, בהנתן שעל פי סקר שנערך לאחרונה, רק ארבעה אחוזים מרוצים ממנו, הוא ישקול שוב את עמדתו בנושא – אבל בו זמנית שולט במפלגה שלו כדיקטטור.

אלא שכפי שהראו לנו החודשים האחרונים, זה לא עובד כך בארה"ב או בריטניה. המציאות של גושים גדולים מחייבת חופש מצפון. ספק, אחרי הפיאסקו האחרון של סגירת הממשלה, אם יש מישהו שעדיין חושב שהמודל האמריקאי הוא משהו שיש לשאוף אליו – וגם שם, המשבר הסתיים אחרי ששליש מהרפובליקנים בבית הנבחרים הצטרפו לדמוקרטים (העובדה ששני שליש מהם תמכו בהחרבת הכלכלה האמריקאית היא סיפור לפוסט אחר.) בבריטניה, ראינו לפני כחודשיים מרד של הפרלמנט, שסירב לאפשר לראש הממשלה לצאת למלחמה, כאשר חלק מחברי מפלגתו של ראש הממשלה נעדרים ואחרים מצביעים נגדו. בשני המקרים, הסוטים מהשורה הם אלה שבעליל ייצגו את הרצון העממי.

מה שלפיד ונתניהו רוצים להעביר, תחת השם "משילות", הוא את היכולת שלהם להעביר כל החלטה ולהשתיק כל התנגדות. אין להם, שוב, בעיית כוח (potestas): יש להם בעיית סמכות ערכית (auctoritas). הם רוצים את הסמכות להעביר החלטות מבלי לשלם על כך מחיר פוליטי, הם רוצים ממשלה שאי אפשר להפיל, דווקא משום שאין להם סמכות ערכית.

אם יש משהו שלמדנו מפרשת הנגיד, הרי הוא שאסור לנו לסמוך על שני אלה בכלום – ולא רק על שני אלה, אלא על כל צוות של שניים. אם ככה מתקבלות ההחלטות על יציאה למלחמה, ברמת החאפלאפ הזו, אז באמת צריך לפחד. שלא לדבר על מה שקורה סביב ההדק הגרעיני (פתח מאנטרה) שיש לנו על פי מקורות זרים (סגור מאנטרה).שני סכלים שמפוחדים מהצל של עצמם, כל אחד מהם מוקף בעדת חנפיו שלא נותנת למילה מבחוץ להכנס, מקבלים החלטות גורליות. טוב זה לא יכול להיות.

אז אם אנחנו רוצים משילות, אולי כדאי שנגדיל את מעגל מקבלי ההחלטות: מה שמוחלט בפגישות אישיות בין ראש הממשלה ושרים, או ב"מטבחון" כלשהו, יוחזר למקום הראוי לו – מליאת הממשלה. חלק מהדברים שכרגע מבצעת מליאת הממשלה – למשל, הכרזת מלחמה – יועברו לכנסת. זה לא ימנע סיכון של החלטות מטומטמות – ותעיד ישיבת הממשלה ערב מלחמת לבנון השניה, שבה אמר פרס דברים נוקבים נגד ההחלטה ואחר כך הצביע בעדה, מתוך תפיסה אנטי-דמוקרטית ש"לא מצביעים נגד ראש הממשלה" – אבל זה עשוי לצמצם את הסיכונים.

או שנמשיך לקבל טרגיקומדיות, מעורבות בפארסות ובדיבורים על "משילות."

(יוסי גורביץ)

ללא מעצורים: ידיעה שפורסמה זמן קצר לאחר הבחירות אמרה שראש הממשלה נתניהו מתכוון להחזיר רשמית לתפקידו את המטריד המיני החביב עליו, נתן אשל. הלז, כזכור, נאלץ לעבור למינוי בלתי רשמי בלבד בעקבות חשיפת העובדה שצילם עובדת לשכה הכפופה לו מתחת לחצאיתה. הפרשה עצבנה מאד את נתניהו בשעתו, משום שהיא אילצה אותו להרחיק זמנית את אשל, והוא בחר לרדוף דווקא את חושפיה. הבחירות מאחורינו, ונראה שנתניהו חושב עכשיו שהוא לא יצטרך לשלם שום מחיר ציבורי על קידומו מחדש של אשל.

הנה מבחן ראשון ל"פוליטיקה החדשה" של השותף הבכיר של נתניהו, יאיר לפיד: האם הוא יודיע לנתניהו שהוא לא מוכן לראות את מי שהורחק משירות המדינה בשל הטרדה מינית כנציג של נתניהו במשא ומתן. זה, כמובן, צפוי להעלות את לפיד על מסלול התנגשות עם נתניהו ועוד יותר מכך עם השליטה של החצר המקיאווליסטית שלו, שרה נתניהו (אני מבקש את סליחתו של ניקולו מקיאוולי על שרבוב שמו לחצרו של בנימין הראשון), כך שסביר מאד שזה לא יקרה. לפיד יאמר שיש דברים חשובים יותר, דוחקים יותר, קריטיים יותר, מאשר הרחקת מטריד בכיר ממועצות המדינה; זה הרי התירוץ הקבוע. לפיד יוכל, להגנתו, לנפנף במספר הרב – והמבורך – של נשים ברשימה שלו. נראה אם יש להן משהו לומר בנושא.

מצד שני, לפיד תמיד יוכל לומר להגנתו שהקונסיליירי של ציפי לבני הוא העבריין חיים רמון, שבניגוד לאשל אשכרה הורשע בבית משפט, ושהתקשורת לא אומרת על כך, לחרפתה, מילה.

באותה ידיעה דווח שנתניהו שוקל להחזיר לתפקיד בכיר בלשכה את יואב הורוביץ, תורם כבד של "אם תרצו." כנראה שנתניהו משוכנע שהורוביץ כבר השלים את משימתו בסירוס השידור הציבורי. מעניינים הנימוקים שמוזכרים להדחתו של מנכ"ל הלשכה הנוכחי, הראל לוקר: "קרבת הדם" שלו למזכיר הצבאי המודח, יוחנן לוקר. זה, כזכור, היה אחד משלושת בכירי הלשכה שחשפו את פרשת אשל. כך פועלת חצר נתניהו.

אמרתי לכם: סנטימנט לא ראוי, אני יודע, ובכל זאת.

לפני שנה ניסחתי את הבעיה העיקרית שלי עם לפיד כך: "יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת."

וכפי שהדברים נראים כעת, זה בדיוק מה שעומד לקרות. לפיד שמט את כל קלפי המיקוח שלו כשהודיע שאין בכוונתו לתמוך בגוש חוסם נתניהו. זה מהלך מדהים בטמטומו, משום שהוא מציב את לפיד כנכנס אוטומטית לממשלת נתניהו, ובהתאם מוריד את המחיר שלו. עכשיו, אחרי הכל, הוא יתקשה להשאר מחוץ לקואליציה, גם אם יוצע לו מחיר נמוך מדי, משום שזה ייראה כמו "כיסאולוגיה."

במהלך קמפיין הבחירות, לפיד אמר שוב ושוב שהוא "לא רוצה להחרים אף אחד," להוציא כמובן חנין זועבי או מוחמד ברכה, מחברי הכנסת השנואים בישראל. השבוע הוא חזר על גרסה גזענית יותר של האמירה הזו, כשהוא אומר שהוא לא ישב עם "הזועביז." לפיד התגאה שברשימה שלו יש מגוון רחב של תושבי ישראל, בין השאר בכך שיש בה שני נציגים ליהדות אתיופיה; אבל אין בה ולו ערבי ישראלי אחד. ללפיד יש בעיה עם זועבי, שלא עשתה דבר, אבל אין לו בעיה לשבת בקואליציה עם זאב אלקין, שמסר מידע על תנועות צה"ל למתנחלים שאת פעילותם היו התנועות הללו אמורות לסכל – הגדרת בית הספר של בגידה. סביר שלפיד, כמו חלק ניכר מהמצביעים שלו, לא יבינו כלל את ההשוואה. מה ישראלי בעיניך? גזענות, רק מהוגנת לכאורה, לא כזו הבוטה של בן ארי.

במקום דיבורים על שוויון כלכלי, נדבר מעתה על "שוויון בנטל." הדחליל של גיוס החרדים יחליף, בממשלה החדשה, את הדחליל האיראני. אל דאגה: זה לא יקרה. התכנית של לפיד מדברת על תקופת חסד של חמש שנים שרק לאחריה יגיע הגיוס. החרדים יודעים היטב שבעוד חמש שנים, המפלגה של לפיד תהיה איפה שנמצאת קדימה היום – קדימה שאף היא הניפה את הנס הזה.

לא יהיה גיוס חרדים, וטוב שכך. גיוס כזה יזיק לכולם. הוא יעלה סכומים עצומים של כסף, יגייס עשרות אלפי אנשים שלצבא אין כל צורך בהם – הוא סובל מעודף כוח אדם כבר עכשיו – ויסיג לאחור את מעמדן של הנשים. כל זה צפוי להיות מלווה במהומות לא פשוטות, וכל הדם, האש ותמרות העשן הללו יסתירו את העובדה שכשהכל יסתיים בפשרה כלשהי, צה"ל יהיה כשיר פחות, ההוצאות עליו יעלו במיליארדים, החברה תהיה מיליטריסטית יותר – ושוויונית הרבה פחות. בחסות נושא הדמה הזה, ההתרוששות של רוב החברה תמשך, ומלחמת המעמדות שמנהל נתניהו תמשיך להעביר את העושר הלאומי מהמעמדות הנמוכים למאיון העליון.

זה, אחרי הכל, מה שעשה נתניהו כשר אוצר עם אביו של לפיד. ולאב היו שרידים של חמלה כלפי חלשים שלבן, דור שני לשושלת אצולה חילונית, מי שלא נאלץ לחיות מימיו בעוני והתרגל לחשוב שכל מי שלא מיליונר יכול להאשים רק את עצמו, מזמן אין.

סוסים טרויאניים: כצפוי, חלק ניכר מהמתנחלים שהתפקדו לליכוד כלל לא הצביעו לו. הם הצביעו לבנט או למפלגה שאומרת בגלוי את מה שבנט ומצביעיו אומרים רק בארוחות הקידוש ובעלוני בתי הכנסת. המשמעות היא שחלק ניכר מחברי הכנסת של הליכוד נאמנים למנהיגים פוליטיים ורבנים זרים. מצד שני, הליכוד יכול להאשים בעיקר את עצמו: מי שטבע את הדוקטרינה של "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" היה ראש ממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר. הוא ודאי לא העלה על דעתו שהיא תופנה כנגד מפלגתו, אבל להיסטוריה חוש אירוניה ידוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו הצהיר, בתקופה שבה החל לשזור את שובו לחיים הפוליטיים שלנו, שכשהוא יחזור כראש ממשלה, "תהיה לו מדיה." כידוע, יש לו. מיליארדר זר, קריקטורה אנטישמית, מעמיד לרשותו מתנת בחירות יקרה מאד בדמות חינמון, "ישראל היום", שבזכות העובדה שהוא לא כפוף לשיקולים כלכליים מרסק את שוק התקשורת הישראלי. "ישראל היום" מופץ בחינם, ואם זה לא היה מספיק, הוא גם שובר את שוק הפרסומות ומוכר אותן במחיר נמוך בהרבה מהמקובל, כזה שמקשה על עיתונים אחרים להתמודד איתו. כתוצאה מכך, כמעט שלא נותרה בישראל עיתונות שאיננה כפופה, במידה זו או אחרת, לנתניהו: על רשות השידור הוא השתלט באמצעות מקורביו ואופוזיציה כמעט שלא נשארה שם, "מעריב" גוסס (ועל כל פנים, הוא מנוהל על ידי בכיר בלשכת נתניהו לשעבר, ניר חפץ), "הארץ" לא יודע כמה ישרוד, וגם "ידיעות" כבר מרגיש את הלחץ.

אתמול (ה') הצליח נתניהו להכריע יריב ותיק, ערוץ 10. זה חשף בשעתו את הסיפורים שמאחורי מסעות התענוגות של בני הזוג נתניהו על חשבון תורמים זרים. כתוצאה מכך הגיש נתניהו תביעת דיבה, שאתמול הסתיימה בפשרה חשודה: נתניהו הודיע שהוא מושך את התביעה, בעוד ערוץ 10, מצידו, "ימסור התחייבות עתידית" לגבי הסיקור של ראש הממשלה.

כלומר, בכל מה שקשור ללשכת ראש הממשלה ולראש הממשלה שגורר אחריו פרשיות כרימון – מי שלעג לסיפור הגרביים של אלדד יניב, מתבקש להזכר שהתפטרותם של נפתלי בנט ואיילת שקד הגיעה אחרי שנתניהו שילם להם מכספו הפרטי, ללא חשבוניות, והגברת נתניהו דרשה את הכסף חזרה – ערוץ 10 יצטרך לסתום את הפה. אם יהיו כתבים אמיצים ועורכים נחושים שירצו לחשוף פרשיה חדשה שלו, הם ימצאו את עצמם מול בעלי האתר ומול עובדים אחרים שיזכירו להם שכתיבה כזו עשויה לחסל את מקור הפרנסה של כולם.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה לערוץ 10: הוא אולץ להתנצל באופן משפיל על כתבה שפרסם על הקריקטורה האנטישמית, כאשר הלחץ הגיע, על פי פרסומים שלא גררו תביעת דיבה, מאחד מבעלי ההון שמתפעלים את האתר – רון לאודר, טייקון המקורב לנתניהו ותורם כבד שלו, שבשנות התשעים אף שימש כמתווך של נתניהו בשיחות עם סוריה.

אז עוד ערוץ חדשות סורס, והפסיק לסכן את מי שמנסה לשבור את הדמוקרטיה הישראלית בכל דרך אפשרית. ואם זה לא היה מספיק, הבוקר דיווח נחום ברנע על האופן שבו משתמשת לשכת נתניהו בכלי התקשורת שבהם היא כבר שולטת: על פי הדיווח שלו, נתן אשל – האיש והמצלמה הסלולרית – הדליף השמצות שקריות על ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, לעיתון הכווייתי אל ג'רידה. את ההדלפות הוא ביצע דרך יוני בן מנחם, מנכ"ל רשות השידור – מינוי של נתניהו שאשל דחף. אשל טען באזני ברנע שהוא לא פגש בבן מנחם במשך עשרה חודשים. ברנע מצא תמונה של אשל ובן מנחם מחובקים – לפני ארבעה חודשים. הוא פנה לבן מנחם בשאלה האם הוא מועסק על ידי כלי תקשורת ערביים והאם הדליף מידע לאל ג'רידה. בן מנחם טען שהוא לא עובד עבור כלי תקשורת ערביים, אבל נמנע מלהכחיש העברת מידע לאל ג'דידה.

ככה זה עובד. לא חסרות סיבות להמנע מלהצביע לאדם שריסק את החברה הישראלית, אבל ביניהן, במקום של כבוד, צריכה לעמוד העובדה שהוא עושה לתקשורת הישראלית מה שכבר עשה בהצלחה לא מבוטלת למעמד הביניים ולמעמד הנמוך: מרסק אותם לפרודות.

הערה מנהלתית: מאז כתיבת הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתחיל מהצדדים החיוביים של הדיל בין נתניהו ומופז. הבדיחה הקלושה שנקראת יאיר לפיד לא תסחוב עוד שנה וחצי, והסכנה של עוד שינוי-ד"ש-גמלאים נראית פחות סבירה. לפיד יילל הבוקר ש"זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו. פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה." ספציפית, אין כל כך ג'ובים בדיל הזה – רק תפקיד אחד של שר ללא תיק. לא שברור על מה לפיד מתלונן: הוא עצמו אמר שייכנס לכל קואליציה וגינה את לבני על כך שלא נכנסה לממשלת נתניהו. עכשיו מופז נכנס. אז מה הוא רוצה? מצד שני, זה לפיד. אל תחפשו הגיון ועקיבות. לא בשביל זה הוא פה.

קדימה, מפלגה שהמוטו שלה היה צריך להיות "הוצאנו את השחיתות מהליכוד", גם היא נראית כמחוסלת. למה, בעצם, יצביע לה מישהו? רוב מצביעיה תמכו בה כי ציפי לבני הבטיחה להם "רק לא נתניהו." לבני כבר לא שם, אבל המפלגה בחיקו של נתניהו. אם היו צפויים לה עשרה מנדטים קודם לתרגיל המסריח של מופז, עכשיו היא נמצאת במצבה של מפלגת העצמאות. בהתחשב בכך שהמפלגה הוקמה כדי לספק פלטפורמה לאריאל שרון בימיו האחרונים, שאחד ממקימיה – מאיר שטרית – אמר עליה בגאווה ש"אין לה אידיאולוגיה", ושהיא שימשה מפלט לאופורטוניסטים ולדוחים שבין הפוליטיקאים הישראלים (שלום שוב לשמעון פרס ודליה איציק), היא סחבה הרבה יותר מדי. עכשיו המנדטים שלה צפויים להתפזר. ואם לפיד לא יהיה שם, ולא נראה שלבדרן הזה יש מספיק אורך רוח, המפה הפוליטית הישראלית צפויה להיראות מעניינת מאד.

יום טוב גם לבן דרור ימיני, שלפני פחות משנתיים החליט ששאול מופז "נכנע לברנז'ה האנטי ציונית." היום האנטי-ציוני ההוא הפך להיות המשנה לראש הממשלה. אל תתעכב, בן דרור: החומות האחרונות הובקעו, הגיע הזמן לחפש את הטיסה האחרונה החוצה.

מופז שרד בקושי את הפליק-פלאק הקודם שלו, כששלח מכתב למתפקדי הליכוד שבו טען בלהט ש"הליכוד הוא הבית" בעודו עורק לקדימה של אריאל שרון; אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד שני מהלכים כאלה. מופז היה חסר בושה עד כדי כך שאתמול הוא עוד העז להתגולל על שלי יחימוביץ' ולהאשים אותה ב"קומבינה עם נתניהו."

כמו הרבה אזרחים אחרים, בהיתי הבוקר במסך שלי (העיתונים המודפסים היו בלתי רלוונטיים) ופלטתי WTF. רק אתמול הלכנו לבחירות. רק אתמול נתניהו השתחץ שהוא לא מפחד מבחירות. מסתבר שהוא בכל זאת מפחד. לכך שהוא שיקר ודיבר איתנו על בחירות, אף אחד לא התייחס; לשקרים של נתניהו התרגלנו. גם העובדה שמי שקידם את התפקיד המסריח ×”×™×” המטריד המיני – לכאורה, כמובן לכאורה – נתן אשל לא משכה יותר מדי תשומת לב: תוך זמן קצר מאד מהדחתו מתפקידו הממלכתי הוא שב להיות יד ימינו של נתניהו.

המחשבה הראשונה היתה ששאול מופז הוא תולעת חסרת עמוד שדרה או שמץ של אמינות. השניה היתה שהוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע ביותר בתולדות ישראל: אהוד ברק, עם חמישה חברי כנסת נדיפים, סחט מנתניהו ארבעה תפקידי שר, ביניהם את תפקיד שר הבטחון. מופז, עם כמעט פי שישה חברי כנסת, הצליח להוציא מנתניהו רק תפקיד סגן שר ואת התפקיד חסר המשמעות של המשנה הבכיר לראש הממשלה (המשנה הזוטר הוא סילבן שלום; התואר עצמו, ריק מכל תוכן, לא היה בא לעולם אלמלא תאוות הכבוד הריק של שמעון פרס). אשר לטענות שקדימה תתמזג שוב עם הליכוד – זה עשוי היה, אולי, לעבוד לפני חמש שנים. לא עוד. בליכוד יש הרבה יותר מתנחלים ודתיים, וחברי הכנסת של הליכוד לא ירצו להתחרות עם אנשי קדימה. או שמופז היה טיפש מאד, או שהוא היה מבועת מאד וידע שסופו הפוליטי לפניו; שהוא ניצח בבחירות בקדימה רק כדי לאבד 20 מנדטים ולהזכר כמי שחיסל את המפלגה.

או ש. בהיסטוריה הישראלית, יש תקדים לראש מפלגה גדולה שנכנס לממשלת אחדות, כשהוא לוקח לעצמו רק תפקיד של שר בלי תיק: מנחם בגין, שנכנס לממשלת האחדות הראשונה, זו של לוי אשכול. הימים היו ימי ההמתנה קודם למתקפה הישראלית במלחמת ששת הימים, בגין נימק את הכניסה לממשלה באחריות לאומית. התקופה הזו בממשלה של מי שעד כה תואר כדמון אוכל כל – בן גוריון נהג להשוות אותו להיטלר – העניקה לו לגיטימציה שהיתה הכרחית לזכות בשלטון כעשור אחר כך.

מופז לא זקוק ללגיטימציה כזו. הוא כבר היה שר הבטחון ושר התחבורה. הוא חלק מהממסד, לא מישהו שמנסה להכנס אליו. אז למה הוא מסכים להכנס לממשלת נתניהו בתנאיו של בגין?

אולי בגלל שהוא, אכן, הפוליטיקאי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל צריך לשקול את האפשרות שכמו בגין, כראש האופוזיציה הוא יודע שישראל עומדת לצאת להתקפה גורלית, ויודע שמה שנראה הבוקר כמעשה האופורטוניזם הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ששמעון פרס הפסיד פעם אחת יותר מדי – ועוד ללא אשכנזי – וערק לקדימה, עשוי להיראות עוד שבועיים באור אחר לגמרי: כהענקת סיוע לממשלה בשעתה הקשה ביותר.

הבה נקווה שהוא בכל זאת יתברר כטמבל.

ועוד דבר אחד: בג"צ דחה היום את העתירה לביטול מצב החירום בישראל. העתירה נידונה בפני בג"צ, בהפסקות, במשך 13 שנים בלבד. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, הגיב כך על ההחלטה: " מצער שבג"×¥ הותיר על כנו את המצב הלא נורמלי, לפיו המדינה נמצאת תחת הכרזה של מצב חירום מתמשך במשך 64 שנים. במשך 13 השנים בהם היתה העתירה תלויה ועומדת יכולה היתה הממשלה להשלים את תהליך תיקון החקיקה הנדרש. ההכרזה על מצב חירום והחקיקה שתוקפה מותנה במצב החירום מקנים סמכויות דרקוניות ומרחיקות לכת לממשלה. דווקא ביום בו הוקמה הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה מתגבר החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה תוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. במקום להציב מחסום מפני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת שמקנה ההכרזה בג"×¥ הסתפקו השופטים בהמלצה לממשלה להשלים את מה שלא הושלם במשך 13 שנים. השבועות האחרונים הראו – ולא לראשונה – שהממשלה איננה מזדרזת ליישם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, ולפיכך ספק אם תשעה להמלצות שופטי בג"×¥."

(יוסי גורביץ)

לפני כמה ימים אולץ "ראש הסגל" של נתניהו, המוציא והמביא של לשכתו, נתן אשל, להתפטר מתפקידו. כזכור, שלושה בכירים בלשכת ראש הממשלה – יועז הנדל, ראש מטה ההסברה הלאומי; צבי האוזר, מזכיר הממשלה; ויוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה – למדו על מערכת יחסים בלתי תקינה בין אשל ובין בכירה אחרת בלשכה, ר'. הם פנו תחילה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, וביקשו ממנו עצה כיצד לפעול. מזוז הורה להם להתלונן. עצם הפניה אל מזוז ולא אל היועץ המשפטי (ויש שיאמרו: המשפחתי) הנוכחי או אל נתניהו אומרת דרשני.

מה קרה בין אשל לר'? לא נדע, כנראה. ר' מסרבת להתלונן. הפטרונית של אשל היא שרה נתניהו, שעל פי כל העדויות היא אדם שלא כדאי להסתבך איתו. נתניהו עצמו, כפי שנראה, נמצא בצד של אשל. מה ר' צריכה למצוא את עצמה במצבה של א' מבית הנשיא, שהעבריינים המקורבים לנשיא לשעבר קצב נכנסו פתאום לחייה?

אבל אפשר להרכיב בזהירות את הפאזל. אשל הודה, במסגרת ההסדר, בכך שהוא צילם את ר' "באופן לא מקובל". מהו "אופן בלתי מקובל"? ובכן, על פי כמה עדויות – אשל לא הגיש תביעת דיבה בעקבות הפרסום עליהן – אשל צילם את ר' מתחת לחצאית. על פי עדויות אחרות, ר' לא היתה העובדת היחידה שאשל גילה בה עניין אמנותי. מה קרה לתמונות? ובכן, על פי כמה וכמה עדויות, אשל התעסק במחשב של ר' ובסלולר שלה, ומחק מהם מיילים. מה הוא רצה למחוק? כנראה שלא יהיה מוגזם להניח (ושוב, לא מדובר בידיעה, אלא בנסיון פרשנות) שהמידע שהוא מחק היו התמונות שצילם של ר', אותן שלח אליה. המדובר, אחרי הכל, במידע מפליל. אני לא יודע מה אומר החוק הישראלי, אבל בארה"ב sexting כזה יכול לשלוח אותך להרבה מאד שנות מאסר. על פניו, אשל יצר תמונות לא ראויות של ר', שלא בהסכמתה, ואז הפיץ אותן.

עם הידיעה על התפטרותו של אשל, נתניהו הודה לו במילים חמות – אבל נמנע מלשבח את הבכירים שחשפו את הפרשה שבה התעמר בכיר בלשכתו בעובדת זוטרה ממנו. הדעה הכללית בקרב פרשנים היתה שנתניהו ×™×—×›×” כמה חודשים, ואז ינקום את נקמתו בשלושת הבכירים שחיסלו את הקריירה של המועדף על אשתו. ובכן, ×–×” קרה הרבה יותר מהצפוי: אתמול (×’') שודר נתניהו כשהוא נוזף בהאוזר על שטות כלשהי, ומאוחר יותר אמש התפרסמה הידיעה על התפטרותו של הנדל. סימה קדמון כתבה הבוקר שההודעה על התפטרותו תפסה את הנדל בהפתעה.

אשר לנתן אשל, אל תדאגו לו. הוא צפוי לחזור ללשכה בדלת האחורית, באמצעות תפקיד בכיר בליכוד – אולי מנכ"ל המפלגה. כמו כן, הוא יקבל בקרוב פיצויי פיטורין בסך 120,000 ₪ ("ידיעות אחרונות" הבוקר) או 100,000 ₪ (טמקא, הבוקר).

אז מה היה לנו פה: שלושה אנשים שחשפו התעמרות, ככל הנראה הטרדה מינית, של עובדת על ידי בכיר ממנה בלשכת ראש הממשלה ננזפים בפומבי או הולכים הביתה. המטריד עצמו דווקא מקומבן. עולם הפוך. ברוכים הבאים ללשכתו של בנימין נתניהו.

כאן המקום להזכיר שתחת ממשלת נתניהו, אישרה ישראל רשמית את מדיניות הדרת הנשים, כשמשרד התחבורה נותן גושפנקא ל"קווי המהדרין." בנימין נתניהו מרבה לומר שהוא מתנגד לכך. תעשו לי טובה. כשנתניהו מתנגד למשהו, הוא יודע איך להרוג אותו. תראו מה קרה לדו"ח טרכטנברג. תראו מה קרה להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים. בנתניהו צריך לנהוג על פי הכלל שאין להסתכל על מה שהוא אומר, צריך לבחון היטב מה הוא עושה. ובפרשת אשל, כמו בפרשות הדרת הנשים, נתניהו הבהיר לנו איפה הוא עומד: בלב האולד בויז קלאב הישן, בלב התפיסה שאפשר היה להאמין שחלפה מן העולם אחרי משפטו של יצחק מרדכי שגורסת ששום דבר לא קרה אם בכיר מפגין בבוטות עניין מיני בעובדת, כל עוד הוא לא כופה עצמו עליה פיזית. הפרס למטריד והעונש למתריעים אומר כל מה שצריך לומר: אשה מודעת לא יכולה להצביע לליכוד, כל זמן שבנימין נתניהו עומד בראשו. על אחת כמה וכמה, אם אשל אכן יהפוך למנכ"ל שלו.

ועוד דבר אחד: בג"צ פסל את חוק טל, אבל אשרי המאמין שהקואליציה של נתניהו תוכל להעמיד חוק ראוי במקומו. נתניהו מכר את נשמתו לדתיים ולחרדים לפני דור. אין לו קיום בלעדיהם והוא יודע זאת. ראוי לציין עוד, כפי שהזכירה הבוקר זהבה גלאון, שזכות היתר של פטור משירות צבאי מוענקת לא רק לחרדים: תלמידי ישיבות ההסדר משרתים רק 16 חודשים, לעומת 36 חודשי השירות שמושתים על חילונים, מסורתיים, וסתם אנשים שהמגזר שלהם לא הצליח להשיג דיל נוח עם הרשויות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אתמול התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)